אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

יתרו

בשלח

פרק א

שנת תרע"א.

וישמע יתרו, במכילתא מה שמועה שמע ובא מלחמת עמלק דברי ר"י ר"א אומר מתן תורה שמע ובא, רא"א קי"ס שמע ובא, להבין פלוגתתם, ונראה דהנה במכילתא והובא ברש"י יתרו שבע שמות נקראו לו, וידוע מכתבי האריז"ל דיתרו הוא משורש קין, וכן מבואר בכתוב כי אם יהי' לבער קין, וחבר הקני נפרד מקין, והנה בזוה"ק קין הוא קנא דמסאבותא, ויש לומר הפי' בזה דאיתא בתקה"ז על קן צפור דקדושה ואת הבנים הם חסידים גבורים מארי תורה חוזים נביאים צדיקים חסידים כו' יע"ש, והנה ידוע דאזלע"ז עשה אלקים, דכמו שיש קן צפור דקדושה יש ג"כ לעומתו בקליפה, והיינו כולל מכל ז' הרעות היינו ז' כתות הרשעים לעומת ז' כתות הצדיקים הנ"ל, וי"ל על קין שה' בו בעצמו כל השבע מדות רעות יחד, וזהו קנא דמסאבותא, שהוא בעצמו הי' קן צפור דקליפה שבו נקבצו באו יחד כל כחות הרעות, ויתרו שהי' משורש קין היו בו ג"כ כל המדות הרעות האלו, וזהו שאחז"ל לא הניח ע"ז שלא עבדה, דענין ע"ז הוא כחות פרטיות וטעותם של עוע"ז היו שהיו רוצים להמשיך כחות מכחות האלו, זה מכוכב זה וזה מזה, ויתרו שהי' הכלל מכל המדות רעות לכן לא הניח ע"ז שלא עבדה, אך אח"כ שהרגיש שאין בהם ממש וחזר לעבוד את הש"י הי' ג"כ בכל כחות שלו, היינו בכח כללי שלו שהוא כל הז' מדות, אך הפכם לקדושה והי' הוא בעצמו ככל ז' כתות הצדיקים והי' חסיד וגם גבור וכו', והיינו שכל המדות טובות היו אצלו יחד בעצם, ולכך הי' לו ז' שמות, דענין שם מורה על עצם ומהות הדבר כמ"ש ויקרא האדם שמות, דהי' מתבונן על מהות הדבר והי' קורא אותו בשמו שם הראוי למהות ההוא, ויתרו שהי' מהותו ככל ז' כתות הצדיקים, ע"כ יש לו שבע שמות לעומת שבע מהותין שבו, ובזה נוכל להבין הטעם שלא הי' נמצא זיווג למרע"ה אצל ישראל רק אצל יתרו, דכמו שהי' יתרו כללי כן הי' מרע"ה שהי' שקול כנגד כל ישראל, וכן מצינו במרע"ה שהי' לו שבע שמות כמבואר במ"ר ויקרא יע"ש, ע"כ באשר הוא הי' זיווגו ג"כ צריך להיות כללי, ובזוה"ק איהו צדיק ואיהי צדיקת, ובישראל לא הי' נמצא איש כללי כמוהו רק חסידים לבד גבורים לבד, ואף שמי שזכה באחת מהם זכה בכולם, מ"מ שיהיו כולם יחד באיש אחד לא הי' נמצא בישראל כמשה, וע"כ נצרך להיות זיווגו מיתרו שהי' כללי כנ"ל, ובזה מיושב מה שהקשה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה על מה שכתוב חותן משה הלא אין קורבה לגרים דכקטן שנולד דמי, ולהנ"ל ניחא, דהנה הטעם שגר הוא כקטן שנולד משום שסילק א"ע מכל בחינותיו ונטפל ונספח על בית ישראל, משא"כ יתרו, דהוא לא הלך ממהות שלו רק כמו שהוא במהותו לקח הכל והפכו להקדושה וכנ"ל:

וכדרך זה הוא ענין שבת, דשבת היא תשובה כנודע, אבל אין התשובה של שבת כמו כל ימי התשובה, דכל ימי התשובה הוא לבו נשבר בקרבו ולמרר ולסגף ולקרוע הבשר מעצמו, וכמ"ש הרמב"ם מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים וכו', ובשבת צווחין אף עקתין בטלין ושביחין, אך הענין הוא להכניס את כל הכח שעושין בימי המעשה המעשים של עצמו אל הקדושה, ולכך בכל מקום שכתוב שמירת שבת כתיב מקודם ששת ימים תעשה מלאכתך, דלכאורה אינו מובן, אך הוא כאמור להכניס הכחות מששת ימי המעשה שבעניני עוה"ז אל קדושת שבת, מעתה לפי האמור שיתרו הי' איש כללי מובן שהוא לא הי' נתפעל מדבר פרטי להתעורר עצמו ולבוא ולהאמין ולהודות באחדות השי"ת, רק ג"כ מדבר כללי, ולכך סובר ר"י מלחמת עמלק דז' מלכי כנען הם הז' מדות רעות, ועמלק הוא ראשית גוים, ובכן הוא על גביהם, ולכך הוא המפריד על כס יה, דכיון שכחו למעלה מהמדות לכך הוא המסתיר האור של העלמא דאתכסיא שלא להאיר בעלמא דאיתגליא, ומובן שהמנצח את עמלק ע"כ שהוא כח כללי שממנו נסתעף הכל, ומ"ד מ"ת שמע ובא, וע"כ דסובר דלאחר מית בא, ותורה היא דבר כללי שבה כל כלל המציאות, והביט בתורה וברא את העולם, ומ"ד קי"ס שמע ובא, משום דקי"ס היו המכות ביד שהוא חמש אצבעות שהוא אגודה כמ"ש בפרקי אבות ומנין שבחמשה שנא' ואגודתו על ארץ יסדה, ועד"ה אומר אני באימה כי מלחמת עמלק הוא בכתר שהוא ראשית וזה נצח לראשית גוים, וידוע דהויה דברכת המינים הוא בקמץ שהוא בכתר כנודע, ובה מתפללים ומלכות הרשעה מהרה תעקר שזה עמלק, ומתן תורה הוא בחכמה דאורייתא מחכמה עלאה נפקת, וקי"ס הוא בבינה כנודע, והבן הדברים במאי פליגי התנאים:

ברש"י א"ל יתרו למרע"ה צא בגיני כו', כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר בשם זקיני זצוקללה"ה מקאצק הפי' שיצא מהדרגין שלו בכדי שיוכל לקבל גם אותו, דלפי מה שהי' מרע"ה בהדרגין גבוהין שלו לא הי' ביכולתו של יתרו להגיע אליו וכשיצא מהדרגין שלו יהי' ביכולתו לדבק בו, ואח"כ כשיתעלה וישוב למדריגתו יהי' עלי' גם לכל הנדבקים בו בעודו למטה, וכן הי' וע"ז כתיב ויבואו האוהלה הוא מלשון בהלו נרו וגו', עכת"ד, ויש לומר עפ"י דברי המדרש ישובו רשעים לשאולה למדריגה התחתונה שבשאול, אף אנו נאמר האוהלה למדריגה עליונה שבהאוהל, ונראה שזה הוא עפי"מ שכתב המגיד מקאזניץ בשם הרבי ר"ב זצללה"ה דכמה צדיקים שמשפילין אותן ממדריגתן בכדי שכשיעלו אח"כ יעלו גם הפשוטי עם ג"כ אתם, וכדרך שיורדין הצדיקים לגיהנם מטעם זה יע"ש, ולי נראה דבשבת א"צ לזה, דאחר ששבת היא רזא דאחד, א"כ כל ישראל חד ויכולין גם הפשוטי עם לעלות עם הצדיק אז, ואולי זה הוא טעם קבלת פני הצדיקים בשבת כמאמר הש"ס מכלל דבחודש ושבת איבעי' לי' למיזל, וחודש טעמא אחריתי אית בי', ואכ"מ להאריך:

ולפי הדברים הנ"ל יש לפרש דברי הזוה"ק בהא דכתיב שני בני', משום דמשה אזדווג בשכינתא ולא יקרא דלי' למיקרי לון בניו לבתר קרא לון בניו בגין דההא שעתא דמטו הוה משה ממלל בשכינתא לבתר דאיתפרש ונפיק לגבי חמוי כדין דכתיב בניו, והיינו שכשהגיעו השליחות הי' במעלותיו הגבוהות, אך הצריך להפסיק דביקותו להשפיל עצמו ליתרו, ע"כ אז נקראו בניו ודו"ק:

ויש לומר כוונת יתרו באופן אחר, דח"ו שהי' יתרו רודף אחר כבוד, אך הנה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר שענין שהחמירו חכז"ל בכבוד המת הוא שאחר המת רודפין כחות חיצונים, ורוצין לדבק בו, וכבוד הוא מהדברים העליונים הגבוהים מאד, כמ"ש ובהיכלו כולו אומר כבוד, וע"י כבוד שעושין להמת כחות החיצונים בדילין ממנו, עכת"ד, כ"כ י"ל כוונת יתרו דאחר שנתגייר הי' ירא לנפשו שלא ירדפו אחריו הכחות הרעות, וכדרך שאמרו גר עד עשרה דרא וכו', וגר סורו רע, ע"כ הי' עצתו שע"י הכבוד שיעשה לו מרע"ה יבדלו ויסלקו ממנו כל כחות הרעות, והבן:

בגמ' דכ"ע בשבת נתנה תורה כתיב הכא זכור וכתיב התם זכור מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום, והקשה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דטעם שבת איננו היא מפאת מ"ת, ואינו דומה לכם דשם הזכירה היא היציאה, והי' בו ביום, אבל כאן הזכירה איננו יום זה דווקא רק שבת בראשית, ונראה דהנה בודאי ח"ו לא במקרה הי' כן, והענין הוא דהנה כתיב וירד ה' על הר סיני ות"א ואתגלי ולא תרגם ונחת, יש לומר דהלא מלא כל הארץ כבודו, א"כ אין שייך לומר ונתת, אך ואתגלי שייך שפיר לומר דהלא יש מסכים וצמצומים המסתירים שלא יתגלה כבוד ה', ואז במ"ת אתגלי, אך ידוע שאינו בא מלמעלה שום דבר עד שמעוררין אותו הכח מלמטה, והנה כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו', ופירש החובת הלבבות דכמו שמים נמצאים ועומדים בבטן הארץ ואינן צרכין רק לסלק את מעבה האדמה שמכסה על המים כ"כ עצה בלב איש שהעצה היא במציאות רק שצריכין להסיר את האבן המטמטם את הלב, ואז נתגלה הפנימית שהוא העצה שבלב, והנה אם אדם מסיר ממנו הפחיתות והמכסה וגורם לפתיחת פנימיות הלב בעצמו, כמו כן גורם מלמעלה שיפתח הפנימיות מלמעלה, והנה עיקר טמטם הלב ומסך המבדיל הוא מה שהאדם הוא יש וברי' בפני עצמו, אך בשבת הוא ביטול הישות כי שביתה הוא לשון ביטול, שכל הבריאה בטלה לסיבה הראשונה, ומאחר שהוא בטל להשי"ת יש לו לשבות ביום מנוחתו שהכתיב הקב"ה בעצמו, כי באם איננו בטל להשי"ת האיך שייך לו לנוח ביום מנוחת הקב"ה, וע"כ ע"י השבת נסתלקו מסכים המבדילים, וזהו הפתח למ"ת כנ"ל וירד ה' על הר סיני, ומאחר כי מ"ת תלוי' בשבת ע"כ שפיר הוא יום הזכירה:

בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר כדרך שכתב המהר"ל ז"ל על אסתר שאחשורוש רצה לטעום טעם בתולה טעם מחמת שלא הי' לו קנין בגוה ותמיד היתה אצלו כבתולה, כ"כ התוה"ק מחמת שאדם אין לו קנין בתורה, ע"כ בכל יום היא כחדשה עכתדה"ק, ויש להוסיף בזה דהנה בתוה"ק יש שני דברים, אחד סדר התורה, שהיא מורה הנהגה לאדם האיך יהי' מנהיג א"ע, ועוד בה חיות וקדושה והתחדשות שמוספת לאדם העוסק בה, וזהו שאחז"ל הקב"ה יושב ושונה כנגדו, ועל המדריגה השני' באה הברכה נותן התורה, ולכן צריכה ברכה בכל יום, דאף דלא מיפסקו לילות מימים שמחוייבין להגות בה יומם ולילה, א"כ לכאורה למה יצטרך ברכה בכל יום, ולהנ"ל ניחא דהברכה היא על חיות וההתחדשות שזה הוא בכל יום תמיד, ובזה יש להבין מאמרם ז"ל על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה, וצריכין להבין למה באמת לא ברכו תחילה, ולהנ"ל מובן אחר שלא למדו ברגשת הנפש ולא עוררו כח החיות והתחדשות ע"כ לא ברכו בכל יום, כי בפעם אחת שהי' מברכין הספיק להם לכל חייהם כנ"ל, דלא מיפסקי לילות מימים, וזה שאמר על מה אבדה הארץ כי צורת א"י להיות לה חיות והשתוקקת חדש בכל עת בסוד אלקים אל דמי לך, וכן הוא בגשמות, שא"י צמאה תמיד למים כמ"ש הרמב"ן, ובתורה ועבודה בחיות ורגשת הנפש ממשיך לה ג"כ השפעות חדשות בכל עת, וזה קיומה של הארץ, והם שלא ברכו בתורה תחילה כנ"ל, שלא משכו לה חיות חדש בשבילם אבדה הארץ:

להבין השינוי הלשון שבתחילה כחיב בחודש השלישי לצאת בנ"י קרא אותם הכתוב במדריגה העליונה בנ"י, ואח"כ במ"ת קרא אותם הכתוב העם, ויענו כל העם וגו', כן כל הפרשה עד שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות כתיב כה תאמר אל בנ"י, יש לומר דהנה כבר כחבנו במ"ת באו ישראל לבחינת ישראל בפנימיות כנ"ל, וכ"ז בא מצד שביטלו א"ע מכל וכל ולא היתה כוונתם כלל לטובת עצמן רק לשם ה' ונתבטלו מכל וכל, והיו כלא היו, ולכך כתיב לשון עם מלשון גחלים עוממות, עד שאח"כ אמרו פן נמות א"כ חזרו לחשוש לכוונת עצמם, לכן אבדו המעלה ההוא וקורא אותם הכתוב רק בשמם העצם ישראל, והבן:

ענין רעוא דרעוין דסעודה השלישית, הנה העליות בשבת עולה מעלה מעלה עד עת המנחה שעולה למקור הרצון, והיינו שהוא למעלה מהטעם, וכדרך שאמרו אין טעם לרצון, וא"כ אף שאין ישראל ראויין ח"ו ג"כ הקב"ה בורר בהם, אף שמצד הטעם אין ראוי לבחור בהם, אעפי"כ הקב"ה בוחר בהם, א"כ כמים פנים אל פנים א"כ נתעורר ג"כ אצל איש ישראלי אף שאינו עתה במדרגה ההוא ועומד במדרגה היותר שפלה לומר מה בצע כי נעבוד את אלקים ח"ו וכדומה, אעפי"כ אז בא התעוררות אליו מצד מה, והכח ההוא עוזר לו בששת ימי המעשה, אך שהוא שלא יפול ח"ו והבן:

פרק ב

שנת תרע"ב.

וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה וגו', וברש"י מה שמועה שמע ובא קריעת י"ס ומלחמת עמלק, ובמכילתא ר' יהושע אומר מלחמת עמלק ר' אליעזר המודעי אומר מ"ת, ר' אליעזר אומר קריעת י"ס שמע ובא, ויש להבין הלא מפורש בכתוב ששמע אח כל אשר עשה וא"כ מה קשיא להו ובמה פליגי:

ונראה דהנה שבעה שמות הי' לו ליתרו, וכבר אמרנו שהוא נגד שבע מדות שנמצאו בישראל חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, כמבואר בתקה"ז, והוא הי' שלם בכולם, אף שהוא משורש קין שהי' בו כל השבע מדות רעות, הוא הפך הכל לטוב, והנה ידוע שהמדות הם תולדות השכל, וידוע בכתבי האריז"ל ששלש מדות הראשונות נקראות בנים, ואחריהם נקראו בני בנים, והיינו שע"י הוראת השכל נעתקו המדות מטבעם, כי עיר פרא אדם יולד, אלא שהשכל מהפך הכל לטוב, והנה ידוע שעמלק הוא ראשית גוים, והוא למעלה מהמדות, היינו שאיננו מניח להשכל שיאיר על המדות שבלב, והוא מכסה על הלב כמו אבן שעל פי הבאר, והוא כמו שבכלל העולם הי' חוצץ בפני כבוד הש"י שלא יתגלה בעולם, ובמד"ר כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, אבד זרעו מן העולם כתיב ולא יכנף עוד את מורך, כן הי' בפרט בכל איש שחוצץ בין השכל להלב, היינו להשים הדברים שבשכלו וידיעתו אל לבו, ובפרט יתרו שהי' משורש קין וע"כ כל עוד שהי' עמלק בתוקפו לא הי' אפשר ליתרו להפך מדותיו מרע לטוב, כי אף שידע ושמע לא הי' נתעצם הידיעה ולא חדר לעומק הלב שיתפעל כ"כ עד שיתהפך מטבעו, וע"כ לא התעורר לבוא אף שכבר ידע ממשה שהי' הולך בשליחות הש"י לגאול את ישראל, ושיהי' מתן תורה כדאיתא במד"ר שמות שאמר לו משה למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב"ה אנכי ה' אלקיך ובני לא ישמעו כמו הם, ע"ש סוף פ' ד', והיינו משום שהיתה רק ידיעה ושמעה חיצוניות ולא פנימיות, וז"ש התנאים הנ"ל מה שמועה שמע ובא, והוא כעין מה שאיתא בזוה"ק וישמע יתדו וכי יתרו שמע וכל עלמא לא שמעו וכו' אלא כל עלמא שמעו ולא אתברו והאי שמע ואיתבר ואתכפיא מקמי' קב"ה וקריב לדחלתי', וז"ש מלחמת עמלק שמע ובא, שע"י מלחמת עמלק שהוא קליפה קשה שעמד כנגד לעכב התגלות מלכות שמים בעולם, והוא הארת עולם העליון בעולם התחתון, וכמו שבכלל כן בפרט בכל איש ואיש שעומד ומעכב שלא יתגלה הארת השכל שהוא בדוגמת עולם העליון ללב שהוא דוגמת עולם התחתון, וכאשר נחלש עמלק ועמו לפי חרב הוסר מסך המבדיל בכלל ובפרט, והי' ביכולת ליתרו לקרוע סגור לבו שיבוא בו הארת השכל להפך הכל לטוב:

וזה שאמר המדרש לץ תכה ופתי יערים לץ תכה זה עמלק ופתי יערים זה יתרו, כי מלת ערום הוא שם משותף לחכמה, ולעומד בלי לבוש, ששניהם ענין אחד, כי היפוך החכמה הוא טפשות הלב הנקרא ערלת הלב, כמו שת"א ומלתם את ערלת לבבכם, שפירש"י אוטם הלב וכיסוייו, ובת"א ותעדון ית טפשוה לבכון, הרי כי היפוך החכמה הוא כיסוי הלב וחכם לב הוא שנשאר הלב ערום מבלי לבוש, ואז נכנם בו הארת השכל שמשכנו במוח, וזה ע"י שלץ תכה שהוסר מכסה ולבוש הלב זה עמלק מלמעלה ומלמטה אז ופתי יערים, פתי הוא מלשון פיתוי כבמדרש ריש פרשה ג' שע"י שאין השכל שוכן ומאיר להלב שוכן בו דבר שהוא להיפוך שמפתה את הלב להבלי עוה"ז, והוא יערים שנשאר בלי לבוש כנ"ל, וזה יתרו שאחר מלחמת עמלק הי' יכול להשים הדברים אל לבו ולשמוע מה שכבר ידע. וזה כלל לכל אדם ולכל זמן אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו, דכל כך שאדם קורע סגור לבו, באותה מדה עצמה הוא רואה ושומע לא פחות ולא יותר, ובאם לאו הוא רואה ואינו רואה, וכענין שאה"כ אין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם:

ר"א המודעי אומר מ"ת שמע ובא, דהנה בישעי' ס"ג לוא קרעת שמים ירדת, ובתרגום וברד"ק שם שזה נאמר על מ"ת שהי' אז קריעת שמים, והעמן עפי"מ ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכמו שנאמר יהי רקיע בתוך המים, שהרקיע הנקרא שמים מבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, כן הוא בכל עניני עולם עליון והתחתון השמים מבדילים ביניהם ואינם מניחים את זה לבוא בגבול זה עכת"ד, וע"כ תורה שהיא מעולם העליון וניתנה לעולם התחתון הוצרך לקרוע את השמים שתעבור מעולם העליון להתחתון, ולעומת שבעולם הכללי השמים מבדילין, כן הוא לעומתו באדם הפרטי דבר המפסיק בין השכל שהוא נגד עולם העליון, לבין הלב שהוא נגד עולם התחתון, והוא נקרא סגור הלב, ואינו מניח להארת השכל להלב, ובמ"ת שהי' קריעת שמים בעולם הכללי כן נעשה באדם הפרטי אשר בכח איש להעמיק בהתבוננות השכל עד שהשכל יקרע את סגור הלב:

קיצור הדברים ששניהם סוברים שלרגלי עומק הרע שהי' נשרש בלב יתרו באשר הי' משורש קין קינא דמסאבותא לא הי' נקל כ"כ להתהפך מן הקצה אל הקצה מתכלית הרע לתכלית הטוב אלא בהארות גדולות מאד מאור השכל, ובאשר הי' הלב אטום ומכוסה במכסה חזק מאד, שלא הי' אפשר לעבור הארת השכל אל הלב, אמר ר"י שסייעו בזה מלחמת, כי כמו שהסיר את מכסה האבניי מכלל העולם ע"י חרבו של יהושע, כן הוא באדם הפרטי על ידי חרב ומלחמה שאדם עורך עם טבעי בתשובה בתפלה ובתחנונים ובצעקה, כמ"ש צעק לבם אל ה', זהו חרב של ישראל כדכתיב בחרבי ובקשתי, ובתרגום בצלותי ובעותי, הוא קורע מעל לבו את סגור לבבו אוטס הלב וכיסויו, כי חרבו של יהושע שהסיר הקליפה מכלל העולם לא הי' חרב גשמי לבד אלא גם בתענית ובתפלה, כפירש"י מכאן לתענית ציבור שצריכין שלשה, ובפרדר"א שהיו כורעין ונופלים על פניהם עי"ש, ובמד"ר שתפלתו של משה היתה כחרב חותך, ומקרא מלא הוא ואשר חרב גאותיך, וכמו בכלל כן הוא בפרט, וזה הי' נמי ביתרו, וע"י כן שמע את כל אשר עשה ה', ור"א המודעי סובר מ"ת שמע ובא הוא עשה טוב, שעל ידי מתן תורה שהי' בכלל העולם זה סייע ליתרו, שכמו בכלל הי' קריעת שמים ע"י אור התורה שהי' קורע כל המסכים וכל המבדילים, כן הוא באדם שאור התבוננות הוא בוקע וחודר אל עומק הלב עד שהפך את כל מדותיו לטוב, ושני דרכים אלו הם בכל אדם הפרטי לקרוע סגור לבו, יש על ידי סור מרע ותעניתים תפילות בקשות צעקות כמ"ש הרמב"ם מדרכי השב להיות צועק אל ה' בוכה ומתחנן, ויש אשר נושע בלתי כל אלה אלא בועשה טוב היינו שמקבל על עצמו לשקוד על דלתי התורה ולשעבד את כל חושיו וכל שכלו לתורה עד שאור התורה בעצמו בוקע ונכנס לתוך לבו להפכהו לטוב בלי תעניתים ובלי צעקה, וידועין דברי האר"י ז"ל שעיקר התשובה היא עסק התורה:

ומ"ד קריעת ים סוף שמע ובא ס"ל נמי כנ"ל, אלא שלרגלי גודל אוטם הלב שהי' על לב יתרו משורש קין לא נושע אלא ע"י קריעת ים סוף, דהנה בספר גבורות ה' להמהר"ל שענין קריעת ים סוף הוא הביטול של החומר, שמים הם חומרים ובקיעת הים הוא ביטול החומר, ולפירוש הזוה"ק והאריז"ל שהוא התגלות אורות עליונים, ואלו ואלו דברי א"ח דשני ענינים הי' בים, ישועות ישראל, ועונש מצרים, ישועות ישראל הי' ע"י התגלות אורות עליונים גבוהים רמים ונשאים, ומחמת התדבקם בעולם עליון כ"כ עד שנעשו נביאים וראתה שפחה על הים וכו', לא הי' לים החומרי מציאות נגדם, והים ראה וינוס, אבל לעונש מצרים הי' ע"י ביטול החומר ומצרים הם חומרים ובהתבטל כלל החומר שהוא הים נתבטלו גם הם, וא"כ הי' אז התחברות העולמות ע"י ביטול מסך המבדיל שני צדדים מצד התגלות מלמעלה למטה, כעין מתן תורה, ומצד ביטול כח החומרי מלמטה למעת, וכעין מלחמת עמלק, ואולי יש לפרש בזה כוונת המד"ר שלבש אז הקב"ה חלוק של תפארת שהוא כלילת הגוונין לבן ואדום לבן מצד מלמעלה למטה, ואדום מצד ממטה למעלה, ולעומת זה באדם הפרטי הי' אז שניהם יחד התגברות כח השכלי הי' בוקע וקורע את מסך המבדיל וכנ"ל, וכ"כ השפלות וכניעת הנפש שהוא ביטול החומר מלמטה למעלה, והוא ביטול כח הרע מלמעלה ומלמטה, וכעין שאמרו ז"ל אני מלמעלה וגיהנם מלמטה, שנאמר חצי גבור שנונים מלמעלה עם גחלי רתמים מלמטה, כי לגודל וחוזק מכסה ואוטם שהי' על לב יתרו כנ"ל, שהי' משורש קין הי' צריך סיוע משני הצדדין עד שהי' יכול לשמוע ולהשים הדברים אל לבו:

וכעין זה יש לפרש שלשה זמנים שבשבת, שבת דמעלי שבתא, ושבת דיממא, ושבת דזמן מנחה, שבת דמעלי שבתא נפתח סגור הלב ע"י ביטול והכנעת הנפש והתשובה של ערב שבת, וכפי מה שאמרנו במקום אחר בשם אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהכנה לשבת הוא, כי שבת היא ברוך, ואשר לא יקים הוא ארור, ואין ארור מדבק בברוך, ומובן כי לצאת מכלל אשר לא יקים הוא בתשובה ושברון הלב, וכמו שאמרו ז"ל שאין הכנה זו ע"י עיון הלכה לבד, וכמו שאמרו ז"ל ששובתין מתוך מריעין, כמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שתרועה הוא יללה, להיות מתמרמר על נפשו באיזה פנים הוא בא לקבל שבת, ועיי"ז כד עייל שבתא כל דינין מתעברין מינה, וכמ"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו, והוא כעין מחיית עמלק, שבת דיממא היא התגלות אורות גדולות עוד יותר, וכמו שידוע מכתבי האר"י דכמו כצריך טבילה מחול לקודש, כן צריך לטבול ביום שנית, וע"כ אז הוא זמן קריאת התורה, ובשבת נתנה תורה, היא שבת דיממא כדכתיב ויהי בהיות הבוקר, וע"כ שבת דיממא היא דוגמת מתן תורה ושבת דמנחה היא נחלת יעקב היא כלולה משניהם, האורות הם גדולים מאד רעוא דרעוין, ולבר יטלין ולא אעלין הני כלבין דחציפין היא קליפת עמלק כלב, ונפתח סגור הלב משני הצדדין כנ"ל:

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני וגו', ויש להבין שהזכיר מעיקרא ביאתם למדבר סיני ואח"כ חזר להזכיר הנסיעה מרפידים והביאה למדבר סיני, והי' צריך לומר ביום הזה נסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ולא הי' צריך לכל האריכות, ונראה שבכאן רמז עצה לאדם, כמו הם שהיו ברפידים רפו ידיהם מן התורה והי' חסר להם התחזקות ולא הי' אפשר להחזיק עצמם אלא במה שציירו בעצמם שעומדים לפני הר סיני לקבל התורה, ועי"ז באמת נעשו כאלו עומדים לפני הר סיני שבמקום שדעתו של אדם שם, הרי הוא כאלו הי' שם בפועל, כמו שאמרנו זה במק"א בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וענין זה החזיק בידם להחליף כח וליסע מהרפיון ידים, וכמו שאמר אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור על מאמר העולם, בל"א אז מען קען ניכט אריבער מוז מען ארינטער, ואני אומר להיפוך אז מען קען ניכט ארינטער מוז מען אריבער, והיינו כנ"ל שיצייר בנפשו מעלות גבוהות בזה יחליף כח כנ"ל:

ובזה יש לפרש מצות זכור בשבת שפירש הרמב"ן בשם המכילתא לזכור בכל יום מששת ימי המעשה את יום השבת לומר היום יום אחד, והיינו משום דבששת ימי המעשה שאדם טרוד בעניני מלאכות והבלי עוה"ז יצייר בנפשו כאלו עומד ביום השבת, שכל איש ישראלי יש לו עלי' בצד מה, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וזה יחזיק בידו להחליף כח בששת ימי המעשה, וזה זכור שהוא לשון הוה, וכן שמור שהוא נמי לשון הוה יש לפרש כענין הזה שיזכור וישמור עצמו בששת ימי המעשה לבל יתלכלך בגשמיות ביותר כי איך ישא פני שבת, ואולי נמי זכירת מעמד הר סיני הוא מטעם זה:

ואשא אתכם על כנפי נשרים, פירש"י כנשר הנושא גוזליו על כנפיו וכו', שאין מתיירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ וכו' לכך נושאם על כנפיו אמר מוטב שיכנס החץ בי ולא בבניי אף אני עשיתי כן וכו' והיו המצרים זורקין חיצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם, ולכאורה אינו מובן הדמיון שהרי אין הרוחני נתפעל ממכה גשמית, ומה דמיון הוא לנשר המתפעל ומקבל יסורין מן החץ, ונראה שהחצים ואבני בליסטראות של מצרים היו טעונין בכישוף וכחוח הטומאה, ואולי הי' נחקק עליהם שמות הטומאה, להבדיל שאיתא בזוה"ק פ' משפטים שחרבו של דוד המלך ע"ה הי' חקוק בו שם הוי' ב"ה, וזלע"ז יכול להיות שהמצרים עשו להבדיל החצים ואבני בליסטראות בכישוף וכחות הטומאה, למען יצליחו בהם, והענן שמקבלם הי' כעין הכנסת טומאה למקדש, ואף עפי"כ מכח חיבתן של ישראל קיבלם כדי שלא יזיקו לישראל ח"ו, ובזה יש תוכחת מגולה לאיש לבל יתטמא ויתגאל בטנופי דהאי עלמא שהרי ברוב חיבתו של הקב"ה אינו מניחן וא"כ הוא ח"ו כמכניס טומאה למקדש:

ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וזה הי' בשני בחודש, ובפ' משפטים שבחמישי שבחודש אמרו נעשה ונשמעו, ויש להבין הענין שהוסיפו נשמע, דלכאורה דנעשה הוא תוספות מעלה, כשם שאמרו ז"ל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא של מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע, ולמה לא אמרו תיכף גם נשמע, ואם הי' כדרך מעלין בקדש הי' להם מתחילה לומר נשמע לבד, ונראה דהנה השני כתרים הם חירות ממלאך המות, וחירות משעבוד מלכיות, וחירות ממלאך המות הוא מחמת שגם הגוף נתקדש ואיננו נצרך לתיקון מיתה וקבורה שיעמדו אח"כ בתחית המתים מזוכך, והאי משכא דחויא יתבלה ויתרקב בעפר, אלא כמו לעתיד שיהי' הכל בגוף ונפש, ולזה זכו ממאמרם נעשה, שעשיי' מתייחסת יותר לגוף, וחירות משעבוד מלכיות הוא מחמת שנתעלו להיות שכלים, וכל השעבוד הוא מפאת החומר, כמ"ש עם הדומה לחמור, והשכל איננו משתעבד, וע"כ אמרו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ששב להיות שכלי, וע"כ הוא בן חורין, ושני אלה הם מקבילים לעומת, ממלכת כהנים, וגוי קדוש, ממלכת כהנים פירש"י שרים שהוא היפוך שעבוד מלכיות, וגוי קדוש הוא היפוך המיתה כבש"ס סנהדרין מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים, ובמד"ר פרשה ל"ח רבון העולם אתה מבקש שנהא קדושים הסר ממנו המות שנאמר הלא אתה אלקי קדושי ולא נמות, ולפי"ז מובן אשר נעשה שהוא שלימות הגוף שהיינו שגם הגוף תשוב במדריגת הנפש כמו לעתיד בודאי היא מעלה כוללת יותר מנשמע שהוא רק מעלת השכל שזה שייך גם בזה"ז, אך זה הוא בענין שלימות האדם עצמו, וכאמרם ז"ל מעיקרא דעבד אינש אדעתא דנפשי', ופירש הרב זצללה"ה להשלמת אדם נפשו, אבל יש עוד תוספות מעלה שאינו משגיח כלל על השלמת נפשו אלא בשביל לעשוח רצון הש"י, וכאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מההבה, היינו לעשות רצון הנאהב, וכמ"ש בספורנו סוף פ' נצבים ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך לאהבה את ה' אלקיך וגו', ופי' שהא שאמר למען תחי' אתה וזרעך לא כעובד על מנת לקבל פרס אלא שגם זה יהי' לאהבה את ה' אלקיך ודפח"ח, ומעתה יובן שתחילה אמרו נעשה לבד שהוא השלמתם בגוף ונפש, וכמו שיהי' לעתיד כנ"ל שזה מקביל להבטחת גוי קדוש, אך אח"כ הוסיפו לאמור נעשה ונשמע, היינו שכל השלימות הוא רק למען נשמע, כאמרם ז"ל עושי דברו לשמוע בקול דברו שהכל הוא בשביל לשמוע:

ולפימ"ש יובן דבג' בחודש לא נצטוו עדיין אלא על ההגבלה לבד, בחמישי שניתוספו גם במצות פרישה הוסיפו להתקדש לגמרי עד שהכל הוא לכבוד הש"י לבד, ולא צורך השלמת נפשם וגופם לבד:

וידבר אלקים את כל הדברים האלה, פירש"י מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדיברות בדיבור אחד וכו', מה ת"ל עוד אנכי ולא יהי' לך שחזר ופי' על כל דיבור ודיבור בפני עצמו, ונראה דמה שאמר תחילה כל הדיברות בדיבור אחד לא הבינו כלל מדהצריך לחזור ולומר כל דיבור ודיבור בפני עצמו, ועוד הרי אמרו בש"ס ר"ה (כ"ז.) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, ומכ"ש כל עשרה הדיברות ביחד, וא"כ יש להבין מה תועלת הי' לדיבור זה הכללי, ונראה דשורש נשמה טרם באה בהתחלקות החושים, ואולי הוא בחי' יחידה, קבלה תועלת ממאמר זה הכללי כמו שהוא כללי, ועל ידי כן נעשו גם שאר כל חלקי הנפש מזוככים וראויין לקבל הדיברות בפרט כמו שהם פרטים, וזה לימוד לכל איש הטרוד בענינים שונים אשר בלתי אפשר לו ליישב דעתו וללמוד, אל ישגיח על זה אלא יתחיל ללמוד אע"ג דלא ידע מה קאמר, כי אע"ג דאיהו לא ידע שורש נשמה ידע, ובשביל זה לאט לאט נמשכו גם יתר חלקי נפשו להתורה, עד שיפנה דעתו ויבין מה שהוא לומד, אבל לא ימתין עד שיפנה דעתו והוא בכלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה, אלא יגרום אע"ג דלא ידע מה דקאמר, כמו שאמרו ז"ל משום דכתיב גרסה נפשי לתאבה וגו', ואין הפירוש דגם סוף הדבר שלא ידע מה קאמר אלא שע"י כן בא אח"כ לידיעה ובכלל זה בודאי מה שאמרו ז"ל לגמור אינש והדר לסבור ודו"ק:

וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ואמרו חז"ל נרתעין לאחוריהן שנים עשר מיל, והי' זה בשעת מתן תורה, ואח"כ אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, והרמב"ן פירש שהי' זה קודם מתן תורה, וקשה א"כ מדוע לעיל בפסוק ויהי ביום השלישי לא נאמר רק ויחרד כל העם אשר במחנה ולא וינועו ולא ויעמדו מרחוק, והרמב"ן פירש ששם הי' בתחילה אבל אח"כ כאשר חרד ההר מאד חרדו הם עוד יותר, אבל א"כ ה' זה מפאת חרדת ההר, והרי בפסוק זה לא נזכר חרדת ההר כלל, וכל הנזכר בפסוק זה נזכר גם שם אלא שהוסיף את ההר עשן, וזה אינו מעורר פחד, ובאמת גם לדעת רש"י שהי' זה אחר מתן תורה צריכין להבין מפני מאי חרדו בכאן יותר, אי אמרת מפני הדיברות לא הי' צריך להזכיר לפידים וקול שופר שהרי קולות וברקים וקול שופר הי' גם אז, וגוף הדבר שמשום הדיברות חרדו כ"כ נמי אינו מובן שהרי זה הי' בחי' נשיקין כדכתיב ישקני מנשיקות פיהו, התקרבות ודיבוק, ובאליהו נאמר רוח ורעש ואש ואח"כ קול דממה דקה, ועיין ספורנו י"ט פסוק ט"ו ט"ז וכ' פסוק י"ז:

ונראה דהנה צריך להבין סדר הפסוקים עפ"י פירש"י ז"ל, דביום ב' אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וירד ואמר לישראל וע"ז השיבו כל אשר דבר ה' נעשה, וביום הג' וישב משה את דברי העם אל ה', ואז נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו', וברש"י שבת (פ"ז.) שאז נאמר לו מצות הגבלה וירד ואמרן לישראל וקיבלו עליהם, ולמחרת ביום ד' השכים ועלה ויגד משה את דברי העם אל ה' תשובה על דבר זה שקבלו עליהם מצות הגבלה, וברש"י בחומש תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצונינו לראות את מלכנו, ונאמרה לו מצות פרישה, ובחמישי בנה מזבח וכרת הברית כל הענין שנאמר בפ' משפטים, וכבר הקשה המזרחי לרש"י מדברי הש"ס:

ויש להבין למה מצות הגבלה נאמרה בג' ופרישה בד' אף שבעשיי' פרישה קודמת, שהתחיל תיכף אחר הציווי, והגבלה נראה דהתחילה ביום מתן תורה, ואם תדחוק ותאמר שבאמת עשיית ההגבלה התחילה ביום ג', אכתי יש להבין מדוע הקדים כ"כ בהגבלה, אבל אין זה במשמע שמצות הגבלה הוא משום הכבוד שירד לסיני, וזה הי' ביום מתן תורה כדכתיב כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם וגו', וכן משמע ממה שאמר לו שנית בשעת מעשה שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה:

ונראה דהנה במדרש שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה שיראו כבודו וישמעו קולו והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו וכו', והנה ידוע שחוש השמיעה וחוש הראי' משונים זה מזה, שחוש השמועה הוא שהקול בא ומכה על תוף האוזן והוא ההקרבות המדבר אל מקבל הדיבור, וחוש הראי' הוא להיפוך שמהרואה יוצאין קוי ראות ומכין על דבר הנראה, וכמו שספרו הטבעים שיש עוף המחמם בצים בהבטתו, וע"כ יש כח בבעלי רע עין להזיק בהבטתן, וע"כ כששמעון שומע קולו של ראובן, הוא הוא התקרבות ראובן לשמעון, אבל כששמעון רואה את ראובן הוא התקרבות שמעון אל ראובן, והוא כעין החילוקים שבין ויקר לויקרא, שביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שויקר הנאמר בבלעם הוא שהדיבור בא אליו בעודו בפחיחותו, וכמשל הזוה"ק למצורע הדופק על הפתח אמר בעה"ב תנו לו שם על הפתח ולא יכנוס להבית, אבל ויקרא הוא שקראהו להתקרב הלום ולהתעלות לקראת הדיבור, שויקר הוא בבחי' שמיעה, אבל ויקרא הוא בבחי' ראי' בצד מה שהוא בבחי' דיבוק כנ"ל:

ומעתה נבוא לביאור הכתובים שמתחילה כשאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, ופרשו המפרשים שרמזו בזה שרצונם לשמוע בעצמם מפי הקב"ה, והוא כל אשר דיבר ה' ולא דבר השליח, והנה לא בקשו בזה רק אחת היינו לשמוע את קולו אבל אין מדבריהם משמעות שרצונם לראות את כבודו, ונבר אמרנו שזה שהוא שהדיבור בא ומכה על תוף אזניהם וכענין ויקר וכנ"ל, ע"כ לא הצרכו לזה פרישה, שהרי אף לנביאי אומות העולם ואפי' לבלעם המטונף הי' יכול לבוא הדיבור, ועל כורחנו לומר שאין פרישה מעכבת בזה, וע"כ לא הצרכו פרישה, אלא מצות הגבלה שהם יעמדו במקומם הכן שהדיבור יבוא אליהם, ולא יתקרבו הם לקראת הדיבור, כי ההתקרבות הוא מבחי' ראי' ולא מבחי' שמיעה, ובאמת זה נרמז גם בלשון הכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, ואולי בדברים האלו יש גם רמז למצות הגבלה, אך מה לנו לרמזים הרי פירש"י שנאמר לו אז להדיא מצות הגבלה, אבל כשירד משה ואמר לישראל וקבלו עליהם, ואז הוסיפו לומר רצונינו לראות את מלכנו כמו שפירש"י שזה הי' ביום הרביעי כשהשיב שקבלו עליהם מצות הגבלה אמר ג"כ תשובה שלהם רצונינו לראות את מלכנו, ואולי נצמח להם הרצון לזה מן הגבלה שהבינו שהם אינם יכולין להתקרב בעצמם, אלא שמצווים ועומדים לעמוד מרחוק, שאלו שעכ"פ בעומדים שם יהי' להם נמי בחי' ראי' שעכ"פ באמצעות ראות עיניהם יהי' דיבוק בצד מה, וע"ז השיבו הקב"ה מצות פרישה, שלהיות להם דיבוק בצד מה ע"י חוש הראות צריכין להיות פרושים, ומעתה דברי רש"י בחומש ודברי הש"ס שבת בסגנון אחד עולים:

ולפי הדברים האלה יש להבין מעט טעם מה שנצטוה משה ביום הששי בעת מתן תורה רד העד פן יהרסו וגו' ומשה השיב שמותרין ועומדים זה ג' ימים ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות והקב"ה לא קיבל ממנו אלא לך רד והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם המעשה וחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ולהנ"ל יובן בטוב שירד הקב"ה לסוף דעתם ללמוד היתר שהרי ציווי הראשונה הי' קודם שנצטוו על הפרישה וכנ"ל, ויבואו לדון דכשנצטוו ועשו פרישה והם מוכנים לבחי' ראי' יחשבו שהם ראויין אף להתקרב ג"כ כענין ויקרא כנ"ל, ע"כ צריכין זירוז בשעת מעשה, אף שהם בבחי' ראי' הוא רק דיבוק בצד מה ע"י אמצעית העינים ולא התקרבות לגמרי בבחי' ויקרא:

ולפי הדברים האלו יובן מה שבתחילה לא הניעו ולא עמדו מרחוק כי שם לא ראו את הנשמע אלא ששמעו ולא הי' להכו דיבוק עדיין, עכ"פ לא הניעו ולא עמדו מרחוק אלא חרדו לבד, והרי כל נביאי אוה"ע אף שבא להם הדיבור בודאי בקול פחד מאד מכל מקום לא מצינו להם אלא פחד לבד, כמ"ש באיוב ד' פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד ורוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי וכו' דממה וקול אשמע ולמה יגרעו ישראל מהם, אבל אח"כ דכתיב וכל העם רואים את הקולות, ועלו למדריגה לראות הנשמע והי' להם דיבוק בצד מה, מחמת זה בא שהניעו ועמדו מרחוק, כי אפי' לאחר, הפרישה שהי' תיקון בצד מה, מ"מ במה שהם בו"ד עוד אין להם דיבוק אל העליונים, מה גם לדברי רש"י שהי' אחר מתן תורה והניעו ועמדו מרחוק נמשך ע"י הדברות בודאי יובן כי מי הוא שראוי לשמוע קול ה' אבל אין צריך לזה כי מאחר שהיו דבקים אל הקולות והלפידים וקול השופר ע"י בחי' הראי', שוב אף מן הקולות עצמם ששמעו מקודם ולא זעו, עכשיו זעו מחמת דביקותם אליהם ואתי שפיר אף לפי' הרמב"ן:

פרק ג

לברית מילה.

ענין מה שמצינו שחכז"ל קראו להבשר שבראש הגוי' עטרה בשר החופה רוב גובהו של עטרה, אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י דברי האבן עזרא בפירוש מלת נזיר מלשון נזר, כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות וע"כ נברא האדם בעטרה באבר התאוה להיות חפשי מהתאוות כי בצלם אלקים עשה את אדם וכשמקדש הברית מורה העטרה ע"ז, עכת"ד:

ולי יש להוסיף עפ"י דברי המדרש ששאלה המטרונה על יחוד נדה אפשר אש בנעורת ואינו מבערת, והשיב לה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, ויש להבין דמ"מ קושיתה במה מתורץ, שלפי דבריה הדבר נמנע, אבל הפי' הוא משום דהביט בתורה וברא את העולם, וכל טבע הנמצאות הכל היא בכח התורה, ומאחר שהתורה העידה עלינו על כן טבענו משתנה, ואין לדמות אותנו לכלל העולם, וזה מורה מה שהמצוה אצלינו לגלות העטרה שהוא להורות שאנו מעוטרים ומושלים ברוחנו, אבל בכלל העולם העטרה מכוסה, אדרבה שהערלה שהיא טומאה חמורה שולטת ומכסה עלי' והעטרה כבושה תחת הערלה, ולדידהו שפיר קאמרה אפשר אש בנעירת ואינה מבערת כי הם ברשות לבם:

ובזה יש ליתן טעם לדברי המדרש בפרשת מילה כתיב וזה הדבר אשר מל יהושע, דבר אמר להם ומלן, אמר להם מה אתה סבורין לירש הארץ ערלים כך אמר הקב"ה לא"א ע"ה ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' על מנת ואתה את בריתי תשמור ע"כ, והיינו דהנה כתיב ויתן לך ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו, והנה מצינו נמי להיפוך שהעושר מביא לידי קלקול כדכתיב פן אשבע וכחשתי וגו', וכתיב וישמן ישורון ויבעט, אך יש לומר דהכל תלוי במצות מילה שעי"ז יש בכח איש להיות מושל ברוחו שלא יטהו העושר לרע ח"ו, וע"כ בעוד ישראל שומרם מצות מילה ומקיימין אותה להם נאה עושר ונכסים בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכו' וארצות גוים ועמל לאומים, אבל בלי מצות מילה ושמירת הברית הם ברשות לבם, והעושר מביא לידי גיאות ומטהו לשאול תחתית, ועושר כזה שמור לבעליו לרעתו, וע"כ לא גלה ישראל עד שבטלו מצות מילה, שנאמר ובשר קודש יעברו עליך כבמדרש איכה, כי אז אפסו כל תקוה שארץ ישראל יהי' נאות להם, ואדרבה נתקיים בהם עושר שמור לבעליו וגו', ובזה יתפרש בטוב הכתוב ויוצא עמו בששון ברנה את בחוריו ויתן להם ארצות גוים וגו', עפ"י מה שאמרו ז"ל ששון זה מילה שנאמר שש אנכי על אמרתיך וגו', ע"כ בשביל שהוציא עמו בששון היינו שקיימו מצות מילה, ברנה את בחוריו, כאמרם ז"ל עדיין עושין אותה בשמחה, ע"כ ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חוקיו, דבלאו מצות מילה נצמח מהעושר להיפוך ח"ו ולא שמירת החוקים:

לא תצא כצאת עבדים, פירש"י שאינו יוצא בראשי אברים כעבד כנעני, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הקשה על רש"י קדושין (ט"ז.) שכתב דהא דעבד עברי יוצא בשטר משום דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר, ע"כ למה לא נימא ראשי אברים יוכיחו שמוציא בכנעני ואינו מוציא בעברי, עכת"ד, ולפענ"ד י"ל דהא דראשי אברים אינם מוציאים בעברי ומוציאים בכנעני הטעם, משום דמהות של עבד כנעני הוא החומר, כמ"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, וע"כ כשפגמי בראשי אבריו הרי פגם כל מהותו, אבל עברי שמהותו הוא הנפש והגוף הוא נחשב רק לנרתיק, והגוף נקרא רק בשר האדם, ע"כ כשפגם הגוף אינו נפגם מהותו, אלא הכלי ששורה בו הנפש, ואף שבפנימית הכלי אינו שורה בו הנפש בשלימות, אבל מ"מ הנפש בעצמה לא שייך בה פגם, כי הנפש הוא רוחני, וידוע שהרוחני אינו מתחלק, וא"כ הרי אינו נפגם מהותו, ולפי"ז מה שאינו יוצא בראשי אברים הוא מפאת מעלתו, ע"כ לא שייך לעשות ממנו יוכיח על שטר:

ולפי דברים האלה יש לפרש מאמר הש"ס ברכות דיסורין ר"ל מכפרין ק"ו משן ועין שאינן אלא באחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהם לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכו"כ, ואינו מובן כי עברי אינו יוצא בשן ועין, אך להנ"ל יש לפרש עפ"י מאמר הזוה"ק (ח"א ס"ה.) ת"ח האי קץ כל בשר כל רעותי' לאו איהו אלא בבשרא תדיר וכו' וכד איהו שליט שליט על גופא ולא על נשמתא, ע"כ, ויש לומר הטעם מאחר שבנין האדם א"א בלתי יצה"ר כדכתיב ובחטא יחמתני אמי, ובש"ס ע"ז אלמלא הם לא באנו לעולם, ובש"ס יומא בעי ביעתא בת יומא ולא משתכחי, וכמ"ש הזוה"ק ח"א (קלז:) מפני מה עקרה היא מפני שיצה"ר אינו נמצא בכחו בעולם יעי"ש, ע"כ יש לו חלק בגוי' ובאמצעות החטא יש לו שליטה על הגוף, ומצד הגוף שוב הוא יוצא בשן ועין, ושפיר הוה ק"ו:

ועפי"ז יש לפרש מה דמצות מילה מצלת מדינה של גיהנם כבמדרש בפסוק גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך ובור אין מים בו, ובפייט מערבית של שמיני עצרת שמיני דורש לאות ברית להנצל בו מאף שארית, דהנה דינה של גיהנם אף שהיא בנפש מ"מ היא מחמת שע"י החטא נשתאב בהנפש כחות הגוף, ובאשר הסט"א יש לה אחיזה בהגוף שיש לו שייכות בגוי' כנ"ל, שוב יש לה אחיזה גם בנפש החוטאת כל כמה שנתערבו בהם כחות הגוף וכאמרם ז"ל בש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, שאש של גהינם שואב מהנפש כל ליכלוך וטינופא דגופא שפתוך בי', אבל אי יצייר שאין להסט"א אחיזה בגוף א"א שיהי' לה אחיזה בנפש כנ"ל, והנה ראש הגוי' הוא אחד מכ"ד ראשי אברים שעבד יוצא בהם לחירות, ובאם לא נצטוינו על מצות מילה בודאי הי' הדין דגם על עור ערלה הי' יוצא לחירות, כמ"ש הרמב"ם בספר מורה נבוכים בתועלת עור הזה, רק באשר נצטוינו על מצות מילה שב להיוח פסולת, וכבמדרש כנומי שהיא תלוי' בגוף, העבר אותה ובטל המום, וא"כ הרי גוף האדם יוצא משליטת הסט"א עליו ע"י מצות מילה, כדמיון עבד כנעני שיוצא בראשי אברים, וא"כ שוב א"א שתהי' להסט"א שליטה על הנפש שיהי' צריך לכיבוס גיהנם, אלא אם פגם ח"ו בבריתו דמשכא לי' ערלתו ולא מבשקר לי', אבל כל עוד שבריתו קיימת א"א להסט"א לשלוט עליו כלל וניצל מדינה של גהינם:

פרק ד

שנת תרע"ג.

ברש"י שבעה שמות הי' לו ליתרו יתר ע"ש שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה, יתרו לנשנתגייר וכו' הוסיפו לו אות אחת על שמו, ויש להבין ששם יתר הרי הי' לו עוד בהיותו נכרי, ואיך נקרא ע"ש שיתר פרשה בתורה שהיא אחר שנתגייר, וגם יש להבין למה כשנתגייר הוסיפו לו רק אות אחד בלבד ולא שם אחר לגמרי, כי נראה שמה שדרך המתיהדים לקרוא להם שם אחר כמ"ש הרמב"ן בפ' שמות, הוא כענין שינוי השם בבעל תשובה כמ"ש הרמב"ם בה' תשובה, איני אותו האיש שעשה אותן המעשים מה גם גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולמה לא קראו לו שם אחר לגמרי:

ונראה דהנה במדרש טוב שכן קרוב הי' יתרו שהי' רחוק לישראל מן עשו אחיו של יעקב, ביתרו מה כתיב ויאמר שאול אל הקני [וסיפא דקרא ואתה עשית חסד עם כל בית ישראל בעלותם ממצרים] בעשו כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק [בדרך בצאתכם ממצרים] אתה מוצא דברים רבים כתובים בעשו לגנאי וכתובים ביתרו לשבח, בעשו כתיב נשים בציון ענו, וביתרו כתיב ויתן את צפורה בתו, בעשו כתיב אוכלי עמי אוכלי לחם וביתרו כתיב קראן לו ויאכל לחם בעשו כתיב ולא ירא אלקים וביתרו כתיב וצוך אלקים, עשו ביטל את הקרבנות וביתרו כתיב ויקח יתרו עולה וזבחים לאלקים, עשו שמע ביציאתן של ישראל ממצרים ובא ונלחם עמהם שנאמר ויבוא עמלק, ויתרו שמע בשבחן של ישראל ונדבק עמהם שנאמר וישמע יתרו, נראה שהמדרש בא לבאר מהות יתרו כי כל דבר ניכר ונבחן מהיפוכו כיתרון האור מן החושך שאלמלא הי' חושך במציאות לא הי' ניכר מעלת האור, כן במה שמצינו דברים רבים ביתרו להיפוך מעשו, ודברים רבים לא יתכן לומר מקרה היא, מזה נראה שמהותו היפוך לגמרי מן עשו, ומן מהותו של עשו נבוא לידע מהותו של יתרו, שלעומת עשו ברע הוא יתרו בטוב, וכמו שידוע שעשו הי' כולו רע ובו נכללו כל מדות הרעות ובדברי המקובלים נקרא ז"א דקליפה, ולעומתו יתרו בקדושה הוא כולל כל מדות טובות:

והנה המדרש מונה והולך חמשה דברים כתובים בעשו לגנאי וכתובים ביתרו לשבח, ונראה דהנה ידוע שבאדם נמצא חמשה הרגשות, ראי', שמיעה, ריח, טעם, מישוש, והם כוללים כל חלקי האדם, ויש לפרש דחמשה דברים שמונה המדרש הם נגד חמשה הרגשות, היינו נשים בציון ענו זה חוש המישוש, אוכלי עמי אוכלי לחם זה חוש הטעם, ולא ירא אלקים זה חוש הראי' כי ראי' היא אותיות יראה, ומי שלא ירא אלקים הוא קילקל חוש הראי' ברוחניות, ביטל את הקרבנות זה קילקול בחוש הריח שקרבנות באין לריח ניחוח, והמבטל את הקרבנות כמו שקילקל את העולה לריח ניחוח למעלה כן לעומתו נתקלקל חוש הריח שלו ברוחניות, שמע ביציאתן של ישראל ובא ונלחם עמהם זה קילקול חוש השמיעה, ובאשר זה היפוך מזה בחמשה הרגשות שזה כל חלקי האדם הנה הוא היפוך ממנו לגמרי:

והנה בש"ס מגילה הוא עשו הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, ויש להבין הלא ידוע שכל מדה ומדה יש לה מקום בטוב ובהיפוכו כמו חסד נמצא חסד דקדושה וחסד דטומאה וכדומה, והיינו כי האדם נברא ישר ויכול להשתמש במדותיו כפי בחירתו הן לטוב והן להיפוך, ואיך יוצדק לומר על איש שהוא ברשעו מתחילתו, הלא הברירה היתה בידו להטות את כל מדותיו לטוב, אך נראה דהנה ידוע שמעשי האדם הם תולדות המדות שמדתו מושכתו לעשות מעשים לפי מדתו, אך יש שמדות הם תולדות המעשים, שלרגלי המעשים נעתקו המדות ממהותם וקונים מהות אחר לפי המעשים, וכמ"ש הרמב"ן בפ' כי תצא כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו טוב שבטבחים שותפו של עמלק, וידוע דברי המחקרים שההרגל נעשה טבע שני, ולא לבד בנפש האדם אלא אף בנפש בע"ח כן כמ"ש וילמד לטרוף טרף אדם אכל וכתב הרמב"ן שבידוע שחי' הטורפת פעם אחת אדם נעשית עוד רעה יותר:

והנה שבע מדות הם בטוב ולעומתן ברע ושבע מדות הרעות תוצאותן היא שלש עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד שהם כוללים כל רע שבעולם, וכל מיני רע שבעולם הם תולדותיהם ותולדות תולדותיהן, אך יש גם להיפוך ששלשה עבירות אלו מולידין את מדות הרעות בנפש, והנה ראש וראשון לכל רע הן במדות והן במעשים הי' קין הוא עבר על ג' עבירת ע"ז במה שכפר ואמר לית דין ולית דיין, ג"ע שבא על תאומתו של הבל, שפ"ד שהרג את הבל, גם כל מדותיו היו בתכלית הרוע, וכבר פרשנו את דברי הזוה"ק על קין קינא דמסאבותא, היינו דכמו שיש קן צפור בקדושה יש לעומתו בטומאה, ובתקה"ז שקן צפור דקדושה הוא כולל חסידים גבורים מארי תורה חוזים נביאים צדיקים כל ישראל בני מלאכים, ומובן אשר לעומתו בטומאה הוא כולל כל ז' מדות על אופן הרע והטומאה, וזה הי' קין קינא דמסאבותא, אך כבר אמרנו שהאדם נברא ישר ובידו הי' להטות כל מהותו לצד הטוב, אך הוא ברוע בחירתו השתמש ברע לרוע, והי' תוצאותן שלש עבירות הנ"ל:

והנה כבר אמרנו שיש מדות תולדות המעשים א"כ שלש עבירות שבקין הוסיפו בו מדות רעות והם תולדות המעשים, ולפי"ז הי' נמצא בקין ז' מדות שהי' לו בתולדתו אבל לא יוצדק לומר עליהן שהיו מתולדתן רע אלא שהוא עשה אותן רע, ואלו השתמש בהן לטוב הי' טובים, ונמצא בו עוד אלה הז' מדות תוצאות המעשים שהי' רע בתכלית, ובזה יש לפרש מה שנמצא במקובלים שצד הטוב שבקין הי' לו תיקון ונתגלגל בקני חותן משה, והוא מדברי תקה"ז תיקון ס"ט דף (צ"ט:) והאדם ידע וכו' הוה ידע זוהמא דילי' דאתפשט עד קני חותן משה וכד חמא גלגולא ותיובתא דילי' תמן אמר קניתי איש את ה' כען ידענא לי' דקניתי לי' בקני חותן משה ורווחנא לי' תמן ובגין דין קניתי איש את ה', ודא הוא רזא ובכן ראיתי רשעים תבורים ובאו, ונראה דלזה רמז המדר"ת דפתח לה פתחא להאי פרשתא מהאי קרא עיי"ש, ולהנ"ל יובן שמדותיו שהיו לו מתולדתו שלא הי' רע בעצם אלא הוא עשה אותן רע זהו הצד הטוב שבקין שע"י מירוק וכיבוס שבו להיות טוב בקני חותן משה, אבל חלקי הנפש שנדבקו בהן מדות הרעות שהם תולדות המעשים שהם רע בעצם להן לא הי' מועיל שום מירוק ושום כיבוס היהפוך כושי עורו, והם חלקי הרע שבקין, ונראה שהם נתגלגלו בעשו, וברח"ו שעמלק ירש אות ק' שבקין הרי שחלקי הרע שבקין נתגלגלו בעשו, וע"כ הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, ואינו דומה לכל מדות רעות שהם בתולדה:

ולפי הדברים האלה יובן מה שיתרו הי' היפוך מן עשו, ששניהם היו גלגול קין אלא שזה צד הטוב וזה צד הרע, וכמו שבקין נמצא בו ע"ז ג"ע שפ"ד, כן הי' בעשו, ובמדרש תולדות אותו היום עבר עשו שתי עבירות בא על נערה המאורסה והרג את הנפש, עוד שם שכפר בשכר ועונש, ובתחיית המתים כמו קין שאמר לית דין ולית דיין, ועשו הוא שורש ע"ז ובזוה"ק ח"א (קע"א:) דהא עשו כאל אחר הוה, ובמדרש תולדות כך הבטחת לאברהם ואמרתי לו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום זהו שיבה טובה והוא רואה לבן בנו עע"ז ומגלה עריות ושופך דמים מוטב לו שיפטר בשלום, הרי שהי' כעין קין ממש, ויתרו תיקן חטא קין באלו ג' דברים, חטא ע"ז תיקן במה שאמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, חטא ג"ע תיקן במה שנתן את צפורה בתו למשה כמו שחשב במדרש היפוך נשים בציון ענו וביתרו כתיב ויתן את צפורה בתו למשה, ומובן יותר לפי דברי המקובלים שמשה הוא גלגול הבל וצפורה היא התאומה יתירה שפ"ד תיקן במה שהחי' את משה באמרו קראן לו ויאכל לחם כן כתב הרח"ו, ויש עוד לומר שמה שהוסיף פ' הדיינים בתורה זה תיקן על חטא שפ"ד והבן, וכבר אמרנו עוד ששבע שמות שביתרו היו לעומת שבע מדות שתיקן והפכן לקדושה, וא"כ הוא היפוך לגמרי מן עשו שזה כולו רע במדות ובמעשים וזה נתקן לגמרי וחזר לטוב:

והנה ידוע שגלות מצרים היתה שורש כל הגליות וכבר כתבנו בפרשיות הקודמות שבעת גלות מצרים היתה שולטת קליפה קשה וכחות רעות שהיו מושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד כמו כל ג' גליות יחדיו וכמו כחו של עשו, וע"כ ביציאת מצרים שהי' התגלות אלקית וביטל כחות האלו התעורר יתרו ובא כי מצא מין את מינו וניער, ועמלק שורש עשו התעורר עוד להיפוך וכל חלקי הרע התעוררו בו וניתוסף לו שנאה על שנאתו, כמ"ש בזוה"ק שסמוך לעלות השחר התעורר החושך ביותר והוא נקרא קדריתא דצפרא, וכמו שאמר הכתוב קרנו תרום בכבוד רשע יראה וכעם שניתוסף לו כעס על מה שראה שקרניו של צדיק תרום בכבוד, והנה נתבארו כל דברי המדרש, טוב שכן קרוב שיתרו עשה חסד עם כל בית ישראל בעלותם ממצרים ועמלק להיפוך, וחמשה דברים כתובים בעשו לגנאי וביתרו לשבח כנ"ל באריכות:

ולפי האמור נבוא לביאור דברי רש"י הנצב פתח דברינו, דהנה כבר אמרנו במק"א בענין קין והבל שהבל הי' ענינו להיות בעצמו אפס ואין והבל, עד שלא מצא בעצמו עוז לבוא לקרב קרבן אלא באשר ראה שקין הביא מנחה לה' כתיב והבל הביא גם הוא, וקין מדתו להיפוך מלשון קנין שהי' חשוב וקנין ויש בעיני עצמו, וזה שורש כל הרעות שמתגאה וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז שהוא שניות היפוך הביטול להשי"ת שאין עוד מלבדו ומרעה אל רעה יצא עד שנעשה ממנו מה שנעשה, וזה עצמו היתה מהותו של עשו שהי' איש שלם בעיני עצמו ולא הי' חסר לו שלימות, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שזה הפי' שהי' עשוי ונגמר כבן שנים הרבה, עכ"ד, וגם הנה ידוע מה שאיתא בספרים שעשו גי' שלום, היפוך מה שנאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי וכל איש שהוא צדיק ביותר הוא מוצא בעצמו חטאים ביותר, אבל הרשע הזה כל דרכו ישר בעיניו והי' שלום בעצמיו, והנה מאחר שגם יתרו הי' גלגול קין היתה בו נמי מדה זו וזה שם יתר כמ"ש כל קבל די רוח יתירא בי', אך יתרו לא די שלא השתמש במדה זו לרוע אלא אדרבה מדה זו עוד הצילתו מבאר שחת, כי לולא מדה זו לא הי' יכול לפרוש מע"ז ולהיות איש יחידי בעולם מנודה מכל העולם שהרי לא הי' אז צדיק בכל העולם אלא בישראל וישראל היו בתכלית השפלות כעובר במעי בהמה ולא שם להם ע"פ חוץ, ובמדרש פ' ב' ר' אליעזר אומר מה הסנה הזה שפל מכל האילנות שבעולה כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים, א"כ הי' רואה א"ע כאלו הוא איש יחידי בעולם וכל העולם מתנגדים לו, ובמדרש פ' א' עמדו ונידהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו וביקש מהרועים לרעות את צאנו ולא קיבלו לפיכך הוציא בנותיו, אך באשר הי' לו מדה זו וקיבל די רוח יתירא בי' הי' יכול לסבול את כל אלה וכל העולם הי' נדמה בעיניו כבהמות וחיות רעות ולא השגיח עליהם כלל:

והנה אמרו ז"ל בטעם תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות, שהרי כל עצמו שבא לעשות תשובה מאהבה נצמח מפאת גודל עונות שעברו למעלה ראש ומצא א"ע בשאול תחתית עי"ז התעורר ובא לידי תשובה מאהבה, ובאשר העונות היו סיבת התשובה ע"כ נעשו כזכיות, ויותר עוד מזה י"ל ביתרו שכל עצמו שבא לידי כל אותה הטובה היתה הרוח יתירה שהי' בו ע"כ נעשה גם מרוח יתירא דבי' זכות גדול:

ובזה יובנו דברי תקה"ז שהביאנו לעיל כען ידענא דקניתי לי' בקני חותן משה ורווחנא לי' תמן ובג"ד קניתי איש את ה', היינו דכל תחילת קילקולו של קין שהי' בעיני עצמו קנין ויש וזה עצמו רווח לי' תמן וזה קניתי איש את ה', היינו שענין קנין שבו היא את ה' ולא בעניני עוה"ז כלל:

ומעתה יובן דשם יתר שבו שתחילה זה הי' קילקלתו זה תקנתו, וע"כ לא נעתק ממנו שם זה כלל, ובאמת משם זה עצמו נצמח שייתר פרשה אחת בתורה שבאשר הי' הדבר נכון בעיניו הרהיב עוז בנפשו לחוות דעתו למשה ולכל ישראל דור דעה כזה, כי לולא שם זה שהוא מהותו הי' ראוי לבוא במערות צרים וליבוש מלפתוח פיו להורות דעה, אבל מהותו שלא ישוב מפני כל הביאו לכל זה, וע"כ יוצדק שנקרא כן ע"ש שייתר פרשה אחת בתורה שאף שנקרא כן בעודו נכרי מ"מ מהותו אחת היא ודו"ק, וגם מובן לפי"ז מדוע לא נשתנה שמו לגמרי ככל דרך המתיהדים, אלא שנתוסף לו אות ואו לבד שהוא אמת כמ"ש בזוה"ק היינו משום ששם הראשון לא נשתנה כלל אלא שלקחהו לדרך אמת:

ונראה דבאשר האדם הוא עולם קטן, כמו דבכלל העולם כן עובר על איש בפרטות מעין דברום הכוללים וכמו שחכמים הגידו שכל ענין יציאת מצרים ישנו דוגמא בכל איש, ואפשר לזה אמרו מזכירין יציאת מצרים בכל יום לרמז שיש דוגמא דידי' וזכר לכל איש בכל יום, והיינו שכאשר איש מתעורר לפרוק ממנו עול חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם ולצאת מן חשכות זוהמא דהאי עלמא ולהדבק בקדושה זהו דוגמת יציאת מצרים לעבוד את ה' על ההר הזה, וחלק' הטוב שבאדם יש לכנותם בשם יתרו, ולעומתם חלקי הרע שבאדם נקראים בשם עשו, וכל חמשה הרגשות שבאדם מתעוררין לטוב וכן ח"ו להיפוך ככאשר חלקי הרע מרגישין התעוררת האדם לטוב מתעוררין ומתחזקין גם הם עוד יותר וצריך אדם המתעורר לשמירה מעולה כידוע בספרים:

והנה בשבת דמעלי שבתא אז התעורר בכל איש ישראל רצון לצאת מתוך החשיכה וצריכין להתאמץ בהתעוררת זו שלא תהי' לשוא, ואפי' כשהאדם אינו מוצא א"ע כ"כ מוכן אל יפול לב האדם אם אך ידע אשר בכל ששת ימי המעשה הלך חשכים יבטח בשם ה' וישען באלקיו כי שבת היא מתנה ומתנה היא מה שאינו מגיע לו עפ"י דין, וכמו יציאת מצרים שהיתה במ"ט שע"ט ומ"מ מי שחפץ לצאת יצא, כ"כ בכל שבת יש בחי' זו שהוא זכר ליציאת מצרים, הנאמר בלוחות אחרונות אחר שנפלו ישראל ממעלתם שלא זכו לשבת בבחי' הגבוה שלו שהוא מחמת שהוא אחת ששת ימי המעשה שלפי מה שטרח האדם בע"ש יאכל בשבת, מ"מ זוכין עכ"פ לבחי' השני' שבשבת שהוא ראש לימי המעשה הבאים וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, והנה שכמו שביציאת מצרים התעורר יתרו ובא ולפי מה שאמרנו הי' זה מפאת רוח יתירה די בי' שלכן נקרא בשם יתר, כן בשבת ניתוספה בכל איש נשמה יתירה, וכבר אמרנו במק"א שבשבת אין זמן להכנעה ולהתמרמרות הנפש אלא להגביה לבו בדרכי השי"ת וצווחין אף עקתין בטילין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין והוא ממש דוגמת יתרו יתר ואו, וכן בשבת נחלת יעקב דכתיב תתן אמת ליעקב ואז שומע מה שלא שמע מקודם וכמ"ש וישמע יתרו, וכמו שחמשה דברים הכתובים ביתרו לשבח היפוך עשו לגנאי בשבת זוכין לחמשה הרגשות שיהיו כולם בקדושה, ונראה דכלים לקדושת חמשה הרגשות הם שלש סעודות וקידוש והבדלה ואין להאריך עוד:

בחודש השלישי לצאת בנ"י מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים וגו', וכבר דקדקנו למה כתיב כלל הביאה למדבר סיני קודם הנסיעה מרפידים, ואמרנו שלא היו יכולים להעתיק עצמן מרפיון ידים, שהי' רואין א"ע במסע האחרון קודם הר סיני והם בלתי מוכנים כי הי' דור דעה והי' יודעים היטב איך צריכין להיות במעמד הנכבד הזה, והיו בעצמם כמתיאשים שזה גרוע מהכל, ובשביל חטא זה משכו עליהם את עמלק שהקר אותם עוד יותר, ועוד לא הי' יכולין לעזוב הרפיון ידים ולהתחזק בעצמם אלא ע"י שציירו בנפשם עמידתם במדבר סיני, ובאמת זה עצה היעוצה לכל איש הבא לטהר לא יהי' ראשית מעשיו להכניע את החומר בתעניתים וסיגופים, ולהתמרמר בנפשו אפי' על חטאת נעורים, פן יבוא מזה ח"ו לידי יאוש, אלא בראשונה צריכין להגביה את כחות נפשו, ולהסתכל במעלת נפשו ובמקור תצבה, ויגבה לבו בדרכי השי"ת ורק אח"כ ישוב להכניע את כחות החומר בתשובה בתפילה ובתחנונים על העבר, וכבר אמרנו ומצאנו כן בשם האר"י ז"ל פי' משנה דאבות הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה וכו', ולכאורה למה לו כ"כ להאריך והי' יכול תיכף לומר הסתכל בשלשה דברים וכו' מאין באת מטפה סרוחה, אבל הפי' הוא שאין מאין באת מטפה סרוחה פירוש על מאין באת הנאמר בראשונה, אלא שני דברים אמר התנא שצריך להגביה את הנפש, ולהכניע את החומר, ולהגביה את הנפש אמר מאין באת ולא פי' כי ידוע מאין שורש כל איש ישראל ומקרא מלא הוא בנים אתם לה' אלקיכם, כמו בן הנמשך ממוח האב, ולאן אתה הולך לאשתאבא בגופא דמלכא, וחזר ואמר שצריך נמי להכנעת החומר להסתכל נמי מאין בא החומר מטפה סרוחה וכו', ומ"מ הרי סידר התנא בראשונה הגבהת הנפש ואח"כ הכנעת החומר כי הכנעת החומר בראשונה יש לחוש כנ"ל:

וכאשר נסתכל נמצא כן בבריאת אדה"ר דבש"ס סנהדרין למה נברא אדה"ר בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, והיינו כי שבת נותנת חוזק והגבהת הנפש לכל איש, וזה הי' ראשית דרכו טרם התחיל בתשובתו הגדולה כבש"ס עירובין:

ובזה יש לפרש דברי הש"ס ברכות אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, אי אזיל מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, ומקשים העולם למה לא יזכור לו תיכף יום המיתה, ולהנ"ל י"ל שזה איננו דרך בטוח ואולי ח"ו עוד יגרם קלקול שיתיאש בעצמו ויתרפה בעצמו להתגבר על יצרו אלא בראשונה יעסוק בתורה שהיא חיי עולם ומפיח בקרבו חיים חדשים והגבהת הנפש, ואם עדיין לא נתקררה דעתו יקרא ק"ש לדחות כחות הרעות ממנו, ע"י יחוד השי"ת, וכאשר כלה כל העצות אז רק אז ישתמש בתרופה האחרונה לזכור לו יום המיתה, שאחר שכבר נגבהה הנפש בצד מה שוב אין כ"כ לחוש:

במדרש פ' ואתתנן ומהיכן זכו ישראל לקרות את שמע א"ר פנחס בר חמא ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע וכו' אמר להם שמע ישראל אנכי ה' אלקיך נענו כולם ואמרו ה' אלקינו ה' אחד, והנה בב"ר פ' צ"ח שמיעקב אבינו עת פטירתו זכו ישראל לקריאת שמע, ולכאורה נראים המדרשים כסותרים זא"ז:

ונראה לפרש ע"פ דברי הירושלמי ברכות פ' ג' דעבדים פטורים מק"ש שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד את שאין לו אלא אדון אחד יצא העבד שיש לו אדון אחר, והנה בא"ע פ' נשא וז"ל ודע כי כל בנו אדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות, עכ"ל הזהב, וא"כ יש לשאול איך יכולין רוב העולם לקרות ק"ש אחר שהם עבדי התאוות ויש להם אדון אחר, זולת היחידים שנפשם מטוהרה והם חפשים מהתאוות, אך הנה בב"ר מטרונה שאלה את ר"י אתם אומרים נדה שרי לייחודי עם גברא אפשר אש בנעורת ואינה מבערת, א"ל התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, וכבר אמרנו במק"א שתשובתו היתה אמת הדבר שלפי טבע העולם כן הוא כדבריך, אבל מאחר שכל הבריאה היא מכח התורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, והתורה העידה עלינו כנ"ל, א"כ טבענו משתנה:

ובזה יש לפרש הפרשה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעי וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, היינו שכח מצרים והטומאה הי' אז ברום הצלחה עד שהשתרגו עלו על צוארי ישראל להכניעם כ"כ והביאים במ"ט שערי הטומאה, וכרגע מכת בכורות שבו והיו כל כחות הטומאה של מצרים כלא הי' כמ"ש ובאלהיהם עשה ה' שפטים, וזה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים היינו שהגביה את ישראל למעלה לראש עד שזכו להיות אלי, ובכן ועתה אם שמוע וגו' היינו אף שלפי חשבון הנפש אין מקום להחזיק מעמד וכמו שאמרה המטרונה אפשר אש בנעורת ואינה מבערת, מ"מ אם תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ולהבא, שכמו שביציאת מצרים הגביהם למעלה מבוץ טומאת מצרים כן לדורות, ושמרתם את בריתי, עם שהוא המצוה מ"מ לוטה פה גם הבטחה שישראל יהי' ביכולתם לשמור את הברית, והייתם לי סגולה שמעתי מהרב הקדוש ר' דוד מלעלוב זצללה"ה פי' נחמד יאות לפי דרכנו, היינו שישראל הם כמו נקודת הסגול שבכל צד שתגלגלו ישאר בו תמונת סגול, ולפי דרכנו הוא נכון ביעוד הנוכחי, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, שפירש"י שרים, היינו שכל אחד יהי' מושל על רוחו ולבו יהי' ברשותו:

ולפי הדברים האלה יובן אשר היעודים הטובים האלה מוציאים את ישראל מתחת עבדות להתאוות, וא"כ מובן איך כל איש ישראל יכול לקיים מצות ק"ש שהרי באמת אין לו אדון ואינו משועבד תחת שום דבר, ואפי' מי שעדיין לא משל ברוחו כראוי, מ"מ באשר יש בידו שלא להיות משועבד ולמשול ברוחו שוב איננו נכנס בגדר עבדות שיש לו אדון אחר, וכמ"ש התוס' ב"מ (יוד.) דפועל משום דיכול לחזור בו אפו' בחצי היום לא מקרי קנה אדון לעצמו:

ולפי"ז יובנו דברי המדרש שממ"ת זכו ישראל לק"ש שמאז והלאה כל איש ישראל יהי' מי שיהי' יכול לקרות ק"ש, ועם זה יובן שאיננו סתירה לדברי הב"ר שמיעקב זכו ישראל לק"ש, שעיקר ענין ק"ש באמת הי' בידם של ישראל מימי יעקב, אך היו צריכין להיות מושלים בורחם כנ"ל, ולהצדיקים מושלי ברוחם הי' הק"ש גם מימי יעקב, אבל לא היו יכולין לזכות בה כל קהל ישראל אף מי שעדיין לא משלו ברוחם, וזה זכו רק ממתן תורה:

ובזה הונח לי מאמר כ"ק אדמו"ר הקדוש מהרי"ם זצללה"ה מגור שאמר שעיקר מלחמת גוג ומגוג יהי' שקשה יהי' על איש לקרות שמע ישראל, ולהנ"ל יובן בפשיטות כ"כ יהי' התפשטות כח הטומאה בעולם, עד שקשה יהי' על איש למשול ברוחו ולהיות לבו ברשותו, ולא על צמצום המחשבה באיזה מילין האלה כוונתו רק בכלל הענין ודו"ק:

במדרש א"ר לוי שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה שיראו כבודו וישמעו קולו, והי' רואין את כבודו ושומעין את קולו וכו', א"ר לוי וכי לא הי' גלוי לפני המקום שאם הוא מראה כבודו לישראל ומשמיעין קולו שאין יכולין לעמוד אלא צפה הקב"ה שהן עתידין לעשות ע"ז שלא יהיו אומרים אלו הראינו את כבודו ואת גדלו והשמיענו את קולו לא היינו עושין ע"ז, ע"כ:

ונראה דכולם לדבר אחד נתכוונו, דבמדרש שה"ש כיון שאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך נתקע תלמוד תורה בלבם, וכן כשאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, אלא כשאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חוזרין להיות לומדין ושוכחין וחזר היצה"ר למקומו, נראה מזה שבאשר הקב"ה נצחי כן הי' הדברות, וע"כ נתקע תלמוד תורה בלבם, כענין אין שכחה לפני כסא כבודך, ונעקר יצה"ר מלבם מטעם זה, וכענין שאמר הכתוב ידעתי כי כל מעשה האלקים הוא יהי' לעולם, והשינוי בא רק מפאת המקבלים, שאמרו דבר אתה עמנו וגו', כן יש לפרש הא דבקשו ישראל לראות כבודו ולשמוע קולו, כי ידוע שעולם שנה נפש הם בבחי' אחת, וכמו שבעולם יש ג"ע שהוא מובחר הישוב, כן באדם הלב הוא הג"ע, והעינים הם שערי ג"ע, וכן האזנים הם שערי הלב, וכבמדרש שמעו ותחי נפשכם האוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים, והוא שהנביא מקנטר את ישראל שמעו שמוע ואל תבינו, פרש"י אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין אתם נותנים לב להבין, כי הלב מבין, ושמיעה באמת נקלטת בתוך הלב, רק כשנכנסת באוזן אחת ויוצאת בשני' עדיין לא הגיעה ללב, הא למה זה דומה לשני פתחי הפרוזדור שנכנס בפתח אחד ויוצא בשני ולא ראה את הטרקלין, אבל עיקר השמיעה היא כשנכנסת ללב, הן לטוב והן ח"ו להיפוך, שאם אדם רואה או שומע מה שאינו ראוי נכנס ללב, והנה בש"ס נדרים (ל"ב:) כתיב אברם וכתיב אברהם בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח אברים, ופירש הר"ן שבתחילה המליכו הקב"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי על כורחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנמול המליכו הקב"ה אפילו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה עכ"ל, ע"כ בקשו ישראל שיראו את כבודו וישמעו את קולו, ובזה יתקדשו עיניהם ואזניהם, כנ"ל באברהם, כי כל מעשה האלקים יהי' לעולם, ושוב לא יהי' ביכולת לשום דבר רע לבוא ללבבם דרך השערים האלו, ובזה יהיו בטוחים משום דבר רע ונאות להם הקב"ה ומטעם שצפה הקב"ה שהם עתידין לעשות ע"ז שלא יאמרו כנ"ל והיינו שמצד הקב"ה הי' הכל מוכן בטוב מכל צד, וכל הקילקול הי' מצדם במה שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, שכמו שקילקל הא דלא הי' משכחין ונעקר יצה"ר מלבם כן נמי הא:

פרק ה

שנת תרע"ד.

במכילתא מה שמיעה שמע ובא ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שכתובה בצדו ר' אליעזר [המודעי] אומר מתן תורה שמע ובא וכו', רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא, וכבר פרשנו באיזה אופנים, ונראה עוד לומר דהנה לכאורה קשה בדברי המכילתא מה זו שאלה מה שמיעה שמע ובא הלא מפורש בכתוב את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו', אך נראה דהנה בלקוטי התורה מהאריז"ל שיתרו הוא גלגול קין, וכבר פרשנו מה דאיתא בזוה"ק שקין הוא קנא דמסאבותא, דכמו שיש קן צפור בקדושה ובתקה"ז שהבנים הם חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, כן לעומתם בטומאה בעלי שבע מדות רעות וקין הוא קנא דמסאבותא היינו שהיו בו כל השבע מדות הרעות יחדיו בעצם, וכן יתרו נמי שהי' גלגול קין היו בו כל שבע מדות רעות, וע"כ נקרא קין כמ"ש כי אם יהי' לבער קין, ותבר הקני נפרד מקין, שהי' נמי קנא דמסאבותא, וע"כ לא הניח ע"ז שלא עבדה, שע"ז היא כחות פרטיים זה עבד לאש וזה למים וכדומה, וזה שהי' בו כל כחות וכל מדות רעות בעצם, הי' נמשך לכל ע"ז שבעולם פעם התגבר בו זה הכח, הי' נמשך לע"ז זו, ופעם לזו, אך כבר הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמכל מה שאדם בורח מצד הטומאה בא לעומתו להקדושה, וכמ"ש בזוה"ק דמשרע"ה דמשום ויברח משה מפני פרעה בא לעומתו וישב על הבאר שהיא באר מים חיים הידוע, וע"כ יתרו שהי' נמי מוקף מכל צד בכחות הרעות קנא דמסאבותא, והשליך הכל מנגד פניו, ויברח אל תחת כנפי השכינה, בא לעומתו לקן צפור דקדושה, והיו בו כל שבע מדות טובות בעצם יחד, והיינו הך דשבע שמות שנקרא לו:

אך יש להבין איש שהי' מוטבע כ"כ בכחות הרעות מאין בא שהרהיב עוז בנפשו להשליך את כל מהותו ולאחוז כ"כ במעלה רמה ונשאה, והאמין בעצמו כי לא אבדה תקותו לישב ברומו של עולם, כי מטבע כחות הרעות לרפות את ידי הבא לטהר ולהפיל עליו תרדמת יאוש הנורא, מה גם אז שעוד לא היתה כזאת מעולם, והוא הי' הראשון בענין זה ולא הי' לו ממי ללמוד, ולא עוד אלא שנראה שאז בעת נסי יציאת מצרים והים שהי' מפורסם בכל העולם וכתיב שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, שלא התעוררו כל העולם כולו להשליך את אליליהם מלבוא ולחסות תחת כנפי השכינה [ולפי השקפה שטחית אולי היתה היום כזאת אותות ומופתים מפורסמים הי' כל העולם באין לחסות תחת כנפי השכינה, וכמו שבאמת כן יהי' לעתיד לו תכרע כל ברך תשבע כל לשון], מהאי טעמא הוא שלעומת שרגזו וחרדו ורעדה אחזתם שהי' להם להתעורר נפלו בפח יאוש הנורא, וזה שבמכילתא מה שמיעה שמע ובא שהתמי' הוא מאין התעורר לבוא אף ששמע כל הנסים, מ"מ עדיין תמי' ורבותא מדוע לא נפל גם הוא ברשת יאוש הנורא ככל האומות אז, אף שכולם שמעו לא התעורר מי מהם לבוא, ובודאי מצא בין כל האותות והמופתים ענין מורה על ענינו שלא להתיאש ולהתחזק ולהתעודד, בזה התעוררו התנאים ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, ר' אלעזר המודעי אומר קריעת ים סוף שמע ובא, ר' אליעזר אומר מתן תורה שמע ובא, ונפתח במה דסליק מיני' מתן תורה שמע ובא:

והנה בש"ס שבת שמרע"ה השיב למלאכים שקטרגו לומר חמדה גנוזה וכו' אתה נותנה לבשר ודם, השיב להם משרע"ה תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה וכו' עד קנאה יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם, וכבר דקדקנו שבודאי המלאכים לא רצו התורה בלבושה זה דיני דארבעה אבות נזיקין וכדומה שאין להם שייכות בענינים אלו, אלא ברוחנית התורה, וא"כ מה זה תשובה, ופרשנו שלפי רוממות התורה א"א לשום נברא, ואפי' מלאכים הקדושים, להיות להם שום דיבוק להתורה, כי אורייתא וקב"ה כולא חד, אלא מפני הבריחה שבורחים מדברים הגשמיים זוכין לעומתו למעלות רמות ונשאות עד אין קץ, וכמ"ש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הזוה"ק שמפני שברח משה מפני פרעה זכה לעומתו לישב על הבאר כנ"ל, וא"כ יפה השיב להם משרע"ה אתה שאין לכם פחיתות וגשם וחומר ואין לכם ממה לברוח, איך תוכלו להיות צכם דביקות להתורה, ואם כי אתם רוצים ברוחניות לבד ולא בלבושה זה, המניעה עוד יותר גדולה, כי בלתי לבושה זה בודאי לא יוכל שום נברא לקרב אלי', ומיד הודו לו מלאכי השרת, כי זו טענה נצחית שאין עלי' תשובה:

ולפי"ז יש לומר שיתרו הבין ענין זה וירד לתוך עמקו של דבר, או שמע הטענה והתשובה של משה, או הי' חכם ומבין מדעתו, שכל נתינת התורה לתחתונים היא מחמת שיש להם ממה לברוח, וע"כ הוא שהנהו מוקף כ"כ בכחות הרעות לא כ"ש שאם ישליך הכל ויברח אל תחת כנפי השכינה שיבוא למעלות רמות ונשאות, ולו נאה ולו יאה יותר מהכל, מחמת שהרע שבו יותר מהכל, ובאמת שזה לימוד גדול וחיזוק לכל איש ואיש שישים על לבו בהתבוננו על רוע מצבו ויצר סוכן בנו שאדרבה לו נאה ולו יאה לזכות למעלות רמות, מה גם בעודו בימי הנעורים ורתיחת הדמים בוער בו, אז היא שעת יותר מוכשר לברוח ולהתרומם על כנפי נשרים:

וכן מ"ד קריעת ים סוף שמע ובא, כי הנה אמרו ז"ל הים ראה וינס, מה ראה ארונו של יוסף ראה שנאמר וינס ויצא החוצה, עוד אמרו בזכות אברהם נבקע היה, וי"א בזכות יעקב, ובמכילתא מונה והולך כמה זכותים שהיו ביד ישראל שמפני זה נקרע להם הים, ויש לפרש דכולם אית להו ג"ש דוינם, בזכות וינס ויצא החוצה הים ראה וינס, והיינו דהנה קרי"ס היתה בה שני ענינים, בפשיטות דרך לעבור בו גאולים ולהטביע את מצרים ולזה הי' די שהמים יעמדו נד אחד כמו בירדן, אך באמת הי' קי"ס באופן עוד יותר נעלה, והיינו שהי' התגלות אלקית עצום מאד, ואמרו ז"ל ראתה שפחה על הים, שמחמת זה הים ראה וינס, כי לשון ניסה מורה מפני פחד נזק ועתיד, כי הי' לו פחד ביטול במציאות, וכמ"ש הזוה"ק בעתיקא תליא מילתא, ולשון עתיקא פי' כ"ק אבו אדמו"ר זצללה"ה מלשון ויעתק משם, המעתיק הרים היינו שאין לשום נברא שייכות אליו, וע"כ בהתגלות בחי' זו על הים ברח מפני פחד ביטול במציאות, ואף שאין המים בעלי דעה והרגש, אך אין לך דבר למטה שאין לו שורש למעלה, או שתאמר בלשון שר של ים, וכמו שהי' למעלה נעשה כך למטה, ומה שהי' קריעת ים סוף באופן זה ולא סגי לי' בפשיטות שיהיו המים נפעלים מחמת רצון השי"ת, כמו יתר האותות והמופתים שמי היאור נהפכו לדם וכדומה, זה הי' בזכות יוסף וינס ויצא החוצה, ולא הספיק לזה זכותים שמנה במכילתא, כי כל אלה לא הספיק אלא שיהי' דרך לעבור גאולים ולהטביע את מצרים כנ"ל, אבל לזכות להתגלות בחי' עתיקא שאין לשום נברא שייכות בו, לא אפשר שיבוא מחמת שום זכות אלא דווקא מחמת הבריחה מדבר חיצוני וטומאה בכח גדול מאד למעלה מעבע אנושי, כמו שאמרה המטרונה אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה והי' עומד בכל חומו הי' עושה את הדבר הזה, הרי שהי' בכח גדול והעתקה מטבע האנושית, ע"כ בזכותו הי' באין לדרגין גבוהין כ"כ בעתיקא תליא מילתא, והוא הארה למעלה למעלה גבוה מכל סדר הנבראים:

וכאשר שמע יתרו זה התעורר מאד שלו נאה ולו יאה להשליך את כל שבעה כחות הרעות כנ"ל, ולא יפלא שגם הוא ישיג מעלות רמות, ובאמת ראה יפה שהקישו הכתוב ליוסף שנאמר מבנות פוטיאל ואמרו ז"ל מבנות יוסף שפטפט ביצרו ומבנות יתרו שפיטם עגלים לע"ז, והיתכן שיספר הכתוב בגנותו של צדיק זה שנתגייר לשם שמים, ואפי' להדיוט זה אסור כאמרם ז"ל אם הי' גר לא יאמר לו אתמול אכל נבילות וטריפות וזכור מעשיך הראשונים, מה גם שהכתוב מדבר מיחוס הכהנים איך יתכן שיטיל בו דופי, אך הוא הדבר שבשבחו דיבר הכתוב שהיו מעשיו דומים למעשה יוסף הצדיק שברח כנ"ל, כן הי' יתרו שהי' כ"כ דבוק בע"ז וברח ממנה:

ובזה יש לפרש פלוגתא דר' יהושע ור"א המודעי במכילתא, כהן מדין ר' יהושע אומר כומר הי' ור"א המודעי אומר שר הי', ופירש המפרש דר"א המודעי ס"צ דאין סברא שהכתוב יספר בגנותו שהי' כומר לע"ז, ור' יהושע אומר אדרבה דרבותא קמ"ל אעפ"י שהי' כומר הניח אומנותו ובא, ולדברינו ימתקו הדברים עוד יותר שזהו שבחו ולא גניתו, שעי"ז זכה למעלות רמות ונשאות, ובזה עצמו השמיענו הכתוב מה שזכה, ואלמלא ידענו שהי' כומר לע"ז מקודם לא היינו יודעים מעלתו שזכה:

ומ"ד מלחמת עמלק שמע ובא הוא נמי באופן הנ"ל, והיינו כי כבר דקדקנו למה הי' דינו של עמלק כ"כ בתכלית העונש למחות שמו לגמרי מעוה"ז ומעוה"ב, ונשבע הקב"ה בכסאו שאינו מקבל גרים מזרע עמלק, ואפי' בהמה של עמלק נצטוו להחרים שלא יאמרו בהמה זו של עמלק היתה, והיו אומות שעשו עמנו רעות ואכזריות מאד מאד אלף פעמים ככה, וכשדים שהחריבו את ביתנו ושפכו אא דמנו כמים באכזריות נוראה, והיו מניחין את התינוק בכנפי' דאמי' ואומרים לאביו קום שחטהו, והגלנו מארצינו באופן רע ומר ערומים בלי לבוש והטעינום שקים מלאים חול ואבני רחיים ולא הי' מניחין אותן להנפש מעט להשיב את רוחם ונשמתם, וכאשר הי' אחד עמד מעט הי' מחתכין אותו אברים אברים עד הוציאם באופן רע ומר כזה מכל הארץ עד בואם אל נהרות בבל מהלך כמה ימים, וכן חורבן בית שני ודורו של שמד שהי' מלבנים כדריות של ברזל ומניחין תחת שתייהן ומשיאין את נפשותיהם מהם, ועוד עשו עמנו כהנה וכהנה ועל כולם לא נחתם גזר דין עונש נמרץ כמו על עמלק, אך הטעם יש לומר מפני שהי' בו שורש טוב מיצחק אע"ה, ואיתא בתנדב"א שאליפז צוה את עמלק בנו תדע שעוה"ב אינו מתוקן אלא לישראל, רצונך שתזכה עמהם לך ושמש אותם ותחפור להם בארות בעת יצאו ממצרים וכו' כיון שידע רשומו של דבר נהפך לאויב ורודף את ישראל, הרי כי נקודה ושורש טוב הי' בו מאליפז שהי' גדל בחיקו של יצחק, אבל הרשע הזה ימ"ש ברח משורש קדושה זה, וע"כ כמו שאמרנו שהבורח מן הטומאה בא לעומתו לקדושה רמה ונשאה שא"א להגיע אלי' בשום זכות אלא מחמת הבריחה מצד ההיפוך, כן נמי את זה לעומת זה עשה אלקים שיש שער הנון בטומאה, ועוד עמוק יותר מזה, שא"א להגיע שם ע"י מעשים רעים אלא מחמת הבריחה מצד ההיפוך, וע"כ עמלק שהי' בו שורש קדוש וברח ממנו בא לעומתו לעומק הטומאה שלא הגיע אלי' אדם זולתו, והנה נאבד שמו וזכרו עדי עד:

וע"כ יתרו ששמע מלחמת עמלק ועונשו מזה השכיל לידע אם במדת פורענות כך שהבורח מהקדושה בא לעומתו לעומק שאול ואבדון, מדה טובה שהיא מרובה ממדת פורענות עאכו"כ שהבורח מהטומאה יבוא לעומתו לקדושה רמה ונשאה:

וכל שלשה תנאים אמרו ענין אחד, מר אמר ככה ומר אמר ככה, שבשביל ששמע ענין זה נשאו לבו לקרבה אל תחת כנפי השכינה, ולפי האמור ניחא שאלת המכילתא והתשובה מה שמיעה שמע ובא, שהקשינו הלא מפורש בכתוב את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא וגו', שעל כרחנו שמיעה של יתרו עודפת שזה מפורש בכתוב כל העולם ולא יתרו לבדו, ולמה לא באו גם הם, ועוד אם כפשוטו מלת את מיותר והי' לו לומר וישמע יתרו כל אשר וגו', אלא בודאי הפי' ששמע דבר עם כל אשר וגו' ואת כמו עם, וזה ששאל מה שמיעה שמע ובא, היינו שבשבילה נשאו לבו לבוא, מה שלא הרגיש זולתו, וע"ז השיבו מר כדאית לי' ומר כדאית לי':

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה