אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

בשלח

בא

פרק א

שנת תרע"א.

ויסב אלקים את העם דרך המדבר י"ס, במכילתא ר"א אומר דרך כדי ליגען כד"א ענה בדרך כחי, המדבר לצרפן שנא' המוליכך במדבר הגדול והנורא, י"ם לנסותן שנאמר וימרו על ים בי"ס, ר"י אומר דרך כדי ליתן להם התורה שנא' מכל הדרך אשר צוה ה', המדבר כדי ליתן להם המן כמו שנא' המאכילך מן במדבר, י"ס כדי לעשות להם נסים שנא' ויגער בי"ס ויחרב ע"כ, להבין ענין פלוגתתם הנה במדרש בשלח פרעה ליוה אותם, ואמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכוונתו היתה כדי להיות לו חיבור עמם, ולהכניס בהם מחשבות רעות ולקלקלם עכתדה"ק, ולי יש להוסיף בו דברים דמצד החיבור הי' יכול פרעה שהי' מכשף גדול להכניס בהם רוח רעה, וע"ז אמרו ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחת מהם רוח רעה, וז"ש הכתוב פן ינחם העם ושבו מצרימה, דמי פתי יסור הנה לשוב למקום שהי' מעבידין אותם עבודת פרך ומצירין אותם לרצות לשוב שמה, אך הוא מחטת רוח רעה שמעבירין את האדם ע"ד ועל דעת קונו והנה אם היו ישראל מזוככים מהפסולת ומחלק הרע, בודאי לא הי' יכול פרעה להיות לו חיבור עמם, אך מחמת שיצאו קודם הד' מאות שנה ועוד לא היו מזוככים לגמרי, לכן הי' ביכולתו להיות לו חיבור עמם, וזהו ינחם העם בראותם מלחמה, דמלחמה היינו מלחמת הנפש, דאחר דלא היו עוד מזוככים לגמרי, א"כ שוב יוכל להיות להם חיבור עם פרעה, וא"כ עי"ז ושבו מצרימה, והנה מלת דרך הוא מחבר כידוע בספרי מהר"ל ז"ל, ולכן נטו במכילתא מפירוש הפשוט, דאחר דעקר הכוונה לסלק הפסולת מישראל שלא יהי' לפרעה חיבור עמהם, ובכן פלוגתתם האיך היתה העצה לסלק מהם הפחיתות, ולכן אומר ר"א לייגען ולצרפם ולנסותם דהיא הצירוף מכח הגוף הנפש והשכלי כמבואר כ"ז במהר"ל, יע"ש, ולדעתי יש להוסיף לפרש גם דברי ר"י דהוא סובר דהעצה לסלק הפחיתות היתה להגביה את ישראל למעלה מהטבע וממילא יסיר מהם הפחיתות ולא יהי' לפרעה ולחלקי הטבע חיבור עמהם, וזה שאמר דרך ליתן להם התורה, וזהו צירוף להשכל, המדבר כדי ליתן להם את המן, והוא צירוף לגוף, דהמן הוא לחם שמה"ש אוכלין אותו, והוא למעלה מן הטבע והגוף ניזון מהמאכל, ואחר שהמאכל הי' למעלה מהטבע הי' גם הגוף למעלה מהטבע, וי"ס כדי לעשות להם נסים הוא צירוף לנפש, כי אז באו מים עד נפש ונצלו היתה הנפש מוגבה למעלה מהטבע, תוכן כוונת רבי יהושע שהי' מגביהין את ישראל למעלה מהטבע ועי"ז הוסר מהם כל הפסולת, ואחר שהיו ישראל למעלה מהטבע לא הי' בכח לפרעה ולמצר ים להיות להם חיבור עמהם, וזה כוונת המדרש ולא נחם אלקים דרך ארץ יע"ש, דאלו הי' בדרך ארץ, הי' בדרך הטבע וא"כ שוב הי' להם חיבור עמם:

והנה בששת ימי המעשה האדם משוקע בל"ט מלאכות, וא"כ אף שאדם עוסק בתורה ומצות, אעפי"כ מחמת החיבור שיש לו עם הדברים שהן הבלי העולם רודפין אותו מחשבות הרעות אף בשעה שעוסק בתורה ומצות והוא כעין בעת שיצאו ישראל ממצרים אף שכבר יצאו הי' לפרעה חיבור עמהם, אך בבוא שבת קודש, אם האדם אינו מקלקל בששת ימי המעשה ועושה מה שעליו מוטל אז בכחו לקבל ש"ק, וש"ק היא למעלה מהטבע, דאז היא שביתה מעולם הטבע, אז גם הוא למעלה מן הטבע, ממילא אין להפסולת וחלקי הרע חיבור עמו, ויוכל לעסוק בתורה ותפלה כראוי:

במ"ר שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף, כו' ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו, אבל אם לא הזכיר יצי"מ מחזירין אותו כו', ומה בין יצי"מ לקי"ס אלא שיצי"מ קשה כו', יע"ש, ולכאורה אינו מובן דהא קי"ס היתה ביד ויציאת מצרים באצבע, וע"ז אמרו חז"ל שהמכות שבזה היו יותר, וביציאת מצרים היו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות, ונראה דהנה במ"ר סוף בא וז"ל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנא' זכור את יום השבת כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנא' זכור וגו' ולא יראה לך שאור שבעת ימים כנגד ז' ימים שבין הגאולה לקי"ס כשם שבתחילה הם ז' ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיימת אחד לז' ימים כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה, ע"כ, והנה דברי המ"ר באו סתומים דמתחילת דבריו משמע שיום הראשון הוא כנגד השבת, ובסוף דבריו דיום האחרון הוא כנגד השבת, אך נראה דשניהם אמת, דהנה כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה אמר דשבת יש לה שתי בתי', א' אחר ששת ימי המעשה כברייתו של עולם, ואחת קודם הששת ימים שמינייהו שיתא יומין מתברכין, וזהו הפלוגתא מההולך במדבר אם מונה ששה ימים ושובת יום אחד, או שובת יום אחד ואח"כ מונה ששה ימים, עכתדה"ק, וכבר כתבנו בזה במק"א דלמ"ד מונה ששה ימים ואח"כ שובת יום אחד, א"כ השבת היא לפי ההכנה מששת ימי המעשה, שכל מה שהאדם מרחיק מעצמו הפסולת ומברר הטוב מהרע, לעומת זה זוכה ובא לקדושת שבת, ולמ"ד שובת ואח"כ מונה ששה ימים, א"כ נותנין לו לאדם כח משמים מקדושת שבת שיוכל לנהל עצמו בששת ימי המעשה כראוי, ומובן שהבחינה הראשונה היא יותר גדולה, דזה שאדם עצמו עבד בכחו ובא לקדושת שבת יותר גדולה ממה שזוכין לו משמים ומלוין אתו אלהבא, ובלוחות הראשונות כתיב הטעם על שבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו', שהיו ישראל במעלה העליונה כתיב הששה ימים קודם השבת דבחי' הזו יותר גדולה כנ"ל, אבל בלוחות האחרונות כתיב הטעם יצי"מ, דיצי"מ היתה כעין שבת בבחי' האחרונה דכתיב ואת ערום וערי', רק מחמת בהוציאך ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, והי' מלוין אותם אלהבא, ומעתה יובנו דברי המ"ר דיום הראשון מיצי"מ הי' כעין שבת בבחי' שני' והיא הראשית לשבעת הימים, ושביעי של פסח שהי' אז קי"ס יש לומר שהוי' כעין שבת בבחי' הראשונה שהי' אז כבר סופרין ספירה למ"ת כעין שאנו סופרין ספירת העומר לטהר את עצמם, והלכו אחר משה למדבר ולא אמרו אנא נצא וכו', וישובו ויחנו לפני פי החירות ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, והתפלות והצעקות שע"ז נאמר השמיעני את קולך, כי קולך ערב, וא"כ כל זה הי' משלהם בעצמם ואח"כ באו בים עד חוטמן כמ"ש במדרש שע"ז נאמר כי באו מים עד נפש, הכל במסירת הנפש, א"כ הי' של עצמם, ומחמת מעשיהם בא היו"ט של שביעי של פסח, א"כ הוא כמו שבת בבחי' הראשונה:

והנה כל זה הוא מצד ישראל הי' שביעי של פסח גדול מיצי"מ דזה הי' מגיע להם מצד הדין מחמת שהי' משלהם כנ"ל, וז"ש חז"ל בקריעת י"ס היו ישראל נתונים בדין כו', משא"כ יצי"מ היתה מצד החסד כמ"ש ואת ערום וערי' כנ"ל, אבל חסד השי"ת הי' ביצי"מ גדולה מבקי"ס, דביצי"מ לא הי' להם לישראל מאומה ורק מצד חסדי השי"ת, ויש לומר דהנה כתיב וחמשים עלו בני ישראל מארמ"צ, ובזוה"ק דיצי"מ היתה משער החמשים, וקי"ס ידוע די"ס היא סופא דכל דרגין, וא"כ הם שני ההין שבשם הוי' ב"ה, זה יובל וזה שמטה, ושנת חמשים עולה לכאן ולכאן, ע"כ יום ראשון של פסח אף כי הוא שבת בפ"ע כנ"ל, וכן בכתוב נקרא שבת ממחרת השבת, מ"מ הוא ג"כ ראשון לז' באופן שיום שש"פ הוא שבת אחר ששה ימים וכנ"ל, וז"ש המד"ר שיצי"מ קשה שנא' הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי וגו', ועוד במדרש ישראל מקרב גוי לא נאמר אלא גוי מקרב גוי אלו עובדי ע"ז וכו' אלו מגדלי בלורות כו' וממילא מובן שמטעה זה היתה קשה יצי"מ מקי"ס, וכאן במדרש קאי בענין הזכרת חסדי השי"ת, לכך ביצי"מ מחזירין אותו שיצ"מ קשה כנ"ל:

שלחנו את ישראל מעבדנו, לכאורה הלא מוכרחין היו, והנה תיבת מעבדנו מיותרת, אך נראה כי א"א לומר אחר כל אותות ומופתים שידעו מצרים מאלקותו יתב' כמ"ש בפ' וארא וידעו מצרים כי אני ה', הכל נשכח אצלם כרגע, וא"כ לא נתקיים מאמר השי"ת וידעו מצרים, אך פרעה חשב כי מאמר הש"י הי' רק שיצאו ישראל למדבר עד שלשת ימים וישובו, רק מרע"ה מעצמו סיבב הדבר לבל ישובו, ולכך חשב שלא יעשה להם השי"ת נסים במדבר, כי לא עביד רחמנא ניסא לשקרא, וזה שאמרו מעבדנו היינו דאיתא בילקוט התחיל פרעה צוח לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, וזהו מעבדנו שאף שהיו מוכרחים לשלח אבל לזה לא היו מוכרחים רק משה מדעת עצמו השיאו שיאמר כן, [זה היתה תחילת מחשבתו, ואח"כ מרעה אל רעה יצא לכפור ג"כ ביכולת השי"ת ואמר אריק חרבי תורישמו ידי, וע"כ נאמר שוב וידעו מצרים וכו'] וכן יש לומר דאף כח מישראל שהמרו על ים, הי' ג"כ מטעם זה, שח"ו לומר שהיו מסופקים ביכולת השי"ת, רק שחשבו כנ"ל שההוצאה היתה רק למען לא ישתקעו במ"ט שערי טומאה כדי שיהי' ביכולתם לסבול הגלות עד תום ד' מאות שנה, ורק משה מדעת עצמו רוצה להוליכם לא"י, וע"כ תיכף כשאמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה' נתפייסו, וע"כ נאמר אח"כ ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שהאמינו שאין משה אומר כלום מדעתו:

במד"ר הה"ד פי' פתחה בחכמה וגו' מיום שברא הקב"ה את העולם לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, כו' הציל אברהם מכבשן האש כו' ולא אמר שירה, יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה כו' ע"ש, נראה ביאור הדברים דטעם שהם לא אמרו שירה הוא שהם ידעו שפיר דגם עולם הטבע הוא אלקית כעולם הנסים, והכל שוה אצל הקב"ה ולא התפעלו כלל מנסים, אך ישראל אמרו שירה דהנה הנס מקי"ס הי' היפוך מכל הנסים שנעשו עד הנה, דהנסים שנעשו עד הנה, הצלח אברהם מכבשן האש וכל אלה שחשב המדרש הי' הנס עבור בעל הנס משא"כ קי"ס דהלוא לא הי' צריך להנחותם דרך י"ס, אך הכל הי' כדי שיתגלה כבוד שמם, ולהתגלות כבוד השמים לא הי' צריכין שיהי' ע"י ישראל דווקא, ובראותם שהקב"ה רצה לזכותם שתגלה כבודו יתעלו ע"י, אף שהרגישו בעצמם שהם בלתי ראוים התפעלו מזה ואמרו שירה, וזהו פי' פתחה בחכמה שהעמיקו בתכלית הכוונה, וכאשר פתחו הם הפתח להסתכל בפנימיות הענין יכול כל אחד לפי ערכו להעמיק בפנימיות הענין, והם יצאו מהכלל לידון על הכלל כולו יצאו, דכל הנסים שנעשה לאדם הכל הם בשביל להרבית כבוד שמים, וכשאדם זוכה מגלים כבוד שמים על ידי וכשיעמיק האדם בעניניו כ"א לפי מה שהוא יכול לומר שירה, וז"ש במ"ר ויאמרו לאמור נהי' אומרים לבנינו ובנינו לבניהן שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם נסים והבן:

במ"ר בשירה נמחלו עוונותיהם של ישראל, נראה דכמו יוהכ"פ הוא התדבקת הנפש במקור העליון ושורש הנשמה וממילא נמחלו עוונותיהם של ישראל, והוא כעין השקה שע"י חיבור באה הטהרה כן בעת שאמרו ישראל שירה התדבקו במקור העליון וממילא נמחלו עוונותיהם:

פרק ב

שנת תרע"ב

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו', ויש להבין דמשמע מזה נתינת טעם, ותיפוק לי' שהיו צריכין ללכת אל הר סיני לקבל התורה, דכל היציאה ממצרים היתה בזכות התורה, כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את וגו' על ההר הזה, ודרך ארץ פלשתים הוא ללכת לארץ ישראל, אבל ממצרים לסיני הוא לדרומית מזרחית של מצרים ואינו על דרך ארץ פלשתים שהוא מזרחית צפונית של מצרים כידוע סדרן של ארצות אלו, ועכ"פ אין ממצרים לסיני דרך על ארץ פלשתים:

ונראה דהנה ברש"י שמות ששאל משה באיזה זכות זכו ישראל לעשות להם נס להוציאם ממצרים, השיבו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה, הפי' הוא שמשה ידע מראש שכל מקטרגי עולם יחגרו שארית כחם לקטרג על ישראל, וכמ"ש כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ותרגם אונקלוס ארי לא נחשיא צבן דיטיב לדבית יעקב ואף לא קסמיא רען ברבות בני ישראל, ובודאי יקטרגו בכל מה דאפשר הללו עובדי ע"ז וכו', וגם ארבע מאות שנה אמרת להשתעבד ועדיין לא שלמו, ובאשר ה' אוהב משפט בלתי אפשר לדחותם בקש, ע"כ רצה לידע מקודם אם יש לישראל זכות להתקומם נגד כל המקטריגים, ואם לא יותר טוב שלא להתחיל בדבר שאי אפשר להשלימו, וע"ז השיבו השי"ת בהוציאך וגו' תעבדון את האלקים על ההר הזה, ויובן עפ"י דברי הכתוב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, ובש"ס שבת דהקפידה תורה על טומאת קרי במתן תורה, ופירש"י משום דצריך להיות באימה וביראה ברחת ובזיעה, וזו מחמח קלות ראש היא באה, והנה הא דצריך להיות באימה וכו' משום דהתורה היא מעולם העליון ואורייתא וקב"ה כולא חד, ואין לבו"ד שום שייכות אל התורה, אלא כ"כ שאדם עומד מרחוק באימה וביראה, וכענין שאמר הכתוב מרחוק ה' נראה לי, וכענין שאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, שפירשו המפרשים אתרחק מכאן ואז אוכל לראות, וע"כ בע"ק שמחמת קלות ראש היא באה היפוך היראה היתה מעכבת לנתינת התורה, והנה בש"ס פחסים (קי"ח.) אמ"ר יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו, ונראה טעם מספר כ"ו דורות כגמטריא אותיות שם הוי' ב"ה כמהוה כל הנמצאים מאפס המוחלט שהי' רק בחסד גמור כדכתיב עולם חסד יבנה, וע"כ הוא מקיים וזן אותם נמי בחסדו, וע"כ אמרו ז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלים ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובהו, הה"ד ארץ יראה ושקטה בתחילה יראה ולבסוף שקטה, ומשמע דאם לא קבלו ישראל אז התורה הי' העולם חוזר לתהו ובהו תיכף, ויש להבין כי אף אם לא היו מקבלין דור זה שמא יבוא דור אחר ויקבל התורה, ולמה לא ימתין אלא יחזיר תיכף העולם לתהו ובהו, אך הוא הדבר שדברנו שבאשר שמה שזן הקב"ה את העולם בחסדו הי' רק מחמת גמטריא שם הוי' יתב"ש, ויותר ממספר זה לא יתכן ע"כ באם לא קבלו דור הזה התורה הי' נפסק לגמרי החיות של כל העולם, והנה אומות העולם אינם ראויים לתורה והראי' שלא רצו לקבלה, וכמו שביאר המהר"ל, וא"כ הי' כל העולם תלוי ועומד רק על ישראל שהם יקבלו התורה ואם לא יחזור כל העולם כולו לתהו ובהו, ובאשר שנתינת התורה בלתי אפשר כי אם באימה וביראה ברתת ובזיעה וטומאת קרי מעכבת בה, מובן ממילא אשר שעבוד מצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם הי' מעכב למתן תורה, כי כמו שהי' השעבוד בגשמיות כן הי' ברוחניות, ומחשבת עריות היו תמיד רודפים אחריהם, וישראל היו צריכין ללחום בכל עוז שלא להמשך אחר טומאה זו, ואף כי גברו חיל מ"מ הואל והי' זה במחשבתם תמיד הי' מעכב למ"ת, וכמו שפי' זקיני זצללה"ה מקאצק דברי הת"א לא תקרבון לצד אתתא כי באם מזמינים אותו כאן איננו כאן, וע"כ אפי' הי' פרעה נותן להם רשות ללכת לקבל התורה ולחזור לא הי' אפשר לקבל את התורה, כי באם הי' נשאר עליהם רשות פרעה היו המחשבות זרות רודפים אחריכם כנ"ל, ולא הי' אפשר להיות באימה וביראה ברתת ובזיעה, וע"כ איתא בילקוט פ' בא שאמר משה לפרעה מבקש אתה לכלות את המכה הזו ממך אמור הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדיו של הקב"ה התחיל פרעה צווח לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, ואף שלא בקש ממנו רק דרך שלכת ימים ופרעה חשב שיחזרו אחר ג' ימים, ולמה יבקש שיהיו בני חורין לגמרי, אך זה הטעם ידע גם פרעה כי בעוד רשותו עליהם עוד טומאתו דוחפת עליהם, וחשב שמטעם זה נתבקש ממנו שיאמר הרי אתם ברשותכם ומ"מ אח"כ ישובו למצרים, ולפי הדברים האלה יובן מה שהשיב לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו' תשובה על שאלתו מה זכו ישראל כנ"ל, שהי' מתיירא מן המקטריגים הללו עובדי ע"ז וכו', וגם לא שלמו הארבע מאות שנה, דמעתה נסתם פי כל מקטרג, וע"כ ישומו יד לפה, דאם לפי קטרוגם שישראל אינם ראויין להגאל וא"א ליתן התורה, ושאר האומות בודאי אינם ראויין, מוכרח העולם לחזור לתהו ובהו והמקטריגים בכללם, וא"כ הקטרוג על ראשם יחול, וא"כ אפי' אין לישראל שום זכות, ואף גם ואת שלא שלמו הארבע מאות שנה מוכרחים להגאל למען לא תשלוט עליהם קליפת ערות מצרים ויהיו יכולים לקבל את התורה לצורך מציאת כל העולם, והמקטריגים בעל כרחם ישומו יד לפה:

קיצור הדברים שהגיעה העת שאם לא תנתן התורה יחזיר את כל העולם לתהו ובהו, והתורה בלתי אפשר להנתן רק באימה וביראה ברתת ובזיעה, וזה א"א רק לשומרי ברית במעשה ובמחשבה, ואף במותר לו, ושיהיו מובדלים לגמרי מענין זה, וקליפת מצרים אשר בשר חמורים בשרם כל מחשבתם היא טנופת של עריות, ורשות פרעה שהיתה על ישראל היתה בגשמיות וגם ברוחניות, והיינו שהכניס בלבם מחשבות רעות למשכם לענינים אלו, וע"כ אי אפשר הי' לקבל התורה בעוד רשות פרעה ומצרים עליהם, א"כ לולא שיצאו מתחת ידם הי' העולם חוזר לתהו ובהו, וא"כ כל המקטריגים ע"כ ישומו יד לפה דאל"כ על עצמם הם מקטרגים:

[ולפי מה שאמרנו יש להבין ענין דטבילת עזרא והא דבטלוהו לטבילותא, דהנה אמרו ז"ל כל מי שיושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דמטעם זה אנו מברכין נותן התורה, דהשפעת התורה היא תמיד, וע"כ היא בלשון הוה ולא נתן שהוא לשון עבר, וע"כ הדין נותן מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה וכו', אך כשראו ז"ל שהדורות מתמעטין, ומצד עצמם בלתי כח התורה א"א להתקומם נגד מחשבת חוץ, אם יהי' אסור ללמוד עד שיטבול וממילא כן הכוונה שיהיו מחשבותיו טהורים ונקיים, מי הוא שיהי' ביכלתו לזכות בתורה, ע"כ בטלו לטבילותי', אלא האדם שיודע בעצמו שאיננו יכול לטהר מחשבותיו לתורה, אל ימתין, אלא אדרבה בראשונה ישקע כל רעיוניו בדברי תורה וכולי האי ואולי דברי תורה שכתוב בהן הלא דברי כאש ישרפו כל מחשבות הרעות, וכמ"ש הרמב"ם שאין מחשבת עריות מתגברין אלא בלב הפנוי מן החכמה]:

והנה קליפת פלשתים היתה שחוק וליצנות, כמו שדייק הרבי ר"ב זצללה"ה מקרא קראו לשמשון וישחק לפנינו, וכן הוא מפירש בב"ר ובמושב לצים זה פלשתים, וע"כ גלות יצחק אבינו ע"ה היתה בפלשתים, שיצחק מדתו יראת שמים ששחוק ולצנות הוא היפוך לגמרי מיראה ופחד, שהרי מהאי טעמא בע"ק אסור בדברי תורה משום דמחמת קלות ראש היא באה ואינו באימה וביראה, דהם הפכים זה מזה, וכל גלות היא בדבר שהוא היפוך לו, ונראה עוד דקליפת פלשתים היא אמצעית בין קליפת מצרים שהיא ערוה כנ"ל ובין כנען שהוא ביותר בע"ז, כדאיתא בספרים, וקליפת פלשתים כלולה משתיהן, וע"כ נמצא בהן שחוק וקלות ראש המרגילין לערוה. ובשחוק ובלצנות יש בו נמי קליפת ע"ז לצאת מרשות ועול מלכות שמים, וע"כ יצחק שתיקן חטא ע"ז ומדתו היתה יראת שמים היתה גלותו בארץ פלשתים, שהם הפכים אליו לגמרי, ועם זה יובן שקליפת פלשתים היא בטומאה לעומת תורה בקדושה, כפירש"י יומא (ע"ב:) שהתורה אינה אלא שער לכנוס בה ליראת שמים, והם להיפוך שחוק וקלות ראש מרגילין צערוה ופריקת עול מלכות שמים, וע"כ כמו תורה שהיא למעלה מן הכל וכוללת הכל, ומחברת הכל בקדושה, לעומתה קליפת פלשתים בטומאה, והם אמצעים ומחברים קליפת מצרים שהיא חומרית ביותר, עם קליפת כנען שהיא ע"ז שהיא בשכל ואולי באמצעות קליפת פלשתים המחברת כנ"ל, היו המצרים שטופין נמי בע"ז וכנענים בעריות, וגם שם פלשתים מלשון פילוש לעומת תורה שבקדושה בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה, וגם ארצם היא בין מצרים ובין ארץ כנען, ורק חמשת סרני פלשתים לכנעני תחשב ונראה מזה שהיו עוד סרנים שאינם בכלל כנען, ועיקר שורש יחוסם הי' ממצרים כמ"ש ומצרים ילד וגו' אשר יצאו משם פלשתים, פירש"י שהיו מחליפין וכו' ויצאו פלשתים מביניהם, ומחיבור הנמאס יצא מחבר הנמאס:

והנה קליפת פלשתים שהיא היפוך התורה הי' בדין שקודם מ"ת יכניעו את קליפת פלשתים, וכמו שקודם בנין בהמ"ק הי' תמיד מחיית עמלק באשר בהמ"ק הוא לחבר עליונים ותחתונים, ועמלק הוא הנרגן מפריד אלוף, מפריד בין יוד הא לואו הא כידוע, וע"כ קודם המשכן היתה מחיית עמלק ע"י יהושע, וקודם בנין בית ראשון כתיב כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, ובש"ס בבא בתרא שזה היו עמלקים, וקודם בנין בית שני היתה מחיית עמלק בפורים, וקודם בית השלישי ע"י משיח בן יוסף, כ"כ הי' בדין קודם מ"ת להכניע קליפת פלשתים למען לא יעכב מלהופיע יראת שמים בעולם, והי' בדין אשר עוד קודם ילכו לסיני לקבל התורה ילכו לארץ פלשתים להכניע גאון פלשתים, ואח"כ משם יבואו לקבל את התורה, אף שאין להם דרך לסיני על ארץ פלשתים:

ומעתה יבואו כל הפסוקים כמין חומר, דהנה במד"ר ויהי בשלח פרעה וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם וכו', ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דענין לוי' היא צירוף וחיבור המלוה להמתלוה, כמ"ש המהר"ל בספר נתיבות גבי ההולך בדרך ואין עמו לוי', וזו היתה רשעת פרעה שאעפ"י שהי' מוכרח לשלחם עכ"פ התחבר עצמו להם, ובזה הי' רוצה להמשיכם אחריו שיחזרו ואעפי"כ טובתם של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, ודפח"ח, ובזה יש לפרש הכתוב ויהי בשלח פרעה את את העם היינו שלוה אותם והי' להם צירוף עמו עוד בצד מה, ע"כ לא נחם דרך ארץ פלשתים להכניע את קליפת פלשתים כנ"ל, כי קרוב הוא היינו שקליפת פלשתים קרובה לקליפת מצרים כנ"ל, והם באשר יש להם צירוף בצד מה לקליפת מצרים ינחם העם בראותם מלחמה היינו מלחמה רוחניות של קליפת פלשתים, ולא יהי' ביכולתם לעמוד בקשרי המלחמה הרוחניות של שחוק וקלות ראש של פלשתים המרגילין לערוה של מצרים וזה ושבו מצרימה, וזה רק מטעם ויהי בשלח פרעה שלוה אותם, דאל"ה אלא שהיו נקיים לגמרי מכל וכל מקליפת מצרים, לא הי' שום פחד מקליפת וכתות הרעות של פלשתים, והי' יותר טוב להכניעם עוד קודם מתן תורה, ואז היו יכולים לבוא ליראת שמים בשלימות, אבל מחמת שליחת פרעה לא הי' אפשר כנ"ל, לזה היתה עצת ה' היא תקום ויסב וגו' דרך המדבר ים סוף, ושם ע"י נס קריעת ים סוף קנו ישראל מדת היראה כדכתיב וייראו העם את ה' וגו', ומלחמת פלשתים נשארה לימי דוד שמדתו יראת שמים, כי הי' מרכבה למלכות שמים, וישראל במדת היראה שקנו על ים סוף הלכו לסיני לקבל התורה, ולא הזיקה להם קליפת פלשתים, ובזה יש לפרש ויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו עיקר מדתו של יוסף זה שמירת הברית שהי' בישראל, גל נעול אלו הזכרים גן נעול אלו הבתולות, בכח זה הוציא את ישראל לים סוף לקנות מדת היראה כנ"ל:

והנה מעין זה הוא בכל שבת, כמו שאומרים בזמירות אוהבי ה' וכו' ביום השבת ששו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, אך כמו שם א"א הי' להם בלי שמירת הברית ויראת שמים המתאחדים, כמו שאמר יוסף את האלקים אני ירא, ובזוה"ק פ' וארא (כ"ו.) דאי בהאי לא ישרי דחילו על רישי' דבר נש לא דחיל לי' לקב"ה לעלמין, עיי"ש, ע"כ לפי מדת הטהרה שנמצא באיש זוכה לשבת, וכמו שאומרים בזמירות טהורים ירשוה ויקדשוה במאמר כל אשר עשה, וכמו שאמר זקיני זצללה"ה מקאצק שמי שהוא משומר מילדותו יש לו בסעודת בשבת סגולת מלכים, וזהו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והבן:

ללכת יומם ולילה, ויש להבין הלא כתיב ואשא אתכם על כנפי ומרעמסס לסוכות ק"ך מיל ובאו שם לשעה קלה, ומה יוסיף להם אם ילכו גם בלילה, הלא הליכתם לא הי' צריך לשהיית זמן, ובאמת שגם בכל מסעות שבמדבר שמפורש בפרשת בהעלותך שהלכו גם בלילה [ורק בסילוק מסעות פליגי במנחות אם יש סילוק מסעות בלילה] יש להבין למה הוצרכו לכך הלא אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע והלכו בג' ימים, וא"כ מה יוסיף להם הליכת הלילה:

ונראה דהנה כל היציאה היתה בכח תעבדון את האלקים על ההר הזה, וע"כ בין כוס ג' שהוא נגד לשון של גאולה וגאלתי בין כוס ד' שהוא נגד ולקחתי שהוא מתן תורה לא יפסיק, שאם מפסיק הוא מורה ששני ענינים הם, ואינו כן שקשורים זה בזה, ואם לא זה לא הי' זה, וע"כ כל מ"ט ימים עד מ"ת כיומא אריכתא דמי, והליכת ישראל הי' מדרגא לדרגא עד שהתעלו להיות בעצמם נביאים, ואם לא היתה ההליכה גם בלילה הי' מפסקי לילות מימים, ושוב לא הי' כיומא אריכתא, וכ"כ לדידן שהספירה היא דוגמת ישראל שספרו במדבר למתן תורה צריך להיות בלי הפסק, ואם פסק שוב אינו סופר, וי"א שאם שכח אפי' בלילה לבד הפסיד, והכל מטעם הנ"ל, וע"ד הרמז יש עוד לומר, דיום מיוחס לזמן שהשכל בהיר הוא באדם, ולילה מיוחס לזמן שהשכל איננו מאיר, והנה ישראל יצאו במדת התמימות כדכתיב לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והיו באמונה חזקה, ואף שהשכל איננו מבין איך יחי' כל הקהל הזה בלי מזון ומחי' מ"מ נמשכו אחר השי"ת וזהו מדת לילה, ומטעם זה אנו אומרים אמת ואמונה ערבית וכבר דברנו מזה, ע"כ הי' הליכתם ביום ובלילה להורות שאחת היא להם אם השכל יהי' מאיר או לא הם נמשכין אחר השי"ת:

ומטעם זה יש לומר שכל מסעות שבמדבר שהי' נסיון עצום כמו שכתב הספורנו בפרשת בהעלותך הלכו בלילה להורות זה הענין, וגם ידוע שמ"ב מסעות שבמדבר הי' בשם של מ"ב, והי' הכל שלשלת ארוכה אחת, ע"כ לא הי' בהם הפסק לילות מימים כנ"ל:

ונראה עוד לומר דהענין הליכת יומם ולילה הוא תורה ותפילה, וזה שייך בכל אדם ובכל זמן, וזה בלא זה אי אפשר, כי אף שת"ת כנגד כולם, מ"מ האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו ורמזו ז"ל שמעתא בעי צלותא תורה צריכה לתפילה, ותפילה בלי תורה בודאי אי אפשר, ומסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, ואפי' לא הסירה מדעת ח"ו רק בהתרשלות, מ"מ הרי אין לו חיים, ואמרו ז"ל תפלה היא חיי שעה, ותורה היא חיי עולם והיינו כמו למשל הקב"ה ברא בעולמו עשבים מועילים לרפאות האדם ממחלתו, מ"מ לא עליהם יחי' האדם רק הם מרפאים אותו ומעמידים אותו על רגליו ושהאיצטמכא תוכל לבשל המאכל ואז יהי' ביכולתו להיות ניזון במיני מזון, כן למשל היא תפילה שאין בה חיי עולם אלא חיי שעה לרפאות את הנפש ולקשרה בשורשה, ואז רק אז התורה שלומד נכנסת לתוך מעיו ונעשה מחובר להתורה, ובזה הוא קונה חיי עוה"ב, כי כל המחובר בה הרי הוא כמוה, ובלתי שהוא מקושר ע"י התפילה הוא רחוק מהתורה ואינה מתאחדת עמו כ"כ, ותפילה בלי תורה נמי אעפ"י שנעשה מקושר לשעתו, הרי דומה לאיש שיש לו כלי העיכול טובים לקבל המאכל אבל אינו אוכל ומאין ישאב חיים חדשים, ובלתי תפילה נמי אין דברי תורה מתאחדין בו, וממילא נקל לו השכחה כי באשר איננה מתאחדת עם האדם בקל מסתלקת ממנו, וכמ"ש התעיף עיניך בו ואיננו, וע"כ באשר מצרים היא קליפת השכחה כמ"ש האר"י ז"ל, לצאת מן קליפה הזאת צריכין ללכת יומם ולילה:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, וברש"י למדנו שהי' משה עומד ומתפלל, וכבר תמהו המפרשים מה הי' לו לצעוק הלא כבר נאמר לו ואכבדה בפרעה ובכל חילו, והרמב"ן תירץ שלא הי' יודע איך להתנהג ומה יעשה וזה שאמר לו הקב"ה מה תצעק אלי שהי' צריך לשאול מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, וזה דוחק גדול כי משה מה קסבר מתחילה שהי' צריך לתפילה צעקה, ועוד למה לא המתין עד יבוא הדיבור אליו להורותו מה לעשות, ויותר קשה שהי' שני עמודים להנחותם הדרך ללכת אחריהם ואם העמודים עמדו במקומם ולא נסעו הלא ידע שצריך לעמוד ולהוחיל לתשועת ה', ואם נסעו להים הלא ידע שיש ללכת אחריהם ומה זה הצעקה:

ונראה דהנה יציאת מצרים היתה במדת החסד כי לא הגיע זכותם לזה שהיו במ"ט שערי טומאה, אך לא זה התכלית, כי כל ביאת הנשמה לעוה"ז הוא למען תשבע מפרי מעשי' ולא תצטרך לנהמא דכסיפא, והרצון לפניו שיזכו ע"י כשרון המעשה אבל באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא הי' אפשר להמתין עד שיזכו מעצמם ע"י כשרון המעשה, האיר השי"ת עליהם אור גדול בכדי שעי"ז יכשרו מעשיהם בעצמם עד שאח"כ יהיו נרצים מפאת מעשיהם, והאור שהאיר השי"ת בחסדו הגדול הי' רק בהלואה, הא למה זה דומה להמלוה לחבירו ממון להתעסק בו ולהרויח ולהתפרנס בהריוח ולהחזיר הקרן, וזו המדה נוהגת תמיד שהחסדים שנותנין מן השמים הם רק בהלואה, הן ישועות והן עשירות ואפי' מדריגות לפעמים נותנין לאדם בחסדו הגדול אלא הכל בהלואה כדי שיזכה עי"ז בעצמו, והפקחים מבינים זה ועולים עי"ז מעלה מעלה עד שזוכין מעצמם והכסיל מסתפק במה שבידו כאלו בצדקתו זכה למה שזכה, ואיננו איש אמונים לידע שאין זה שלו, ולבסוף בעל ההלואה גובה את שלו והוא נשאר ריק מכל בענין רע רח"ל, והנה כן היתה ביציאת מצרים, וכמו שאמר אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, חודש אשר ישועות בו מקיפות מלשון הקפה והלואה, והיתה הכוונה שעכ"פ בגמר הגאולה היינו על הים יהי' בזכותם, וכבר פרשנו הא דיום ראשון של פסח נקרא שבת, ובמד"ר סוף פ' בא דשבעת ומי הפסח הם כנגד שבעת ימי בראשית, ושם השבת הי' ביום השביעי, א"כ שביעי של פסח נמי הוא שבת, והרי שני שבתות יום הראשון ויום השביעי, וימי החול כנגד ששת ימי המעשה באמצע, והיינו דשבת יש בה שני ענינים, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מה דהיא קודם ימי המעשה ומיני' שיתא יומין מתברכין, ומה דהיא אחר ששת ימי המעשה, וכבר אמרנו דכנגד בריאתו של עולם השבת היא אחר ימי המעשה ולפי שטרח אדם בששת ימי המעשה יאכל בשבת, ושבת שקודם ימי המעשה הוא כנגד בריאתו של אדה"ר, שאצלו היתה השבת קודם ימי המעשה שבחסד ה' עליו האיר לו קדושת שבת למען יהי' ביכולתו לעבוד עבודתו בששת ימי המעשה שאח"כ, וכבש"ס סנהדרין למה נברא האדם בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, והנה יום ראשון של פסח הוא כעין שבת שקודם ימי המעשה שהוא בחסדו הגדול, ויום השביעי, הוא השבת שלאחר ימי המעשה שיהי' בזכותם ובדין ולא מצד החסד לבד, כן היתה כוונה האלקית:

אך הנה יש להבין במה הי' להם לזכות באותן הימים כי עדיין לא נתנה להם התורה, וידוע דכל הזכות הכל תלוי בתורה מה גם לזכות למדריגה גדולה כזו מעמקא שאול עד רום המעלות שהי' הכל בזכותם ושעפ"י הדין ישיגו מה שהשיגו, ונראה דהנה בזוה"ק אהא דוילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה אמ"ר ייסא וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא ועד כאן לא אתייהבת לון אורייתא וכו' עד ואין תורה אלא קב"ה, עיי"ש, ועדיין אינו מובן מאין זוכין לקב"ה אם לא ע"י תורה, אך נראה דע"י תמימות זוכין להדבק בהשי"ת כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י אז חהי' עמו ולחלקו, דע"י מדת תמימות זכו נמי האבות כמו שנקראו תמימי דרך כמו שבמדרש ויקרא ב' אשרי תמימי דרך שהם צדיקים הראשונים שקיימו את התורה עד שלא נתנה, ומפורש בכתוב התהלך לפני והי' תמים, ובזה הי' תלוי אז כל שלימותם להיות תמים עם ה', וכמו דכתיב בהו זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכן אח"כ כשנאמר להם שישובו ויחנו על פי החירות קבלו מאמר השי"ת בתמימות ולא אמרו היאך נקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ובזכות זה עלו ונתעלו עד שנעשו ראויין לגמר הגאולה בקריעת ים סוף, כמו שהיתה כיונה האלקית:

והנה העושה כפי מאמר השי"ת בתמימות ואינו מתחכם אלא הולך בתום ובבטחון אי אפשר שיבוא לו מזה שום רעה, ואף לא שום מגור ופחד לשעתו, וכמ"ש הולך בתום ילך בטח, וכתיב צדקת תמים יישר דרכו, וע"כ אם עדיין היו עומדים ישראל בתמימותם כמו שהי' ביום א' וביום ג', אף שראו המצרים נוסעים אחריהם ביום הששי ואפי' השר של מצרים, הי' ראוי שיהי' לשחוק בעיניהם, אחר שכבר ראו בעיניהם מכת בכורות ששבו כרגע פגרים מתים והי' להם לבטוח בהקב"ה שבודאי כן יהי' גם כאן שיפלו פגרים מתים בהצעד האחרון שישיגם או באופן אחר, וע"כ כשראם משה שהם ביראה ובפחד מהמצרים ופגמו במדת התמימות, מה גם כשאמרו המבלי אין קברים במצרים שנתנו שאור בעיסה כמ"ש המכילתא, נתיירא מאד פן ח"ו נתקלקל כל הענין שהרי אינם ראוין לגמר הגאולה עתה מצד הדין והנה הם נתונים בדין כמ"ש המכילתא שהיו נתונים בדין אם להנצל וכו', כי עתה נוהג במדת הדין כמו שהיתה הכוונה, שתהי' גמר הגאולה מצד הדין והם קלקלו כל הענין, וח"ו אם יתנהג במדת הדין כמו שהיתה הכוונה הדבר עומד במצב לא טוב, וע"כ לא סמך על מה שנאמר לו תחילה ואכבדה בפרעה, שהרי עדיין נשארו בבחירתם והם עצמם קלקלו הדבר, וכמ"ש רגע אדבר על גוי ועל ממלכה וגו' ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני וגו', וע"כ התפלל תפלת צעקה לעורר עליהם רחמים רבים שינצלו עכ"פ מצד מדת החסד והרחמים אם לא אפשר בדין, וזה שאמר לו הקב"ה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, שעדיין יש תיקון ושיזכו אף במדת הדין ולא נצרך לעורר חסד ורחמים אלא יסעו לתוך הים וימסרו נפשם, ובזה יתוקן ויחזרו לתמימותן, ושוב יזכו לגמר הגאולה בדין כמו שהיתה הכוונה בראשונה:

במ"ר הה"ד צעקו וה' שומע וכו' עד כבר קדמה תפילתן של בני לתפילתך, ויש להבין מהו הפי' קדמה תפילתן של בני, אם קדמה בזמן הרי הכל הי' בזמן אחד, מה גם מקום קיבול תפילות הוא למעלה מהזמן, ונראה דהפי' הוא קדימת מעלה, וזה יותר קשה כי תפילתו של מרע"ה דומה לחרב שהיא קורע וחותך ואינו מעכב, כבמדרש זאת הברכה, ואיך יוצדק לומר שתפילתן יותר במעלה:

ונראה דהנה במד"ר יונתי בחגוי הסלע וגו' השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים, והפירוש שבמצרים היו ישראל נכנעים ונדכאים עד מאד ולא רואין שום מקום הצלה בדרך הטבע, ופרעה הרשע עשה כרצונו והגדיל ושחט את בניהם ורחץ בדמם ואין אומר השב, ואף מן הבטחת הגאולה היו מתיאשים עד תום ארבע מאות שנה שהי' להם להמתין עוד ק"ץ שנה, כברש"י שיר השירים ב' ט' סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים וגו', והיו כאיש אובד עצות והיתה הצעקה יוצאת מתכלית עומק הלב, אבל איש מקוה לישועה א"א שיהי' כ"כ לבו מרה עליו, ואף מי שיש לו ספק הצלה א"א שתהי' כ"כ לבו נשבר בקרבו ושתהי' תפילתו בתכלית העומק כזה שהוא אובד עצות כמובן, וע"כ הצעקה שבמצרים אינה דומה לכל התפילות שהתפללו אח"כ, שכבר מלומדים בנסים מיציאת מצרים, ואי אפשר שיהי', התפלה בשבירת עומק הלב כ"כ, ולתפלה כזו שהיא כ"כ מעומק הלב לזה הי' מתאוה הקב"ה, והטעם שהי' מתבקש דווקא תפלה כזו, יובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה למה תפלה נקראת קשת, כי כמו הקשת כל כמה שמושכין אותו לאחור הוא מורה במרחק ביותר, כן תפילה כל כמה שהוא מיצר ביותר היא עולה למעלה יותר, עכ"ד, והסברנו הדברים שעומק רום הוא לפי עומק תחת וע"כ לעורר קריעת י"ס שהוא גבוה מאד נתבקש תפילה כזו, וזה שהביא המד"ר משל לבת מלכים שהיתה ביד הלסטים ועבר המלך והיתה צועקת בבקשה ממך הצילני שמע המלך יהצילה לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה הי' מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה מג' עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק, והיתכן שלא היתה רוצה לדבר עם המלך אף שנתרצית להשיא לו, וע"כ הפי' שלא רצתה לדבר בקול תחנונים כמאז אחר שראתה עצמה בלתי נדכאת כמאז, והיא בת מלכים שיש לה נפש גבוה לא היתה יכולה להכנע כ"כ, כן הדבר בישראל מצד מעלת נפשם לא נקל להיות כ"כ נכנע והלב יהי' שבור לרסיסים כמו אז שהיו כאיש אובד עצות, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם ומצאו ישראל את עצמם בתכלית הצרה עד שלא חשבו עוד להנצל שהיו מוקפין מכל צד, ושר של מצרים נוסע אחריהם, והיתה הצעקה בתכלית עומק הלב ובנפש מרה עד מאד, אבל מרע"ה באשר כבר נאמר לו ואכבדה בפרעה, ואף שחשב שישראל קלקלו הענין כנ"ל במאמר הקדום מ"מ ידע שאין ישראל נאבדים ח"ו, ואם לא מצד הדין יהי' מצד החסד, אף שעדיין לא ידע איזה דרך ישכון אור מ"מ לגודל בטחונו בה' סמוך לבו לא יירא, וע"כ בלתי אפשר שתהי' תפילתו כ"כ בעומק ובשבירת הלב כאיש אובד עצות, ואז כאשר התאוה הקב"ה לאותו הקול שבמצרים דווקא שזה הי' נמצא בישראל ביותר, אף שתפילתו של משה גבוהה ונשאה ואינה בגדר אחד עם תפילתם, מ"מ אז נתבקש תפילה מלב נשבר בתכלית דווקא, ע"כ קדמה תפילתם לתפילתך:

וישב הים לפנות בוקר לאיתנו תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני בנ"י, והמפרשים הקשו שזה הי' צריך לכתוב אצל הבקיעה ולא אצל החזרה, ונראה דענין תנאי הוא שאם לא יקיים התנאי יהי' המעשה בטל, וא"כ אני לא הי' הים קיבל עליו להקרע מפני בנ"י, הי' בטל המאמר שמתחילה שיהי' כאן ים, והי' נעשה יבשה לעולם, ובזה שקיבל עליו להקרע נתקיים המעשה ונשאר ים, וא"כ במה שחזר הים לאיתנו מזה מוכרח שקיים תנאו, אבל בהבקיעה אינו מוכרח שהוא מצד קיום התנאי שאפי' לא הי' רוצה לקיים התנאי הי' נעשה יבשה:

ובזה יש לפרש מה שנראה מהמדרש שהיתה הכוונה שהים יתרצה להבקע, ולכאורה אינו מובן מה נפקא מינה אם רוצה או לא רוצה, אך לפי דרכנו מתי שפיר דהכוונה שישב אח"כ הים על מצרים על רכבו ופרשיו, ואם לא הי' רוצה הי' נתבטל הים ולא הי' בו מים לעולם:

ובזה יש לפרש דברי הש"ס פ"ק וחולין דאמר רפב"י לגינאי חלוק לי מימך ואם לאו אני גוזר שלא יעברו בך מים לעולם, דהנה במד"ר חושב הרבה תנאים שהתנה עם ממשה בראשית שלא יעמדו נגד רצון הצדיקים, ונראה דלאו דיוקא הני דחשיב המד"ר אלא כל צדיק וצדיק שעבדתו למעלה מהטבע ודוחה את הטבע שלו למען כבוד השי"ת ורצונו, לעומת זה הטבע אינה עומדת לנגדם והטבע משועבודת להם, וא"כ אם לא יחלוק לו המים אינו מקיים התנאי והי' בטל לגמרי ולא יעברו בו מים לעולם:

במד"ר בשעה שיצאו ישראל עמד ס"ס המלאך לקטרג אותם אמר לפני הקב"ה רבש"ע עד עכשיו הי' אלו עוע"ז ואתה קורע להם את הים מה עשה לו הקב"ה מסר לו איוב שהי' מיועצי פרעה, ובמד"ר אבכיר מסיים בה שהשיבו הקב"ה שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוהו אלא מתוך שיעבוד ומתוך טירוף הדעת ואתה דן שוגג כמזיד אונס כרצון, וכבר תמהו על לשון שוטה שבעולם ויותר יוצדק הי' לומר רשע שבעולם, ונראה דהנה מה שנמסר לו איוב הפי' באשר איוב שהי' הגורם להשיעבוד וטירוף הדעת שהרי בעצתו השתעבד בהם, א"כ הוא הי' הגורם למה שעבדו ע"ז כמו שהשיב הקב"ה שלא לדעתם עבדוהו וכו', א"כ כל החטא על ראשו יחול, והוא כעין שכתוב ונשא השעיר עליו את כל עונותם ובמדרש השעיר זה עשו את כל עונותם עונות תם, ופרשנו משום שהוא הי' הגורם כמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, כ"כ מטעם זה מחויב איוב לסבול עונות ישראל, ובודאי לא ניחא לי' להשטן שיסבול איוב העונות, כי אמרו ז"ל קשה צערו של שטן מצערו של איוב, ועוד שלא ניחא לי' להרשיע את איוב שהרי הוא הי' המגין על האומות, כמו שפירש"י בפסוק היש בה עץ אם יש בה אדם כשר שיגן עליהם בזכותו, ואמרו ז"ל צדיק אחד הי' באומות זה איוב וכו', אך רוצה ולא רוצה כאשר נרמז לו השמת לבך אל עבדי איוב הי' מוכרח לקטרג כי לכך נוצר, והנה יש גם לאיוב התנצלות בצד מה שלא הי' יודע שיצמיח מזה שעבוד קשה כ"כ להשליך זכוריהם ליאור, ולשחוט תינוקת שלהם ולרחוץ בדמם, והי' שוגג בדבר, וגם יש לו התנצלות שהי' מעט אונס בדבר שהרי יתרו שלא רצה ליעץ הוצרך לברוח, ולפי"ז יובנה התשובה שוטה שבעולם שאתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, דא"כ אתה מרשיע את איוב שלא ישאר לו שום התנצלות ולזה יוצדק הלשון שוטה היפוך חכם הרואה את הנולד, ואתה אינך רואה את הנולד וגחלים אתה חותה פה ראשך:

סוס ורוכבו רמה בים פירש"י שניהם קשורים זה בזה והמים מעלין אותם לרום ויורדין לתהום, ויש להבין אם אדם חטא בהמה מה חטאה שתסבול צער כזה, ונראה דמצרים ששעבדו בישראל וכבר מתו קודם יציאת מצרים בודאי לא נפטרו מהעונש והצער שהי' ליתר חבריהם המצרים בים סוף, וע"כ נראה שנתגלגלו בהסוסים שהיו על הים, ובזה יובן דברי המדרש שנדמו גלי הים לסיסיות נקיבות ומצרים הרשעים לסוסים זכרים ומוזהמים והיו רצים אחריהם עד שנשתקעו בים שנאמר סוס ורוכבו רמה בים, והמדרש אינו סובל שום פירוש אחר דוק והבן:

פרק ג

חמשה עשר בשבט.

יש להבין בפלוגתת ב"ש וב"ה דלב"ש באחד בשבט ר"ה לאילנות ולב"ה בט"ו בו, דהנה שיתא אלפי שני הוה עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, הרי דשליש זמן עבר עד שנעשה העולם על מלואו שיהי' ראוי לתורה, וכן בנפש האדם זמן הגידול עד שיעמוד על מלואו הוא עד עשרים שנה, וב"ד של מעלה אין מענישין את האדם עד עשרים שנה מהאי טעמא, והוא שליש חיי האדם עפ"י מה דכתיב תבוא בכלח עלי קבר בכלח בגמטריא ששים, ואף דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, יש לומר דכל שביעי הוא נקודה הפנימית ומקבלת מכל ששה צדדים, כן עשר שנים מששם עד שבעים מקבל מן ששים הקודמים ואין בו עפ"י רוב חידוש מעשים מצד עצמו אלא עפ"י מה שהתנהג כל הששים שנה, ורק באותו ענין והנהגה שהתנהג כל הששים באותו ענין הוא מוסיף התלמיד חכם והולך למעלה למעלה, ועפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני זצללה"ה מקאצק אהא דאמרו ז"ל הזקין נעשה כקוף, היינו דענין הקוף שהוא מתדמה במעשיו, וכמו שאדם עושה עושה כן גם הוא, כן הוא באדם כשהזקין עושה כעין מה שעשה בהיותו קודם שהזקין, ולפי דרכנו יובנו הדברים בעשר שנים מן ששים עד שבעים, וכמו שמדה השביעית מקבלת מן הששה שעלי', ויובן עפ"י מה שפי' הזוה"ק בפסוק ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, עיי"ש, כלל הדברים ששליש שניו עוברים עד שעומד על מלואו, וכן הוא בשנה, שי"ב חדשים הם ומתשרי עד שבט הוא שליש השנה, ובהם יוצאין רוב גשמי השנה ועולה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ובודאי כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות שחיים חדשים שאדם משיג בתשרי נתאחד באדם לאט לאט עד שבע שאז עומד על מלואו, ואז הגיעה העת להתחזק ביתר כח ועוצם בעבודת השי"ת בחיות חדש לשאת הרי לטובה ומאי פירות מצות, ועולם שנה נפש הם בבחי' אחת, ולפי"ז יובן טעם מחלוקותם דב"ש סבירא להו בפשיטות דמאחד בתשרי עד אחד בשבע הוא ד' חדשים שליש השנה וב"ה סבירא להו דמתחילה השנה להתחשב מיום ט"ו בתשרי שאמרו ז"ל נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ובחג נידונין על המים, וכן הוא ברוחניות עפ"י דברי המד"ר פ' אמור תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא וגו' בהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג לקלס להקב"ה, שנראה ג"כ שמה שביוהכ"פ נתקבלו בתשובה ונעשו עם נברא יוצא לפועל בסוכות, וע"כ אז דווקא ניקח לולב ואתרוג ולא תיכף במוצאי יוהכ"פ, ע"כ מסתיים שליש השנה בט"ו בשבט:

ובעיקר הדין שנחלקו עולם שנה נפש לשליש, כי שלשה עולמות הן עולם התחתון עולם האמצעי עולם העליון, וכנגדן באדם שלשה חלקים, חלק התחתון נגד מדור התחתון שבתיבת נח שהי' לזבל, חלק האמצעי כבד וטחול עד הלב, ושליש העליון מהלב ולמעלה כמ"ש במד"ר שמות בלבת אש משני חלקיו של סנה ולמעלה כשם שהלב ניתן משני חלקיו של אדם ולמעלה, וכן בעולם ששליש העליון הוא שני אלפים ימות המשיח שהוא הנבחר לישב שלוה, ובש"ס שבת והגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, ועיקר עבודה היא בשני אלפים תורה לברר בין כשר לפסול טהור לטמא היתר לאיסור, וכנגדן בשנה עיקר זמן העבודה הוא בד' חדשים האמצעים, מט"ו שבע עד ט"ו סיון שבו פורים פסח ימי הספירה שבועות, וב"ש דס"ל באחד בשבט י"ל דלא חשבו לשבועות משום שאינו תלוי בזמן החודש רק שתלוי בפסח, ובזמנים הללו הוא זמן בירור האדם לברר הטוב מהרע, ואם הבירור הוא בטוב שוב מאירים ד' חדשים האחרונים, אך מחמת שגברו העונות נהפך לאבל מחולנו ונחרב בהם הבית, ועתיד הקב"ה לעשותן לנו ימים טובים רמים ונשאים עוד נעלים מפסח וכו' ולא יאמר עוד וגו' אלא שעבוד מצכיות יהי' עיקר ויציאת מצרים טפלה לה, ובודאי כן יהיו המועדים מגאולה העתידה יותר עיקר ממועדים שהם זכר ליציאת מצרים, וכבר דברנו מזה במק"א אכי"ר ב"ב, וכן הוא בנפש עיקר עבודת האדם היא לדחות ממנו כחות נפש המתאוה שמשכנה בבשר, בזוה"ק זכאה היא לבא דלא קריב אלי' עציבא דטחול וכעס דמרה, ואברים אלו הם בשליש האמצעי, אבל הלב והמוח הם טובים בעצם:

במד"ר והיכן ירד [המן] באלוש ולמה באלוש בזכות שאמר אברהם לושי ועשי עוגות, ביאור הדברים דיש להתבונן דהנה בש"ס ב"ק אמרו ז"ל שעזרא תיקן שתהא אשה משכמת ואופה כדי שיהא פת מצוי לעניים, וכאן נראה שלא הי' פת מוכן אלא אחר ביאת האורחים צוה ללוש את הפת, ולמה לא עשה אברהם כמו תקנת עזרא, ונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק רבי ייסא סבא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעי בעותי' קאי קב"ה אמר לא נתקין שעודתא עד דתתיהב מבי מלכא, ואף דכבר הי' לו המאכל בביתו נמצא דכבר אתייהב מבי מלכא אלא שהי' צריך תיקון לבד, מ"מ לא על הלחם לבדו יחי' האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ופירש האר"י ז"ל שאין החיות מהלחם לבדו כי אם מחמת מוצא פי ה' שנמצא בהלחם, וע"כ תיקון המאכל שיהי' ראוי לאכילה הוא הכנה לחול עליו חלקי הרוחניות שהם מוצא פי ה', ולזה המתין עד דתתיהב מבי מלכא, וכענין הזה יש לומר באאע"ה שמצות הכנסת אורחים שגדולה מקבלת פני השכינה, זה המשיך לתוכו של המאכל, ונמצא שהי' בהמאכל רב חלקי הרוחניות, וע"כ תמצא שבאמצעית המאכל המשיך את כל באי עולם לתחת כנפי השי"ת, כמו שאמרו ז"ל לאחר שאכלו ושתו אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו, כי הרוחניות שהכניס בהם באמצעית המאכל המשיך את לבם להשי"ת, וע"כ המתין בתיקון המאכל עד שקיים מצות הכנסת אורחים שהכניסם בביתו, ובזה יובן איך הי' המאכל גשמי זה למאכל מלאכים, כמ"ש ויאכלו ובב"ר שבאמת אכלו, וי"א שנראו כמו שאכלו, ושניהם אמת שבאשר הי' בו רב רוחניות הי' נמי מאכל למלאכים והיו ניזונים מהרוחניות, כמו שאמרו ז"ל לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים, שמלאכי השרת ניזונין מרוחניות המן, ובסעודתו של אאע"ה הי' כ"כ רוחניות עד שגבר הרוחניות על הגשמית שבו עד ששב מאכל גם למלאכים, וחלק הגשמי שבו נשרף במו פיהם אלא שנראה שאכלו, וע"כ בזכות זה של אאע"ה שהמשיך כ"כ רוחניות לסעודתו עד שגבר כח הרוחני עד שנעשה רוחני ראוי למלאכים, לעומתו נתן הקב"ה מן לישראל שהוא כולו רוחני אלא שנתגשם שיהי' ראוי למאכל בו"ד הגשמי, כלל הדברים שא"א ע"ה הפך הגשמי לרוחני בזכותו הפך השי"ת הרוחני להגשמי:

ובזה יש לפרש דברי המדרש כשעלה משה למרום בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם אבינו אמר להם אי אתם בושין מזה שאכלתם אצלו, כי ידוע שנקל יוחר להשפיע דבר רוחני למטה אף שנצרך להתגשם מלעשות מדבר גשמי רוחני, וא"כ שעשה עבורכם גשמי רוחני אין תימא שיקבל התורה הרוחנית למטה אף שיצטרך ללבוש גשמי ודו"ק:

והנה בשבת עושין לחם משנה זכר למן, כי במאכלי שבת יש בהם בצד מה מענין המן שהוא רוחני אלא שנתגשם, וע"כ איתא בכתבי האר"י שמאכל שבת אינו מגשם, ובאכילת אדם ביום ש"ק בקדושה ובטהרה כראוי ליושב על פתורא דמלכא שב גם חלק הגשמי שבו לרוחניות ונעשה כעין סעודתו של אאע"ה שגבר הרוחניי על הגשמי ונעשה כולו רוחני, לעומתו מיני' שיתא יומין מתברכין שהשי"ת נותן בכל ששת ימי המעשה כח רוחני בהמאכל כעין המן מאכל רוחני שנתגשם וראוי למאכל בו"ד הגשמי, ובזה מיושב קושיית הזוה"ק כיון דלא הוה בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי', ולהנ"צ ניחא דמה שלא הי' המן יורד בשבת הוא משום שבשבת שבה הבריאה למקורו וגם מהגשמית צריך לעשות רוחניות היפוך המן שנעשה מרוחניות גשמית, אבל הברכה ששורה בשבת שמיני' שיתא יומין מתברכין הוא כעין סעודתו של אאע"ה שמכחו זכו ישראל להמן, כן מכח אכילת שבת בקדושה זוכין ישראל לרוחניות בהמאכל כל ששת ימי המעשה:

פרק ד

שנת תרע"ג.

במדרש ויהי בשלח פרעה, א"ל הקב"ה אני כתבתי בתורה שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ואתה שלחת את האבות ובנים השלכת ליאור אף אני משלח אותך לים ומאבד אותך שנאמר וניער פרעה וחילו בים סוף ואקח את בתך ואוריש לה גן עדן, והענין פלא לדמות זה לשלוח הקן, והיפ"ת כתב שהוא רק דרך מליצה, וזה לא יתכן, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי טעם שילוח הקן משום דמה דכצ בע"ח משועבדים לאדם הוא מפני שהם חומרים וחומר משועבד לשכל, והאם שישבה על האפרוחים ואינה יכולה לזוז מהם מצד מדת הרחמנות שבה כמ"ש הרמב"ם ג"כ בטעם מצוה זו לפי דרכו, מדה זו היא ג"כ כח שכלי בצד מה, כי כל חומרי הוא רק לגרמי', ואינו בדין שבזו הרגע שמקשקש בקרבה כח שכלי תמסר לרשות האדם, והנה פרעה ומצרים שהם כלל החומר אף ששלטו אז על ישראל לא הי' להם כ"כ שליטה על הגדולים להכחידם לגמרי כמו על הקטנים שגזר אם בן הוא והמתן אותו, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, והי' שוחט ק"ן בבוקר וק"ן בערב ורוחץ בדמם, באשר הגדולים יש בהם מדת השכל לא לוהי' עליהם כ"כ שליטה, וזה עצמו הוא ענין שילוח הקן כנ"ל, ודפח"ח:

ובזה יש ליתן טעם שלא הי' לו שליטה לפרעה על משה להכחידו, כי משרע"ה הי' כולו שכלי מיום הולדו כמ"ש ותרא אותו כי טוב, וכשנולד נתמלא הבית כולו אורה, ובזוה"ק (י"ט.) כשנולד משה ייחד הקב"ה שמו עליו ואף כי בחיציונותו הי' נראה כתינוק אבל בפנימיותו הי' כולו שכלי, ע"כ לא הי' לפרעה שליטה עליו אלא בחיציונותו, וכאשר נדמה בחיציונותו שכבר הוא מושלך ליאור פסקה שליטת פרעה, ילא יכול לו עוד להכחידו:

ובזה יש לפרש סיום דברי המדרש הנ"ל, אף אני משלת אותך לים ומאבד אותך ואקח את בתך ואוריש לה ג"ע, דהנה יש לומר דמה שדימו חרטומי פרעה שכבר מת משרע"ה כשהושלך ליאור ולא ראו שעדיין חי ולא התחכמו עוד עליו, היינו משום שהשיג באמת אז חיים נסיים חדשים שעפ"י דרך הטבע אי אפשר לתנוק לחיות בתיבה סתומה כמ"ש ותחמרה בחמר ובזפת ולא הי' נחנק, אלא שבאו בו חיים חדשים חיים נסיים שלא עפ"י דרך הטבע, וכל מה שלמעלה מהטבע לא הי' ביכולת החרטומים לדעת, והנה במדרש שבת פרעה מצורעת היתה וכיון שנגעה בתיבה נתרפאת, יש לומר הטעם כי מצורע הוא כמת כמ"ש אל נא תהי כמת, והנה איתא בספרים הטעם דמתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, כי הישועה היורדת מן השמים להמתפלל עליו עוברת דרך המתפלל והוא כעין צינור והישועה פוגעת בו תחילה, וע"ד זה יש לומר בבת פרעה שבאמצעותה נשפע החיים חדשים חיים נסיים למשרע"ה א"כ נעשית היא כמו צינור להחיים ע"כ נתרפאת מצרעתה, ובאשר משרע"ה הי' כולו שכלי והחיים שנשפע בו באמצעות בת פרעה הי' חיים שכליים, קנתה נמי מעלת השכל שהרי בלעדו היתה מצורעת ונחשבה בלחי חיים כלל וכל חיותה הוא רק מהחיים שנשפע למרע"ה, ע"כ נחשבת היא ג"כ שכלית, וע"כ כשניער פרעה וחילו בים היינו שישראל שהם שכליים משלו על פרעה להכחידו כמו שמושל האדם על בע"ח, נצלת בת פרעה כענין אם על בנים שנצלת באשר נעשית אז שכלית, וא"כ הכל הוא ענין שילוח הקן:

במדרש ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף, ויש להבין שהרי מה שהיו ישראל עסוקים בכסף וזהב הי' נמי מצות הש"י, ולא עוד אלא שנאמר בלשון דבר נא אין נא אלא לשון בקשה כמו שפירש"י, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש כי ישראל עשו להשלמת נפשם כפי שורשם זה כסף אהבה וזה זהב יראה שהיו כלים לענינים הרוחניים, אבל מרע"ה לא השגיח על השלמת נפשו כלל אלא כל מעשיו היו לטובת ישראל, וזהו יקח מצות שלשון יקח הוא לשון הגבהה היינו שהגביה את המצות שלא כוון בהם אפי' להשלמת נפשו, ודפח"ח, ויש לי להוסיף בה ובזה יתפרש כל הפסוק כמין חומר, דהנה בזוה"ק ח"א (רכ"ב.) ויקרא לבנו ליוסף אמאי ליוסף ולא לאחרא משום דרשותא הוה בידי' לסלקי' מתמן, ר' יוסי אמר כיון דיעקב הוה ידע דבנוי ישתעבדון בגלותא תמן במצרים אמאי לא אתקבר תמן בגין דיגין זכותי' על בנוי אמאי בעא לאסתלקא מתמן והא כחוב כרחם אב על בנים אן הוא רחמנותא, אלא הכי תאנא וכו' עיי"ש שאכתי אינו מיושב הקושיא אן הוא רחמנותא, ונראה דר' יוסי ארישא קאי אמאי ליוסף ולא לאחרא, וע"ז סובבים דברי ר' יוסי שהקשה אן הוא רחמנותא מיושב אמאי ליוסף ולא לאחרא, ושוב לא יקשה אן היא רחמנותא, והיינו דהנה בב"ר פ' ע"ו ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק הא לעשו לא אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו, והנה יעקב הוא מובחר שבאבות והוא ע"ה מעלתו היתה נעלמה מאד, ואף מי שנאמר עליו שהוא בוחר בדרכי והעושה כמעשה אבות הראשונים עדיין איננו מספיק שיהי' נקרא בוחר בדרכי ועושה כמעשה יעקב אע"ה, וע"כ ישראל שתהי' זכותו של יעקב עומד להם היו צריכין להיות נקראים בוחר בדרכי ועושה כמעשי יעקב, וכאשר הסתכל יעקב ברוח קדשו את דורות הבאים שנשתעבדו במצרים לא מצאן במעלה זו, וכמו שהוכיחם הנביא איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגו', ע"כ היתה עצתו שהעמיד את יוסף בחרקאי' שמדת יוסף היא שמירת הברית וממנה עלה כ"כ לרום המעלות, ומדת שמירת הברית זו מדה הנוהגת בכל ישראל ויש לכל ישראל חלק בו עכ"פ זה רב וזה מעט, כי אפי' מי שקלקל ח"ו הוא מלא חרטות, ובכלל כל ישראל המה שומרי ברית, וכמ"ש בזוה"ק (כג.) בפסוק ועמך כולם צדיקים, וכן הי' במצרים גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו', ובאמצעות שמירת הברית יש לישראל אחוזה ביוסף הצדיק שנחשבים כל ישראל בוחרי בדרכיו ועושין כמעשיו, ושוב באמצעות, יוסף יש להם גם ביעקב אחיזה, ע"כ מה דאסתלק יעקב ממצרים ומסרס ביד יוסף איננו נחשב שנתרחק מהם אדרבה זה עצמו הי' הקירוב, ובשביל זה עצמו הי' ציווי הקבורה במערת המכפלה ליוסף ולא לאחרא, כדי שיוסף יהי' המסלק אותו מישראל ויהי' מוטל עליו לעמוד בחרוקאי', ויוסף קיבל עליו זה:

ובזה יש ליתן טעם למה לא צווה יוסף לשאת אותו לא"י, ורש"י כתב מפני שמא לא יניחום המצריים, ועדיין אינו מיושב שעכ"פ הי' לו לצוות אם יניחום טוב ואם לאו לא יתחייבו, ועוד למה לא ביקש בעצמו מפרעה שיניח לבניו לשאת אותו שבודאי הי' פרעה נושא פניו לדבר הזה, ושוב לא ישנה הבטחתו, אבל למי הנ"ל יש לומר כי לא רצה להניח את ישראל לבדם במצרים, והי' מרוצה יותר שיהי' כל השנים רבות הללו בלי קבורה, אף שידוע ענין הקבורה שכמו שהיא בגשמיות כן היא ברוחניות שהנפש נאספת ונגנזת במקום מנוחתה, מ"מ הוא לא השגיח על עצמו כלל והפקיר עצמו להיות נודד כל אותן השנים ממקום מנוחתו בשביל תועלת ישראל:

והנה ידוע שמשה מלגאו ויעקב מלבר ומעלתו של משה עוד יותר פנימית ממעלתו של יעקב, וע"כ כשהוציא את ישראל ממצרים ונעשו עמו של משה הי' בלתי אפשר שיהיו ישראל כ"כ דבקים בו, ושיכול להשפיע מטובו ומזכותו עליהם, וק"ו ממדת יעקב שהיו רחוקים, מה גם ממדתו שהיתה פנימית יותר, ע"כ למד מיעקב שהעמיד את יוסף גברא בחרוקאי' והוא יהי' אמצעי בינו ובין ישראל, כן ממש עשה משה שלקח את עצמות יוסף עמו היינו שמחמת שמירת הברית שהוא מדה הנוהגת בכל ישראל וישראל דבקים עבור זה ביוסף ויוסף דבוק יהי' בו, כי בזה הענין שניהם לדבר אחד נתכוונו, שלא השגיחו על תועלת עצמם והשלמת נפשם, ע"כ יהי' יוסף לאמצעי בינו ובין ישראל ובאמצעית יוסף יהי' יכולת בידו להשפיע מטובו על כל ישראל:

ובזה יבוא פשט הכתוב כמין חומר, ויקח משה את עצמות יוסף עמו, היינו העצם של יוסף שהיו כל מחשבותיו לתועלת ישראל והפקיר את נפשו עליהם כ"כ עשה משה, ובזה יוסף הוא עמו בדומה לו, כי לשון עמו הוא בדומה לו כאמרם ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, כי השבע השביע וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם, היינו שיהי' להם חיבור עמו, ובזה יובן לשון אתכם דלכאורה הוא ללא צורך, ורש"י פירש דאף עצמות שאר השבטים העלו, אבל איננו מובן מה נ"מ בזה הלוא אף אם לא היו מעלין עצמות שאר השבטים נמי הי' משביע להם, ועוד שבאמת קשה למה השביע לכל ישראל ולא הי' די שישביע את בניו לבד, שכמו שכל ישראל יעלו כל שבט את ראש שבטו כן בניו יעלו אותו, וגם למה הי' צריך לשבועה כלל כ למה יגרע מעצמות כל השבטים, אבל להנ"ל יובן שפיר שהכוונה היתה שיהי' דבק את ישראל, וזה פירוש אתכם עם כל ישראל, וא"כ ישראל היו דבקים ביוסף ויוסף במשה והבן:

ובדוגמא זו יש לומר בשבת דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, כי באשר שבת דיממא מדת זכור הוא גבוה מאד ונקרא עתיקא קדישא מלשון המעתיק הרים, אין דרך להיות לאדם נגיעה בו אלא באמצעות שבת דליליא מדת שמור, כי ידוע דשמור רומז לשמירת הברית, ובזוה"ק לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' ומחזיקים בבריתי, ופירשו ז"ל המסרסים את עצמם כל ימי השבוע וישמרו מלשון ואביו שמר את הדבר, וכן ושמרו בני ישראל את השבת, וידוע בכתבי האריז"ל ראשי תיבות בני ישראל את השבת והוא מדתו של יוסף, וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, היינו שבאמצעות השמירה בימי חול שמירת הברית זוכין לשמירת שבת שיהי' בקדושה וטהרה, ובאמצעות זה זוכין לזכור שבת דיממא שהוא מדריגת משה כמו שאנו אומרים בשחרית ישמח משה במתנת חלקו:

דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, יש לדקדק במלת וישובו שיתכן רק לאיש ששב אל המקום אשר הי' שם בראשונה ולא מצינו שהיו שם ישראל בראשונה, ואם הכוונה על ארץ מצרים הלא לא שבו אל מצרים אלא בין מגדול ובין הים נכחו על הים, וכן ידוע במפת הארץ ואם תרצה לומר שזה מכלל מלכות מצרים תוכל לומר גם על סוכות ואותם:

ונראה דהנה יציאת מצרים הי' כל ענינם למעלה מן הטבע שהיו ישראל מפוזרים בכל ארץ מצרים, ולשעה קלה נתקבצו לרעמסס, ומשם לסוכות ה' ק"ך מיל, ובאו שם כהרף עין, וכמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים, אך באמת לא זו היא תכלית הכוונה שתהי' הטבע בטילה כי גם הטבע היא בריאה מאת ה' ולא תוהו בראה והביט בתורה וברא את העולם, וא"כ סדר העולם וטבעו הוא סדר התורה, ולא יתכן שתהי' הכוונה שתהי' הטבע בטילה, אלא תכלית הכוונה שגם הטבע תתקדש ויהי' הכל קודש הלולים לה', והיינו כי בגשמית הטבע מושך לדברים הפכים מעבודת הש"י, וכמו שפירש בעל העקידה דברי ב"ר ויפגע במקום שנעשה כל העולם כולו ככותל לפניו, ואדם הבא לטהר צריך לשבור את כותל הזה העומד לפניו כחומה בצורה, והכוונה היתה שתתקדש הטבע, עד שגם הטבע תסייע לעבודת הש"י, שכל איש הבא לטהר לא יהי' לו מניעות מצד הטבע ואדרבה הטבע תמציא לו כל הצורך לעבודתו, כי הטבע היא כחומר ועבודת הש"י כצורה, והחומר צריך להיות משועבד להצורה, וכמו שנאמר בבריאת אדם אעשה לו עזר כנגדו שאיש ואשה הם דוגמת חומר וצורה, אך באשר הי' התגברות הגשמיות, וכעין שאמרי לא זכה כנגדו, ע"כ נתקרבו ישראל על דרך למעלה מן הטבע, והי' כמעט שביתת הטבע לשעתו עד שתתגבר ותתחזק הצורה וישוב החומר להשתעבד להצורה, וזהו לשון הכתוב וישובו ויחנו היינו שישיבו לעולם הטבע להתנהג ע"י דרך הטבע, ובאמת הי' זה נסיון גדול לישראל שידעו בטוב שבדרך הטבע לא יכלו עמוד ויתקף עליהם שוב כח פרעה ומצרים ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו אנו צריכין לברוח אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם כלשון רש"י, ובפשיטות אינו מובן הלוא ביציאת מצרים ראוי שהי' פרעה מוכרח לשלוח באמרו כלנו מתים, ומה זה שאמרו אנו צריכין לברוח, אך היא הדבר, שהי' להם לחשוב שבסדר הטבע לא יכלו עמוד, אבל הם היו דבקים באמונה ואמרו יהי' מה שיהי', ומסרו נפשם לרצון השי"ת אפי' ע"מ להנצח, וזה ה' תכלית המבוקש שימסרו נפשם לרצון ה' ולא יתחכמו על אחרית דבר רק להאמין באמונה שלימה שכך צריך להיות הן לטוב והן למוטב ובזה עצמו היתה הטבע נתקדשת, והיינו כי הנה ידוע כי הטבע בגימטריא אלקים, והוא שם מדת הדין, וע"כ שתתקדש הטבע צריך שיהי' הזכות גדול אפי' ע"פ מדת הדין, והנה כבר אמרנו שיציאת מצרים היתה במדת החסד וע"כ לא הי' מקטריגים במכות בכורות לטעון מה נשתנו אלו מאלו, כי באם המלך רוצה ליתן מתנה לאחד על צד החסד והחנינה לא שייך קטרוג, אך קריעת י"ס היתה הכוונה שישראל יהי' להם זכות עצמם ויזכו גם במדת הדין, וע"כ תתקדש גם הטבע שהיא מדת הדין, וע"ז קטרגו מה נשתנו אלו מאלו, אך במה שישראל מסרו נפשם לרצון ה', בזה נסתם פי המקטרג, כי דבר זה היינו ענין מסירת הנפש איננו נמצא כלל זולת ישראל, כי אפי' הטובים שבהם הם רק ע"י מה שהשכל מחייב כמ"ש מהר"ל, שלכן יש להם אחיזה במצות כיבוד אב, וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, וע"כ בן נח אינו מצווה על קידוש השם, כי זה ענין רצון שלמעלה מהשכל שאין מהות ב"נ אלא מצד השכל, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ע"כ אינם מצווים כלל על קידוש השם ומעתה נסתם פי המקטרג מה נשתנו אלו מאלו, כי זה עצמו הוא השינוי שמהות ישראל למסור עצמו כנ"ל, משא"כ ב"נ, וע"כ גם מדת הדין תסכים ובזה תתקדש הטבע ויגיעו לתכלית הכוונה כנ"ל. ובאמת אם היו ישראל דבקים באמונה זו במסירת הנפש שוב לא הי' להם להתיירא מרדיפת פרעה וחילו ואפי' משר של מצרים, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, יהי' נגמר כל התיקון, וכבר אמרנו הטעם שהי' משה עומד ומתפלל כמ"ש מה תצעק אלי, אף שכבר נאמר לו ואכבדה בפרעה ובכל חילו, היינו שחשב שע"י שנתייראו ישראל וצעקו מה גם שאמרו המבלי אין קברים וגו', נתקלקל כל הענין, והיצרך לתפילת צעקה עד שהש"י השיבו דבר אל בני ישראל ויסעו, שהי' ג"כ מסירת הנפש שנכנסו במים עד חוטמם, ובזה תקנו מעט, אבל שלימות התקון יהי' לעתיד ע"י מלך המשיח והי' צדק אזור מתניו, וידוע שצדק הוא מדת הדין, והאמונה אזור חלציו, שע"י אמונה שלימה שיכניס בלב ישראל בזה ינצח את מדת הדין ותתקדש גם הטבע, וסוף המעשה כאשר היתה במחשבה תחילה:

אז ישיר וגו', ברש"י אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר וגו', ויש להבין דלמה נכתב כלל שעלה בלבו דודאי אין אדם עושה אלא מה שעלה בלבו, מה הי' המקרא חסר באם הי' נכתב שר, ונראה דהנה זה פלא מה שכולם כוונו בלשון אחד, ובודאי אי אפשר זה אלא בדרך נבואה, אבל גם בדרך נבואה לא יתכן כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ונראה דהנה כל הנביאים נתנבאו בלשון כה מוסיף עליהם משה שהתנבא בלשון זה הדבר, והנה הם אמרו זה אלי ואנוהו, והוא כעין לשון נבואת משה, וכמו שבמשה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, כן נראה שהי' בשירה הזאת בכל ישראל ששכינה מדברת מתוך גרונם, וע"כ אפי' עוברים שבמעי אמם אמרו שירה, אף שאין להם כלי הדיבור, ואם הי' בדרך נבואה לא יספיק שיתנבא מי שאין לו כלי הדיבור, כמו שאמרו ז"ל עמוס שהי' מגמגם בלשונו ולא הי' יכול לפרש אות ש' ע"כ אמר ג"כ הנבואה ובולס במקום ובולש, הרי כי דיבור הנביאי שבפי הנביא איננו נותן שלימות לכלי הדיבור יותר מאשר המה, וא"כ איך עוברין שבמעי אמם אמרו שירה, אלא ודאי ששכינה מדברת מתוך גרונם, ואינם צריכין להכנת כלי הדיבור, וכמו שמצינו במשה שהי' ערל שפתים וכתיב ואנכי אהי' עם פיך וגו' והוריתיך אשר תדבר, ובמדרש פ' ג' בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים שאני אהי' עם פיך הה"ד ואנכי אהי' עם פיך ומהו והוריתיך ר' אבוהו אמר מורה אני דברי לתוך פיך כמו חץ עכ"ל, הרי כשהשכינה מדברת מתוך גרונו אינו זקוק להכנת כלי הדיבור, ולפי"ז כל אמירת השירה אין לישראל חלק כלל בהאמירה שלא המה היו המדברים רק שכינה מדברת מתוך גרונם, ואפי' הכלי דיבורם לא הי' נצרך, ואיך מתיחסת השירה לבני ישראל, אך יש לומר ששכינה לא דברה מתוך גרונם אלא אחר שהכינו את לבם לומר שירה ועלה בלבם שיאמרו שירה, רק אז הי' ששכינה היתה מדברת מתוך גרונם, ובאם לא עלה בלבם לא הי' כאן שירה כלל, ע"כ הם הם הגורמים להשירה שתאמר, וע"כ מתיחסת השירה אליהם, וזה הוא שכוון הכתוב להשמיענו שעלה בלבם שישיר, להשמיענו שכל מה שהשירה מתיתסת לישראל הוא רק עבור מה שעלה בלבם, אבל בגוף מאמר השירה אין להם חלק בו, שלא מהם היתה, כמאמר הכתוב ויתן בפי שיר חדש שדרשו במדרש על שירת הים:

במדרש אז ישיר משה הה"ד נכון כסאך מאז מעולם אתה א"ר ברכי' בשם ר' אבוהו אעפ"י שמעולם אתה לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך מאז משל למלך וכו', כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה משבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ, אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר עכ"ל, ואינו מובן מהו הענין עמידה וישיבה וההפרש שביניהם, ושזה נראה ע"י השירה, ונראה דהנה עוד שם במדדש פי' פתחה בחכמה וגו', מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה וכו' כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה הוי פי' פתחה בחכמה, וכבר פרשני בשני כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשינוי מועטת, באשר כל הנסים נעשו לתועלת בעל הנס אברהם מכבשן האש וכדומה, אבל ישראל היו יכולין להמת נצולין בלתי קריעת הים, וכל עצמו ששבו לפני פי החירות הי' למשוך את פרעה לים, וכל עצמו של דבר הי' למען יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולמו, וזה השכילו ישראל תכלית הכוונה, ושזיכה אותם שעל ידם יתקדש שמו הגדול בעולם, וזה פי' פתחה בחכמה ואמרו שירה שהוא קדושת ה' ופרסומי ניסא:

והנה ההפרש שבין עמידה לישיבה כי עמידה היא באקראי וישיבה היא בקביעות, וכענין שאמרו לגבי ברכה ברכות (מ"ב:) הסיבו אחד מברך לכולם ובגמרא דלאו דוקא הסיבו אלא כיון דאמרו ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסיבו דמי, ומ"מ בעינן יושבים אבל עומדים לא כמ"ש הרבינו יונה כי עמידה עדיין היא ארעי אלא ע"י ישיבה נעשה קבע, ולפי הנחה זו יש לומר דכל הנסים שנעשו להקודמים שבאשר לא הי' התועלת אלא לשעתו והוא באקראי בעלמא, שבאשר היו בעת צרה נעשה להם נסים, ואם לא היו בעת צרה לא הי' נעשה להם נסים, א"כ הנסים הם רק באקראי, וזה נקרא עמידה, אבל נסים שבי"ס שהיתה הכוונה לקידוש ש"ש, ואיננו תלוי במעשה זו אדרבה מעשה זו היתה בשביל לעשות נסים כנ"ל, זו נקראת ישיבה, ומאז נתקדש שמו הגדול בעולם ונתפרסם הנס בכל העולם שהרי אפי' כל מימות שבעולם נבקעו, וישראל פרסמו בשירות שהש"י הוא העושה נסים א"כ כביכול נתישב ודו"ק:

ועוד יש לפרש בלשון אחר עפ"י דברי הש"ס פסחים (קי"ח.) דכ"ו דורות זן הקב"ה את עולמו בחסדו, ולא לפי מעשה התחתונים, ואף שבצדקת הצדיקים נעשה להס נסים, מ"מ זה הי' רק באקראי, ועיקר הנהגת העולם הי' לא לפי מעשה התחתונים אלא בחסדו יתברך, והנה לשון חסד הוא בלי תשלום גמול, והיינו שבאשר לא הי' כבוד ה' מפורסם כ"כ בעולם אלא באקראי, לא נחשב שקיבל כביכול גמול על מה שהשפיע להם טובה, אבל אחר כ"ו דורות שנתפרסם כבוד ה' בעולם, נחשב שקיבל כביכול גמול מהעולם ששמו הגדול מתגדל ומתקדש, שזה היתה תכלית כוונת הבריאה כמ"ש הרמב"ן, והנה הנהגה שהיתה בחסדו יתברך שהיתה רק לשעתה ולא בקביעות, ואפי' הנסים שהיו אז נקראו ארעי כנ"ל נקרא כביכול עומד אבל משעמדו ישראל על הים ופרסמו כבוד קדושת שמו, התחילה הנהגה אחרת זהו הנהגה מדה במדה לפי מעשה התחתונים, ובאמת שהנהגה זו היא נסים גמורים אלא שהם נסים נסתרים כמ"ש הרמב"ן שאין בטבע ששמר מצוה ינתן לו מטר בעתו וכדומה, ולהיפוך שהאוכל חלב יכרת אלא זהו נסים נסתרים, וא"כ נחשבת כל הנהגה על צד הנסיי לא באקראי אלא בקביעות וזה נקרא כביכול יושב:

אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, נראה לפרש דהנה כביכול אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה אלא כעין שכתוב והסתרתי פני מהם והי' לאכול, אבל אין דבר רע יורד מן השמים, ולא לבד בישראל אלא אף באומה"ע מצינו כן כמו שפירש"י בפסוק נטית ימינך תבלעמו ארץ כשהקב"ה נוטה ידו הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו ונופלים בהטייתו, וכן הוא אומר וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור, משל לכלי זכוכית הנתונים בידי אדם מטה ידו מעט והם נופלין ומשתברין וכן הוא בדין שהרי בזוה"ק ח"ג (קצ"ד:) דפנחס י"ל לצלי' קום וקטלי' [לבלעם] ולא בשמא דלא אתחזי האי לאדכרא עלי' קדושה עלאה בגין דלא תיפוק נשמתי' ותתכליל במילין דדרגין קדישין ותתקיים בי' מה דאמר תמות נפשי מות ישרים וגו' עד דנטיל חרבא דהוה חקוק עלי' חויא מהאי סטרא וחויא מהאי סטרא וכו', וע"כ בכל פרענות הבאה על הרשעים היא רק מהסתרת פניו יתברך, וממילא שליט עלייהו רעות רבות וצרות, ובישראל דלא שייך האי טעמא הטעם פשוט שאין רע יורד מהשמים, או בפשיטות כענין שכתוב ותקצר נפשי בעמל ישראל, ובכל צרתם לו צר, ע"כ כביכול עושה את עצמו כאלו אינו רואה, כי הקב"ה כל יכול, וכן הי' בעת החורבן שקב"ה אסתלק לעילא לעילא, וכנסת ישראל נשאר למטה בדד באשר העונות נאחזו בכנסת ישראל ולא הי' ביכולת להמשך לעילא לעילא עם קב"ה, וזה שם ירמיהו ירום יהו, ונשארה ה' האחרונה הרומזת לכנסת ישראל למטה, אך בקריעת יש סוף אף שסוס ורוכבו רמה בים וזה הי' מפאת כי גאה גאה שקב"ה אסתלק לעילא לעילא, ומ"מ הי' לי לישועה, וזה סדר הכתוב אשירה לה כי גאה גאה היינו דאסתלק לעילא לעילא ובשביל זה סוס ורוכבו רמה בים, עזי וזמרת י' ועכ"ז הי' לי לישועה והיינו מפני שזכו כנסת ישראל להתעלות ג"כ עם קב"ה עד רום המעלות היפוך ממה שהי' בעת החורבן שישראל נשארו למטה ומצא אותם רעות רבות וצרוח, אבל בקי"ס נתעלו ישראל עד רום המעלות, א"כ זה שקב"ה אסתלק לעילא לעילא זה עצמו הי' לו לישועה, שהתעלו גם ישראל כנ"ל וכ"ז זכו ישראל מפאת האמונה, שכל זכות שיש לאדם הוא בשיעור עד מקום שידו מגעת, אבל אמונה שהיא למעלה מהשגת שום שכל ורעיון מעלת את האדם עלי' אחר עלי' עד אין קץ, ובשביל שהאמינו וירדו לתוך הים עד חוטמם זכו לעלי' רמה ונשאה כזו שהוא למעלה מכל גבול וגדר, ע"כ ראתה שפחה על הים וכו':

עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, וברש"י שענשו הכתוב למשה ולא הוציאו מהכלל מפני שלא הגיד תיכף לישראל פרשת שבת שנצטוה לומר להם והי' ביום הששי והכינו וגו' עד ששאלו על מה שלקטו בששי לחם משנה, ויש להבין מה חטא הי' בזה למשה כי מה צורך הי' לישראל לידע זה מראש, והי' די בשעת מעשה, ועוד יש להבין מדוע בפשיטות לא אמר להם משה תיכף:

ונראה דהנה אמרו ז"ל מן בזכות משה, והענין דהנה האדם נברא להיות ניזון מפרי הארץ שבזה הוא נתעלה חלקי הזן מן הדומם לצומח, ומן צומח לחי ומן חי למדבר, וכאשר האדם עובד בכח זה להשי"ת הוא מעלה את הכל להש"י, וכנגד ארבע אלה דלח"מ הם ד' יסודות וד' עולמות אלה מול אלה עד רום המעלות, ומתקשרים הכל בסיבה הראשונה, והנה כל עלי' היא בירור את חלק הטוב והשאר נעשה פסולת ונדחה, ולעומת שהאדם הוא המברר נעשה ג"כ מתברר שנדחה ממנו הפסולת ונשאר כולו טוב:

והנה המן לא הי' בו פסולת ונקרא לחם אבירים, ובש"ס יומא שנבלע ברמ"ח אברים, וע"כ הוא מאכל מלאכים שאינם צריכין להתברר שהרי אין בהם פסולת, אבל לבני אדם הגשמיים שצריכין להתברר אין זה מאכל, אך משה רבינו ע"ה שהיא הי' ברי' בלי פסולת כלל, ולא הי' צריך בירור, ובספר המגיד לב"י שכבר אשתלים בשמטיא קדמאי, וידועין דברי האר"י ז"ל בפסוק ויתעבר ה' בי למענכם, כי בשביל עצמו לא הי' לו צורך לבוא לזה העולם, וכתיב ותרא אותו כי טוב הוא, היינו שהי' טוב לבד בלי תערובת רע, ע"כ גם עבורו הי' המן מאכל כמו למלאכי השרת:

והנה באשר היו כל ישראל בטלין למשה ונחשבין כגופו, שמטעם זה כתב מהר"ל שמשה הי' צריך זיווג ממדין ולא מבני ישראל מפני שהכל נחשבים לו כגופו ואין זיווג אלא עם זולתו, ואפילו קרובין אסורין, ע"כ באמצעות משה שהם היו נחשבים כאבריו, הי' מאכל גם עבור כלל ישראל, וזהו הפירוש מן בזכות משה, היינו שבזכותו היו יכולין להיות ניזונין מהמן, ואלמלא משה לא היו זה מאכל עבורם כלל:

וע"כ כאשר אך נעשו נפרדים ממשה כדכתיב ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם באלקים ובמשה, אמרו תיכף ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, שהי' קל על לבם ששוב לא הי' זה מאכל עבורם, וברש"י שם אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא, ויש להבין הלוא זה ארבעים שנה שאכלו אותו וראו שלא נתפח, אך הוא הדבר שהרגישו בעצמם שנעשו נפרדים ממשה ואין זה מאכל כלל עבורם, וממילא עתיד שיתפח, ואינו דומה לכל ארבעים שנה, וכן יש לפרש גם ענין בשר תאוה, שאחר שהיו כמתאוננים ופירש הרמב"ן שהיו כואבים ומצטערים על ענינם, היפוך מה שהי' להם ללכת אחרי הש"י בשמחה, ובודאי היו נעשים נפרדים ממכה, ע"כ שוב אמרו ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו, וזה הוא הענין שתפלו על המן שהוא לבן, ואינו מובן דמשמע שמצאו בו חסרון שהוא לבן ומה חסרון הוא זה, אבל להנ"ל יובן כי לבן הוא למעלה מכל הגוונין ומורה למעלה מעירוב הפסולת, וע"כ כ"ג משמש בפנים בבגדי לבן, שיוה"כ באין כל ישראל לשורשם למעלה מכל תערובת פסולת:

והנה יש לומר שדביקת ישראל במשה היתה באמצעית שבת, שלגודל מעלת משה לא היו ישראל יכולין להיות דבקים בו, אך באמצעות שבת שנקראה מתנת חלקו של משה, והוא בירר אותו לישראל בעודו בבית פרעה, זה הי' אמצעי בין ישראל למשה, ובשבת יש בו נמי ענין מן, שמאכל שבת אינו מגשם, והיינו אף שיש בו פסולת בגשמיות אין פסולת ברוחניות, שממנו בא מה שמאכל מגשם, וע"כ ענין מן הוא נקשר עם שבת, ישבת לא יהי' בו, ובשבת לחם משנה זכר למן, וכשנאמר למשה פרשת המן נאמר לו היכף והי' ביום הששי והכינו וגו', והי' בזה רמז למשה שישראל יהי' להם המן למאכל מחמת שהם דבקים בו, ובאמצעות השבת יהיו נזונין ממנו, אך משה רבינו ע"ה בענותנותו היתירה לא מצא בעצמו מעלה שיהי' הכל בזכותו, שהרי הי' חושב את הפחות שבישראל גדול ממנו במעלה, כמ"ש הרמב"ן בפסוק שלח נא ביד תשלח ע"כ לא הבין הרמז שהכל הוא בזכוהו ושישראל דבקים בו באמצעות השבת, וע"כ לא מיהר לומר להם פרשת שבת תיכף, ומזה נסתעף שלא היו כ"כ דבקים בו ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר, ויצאו מן העם ללקוט, וע"כ נחשב למשה נמי לחטא מה שלא הודיעם תיכף פרשת השבת, שהרי קדושת שבת מופיעה בכל ששת ימי המעשה, וזהו המצוה לזכור תמיד את יום השבת, ואם הי' מודיעם תיכף פרשת שבת והיו מקבלין אותו עליהם, היו נעשים דבוקים בו כנ"ל ולא היו באין למה שבאו:

פרק ה

שנת תרע"ד.

ויהי בשלח פרעה את העם, ובמדרש וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם, ויש לדקדק שבודאי לא פרעה לבד ליוה אותם אלא עם כל עבדיו, כמי שאמר לו משרע"ה וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמור צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ואף שדיבור כל עבדיך הוא משום שחלק כבוד למלכות, שלבסוף ירד הוא בעצמו, אבל בודאי גם עבדיו ירדו אתו דבשביל כבוד המלכות לא אמר ח"ו שקר, אלא שגם הוא גם הם ירדו, ובשביל כבוד המלכות לא דיבר ממנו אלא מעבדיו, ומ"מ עבדיו עמו היו, ובזוה"ק (מ"ה.) מפורש ופרעה וכל אוכלסין דיני' הוו אזלי בתרייהו לאוזפא לון, ולמה לא נכתב גם עבדיו בהלוי', ועוד יש לדקדק למה הזכיר את ישראל בשם העם שהוא לשון גנאי, וכן בכל הפסוקים עד וחמשים עלו בני ישראל ממצרים ובזוה"ק דייק זה בפסיק ויסב אלקים את העם, ותירץ דקאי על הערב רב, וברישא דפרשתא לא הקשה כלל, וגם התירוץ איננו שייך כאן כי בודאי הלוי' לישראל עשה:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה