אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

בא

וארא

פרק א

שנת תרע"א.

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, להבין מה זה נתינת טעם הכבדת לבו מצד השי"ת להצוואה שיבא אל פרעה, וכבר דברו מזה המפרשים, ונראה דהנה במד"ר שלח חשך וגו', ולא מרו את דברו, אבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, והיא פליאה נשגבה מה קמ"ל בזה, כי מי לא ידע שהמכות באו עליהם מפני שלא שמעו לקול הש"י, ועוד יותר תמוה מה שסיים המדרש שהמלאכים הסכימו לדבריו ולא המרו יע"ש, מה זה ס"ד שימרו את דבריו, ונראה דהנה גאולת מצרים היתה ע"י התגלות אלקות, עי"ז ברחו הסט"א ונתבטלו כהמס דונג מפני אש, וכמ"ש עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם וכענין שנאמר בכתוב (ישעי' י"ט א') הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו, ונראה דלאו דוקא הגאולה היתה כן, רק כל העשר מכות שהיו אתחלתא דגאולה, היו בדרך זה שהי' התגלות אלקות בצד מה, ולעומת זה הי' ביטול בכח הסט"א וז"ש נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, הוא מצד זה דכיון שהי' ע"י התגלות אלקית ובכן ישראל שהי' להם כח לקבל האלקית נתעלו עי"ז, והם נתבטלו ונוגפו, וכענין שאמר כ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק זי"ע, דבעשר מכות שבאו על מצרים נתגלו העשרה מאמרות לישראל, בכל מכה ומכה מאמר אחד, בחשך נתגלה לישראל מאמר יהי אור, עכתדה"ק, והיינו בדרך זה כיון שהם אחד כנ"ל, ישראל קבלו ההתגלות אלקית כנ"ל, ובמצרים הי' ביטול, כנ"ל, אך זה גופא צריך להבין, אחר שהי' התגלות אלקית והי' ביטול אצל מצריים, מדוע לא פעל אצלם שיחזרו למוטב, ונראה דהנה בזוה"ק פנחס על פסוק שבע פרות הרעות, דיש עננין חשוכין שכל קדושה שבאה בהם נטבעה בתוכם, וכתבנו במק"א שלדעתי היא קליפת גיאות, שכל שבא בהם מעט קדושה הם מתגאים בזה עוד יותר, והיא קליפת מצרים שאמר לי יאורי וכו', ובכן אם הי' להמצריים מעט הכנעה מפניו יתב', היתה פועלת בהם הקדושה וההתגלות אלקית שנתגלה אז, אבל כאשר התגאו והעיזו לומר מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, ועיין ספורנו שפי' אפי' אם נתברר לי שם ה' ג"כ לא בשביל זה אשלח את ישראל, בכן לא די שלא הועיל להם, אף גם נתחזקו להיות עומדין במרדם כי נתוסף להם כח להסט"א ע"י הקדושה כדברי הזוהר הנ"ל, ובכן אין לתמוה מה שנתחזק לב פרעה, וזהו פי' דברי המדרש מפני שלא קבלו במרות דבריו של הקב"ה עליהם, היינו שלא הי' להם שום הכנעה כעבד לגבי אדונו, כי באם הי' להם מעט הכנעה הי' זה מביא לידי קבלה גמורה לשלח את ישראל, כי הקדושה שהיתה באה בהם היתה נוקבת ויורדת עד שהיתה מחזירה אותם למוטב, וזהו הפי' ג"כ במדרש שהמלאכים לא המרו, היינו שמלאכים מצד מעלתם הי' ס"ד שלא יסכימו על זה היינו כמו שבשעת מ"ת אמרו תנה הודך על השמים, ואמרו חמדה גנוזה שיש לך אתה רוצה ליתנה לבו"ד, היינו שהי' קשה להם להוריד קדושה לעוה"ז, וא"כ הי' ס"ד שלא יסכימו גם בהמכות מטעם זה, אך אחרי שראו אחרית דבר שיוצמח מזה קדושת השם, לכך הי' ניחא גם להם, והוא כאמרם ז"ל מוטב שיעקר אות אחת מהתורה כדי שיתקדש ש"ש בפרהסיא, אך צריך להבין למה הקושיא דווקא במכת חושך ולא במכות הראשונות, ולמה כתב הכתוב ולא מרו את דברו רק בחושך לא מק דם, אך י"ל דהנה במטה הי' חקוק דצ"ך עד"ש באח"ב ובודאי ידעו המלאכים מקודם שיהיו עשר מכות כמו שהי' חקוק על המטה, וחשבו כי כל כחו של פרעה הוא רק עד ז' מכות כנגד ז' פרות הרעות כנ"ל שהקדושה נטבעת בהם, ובמכה השמינית שוב לא תהי' הקדושה נטבעת, ואז הקדושה תקרע סגור לבו להתחיל להיטב, אך כראותם שגם אחר מכה השמינית נשאר באולתו, ובודאי כן יהי' עד מכה עשירית, וא"כ כל הקדושה שניתן בהם במכה התשיעית היא למגן, והי' מקום קטרוג כנ"ל, שתהי' תיכף מכת בכורות שישלח תיכף, וע"ז אמר הכתוב שלא מרו את דברו, והטעם כנ"ל שהבינו את קדושת השם שיצמח מזה כנ"ל:

ובזה נבוא לפי' הכתוב כי אני הכבדתי את לבו, שגם מרע"ה עד מכה השמינית ידע שבודאי לא ישלח כי עוד כחו להטביע הקדושה שניתנה בו כנ"ל, אבל אחר מכה השביעית שעשה תשובה ואמר ה' הצדיק, והי' נראה שכלה כל כחו באשר הז' מכות הכניעו את כל ז' בחינותיו הטמאות, ואעפ"כ חזר והכבד את לבו, מזה נראה שאין בו עוד חקות תשובה, ע"כ חשב שאין עוד תועלת בהתראה, ע"ז בא מאמר הש"י כי אני הכבדתי את לבו למען וכו', שעכ"פ יצמח מזה תועלת למען תספר וכו':

בא אל פרעה, כ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק זי"ע אמר כי אצל השי"ת אין שייך לשון לך כי מלא כל הארץ כבודו עכתדה"ק, והא דכתיב במכת דם לך, יש לומר משום דכתיב הנה יוצא המימה לעשות נקביו ואין כבודו יתב' להזכיר שמו יתב' בזה, והנה בזוה"ק מתרץ קושיא זו, דמשה דחיל מיני' וכו' יע"ש, ולכאורה קשה למה דווקא עתה דחיל מיני', ולפי האמור במאמר הקדום יש לומר כי אחר שראה מרע"ה שכבר היתה המכה השביעית ועדיין עומד במרדו, וידוע שפרעה הי' למעלה בקליפה ממרע"ה בקדושה ועתה ראה שלא פעלה אצלו הקדושה, ועדיין לא בטל, בכן ירא ממנו יאמר לו הקב"ה בא עמי ולא תדחל מיני' כי איך שהיא הקדושה למעלה מהקליפה, ועיין ז"ח פ' מקץ שביאר מאמר הזוה"ק בהא דפרעה החליף לאמור ליוסף את החלום דגם היכלי הטומאה הם תחת מדורי הקדושה, והסט"א מתבטלת מהקדושה כהמס דונג מפני אש, והכבדת לב של פרעה איננה מצדו, רק כי אני הכבדתי וגו' כנ"ל:

וראה את הדם במכילתא זה דם העקידה, ונראה דהנה אמרו ז"ל הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם אני מתקיים עליהם, ובכן אם רוצין לעורר זכות אבות צריכין לעשות מעשה שיהי' עכ"פ נגיעה במעשיהם, וכדרך שאמר כ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, היינו שיהי' להם עכ"פ נגיעה במעשה אבות עכתדה"ק, ובכן אם רוצין לעורר זכות העקידה צריכין לעשות מעשה שיהי' בהתדמות להעקידה, ועתה במצוות הדם שמבואר במכילתא לחד דיעה ובזוה"ק שהיתה בחוץ וא"כ הי' מעשיהם במסירת הנפש, כי הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו, ואף להמ"ד שהי' בפנים הי' ג"כ בסכנת נפשות, כי לא הי' סוד בפני המצריים כמבואר כ"ז במאמרם ז"ל וא"כ הי' בהתדמות למעשה העקידה א"כ שפיר הי' מעורר זכות העקידה והבן:

פרק ב

שנת תרע"ב.

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', הלשון כי משמע נתינת טעם ואינו מובן, וכבר האריכו בזה המפרשים וגם אנחנו דברנו מזה אבל עוד לאלוק מילין, דהנה יש להעיר דמשונה מכת הארבה מכל המכות, דכל המכות היו כחות משחיתים ומלאכי חבלה, וע"כ הי' הדבר ממשמש ובא עם כל אחת כמבואר במדרש, וכמפורש בכתוב ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משגחת מלאכי רעים. [ואף שכבר אמרנו דכמו שגמר הגאולה היתה ע"י התגלות אלקית, מסתמא כן הי' מעין זה בכל המכות שהיו אתחלתא דגאולה, לא תברא שע"י התגלות בצד מה נתבטל כח הקליפה ואז שלטו בהר המלאכי חבלה] והנה ידוע דבהמות וחיות ועופות הטמאים השפעתם מן שלש קליפות הטמאים לגמרי, והטהורים מן נוגה המתהפך לקדושה, וע"כ המכה שבאה ע"י בע"ח כמו צפרדעים כנים ערוב הם בע"ח הטמאים, כי הטהורים באשר אין השפעתם מצד הטומאה ומלאכי חבלה אינם משחיתים, ומשנה שלימה שנינו כל עוף הדורס טמא, וכמ"ש הרמב"ן שבטבע הטהורים שאינם דורסים ולא משחיתים. וא"כ ארבה שהוא מין טהור למה הוא משחית את יבול הארץ, אך הטעם פשוט שכל אחד ואחד כמו שהוא איננו משחית ואין כוונתו להזיק אלא שאוכל הנצרך למזונו וכמו שאר בע"ח. ומה שבא לידי השחתה הוא מפאת הריבוי שבהם, ולולא הריבוי הי' לטובה שהוא מאכל אדם כמו דגים, וא"כ משונה מכה זו מכל המכות שע"י בע"ח כנ"ל שהם מין טמאים ומשחיתים, וזה מין טהור ואינו משחית והשחתה שבאה ממנו איננו בעצם רק מן הצד דהיינו הריבוי ולא מצד צורת המין בעצמו:

עוד יש להתבונן במכת חושך בדברי המד"ר מהיכן הי' החושך ר' יהודה ור' נחמי', ר' יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו וגו' ר' נחמי' אמר מחושך של גיהנם שנאמר ארץ עפתה כמו אופל וגו'. עכ"ל ולמה יצאו לחפש אחר מין חושך שאינו טבעי ולא בפשיטות כמו שפירש הא"ע שיקרה לפעמים כעין זה באקינוס עי"ש ובמה פליגי:

ונראה דהנה ידוע שעשר מכות היו לעומת עשרה כחות שבאדם בליעל, שבעה במדות ושלשה בשכל. והיו המכות מכניעות את כל כחות ההם עד מכות בכורות שהם הראשית שלהם, ואז לא עצר עוד כח ושלח את ישראל. והנה המדות יש בהם דבר והיפוכו טוב ורע. למשל מדת החסד לעשות חסד ולרחם על זולתו, ולעומתו ברע תאוות מגונות למלא את נפשו לבד, והוא מהיפוך להיפוך מהחסד שבטוב שזה לעשות חסד עם זולתו, וזה להיפוך לגמרי כמובן, וכן כל המדות יש בהם דבר והיפוכו, אך שלשה שבשכל בהם לא שייך לומר שזה כח רע, שהרי השכל בעצמו הוא טוב. ואפי' חכמת הכישוף החכמה בעצמה היא טובה רק שמשתמש בה לרע. והראי' שהסנהדרין היו צריכין לידע חכמת הכישוף ולא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות ואם היתה החכמה בעצמה רעה בודאי לא יתכן שישתאב במוחם הקדוש כח רע ח"ו. כללו של דבר השבעה כחות הם בעצם רע. והשלשה שבשכל הם בעצם טוב אלא שהרשעים משתמשים בהם כמו שהוא לרע. וע"כ שבע מכות הראשונות שהם לעומת שבע כחות הרעות בעצם, באו ע"י כחות רעות ומלאכי חבלה ומשחיתים בעצם, אבל מאז והלאה באו ע"י דברים טהורים ובלתי משחיתים רק שמשתמשים להשחית ע"י דבר צדדי כגון הריבוי כנ"ל, לעומת כחות השכל שהם בעצם טובים ורק שמשתמשים בם לרע:

ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל במכת חושך שהוא לעומת כח שכלי עוד גבוה יותר שלא רצו לפרש שהי' חושך טבעי שהוא בעצם רע. וע"כ אמר ר' יהודה שהי' מחושך של מעלה וידוע בדברי האריז"ל שחושך של מעלה הוא מחמת רב האור קדוש ונעלה שאין התחתונים יכולין לקבלו, וע"כ נאמר יוצר אור ובורא חושך, ולכאורה איפכא הו"ל למימר שהרי בריאה נעלה מן יצירה. אלא הוא הדבר שמחמת שאורו רב אין התחתונים יכולין להסתכל בו וכמו מי שעיניו טרוטות לא יכול לקבל אור השמש ואצלו חשך השמש בצאתו, וא"כ החושך הזה הוא בעצם טוב אלא שאצלה משתמש לרע. והוא מקביל לעומת כח השכלי שהוא בעצם טוב והם השתמשו בו לרע, ור"נ לא נראה לו שיהי' אור של מעלן משמש אצלם כלל אפי' למכה ע"כ אמר שהוא חושך של גיהנם, והיינו דהנה בפ' מקום שנהגו דגיהנם נברא קודם שנברא העולם ורק אור דידי' בשני בשבת, והנה בשני בשבת משום דאיברו בי' מחלוקות נמשך ממנו שניות וכחות הרעות אבל חללו של גיהנם שנברא קודם שנברא העולם בודאי אין בו רע. ובספר עשרה מאמרות לרמ"ע שלעתיד שיכלו כחות הרע וגיהנם יכלה, מ"מ חלל דידי' ישאר, ובו יהי' המתול לצדיקים באשר הוא מקום מרוות כי כל העולם כולו ככיסוי קדירה לגיהנם. וע"כ לומר שהגיהנם בעצמו אינו רע רק הרשעים בעבירות שלהן ממשיכין לי כחות רעות ומלאכי חבלה. וע"כ איתא בספה"ק דכשבא רשע לגיהנם כל הרשעים צווחין ווי ווי שבשבילו נתוסף עוד כחות רעות ומלאכי חבלה. וס"ל לר"נ שחושך של גיהנם שאיננו אור דידי' שנברא בשני רק שבא ממקום גיהנם מחמת עמקו זה מתדמה יותר להכניע כח שכלי של מצרים שבעצמו הוא טוב רק שמשתמשים בו לרע כנ"ל:

ובזה יובן דבמכת בכורות אמרו ז"ל אני ולא מלאך ופירש האריז"ל שמצרים הי' מקום טמא כ"כ שאפי' מלאך הי' יכול להחגשם שמה ח"ו ולא הי' אפשר רק ע"י קב"ה בכבודו ובעצמו, ועדיין יש לשאול שהרי נאמר עוד אני ולא שרף אני ולא השליח אני הוא ולא אחר, ופירש המהר"ל מלאך זה מיכאל. שרף זה גבריאל. שליח זה מט"ט, אחר זה ס"ם אלהים אחרים. ולפי דברי האריז"ל למה לא נשלח למצרים זה האחרון. אך הוא הדבר שאמרנו שבשלש מכות האחרונות לא היתה המכה מדבר שבעצם רע מה גם מכת בכורות שהיתה בהראשית שלהם. וכשתדקדק תמצא בשלש מכות האלו שהם לעומת כח שכלי זה למעלה מזה. באה המכה בכל מכה ומכה ממקום גבוה יותר, ארבה מין טהור אבל מגשם תחתון. חושך הוא ממקום גבוה יותר מחושך של מעלה, ואפי' למ"ד מחושך של גיהנם מ"מ איננו כ"כ גשמי כמו הארבה. מכת בכורות מהשי"ת בכבודו ובעצמו ודי בזה למבין:

והנה בענין חיזוק לב פרעה מדוע נענש ע"ז הלא לא היתה הבחירה בידו וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בזה דהנה כל חומר מתפעל ובעל שינוי. ושכלי יש בו חוזק ואיננו מתפעל ובעל שינוי כ"כ מהרה. והנה מצרים באשר הם חומרים בטבעם ביותר כמ"ש אשר בשר חמורים בשרם וגו' הי' להם להיות מתפעלים בנקל וכמו שאמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם. ואחר שהודו החרטומים שאיננו מעשה כשפים הי' להם להכנע מיד. אך באשר התחזקו תחילה מעצמם הי' העונש שאח"כ ה' חיזק לבם כלומר שהעלם למדריגת שכלי, ושכלי אינו מתפעל כ"כ מהרה ויש לו חוזק יותר, ומובן שזה בעצמו הוא מתנה טובה, וכעין שכתוב ה' עוז לעמו יתן, וג' עזים הם ישראל באומות מן הם השתמשו במדה זו לרע, להיות סרבן נגד השי"ת וע"כ מגיע להם עונש, ודפח"ח:

ולפי כל הדברים האלה שפיר יובן הכתוב כי השי"ת אמר למשה שיבוא אל פרעה ויתרה בו מכת הארבה כי אני הכבדתי את לבו והעליתיו למדריגת שכלי, והמיאון שלו עתה הוא מפאת חלק השכלי שלו שאיננו בעצם רע כנ"ל, ע"כ מגיע לו עונש מכת הארבה שג"כ איננו רע בעצם כנ"ל באריכות:

והנה מפורש בכתוב שתועלת המכה למען תספר באזני בנך ובן בנך, היינו שיקח כל איש מזה לימוד להשתמש במדותיו ובחלקי השכל שלו ע"צ הטוב, והעוז היא מתנה טובה ביד ישראל אם אך משתמש בו לעבודה להיות גבור כארי וכל הרוחות והמניעות שבעולם לא יזוזו אותו, אבל צריכה מדה זו שמירה יתירה שעמה צריך להיות רך כקנה ואל יקשה לבו כאבן לקיים ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם:

ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו וגו' כי חג ה' לנו, יש להבין מה טעם הוא זה על הטף, ונראה כי בספר עשרה מאמרות פירש לשון חג שהוא מענין סיבוב מלשון ובמחוגה יתארהו, שהוא ענין היקף כל המדות, עכ"ד, והנה באשר דעתו של איש על בניו אם לא יהיו אתו עמו רק יניחום במצרים לא יהי' ביכולתו להסיח דעתו מהם לגמרי כי ידאג עליהם לבל יבוא עליהם שמה מקרה בהיותם לבדם בלי שמירה, וזה יטרדהו מלצמצם כל היקף חושיו, א"כ לא יהי' החג בשלימות, ונראה שהוסיף לומר חג ה' כי לכאורה הי' די במלת חג לבדה, אך יובן עפי"מ דאיתא בת"כ פ' שמיני כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, וכו', ע"כ צריך התיחדות כל החושים, וזה אי אפשר בעוד לבו דואג על בניו שהניחום לבדם, ופרעה הרשע פקר בזה כי הוא מעלמא דפרודא, וכסיל לא יבין את זאת, ע"כ שפט מזה שדעתם לברוח:

אך עדיין יש להבין מ"מ קושיית עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים במה יתורץ, כי אפי' אם דעתם לברוח מ"מ יותר טוב משתחרב ותאבד כל ארץ מצרים. ונראה דהנה פרעה כבר הודה במציאת השי"ת, באמרו, ה' הצדיק, והתחזקת הלב הי' כי אמר בלבו שלא יוסיף להכותו עוד, כמ"ש הרמב"ן במק"א, וע"כ הי' מאמר עבדיו מאחר שראו שכל דברי משה מתקיימים, ועתה הוא מתרה במכה קשה כזו בודאי בוא יבוא, ומוטב לשלח את ישראל, ובזה נאות פרעה למאמרם. אבל כשאמר לו משה כנ"ל ושפט פרעה שדעתם לברוח, לא כמאמר השי"ת שאמר בראשונה דרך שלשת ימים נלך במדבר וחשב הוא שמסתמא הפירוש לחזור אחר השלשה ימים, ומה שמשה רוצה לברוח הוא מדעת עצמו. ובודאי לא יעשה רחמנא ניסא לשקרא. וא"כ בודאי בשביל מיאנו זה לא יוסיף להכותו, ובזה יובן מה שבתחילת דברי פרעה שנתכעס ונתפעל מדברי משה הי' לו לחזור מכל דבריו הראשונים ולא יתן להם רשות כלל אחר שהבין מדבריהם שדעתם לברוח. ולמה נתרצה עדיין שילכו הגברים, אך הוא הדבר שהליכה לזבוח האמין שהוא מדברי ה' והי' מתיירא, ורק במשה לא האמין. ואילו השכיל כי בודאי משה כל מה שאמר מפי ה' הוא זה, ובודאי אין זה סתירה לדבריו הראשונים דרך שלשת ימים נלך במדבר, אף שפשטת המאמר מורה כמו שאמר פרעה, מ"מ בודאי יש לו פירוש אחר נעלם וידוע רק למשה. וכמו שתורה שבע"פ היא פי' תורה שבכתב אף שלכאורה פשטת המאמר שבתורה שבכתב מורה אחרת מכפי פי תורה שבע"פ, מ"מ פירוש תורה שבע"פ זה הוא פי' האמיתי, ואם השכיל זה להאמין גם בחכמים אחרי שהאמין בה' לא הי' בא לכל הצרה הזאת:

ונראה דזה הוא הפירוש מה שנא' על הים ויאמינו בה' ובמשה עבדו. שלכאורה עד כה הי' בישראל ג"כ מפקפקים שדברי משה אינם מותאמים למאמר השי"ת. ואח"כ כשראו מה שיעשה על הים האמינו למפרע שהכל הי' תחבולה מהשי"ת אשר לו לבדו נתכנו עלילות. ומשה אמת ותורתו אמת, ותורה שבע"פ ותורה שבכתב הכל אחד. היפוך מפרעה שאף שהאמין בתורה שבכתב פקר בתורה שבע"פ, וכסיל לא יבין את זאת והבן:

ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו', פירש"י בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו, והרמב"ן הוסיף לשון רבותינו ז"ל קפץ עליו האלקים כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה וכו' ואתה מוצא שלא דיבר הקב"ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה מנין שנאמר כצאתי וגו' ועכשיו קפץ הקב"ה ודיבר עם משה, עכ"ל, ונראה דמה שלא דיבר עם משה בתוך הכרך מפני שהיא מליאה גילולים, אף שהקב"ה אש אוכלה הוא ואצלו יתברך אין נ"מ אם מליאה גילולים, וכמו שיסדו בשיר היחוד, אף כל טנופת לא תטנפך. מ"מ לגבי מקבלי הדיבור באשר היו תוך רשותו של פרעה הי' לפרעה שליטה עליהם שטנופת ע"ז מנע מהם הדיבור, ויובן ביותר לפי דברי המד"ר שמות פ"ג מה מצורע מטמא אף המצרים מטמאין אתכם. ע"כ כמו טמא שאסור בביאת מקדש, כן הי' בעודם ברשות פרעה לא היו ראויין לדיבור. ואף משה רבינו ע"ה בעודו לפני פרעה והי' צריך לחלוק לו כבוד מלכים הי' עליו ג"כ רשות פרעה שהי' מזיק לו לדיבור ולפי"ז יובן כאשר אמר לו פרעה לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כ' ביום ראותך פני תמות, בזה עצמו נעשה נפרד לגמרי מן פרעה, ושוב אין טומאת פרעה מזיק לו לדיבור, ובזה מיושב מאין ידע משה שיקפוץ עליו הדיבור בעמדו לפני פרעה, וכן קושיית הגו"א מה ראה משה לומר כן שמא יצטרך עוד לילך אצלו בשליחות ונדחק בתירוץ קושיא זו. ולהנ"ל אתא שפיר שבזה עצמו ידע שהגיע העת יציאת ישראל ממצרים, שהרי משה הוא ככל ישראל. וממה שנעשה נפרד לגמרי מפרעה הוא על כל כלל ישראל יצא, והוא אתחלתא דגאולה, ואם נצרך עוד לדיבור לשעתו, יבוא אליו הדיבור בתוך פלטין של פרעה שהרי כבר נפרד ממנו כנ"ל, ע"כ שפיר ידע שבל יוסיף עוד ראות פניו:

קדש לי כל בכור וגו' ויאמר משה אל העם זכור וגו', יש להתבונן מדוע לא אמר משה תיכף דין קידוש בכורים. והפסיק בפרשה אחרת יו"ט של פסח ותפילין ואח"כ בפרשה שני' חזר לדין קידוש בכורים, ואין לומר כמ"ש הרמב"ן בכמה מקומות שפעם מקצר בדיבור השי"ת אל משה ופעם בדיבור משה אל העם, כי בידוע שמה ששמע משה לאמר אל העם בודאי אמר, וכן מה שאמר בודאי שמע, דהא אמרו אח"כ ואין השאלה אלא על האיחור. ונראה דהנה כבר כתבנו בשם כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק דבכל המכות שהי' למצרים נפתח כנגדן לישראל בקדושה וזה נגוף ורפוא נגיף למנרים ובזה עצמו הי' רפוא לישראל, עכ"ד, ולפי"ז במכות בכורות ביטול הראשית שלהם. לעומתם נתרומם ונתקדש הראשית בישראל, והנה יש ראשית בכל דבר, פסח הוא ראשית מועדי וזמני ישראל. א"י ובהמ"ק זה הוא ראשית העולם, ובנפש הראשית הם המוח והלב. והנה אלו הם הראשית עולם שנה נפש. וכולם הם בפרשה זאת, והי' כי יביאך ועשיית הפסח בבהמ"ק וחג הפסח אכילת מצה ואיסור חמץ הרי הראשית של עולם שנה ותפילין של יד נגד הלב ושל ראש נגד המוח הוא הראשית בנפש לקדש את הלב זה תשוקת האדם, והמוח זה המחשבה, וכתיב בין עיניך אף שמקומם בגובה של ראש לרמוז שקדושת המחשבה תלוי' בראיית העינים, כי המחשבה כמעט אינה ברשות האדם שלא יפול לו דבר מה במחשבתו וברשות האדם הוא רק שלא יחזיק בהמחשבה ושיסירה ממנו אבל שלא תפול עליו כלל ולא תבוא אליו זה תלוי בשמירת העינים וכמ"ש בני תנה לבך ועיניך לי. ואחר הראשית נגרר הכל וזה למען תהי' תורת ה' בפיך והוקשה כל התורה לתפילין, כי זה יסוד כל התורה, ואם אדם מקדש את לבו ומוחו אז שוכן אתו תורת ה' בקרבו ממש ואורייתא וקב"ה כולא חד, והנה מצד קדושת הראשית שבאדם עצמו מזה נסתעף שגם הראשית שחוץ לגופו נתקדש, וזה קידוש בכורות ראשית הבנים. וראשית קנינו הוא ראשית בהמה טהורה. ואף כל דבר המשמש לגופו הוא פטר חמור נמי יש לו קדושה לפדיון, וכל אלה נסתעף מקדושת הראשית שבאדם עצמו וזו. סיבה לזה:

ויש לומר עוד דפסח דעיקרו אינו אלא לאכילה וכן מצה ואיסור חמץ מקדש את הגוף, ותפילין של יד שצריך שימה כנגד הלב מקדש את הנפש שמשכנה בלב. ותפילין של ראש מקדש את השכל שמשכנה במוח בגובה של ראש. ולעומת זה מתפשט שלשה מיני קדושת בכורה, בכור בהמה טמאה הוא פטר חמור נצמח מקדושת הגוף שבאדם ונסתעף מזה ממונו שהוא חומרי ביותר כגון חמור יהי' לו קדושה בצד מה כגון לפדיון. בכור בהמה טהורה נסתעף מקדושת הנפש שבאדם וכמו שאמרו ז"ל בענין קרבנות תבוא נפש ותכפר על הנפש, בכור הבנים נסתעף מקדושת השכל שבאדם שהבנים נמשכין ממוח האב. הכלל ששלשה ראשית אלו נמשכים משלשה ראשית אלו. וא"כ יוצדק לומר דין ראשית אלו קודם לאלו שהרי הסיבה קדמה לעולם להמסובב. ומזה יצא לנו תוכחת מוסר לכל אדם שיתייקר בעיניו הראשית שלו ולא יוציאו ח"ו לבטלה. וכן הראשית שבכל יום ויום יהי' כולו מוקדש לגבוה. וכאמרם ז"ל עומדים משנתן שחרית לחטוף את המצות. וחסידים הראשונים לא דיברו דברי חול קודם התפלה:

פרק ג

שנת תרע"ג

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', והנה הכל תמהו על לשון כי שמשמע נתינת טעם. ועוד מה הי' קשה למשה במה שפרעה ממאן עד כה, הלוא כבר נאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. וכן ואני אחזק את לב פרעה, וכן ואני אקשה את לב פרעה, ומה הוסיף לו עתה במאמר כי אני הכבדתי את לבו:

ונראה דהנה במדרש א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה אמר רשב"ל יסתום פיהם של מינים וכו' אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה אחה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו מהו הכבדתי שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת ושני' וארטסיס נכנס בתוכה כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא הי' מקבל דבריו של הקב"ה. והרמב"ן בפרשת וארא הוסיף טעם כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רך לבו והי' נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה ה' את רוחו וכו'. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף טעם כי בטבע החומרי שיהי' נתפעל בקל ונשים וקטנים יוכיחו, ובשביל זה אמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם, ומדריגת השכלי שיהי' לו קיום וחיזוק, וכל מי שיש לו שכל ודעת בייתר יש לו קיום וחיזוק ביותר והנה מצרים הם חומרים והיו צריכין להתפעל תיכף, אך העלה אותן השי"ת למדריגה שכלית, והנהו מתנה טובה, וכמו שאנו אומרים אתה חונן לאדם דעת, אך הוא ברוע בחירתו השתמש במתנה זו לרוע שהתחזק ברשעתו, וע"כ נענש על רוע בחירתו. ודפח"ח:

קיצור הדברים שלשה טעמים בקושיא זו למה נענש אחרי שה' חיזק את לבו. טעם המדרש שנתחייב בפשעו למנוע ממנו דרכי תשובה ולהוסיף לו טומאה על טומאתו. טעם הרמב"ן. שהשי"ת הקשה את רוחו לבל יהי' רך לבב ולא יכנע מחמת שילאה לסבול המכות, טעם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהעלה אותו למדריגת שכלי וניתנה לו מתנה טובה, והוא ברוע בחירתו השתמש בהמתנה לרוע:

ונראה לפרש שכל דברי חכמים קיימים, דהנה מצינו שלשה לשונות במיאונו של פרעה, חיזוק. קישוי, הכבדה. חיזוק שנאמר ויחזק לב פרעה. קישוי שנאמר ואני אקשה את לב פרעה, הכבדה ויכבד את לבו, ונראה ששלשה לשונות הללו מקבלים לגוף ונפש ושכל. הגם שהכל הוא בלב שבו משכן הרוח בדברי המקובלים ובלשון מהר"ל הוא נפש. מ"מ הנה ידוע שכל אחד כלול משלשתן, וגם בנפש שמשכנו בלב יש בו נמי כל השלשה בחי' גוף שבנפש. ונפש שבנפש. ושכל שבנפש. כי לשון התחזקות שייך לומר בחלק השכל שיש בו חיזוק וקיום כנ"ל בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, כי זה הוא מדריגת השכלי שאיננו כ"כ מחפעל, לשון קישוי הוא בנפש שהוא היפוך רכות הלב מצד חלישת כח הנפשיי, ובלשון המקובלים נקרא זה רוח. ומצינו לשון קישוי ברוח כמ"ש בסיחון כי הקשה ה' את רוחו, לשון הכבדה הוא בגוף היינו טמטום ואוטם הלב עד שאינו מרגיש להתפעל כבשר המח שאינו מרגיש באיזמל, והוא היפוך לגמרי מחיזוק הלב. שזה מתאמץ להחזיק בכח וחיות וזה מונח כפגר מובס, והיא מדה גרועה מהכל ולכלב החי הוא טוב מארי' המת כי אפי' רשע גמור שעוד בו נשמתו וחיותו יש תקוה שישוב וניחם. אבל זה שאבד ממנו ההרגש הוא כמעט באפס תקוה, וזה מתייחס לגוף וחומרי לגמרי ולא כחומר חי אלא כחומר מת:

והנה רשע הזה הי' מקולקל בגוף ונפש ושכל. והמדרש מיירי מחלק הגופני שבלב שהמדרש בא לפרש הא דכי אני הכבדתי את לבו. וע"כ נאמר בו הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך כי טומאה היא לשון טמטום ואוטם כבש"ס יומא אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם. וזה שנעשה לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שני' והארטסוס נכנס בתוכה כך נעשה לבו ככבד הזה ולא הי' מקבל דבריו של הקב"ה, שכל הדברים הללו מתייחסים לחלק הגופני, והרמב"ן מיירי מחלק הנפשיי שהוא בא לפרש הא דאני אקשה את לב פרעה דלשון קישוי שהיא היפוך רכות הלב שהיא בנפש. והביא הלשון הקשה ה' את רוחו וכבר כתבנו שהוא מתייחס לחלק הנקרא בפי המקובלים רוח ובלשון מהר"ל נפש. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש הלשון חיזוק שהוא בשכל, ע"כ פירש שהעלה אותו למדריגת השכלי כנ"ל וכל דברי חכמים קיימים, היינו שחלק הגופני שבו הי' כפגר מובס בלי שום הרגש וחיות, וחלק הנפשיי הי' קשה לסבול כל הבא עליו. וחלק השכלי התחזק והתאמץ ולא התפעל מאומה:

והנה כבר כתבנו שהתחזקות ואימוץ הלב היא מתנה טובה להיות איש, כמו שאנו אומרים אתה חונן לאדם דעת, וכן קישוי הלב להיות יכול לסבול, היפוך רכות הלב הוא נמי מתנה טובה ונצרך מאד לכל אדם לעבודת השי"ת, וע"ז אמרו ז"ל הוי עז כנמר גבור כארי, אך הרשע הזה ברוע בחירתו השתמש במתנות אלו לרוע, שהתחזק לבל לשמוע לקול ה', והקשה את לבו לסבול את כל הבא עליו ולא ירך לבבו ולא ילאה מכובד המכות. אבל ענין הכבדת הלב זה איננו נמצא לעבודת ה' כלל, והוא כולו רע ונקרא טומאה כנ"ל. ונענש בזה מחמת ששיגר לו הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח עליו נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה, וזהו ע"י הטמטום. כי בחיזוק ואימוץ הלב לא נמנעו ממנו דרכי התשובה כלל אדרבא הי' לו חיות וכלים במה לעשות תשובה, אבל לעומת כחוח השכל והנפש הי' כח הגוף מטומטם כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וזה מנע ממנו דרכי התשובה:

והנה עד פרשה זו לא מצינו שבא לו מהשי"ת אלא חיזוק ואימוץ הלב, וכמו שאמר השי"ת למשה ואני אחזק את לבו ואני אקשה את לב פרעה אבל לא נאמר כלל ואני אכבד את לבו, והטעם מובן שהכבדת הלב היא עונש וטומאה על טומאתו, לא יתכן לגזור עליו מקודם ששיגר אצלו ד' וה' פעמים כנ"ל במדרש, ואינו דומה לחיזוק וקישוי הלב שהוא מתנה טובה כנ"ל:

ולפי הנחה זו יובן כל ענין הפרשה דהנה הגוים כל מציאותם ומהותם היא מצד הטבע. ולהטבע מתייחס מספר שבעה כשבעת ימי בראשית, וע"כ אחר מכה השביעית ששלטה המכה בכל מהותו, נכנע ואמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. אך אחרי כן חזר והכבד את לבו כמ"ש ויכבד לבו הוא ועבדיו ויחזק לב פרעה וגו', שאין זה מטבע אנושי שאחר כל הפחד והבהלה וכמעט שנשחתה הארץ, ונשאר רק יתר הפליטה ואם ישוב הברד אחר שיתגדל יותר מעט החטה וכוסמת יגוועו ברעב ועל מי בטח כי מרד ושב ככלב על קיאו. ע"כ הי' משה חושב בדעתו שכבר אין לבו ברשותו ובודאי קליפה קשה תוקפתו, כח טומאה למעלה מן הטבע כי את זלע"ז עשה האלקים. ומה בצע בהרבות עליו עוד מכות. כי עד כה שהיתה הבחירה חפשית אצלו והחיזוק והקישוי הלב הי' מתנה טובה כנ"ל, והיתה הבחירה חפשית אצלו הי' יתכן ההתראה. אבל אחרי שכח טומאה למעלה מן הטבע תקפתו, וניטלה ממנו הבחירה מה בצע בהתראה, אלא שנצרך שיהי' תיקון הכללי להעביר רוח הטומאה מן הארץ והאלילים כרות יכרתון. ואז לא יהי' נצרך לכל המכות, אלא על צד העונש על לשעבר ולא לרכך את הלב, וכמו שיהי' הענין לעתיד כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור, שהמכות יהיו לעונש ולא להעיד על מציאות השי"ת והשגחה והיכולת, כי זה יהי' מפורסם מבלעדי המכות. ולא שיתרצו לשלח את ישראל. וכבר אמרנו בזה משל כפרי עת נשלם גידולו או כשיבש ליחות האילן שהפרי מתפרדת מעצמה מהאילן. וכל הצורך ליד החזקה במצרים הי', מחמת כי עוד לא נשלמו הארבע מאות שנה, וכדמיון הפרי טרם שנשלמה כל גידולה שצריך תלישה בכח. ככה חשב משה שגם עתה אין אופן אחר חוץ מדרך זה. וע"ז בא אליו מאמר השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, היינו שגם הכבדת הלב מאתי היתה זאת אליו וכך היא המדה שכל פעל ה' למענהו ושהכל ברא לכבודו, ואם הרשע איננו נותן לה' כבוד מוכרח לבוא עליו צרות, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מתוך גן עדן כך עולה מתוך גהינם. ומזה יבוא קידוש ה', וזה למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו', וע"כ מוטב שיהי' בהתראה למען יהי' קידוש ה' ופרסומי ניסא, וכעין שאמר ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם וגו', כי רצונו של הקב"ה בכל הבריאה שתהי' לכבודו זה מוכרח להתקיים, ואם הרשע איננו נותן לה' כבוד על צד הטוב, מוכרח שיצמח ממנו קידוש ה' באופן אחר:

דבר נא באזני העם וישאלו וגו' ברש"י בשם הגמ' אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדים וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. והכל תמהו אטו אי לאו שלא יאמר, לא הי' הקב"ה מקיים הבטחתו אתמהה. וכבר דברנו בזה בכמה אנפי. ונראה עוד בעזהי"ת לומר דהנה ידוע שנשמות ישראל היו בגלגול דור המבול ודור הפלגה. וחטא דור המבול הוא תאוה וחטא דור הפלגה הי' ע"ז בנוי דאדם קדמאה קיצוץ בנטיעות. והם חטא בלב, היא התאוה, וחטא בשכל, היא ע"ז וגלות מצרים היתה מירוק לשניהם, ונראה כי גזירת בין הבתרים הי' ארבע גזירות גר יהי' זרעך היינו שלא יהי' לו מקום קבוע שלו, בארץ לא להם היינו ארץ טמא שאינו שייך להם, ועבדום, וענו אותם. וכבר דברנו בזה. וכאשר נתבונן נמצא כי שתי גזירות הראשונות היינו גר יהי' זרעך. ובארץ טמא, הם מירוק לחטא ע"ז שנאמר אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים. והוא עונש מדה במדה כמו שרצונו של העובד ע"ז לצאת מתחת רשותו של הקב"ה ומשורשו, כן העונש שאין לו רשות ומקום, ולעומת כי הי' נטוע במקום טהרה, עונשו להתגורר במקום טומאה. ושתי גזירות האחרונות הם ועבדום, וענו אותם, הם מירוק לחטא התאוה. והוא מדה במדה לעומת שהי' להוט אחר הנאות הגוף והתאוה. עונשו הוא עבדות, כענין שכתב הא"ע ריש משפטים. כי אין קשה על האדם כמו להיות תחת רשות זולתו. מה גם עינוי הוא היפוך הנאה:

והנה במדרש פ' ט"ו במצרים הייתי עמהם ונמצאת שלימה שנאמר גן נעול אחותי כלה. וידוע שפסוק זה נאמר על שהיו גדורים מן עריות גל נעול אלו הזכרים גן נעול אלו הנקיבות. וא"כ עלה המירוק בטוב בענין חטא התאוה. אבל בענין חטא ע"ז מצינו להיפוך איש שקוצי עיניו לא השליכו וגילולי מצרים לא עזבו, ובאמת כי אלו היו יכולין להתמהמה עד תום ד' מאות שנה בודאי הי' מתוקן הכל וכמו שיהי' הענין לעתיד. כי גזירת הד' מאות שנה לא קאי על ועבדום ועינו אותם, אלא על גר יהיה זרעך, שלכן דילג על החשבון לחשבו משנולד יצחק. ובאשר אמרנו שזה בא למירוק חטא ע"ז ובהיות לא נתקיים בשלימות ע"כ לא נתמרק חטא ע"ז בשלימות:

ונראה לומר כי עיקר רכוש גדול הוא ארבע מאה עלמין דכסיפין, וזכו בהו ישראל בשכר הד' מאות שנה, והי נתמרק חטא ע"ז בשלימות ושבו להיות לגמרי בצל כנפי השכינה והיו דבקים באהבה עד התכלית והיא היא עריבת הנפש שאין בכל העולם דוגמתה עריבת ומתיקת אהבה אחד מני אלף, כמו שהאריך בזה בספר אור החיים, ובאמת כן יהי' לעתיד שישלום הקץ שנשתייר מגלות מצרים כמו שאיתא בספה"ק, וזה יגרום גם רכוש גדול בפועל הגשמי כסף וזהב וכל חמדת הגוים כמ"ש (ישעי' כ"ז י"ח) והי' סחרה ואתננה [של צור] וגו' כי אם ליושבים לפני ה', כי הרוחני ישפיע לעומתו גם בגשמית שהרי אז כלו קודש, שגם הגשמית תהי' קודש אך באשר לא היו כל הד' מאות שנה ולא נשלמו כנ"ל, ע"כ לא הי' מגיע להם הרכוש גדול:

ובזה יש לפרש דקדוק לשון הכתוב שמאחר שלשון ד' מאות שנה אינם דבוקים עם ועבדום וענו אותם, אלא אגר יהי' זרעך קאי, למה לא כתיב גר יהי' זרעך ד' מאות שנה בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, ולהנ"ל יובן שהי' במשמע שהרכוש גדול אועבדום וענו אותם קאי, ע"כ הפסיק בין וענו אותם לבין הא דכתיב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי במלות ארבע מאות שנה, דוגם מרבה ארבע מלכיות ששעבדו בישראל, וזה יהי' אחר תום קץ הנ"ל אז דווקא אז יצאו ברכוש גדול:

וזהו מאמר הש"ס שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, הגם שלפי ההבטחה אין מגיע להם הרכוש גדול עד תום מירוק חטא ע"ז, מ"מ מאחר שקיים בהם ועבדום וענו אותם ובזה נמצאו שלמים צריך הקב"ה ליתן להם בחסדו בשכר עבדום וענו אותם שנתקיים בהם, ויש להסביר עוד הדברים דהנה ידוע דכל מה שאדם משליך ממנו פחיתות הגשמיות בא לעומתו בטהרת הרוחניות, וא"כ לעומת שהשליכו ישראל את חטא התאוה ונתמרקו ע"י הגזירה ועבדום וענו אותם באו לעומתו באהבת הקדושה וכמאמר הכתוב מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה. הגם שלא הגיעו לת' עלמין דכסיפין מ"מ באשר השיגו לקצת מזה יש להם ג"כ רכוש גדול בגשמיות לעומת שזכו לאהבה ברוחניות:

בארץ מצרים, ברש"י חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך ת"ל כצאתי את העיר וגו' מה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיתה מליאה גילולים דיבור חמור כזה לא כ"ש, ויש להבין מהו הק"ו והלימוד דיבור הש"י מדיבור משה וקול ה' חוצב להבות אש ומתרחקים החיצונים שלא ישרפו בהבל פיו הקדוש, ואפי' משרע"ה הי' מתיירא ממלאכי השרת שמא ישרפוני בהבל פיהם, מה גם החיצונים מדיבורו של הקב"ה, ועוד דאפי' בבשר ודם אינו דומה תורה לתפלה שדברי תורה אינם מקבלין טומאה:

ונראה דהנה כתיב ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון וגו', ובמדרש ממך למדתי יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את כל המצרים. ולא עשית כן אלא שלחתני מהמדבר אל פרעה שלח עמי במתון. ונראה הפירוש דהא שלא שלח ברק אחד לשרוף את המצרים הטעם פשוט. כי באמת באם הי' עיקר הכוונה להצלת ישראל לא הי' צריך באמת לכל המתינות הזו, אבל כל עיקר שעבוד ישראל במצרים הי' לתכלית נרצה כדי שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם כמו שאיתא בספרים, ועיקר קידוש ה' ופרסומי ניסא לא הי' כ"כ בלתי מתינות הזה, כי הי' השומע יכול להכחיש ולומר מקרה הי' שהרי כמה מדינות נחרבו בפעם אחת, ומי הי' עד הראי' שלא כמקרה כל הארצות החרבות הי' גם מקרה מצרים, או הי' תולין במעשה כשפים, אך ע"י מתינות אחת לאחת למצוא חשבין וכל החכמים וכל המכשפים שהיו עומדים אז ברום ההצלחה, היו בוחנין את כל אות ומופת אלף פעמים וחותרין בכל עוז ומבקשים עילה לתלות הדבר בחכמה או בכישוף לא פעם ולא שתים עד עשרה פעמים ואח"כ על הים, ובכל אלה הוכרחו להודות במציאות והשגחה ויכולת הש"י, זה הי' פרסומי ניסא וקידוש ה' כדקא יאות, וזה עצמו שאמר משה אלו היתה הכוונה רק לעובת ישראל להנחילם את הארץ לא הי' הצורך לשלוח אל סיחון, אבל עיקר התכלית הוא פרסום יכולת השי"ת, וזה תכלית כל התכליות כמ"ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכל נתינת א"י לישראל מפורש בכתוב למען ישמרו חקיו וגו' ותכלית הכל שיתגדל ויתקדש שמי' רבא. ע"כ יותר טוב לשלוח אליו במתינות דברי שלום והוא ימאן בזה אדרבה יאסוף את כל חילו לצאת לקראת ישראל למלחמה, ועמדה לו חמה למשה והתפרסם כבוד ה' בכל העולם תחת השמים. אבל באם הי' נפל עליו למלחמה ונצחו הי' יכול השומע לתלות במנהגו של עולם כמו להבדיל בני עשו שהשמידו את החורי, א"כ מתינת שבמצרים ומתינות של משה במלחמת סיחון ועוג ענין אחד לשניהם:

ומעתה נבוא לדברי רש"י הנצב פתח דברינו, דאין הפי' כפשוטו דודאי אין לומר דגילולי מצרי' הי' להם כח לעכב תפילתו של משה, שאפי' להבדיל מלאכי השרת לא הי' להם כח לעכב כבמדרש פ' וזאת הברכה, מה גם להבדיל בין טומאה לטהרה גלולי מצרים וכל הגוים כאין נגדו מאפם ותוהו נחשבו לו, וגם אין לפרש שהי' כעין צואה המעכבת בטהרת המקום, הלוא צואה בכיסוי תליא מילתא וכיון שנכסה מעין הרואה אינה מעכבת מה גם הע"ז שלא היתה עמו בבית אלא באותו כרך, שבודאי לא מעכבה בטהרת מקום התפילה. אך יש לומר הפי' דוודאי תפילתו של משה המשיכה רב קדושה והתגלות אלקית במקור תפילתו, וכעין שמצינו ביונתן בן עזיאל בשעה שהי' יושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף. ובזוה"ק הרבה פעמים שהי' אש מלהטת סביבותם, והנה מעט האור ידחה רב חושך ואם הי' אור כזה בתוך הכרך שהיא מליאה גילולים בודאי היו כל גילולי מצרים נמסים, והי' נדחה כל טומאת מצרים בפעם אחת. ולא כן היתה הכוונה כמו שלא שלח תיכף ברק אחד להחריב את מצרים ומטעם הנ"ל. אלא כל מיני התגלות אלקית הי' צריך להיות במדה במשקל לבל יעדיף ויחסר מכפי המשוער בחכמתו ית"ש. ע"כ לא התפלל בתוך הכרך, ומעתה יובן הק"ו לדיבור חמור כזה:

וכל ערל לא יאכל בו, יש להתבונן בטעם ערל דאסור בפסח הגם כי הוא אסור בכל הקדשים מ"מ כיון דכתיב בפסח ושאר קדשים ילפי מפסח, א"כ העיקר הוא בפסח, וכדאיתא בריש כל התדיר חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד. ואף דאשם נמי צריך יסוד ועי' תיו"ט שם דתנא קא חשיב צד ריבוי מה שנאמר בפירוש ממה שנלמד בלימוד בעלמא עכ"ל. וא"כ ערל שנאמר בפסח זה נחשב צד ריבוי איסור ערלות נגד כל הקדשים גם כשלא הי' לישראל מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו ניתן להם פסח ומילה, ולמה לא מצוה אחרת, מכל הלין נראה דפסח ומילה שייכי להדדי. וגם אין לך בכל התורה על מצ"ע שיהי' במניעתה כרת אלא פסח ומילה:

ונראה דהנה כבר אמרנו שישראל במצרים הי' להם מירוק מחטא ע"ז שהוא בשכל, ומחטא התאוה הנטועה בגוף שהוא הלב. והנה באדם יש שני פתחים פתח למוח ופתח ללב. וכנגדן שתי בריתות ברית המעור וברית הלשון, המעור הוא פתח המוח שדרך שם יורד הזרע שהוא מהמוח. וסמך לזה אין קישוי אלא לדעת. הלשון הוא פתח הלב כאמרם ז"ל לישנא קולמסא דליבא וניתן על שני הפתחים שתי בריתות. והיינו שבלתי אפשר לאיש שיהי' השכל שלו זך ונקי אלא א"כ הוא שומר ברית המעור. וכ"כ בלתי אפשר שיהי' לאיש לב טהור אלא א"כ שומר פיו ולשונו. וכעין שאמר הכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו. והנה פסח עיקרו הוא לאכילה, הוא מקדש את פתח הלב שהוא הפה. ואמרו ז"ל פסח נוטריקון פה סח. הנה כי מצות הפסח שומר פיו ולשונו של אדם. ומצות מילה היא השמירה של המוח כנ"ל. א"כ פסח ומילה הם שומרי הפתחים של אדם, ובהם תלוי' גאולת ישראל שיהי' להם מירוק המוח והלב, ואחר שנתמרקו ונטהרו צריכין לשמירה. ע"כ בזכות שתי מצות אלו נגאלו ישראל. וצריכין זה לזה. כי אם אין מילה ופתח המוח פתוח לבוא בו כל רע מה יועיל מה ששומר את פיו ולשונו לבל יקרב זר ללב הלא המוח הוא על הלב ומשפיע בו ומחשבות המות מעוררים את הלב וממילא מחשבות לבו רק רע כל היום. ע"כ בלעדי המילה אין הפסח כלום. ומהאי טעמא חייבים על ביטולם כרת כי זה כל האדם ואם לא הוא כבהמה ונכרתה הנפש ההיא מעמה:

ובזה יש לפרש דברי הש"ס ברכות הנכנס לבהכ"נ להתפלל יכנס שיעור שני פתחים. ומפי כ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שמעתי שזה רומז לאהבה ויראה, או עוה"ז ועוה"ב. ולפי דרכנו הוא שיעור שני פתחים היינו שני פתחים הנ"ל שהם טהדת הלב והמוח, כי ידועים דברי הרמב"ם בפי' המשניות כי מעונשן של עבירות אתה יודע מתן שכרן של מצות, ע"כ בפסח ומילה שחייבים על ביטולם כרת מובן שבקיומם נדבק ונשרש בשורשו היפוך הכרת, וע"כ יכול לבוא לתפילה שהיא הדביקות. וכמו ביציאת מצרים שהכוונה היתה שיתדבקו בהשי"ת, ואח"כ נאמר הראוני את מראיך השמעיני את קולך שהי' הקב"ה מתאוה לתפילתן של ישראל, וע"כ זכו לומר השירה, ובמדרש בשלח שגם השירה היתה ענין תפילה, והכל נמשך מצד הדביקות מוח ולב שע"י פסח ומילה, כן נשאר לדורות בכל תפילה שיעור שני פתחים. ודו"ק:

פרק ד

שנת תרע"ד.

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו. והכל תמהו על לשון כי דמשמע נתינת טעם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש כי משרע"ה תמה היות כי אוה"ע אין להם כח אלא טבעי, וכח הטבעי הוא שבעה כמספר ימי בראשית ואחר שבע מכות הי' לו לפרעה להיות נכנע, והשיב לו השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, עכ"ד, ויש לבאר זה דהנה במדרש אמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו, נראה כי הכבדת הלב היא ענין טומאה, והיינו כי טומאה היא ענין טמטום הלב כבש"ס יומא עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ונטמתם בם אל תקרי ונטמתם בם אלא ונטמטם בם ולעומת שהוא הי' אוטם את לבו שלא יכנסו בו דברי משרע"ה הביאו ג"כ המכות אתם טמטום הלב, שיהי' כאבן בלתי מתעורר ומתפעל וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, היפוך צורת האדם שצורתו להיות מתעורר ומתפעל. אלא כבהמה שאין בה התעוררות והתפעלות אלא בשעה שעוקצין אותה היא מרגשת. אבל אין בה כח התעוררות לעשות דבר ולחשוב עצה ומחשבה, כן פרעה נטמטם לבו והי' לאבן. ובשעה שהיו המכות עוקצין אותו הי' מרגיש, וכרגע שפסק המכה וההרגש נשאר כאבן, בלתי חיות והתעוררות. וזה הביאו אתם המכות. על היפוך שבישראל כתיב דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו, שהפרעניות מעוררין את לבם לאביהן שבשמים. וכטעם הרמב"ם בגט מעושה, שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, מפני שעצם נפש הישראלית רוצה אלא השאור שבעיסה מעכב. וכשנעשה נכנע שוב מתעורר בו עצם הנפש. וזה להיפוך שכל עוד שהי' מוכה אבד עוד יותר את לבו, וזהו הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך:

ובזה יש לפרש דברי המדרש פרשה יוד, ריב"ל אמר כל מכה ומכה שהיתה באה על המצרים במצרים הי' הדבר ממשמש ובא עמה, היינו כנ"ל שהמכה טמטמה עוד יותר לבו והוסיפה לו כבדת ומיתת הנפש, היפוך צורת האדם כנ"ל, וכאשר אבד צורת האדם ברוחניות נשתלשל מזה דֶבר בפועל ובגשמיות, כי התחתונים קיומם מהעליונים, והגשמי מן הרוחני והוא כענין יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה:

ובזה הנה מקום אתי לפרש דברי המחלוקת כל מכה שהיתה במצרים היתה של ארבע מכות, או של חמש מכות, שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, כמבואר בהגדה, כי כחות הרעות הם מתנגדים לאחדות ה', כי עמך מקור חיים. והם להיפוך. ומהם כל חורבן וכל שממה. וע"כ הם במספר ארבעה כמ"ש מהר"ל בטעם מספר ארבע מלכיות שהם מתנגדות לאחדות ה'. וע"כ הגוליירין בישין הם נמי במספר אדבעה כידוע בפסוק והוא רחום. וכחות הרעות האלו טמטמו את לב פרעה, והם הם הביאו את הדֶבר עם כל מכה ומכה, וע"כ מר אמר שכל מכה ומכה היתה של ארבע מכות, והיינו שכח פועל המכה הי' כפול ארבעה, ומר אמר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות, שידוע שחמש הרגשות הם באדם. ויש לומר שמקבילים לענין חמש חלקי הנפש נפש רוח ונשמה חי' יחידה. וכל חמשה חלקים קבלו המכות ונתבטלה מהם צורת האדם כנ"ל, א"כ הנפעל קיבלו המכה כפול חמשה. בקיצור מר אזיל בתר הפועל ומר אזיל בתר הנפעל, ושניהם אמת ולא פליגי:

ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש התמוה ריש פ' י"ד הה"ד שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, רבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם. וזה תימא מה חידשו לנו רבותינו ומי לא ידע אשר המכות באו על מצרים מפני שלא שמעו לקולו של הקב"ה ביד משה לשלח את ישראל. ועוד מה זה שאמרו במכת חושך ולא אמרו זה בתחילת המכות, והכתיב עצמו לפי"ז אין לו הבנה, ולמה לא אמר הפך מימיהם לדם ולא מרו את דברו. אך יש לומר דהנה במדרש בסמוך מהיכן הי' החושך, ר' יהודה ור' נחמי' ר' יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו. ור' נחמי' אמר מחושך של גיהנם. ויש לפרש מחלוקתם דהנה הלשון כפול חושך ויחשיך. וע"כ הפי' שכמו שבמכות הקודמות אטמו וסתמו את לבם נוסף על עצם המכה. כן נמי מכת חושך שנוסף על המכה בגשמיות, הוסיפה המכה להחשיך את עיני שכלם ועד כה אטמו וסתמו המכות את לבם וניטל מהם כח ההתעוררות וההתפעלות ואבדו את לבם אבל עכ"פ הבינו וראו את אשר לפניהם, ובמכת חושך ניטל מהם גם שכלם, ולא הבינו ולא ראו עוד מה שלפניהם. וע"כ אחר מכת חושך נמצא אצל פרעה טפשות וסכלות רעה, מה שלא נמצא בכל מכות הקודמות. שבמדרש פ' ט' כשהי' משה יוצא מאצל פרעה הי' אומר אם יבוא אצלי בן עמרם אני הורגו אני צולבו אני שורפו, וכשהי' משה נכנס מיד נעשה פרעה מטה. וא"כ זה תשע מכות שלא הי' יכול לעשות למשה מאומה. עתה הוכה בסנורים ישכח כל זאת ואומר אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות, ומי אחז בידו כל עת עד הנה שלא ימיתנו, אלא שנחשכו עיני שכלו ולא הבין ולא ראה מה שלפניו. והדברים ידועין למבינים ששלש מכות אחרונות הם בשכל, וז' הראשונות הם במדות שמשכנם בלב ע"כ בז' הראשונות אבד את לבו ובשלש האחרונות אבד את שכלו שבמוח. וע"כ גם במכת ארבה התחילה חשכת השכל, ונרמז בכתוב ותחשך הארץ. אבל לא הי' נוגע כ"כ בשכל ובמוח, כי השמינית היא נגד ספירת בינה ועדיין מתייחסת ללב כי הלב מבין. וכל המדות ממנה מתערין. רק במכת חושך נוסף על חושך הגשמי אבדה חכמת חכמיו ונחשך השכל ונתקלקל המוח. וזהו הפי' שלח חושך ויחשיך כפל הלשון היינו חושך הגשמי וחושך הרוחני, שנחשך שכלו שלא הבין ולא ראה את אשר לפניו וזהו שאמרו ר' יהודה ור' נחמי' מר מיירי מחושך הגשמי ואמר שהי' מגיהנם שהוא העדר הבריאה, ומר מיירי מחושך השכלי ואמר שהוא מחושך של מעלה. היינו כי החושך של מעלה הוא שלא יביטו הנבראים למעלה ממדריגתם כמ"ש ישת חושך סתרו שהחושך מסתירו מהנבראים. מזה נשתלשל למטה ענין חושך שמסתיר הדבר מעיני שכלו ואינו רואה ואינו מבין:

ולפי"ז יובנו דברי רבותינו, על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, שבאו לפרש מהו חושך השכלי שבא עליו, ואמרו שזהו חושך השכלי שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה שאלמלא הכו בסנורים הי' להם לעשות מה שנצטוו על כרחם שלא בטובתם. שזהו ענין קבלת מרות ואדנות לעשות מצד ההכרח ולא לחשוב כלל אם זה הדבר נגד רצונו או לא. ואלו לא היו מוכים בסנורים הי' להם לראות ולהבין את סיפם שסוף סוף יהיו מוכרחים לשלח את ישראל, ולמה זה הם מוכים ולוקים בחנם. אלא שהחשיך את עיני שכלם. ומיושב בזה דקדוק לשון המדרש, שלא אמר בשביל שלא קבלו במרות שלשון זה הי' במשמע שהחושך בא בשביל עון שלא קבלו. אלא אמר על שלא קבלו שלשון זה סובל על מהותו של דבר שזה הי' מהות חשכת השכל על שצא קבלו במרות על כרחם שלא בטובתם דברו של הקב"ה עליהם. וזה הוא חידוש שחידשו לנו רבותינו לפרש. ומיושב שלא הי' ראוי זה לומר בשאר המכות אלא במכת חושך:

וממוצא הדברים שמחמת המכות אבדו המצרים את לבם ואת מוחם. ובאשר ידוע שכל המכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל, ועשר מכות הם כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם וכ"ק קיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שבמכת חושך נסתלק מהמצרים המאמר יהי אור, ולעומתם זכו ישראל לאור שנברא ביום ראשון, שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וזהו ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דבמכת בכורות שהיא סילוק ראשית של מצרים נפתח לישראל מאמר בראשית, דבראשית נמי מאמר הוא כבש"ס ר"ה. ובודאי כן הוא לכל המכות אחת לאחת למצוא חשבון. ולפי דרכנו הנ"ל דבשבע מכות הראשונות נטמטם לב המצרים ונעשה כאבן בלי חיות והתעוררות, לעומתם נתעוררה בישראל חיות והתעוררות והסיר את לב האבן. ובשלש מכות האחרונות שניטל מהמצרים השכל והדעת, השיגו ישראל חכמה בינה ודעת באופן נעלה עד שזכו לאור שנברא ביום הראשון, שאיננו אור גשמי כי באור הגשמי אי אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו וע"כ ראו ישראל בשלשת ימי האפילה במה שבתיבות ובמטמוניות כבמדרש תנחומא. כי הוא ענין רוח הקודש. קיצור הדברים כי כל מכה היתה משמשת דבר והיפוכו, וכמו שנצרכו המכות לענוש למצרים נצרכו ג"כ להרמת קרן ישראל בלב ובמוח:

ובזה יובן לנו אמרי קודש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על הקושיא למה נענשו המצרים על הכבדת לבם, הלוא לא מהם היתה, והגיד הוא זצללה"ה כי הגוים בטבע הם חומריים וכל חומר מתפעל ומזה הטעם גוים קרובי תשובה הם, ושכלי יש לו חוזק וקיום, וע"כ המצרים שהיו חומרים הי' להם להיות נכנעים תיכף לפי טבעם אך ניתן להם מן השמים מתנה טובה שיהי' בהם מעלת השכל היינו חיזוק וקיום. וזהו באמת מתנה טובה, אך הם ברוע בחירתם השתמשו במתנה טובה זו לרוע לסרב על מאמר השי"ת, ועי"ז ניטלה הנקמה ממנו, עכת"ד ודפח"ח. ובזה נראה לומר דענין גזירה הרביעית לא תאסיפון לתת תבן לעם הם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו, ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן. שכבר אמרנו שגזירה זו היא לקחת מישראל את שכלם ודעתם ע"י הטרדות והבהלה נוסף על אשר עד כה העבידום ביגיעת כפים, עתה הוסיפו להעבידם בשכלם ודעתם. יש לומר שנצמח לפרעה כח זה לשעבד את ישראל בשכלם מפאת שהשיג מעלת השכלי. במה שאמר השי"ת למשה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים, להלוך ולא ביד תזקה שבזה נרמז שישיג מעלת השכלי כמאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וע"כ נתוסף לו שליטה על ישראל גם על שכלם. אך הוא גופא יפלא וכי בשביל להנקם מפרעה יפסידו ב"ה ישראל שנתחדש כחו לשלוט על שכלם. אך לפי דרכנו הנ"ל יובן שמה שניתן לפרעה כח שכלי נמי לתועלת ישראל הי' כדי שאח"כ יבואו עליו מכות ליטול את שכלו ודעתו ובזה ישיגו ישראל גם מעלת השכל בשלימות. ולולא שניתוסף בפרעה כת שכלי לא היו אלא ז' מכות ולא הרויחו ישראל אלא בבחי' לב. ע"כ ניתן לו כח שכלי. ומזה נסתעפה גזירה הרביעית וע"כ היו עשר מכות והרויחו ישראל גם בחי' השכל ונשלמו ישראל בשניהם. והיינו נמי בחי' אהבה ויראה אהבה היא בלב ויראה היא בשכל כי יראה היא אותיות ראי', כי לעומת שהאדם משיג מגדלות הבורא נופל עליו פחד ואימה, וכמו שהגיד אדמו"ר זצללה"ה מפרשיסחא על האבן עזרא שאיננו מבין איך הי' יכול לחיות חמשה רגעים מפני יראת שמים שהיתה עליו, מפאת חכמתו והשגתו הגדולה:

ויש לומר דהיינו נמי ענין מצות פסח ומילה שזכו ישראל ושבשבילם נגאלו, כמו שפירש"י שלא הי' בידם מצות להתעסק בהם, וניתן להם שתי מצות אלו, כי שתי מצות אלו מתייחסים למוח ולב, כי פתח הלב הוא הפה כי לישנא קולמוסא דליבא ופתח המוח הוא ברית קודש, והנה אמרו ז"ל בנוטריקון פסח פה סח, ע"כ הוא חותם הלב. גם ענין פסח שהוא אתכא דרחמנא סמכינא והוא דביקות והתקשרות ישראל באביהן שבשמים באהבה, ואהבה מתייחסת ללב. ומילה היא חותם ברית קודש היא חותם המוח. וכן יש לומר שזה ענין תפילה של יד ותפילה של ראש, שתפילה של יד היא התקשרות ישראל באהבה, וצריכה שתהא שימה כנגד הלב, ותפילה כל ראש היא על המוח שהיא יראה. ולעומתם שאדם ירא מהשי"ת, לעומתו כחות רעות והנשפעים מהם יראים ממנו, וזהו שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו ז"ל אלו תפילין שבראש. וע"כ יובן מה שבפרשה ראשונה שאחר יציאת מצרים הוזהרו על התפילין, אף דפרשיות שבתפילין לאו יציאת מצרים בלבד נזכר בהם, שהרי פרשת שמע והי' אם שמוע אין בהם זכר יציאת מצרים כלל. אך הוא הדבר שאמרנו שישראל זכו בחי' לב ומוח, אהבה ויראה, שהם תפילין של יד ותפילין של ראש, וזה עצמו הם השתי פרשיות, כמע היא אהבה, והי' אם שמוע היא יראה, ובשבת דלאו זמן תפילין יש במקומם מצות שבת שהיא זכור ושמור, והנה כבר אמרנו כמכה השמינית היא מכת ארבה יש בה משתיהן בחי' הלב, לב מבין ובחי' המוח ג"כ. ע"כ יש בה רמז לשבת וכמ"ש בבעה"ט וינח הוא שנים במסורה, חד וינח בכל גבול מצרים וחד וינח ביום השביעי. ולעומת מכת חושך זכו ישראל לנר של שבת, והמצוה בשתי נרות. ולעומת מכת חושך שהיתה כפולה, חושך של גיהנם וחושך של מעלה כנ"ל:

ויש לומר שזה עצמו היתה הגאולה מה שישראל זכו לבחי' לב ומוח, כי שעבוד מתייחס לחומר כאמרם ז"ל שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. וכבהמה המה להם, וכאשר נשלם בישראל תכלית התעוררות והתפעלות, בחיות נפלא בלב ובמוח, שהיא צורת האדם היפוך מהות הבהמה כנ"ל ממילא נסתלק השיעבוד. וגם כל גלות היא בחי' שינה, כמ"ש בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. וכמו שאמרו ז"ל שאמר המן אלוהיהם של אלו ישן הוא. והיינו שישראל אז באותו זמן היו בלתי חיות והתעוררות כלל, ונהנו מסעודתו של אותו רשע. שנעשית בשביל שאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי כבש"ס מגילה וישראל נהנו מסעודה זו שהיא כאילו ח"ו מודים לו ומתייאשים מן הגאולה, מה גם כי עיקר הסעודה היתה להמשיך את ישראל לתאוות רעות היפוך בחי' לב דקדושה, וחטא שהשתחוו לצלם הוא היפוך מוח ושכל דקדושה ע"כ באשר מצא המן אז ישראל כאלו היו ישנים ונרדמים, בלי מוח ולב, שפט בשכלו המטונף שזהו חסרון ח"ו בחיקו ית"ש, וכאלו למעלה ח"ו יש שינה, ומזה נסתעפה בישראל בחי' השינה, אבל ח"ו הדבר להיפוך שבשביל שהיו ישראל בבחי' שינה, זה גרם התפשטות הגלות וכאשר התעוררו בשביל גזירת המן קרבה שנת הגאולה, וכתיב ויקץ כישן ה'. וכן הי' ביציאת מצרים שכאשר זכו ישראל לחיות חדשה, והתעוררות בבחי' לב ומוח, זה עצמו הביא הגאולה, וזהו הענין שנגאלו בזכות פסח ומילה, שהם שני אלה כנ"ל:

וממוצא הדברים שהכבדת הלב של פרעה, אף שלפי השקפה שטחית הי' נראה כמעכב בגאולתן של ישראל, נהפוך הוא שזה עצמו הי' הסיבה לגאולתן. ולפי הצעה הארוכה הזאת יובנו דברי קודש של כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמשה הי' תמה, היות כל כח אומה"ע איננו אלא טבעי וכת הטבעי איננו אלא ז' במספר, מאין בא שאחר השבע מכות עוד לא נכנע פרעה, וזה שהשיב לו השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, שמאתי יצאו הדברים, למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולעומתו יזכו ישראל כנ"ל, ותהי' הגאולה ויהפרו זה לדורות הבאים את אשר התעללתי במצרים, היינו שבדבר שהם חשבו שיעכבו גאולתן זה עצמו הי' הסיבה להגאולה:

במדרש כובד אבן אמר הקב"ה כבדתי את ישראל שנקראו אבן כמ"ש משם רועה אבן ישראל, ונטל החול אלו ישראל וכו' ועמדו והכעיסו לפני וכו' ובקשתי לכלותן ולהשליכם מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן, ועמד עליהן והרגן, הוי וכעס אויל כבד משניהם, הוי כי אני הכבדתי את לבו. נראה הפי' דהכבדת לב פרעה היתה עצת ה' להציל את ישראל כשלא היו ראויין להצלה מצד עצמם מפני מדת הדין המקטרגת, אנה ה' ליד פרעה שיכבד לבו ועמד לנגד ה' בעזות מצח, ובזה שיתף הקב"ה את כבוד שמו עמנו, ושוב צורך הגאולה למען כבוד ה' שלא יתחלל, ונגד כבוד ה' אין כח לשום מקטרג לקטרג, כי לא יכול לומר שלא יתקדש שם ה'. ובהכרח ישימו יד לפה. וענין זה ראיתי בספר זכרון זאת להרבי הקדוש מלובלין. ובספר אור ישראל להמגיד מקאזיניץ עצה נכונה לאדם המתפלל בצר לו שלא יתפלל עבור עצמו. אלא בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' א"כ צערו הוא צער השכינה כביכול, ע"כ יתפלל עבור צער השכינה ובזה נסתם פי המקטריגים. וכמו שבפרט כן יש לומר הוא בכלל ישראל, שכאשר ישראל אינם כ"כ ראויין ומדת הדין תמצא מקום לקטרג, אז עצת השי"ת לשתף כבוד שמו הגדול עמנו שבצרתינו יגיע חילול כבודו ית"ש, ושוב נסתם פה המקטריגים. ובזה יש לפרש שהי' מאמר כי אני הכבדתי את לבו לפי דברי המדרש תשובה למרע"ה, שהי' תמה מדוע אחר שבע מכות עוד הוא מתחזק. והי' מתיירא מפני קטרוג אולי ח"ו עמדו מקטרוגים וה' אוהב משפט ולא ידחה את המקטרג בקש. אמר לו השי"ת כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו. וא"כ אל כבודי נוגע הדבר ושוב אינך צריך להתיירא מפני המקטריגים. וא"כ זה ענמו שהי' פרעה מכביד את לבי נגד ה' לבלתי שמוע בקולו ביד משה נביאו והי' מעכב הגאולה, זה עצמו הביא הגאולה. כי אלמלא הכביד את לבו לא הי' אפשר להגאל כי היו במ"ט שערי טומאה והי' הקטרוג רב, ואתיא כי הא דכתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, ופי' הרה"ק אדומו"ר ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא. כי בודאי אין רבותא שהקב"ה נוצח נגד מחשבות בני אדם. אך הרבותא שמאותן מחשבות עצמן שהם נגד רצונו ית"ש מסתעף קיום עצת ה':

ונראה כי היא שעמדה לאבותינו ולנו, שמדה זו נוהגת, בכל הדורות, וכן הי' בעת חורבן ביהמ"ק בחטא ישראל אף כי לא הי' חסר יסורין ופרעניות לשלם שבע על חטאותיהם בלי שיהי' חורבן ביהמ"ק ע"י גוים, שהי' חילול ה' גדול, שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותתם אותות. ואמרו כל היום אי' אלוהיך. אך הוא הדבר שראה הקב"ה שבאם לא ישתף שמו הגדול עמנו בצרותינו לא תהי' ח"ו תקומה לשונאי ישראל, ע"כ הי' תשלומי כוס פרענותם מצורף לחילול ה', ועי"כ גאולה וישועת ישראל מוכרחת אפי' כשישראל אינם עושין חשובה ואפ" ח"ו יהיו רעים וחטאים מאד, לא ימלא המקטרג פיו לקטרג כנ"ל. באשר הוא נוגע לכבוד שמו. וכאשר נעביר עין השקפה על פני כל הדורות שעברו מאז ועד עתה, נראה שבכל עת שהיו הדורות בלתי טובים נתרבה בעולם ע"י האומות חרופין וגדופין על ה' ועל תורתו כמו בימינו אלה. והכל בשביל כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול בב"א:

ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, ויש להבין מה זה נתינת טעם כי חג ה' לנו. הלוא אין דרך הטף לזבוח כטענת פרעה. ונראה דלשון חג הוא סיבוב מלשון ובמחוגה יתארהו. והיינו שבחג ממשיכין הארה אלקית מעומק רום ונקרא בפי המקיבלים סובב כל עלמין, שהוא מאיר בהשואה אחת מעלה ומטה, כידוע ענין זה בדברי הרב ז"ל בתניא. וע"כ מגיעה הארה האלקית אפי' לטף ולקטנים וכולם מקבלים תועלת הזובח ואשר איננו זובח. ואף דבזמן המקדש לא היתה המצוה להביא עמם את הטף רק בהקהל, יש לומר דכל ישראל הם כאיש אחד אשר ישנו שם בביהמ"ק ואשר איננו שם. וע"כ אפי' כשהטף בביתם חשוב כאלו היו שם, וזה ניחא בזמן המקדש, אך במצרים שעוד לא נעשו כולם כאיש אחד ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן. ע"כ היו צריכין להיות גם הטף במקום הזביחה:

ולפי האמור יש ליתן טעם על י"ב חלות בשבת, כי שבת היא רזא דאחת, ועונג שבת של כל איש מגיע להכלל כולו אשר ישנו פה ואשר איננו פה וידוע דיש י"ב גבולי אלכסון, והיינו קיבוץ כל הכחות מכל הצדדים, וזה זוכה כל איש אשר השבת קלטתו. וע"כ השרידים אשר ה' קורא שהשבת קלטתם, עושין י"ב חלות נגד כל י"ב גבולי האלכסון להורות על ענין זה:

ויצא מעם פרעה בחרי אף. בש"ס זבחים אמר ר"ל סטרו ויצא, ויש להבין למה הוצרך לזה שבודאי לא עשה משרע"ה מחמת כעס שזה תכונה רעה בנפש, אלא לתועלת וצורך ומה צורך ותועלת הי' לו בזה. ונראה דהנה באיכות החיבור נפש אדם שהיא רוחנית בגוף הגשמי נבוכו המחקרים כי איך אפשר צירוף וחיבור בין שני דברים שאינם ממהות אחת. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בזה שהוא מחמת צלם אלקים המחבר אותם, ואך בצלם יתהלך איש. עכ"ד והנה מלך הוא המחבר את העם, יש לומר נמי שכחו הוא מפאת צלם אלקים, כאמרם ז"ל חביב האדם שנברא בצלם. ובתוס' שהאדם נקרא אפי' גוי, ואם יש בו כח החיבור יותר הוא מפאת שיש בו צלם האלקים ביותר, ולפי"ז יובן ענין כבוד מלכים, שנצטוינו עליו ואפי' משה ואליהו נצטוו לחלוק כבוד למלכות, ואפי' למלכי אומה"ע. שהוא מפאת צלם אלקים שעליו:

והנה אם ישראל הם בגלות תחת מלך אחד, אף שישראל ואומה"ע אינם בסוג אחד, בודאי הוא מצד צלם אלקים שבו. מה גם במצרים שהיו ישראל מצורף ומחובר למצרים לגמרי, כאמרם ז"ל שהיו כעובר במעי בהמה. ועובר ירך אמו. בודאי הי' למלך מצרים צלם אלקים חזק לצרף הפכים כאלו יחד. והנה אמרו ז"ל הסוטר לועי של חבירו כאלו סוטר לועו של שכינה שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם ובזה יש לפרש דברי חכמים וחידותם, שאמר ר"ל סטרו ויצא היינו שלקח ממנו את גודל כחו, שהוא צלם אלקים, שהי' עליו ובזה עצמו נפסק החיבור והצירוף שהי' בינו לבין ישראל:

ולפי האמור יובן הענין דבמדרש בראשית, דויברך אלקים את יום השביעי ברכו במאור פנים, שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כמאור פניו בחיל. כי שבת היא רזא דאחד. ובודאי מפני שנתחזק אז כח צלם אלקים על האדם ע"כ הוא מחבר גם את פרטי אנשים, ע"כ מאור פניו יותר בהיר ועוז פניו ישונה לטובה:

והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג וגו'. על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה. ויש להבין דהא דבחוזק יד הי' מחמת שהקשה פרעה ואלמלא הקשה לא הי' שייך חוזק יד א"כ הי' צריך להקדים שהקשה פרעה מקמי דבחוזק יד, ועוד יש לדקדק דמסיים על כן אני זובח כל פט"ר הזכרים וכל בכור בני אפדה ואלו פטר חמור שיירי', ולפי פירושו של הספורנו עיקר שאלת הבן הי' על הפטר חמור עי"ש ולבסוף שיירי':

ונראה דהנה ידוע דאם היו ישראל כל הארבע מאות שנה במצרים, הי' נגמר התיקון ולא הי' עוד שום גלות, וכבר אמרנו בזה שאם התמהמו כל הד' מאות שנה הי' כדמיון עיבור שנשלם ימי הריון שיוצא מעצמו, וכמו פרי הגדל באילן שכאשר נגמר נופל מאליו. אך באשר לא יכלו להתמהמה אמרו ז"ל שהי' כדמיון הרועה שפושט ידו למעי בהמה ושומט את העיבור ממעי', וע"כ הי' פרעה מקשה לבו ולא רצה לכלחנו, עד שהוצרך לזה תוזק יד כמו עיבור שהי' עדיין מעורה במעי אמו, וצריכין לתלשו בכח, ולעתיד באמת כאשר יגמר התיקון לא יהי' נצרך לחוזק יד ולא יעכבו האומות כלל אלא מעצמם יצאו מהגלות ולא עוד אלא יתקיים והביאו את כל אחיכם מנחה וגו', והנה לעתיד יהיו כל ישראל כהנים, כמ"ש בבעה"ט פ' יתרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וכמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, ונראה דכל הענין קידוש בכורות לא יהי' לעתיד שהרי כולם יהיו כהנים וכמו שכהנים פטורים מפדיון הבן, ואפשר שגם בכור בהמה טהורה לא יהי' נוהג אלא שכל הבהמות יתעלו במדריגת בכור שבזה"ז הגם שיהיו מותרים בגיזה ועבודה, וברוך ה' היודע, אבל בכור אדם ופטר חמור בודאי לא יהי' נוהג דלא גרע מכהנים שבזה"ז. ורק בזה"ז שלא יכלו להתמהמה ולא נגמר התיקון לא הי' יכול להיות הכל מקודש והוצרך להוציא ולהפריש הראשית לבד לה' והשאר חולין, ובזוה"ק (מ"ג.) דפטר חמור הוא רמז ליצה"ר דיכול לאתזרא לי' בתיובתא, ותפדה בשה היינו לעשות מיצה"ר יצ"ט. עיי"ש וע"כ יובן דבזמן שהי' התיקון נגמר לא יהי' ענין לפטר חמור, וכן באם היו כל הד' מאות שנה במצרים, ולפי האמור יש לפרש הפרשה דבשביל שלא יכלו להתמהמה והיו דבקים עוד במצרים הוצרך להוציאם בחוזק יד לתלשם בכח ולהפרדם ממצרים, ומפני זה עצמו הי' פרעה מקשה לבו לשלחנו עד שהוצרך להכות את בכוריהם, ובשביל זה עצמו נתקדשו הבכורים היינו לפי מה שאמרנו במאמרים הקודמים שכל מכה ומכה לעומתה היתה התעלות מדריגה בישראל, ובמכת בכורות שהוא הראשית שלהם נתעלה הראשית שבישראל, ואם היו כל הד' מאות שנה היו כולם באותה מעלה, אך עתה באה להם המעלה לא מצד עצמם רק מצד ההיפוך היינו מכת בכורות:

ולפי"ז יש לומר דכל השאלה היא לא למה אלו קדושים, אלא למה לא כולם קדושים ובכן לפי פירוש זה אי אפשר שתהי' השאלה גם על פטר חמור, דהוא בהמה טמאה, למה לא כולם קדושים, שגם לעתיד לא יהיו כולם קדושים, אלא שלא ינהג כמו כהנים דפטורין, וכן לענין הרמז שבזוהר שלעתיד מביא היצה"ר ושוחטו ומה שמכלל בקדושה יוכלל תיכף, ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ולא יהי' עוד שייך לעשות מיצה"ר יצ"ט, ולא עליו היתה השאלה, ע"כ לא באה עליו התשובה:

פרק ה

שנת תרע"ה.

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', ויש להבין הלוא כבר נאמר לו בתחילת שליחותו מקודם התחלת המכות שנאמר ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ולא ישמע אליכם פרעה וגו' וידעו מצרים כי אני ה' וגו', ולמה הוצרך לחזור עוד הפעם ולהודיעו ומה הוסיף שלא נאמר שם:

ונראה לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אהא דאמר משה דרך שלשת ימים נלך במדבר, ופרעה אמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ, כי משרע"ה אמר כי כל איש הקרב לעבודת השי"ת צריך מקודם להכין עצמו ולהתנקות מקנאה תאוה וכבוד המתייחסים אחר גוף ונפש ושכל, [ופרשנו במק"א התייחסות אלה לאלה, קנאה מחייחסת לגוף כמ"ש ורקב עצמות קנאה, כי בנין הגוף הוא העצמות, ובזוה"ק (מ"א:) דהא גרמי אינון תקינא דגופא, ובאשר מהם תוצאות הקנאה הוא רקב עצמות, תאוה מתייחסת לנפש כמ"ש תאוה נהי' תערב לנפש, כבוד מתייחס לשכל, שהשכל באשר הוא מהעליונים מושך לכבוד כמ"ש בספר הישר לר"ת. וכתיב לכן שמח לבי ויגל כבודי שהיא הנשמה כמו שפירשו המפורשים ז"ל] ונראה לומר עוד שתאוה מחייחסת לגוף כאמרם ז"ל היא עשתה מעשה בהמה קנאה לנפש שהיא מכחות הנפש ובהמה אין בה ענין קנאה, כבוד לשכל כנ"ל והתייחסות זה נראה יותר, זהו הענין הליכת דרך שלשת ימים במדבר, וכעין מה שנאמר במתן תורה היו נכונים לשלשה ימים לכוונה זו, ופרעה הרשע אמר זבחו לאלקיכם בארץ, היינו עם כל הארציות בלי הכנה כנ"ל, אך יש להתבונן למה סירב פרעה לזה אפי' לפי שיטתו שאין מהצורך מ"מ לא יזיק:

ונראה דהנה מצינו שלשה לשונות בכתוב, פרעה, מלך מצרים, מצרים, ובזוה"ק (י"ז.) שמלך מצרים סתם קאי על השר של מצרים, ויש לומר דשלשה שמות אלו מהם שלשה כתות טמאים לעומת, גוף, ונפש, ושכל, ומושכים, לקנאה, תאוה, וכבוד, פרעה הוא נעומת השכל, שבזוה"ק שפרעה בקדושה הוא מקום שמשם מתגלה כל נהורין, וזהו פעולת השכל המגלה כל נעלם, ומובן אשר לעומתו להבדיל פרעה בטומאה הוא שכל הטמא ומושך לכבוד, וממנו מסתעף גיאות ושניות וע"ז, כי כל המתגאה כאלו עע"ז, וכישוף מלך מצרים שהוא השר של מצרים הוא לעומת נפש הקדושה כמו שפירש"י בגר שסורו רע שר שלו רע יצה"ר שלו רע, ודייק לה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדברי רש"י אלו שהשר של האומה הוא היצר של האומה, והיצר מתייחס לנפש, כמו שפירש"י חולין (ק"כ.) נפש לרבות השותה, שלשון נפש הוא הרצון עיי"ש, ומושך לקנאה, מצרים סתם הוא הגוף והחומר אשר בשר חמורים בשרם, ומושך לתאוה כמשפט החומר:

והנה ישראל במצרים שהיו כעובר במעי בהמה ולא הי' להם מציאות בפני עצמן אלא שהיו טפלים למצרים, ולא הי' שייך לומר שינתן בהם כח להתנקות מקנאה תאוה וכבוד, שמהות מצרים היתה פועלת בהם תמיד כמו עובר שאוכל ממה שאמו אוכלת וכמו מאכל שנתעכל ושנתהפך לגוף האוכל, כן היו מדות הרעות של מצרים מתעכלים ומתאחדים בישראל ותוקפם בכח, ומושך לשלשה דברים רעים, ותוצאותם הוא ע"ז ג"ע שפ"ד כמו שדברנו כבר מזה, ולפי"ז מובן אשר טענת משה ללכת דרך שלשה ימים במדבר להתנקות מקנאה תאוה וכבוד, אי אפשר אלא שיצאו לגמרי למציאות חדש בפ"ע, היפוך כל גלות מצרים, וע"כ סירב פרעה בזה:

ומ"מ יש לומר שאחר שבע מכות הראשונות נשתנה הענין, והיינו דהיות ידוע דכל מכה ומכה היתה דו פרצופין נגוף למצרים ורפוא לישראל, ומספר שבעה הוא מתייחס להטבע, וכן מדות האדם המה שבע, ובאשר המכה השפילה כח מצרים והרימה והעלתה כח ישראל נעשה בהכרח פירוד ביניהם שאלו למטה ואלו למעלה, וכן בהכרח קנו ישראל מציאות בפני עצמן, ותחת אשר עד אז הי' כענין אמרם ז"ל במשנה ספ"ק דערכין היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד דכחד גופא חשוב, אחר שבע מכות נשתנה הענין, והוא כענין שאמרו ז"ל שם ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד, דכיון דנעקר לצאת גופא אחרינא היא ואינו כגוף אמו, ומאז התחילה תקופה חדשה שמאחר שיש להם מציאות בפני עצמן נעשו כלים לקבל כח עליון שיהי' ביכולתם לפרוק מהם עול חשבונות הרבים ולהשי"ת עצות בנפשם להתנקות מקנאה תאוה וכבוד:

ונראה דהנה כבר אמרנו בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שבמכת חושך נפתח לישראל מאמר יהי אור, וע"כ כתיב ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, ופרשנו שאיתא במדר"ת שהי' האור מאיר להם מה שבתיבות בחביות ובמטמוניות, ומוכח שהי' מאור להם אור שנברא ביום ראשון במאמר יהי אור שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, כי הי' האור רוחני ואין הגשם חוצץ בפני הרוחני, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד כי במכת בכורות שהיא ראשית של מצרים נפתח לישראל מאמר הראשון דבראשית כבש"ס ר"ה בראשית נמי מאמר עכת"ד, ואמרנו שלפי סדר זה י"ל שבמכת הארבה נפתח לישראל מאמר יהי רקיע בתוך המים, ונפתחו לישראל המאמרים כסדר למפרע:

ולפי"ז יש לומר דשלש מכות האחרונות נתנו כח ואומץ לישראל לעומת קנאה תאוה וכבוד, שמקור מוצאם מגוף ונפש ושכל, והיינו דהנה בתקה"ז יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים פקודא דא לאפרשא בין מים מתיקין דכיון לבין מים מרורים מסאבין וכו', ויש לומר דכאשר נפתח זה המאמר לישראל נתהוה בהם כח המבדיל בין קודש לחול וכו', והנה הבדלה איננה שייכת רק בגוף שכולם טבועים בחותמו של אדה"ר וצריכין הבדלה, אבל בנפשות אין שום דמיון בין ישראל לאומות כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, ואינו שייך בהם הבדלה, וכמו שפירש"י קדושים בפסוק והבדלתם בין בהמה הטהורה לטמאה אין צ"ל בין חמור לערוד שמובדלין הם אלא בין טהורה לך לטמאה לך בין נשחט רובו של סימן לנשחט חצי' וכמה מלא השערה, וא"כ מכת ארבה פעלה בישראל מעלת הגוף והיא עצמה דחתה מהן תוקף ענין תאוה כנ"ל, שהיא מתכונת הגוף ועם מצרים:

מכת חושך פעלה בישראל מעלת הנפש, והיינו דמאחר שנפתח לישראל מאמר יהי אור והוא אור שנברא ביום ראשון, וזה גורם שהאדם בעצמו יראה ויבין מה ששייך לו ומה ששייך לזולתו, וזה מסלק הקנאה, וכמו לעתיד אחר סילוק ההסתר כתיב ונתתי לכם לב בשר, ודרשו ז"ל לב בוסר בחלקו של חבירו, ונדחה מישראל כח שר של מצרים המושך לקנאה כי מעט האור דוחה רב החושך, ואין כח שליטת השר אלא במקום העדר האור שנברא ביום הראשון, וכענין שכתוב בו תרמוש כל חיתו יער, שאין לו כח אלא מפאת ההסתר והצמצום, ונדחה מהם תוקף כח המושך לקנאה שהיא מתכונת הנפש ושר הארץ כנ"ל:

מכת בכורות שנפתח לישראל מאמר בראשית השיגו ישראל מעלת השכל דקדושה ונדחה מהם כח פרעה שכל הטמא המושך לכבוד שממנו נסתעף גיאות וע"ז וכישוף, כי כאשר מאיר ראשית המציאות שכל הבריאה מאמיתת המצאו, ממילא נתבטלו כל אלו הענינים כמובן:

ובאמת שגם מהות המכות מורין שהם לגוף ונפש ושכל, כי מכת הארבה היא שאכל את יתר הפליטה ונכרת אוכל מפיהם, זו מכה מתייחסת לגוף, כי ענין אכילה מחייחס לגוף, מכת חושך מתייחסת לנפש כי הראי' היא מכוחות הנפש, ואף שהבהמה נמי רואית אין ראיית האדם דומה לראיית הבהמה, כמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים, ובב"ר פרשה ח' וראה כמלאכי השרת ובהמה אינה רואה אתמהה אלא זה מצדד, הרי שהראייה שבאדם אינה דומה לראיית הבהמה, והוא מכחות הנפש, מכת בכורות מתייחסת להשכל שהשכל הוא הראשית וחלק הנכבד שבאדם ולו משפט הבכורה:

קיצור הדברים שבשבע מכוח הראשונות שנתבטלו ממצרים השבע מאמרות שהם היו קיום ומהות ומציאות מצרים הטבעי, לעומתם השיגו ישראל מציאות בפני עצמם וכגופא אחרינא נינהו, תחת אשר אז היו כעובר ירך אמו וכחד גופא עם המצרים, ובשלש מכות האחרונות נדחה מישראל כח מצרים שמשכו אותם בתוקף ובחזקה לקנאה תאוה וכבוד, ומאז והלאה עמדו בבחירה החפשית בלתי המשכה לאחת הצדדין והגיעה העת להתנקות משלשה אלה בדרך שלשת ימים במדבר עד שיהיו ראוים לעבודת ה':

ולפי האמור מובן אשר הנאמר למשה בתחילה ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים וגו' ונתתי את ידי במצרים, שהוא ביטול שבע המאמרות אצלם למען ישיגו ישראל מציאות גופא אחרינא אינו מוכרח שיהי' במשמע גם שלש מכות אחרונות שידחה מישראל כח המושך לקנאה תאוה וכבוד שזה ענין אחר לגמרי, וע"כ בא לזה מאמר אחר כי אני הכבדתי וגו' מה שלא נאמר בתוך שבע מכות הראשונות, אלא דווקא קודם שלש מכות האחרונות, שעד הנה היתה תקופה אחת ומעתה מתחילה תקופה אחרת:

וכשנדקדק בכתוב יש לומר שרמז בכאן כל שלש מכות האחרונות אף כי פשטא אמכת ארבה לבד קאי, מ"מ רמז לכל השלש מכות שהרי שלש תועליות כתוב כאן, א' למען שתי אותותי אלה בקרבו, ב' ולמען תספר באזני בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים וגו', ג' וידעתם כי אני ה', ויש לפרש אותותי אלה "בקרבו" רומז לגוף ולעומתו השיגו ישראל מעלת הגוף כנ"ל, ולמען תספר רומז לנפש, כי הדיבור מתייחס לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, וידעתם כי אני ה' רומז לשכל שבו הידיעה, וזה רומז שהכבדת הלב מעתה הוא לתועלת גוף ונפש ושכל, והיינו שבשלש מכות האחרונות וכנ"ל:

ולפי האמור יובן עוד מה שפרעה התנחם ונתן הרשות לצאת בשלשה פעמים בכל פעם חלק אחד יותר, אחר התראת מכת הארבה אמר לכו נא הגברים, אחר מכת חושך גם טפכם ילך עמכם, אחר מכת בכורות גם צאנכם גה בקרכם קחו וגו', כי השלש חלוקות מקבילות לגוף ונפש ושכל, גברים הם מבני כ' ומעלה שבהם שלימות השכל, וכענין אמרם ז"ל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' והבן, טף אין בהם אלא בחי' נפש לבד בהמות אין בהם אלא בחי' גוף לבד, ובכאן צריך אני להקדים הקדמה אחת, שהאומנם סדר מציאת האדם לצאת אל הפועל הוא בתחילה גוף, שהרי תינוק אין בו בחי' נפש שהרי אין לו רצון ואהבה, אח"כ משיג בחי' הנפש ואח"כ בחי' השכל, מ"מ הבא לדחות הפסולת ולהזדכך לעולם מתחילין לנקות את השכל ואח"כ הנפש ואח"כ גם הגוף, כי כל החשוב יותר נקל להזדכך ביותר, וכמו שהגדנו במק"א דכד הוינא טליא שאלתי את כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה למה בספירת העומר מתחילין בחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות הלוא לעולם מעלין בקודש, והשיב לי שלהדחות הפסולת יותר נקל מדבר שהוא במעלה יותר, וכאשר זוכין בזה שוב ביכולת לתקן גם את שלמטה הימנו, עכ"ד, וא"כ בתחילה מה שזכו ישראל שיהי' להם בפני עצמן בחי' גוף ונפש ושכל, הי' בתחילה הגוף, ואח"כ הנפש, ואח"כ השכל, כסדר תולדות האדם, אך במה שנתמעט כח פרעה ונסתלקה הגלות לעולם כח השכל קודם, שהרי אי אפשר שיהי' כח הגלות על דבר הגבוה כמו על נמוך, וע"כ כשנסתלק כח פרעה מתחיל מקודם מהשכל ואח"כ מהנפש ואח"כ מהגוף, והנה ידוע שדיבורו של הקב"ה הוא מעשה כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, וע"כ תיכף בהתראת מכת הארבה נתבטל כח מצרים מהשכל של ישראל, וע"כ אמר לכו נא הגברים שהוא מתייחס להשכל ובמכת חושך שלא היתה התראה נתבטל כח מצרים מהנפש אחר שבאה עליהם המכה, וע"כ אחר מכת חושך נתן רשות גם להטף, עד אחר מכת בכורות שנסתלק לגמרי כח מצרים, אמר גם צאנכם גם בקרכם קחו וגו':

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה