שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
משפטים
פרק א
שנת תרע"א פשרת שקלים
כי תקנה עבד עברי, כ"ק אאמו"ר זצללה"ה דקדק למה כתיב כאן לשון עברי בשינוי לשון מכל התורה דכתיב בלשון ישראל, ואמר הוא זצללה"ה דהנה בזוה"ק אמור בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם איקרי, ושם עברי הוא ע"ש עבר הנהר ושם ההוא מורה על מהות ישראל שהם מפנימיות ומעולם החירות, ולכן לא נמצא אצל עבד עברי שיעבוד לעולם אחר שהוא בעצם מעולם החירות ואף שבעוונותיו נתקלקל ונתגלגל עליו שיהי' עבד, הוא רק בשש שנים שהם שש הקצוות, אבל בשביעית שהיא הפנימיות שב ובא למקורו עולם החירות, ולכן נאמר פה בלשון עברי משום שזה מורה טעם המצוה הזאת עכתדה"ק, ולפי"ז יש להוסיף עוד מה שדווקא גנב נמכר בגניבתו אבל לא גזלן וכדומה דהנה מרע"ה כשראה בישראל דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראוין להגאל, והוא כעין מ"ש המהר"ל ז"ל דהטעם שמרע"ה ידע מעלת ישראל שהם פנימיים ומעולם החירות, ולהם אין ראוי שיעבוד, אך אחר שראה בהם דלטורין ויצאו מהפנימיות לכך אמר אכן נודע הדבר שהם משועבדים, ומעתה יש להבין החילוק שבין גנב לגזלן, דגזלן אף שעובר עבירה אבל אין משתמש בעבירה זו במעלת ישראל, משא"כ גנב שהוא משתמש במעלת ישראל, שהיא סוד ופנימיות והוא לוקח המעלה ההיא להעבירה שעושה, וזה הטעם שרוב גנבי ישראל, דעכו"ם סתמן מיפעי פעי כמבואר בעירובין והוא היפוך הסוד והבן, ולכך בשביעית יוצא שאז נתגלה עולם החירות וכנ"ל, ובזה יש להבין ענין נרצע שדוקא ביובל יוצא, דאחר שאומר לא אצא חפשי א"כ לא נתעורר בשביעית לכך עובד הוא עד היובל כיון שעוד לא יצא מהחיצוניות, ובזה מדוקדק לשון הכתוב שאומר העבד אהבתי וגו' את אשתי ואת בני, אף דאמת שאין זה אשתו והבנים אינם בניו, רק באשר שבחיצוניות נראה שזו אשתו והבטם נראים כבניו, אבל בפנימיות אין לו שום קשר והתחברות עמם, והתורה אמרה האשה וילדי', אבל לא אשתו ובניו, והוא שקרא אותם אשתי ובני הוא מורה על עצמו שעדיין נמשך אחר החיצוניות, ע"כ ועבדו לעולם, אך ביובל יצא דיובל מרמז ליובל הגדול דהחיצוניות כלה ונכלה בהכרח וכמ"ש הרמ"ע מפאני גיהנם כלה והם אינם כלים שהרשעים ישארו ויתקנו, דגיהנם הוא חיצוניות וגיהנם העליון הוא מזיעתן של חיות וגיהנם התחתון בחי' אחרונה צואה רותחת, דענין צואה הוא דפנימיות המאכל נתקבלו לחלקי הזן וחיצוניות המאכל נדחו, והמכונים בצואה רותחת בגיהנם הוא הזוהמא מהחיצוניות, וזהו תהי' כלה והם בעצמם לא יהיו כלים כי יהיו נזדככים ע"ש, וביובל שהוא רמז ליובל הגדול נדחה החיצוניות לגמרי בהכרח לכך ביובל יצא:
ויש לומר דענין זה הוא ג"כ שבת, דהנה החטא הידוע הוא כעין גניבה שהוא יוצא מהמוח והוא פנימיות וכעין הי' בהם דלטורין כנ"ל ולכך כמו שהעבד עובד בשש כן צריך האדם לעבוד בששת ימי המעשה כאמור ששת ימים תעשה מעשיך, וכדרך שאמרו במדרש בראשית עשאו עבד מכודן בפ"ע אי לא לעי לא נגים וכמו שהעבד תחת השעבוד אצל אחר, כן האדם עבד לעצמו ומזה נתהוה כל הדוחק שיש לאדם בפרנסתו הכל לעומת חטא הזה וכמו שכל גלות הכללי בא עבור חטא הזה כמ"ש האר"י ז"ל בפסוק כי גר יהי' זרעך שכל הגרות והגלות והשיעבוד הוא מחמת חטא הזרע, כ"כ שיעבוד הפרטי שיש על כל איש ואיש בטרדת מזונותיו הוא ג"כ מחמת חטא הזה, אך התיקון לזה הוא שבת דשבת היא יומא דנשמתא שהיא פנימיות לכך יוצא, כעין שנאמר ובשביעית יצא לחפשי חנם, והוא רק דוקא אם האדם רוצה עכ"פ להטהר מעונותיו ואם לאו אינה מועילה לו השבת, וכמו בעבד עברי שאם אומר לא אצא חפשי אינו יוצא:
ובזה יש להבין הירושלמי בשקלים כל העובר כל דעבר בימא יתן, דהנה משקלים עושין קרבנות ציבור ובקרבנות אמר המדרש ע"ז הפסוק רעיתי מלשון רוענו זונינו ופרנסינו שכביכול ישראל מזיינין ומפרנסין להקב"ה, והוא רק מצד מעלת ישראל שהם פנימיים ומעלתם גבוה מאד, והיא הבחינה של עברים, דהיינו מעבר הנהר וזהו עברו ים דמחמת שהם עברו הים והם למעלה מהים ים התחתון וים העליון ומצד זה הם באין למעלה הזו לעשות קרבנות ציבור וזהו דעבר בימא יתן השקלים לקרבנות ציבור:
לכפר על נפשותיכם, הקשה אאמו"ר זצוקלה"ה הא אין הכפרה אלא בדם ואמר הוא זללה"ה דהשקלים מועילים שיוחזר להכלל ישראל דמצד העוונות נדחה מהכלל ישראל, וכמ"ש כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם דא"י אינה מחזקת עוברי עבירה כמו כן כלל ישראל ובזה הוחזר לכלל ישראל עכתדה"ק, וצריכין להבין הענין האיך ע"י השקלים באין לכלל ישראל אחר שעדיין לא נתכפר עד שיוקרב הדם, והנה להבין ענין שקלים נראה דהנה אמרו ז"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל והקדים שקליהם לשקליו, ויש לפרש דהנה אמרו ז"ל כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה ואמר לו כזה יתנו נראה לפרש דכסף הוא אהבה מלשון נכסוף נכספת, והוא של אש היינו שלא להיות האהבה בקרירות אלא רשפי' רשפי אש שלהבתי', והיינו דהחטא הוא שנתקרר בעבודה לכן צריכין ליקח א"ע נגד זה בחמימות ובאש לעבודת הש"י וזהו כפרה ותיקון על התקררות זהו ענין שקלים, וזהו שאז"ל הקדים שקליהם לשקליו דבעמלק כתיב אשר קרך בדרך ופירש"י צננך והפשירך מרתיחתך שהיו כל או"ה יראים מישראל בא זה וקירר אותם, והפירוש בזה דאם האהבה אצל ישראל להקב"ה כראוי להם רשפי' רשפי אש, אז האומות יראים מהם, כמ"ש והי' בית יעקב אש בכן או"ה יראים מהם, כמו מי שמתירא לקרב אצל אש שלא יכוה וכאשר רפו ידי ישראל מהתורה בכן הי' בכחו של עמלק לקרר אותם לגמרי ועי"ז יש מציאות לאו"ה להלחם נגד ישראל, והתיקון בזה לגמרי יהי' רק לעתיד שיהי' הכסא שלם והשם שלם, ובכחו של עמלק בא המן ימ"ש להתגבר על ישראל ואמר ישנו עם אחד ובמדרש שבא לומר שישראל ישנו מן המצוות, ולכך אמר השי"ת תקדים שקליהם לשקליו, שבכל שנה ושנה נתעורר הכח ההוא לעורר האהבה ברשפי אש להשי"ת ובכח ההוא התגברו ישראל על המן ימ"ש, ומעתה מובן האיך באין ע"י שקלים לכלל ישראל דצורת ישראל היא שמשתוקקת ומתרפקת על דודה באהבה כידוע ובכן אף אם האדם עושה כל המצות ואינו עושה אותם בחמימות עדיין הוא מחוץ מכלל ישראל ומצד השקלים שהוא מטבע של אש רשפי אש שלהבת יה בחמימות נעשה מחובר לכלל ישראל:
בירושלמי שקלים פ"ב הלכה ג' פלוגתא על מה באו השקלים, וז"ל לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל חד אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין, ר' יהושע בי רבי נחמי' בשם ר' יוחנן בן זכאי לפי שעברו על עשרת הדברות יתן כל אחד עשרה גרה ר' ברכי' ר"ל בשם רשב"ל לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף כו' ונפל לכאו"א מהם טבעה לפיכך יהי' כאו"א נותן שקלו טבעה, ע"כ, לפי הנראה דמ"ד שחטאו במחצית כו' סובר שהוא לכפרה על חטא העגל ומ"ד לפי שמכרו כו' סובר שהוא לכפרה על חטא מכירת יוסף, והענין בזה י"ל דמ"ד הראשון סובר דהחטא הי' שנתנסו אם יעמדו בלא השכל כי השטן הביא חושך וערבוביא לעולם, והיו צריכין לעמוד בזה בלא שכל וזהו חטאו בשש, דהוא גופו של אדם שש קצוות מדות של אדם כנודע וע"ז באה כפרת השקלים, ומ"ד הסובר דהוא לכפרה על חטא שכנגד השכל דמכירת יוסף היתה בשכל רק שהי' עיוות הדין שהי' להם לשפוט בשכלם כראוי והי' עיוות הדין אבל הי' בשכל וא"כ הי' החטא בשכל, והנה אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם אמת וצדק, ובזה יש להבין מה שבענין שקלים יש שני סוגים אחד המספר ואחד שיהי' דווקא טיבעא מטבע של כסף, דמצד המספר הוא כנגד העגל שש שעות כמ"ש בירושלמי ומה שהוא דוקא כסף דהמהר"ל כתב ובכל מאודך זהו השכל דלבא בכסא תלי והאהבה של אדם שוכבת בה ומצד זה נקרא כסף, וזה הפי' במשנה בכורות כל הקדשות נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים שדוקא בכסף יע"ש, והוא מטעם זה והבן כל זה, ובזה יש להבין מאמרם ז"ל שאמר הקב"ה תקדים שקליהם לשקליו של המן, דהנה אז בימי המן הי' החטא בשניהם שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם א"כ הי' החטא בהגוף ושכל, ולהנ"ל היו השקלים שפיר כפרה ותיקון על שניהם הגוף והשכל כנ"ל והבן:
להבין למה לא נזכר בתורה השקלים רק אם יהי' מנין לא הקרבנות, הנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר דכמ"ש בזוה"ק טעם השקלים מחמת שישראל הם פנימיים ושם ברכה שורה ואם באו במנין בא התגלות ושם אין ברכה ממילא יוכל לשלוט ההיפוך נגף ח"ו, כמו כן בבריאת העולם שהי' בר"ה בהעלם שזהו הרת העולם ובניסן בא מההעלם אל הגילוי, ובכל שנה ושנה כשבא ניסן בא ונתעורר ענין הבריאה מההעלם אל הגילוי, אם כן יוכל לשלוט ההיפוך מהברכה ח"ו לכן אמרה תורה חדש והבא קרבן, א"כ היא היא ענין שקלים שבמנין וענין קרבן, עכתדה"ק, ולי נראה להוסיף בזה וקצת בענין אחר דהנה בר"ה איתא בזוה"ק בשלח שצריך אדם להיות בתוך הכלל כי זה הוא סוד ר"ה בתוך עמי אנכי יושבת, ובפסח שהוא זמן גאולה אז משגיחין על כל אדם בפרט בפ"ע כמ"ש רש"י נצבים דגאולה כאלו הקב"ה אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בנ"י, א"כ צריך להיות כל אחד ראוי לעצמו ואף שבניסן נגאלו בחסד ולא הי' משגיחין אם הם ראויים כמ"ש ואת ערום וערי', אבל עכ"פ צריכין הי' לרצות לצאת והראי' אותן שלא רצו לצאת מתו בג' אפילה, וא"כ היה כענין מנין, לכן אמרה תורה חדש והבא קרבן:
ויען כל העם כל הדברים אשר דבר ה' נעשה ולאחר כריתת הברית כתוב ויען וגו' נעשה ונשמע, להבין שינוי הלשון בזה נראה דהנה רש"י פי' שפרשה זו קודם מ"ת נאמרה וכן הוא במכילתא שהי' בה' בסיון ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר בואו וקבלו עליכם את כל המצות, והרמב"ן הביא דעת אחרת ממכילתא שאמר בו ביום נעשו כל המעשים ופי' הרמב"ן בו ביום לאחר מ"ת וכתב שלזה שומעין שאומר כהלכה והנה דברי הרמב"ן קשה להבין הלא מצינו בכמה מקומות בש"ס ובשאר מאמרי חז"ל שאמרו ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ולשיטת הרמב"ן אי' מצינו שאמרו כן אם לא בפרשה הזו ולדידי' זה אחר מ"ת הי', ולדברי הרמב"ן צ"ל שהכתרים שקשרו להם המה"ש היו ג"כ אחר מ"ת ואין זה במשמע, ועו"ק מה שסיים לזה שומעין שאמר כהלכה הלא הלכה מפורשת להיפוך שישראל נכנסו למ"ת במילה וטבילה והרצאת דמים, והרצאת דמים הלא רק בזאת הפרשה מפורשת, הרי דקודם מ"ת נאמרה כדעת רש"י, ועו"ק מדברי המדרש ויקרא פרשה ט' בפלוגתא אי בני נח קרבו שלמים מתיב ר"א לריב"ח. וישלח את נערי בנ"י וכו' ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים עיי"ש הרי דקודם מ"ת הי', וסוגיא זו איתא גם בזבחים על קודם הקמת המשכן אבל במדרש איתא על קודם מ"ת ומוכרח דכל הפרשה היא קודם מ"ת, ובאמת שלא אבין מנא מוכרח לומר בדברי ר' יוסי ברי' שאמר בו ביום נעשו כל המעשים שפירושו אחר מ"ת, ויהי' קשה קושיות הנ"ל מנעשה ונשמע, ומהרצאת דמים, אימא דבו ביום קאי על יום ד' בחודש דלת"ק הפרשה דואל משה אמר נאמרה בד' בחודש והרצאת דמים הי' בה' בחודש כפשטו דקרא ויבוא ויספר ויאמרו ויכתוב ואח"כ וישכם בבוקר, דמשמע יום המחרת, ור"י ברי' סובר דבו ביום היינו שהכל הי' בהשכמה ביום ד' בחודש, ויותר יוצדק הלשון דבו ביום היינו היום דאיירי בי' עד השתא שהוא רביעי בחודש, מלומר דבו ביום קאי על מ"ת שעדיין לא איירי בי', ולדברי כולם הפרשה קודם מ"ת נאמרה:
ומעתה לפי"ז יש להבין שינוי הלשון דהנה יסוד כל המצות וראשיתם לקבל עליו מלכות שמים, והיינו לעשות ככל אשר נצטוה בלי שום התחכמות וידיעת הטעם כמו עבד העושה צואת רבו, ואחת הוא לו אם הדבר נראה בעיניו שטוב ונכון לעשות כן, או להיפוך, מ"מ הוא אדעתי' דרבי' קעביד, וכן צריך להיות בעשיית המצות שאפי' שכלו יגיד לו שאין הדבר נכון ושלא יצמח לו מזה רק רע ח"ו, מ"מ עושין המצות מחמת צואת השי"ת, ואחת היא אם נבין הטעם ואיך זה מביא לאושר האמיתי או ח"ו אפילו נראה בעיני אדם להיפוך, מ"מ עושין מחמת ציווי השי"ת, וזהו מחמת הביטול האמיתי שישראל בטלין להשי"ת שאין להם בחי' עצמם כלל, וכמ"ש דהמע"ה נפשי כגמול עלי אמו, ואיש אשר אלה לו מותר להסתכל ולהשיג טעם המצות, כי אפי' אם ח"ו השכל יטעה אותו לחשוב שאין זה נכון לא יטה מני הדרך באשר יודע היטב שבאמת זהו הדרך הנכון ותולה החסרון בעצמו שאיננו מבין, אבל איש שאיננו כ"כ דבק, יותר טוב לו שלא ידע שום טעם ויעשה הכל בתמימות גמורה, כי באם ידע טעמו של דבר פן יטעהו השכל וע"כ תיכף כששמעו ישראל ממ"ת היו יראים לנפשם לומר נשמע פן ואולי אם ישמעו הטעמים אולי יגיד להם שכלם שאינו כן, ופן ח"ו ינטו אף קצת מדרך הישר או אפי' יתקררו מעט לכן אמרו סתם נעשה ולא רצו לידע שום טעם בדבר רק לעשות בתמימות לרצון ה' בלי ידיעת שום טעם, אך אח"כ כששמעו שאמר להם מרע"ה הרי אתם קשורים תפוסים ענובים א"כ שוב לא הי' להם לחשוש פן ינטו ח"ו מדרך הישר ע"י שכלם כי הבינו שכבר נקשרו היטב לרצון הש"ית ואף אם שכלם יורה ויגיד להם ההיפוך, יבינו בטוב ששכלם שקר להם שאינם מבינים בטוב מאמר השי"ת ובין כך ובין כך ישמעו לכן אמרו גם נשמע כי אז כבר מותר לידע הטעם ולחקור בדבר והבן:
פרק ב
ר"ח אדר שנת תרע"א.
בגמ' הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר, אדר הוא התחזקות כמ"ש אדיר במרום ה', והנה בכל דבר יש שני קנינים קנין חיצוני וקנין פנימי וכדרך שאמרו הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ולהקנין פנימי צריכה התחזקות ביותר משום שהאדם רחוק ממנה, וכמו התוה"ק מחמת שהאדם רחוק ממנה כתיב בה התעיף עיניך בו ואיננו, ונכסים היינו פנימיות דחז"ל אמרו שנקראת נכסים על שם שנכסה מזה ונגלה לזה, והיתה צריכה לכאורה להקרא נגלה, אך מחמת שהעיקר הקנין הוא הקנין הפנימי לכך נקראת נכסים ע"ש שנכסה, והתחזקות היא ע"י שהאדם לוקח א"ע ומקבל על עצמו להתחיל מחדש בכח עי"ז מחליף כח ונתחזק, וזה ע"י שמחה, כי באם יש לאדם שמחה שופע עליו חיות ממקור החיים, וממילא מחליף כח ומשתוקק בכל עת יותר ויותר, והנה חודש הזה שנקרא אדר שמו מורה עליו שהיא עת התחזקות והשתוקקת ישראל לאביהן שבשמים, וזה בלתי אפשר רק ע"י שמחה, וזה שאחז"ל משנכנס אדר מרבין בשמחה, דהיינו ע"י השמחה מרבין הקדושה ולכך הצירוף מר"ח אדר שני ההין בראשונה ויוד ואו וידוע דיוד ואו נקראין דכרין ושני ההין נוקבין ועתה בר"ח ההין עולה למעלה והוא בסוד אשת חיל עטרת בעלה והיינו דצורת נוקבא להיות לה השתוקקת לבעלה וכנס"י משתוקקת למעלה ובר"ח אדר מתגברת השתוקקות ישראל לאביהן שבשמים, ועי"ז מעוררין למעלה שיעלה ההין למעלה ובאמת שבכל ראשי חדשים הוא השתוקקות ישראל לאביהן שבשמים ומזה בא התחזקות כנ"ל, והנה האריז"ל כתב דר"ח עולה עד נצח, והיינו בהשתוקקת מעוררין למעלה העלי' עד נצח שהיא מדת הניצוח וחיזוק, ועי"ז מתקיים לנצח וזהו דשלח לי' וסימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וידוע ששמואל הנביא תיקן מדת נצח ושאול פגם בה ולכך לא נתקיימה מלכותו, ובזה נוכל להבין למה חשב שאול את דוד למורד במלכות כשלא בא לסעודת ר"ח, דאחר דר"ח הוא נצח לכן חשב דדוד חושבו שאינו ראוי לסעודת ר"ח ע"י שפגם בנצח ואבד מעלת הר"ח:
פרק ג
שנת תרע"ב.
אמר ר"ל גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. ונראה לפרש דהנה במדר"ת מחצית השקל על שחטאו בשש שעות יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמוסין, ר' יוחנן אמר על שעברו על עשרת הדברות לפיכך יתן כל אחד עשרה גרה, ר"ל אמר לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונטל כל אחד ואחד מטבע לפיכך יתן כל אחד מטבע, וכבר אמרנו שלפי הנראה ת"ק ור' יוחנן סברו שמחמת חטא העגל הוצרכו לשקלים ור"ל סבר שהוא מחמת חטא מכירת יוסף, ובאמת כי שני אלה הי' בידם, וכן הוא בת"כ ריש שמיני שהוצרכו ישראל לקרבנן בשמיני למילואים שעיר עזים לחטאת לכפר על חטא מכירת יוסף, ועגל וכו' לכפר על חטא העגל, ולפי"ז יש לומר דהני תנאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
דהנה ידוע דעבודת האבות לא היתה עבור עצמם לבד אלא לסלול דרך גם לזרעם אחריהם וכן יוסף הצדיק כבמדרש יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל הזכרים שבישראל בזכותו, ומובן שהנסיון של יוסף הי' צריך להיות לסלול דרך בפני כל ישראל ואפי' לא מכרוהו השבטים, והי' נתקיים באופן אחר והרבה שלוחים למקום, אך יש לומר דאם היו אז כל ישראל נמשכין אחר יוסף הצדיק והיו דבוקין בו והיו כגופו ממש היו כל ישראל מתוקנין באופן אחר, והיו כולם שומרי הברית בטבע בלי טרדת היצה"ר וכאמרו ז"ל אין תשיקת יצה"ר אלא לקין וחביריו, כי ישראל קדושים וטהורים בטבע, ובנסיון יוסף שלא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו היו כל ישראל נשארים במצב כזה וכמו שכן יהי' לעתיד בב"א, אך באשר היו נפרדים ממנו ולא עוד אלא שמכרוהו ופגמו בצדיק יסוד עולם ע"כ לא הי' יכול להשפיע עליהם כ"כ ממדתו [ועוד יש לומר דאלמלי היו אז כל נפשות השבטים קשורים בו באהבה הי' עולה הנסיון ביתר שאת ולא הי' אבד העשרה טיפין דרך עשר אצבעות ידיו, והיו הם מסייעין אותו והי' להם חלק בנסיונו, וע"כ היו מקבלים גם ממנו ביתר שאת, ולא הי' שייך בהם עוד חטא זה כלל, והי' כענין אנשי כנסת הגדולה שבטלו יצרא דע"ז כ"כ הי' אז בכחו של יוסף הצדיק לבטל יצרא דעריות וכמו שיהי' לעתיד שיתלבן מטינופא כבזוה"ק פ' תולדות, אך מחמת חטא מכירת יוסף לא הי' יכול להשפיע כ"כ] ודי שלאחר עבודה רבה יהי' ביכלתם לעמוד נגד יצה"ר זה:
והנה ידוע דפגם שמירת הברית הוא בכפלים שפוגם במחשבתו כאמרם ז"ל אין קישוי אלא לדעת ופוגם בעשי' לעומת שפוגם למטה פוגם גם למעלה בכפלים, פגם במחשבה העליונה בסוד ישראל עלו במחשבה, והיינו כי ידוע מ"ש המהר"ל שלכן לא נאמר קודם פרשת לך לך שהי' א"א צדיק שבזכותו זכה שיתבחר, דא"כ הי' במשמע שהוא אהבה תלוי' בדבר ואם ח"ו בטל הדבר בטלה אהבה, אלא הבחירה בישראל הוא למעלה מן הטעם ותלוי' ברצון ואין לבקש טעם לרצון, וע"כ אפי' ח"ו ישראל אינם זכאין כ"כ נמי לא נתבטלה הבחירה ועדיין לא זז מחיבתן, אך הפוגם בענינים אלו שהם פגם במחשבתו ובמדת הרצון שלו פוגם נמי למעלה ומטיל פגם בצד מה ברצונו יתברך לישראל כאמרם ז"ל, אלקיהם של אלו שונא זימה, וידוע דשנאה היא היפוך הרצון, וכמו שהוא בכלל כן הוא באדם פרטי שע"י חטא זה איננו נרצה כ"כ, לעומת שאר חטאים שאינם מקלקלים כ"כ את הרצון, ובמה שפגם בעשי' והשפיע במקום שאינו ראוי הוא פוגם למעלה בכנסת ישראל ובזוה"ק (כ"ו.) דכל מאן דמשקר בברית נוקמא דנקמין מיני' האי חרב הוא הה"ד כי תמה עונות חרב מאי טעמא בגין דמאן דמשקר בברית פריש תיאובתא ולא נטיר מאן דנטיר ולא יהיב לאתרי' דהא לא אתער לגבי אתרי' עכ"ל, וידוע דא"י למטה היא דוגמא לכנסת ישראל למעלה, וכמו שנאמר בפרשת עריות כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה, מובן שעאכו"כ שכנסת ישראל למעלה אינה מקיימת את פוגמי ברית והיא מקיאה אותו ונעשה נפרד מכלל ישראל, ולפי שכתבנו לעיל כ"א מסתעף מחטא מכירת יוסף:
והנה התיקון לחטא זה צריך להיות נמי בכפלים לשוב להיות נרצה למעלה [שזה א"א בלתי ששב להתאחד בכלל ישראל מקודם], והנה הקרבנות באין לרצות כדכתיב ונרצה לו לכפר עליו, שע"י שמתעורר בעצמו לרחם על נפשו האומללה איך הושפלה בת מלך מרום המעלות לחבוק אשפתות, כי זהו עיקר הקרבן, כמאמר הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה, בזה מעורר למעלה רתמנות כמ"ש וישוב אל ה' וירחמהו, יעתר אל אלקי וירצהו', אבל באם עומד עודנה מחוץ לכלל ישראל מי הוא אשר ערב לבו לחשוב שהוא נרצה מצד הפרט, וזה השער לה' צדיקים יבואו בו כתיב, ע"כ אין עצה אלא לתקן בראשונה מה שפגם בכנסת ישראל, שישוב להתאחד בכלל ישראל, וזהו ענין מצות השקלים שמוסר כל אחד את כל כחות נפשו הנרמזים בעשר גרה להציבור, כי קרבנות ציבור איננם קרבן שותפין רק ששב הכל כאחד לאחד, וע"כ עומר ושתי הלחם נאכלים ואעפ"י שהכהנים נמי שוקלים אינם בכלל מנחת כהן שכליל תהי' לא תאכל משום שמוסר לציבור, כמבואר במשנה ומפרשים, והוא כענין ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם ובזה הוא שב להתאגד ולהתאחד בכלל ישראל, ואח"כ ע"י הקרבת הקרבנות נעשה נרצה כנ"ל וזהו התיקון בכפלים:
והנה כבר אמרנו שפגם שמירת הברית נמשך מחטא מכירת יוסף שפגמו במדת צדיק יסוד עולם כנ"ל, ויש לומר עוד אשר גם חטא העגל נמשך מחטא מכירת יוסף כי מבואר בספרים שענין חטא העגל שנסחפחו להם כחות רעות בגשמיות וברוחניות, בגשמיות זהו העירוב רב, וברוחניות שהשטן הראה להם דמות משה מוטל במטה וחושך ואפילה לומר ודאי מת משה, אבל ישראל בצד עצמם לא היו ראויין לאותו מעשה, והנה אמרו ז"ל ביוסף הצדיק עין שלא רצתה להנות ממה שאינה שלה תבוא ותאכל בכל הרואה ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכמו שלא רצה להדבק במה שאינו ראוי לו, זכה לעומתו אשר כחות רעות לא יהיו להם שום כח ושליטה להדבק בו, וע"כ אוכלין קדשים בכל הרואה בלי מחיצה מפני שאין יכולת לכחות הרעות לבוא שמה, כי זהו טעם פסול יוצא חוץ למחיצה, אבל בחלקו של יוסף אין צורך למחיצה אדרבה כחות הרעות בורחין ממנו והוא כעין שבת דכלהו ערקין ואתעברו מינה עכ"ד, ובזה יובן שבלתי חטא מכירת יוסף שהי' ביכלתו של יוסף להשפיע מקדושתו על כל עדת ישראל הי' כל ישראל במעלתו זה שלא הי' ביכולת שום רע להדבק להם ולא היו באין כלל לאותה מעשה, והנה חטא זה הי' נמי פגם בכפלים שע"ז הוא פגם במחשבה וע"כ אין מחשבה מצטרפת למעשה אלא בע"ז כדאיתא סוף פ"ק דקידושין, והוא נמי פגם בכנסת ישראל כמבואר בספרים הקדושים שהיו רוצים למשוך מבלעדי כנסת ישראל, וע"כ נמי צריך תיקון בכפלים והוא ע"י שקלים כנ"ל:
ובזה יובן ענין צורך השקלים במנין ואיך השקלים מכפרים שלא יהא נגף, כי איתא בזוה"ק הטעם ששולט נגף ע"י מנין משום דברכתא לא שרייא במנינא כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שרייא עלי' ויכיל לאנזקא עכ"ל, ולפי דברנו הנ"ל דליוסף לא יכיל סטרא אחרא לשרייא עלוהי, והיינו טעמא דאינן מתייראין מעין הרע, וא"כ אלמלא חטא מכירת יוסף כל ישראל נמי הוו קיימין בהאי דרגא דילי' כנ"ל ע"כ להכפרה ע"ח מכירת יוסף צריכין לשקלים ובזה מסלקין כח הסטרא אחרא ושוב לא יהי' בהם נגף בפקוד אותם:
קיצור הדברים דהכל מודים דשורש החטא הוא מכירת יוסף, ומזה נמשך פגם ברית ומעשה העגל ונגף שע"י מנין, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומתוקן ע"י השקלים כנ"ל:
ובזה יובן מאמר הש"ס הנצב פתח דברנו עתיד המן לשקול על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו דהנה המן אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, והלשון מפוזר הוא שהם מפוזרים זה מזה מכח הגלות כבמדרש ידוע תדע ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, אבל הרשע ההוא הוסיף לומר ומפורד היינו שהם נפרדים משורשם שהוא כנסת ישראל, ויתבאר עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (קנ"ח.) בפסוק ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה, לכה, לך מבעי לי', מאי לכה, אמר נזרז גרמן לההיא דרחיף בגדפוי עלייהו לההוא דשמי' כה, ועתה לכה נגח קרבא בההוא כה, ועתה לכה כד"א ועתה לשלל מואב אמר עד השתא לא הוה בעלמא מאן דייכול להו בגין ההוא פטרונא דאית להו השתא דשעתא קיימא לכה נעביד קרבא, ובג"כ כל עיטא דההוא רשע לכה הוה דכתיב ואנכי אקרה כה אעקר לההוא כה מאתרי' ותרווייהו בעיטא בישא הוו כד"א על ה' ועל משיחו ולא ידעו דהא לבתר האי כה אעקר לון מעלמא, עכ"ל, והנה המן באשר ידע כל זה חשב כי עתה ישראל הם נפרדים מכנסת ישראל באשר ידוע שישראל בבבל נשאו נשים נכריות ופגמו בשמירת הברית, ונתרחקו ונפרדו מכנסת ישראל, יהי' ביכלתו להתגבר עליהם, וכל אלו הרשעים אומרים שוטים היו הראשונים ועצתו תהי' טובה מעצתם, ובלעם הי' יודע דכל עוד דההוא דרחיף עלייהו דשמי' כה דרומז לכנסת ישראל קאים אי אפשר לו להזדווג להם והי' עצתו לעקר בראשונה לכנסת ישראל ח"ו, והמן בראותו מאי דסליק בי' דכנס"י עקר לי', חשב מחשבה אחרת שע"י שפגמו כנ"ל הם מופרדים מכנסת ישראל ועי"כ יהי' ביכלתו לשלוט עליהם:
והנה אמרו ז"ל מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליי' ח"ו, מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר או מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ויש לומר שחטאים האלו נמשכים מחטא נשים נכריות, הגם כי רק מעט מעט מהעם שחטאו בזה כמבואר בכתוב מ"מ בגללם הוטל פגם בהכלל כולו, וכעין שאמרנו לעיל שמחטא מכירת יוסף נמשך חטא העגל שנספחו להם כחות רעות מבית ומבחוץ, כן מחמת פגם נשים נכריות שפגמו בברית נספחו להם כחות רעות מבית, ונבוכדנצר מבחוץ, והטעו להשתחוות לצלם כי איתא בספה"ק וכן הוא בתוספות שלא הי' ע"ז להדיא, וכן מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נמשך נמי מפגם הנ"ל שבני בקתא חדא נינהו, ומבואר במדרשות מה היתה כוונתו של אחשורוש שהוא להמשיכם לזנות רח"ל, ומעשה ושתי לעד, ובזה הכח הי' המן חושב להתגבר עליהם ורצה לקנותם מאחשורוש, אבל הקב"ה הקדים שקליהם לשקליו, והיינו כמו שכתבנו לעיל שענין שקלים לעשות כולם אגודה אחת לעשות רצונו יתברך בלב שלם ובזה הם שבים להתאחד לחסות תחת כנפי כנסת ישראל, ומצות שקלים היא מצוה והבטחה לישראל שאף שיהי' איך שיהי' והחיצוניות נתקלקל אצלם מ"מ הפנימיות שלהם ישאר לעולם קיים, ואם ישובו לעשות אגודה אחת כנ"ל יתפשט כח הפנימי שלהם עד שישובו לכנסת ישראל, וכענין שאמר הכתוב בעבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם שפנימית היהודי הוא מעולם החירות ורק בחיצונית נתקלקל וגנב או קנה אדון לעצמו, ע"כ א"א שיהי' עליו שעבוד יותר משש שהשעבוד אינו אלא בחיצוניות וכשהאיר שביעית שהוא נקודה הפנימית ממילא נפסק השעבוד ושב לכלל ישראל שהיא מדה השביעית כנודע, כן פירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וכבר אמרנו שמעין זה הוא בכל שבת ששת ימים תעבוד כבמד"ר ריש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס ובשבת שהיא יום השביעי שנפתחה הפנימית שב לכלל ישראל רזא דאחד ע"כ כאלו כל מלאכתך עשוי', וזה עצמו מעוררין ע"י השקלים, וזה הקדים שקליהם לשקליו:
ובזה יובן הטעם שמקדימים וקורין פרשת שקלים בשבת שלפני ר"ח אדר ולא סגיא לי' בר"ח, כי שבת בלא"ה רזא דאחד ונפתתה הפנימית וכל ישראל באין לחסות בצל כנפי כנסת ישראל ע"כ אז הוא זמן להתחיל בשקלים:
בפייט של שקלים גזלתי שקלי מתת כופר נפש, ואינו מובן אנה נמצא שישראל לא רצו ליתן שקלים, ובימי עתליהו המרשעת ובני' לא היתה המניעה מישראל רק שהמרשעת בטלה עבודת בהמ"ק כמ"ש הרד"ק שם, אבל מה פשעו ישראל בזה, ונראה עפ"י מ"ש הזוה"ק ריש ויקרא שאפי' חייבון דבהון [היינו בזמן בית ראשון] הוו ידעו גו אתוון והיתה השגתם גדולה מאד, ומהשגה נמשכה אהבה, כי בינה נקראת נועם כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו, וכמ"ש טעמו וראו כי טוב ה', אך הם השתמשו באהבה הלז לחיצונית, וזה נקרא גזל, וכעין מ"ש הזוה"ק או מצא אבידה וכחש בה דקאי על נשמה עיי"ש, וזה גזלתי שקלי כי זהו הענין שקלים שהוא כסף מלשון נכסף נכספת שהיא אהבה וכמין מטבע של אש הראה לו וכבר כתבנו במק"א שהוא להורות על האהבה הגדולה רשפי' רשפי אש שלהבתי', וכאשר לקחו אהבה לחיצונית זהו גזלתי שקלי, ובזה תוכחת מוסר לכל איש שישמור עצמו מאד בזמנים המקודשים ובש"ק שבהם נפתח היכל האהבה, שלא ישתמש לאהבה חיצונית, והבן:
פרק ד
ר"ח אדר שנת תרע"ב
בספר יצירה, המליך אות ק' בשחוק וקשר לו קשר וצרפן זה בזה וצר בהם דגים בעולם ואדר בשנה וטחול בנפש, ונראה לפרש, דהנה צירוף הוי' דחודש זה הוא יוצא מס"ת עירה ולשורקה בני אתונו, ובכתבי האריז"ל דהי' צריך להיות הוי' מהופכת לגמרי, ומרדכי ואסתר בתפילתם הפכו לצירוף הנ"ל, ויש להבין למה דוקא לצורך הנ"ל וי"ל דהנה אותו הדור היו אז בבחי' שינה כמאמר המן ישנו עם אחד ישנו מן המצות, היינו שכל מה שעשו מצות ומעש"ט לא הי' בשמחה ובחיות אלא כעושה מתוך שינה שאינו נשאר אלא קוסטא דחיותא, וע"כ כאשר נתעוררו בתשובה ע"י הסרת הטבעת כאמרם ז"ל גדולה הסרת טבעת ממ"ח נביאים שלא החזירן למוטב ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב, התעוררה נקודה הפנימית שבלב בחוזק מאד, וכאש העצור בבטן הארץ כאשר התפרץ לצאת הוא יוצא בחוזק גדול ומרעיש הרים וזורק אש למרחוק, כן כאשר נתעוררה נקודה הפנימית שבלב שהי' אטום ואחוז בחבלי שינה, הי' בכח גדול מאד ועלה למעלה ראש, ובזה התעורר למעלה ג"כ שכנסת ישראל עלתה למעלה בסוד אשת חיל עטרת בעלה, וע"כ הוי' שהיתה מהופכת בחי' דין וצמצום ובמיעוט הארה נהפך ושב להוי' הנ"ל שההין עלו למעלה ראש עד קודם יוד ואו, והוא נוקבין קודם הדכורין, ונראה עוד כי ההא האחרונה שבה להיות ראשונה כי יוצא מס"ת עירה שהוא ירושלים, והבן:
והנה בש"ס שבת (ק"ד.) ק' ר' אמר הקב"ה רשע אם אתה חוזר בך אני קושר לך כתר כמותי והיינו כי אות ק' רומז לקדוש, וקדוש הוא נבדל למעלה מכל הפכים, ובהופיע בחי' זו נקל גם לרשע גמור להתהפך לטוב, ובתשובה מעימקא דלבא שהיא למעלה מכל הפכים מעוררים בחי' זו למעלה, וכן כל ענינים המתהפכים מרע לטוב הוא ע"י הופעת בחי' זו וע"כ רחל שקראה לבנימין בן אוני, יעקב שהוא קדוש נבדל ולמעלה מכל הפך לבנימין, וע"כ לפי סדר לידת השבטים מתייחס חודש אדר לבנימין שענין אחד להם, כמו בנימין שנהפך מבן אוני לבן ימין, כן נהפך חודש אדר מהוי' מהופכת צמצום ודין להוי' הנ"ל נוקבין קודם הדכורין שמורה על עוצם אהבה כנ"ל:
ובזה יש לפרש דברי הספר יצירה המליך אות ק' בשחוק וכו' עד טחול בנפש, דהנה בתיקוני הזוהר זכאה היא ליבא דלא קריב לי' עציבא דטחיל וכעס דמרה, ע"כ, הרי דטחול טבעו מושך לעצבות, ועצבות היא פריקת עול מלכות שמים כאשר חכמים הגידו, ומזה נמשך שחוק הכסיל שחוק וקלות הראש מרגילין לערוה, דטחול שוחק, אף דטחול הוא עצבות שלכאורה הוא היפוך השחוק, היינו שהיא היפוך שחוק הקדושה שהוא שמחה, אבל שחוק הכסיל הוא עצבות ומרה שחורה, ובקדושה היא שמחה כדכתיב יושב בשמים ישחק, ושם יצחק אע"ה על שם צחוק עשה לי אלקים, ולעתיד יקרא ישחק בשין כדכתיב בד"ה ושבועתו לישחק, וכתיב אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, וכ"ז ע"י אות ק' קדוש מתהפך משחוק הכסיל לשחוק הקדושה, וצר בהם דגים בעולם ואדר בשנה, כי דגים היא בריאה שאין בה חמימות, היפוך כל מיני בע"ח שיש בהם חמימות ברב או במעט, והוא מורה על טבע התקררות ועציבת רוח, והיינו שטבע חודש אדר שהוא מזל דגים מושך להתקררות בעבודה וכהוראת הוי' מהופכת שהוא צמצום ודין שבאשר הארה היא מיעוט היא בקרירות, וע"כ המן כשנפל לו הגורל באדר שמח בחשבו שזה עצמו הוא הטעם שמת בו משה שהאיר לכל העולם להמשך אחר הש"י ברשפי אש שלהבתי' והוא מותאים עם מה שאמר ישנו מן המצות, כי זמן הזה גורם בטבע התקררות כנ"ל והוא טחול בנפש שמושך לעצבות, אבל טעה בזה שאינו יודע שישראל אינם תחת המזל, והמזל יכול להתהפך לטובה והא דמת משה בחודש הזה לאו מהאי טעמא הוא אלא משום שבשבעה באדר נולד משה והקב"ה יושב ומשלים את שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ומרדכי ואסתר הפכו בתפילתם להוי' כנ"ל המורה על אהבה יתירה רשפי' רשפי אש שלהבתי', והמזל דגים שהי' מורה על התקררות מפני שהוא מיסוד המים שב להיות מורה על עינא פקיחא דלא נאים ובלילה ההוא נדדה שנת המלך שנת מלכו של עולם כי דגים תמיד עינם פתוחים כמו שאיתא בספרים בטעם תשליך בר"ה, וטחול שהוא מורה על עציבת רוח שחוק הכסיל, שב להיות מורה שחוק הקדושה ושמחת פורים משתה ושמחה ויום טוב:
ולפי סדר האר"י שמונין השבטים לפי סדר הדגלים מתיחס חודש זה לנפתלי, ובמד"ר ויצא דברי תורה שכתוב בהם ומתוקים מדבש ונופת צופים בחלקו יהיו נאמרים, וכן בשמות רבה נפתלי על שם התורה דכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים, ולכאורה אינו מובן מה שייכות שבט נפתלי להתורה יותר מכל השבטים, אך לפי הנ"ל יש לומר שרומז על קבלת התורה מחדש בפורים מאהבת הנס, והוי' שהיתה צריכה להיות מהופכת מורה על צמצום ודין נתהפך לצירוף הנ"ל נוקבין קודם דכורין מחמת גודל השתוקקות ואהבה למטה נתעורר זה למעלה, ומחמת אהבה רבה זו קבלו עליהם מחדש, ובזה מיושב קושית המהר"ל בספר אור חדש ליהודים היתה אורה זו תורה, מה צ"ל הלוא כל מעלתן של ישראל אינו אלא התורה, ולהנ"ל ניחא שהגיעו מחמת גודל אהבה לשורשי התורה כי אורייתא מחכמה עלאה נפקת והם הגיעו למעלה גדולה נוקבין קודם דכורין והבן:
פרק ה
משפטים שנת תרע"ג
במדרש פיסקא ג' ואלה המשפטים מה כתיב למעלה מן הפרשה ושפטו את העם בכל עת ואמר כאן ואלה המשפטים והדברות באמצע משל למטרונה שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע כך התורה דינין מלפני' ודינין מלאחרי' והיא באמצע וכו':
ונראה לפרש דהנה במדרש פיסקא י"א בבוקר נתנה תורה ובערב נתנה משפטים, ולהבין זה נקדים דברי רש"י פ' בא ואתם לא תצאו איש מפתח ביתי עד בוקר מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ולילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער, וקשה שהרי הקב"ה בעצמו הי' המכה כדכתיב והכיתי כל בכור אני ולא מלאך, וגו', וכן אהא דכתיב לא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, משחית מה עבידתי' שם, ועי' רמב"ן שם, אך יובן עפ"י דברי הזוה"ק ח"א (ר"ג:) בשעתא דליליא עאל ופריש גדפוי על עלמא כמה גרדיני טהירין זמינין לנפקא ולשלטאה בעלמא וכמה מאריהון דדינא מתערין בכמה סטרין לזנייהו ושלטי על עלמא כיון דאתא צפרא ונהיר כלהו מסתלקי ולא שלטי וכל חד וחד עאל לדוכתי' ותב לאתרי' כד"א הבוקר אור דא בוקר דאברהם והאנשים שלחו אלין מאריהון דדינא דהוו שלטין בלילא, המה וחמוריהם המה אינון מאריהון דדינא וחמוריהם אינון גרדיני נמוסין דאתיין מסטרא דמסאבא דלאו אינון קדישין וכו', ובכל אתר דבוקר דאברהם אתער בעלמא כלהו מתעברי ולא שלטי בגין דלית לון קיומא בסטר ימינא אלא בסטר שמאלא וכו', מבואר מזה דכל כחות החיצונים לעשות רעה ח"ו אין להם שליטה אלא בלילה בזמן שליטת דינים קדושים, וכן מבואר להדיא בספר שערי אורה שכולם אחיזתם בסטרא דשמאלא, וכיון דאתער בוקר דאברהם שהוא זמן שליטת החסדים ומתעברי הדינין קדושים ממילא מתעברי כחות הרעות דלאו אינון קדישין, ולפי"ז במצרים שהי' אז שליטת דינין קדושים דינא דמלכותא, מתערי נמי כחות הרעות מלאכי משחית, אף ששם הי' הקב"ה בעצמו המכה כמ"ש והכיתי כל בכור אני ולא מלאך, מ"מ בהתעוררת דינא דמלכותא קדישא נצמח מזה שליטה גם למלאכי משחית, ומזה למד רש"י ז"ל דה"ה בכל לילה שאז זמן שליטת דינין קדושין כבזוה"ק הנ"ל נצמח מזה רשות למחבלים ומזה בא שבו תרמוש כל חיתו יער, שבהתעוררת השורש נתעוררו הענפים, ומיושב בזה קושית הרמב"ן שם, ומהתפשטות כחות חיצונים בעולם נמשך שמשמורה ראשונה חמור נוער שני' כלבים וגו':
ונראה להסביר הדברים כי כל מהות הסט"א הוא מפאת הצמצום וההסתר, כי באמת אין עוד מלבדו, ע"כ זמנם להתפשט אינו אלא בלילה זמן חושך ואפילה והסתר, כי כמו בגשמיות שאז זמן חושך כן הוא ברוחניות, ובזוה"ק שאז תרעין סתימין, וע"כ בזמן מנחה אף שאז שעתא דדינא, מ"מ אין להסט"א כח להתפשט באשר עדיין היום מאיר:
ויש לומר שלזה רמזו חז"ל בזמן ק"ש משיכיר בין תכלת לכרתי, היינו דלכל הפכים צריך להיות ממוצע, וכן לזמן יום ולילה שהם זמנים מתחלפין צריכין לממוצע, והוא הזמן מעלות השחר עד נץ החמה שאז נעשה יום ברור, וכן שעת המנחה עד צאת הכוכבים שאז נעשה ודאי לילה, ובזמני ממוצע אף שאז שליטת דינים הקדושים, מ"מ באשר אז אור ולא חושך לא מתערי ומתפשטי דרגין דמסאבין כלל, ומצד אחד הוא כמו לילה במקצת שאז שעתא דדינא, ומצד אחד הוא כיום שאינן שולטין ומתפשטין דרגין דמסאבין, וע"כ מעלות השחר עד נץ החמה פעמים שיוצא בו ק"ש דלילה דאיכא דגני בהאי שעתא. אף דיוצאין בו בק"ש של שחרית וכן שעתא דמנחה וביותר מזה מפלג המנחה עד צאת הכוכבים לר"י הוא זמן תפלת ערבית ולרבנן הוא זמן תפלת המנחה ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, וטעם אחד להם מפני שהוא זמן ממוצע שליטת מאריהון דדינא קדושים אבל לא מתפשטי דרגין דמסאבין, ועי' בזוה"ק (ק"ל.) ובגין דבערב דא אתערב בי' סטרא אחרא דחשיך נהורי' ושלטא בליליא וכו' מכלל דקודם הלילה דעדיין לא חשיך נהורי' עדיין לא אתעריב בי' סטרא אחרא ועיין שם כל המאמר. והנה דינים קדושים אינן מכריתין אלא מתקנין, והוא בבחי' שמאל דוחה למען יהי' ראוי לימין מקרבת, אבל דינין, דלאו קדישין כתיב בהו ולכל תכלית הוא חוקר ובזוה"ק ח"א (קצ"ג.) דהא כל עובדוי לאו אינון לטב אלא לשיצאה תדיר ולמעבד כלי' בעלמא, וע"כ אמרו ז"ל הרמז משיכיר בין תכלת לכרתי, שתכלת הוא דינין קדושים כבזוה"ק, וברש"י פ' ציצית שתכלת ע"ש שיכול בכורות, וזה הי' ע"י דינים קדושים אני ולא מלאך, וכרתי רומז לכרת שהוא בהכרח ע"י דינין דלאו קדישין, ומשיכיר בין תכלת לכרתי היינו שאז שולט תכלת לבד שהוא דינין קדושים ולא כרתי שהוא דיטן דלאו קדישין:
וע"כ בערב שאז זמן שליטת והתפשטות כחות חיצונים בעלמא צריכין שמירה שלא יתפשטו יותר מכפי הרשות שניתן להם, כמו שצריכין בלילה שמירה בגשמיות מפני הגנבים, והשמירה היא ע"י המשפטים שישראל שומרי משפט שלא יכנס איש בגבול שאינו שלו, מתעורר לעומתם גם למעלה מדת המשפט שלא יתפשטו כחות החיצונים יותר מכפי רשות הניתן להם, כי כיון שניתן רשות למשחית כנ"ל ברש"י, וע"י המשפטים מתקנין זה, וזהו הפי' שבבוקר נתנה תורה שתורה נקראת תורת חסד, ובמה שישראל עוסקין בתורה מעוררין מדת חסד בעולם, ובערב נתנה המשפטים לעורר מדת משפט בעולם, ומשפט דאיהי רחמי כבזוה"ק, שלכאורה אינו מובן ודומה שמשפט הוא דין, אבל להנ"ל יובן שזהו ענין רחמי שלא יתפשטו כחות הרעות בעולם יותר מדי, ובמה שישראל שומרי משפט מעוררין מדת המשפט:
ובזה יש ליתן טעם שהתחיל לדבר בענין עבד עברי הנמכר בגניבתו שהוא דבר הבלתי שכיח ומי יודע אם הי' כלל במציאות, והנזכר בירמי' משמע שהי' מוכר עצמו [ולמ"ד מוכר עצמו נמכר ליתר משש היינו כשפירש אבל בסתמא לא] ולכאורה הי' צריך ליתן דין קדומה לדינין השכיחין, אך להנ"ל יש לומר שזה ענין התפשטות כח ושעבוד איש על זולתו ונתנה התורה שיעור עד כמה ובשמירת זה השיעור מעורר למעלה שמירה על כחות החיצונים שלא יתפשטו יותר מכשיעור, ומובן שבראשונה נחוץ השמירה על התפשטות שעל גופו מהתפשטות על קנינו וכגון זה מעוררין למעלה:
ובזה יובנו פסוקי ירמי' אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קורא לכם דרור וכו', היינו שבמה שלא קראו דרור והתפשט השעבוד יותר מכפי השיעור, גורם שיהי' ביכולת כחות הרעות ג"כ להתפשט, וזהו הלשון דרור שאין להם מעכב ומונע, ולא נאמר הנני מביא עליהם, אלא קורא לכם דרור וכו':
ובזה יש לפרש דברי המדרש פיסקא י"ז, אמר הקב"ה שמרו משפט בעוה"ז ואני מציל אתכם מן המשפט של גיהנם, לפיכך הקב"ה דן לרשעים על כל הדינים האלה, וכו', ואינו מובן למה יציל מצות המשפט יותר מכל מצות שבתורה, ומהו שמסיים לפיכך וכו', אך יש לפרש ענין משפט של גיהנם מהו, שבוודאי אין הפי' כפשוטו שלא ירד לגיהנם, כי זה איננו נקרא משפט של גיהנם, אלא משפט שלעתיד, ויש לפרש דהנה נראה שענין גיהנם הוא ענין כיבוס שהנפש מתלבנת שמה מזוהמת העונות, וכבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, והנה בגשמיות לאו כל הכתמים מתלבנים בשוה, יש כתמים שאינם כ"כ בעומק אלא נתלכלך מלמעלה בחיצוניותו לבד, מתלבן בכיבוס קל עד ששרייתו זה כיבוסו, ויש כתמים שחדרו לפנימית הבגד ונדבקו שם בחוזק, זה צריך כיסכוס רב הרבה פעמים עד שמפריד הטינוף מתוכיות ופנימיות הבגד, כן הוא ברוחניות בכיבום הנפש בגיהנם, שכאשר העונות לא התעצמו בפנימיות הנפש מתלבן בקל ומצפצפין ועולין, אבל כאשר התעצמו העונות וחדרו לפנימית הנפש צריך כיסכוס וליבון רב ר"ל, ולזה יש משפט עד כמה יש רשות להעונות לחדור לפנימית הנפש, וזה נקרא משפט של גיהנם, כי באמת נפשות ישראל הם בעצם טהורים, והחטא במקרה, וכל דבר שהוא במקרה הוא רק בחיצוניות, וכעין שכתב הרמב"ם בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שנפשות ישראל בעצם רוצין לשמוע דברי השי"ת אלא ששאור שבעיסה מעכב, וכאשר נכנע ע"י כפי' שוב נתרצה באמת, וזה מעוררין במצות המשפט שישראל שומרין, וזהו שמסיים ולפיכך הקב"ה דן לרשעים על כל הדינים האלה, שהנה המשפט לרשעים במה שעשו לישראל רעות רבות וצרות, הוא נמי לפי עומק כוונת רשעתם, אף שנגזרה הגזירה, מ"מ נפש רשע אותה רע רק עד עתה לא הי' להם הרשות, אבל כאשר אך הרשו עשו בזדון לבם להשמידם ולכלותם כמו שהאריך הרמב"ן בפסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, וזהו ענין המשפט עד כמה עשו בפנימיות זדון לבם, על היפוך עונות ישראל שהיו רק בחיצוניות כנ"ל עפ"י דברי הרמב"ם, וכל זה מתעורר בשמירת ישראל את המשפט:
ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש שהתורה דינין מלפט' ודינין מלאחרי', דהנה התורה נקראת תורת חסד, וכל העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו, ותחלה הי' חרות על הלוחות, חירות ממלאך המות ומיסורין ומשעבוד מלכיות, וכנ"ל בדברי הזוה"ק הבוקר אור הוא בוקר דאברהם דהוא חסד כלהו מסתלקו והאנשים שלחו אלו מאריהון דדינא, אך איתא בזוה"ק ח"ג (קכ"ג.) ואית נטירין אחרנין כגון נחשים ועקרבים ושרפים ונטרין ההוא טוב דלא ייעול תמן דלאו איהו ראוי למיעל ואי לאו כל חייביא הוו עאלין ברזא דאורייתא ובגין דא מאן דאיהו חייבא וייעול למנדע רזין דאורייתא כמה מלאכי חבלה דאתקריאו חושך ואפילה נחשים ועקרבים חיות ברא אתקריאו ומבלבלין מחשבתי' דלא ייעול לאתר דלאו דילי', ומובן דמאחר שניתן רשות למשחית צריך שמירה לבל יתפשטו לבלבל ולהטריד את כל הקרב לתורה ולתפלה אף בפשיטות, אך בשמירת המשפט מתקנין זה שלא יתפשטו יותר מכפי הרשות הניתן להם, וזהו הדינין מלפני', אך אף שכבר זכה האדם לשקע כל רעיונותיו בתורה, והצליח להשיג מה שלא השיג, ולתקן כל הדיעות וליישר כל המעשים, עוד כחות החיצונים רודפין אחריו להכניס בו גיאות וכדומה, וכבש"ס ובתלמידי חכמים יותר מכולם, ובספר המגיד לב"י מפורש כמה פעמים שהזהירו המגיד מכחות החיצונים שרודפין אחריו, וזה מתקנין בדינין שלאחרי':
ובזה יש לפרש עוד דברי המדרש פיסקא י"ד ד"א ואלה המשפטים דוד אמר יראת ה' טהורה עומדת לעד מהו כך אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום, משל לאדם שאמר לחבירו יש לו אלף מדות של שמן ואלף של יין אמר לו חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהם אם יש לך כן הכל שלך ואם לאו אין בידך כלום וכו' יראת ה' הוא אוצרו לכך נאמר יראת ה' טהורה עומדת לעד והנביא צווח ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, עכ"ל, והכל תמהו מה ענין הסיום ציון במשפט לענין שלמעלה שאינו מדבר כלל אלא מיראת חטא, ויש רצו להגיה ולמחקו מן המדרש, ולהנ"ל יש לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכל כמה שאדם יש בו יראת חטא ומתרחק ממה שאינו ראוי לו, כן נמי כחות חיצונים מתרחקים ממנו, ופירש בזה דברי הש"ס עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה תבוא ותאכל בחלקו בכל הרואה, כי טעם המחיצה לקדשים שלא יאחוז כחות החיצונים, ע"כ יוסף שלא התקרב את עינו למה שאינו ראוי לו, זכה שאין החיצונים יכולין לקרב בכל ראות עיניו, ולפי דרכנו אדם שיש בו יראת חטא, לעומתו גם כחות חיצונים הנקראים נחשים ועקרבים כנ"ל, אינם יכולין להתקרב אליו לבלבלו ולהטריד את מחשבותיו, וזה שהמשיל המדרש יש לך אפותיקאות להניח אותם בהם, היינו שע"י יראת חטא שבו יש לו מקום בתוך שכלו ולבו להיות כלי לתורה שלמד, ואם לאו אין הלב והשכל מחזקים התורה, כי הם טרודים ומבולבלין ואין בהם מקום להכיל, והנה ידוע שיראת חטא בשלימות לאו כל אדם זוכה לכך, כי יראה היא אותיות ראי', וכל כמה שאדם רואה בעיניו עד כמה הדברים מגיעין, כן תגדל אצלו היראה, ובגלות שהכל הוא בהסתר וחושך, כי הגלות דומה ללילה והסתלקות היראה נקרא חורבן ירושלים ירא שלם כמ"ש הרב בסידור בסדר תיקון חצות עיי"ש, ולעומת זה רבו הטרדות והבלבולים ונחשים ועקרבים נשכין בכמה נשוכין, וכמעט שאין הלב יכול לקבל אפי' הארות הגאולה כעין שכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, וכאשר ראה זה הנביא הי' מתאנח וכואב איך תהי' תשועת ישראל, אבל ראה במראה עצה טובה להזהר במשפטים כנ"ל, וזה שסיים המדרש והנביא צווח ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה:
ועם זה יש ליתן טעם למה אין דנין בשבת דיני ממונות, כי דין היינו תורה, כי בשבת בלא"ה כל דינין מתעברין מינה, וכל כחות חיצונים ערקין ומתטמרין גו נוקבא דתהומא רבא, ע"כ אין מהצורך לעורר אז מדת המשפט, ועם זה יובן הטעם דשבת יעשה כולו תורה, כי אין צריכין לדינין מלפני' כנ"ל:
מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, ויש להבין לדעת הרמב"ן פרשת וישלח שמה שבני נח נצטוו על הדינין היינו לדון עפ"י משפטי התורה דווקא, ופליג על הרמב"ם שסובר שדי להם לדון לפי הנימוס שבדו מלבם, וא"כ לדעת הרמב"ן בהכרח לומר שיודיעום את המשפטים כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לצוות להם לדון בדיני התורה שאין להם ידיעה, וזה סותר הכתוב:
ונראה דהנה במדרש פתח פתחא להאי פרשתא מהכתוב ועוז מלך משפט אהב וכו' עד העוז של מלך מלכי המלכים הקב"ה והוא אוהב את המשפט ונתנו לישראל שהם אוהביו, ולכאורה בלתי מובן מה ענין עוז אצל משפט:
ונראה דהנה בדברים רבה פ' ה' מהו שופטים ושוטרים רבנן אמרי שיהי' השוטר כשופט כשיהיו המעשים כנגד המקל והרצועה ושלא יהא המכה צריך ללקות, ופי' המ"כ שהשופט יוכיח את עצמו ויתן לבו לקלקול מעשיו ויגדור את פרצותיו וכו' וכן הוא שם פ' בא בפסוק כי זנתה אמם הובישה הורתם, שהם מביישין דבריהם בפני ע"ה וכו', לא תלוה בריבית והוא מלוה בריבית וכו':
ונראה דלאו דווקא באותו דבר ששפט יהא נקי ממנו, אלא אף בכל עניניו והנהגותיו, שכמו שהוא שופט ומיישר בין אדם לחבירו שלא יכנס אחד בגבול רעהו ומברר מה שייך לזה ומה לזה, כן צריך להישיר את עצמו מקודם בינו לבין עצמו, כענין שאמר הכתוב יכלכל דבריו במשפט שפירש"י מנהיג חפציו, היינו שיברר את מעשיו הראוים מהבלתי ראוים וישפוט מראש על כל מעשיו אם מעשה זו שבאה לידו הגון לפניו והתועלת שנמשך ממנו או להיפוך, כאמרם ז"ל הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה, ולא יהי' ככסיל בחושך הולך כפי המקרה שבא לידו, וכבר אמרנו במק"א שזה מצות מינוי שופטים בכלל ובפרט, כל איש ואיש יהי' שופט על עצמו, ולעומת שהוא שופט נאמן על עצמו אז יכול להיות שופט נאמן על זולתו, ובזה יובנו דברי המדרש פיסקא י"ט אמ"ר אלעזר כל התורה תלוי' במשפט, ולכאורה אינו מובן דהתינח בין אדם לחבירו, בין אדם למקום כגון אהבה ויראה או בין אדם לעצמו איך תלוי במשפט, ולהנ"ל יובן שהכל נכלל במשפט:
אך הנה קרוב ונוגע פסול לדין, ואדם קרוב אצל עצמו, והוא נוגע בדבר, ומקבל שוחד מהנפש המתאוה המחליק בעיניו כל אשר יתאוה נפשו, כמו שאמר הכתוב כל דרך איש ישר בעיניו, ואיך יש מציאות שיהי' שופט על עצמו, אך זה הוא מתנה טובה מהש"י לעמו ישראל שנתן להם כח ועוז להפשיט עצמם מכל מיני נגיעה ולהיות על עצמו כמו דיין הצופה מרחוק על כל הנעשה כאלו אין הדבר נוגע אליו כלל, וכאשר הוא שופט נאמן על עצמו כן יהי' על זולתו, וזהו שאמר המדרש שמדת העוז נצרך להמשפט כי בלי מדת העוז לא תתקיים מדת המשפט כנ"ל, והעיז הוא של מלך מ"ה הקב"ה והוא אוהב את המשפט שהקב"ה קדוש ונבדל ואין לו שום נגיעה בעולמו, וזה נתן לבני ישראל, וכן כתיב ה' עוז לעמו יתן:
ומעתה יובן הכתוב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, כי דבריו הוא הנהגותיו וחפציו, כמו שפירש"י בפסוק יכלכל דבריו מנהיג חפציו, חקיו ומשפטיו היינו של חפציו שישקול במשפט צדק מה שבינו לבין עצמו, וזה ניתן רק לישראל כנ"ל, ואומה"ע אין להם זה הכח לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, כי דעת היא לשון התקשרות, היינו שיהי' בעצמו נקשר במשפטים זה איננו נמצא באומה"ע, ובאמת מזה נצמח שוב שגם להישיר את זולתו אי אפשר בשלימות כנ"ל, ואף שמצוה עליהם לדון כפי בחינתם אף שלא יהי' בשלימות כי אי אפשר להם בענין אחר, מ"מ לעומת משפטים שבישראל אין זה נקרא משפט כלל, כמו נוגע וקרוב לדידן שאיננו נכנס בגדר המשפט כלל:
במדרש אם כסף תלוה את עמי הה"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט אין ברי' שאינה חייבת לאלקים אלא שהוא חנון ורחום ומוחל על כל הראשונים וכו', כך אדון העולם הבריות חוטאין לפניו והוא מסתכל שאינם עושים תשובה והוא מניח להם ראשון ראשון וכו' לכך הוא מזהיר על העני לא תהי' לו כנושה לא תעמידנו ערום וכו':
ויש להבק הלשון שהוא מסתכל שאין עושין תשובה, אדרבה דכשאין עושין תשובה כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו מעיו, ונראה דהנה ידוע דמכל חטא נברא מלאך משחית, והוא משחית את נפשו ומסמא את עיניו ומחליק בעיניו דרכו לאמר לרע טוב ולטוב רע, נוסף על היצה"ר שמכבר שנתחזק מכח החטא, וע"כ עבירה גוררת עבירה, וא"כ לפי שכל אנושי אין להבין איך יכול לעשות תשובה, אך באשר הקב"ה רחמיו על כל מעשיו וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח הוא מניח להם ראשון ראשון, אינו אומר שמוחל להם אלא מניח להם, והיינו כענין שאמר הש"ס ר"ה הקב"ה מעביר ראשון ראשון ואי איכא רובא עונות מחשיב בהדייהו, היינו שמעביר את מלאך המשחית או מניחו לארן לבל יהי' לו כח להשחית את נפשו כנ"ל ולסמא את עיניו, ובזוה"ק ח"א (רכ"ט:) פתח ר' יהודה אל תזכור לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך וגו' ת"ח קב"ה ברחימותא דישראל וכו' וכיון דאשכח לון חובין מעביר לון ראשון ראשון עד דאעבר לון לכלהו מקמי' וכיון דאעבר לון מקמי' לא אשתאר עלייהו חובין למיהב שלטנא לסט"א דדינא עלייהו וכו', ואתיא כפירושו דגאון שהביא הרי"ף פ"ק דר"ה וכפי פירושו של הרמ"ע במאמר חקור דין ח"א פ"ח עיי"ש, מעתה שוב אין לו מונע להתחיל מחדש בתשובה בחילא יתיר, אבל בלא"ה הנה הוא רובץ תחת משא העונות ואינו יכול לעשות תשובה, וזהו הפי' שמסתכל שאין עושין תשובה, היינו שמסתכל ומבין במהותו של החוטא שלולא שיעביר ראשון ראשון בלתי אפשר שיעשה תשובה ע"כ מניח להם כנ"ל, וכשהם עושין אח"כ תשובה ממילא עונות הראשונים כלא היו כלל, דמאחר דשוב אין לו רוב עונות לא מחשבו כלל ואינו צריך להזכירם:
ובזה יומתק סיום דברי המדרש לכך הוא מזהיר על העני לא תהי' לו כנושה לא תעמידנו ערום שבמה שהוא לו כנושה ודוחק אותו ומעמידו ערום בזה הֵרע מצבו עד שיפול ולא יוכל לקום, ומוטב שלא ידחקנו ולהניח לו אולי יתחזק כחו ויהי' אופן שישלם אח"כ, והוא כמו שהקב"ה מניח ראשון כדי שיהי' ביכולתו לעשות תשובה:
בש"ס עירובין (כ"א:) בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאה בת קול ואמרה אם חכם בני ישמח לבי גם אני, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י דברי הש"ס הרוצה שיחכם יעסוק בדיני ממונות, דהנה ההיכר בין טוב לרע אין זה כ"כ רבותא דכל מי שאין עיניו טרוטות רואה ויודע ומבין, אבל להכיר בין טוב לטוב זה רבותא יותר, וע"כ דיני ממונות ששניהם ממון ישראל ובא מסטרא דקדושה אלא שזה שייך לזה וזה לזה, היכר זה הוא רביתא יותר, והוא בגדר חכמה שמוציאה לאור דברים נעלמים, וע"כ הרוצה שיחכם יעסוק בדיני ממונות:
ובזה יש לפרש מאמר ש"ס הנ"ל, דהנה רה"י ורה"ר ידוע שזה בקדושה וזה בחיצוניות ואין לערב זה בזה, אבל מרשותו לרשות חבירו ששניהם רשות היחיד שהוא בקדושה מותר מן התורה, וכן נטילת ידים שכל גופו טהור, רק באשר הידים הם יותר בחיצוניות מכל גופו כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי, ושלמה בחכמתו השכיל ההפרש שבין רשותו לרשות חבירו, וכן ההפרש שבין ידיו לכל גופו, וזה נכנס בגדר החכמה כנ"ל בדיני ממונות, ע"כ יצאה בת קול ואמרה אם חכם בני עכ"ד ודפח"ח:
ובכלל זה הוא בכל איש ואיש קדש עצמך במותר לך, וקודש הוא חכמה והבן:
ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, ויש לדקדק בלשון למען שפירושו בעבור כמ"ש רש"י בפסוק למען אשר יצוה לפי אשר יצוה עיי"ש, וכן כל למען שבתורה שזה סיבה לזה הן בכוונה או שלא בכוונה, וא"כ בכאן תצטרך לומר כאלו תכלית הציווי היתה שביתתם ושביתת ישראל הוא רק סיבה לזה, ולא יתכן, ובאמת שרמב"ן החולק על רש"י בפסוק הנ"ל מביא הפסוק למען ינוח, אך מה נעשה לפרש"י וכל המפרשים דעמי':
ונראה דהנה בטעם איסור מלאכה בשבת יש מפרשים שלא יהי' טרוד בעסקי עולם ויפנה מחשבתו לעבודת השי"ת, אך עדיין אינו מובן במלאכות הקלות מאד כגון להדליק לו את הנר, שיותר טרוד ומצטער לישב בחושך מלהדליק לו את הנר לראות בספר וללמוד, או הוצאה מרשות לרשות או ד"א ברשות הרבים שאין טורח וטרדא בלתי מחיצות יותר מבמחיצות, ומוכרח לומר שיש בטעם איסור מלאכה ענין פנימי כמו ששבת היא יומא דנשמתא והנשמה היא פנימית נעלמת, ולזה מזיק מלאכה שאין אתנו יודע עד מה וה' הבין דרכה הוא ית"ש שיער שזה משחית את קדושת השבת ונקרא מחללי' שזה מחלל את השבת, אף שאין בו טורח וטרדא, אך בענין השבותים כתב הרמב"ם נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, וכתב המ"מ כוונת רבינו היא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות עפ"י הדרך שנתבארו עניניהם ושיעוריהם, ועדיין הי' האדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום לכך אמרה תורה תשבות, והרמב"ן פ' אמור האריך בדבר שנצטוינו מה"ת להיות לנו מנוחה ביו"ט אפי' מדברים שאינן מלאכה לא שיטרח כל היום וכו' ותהי' החנות פתוחה והחנוני מקיף וכו' לכך אמרה תורה שבתון שיהי' יום שביתה ומנוחה לא יום טורח מלאכה עכת"ד, ובודאי כן הוא בשבת דמייתי לה הרמב"ן מקרא דתשבות, א"כ טעם איסור השבותין מדאירייתא הוא שלא יהי' טרוד בעסקי עולם, כמו שיש מפרשים הנ"ל בכל ל"ט מלאכות, ולפי"ז נראה דאיסור הל"ט הוא נוגע לנשמה כנ"ל, שהיא נעלמת באדם ובלתי נרגשת, וע"כ מזיק לה מלאכה אפי' בלתי מורגש בטורח וטירדא, אבל איסור השבותים הוא נוגע גם לנפש האדם המורגש, ע"כ האיסור נמי בדבר טורח והרגש, ואולי איננו נוגע להנשמה כלל רק לנפש בלבד ה' הוא יודע:
ולפי הנחה זו יובן הכתוב היטב וביום השביעי תשבות שזה נאמר על השבותין כמ"ש הרמב"ם למען ינוח שורך וגו', ופירושו חלקי הנמוכים שבאדם נפש הבהמיות שבאדם שהם מקבלים תועלת מהשבותים, ובאמת מזה עצמו נצמח שביתת הבהמות שבודאי להנשמה שבאדם אין לבהמתו שום שייכות, ובלתי אפשר שענין אלקי שיש להנשמה בשבת יומשך ממנה שביתה על בהמתו, אך ממה שנאסרו השבותים מדאורייתא כנ"ל שזה נוגע לנפש הבהמית שבאדם, לכן יש שייכות גם לבהמתו בצד מה, ומשביתת ותועלת נפש הבהמית נמשך גם על בהמתו ממש:
ויקח משה חצי הדם וישם באגנות [ברש"י מי חלקו מלאך בא וחלקו], וחצי הדם זרק על המזבח וגו' ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, ובפשיטות נראה שחצי האחר זרק על העם ממש, וכן הוא בזוה"ק (קכ"ה:) פליג לי לתרין חצי הדם זרק על העם וחצי הדם זרק על המזבח, אך בתרגום וברש"י ויזרוק על העם וזרק על מדבחא לכפרא על עמא, ונראה דלדעת הזזה"ק ענין הכריתת ברית הי', שאחר שחלק את הדם שם חלק אחד לה' וחלק אחד להעם, וחזר וזרק את חלק העם על המזבח וחלק ה' על העם, שבזה נעשה הקשר בין השי"ת ובין העם במה שזרק את של זה על של זה ואת של זה על של זה, וכן הוא מפורש בויק"ר פרשה ואו אמר משה לפני הקב"ה מה נעשה בחלקך אמר לו זרוק על העם ומה נעשה בחלקם אמר לו זרוק ע"ג המזבח וחצי הדם זרק על המזבח וכו' הוא נשבע להן והן נשבעו לו, ולתרגום ורש"י את של ה' לא הי' צריך לזרוק על העם שדיבורו של הקב"ה אין צריך חיזוק, ומאחר שנדר ה' לישראל להיות להם לאלקים הוא דבר של קיימא לעולם ולעולמי עולמים, אך את של העם הי' צריך לזרוק על העם שבזה הקשיר את ישראל בהשי"ת שלא יפרדו ממנו לעולם, וכלשון המכילתא פ' יתרו כיון שראה שקבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם שנאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם [ולתרגום ורש"י נפרש על מדבחא לכפרא על עמא] אמר להם הרי אתם קשורים ענובים תפוסים וכו':
ויש לפרש השלשה לשונות קשורים ענובים תפוסים הם בגוף ונפש ושכל, שקשורים הוא בשכל שקשור בקשר של קיימא בהשי"ת, ענובים הוא בנפש כי עניבה לאו קשירה מעליא היא, כן הנפש א"א שתהי' כ"כ נקשרת כמו השכל שהיא הנשמה, תפוסים הוא בגוף שלא יתכן לומר בו קשירה כלל אלא שהוא תפוס ועומד ע"י דבר אחר התופסו שהוא כחות השכל והנפש, ויש לומר שמעין זה הוא בשבת, שישראל מתיחדין בדביקות השי"ת, ולעומת ג' לשונות קשורים ענובים תפוסים בא בשבת ג' סעודות שמקשרים את ישראל באביהן שבשמים בגוף ונפש ושכל, שהם נפש רוח ונשמה, סעודתא דליליא הוא תפיסה בנפש, והוא סעודתא דחקל תפוחין, סעודתא דיממא היא קשירה בנשמה והוא סעודתא דעתיקא, סעודתא תליתאה היא עטבה ברוח והוא סעודתא דזעיר אנפין, והבן:
פרק ו
משפטים ושקלים שנת תרע"ד.
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בטעם יציאה זו, כי ישראל הם פנימיים ולא ראוי להם שעבוד, אלא זה שגנב ועשה עין של מעלה כאלו אינו רואה ח"ו, והסתיר את מעשיו הרי קילקל את הפנימיות שלו [וכן נמי צריכין לומר בענין מוכר עצמו למ"ד שיוצא בשש ובסתמא לכ"ע יוצא בשש נמי אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וזה הפנימית של ישראל שהם חלק השי"ת, והלך וקנה אדון לעצמו קילקל את הפטמית שלו] ע"כ עובד שש שנים כנגד שש קצוות, ובשביעית שהיא נגד נקודה הפנימית יצא לחפשי חנם, עכ"ד, ויש לבאר הדברים דהנה לפי"ז יש להבין למה שינו חכז"ל מלשון תורה ואמרו יוצא בשש ולא אמרו יוצא בשביעות שהרי אמרת דשביעית שהיא נקודה הפנימית היא המוציאתו לחירות ולא השש, ועוד אחר שקילקל הפנימית שבו איך תוציאנו שביעית שהיא נקודה הפטמית, ולעולם התיקון צריך להתחיל ממה שעדיין לא נתקלקל, והי' בדין שיובל תוציאנו ולא שביעית, וכענין אין חבוש מתיר עצמו:
אך יש לומר עפ"י דברי המהר"ל בגור ארי' פ' תצא בהא דכתיב ארבעים יכנו ואין לוקין אלא שלשים ותשע כי בודאי הי' ראוי ללקות ארבעים כנגד ארבעים יום של יצירת הוולד, וביום האחרון הוא יום הארבעים מקבל הולד הנשמה, ובכל ל"ט יום הוא בריאת הגוף, ובגוף הוא החטא שבו יצה"ר והנשמה חוטאת עמו שכל המחובר לטמא הרי הוא כמוהו בעודה עם הגוף, ולפיכך אמרה תורה ארבעים יכנו שאף הנשמה שהיא עם הגוף חייב מלקות שכל אשר הנשמה עם הגוף שהוא החוטא הרי היא כמוהו, אכן כשמכין אותו ל"ט מכות, ובזה שב יצירת הגוף נקי מן החטא, שכן אמרו חכמים כל חייבי כריתות נפטרו מידי עונשן ע"י מלקות, והרי בל"ט מכות הוסר החטא מן הגוף וממילא נמצאת הנשמה טהורה שאין בה פחיתות בעצמה, רק כאשר היא מצורפת לגוף החוטא וכאשר הגוף נקי מן החטא אין כאן פחיתות וחטא בנשמה ואין צריך להלקות עוד, עכ"ל, וכן יש לומר דמה שאנו אומרים שהגנב או מוכר עצמו קילקל הפנימית שבו, נמי באופן זה, שהרי הפנימית שהיא הנשמה טהורה היא ואינה מתקלקלת והיא נקראת בתולה ואיש לא ידעה, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, אלא שהקילקול הוא בשש קצוות לבד הסובבות את כח הפנימי שבו, וממילא נמשך הקילקול גם על כח הפנימי שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ואף שאיננו מתקלקל בעצם, מ"מ נעשית אטומה וכלא היתה, וכענין חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, אף שהוא מצוי תחת הגל והמפולת, כן נמי להיפוך כאשר הנשמה אטומה והיא כאלו תחת הגל והמפולת הרי היא כאלו איננה, ועל כן כאשר נתמרק בששה שנות שעבוד ונטהרו בשש קצוות הסובבים שוב אין כאן קילקול בנקודה הפנימית והופיע בטהרתה, והיא כאלו נפקח ממנה הגל ושוב אין ראוי לו השעבוד, ולפי"ז בתורה שבע"פ שמבואר יותר אמרו הלשון יוצא בשש שמירוק הששה גורם שיצא בשביעית, וכמו במלקות שבתורה שבכתב כתיב ארבעים ובתורה שבע"פ מבואר יותר שהארבעים ל"ט הם, כן נמי בנידון דידן שבתורה שבכתב כתיב ובשביעית יצא ביארה התורה שבע"פ שהשש גורמים להשביעית כנ"ל:
ולפי האמור יובן הטעם דשביעית דידי' מיציאתו לחירות ולא שביעית של שנות העולם דהיינו שמיטה, דאלו בפשיטות שהשביעית שהוא נקודה הפנימית מוציאתו הי' בדין ששביעית תוציאנו וכמ"ש בזוה"ק ח"ג (ק"ח.) שענין היציאה בשביעית הוא ענין שמטה עיי"ש, וא"כ למה לא נאמר ג"כ שנחשב שביעית דשנות עולם, וכמו יובל שמוציא עבדים לחירות ואין ממתינין לחמשים דידי', אך הוא הדבר שאמרנו שמבלעדי מירוק שש שנות שעבוד הפנימית שבו אטום וכלא הי' ואינו מועיל כלום ואין שביעית מועלת כלום אלא אחר המירוק של שש שנים נתגלה נקודה הפנימית שלו וכנ"ל, ואינו דומה ליובל שיובל באשר רומז ליובל הגדול שתכלה כל הרע בהכרח ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ונסתלק הפגם, אבל היציאה בשביעית אין השביעית מוציאתו אלא מפני שהוא אחר שש שנות מירוק:
ובזה יש לפרש נמי הא דנמכר לנכרי אינו יוצא בשש אלא ביובל, דנמכר לנכרי פגם ביותר שקנה מדעתו אדון נכרי לעצמו, וכביכול גרם לעבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה, ואינו נתמרק בשש שנות שעבוד, ע"כ אין שנת השביעית מועלת לו מאומה, אלא ביובל כנ"ל ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ולא שייך עוד עבד כי ימלוך וגו' נסתלק גם פגם זה ויוצא ממילא לחירות י
ובדוגמא זו י"ל ביום הש"ק שכבר דקדקנו למה בכ"מ שמזכיר שבת מזכיר מקודם ששת ימי המעשה, אך י"ל עפ"י מה שאמרנו כבר דששת ימי המעשה הם בחינת עבד, וכבמדרש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, וכמו שבגשמיות כן ברוחניות לדחות ממנו את כל המניעות ולברור הטוב מרע, והוא דוגמת עבד עברי שש שנים יעבוד, ולפי מה שאמרנו דשש שנים יעבוד הוא המירוק לשש קצוות אז מופיע נקודה הפנימית, כן הוא בששת ימי המעשה שכל הטרדות וכל המניעות שעוברין על האדם לבלבלו ולהטרידהו, והוא מתחזק כנגדן הוא מירוק לשש קצוות שבו, ולעומת המירוק שבששת ימי המעשה נתקיים בו ובשביעית יצא לחפשי חנם, וע"כ מקדים הכתוב ימי המעשה תמיד קודם השבת להורות כי השבת היא לעומת המירוק של ששת ימי המעשה:
ולפי האמור יש ליתן טעם למספר שני הגלות שבמצרים מאתים ועשר שנה, כעין האי טעמא הוא דישראל הם פנימיים ואין ראוי להם השעבוד, אלא שהיו צריכין מירוק, כענין שש שני עבד עברי, והנה ידוע ששבעים שרי האומות הם ל"ה מימין וממונה עליהם רהב ול"ה משמאל וממונה עליהם ס"ם, והנה שר של מצרים רהב שמו ובמדרש לא פנה אל רהבים, אל מצרים שנקראים רהב, ובודאי שהוא בשם שר שלהם, וכתיב ובתבונתו מחץ רהב, וא"כ ל"ה שרים תחת שררתו, ואף דאיתא במדרשים שפרעה הי' מושל על כל שבעים אומות ובודאי כן למעלה שהשר שלו הי' מושל על כל שבעים, מ"מ יש לומר שהיו השמאלים כלולים בימניים, אמור מעתה שהי' כח מצרים כפול ל"ה, וכאשר תחשוב שש שני שעבוד לכל כח וכח שהי' במצרים שהיו משתעבדים בישראל כשש שני העבד הם ל"ה פעמים ששה עולים מאתים ועשר:
ולפי הדברים הנ"ל יש לפרש דברי הירושלמי שקלים בטעמא דמחצית השקל לפי שחטאו בשש שעות יביאו מחצית השקל דעביד שיתא גרמיסין, היינו דוודאי הא דחטאו בשש שעות לאו במקרה הי', ויש לומר דודאי פנימיות ישראל לא נתקלקל ח"ו דבפנימית נשארי ישראל דבקים בהשי"ת, אלא שחשבו זה למנהיג ומורה דרך במדבר, וכבר האריכו בזה הרמב"ן והכוזרי, ועכ"פ אין לחשוב החטא רק בחיצוניות ולא בפנימית, והיינו שאז עת רעה היתה שניתנה שליטה להחיצונים לעשות חושך וערבוביא בעולם להטעות את ישראל שבאמצעות העגל יתקרבו להשי"ת, והי' להם שליטה רק על כתות החיצונים שהם כנגד שש קצוות כנ"ל, וכאשר החושך גבר אז בעולם כל שש שעות כנגד שש קצוות נעשה חושך ואפילה לגמרי, ורק אז נעשה מה שנעשה, והוא ממש להיפוך ממה שאמרנו שלאחר שש שנות מירוק יוצא הפנימיות בטהרתה, וכאן הוא להיפוך אחר שש שעות של חושך ואפילה נעשה הפנימית כאלו נפל עלי' הגל שהוא כמבוער כנ"ל, ולזה באה כפרת השקלים דעביד שש גרמיסין היינו למסור גם כל כחות החיצונים שבו שהם במספר שש לעבודת השי"ת והשקלים הם פועל דמיוני לזה, ע"כ הוא תיקון על מעשה העגל והוא כענין שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם:
באחד באדר משמיעין על השקלים, והוא להכין השקלים הנצרכים באחד בניסן לתרום התרומה, ויש להבין למה הקדימו כולי האי, ובש"ס ע"ז (ה':) דהא דשואלין ודורשין שלשים יום קודם החג משום קרבן הוא דאנן דשכיחי מומין דפסלי אפי' בדוקין שבעין בעינן תלתין יומין, אבל להכין מחצית השקל שאין כאן דבר הפוסל בו למה לי כולי האי, ובש"ס מגילה (כ"ט:) הקשה הש"ס מכאן לרשב"ג דאמר דקודם החג סגי בשתי שבתות ומשני כיון דאמר מר בחמשה עשר בו שולחנות יושבין במדינה וכו' משום שולחנות מקדימינן, הרי דהקדמה זו היא כעין הקדמה דקודם החג, והרי אין כאן דבר הפוסל בו, ועוד יש לדקדק דהנה בתורה שבכתב לא נזכרו השקלים רק לצורך מנין, ולקרבנות הוא ברמז בעלמא, אלא שנתבאר מצוה זו לקרבנות רק בתורה שבע"פ, ולמה לצורך מנין שלא הי' אלא שלש פעמים כל ימי העולם במדבר [כי בימי שאול הי' רק בבזק או בטלאים] נתבאר בתורה שבכתב, וצורך הקרבנות שהוא בכל שנה ושנה לא נתבאר כלל בתורה שבכתב וסמך הכל על תורה שבע"פ:
ונראה דהנה בפסוק ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, פירש"י ויירא משה כפשוטו ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל אכן נודע הדבר כמשמעו ומדרשו נודע לו הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדין בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויין לכך, עכ"ל, והדבר יפלא וכי בכל ע' אומות לא נמצא דלטורין אתמהה, והקושיא במקומה עומדת מה חטאו ישראל מכל ע' אומות, והפי' הוא דישראל הם פנימיים ולאו בני שיעבוד נינהו, ולמה יהפוך הדבר שיהיו משועבדין יותר מכל ע' אומות שהם חיצוניים, אלא שראה שהי' בהם דלטורין היפוך מעלתם שהם פנימיים, וא"כ פגמו בפנימיות, ונסתלק מהם מעלתם זה, ושוב שורה עליהם מה שהוא היפוך מזה, וכמו שפנימית מסלק השעבוד כן מה שהוא לעומתו מביא השיעבוד, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת שמת נכרי אינו מטמא וישראל מטמא, משום דנתרוקנה ממנו הקדושה שורה בו לעומתו דבר ההיפוך, כן הוא בנידון דידן, ע"כ צריכין מירוק להשיב למעלתם להיות פנימיים, אך הדברים תמוהין וכי בשביל שהי' בישראל שני אנשים דלטורין כל ישראל מה חטאו שהרי לא ראה דלטורין יותר משנים אלו והם דתן ואבירם ברשעם מתחילתן ועד סופן וכל ישראל הרי הם זכאין, ולמה יסבלו ישראל בשביל שני רשעים אלו, ועוד כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, ואמרנו לפרש עפ"י מה דאיתא במקובלים שנשמות ישראל במצרים היו מגולגלים בדור המבול ודור הפלגה ופגמו אז בברית המעור והלשון שהוא פנימית האדם, זה פנימית מצד המוח כי הזרע יורד מהמוח, וזה פנימית מצד הלב כי לישנא קילמוסא דליבא, והיו צריכין ליבון ומירוק במצרים, והנה עבירה גוררת עבירה, ואפי' עבירות שמגלגול הקדום מושכין לבו של אדם בגלגול זה לעבירות האלו עצמן או בדומה להן, וידוע דדילטוריא הוא פגם ברית הלשון שדומה לפגם ברית המעור, וע"כ כשראה משה בישראל דלטורין הי' בעיניו דבר של חידוש הלא ישראל הם פנימיים ומאין יבוא להיות בהם דלטוריא, וזה הי' תמוה בעיניו יותר משאר עבירות שזה היפוך מהותם לגמרי, וכשהעמיק להסתכל בשורשם ראה ברוה"ק שעליו מי המה אלה, כי משה רבע"ה גם אז שימש ברוה"ק כמו שאמרו ז"ל וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, ובזוה"ק (י"ב:) חמא ברוח קודשא דלא זמין לנפקא מיני' ברא מעליא, ונתוודע לו ברוה"ק כי נשמותיהן היו בגלגול דור המבול וחטא הקדום מושך לדומה לו, ומפאת זה הוא הדלטוריא שנמצא בהם, וע"ז אמר אכן נודע הדבר היינו מה שהוא סוד כמוס וחתום ולא נודע לאיש מי המה אלה ועתה נודע, ומובן ממילא שהשעבוד הוא בשביל חטא הקדום שבחיקם, ומעתה מיושב הקושיא איך בשביל שני דלטורין ישתעבדו כל ישראל בעבודת פרך, והלא לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, כי לאו בשביל הדלטוריא משתעבדין אלא בשביל חטא הקדום, והדלטוריא הי' לאות ולמזכיר עון כי הם שחטאו בגלגול הקדום, ופגמו אז בפנימיות שלהם צריכין מירוק, וכאשר נשלם המירוק שבו למעלתם להיות פנימיים ושוב אין ראוי להם השעבוד ויצאי:
ולפי האמור יתיישב לנו קושיא אהא דאמרו ז"ל בשביל ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים ואחד מהם שלא הי' בהם דלטורין, והרי דתן ואבירם עודנה שם היו, ואם תאמר שעשו תשובה הלא הם ברשעם מתחילתן ועד סופן, אך להנ"ל מובן בפשיטות דבאמת בשביל שנים לא היו סובלים כל ישראל והעולם נידון אחר רובו, והא דאמר מקודם אכן נודע הדבר ואמר שמא אינם ראויין להגאל לאו בשביל דלטוריא של אלו שנים אלא בשביל חטא הקדום, אך עתה שנתמרק חטא הקדום שוב אין דלטוריא של שנים אלה מעכבין, ועוד נראה לי שגם דתן ואבירם עצמן אף שרשעים היו מ"מ באשר הם מכלל ישראל הפנימיים לא היו ראויים שיהיו דלטורין אלא שחטא הקדום משכם לזה, ועתה אחר המירוק שבו גם מהיות עוד דלטורין, ויש ראי' לזה שהמדרש דייק לה שלא הי' בהם דלטורין שהי' מופקד בידם הציווי דוישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ולא גילה אחד מהם, ולמה דתן ואבירם עצמן לא גלו את דבר הזה, אלא ודאי כדאמרן, ואף שבשאר דברים עדיין רשעים היו מ"מ הדלטוריא פסקה מהם:
ויש לומר דבשביל שנשלם המירוק מישראל ושבו להיות פנימיים ונתקן פגם ברית המעור והלשון זכו למצות פסח ומילה, מצות הפסח פה סח והלל המצרי והשיר ליל התקדש חג הי' לעומת תיקון ברית הלשון, ומצות מילה לעומת תיקון פגם ברית המעור, וכבר דברנו מזה:
ויש לומר עוד עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם שמחת יו"ט דבזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים, כי שמחת יו"ט שנצטוונו עלי' היא שמחה פנימית של הנפש, ולא שמחה חיצונית של הגוף, וכן בבשר קדשים הקדושה היא בפנימיותה דבחיצוניות אין שינוי בין בשר זה לבשר חולין, וזה מעורר זה שבדומה לו, עכת"ד הצריך לענינינו, וע"כ מצות פסח דעיקרו לאכילה עורר בקרב ישראל שמחה פנימית ודביקת הנפש באביהן שבשמים, וע"כ לא הקריבו ב"נ שלמים שהם חיצונים ואין להם ענין עם קדשים הנאכלין, ונתגלה אז בחינת ישראל שהם פנימיים וראויין לאכילת קדשים, ומחמת זה שנתגלה שהם פנימיים היתה הגאולה, וזה עצמו היא מצות מילה להסיר הפסולת שהיא החיציניות וע"כ ערל אסור בפסח ובקדשים:
קיצור הדברים שגלות מצרים היתה מירוק לפגם הפנימיות ברית המעור וברית הלשון, וכאשר נשלם המירוק נתגלה הפנימית וזכו לשתי מצות אלו פסח ומילה, ושבו למעלתם להיות פנימיים, ושוב אין ראוי להם להשתעבד, והוא ממש כענין שאמרנו בדיבור הקדום בטעם שש שנים יעבוד הנאמר בעבד עברי למירוק פגם הפנימית, וכאשר נשלם המירוק נתגלה הפנימית וזה ובשביעית יצא לחפשי חנם:
והנה בכל שנה בימי ניסן ופסח נתעורר ענין יציאת מצרים לנפשות, והעיכוב הוא פגם ברית המעור וברית הלשון, והנה בירושלמי ובמדר"ת איפלגי בטעם השקלים, וכבר אמרנו לפרש שמר אמר חדא שהיא כפרה לחטא העגל ומר אמר שהוא כפרה לחטא מכירת יוסף, וכבר אמרנו דלא פליגי דהא והא איתנייהו כבתורת כהנים ריש פרשת שמיני שהי' על ישראל שני חטאים אלו, אלא שגם חטא העגל נסתעף מחטא מכירת יוסף, וע"כ מר אזיל בתר שורש החטא שהוא מכירת יוסף ומר אזיל בתר המסתעף ממנו כמו שכתבנו בזה באריכות, והנה חטא מכירת יוסף הוא פגם ברית המעור שגרם יציאת עשרה טיפין מצדיק יסוד עולם כידוע, וחטא העגל הוא פגם ברית הלשון, שאמרו לעגל אלה אלהיך ישראל, אף שלא תעו מאחרי השי"ת כמ"ש בספרים מ"מ היא פגם ברית הלשון, והשקלים מכפרין על שני מיני פגמים אלה כמו שהגדנו באריכות בשנים הקודמות:
ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש ונאמר עוד טעם מדוע שקלים מכפרין על שני פגמים אלה, עפ"י מה שאמרנו לעיל ששני פגמים אלה הם פגם הפנימיות, דהנה ידוע שבשורש ופנימית ישראל כולם כאיש אחד, והפירוד הוא מצד הגופים, והנה בש"ס מנחות (ס"ה.) שהיו הצדוקין אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים [פירש"י תעשה לשון יחיד] מאי אהדרו את קרבני לחמי לאשי תשמרו שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה [פירש"י תשמרו לשון רבים], ונראה דטעות שלהם נצמח ממהותם, דהנה תורה שבע"פ היא נשמת ופנימית תורה שבכתב כמובן, ופנימית ישראל היא התורה, וע"כ הצדוקין שאינם מאמינים בתורה שבע"פ וחסר להם הנשמה והפנימיות, וע"כ אי אפשר לשיטתם שיהי' הציבור כולו כאיש אחד, שכל התאחדות הוא מכח התגברות כח הפנימית על החיצונית, ומאחר שבפנימית הם אחד ע"כ נעשו כולם כאיש אחד, והם שחסר להם הפנימית אי אפשר שיהי' הציבור לפי שיטתם כאיש אחד, וע"כ הוקשה להם הלשון תעשה לשון יחיד שלדידהו הי' צריך לכתוב לשון רבים, וע"כ דייקו שקרב משל יחיד כי אחת הוא להם היחיד או הציבור, כי הציבור נמי כיחידים השותפין דמו להו, אך באמת לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, כי תורה שבע"פ היא נשמת ישראל ופנימיותם ומצד הפנימית כל הציבור כאיש אחד, וא"כ לדידן ניחא לשון תעשה לשון יחיד שכל הציבור הם כאיש אחד, ואין התמיד קרב אלא דווקא משל ציבור הנעשים כאיש אחד כדדייק מלשון תשמרו, כי הציבור יוצדק בהם שתי הלשונות לשון יחיד ולשון רבים שבפשיטות המה רבים, וע"כ נכתב בהם שתי הלשונות להורות שדווקא ציבור ולא יחיד, דאלו לשון יחיד לחוד הי' מקום לומר דגם איחיד קאי ואלו לשון רבים לחוד הי' מקום לומר דאשותפין קאי: