שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב
וארא
פרק א
שנת תרע"א
וארא אל אברהם וגו'. להבין מה הי' זה תשובה על שאלתו למה הרעות וגו'. ואם עדיין לא היתה עת הגאולה, ושצריכין עוד למירוק למה זה שלחתני כמו שפירשו המפרשים ז"ל, ונראה דהנה היו ז' צדיקים מאברהם עד משה שכל אחד הוריד את השכינה מרקיע לרקיע עד משה רבינו ע"ה שהורידה לארץ כדאיתא במדרש, ונראה דכמו שביעי בימים היא שבת כ"כ משה רבינו ע"ה הי' השבת של ז' הצדיקים, היינו שכל ששה הצדיקים שלפניו היו כמו ששת ימי המעשה שעבודתם הי' להמשיך קדושה בעולם הטבע להאיר את הטבע באור אלקי, וכבמדרש נח משל למלך שמהלך במבואות האפלים וכו' עד בוא והאיר לפני, כי בכל ענינים שהי' הטבע עומד כנגדם כמו עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה, וכמ"ש בעל העקידה על דברי המדרש ויצא נעשה כל העולם ככותל לפטו, והם בכח קדושתם בקעו את כל חומות ברזל העומדים לפניהם ונמשכו אחר רצון השי"ת, בזה האירו את עולם הטבע עד שהי' בכחם להוציא יקר מזולל ולגייר גיורים, ולברר הטוב מן הרע, והוא בכח השם אל ש' לעשות נסים נסתרים מלובש בטבע כמ"ש הרמב"ן, עד שבא משה רבינו ע"ה ועשה אותות ומופתים יוצאים מהיקש הטבע לגמרי והראה שהטבע נדחה לגמרי מפני רצון השי"ת, והוא בכח שם הוי' שנותן בכל עת הוי' חדשה, ולעשות אותות ומופתים בשינוי ממנהגו של עולם, והוא כעין יום השבר שאין בו מלאכת הברורים כלל וכאילו כל מלאכתך עשוי', רק שביתה והעלאת העולמות היפוך ששת ימי המעשה, שהם עולם הטבע שהי' נמתחת והולכת, אך הנה לפי הנהגת ששת ימי המעשה, ועבודת ה' לברר את הטוב מן הרע, לעומת זה מאירה אח"כ באדם קדושת השבת, שבמה שהאדם הולך ובוקע את כל חומות ברזל שכנגדו, ולמרות כל המניעות והמחשבות הטורדות אותו הוא מתאמץ בעבודת ה', זה נקרא שהוא הולך בחושך ולא יושב, וזה שכתוב (ישעי' ט' ה') יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, ויש לפרש שהאור גדול הוא אור השבת אבל יושב וגו', היינו מי שהמניעות מטרידים אותו ומונעים אותו מהלוך בעבודת השי"ת ונשאר יושב, לזה אור השבת נגה עליהם בלבד, ולא אור גדול כאותן ההולכים בחושך, וכ"כ האבות הקדושים בשביל עבודתם כענין ששת ימי המעשה והילוך בחושך כמ"ש אשר התהלכו אבותי לפניו, וכבמדרש הנ"ל, שהאירו במבואות האפלים וכמ"ש מי העיר ממזרח שדרשו כמו האיר, אח"כ הי' ביכולת משה רבינו ע"ה לפתוח את עולם הנסים בשביתת הטבע מענין שבת, וזה בכל עצב יהי' מותר ובמדרש בכל הדברים שאדם נושא ונותן בהן ד"ת הוא נוטל עליהם שכר, היינו בכל הדברים שהוא עושה עפ"י הנהגת ושכל התורה בזה הוא מאיר אור התורה בעולם הטבע ונוטל עלי' שכר היינו אור קדושת שבת:
והנה כ"ז בידינו מכח ירושת אבות, ומכח משה רבינו ע"ה שהאבות הקדושים השרישו בקרבינו זה הכח להלוך בתוך החושך והמניעות המסתירים את אור אלקי בתוך הטבע, ולהביא את אור אלקי בתוך הטבע ע"י עבודתינו בתורה ותפלה ובסור מדע, ואח"כ לקבל את אור קדושת שבת לפי רגלי העבודה כל ששת ימי המעשה, שיהי' כאלו כל מלאכתינו עשוי', שיהי' כאלו כל הטבע שובחת, ובהלו אור קדושת שבת על ראשינו להתענג על ה', ושבת היא יומא דנשמתא מענין עוה"ב:
אך לכל אלה היו צריכין מירוק וזיכוך בארץ מצרים ובטרם בא משה רבינו ע"ה שהי' כח ישראל רק מירושת אבות הקדושים, וכעין ששת ימי המעשה, לא הי' זיכוך ומירוק רק כנגד זה, אבל אח"כ כשנשתלח משה רבינו ע"ה אל בני ישראל ונעשו עמו של משה, כמאה"כ ויזכור ימי עולם משה עמו, השיגו גם זאת המעלה להיות ראויים לקדושת שבת למעלה מהטבע, ושיהי' כאלו כל מלאכתו עשוי', שוב היו צריכין מירוק וזיכוך גם לבחי' זו, ומירוק הזה הוא במה שהכבידו עליהם העבודה כ"כ עד שצא נשאר בהם שום בחי' עצמית כמאמר פרעה תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר, וזה לעומת שהקדושה כאלו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכה, לעומת זה הוא בקליפה שלא יהרהרו כלל בעבודה, ובכן התי' מבואר שאל האבות נגלה רק בשם הזה, באשר עבודתם הי' להמשיך הקדושה אל הטבע. וכנ"ל, ע"כ בניהם במצרים לא היו צריכין מירוק רק בענין זה, אבל לעשה רבינו ע"ה נודע בשם הוי' שהטבע נדחית. וכנ"ל צריכין מירוק ג"כ יותר וכנ"ל:
ענין ד' לשונות של גאולה, דהנה גאולת מצרים היא ראש לכל הגאולות, גאולת ד' מלכיות, וגאולת הנפש, מכל ענינים, המעיקים לנפש ומפריעין אותו מעבודת ה', דהנה ידוע דבבחינה אחת הם עולם, שנה, נפש, ובזוה"ק דכמו שיש גהינם בעולם, כן יש גהינם בנפש, והיא מרה וידוע דארבע מרות יש, לבינה, אדומה, ירוקה, שחורה, וע"ז הד' לשונות של גאולה שמוציא מד' מיני גהינם ולעומתם בעולם ד' מלכיות, בבל הוא כנגד מרה אדומה ובמדרש, ובפסיקתא פרשת פרה, אדומה זו בבל שנא' אנת הוא רישא דדהבא, פרס ומדי הם כנגד מרה לבנה, דכתיב חדוהי ודרעוהי דכסף, וכסף הוא לבן, מלכות יון כנגד מרה ירוקה כידוע דמלכות יון בקליפה היא כנגד גוון ירוק שבקדושה, מלכות אדום כנגד מרה שחורה, שהם לקחו החיות והשמחה מישראל וכמ"ש (בישעי' כ"ג ז') הזאת לכם עליזה, וכן ירושלים נקראה עליזה, כשזה קם כו' שהם לקחו השמחה מישראל, וידוע בחכמת הרפואה שמחלת המרה שחורה קשה מכולם, וע"כ גלות אדום קשה משלשתן, כמ"ש לפנינו בשם המד"ר, וכמו המרה שחורה היא הסתלקות החיות כן בגלות אדום אין אתנו לא נביא ולא חוזה ואין לנו שיור רק התורה הזאת, שהתורה היא נותנת חיים לבעלי' רק באותו אופן שהוא יושב ושונה, וכמו שרמזו ז"ל כל היושב ושונה הקב"ה שונה כנגדו, כנגדו דווקא אם הוא לומד בחיות ורגש הנפש כן היא נותנת לו חיי הנפש, ובמדרש דכל המלכיות נקראו על שם מצרים, וכן הגאולה שהיתה במצרים היתה גם גאולה של ד' מלכיות, ולכן סדר הד' לשונות של גאולה והוצאתי, זהו רמז על גאולה מגלות בבל, דענין בבל הוא עירוב טוב ורע כמ"ש כי שם בלל ה' וגו' ומיכלא דהאי רשיעא בישרא בחלבא, וציץ של זהב נתנה בצלם של נבוכדנצר והי' מכריז אנכי ולא יהי" לך, וע"ז כתיב והוצאתי את בלעו מפיו, והצלתי הוא גאולה מגלות פרס ומדי, שהיו נתונים להשמיד להרג ולאבד וניצלו, וגאלתי היא כנגד גאולה מגלות יון, שהיו ישראל שרויין על אדמתם ולא הי' חסרים רק גאולה משעבוד יון כעין גאולת בתים שמסלק שעבוד הקונה, ולקחתי הוא גאולה מגלות אדום שהיא גאולה עתידה מלשון אני אהי' לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, וכאשר הקליפה מאדום היא מרה שחורה, מוציא מזה הוא התורה שהיא משמחת לב, וזה גופא הוציא ממצרים מהמרה שחורה שהיתה בגלות, ובמד"ר (ויקרא י"ג), משה נתן שלשתן בפסוק אחד ולזו בפסוק אחד, וכן דניאל ראה שלשתן בלילה אחת ולזה בלילה אחת, ר' יוחנן אמר ששקולה כשלשתן רשב"ל אמר יתירה, וכן בד' לשונות של גאולה שלשה ראשונות בפסוק אחד, והרביעית בפסוק אחד, מחמת שגאולה העתידה יתירה מכל הגאולות, וכ"ז יהי' בזכות התורה שהיא ולקחתי, כי ת"ת כנגד כולם, וע"כ מביאה הגאולה שהיא כנגד כולם, ובכלל ולקחתי אתכם לי לעם הוא הברית, כמ"ש בזוה"ק ועמך כולם צדיקים נטרי ברית, ושבת ג"כ מועילה לזה דבשבת ניתנה תורה ובשבת יעשה כולו תורה:
ובזה נבין סדר הד' גזירות שגזר פרעה על ישראל, וימררו את חייהם בחומר ובלבנים הוא כנגד גלות בבל, כמ"ש הבה נלבנה לבנים, אם בן הוא והמיתן אותו, זה כנגד גלות פרס ומדי שגזרו להשמיד להרג ולאבד, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון, הוא כנגד גלות יון תבעל לטפסר תחילה, דמשום זה אמר וכל הבת תחיון ליקח להם לנשים כמ"ש במדרש, והגזירה הרביעית תכבד העבודה וגו', ונטל מהם שבת שאז היו קורין במגילות והשתעשעו בה ועי"ז נוטל מהם השמחה היא כנגד גלות אדום כנ"ל, וע"ז צוה הקב"ה השלך לפני פרעה יהי לתנין, דתנין הוא קרירות, ובלע מטה אהרן את מטותם לבטל מהם כח התנין של מצרים, דכמו שהגזירות היו הולכים ומוסיפין, כ"כ הגאולה, מהם הי' מתחיל מהגזירה האחרונה ומסלקה עד שנגאלו לגמרי, וע"כ לסלק המרה שחורה והקרירות בראשונה, נצטוה משה לעשות בתחילה מופת התנין כנ"ל:
במ"ר ממכת דם העשירו ישראל, יש להבין עפ"י דברי הזוה"ק דמכת דם היא מחמת דבגלות היו דינין מתוחין על ישראל והדינים ההם נקראים חרב לה' מלאה דם, וכאשר נתעורר זמן הגאולה והדינים נמתקו, נהפכו הדינים על המצריים, כענין ונשא עונותם אל ארץ גזרה, ומזה נתהוה מכת דם עליהם והדינים הלא באים מצפון, דהם גבורות, וכאשר נמתקו הלא נעשו כולם רק טוב לבד, לכן משם העשירו ישראל דמצפון זהב יאתה. והבן:
פרק ב
שנת תרע"ב.
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל ש' ושמי הוי' לא נודעתי להם. ידועה הקושיא שכמה פעמים איתא אצל האבות שם הוי', הרי שנודע להם שם זה, וכבר דברו בזה רבותינו הראשונים ז"ל, ונראה דהנה במד"ר (במדבר פ"ג) ובילקוט (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב, אשרי מי שבחרו הקב"ה אע"פ שלא קרבו וכו' אי זה שבחרו זה אברהם שנאמר אשר בחרת באברם, אבל הוא לא קרבו וקרב את עצמו, יעקב בחרו הקב"ה וכו' והוא לא קרבו וקרב את עצמו, דוד בחרו וכו' וקרב את עצמו. ע"כ, והפירוש של לא קרבו הוא עפ"י מה שפירש"י פ' נח את האלקים התהלך נח, נח הי' צריך סעד לתמכו, אבל אברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו, ויש להוסיף עוד כי כל אלו היו נרדפין, אברהם מפני נמרוד כבמדרש (ויקרא כ"ז) שחושב והולך כל הצדיקים שהיו נרדפין, ובטבע אנושי איש נרדף לבו בל עמו, וצמצם את כל חושיו ומחשבותיו, אך במה שהקב"ה מקרב את איש ההוא, בזה עצמו מכניס השי"ת בו כח התקרבות, שיהי' הוא עצמו כל הכחות שלו מקורבים, שכל מחשבותיו יהיו מצומצמים בדבר שהוא רוצה, בתורה או בתפילה, ולא יטרדוהו ויבלבלוהו מחשבות שונות, וכן כל התשוקות שלו יהיו מצומצמות, ויפרק ממנו עול חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם, וכן המוח והלב יהיו מאוחדים, שכל מה שישכיל השכל שכך ראוי לעשות, יהי' הלב חושק ולא לזולתו, אבל הם ע"ה לא היו נעזרים בזה מהשי"ת, אלא היו מתחזקים מאליהם, וע"ז שייך לומר בחרו ולא קרבו, שלא הי' נעזר מהשי"ת על ענינים האלה, רק הוא בעצמו הי' מתחזק עד ששם כל הבחינות שבו לאחדים בידיו, ואיש כזה יוצדק לומר עליו שהוא אחד, שהרי מתאחדים בו כל הכחות, וזה יש לפרש מה שנאמר באברהם אחד הי' אברהם, וכן יעקב, אף שהי' כל ימיו נרדף כאמרו לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי, מ"מ היו כל הכחות שלו מתאחדים בעבודת השי"ת, וכן דוד, אף שלא היו נעזרים בזה מהשי"ת, וע"כ פעלו בכח קדושתם לאחד ולקשר כל העולמות, אברהם הוריד השכינה מרקיע הז', יעקב איש תם יושב אוהלים, ובזוה"ק שהם עלמא דאיתכסיא ועלמא דאיתגליא, והיינו משום דאדם הוא עולם קטן, ובו נרמז כל העולמות וכל המציאות, במה שהוא מקשר את כל חלקיו, בזה הוא מקשר את כל המציאות, וזה הוא הפי' לא קרבו אלא הוא קירב את עצמו, היינו שקירב את כל חלקיו והיו לאחדים בידו, ובזה עצמו נתקרב להשי"ת, והיפוך מזה הי' עשו, קוצץ בן קוצץ נאמר על עמלק, והיינו דבמד"ר ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת, מפוזר ומפורד כאדרת, והלשון מפוזר ומפורד באדם אחד לכאורה מחוסר הבנה, אך הפי' הוא כנ"ל, מפוזר הוא שחלקי השכל שבו היו מפוזרים, ואף שהיו בו נכמות גבוהות ולא יתכן שלא נתעוררה בו לפעמים מחשבה טובה, מ"מ היתה מתבטלת בהמון מחשבות רשע וטרדתו בכסופין דהאי עלמא, וכן התשוקה וחשק שלו היו מפוזרים כמו המון מחשבותיו והבליו, ומפורד יוצדק לומר על שהלב הי' מפורד מהשכל, שאף שהשכיל לפעמים דבר טוב, הי' בלתי נשמע לחשק ותשוקות הלב שהי' רק לרע כל היום, ומצינו ביעקב כנוסו וכנוס בניו הצילו מיד עשו שהלשון כנוסו נמי צריך לפרש כנ"ל, וע"כ יעקב הי' מאחד ומקשר כל העולמות להשי"ת, ועשו הי' מקצץ ומפריד ועליו נאמר ונרגן מפריד אלוף:
היוצא מדברנו אלה, שיש צדיקים כגון אבות העולם ודוד המלך ע"ה שהיו מתחזקים מאליהם לקשר ולאחד כל חושיהם ומחשבותיהם ותשוקותיהם בעבודת השי"ת, ולא הי' שום ענין וטרדה מטרידם ומהבלם מאומה, וכ"ז הי' בכח עצמותם אף בלתי שהי' נעזרים ע"ז מהשי"ת, וזה נקרא שלא נתקרבו אבל הם קרבו את עצמם, וייש צדיקים שהיו בענין זה נעזרים מהשי"ת, וזה ענין הכתוב שהתפלל דוד המלך בשביל כל ישראל יחד לבבי ליראה את שמך, שוהיו כל החישים לאחדים בידו ליראה את ה', וכמ"ש תעיתי כשה אובד בקש עבדך, כי מי שמחשבותיו שוטטים אנה ואנה בלי מנוח זה נקרא תועה בשדה ופונה כאן וכאן בלי מצוא דרך נכון, וצריכין לזה עזר מהשי"ת:
והנה ענין זה נקרא דעת כי דעת היא לשון חיבור, וכמו שפירש"י (בראשית י"ח) בפסוק כי ידעתיו, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו עיי"ש, הרי כי קירוב וחיבור הוא לשון דעת, אלא שאברהם לא המתין עד שנתקרב אלא שהוא קירב א"ע, והחיבור הי' מלמטה למעלה, ולפי התקרבותו נתקרב כנ"ל, שחיבר את כל חלקיו של עצמו, לעומת זה נתקרב גם הוא ונתחבר למעלה, ונראה דזה ענין ששת ימי המעשה ושבת, דבששת ימי המעשה צריך כל איש להתחזק ביותר בצמצום החוש, ולפי ערך עבודתו בששת ימי המעשה זוכה בשבת לבתי' דעת, כי שבת הוא דעת, כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם, ובשבת הוא זמן יותר מסוגל שיתקשר האדם בכל חושיו, כי אז מקרבין לאדם מן השמים, ולעומת הקירוב שנתקרב מלמעלה נולד באדם עצמו ג"כ כח הקירוב, וביכלתו לקרב כל חלקי חושיו להיות לאחדים בידו כנ"ל:
ולפי דברים האלו יש לפרש הכתוב וארא וגו' באל שדי, כי ידוע שהוא שם הצמצום האומר לעולמו די, וצמצום הוא היפוך הקירוב והחיבור, והיינו שהאבות לא נתקרבו אלא הם קרבו את עצמם, וזה ושמי ה' לא נודעתי להם, היינו ששם הוי' הוא שמהוה כל העולמות ומחמת התהוותם ממנו ית"ש יש להם קירוב וחיבור בצד מה, כמשפט העלול להעילה וזה נקרא ידיעה כנ"ל, שידיעה היא לשון חיבור, כלומר שלא נתחברתי עמהם, שבשביל זה יהי' להם כח החיבור כנ"ל, אלא שהם נתקרבו ונתחברו מעצמם, ומעתה לא קשה מה שנאמר להם כמה פעמים שם הוי', ויוצדק מה שנאמר לא נודעתי ולא לא נראיתי, ויוצדק ג"כ מה שלא נאמר ואודע להם באל ש', כי אדרבה שם זה איננו שם החיבור, ויתכן עוד לומר בטעם שם הוי' שנאמר נודעתי, כי שם הוי' מספרו במלוי אלפין מ"ה גימטריא אדם, ושם אדם פרשו ז"ל אפר דם מרה, והוא קיבוץ חלקים שונים, ע"כ יוצדק בו לשון נודעתי שהוא לשון חיבור כנ"ל:
ולפי דברים הנ"ל יש לפרש התשובה למשה רבינו ע"ה למה זה שלחתני, דאם עוד לא הי' הקץ למה מיהר לשלוח אותו אל פרעה, שהרי הרע עוד לעמך, ולהנ"ל יש לומר דהנה טעם הגלות בפשיטות שיתבחנו עצם מהות ישראל בהיותם בין הטמאים ולא למדו ממעשיהם, בני ישראל נחתין בני ישראל סלקין, וכמ"ש זוה"ק (ח"א קמ"ז: בס"ת), ביעקב אבינו ע"ה, כיון דאתדבק בהימנותא דלא איצטריך לי' לאתבחנא בההוא אחר דאיתבחינו אבהן דילי' דעאלו בשלם ונפקי בשלם, וכעין זה היו ישראל במצרים, ישראל הם קדושים והתורה העידה עלינו סוגה בשושנים, בגלות מצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם, והיו מושלים עליהם ועל בניהם ודכו לארץ חיתם, ומ"מ ישראל התחזקו בעצמם ולא נתבטלו בעצמם, ולא הניחו דרגין שלהם, ויצאו כולם זרע קודש בלי פסול, גן נעול אלו הזכרים גל נעול אלו הנקבות, ואחת היא ופרסמה הכתוב, והנה כל מעלתם זה שהי' קדושים הי' להם מלידה ומבטן מחמת קדושת האבות, שהולידו זרע קודש כי רוב הנולדים דומים בטבעם להמולידים, וכפי כוונתם וקדושתם בשעת שהולידום, אך ענין גזירה הרביעית לא תאספון לתת תבן לעם ולהטריד כל חושיהם בבהלה ומהירות, הרצים יצאו דחופים ומבוהלים לילך לבקש תבן מאשר ימצאו ויפץ העם בכל ארץ מצרים, וזהו היפוך דעת דקדושה כנ"ל, שיהיו כל חושיהם לאחדים בעבודת השי"ת, וא"כ גזירה הרביעית היא הבחנה לענין דעת דקדושה, וזה לא הי' להם מחמת ירושת אבות שהרי גם האבות לא הי' להם זה מלמעלה, שיהי' ענין זה דבוק בהם כמו טבע להוריש לבניהם, רק הם קרבו את עצמם כנ"ל, מה גם שזה אינו ענין תלוי בלידה שיהי' הנולד דומה למוליד כמובן, ע"כ לא הי' ענין לגזירה זו עד כאן שהרי לא הי' להם המעלה שיהיו צריכין להבחן:
אך הנה ידועין דברי מהר"ל, שעיקר הגלות הוא הפיזור, וההפרש בין גלה לגאל שגלה הוא בהא, והא היא ד' ויוד באמצע, הד' מורה על הפיזור לד' רוחות ורק נקודה קטנה שהיא היוד באמצע, להורות שעדיין נשאר נקודה טמונה שעל ידה יכולין עוד להתאחד ולא אבדה תקותם, וגאל הוא אות אלף באמצע שהיא האחדות, וע"כ שורש הגאולה היא הקיבוץ, והנה הקיבוץ והתאחדות בין ישראל אי אפשר רק ע"י שכל אחד ואחד בעצמו מקבץ כל חלקיו וחושיו כנ"ל, ובאשר האדם הוא עולם קטן, כמו שהוא בעולם הקטן כן הוא בגדול, וסימנך בקטן החל ובגדול כלה, וע"כ כל עוד שכל אחד ואחד איננו מקובץ בעצמו, היפוך עשו שהוא מפוזר ומפורד כנ"ל, בלתי אפשר שתהי' הגאולה לקבץ הנפזרים, ומקרא מלא הוא לכן גלה עמי מבלי דעת, ע"כ עצת ה' היא תקום שמשה רבינו ע"ה שהוא דעת כנודע הוא הוא הגואל, והוא השפיע בחי' דעת בישראל, לא כמו שהי' אצל האבות שבחרו ולא קרבו כנ"ל. כי דור הזה בלתי אפשר הי' שיתקרבו מעצמם ואת עצמם כנ"ל. אלא שבזכותו פעל שהשי"ת נתחבר עמהם וזה גרם חיבור בין כל חלקי האיש בין בכלל בין בפרט, וכמ"ש בתחילת המאמר, וזה וידעתם כי אני ה' שהשי"ת נתן בהם בחי' הדעת, וע"כ איתא במדרש שמות שהשי"ת אמר למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, כי בלי משה רבינו ע"ה שהכניס בהם בחי' הדעת בלתי אפשר ה' להם להגאל, ומעתה כאשר משה רבינו ע"ה נשתלח בשליחות הראשון והכניס בהם בחי' הדעת, שוב צריכין להבחן בענין הדעת וזה הגזירה הרביעית, ונראה שבענין זה נמי נמצאו שלימים כי אחר כל הטרדות והבהלות נשארו בבחי' זו, והיו מקובצים בכלל ובפרט, וע"כ נאמר ויוכו שוטרי בנ"י וגו' שהיו חסים על חבריהם לדוחקן וקבלו לרצונם מכות מפני שלא יכלו לסבול דוחק חבריהם, וזה לאות שנשאר בהם בחי' דעת שהיא קיבוץ שאם לא הי' בפרט לא הי' נמי בכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט:
וממוצא הדבר אנו למדין הנה אנחנו בגלות אדום שהיא קליפה קשה היפוך בחי' הדעת, וכמו שנולד מפוזר ומפורד כנ"ל. עד כמה אנו צריכין להתחזק בצמצום כל החושים בתורה ותפלה, ושיהי' חשוקת הלב נמשך אחר ידיעת השכל, בששת ימי המעשה, ואח"כ לקבל הארה זו מלמעלה בשבת כנ"ל:
במד"ר כי מה האדם שיבא אחר המלך את אשר כבר עשוהו, הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד וכו' עד אני ארבה ולבי לא יסור, אמרו רבותינו בא זה שעה עלה יוד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה וכו', ועל משה כיצד וכו' אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעות לעם הזה התחיל לדון לפניו וכו' נראה דשלמה המלך לפי השגת שכל אנושי ואפי' לפי חכמתו היתירה הי' החשבון צודק שיבו לא יסור, כי באם הי' טועה בחשבונו לא הי' צריך קרא לאמר טעם כי מה האדם שיבוא אחר המלך, רק בפשיטות שלב אדם מלא טעיות. וגם לא הי' נקרא חכם מכל אדם אשר כמקרה הכסיל גם הוא יקרהו שחושב וטעה, א"ו שהחשבון הי' צודק שלפי מעלת נפשו וחכמתו כל תשוקת עוה"ז וכסיפין דהאי עלמא לא הי" תופסין מקוה אצלו כלל, מה גם אשה חמת מלא צואה, ומה שהשתדל בנשים נכריות הי' כדי להכניע כל כחות חיצוניות להקדושה, כמבואר בספרים הקדושים, ולא הי' שייך כלל אצלו שיסורו לבבו. אך מחמת שורש כל דבר למעלה למעלה מקום שאין כח בו"ד שיהי' לו שום השגה שמה, והמצות הם עצות מרחוק כדי לתקן כל הדעות וליישר כל המעשים כמ"ש הרמב"ם, הייני שאיננו עצה לפי השגת שכל אנושי להבין תכלית התועלת אלא עצות מרחוק, ואפי' בדברים שלכאורה נראה הטעם נגלה אין לחשוב ולומר כי זה הוא, אלא כח עליון נעלם הוא המושל ומטה את לבב האיש, והוא מסבות מתהפך ומצות התורה הם מניעי כח גלגל נעלם הזה, והביט בתורה וברא את העולם ואורייתא מחכמה עלאה נפקת, וזה יוד שבירבה אות קטנה רמז למיעוט התבוננות בה, כמ"ש הרמב"ן פ' בראשית, והיא עלתה ונשתטחה בקובלנא על שלמה שחושב את השגתו לעיקר ואינו מבין שממנה הכל. וכמו שהי' באמת בסוף שנשיו הטו את לבבו, כ' כח הנעלם הוא המושל ומטה את לבב איש. וזה תוכחת מגולה לכל איש לבל יהי' קל בעיניו שום דבר קל אפי' מנהג בעלמא של תורה, אף שלפי שכלו יהלל איש והתברך בלבבו שזה לא יזיק לו, ועדיין ישאר נאמן לה' לתורתו, וכמ"ש בספר התניא שזה מלאכתו של יצה"ר להחליק הדבר בעיני איש שעדיין ישאר דבוק בה' ובתורתו. עיי"ש, ידע וישכיל כל איש שזה הוא פיתוי של יצה"ר, ושלמה המלך ע"ה לעד:
וכעין זה הענין שמץ מנהו הי' במשה רבינו ע"ה, שמחמת שלא הי' יכול לסבול צערן של ישראל יצא לידון לפי השגתו, ושפיר הקשה למה הרעות, וכמו שפרשו המפרשים ז"ל, אבל הי' לו לידע שלא זה הנגלה הוא טעמו של כל השליחות אלא אמיתו של דבר היא טעם נעלם מאד שורשו בראשית המציאות, ושוב אין כאן עוד קושיא ושאלה. וזה וידבר אלקים אל משה, אלקים, הוא שם כח הנהגה, ויאמר אליו אני הוי', והיינו כי ההנהגה היא נמי משם הוי' המהוה כל נמצא וממילא שהוא קודם וראשית כל המציאות, וע"כ אי אפשר שיהי' לשום נמצא השגה בהנהגתו, לשפוט בשכלו שכך צריך להיות או כך, אדרבה צריך לכוף את אזנו ולידע שבלתי אפשר היי באופן אחר. ורק להתבונן ולחפש בגנזי דמלכא ניתן הרשות למי שראוי לה אולי יזכה ויבין:
במד"ר שאו שערים ראשיכם שלמה אמר פסוק הזה בשעה שהכניס הארון לבית קה"ק עשה ארון של עשרה אמות וכו' כיון שבא להכניסו לא הי' יכול עמד שלמה והי' מתבייש וכו' אמרו רז"ל הלך והביא ארונו של דוד ואמר ה' אלקים אל תשב פני משיחך, אמר ר' ברכי' בשם ר' חלבו באותו שעה חי' דוד וכו', האומנם שלא רחוק שיהיו הדברים כפשוטן ואפי' התנאים ואמוראים מצינו להם עובדות כאלה, כמו שאמר אנטונינוס לרבי ידענא דאפי' זוטרא דבכון מחי' מתים, אבל יהי' מכאן ראי' שאין טומאה בצדיקים, ואפי' לר"ב שחי' דוד ותאמר נמי שחי' עוד קודם הביאו לביהמ"ק מה שאין לשון הביא ארונו סובל זה, מ"מ עדיין יקשה להסוברים דמתים לעתיד יהי' צריכין הזאת שלישי ושביעי, מפני שנגע בעצמו, איך בא לפני שערי בית קה"ק, ולדידהו צ"ל שהליטו במאמר הזה דבר חכמה הנאמרת ברמזים, דהנה להיות שישב אלקים את האדם על הארץ הוא דבר המפליא, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה בתפלתו, והוא בלתי אפשר כי אם ע"י הכנעה יתירה, וכמאמר הכתוב אני את דכא, וכמו שביאר מהר"ל זצללה"ה מפני שהתחתונים הם עלולים ביותר לכן מתדבק בהם העילה, וע"כ הנדכא והעני והשפל בעיני עצמו ביותר הוא כלי להשראת השכינה ביותר, והנה שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר' ר' זושא זצללה"ה אהא דאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני [על טעם פרה] ממני דייקא, כי אי אפשר לידע טעם פרה לגודל מעלתה רק מי שהוא שפל וענו מאד, וע"כ משה שהי' ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה אמר לו השי"ת לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, ושלמה המלך ע"ה באשר להנהגת המלוכה צריך להתנהג בגבהות קצת, שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול [וכענין זרוק מרה בתלמידים] ע"כ לא נגלה לו טעה פרה. ודפח"ח, וכן נאמר גם לענין השראת השכינה למטה שהיא מרומז בהכנסת הארון לבית קה"ק, שבלתי אפשר רק ע"י איש ענו מאד כמשה רבינו ע"ה, אך יש להבין משה רבינו נמי הי' מלך כמ"ש ויהי בישרון מלך, אך הוא הדבר שמחמת ענותנותו הגדולה מאד שלא הי' מוצא בעצמו שום מעלה, וכמו שכתבו בפירוש הכתוב שלח נא ביד תשלח, שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יתר טוב ממני, א"כ לא הי' לו שום מדה ידועה רק מה שהי' בטל אל השי"ת בתכלית הביטול, ונמשך רק אל כל אשר יהי' רצון העליון יתברך, ע"כ הי' יכול להשתמש בכל המדות, והי' כהן ולוי ומלך הכל יחדיו, וזהו הענין ששלמה לא הי' יכול להכניס הארון לבית קה"ק עד שהביא ארונו של דוד, היינו שלבש בלבוש דוד אביו, וכמו שאמרו ז"ל לבש אדם לבושו של אביו הרי הוא כיוצא בו, ופרשו דהיינו מדתו של אביו, והנה בדוד המלך ע"ה מצינו ג"כ ענוה יתירה כמ"ש ואני חרפת אדם ובזוי עם, אנכי תולעת ולא איש, וע"כ הי' בו כל המדות יחדיו, וכמו שאמרו ז"ל עדני העצוני כשהי' יוצא למלחמה הי' קשה כארז וכשהי' עוסק בתורה הי' מעדן עצמו כתולעת, וע"כ שלמה שנתבייש מאד איך עם כל גודל חכמתו נעלם ממנו מה שידוע לכל שאמתא באמתא היכי יתיב, והוא עשה ארון של עשר אמות להכנס בפתח של עשר אמות, ע"כ נעשה לשעתו שפל בעיני עצמו מאד, וזה שלבש מלבושי של אביו ונרמז במה שהביא ארונו של דוד, ע"כ אז רק אז נכנס הארון:
והנה המדרש הביא זה לפתיחה למאמר השי"ת ראה נתתיך אלקים לפרעה, ונראה הענין שהי' נצרך שמשה עצמו יהי' כבד פה ושישתתף עמו אהרן שיהי' נביאו, והרי מצינו אח"כ שהי' משה עצמו מלמד לישראל את התורה, וכל המצות שאמרם לישראל אמרם הוא בעצמו, ואמרו ז"ל כיצד סדר המשנה נכנס אהרן שנה לו משה פרקו נכנסו אלעזר ואיתמר שנה להם משה פרקו וכו' עד שנה להם משה פרקו נמצא ביד אהרן ארבעה, הרי שד' פעמים החזיר משה את הפרק וכאן לא הי' יכול לדבר, הגם שיש לומר שנתרפא לשונו במ"ת כמ"ש מרפא לשון עץ החיים, וכמ"ש במדרש ריש דברים, אך שם משמע שזה הי' רק במשנה תורה, ובמק"א אמרנו הטעם משום דמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן ולא הי' שכינה מדברת מתוך גרונו כמו בשאר התורה, וא"כ בשאר התורה לא הי' משה המדבר כלל, וע"כ לא הזיק לו מה שהי' כבד פה, אבל במשנה תורה אלמלא נתרפא לשונו לא הי' יכול לומר, ולפי"ז יש לומר דגם במצרים שכינה מדברת מתוך גרונו, והשומע קולו של משה הי' כמו נביא השומע קול ה', וע"כ ישראל במצרים שהיו בלתי ראויים מה גם פרעה הרשע, לא היו ראויים לשמוע קול ה', וע"כ הוצרך שאהרן יהי' נביאו, וזה שכתב הרמב"ן בפסוק ויצוה אל בני ישראל, וז"ל והשם אמר אליו ראה נתתיך אלקים לפרעה וכו' כאשר האלקים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם, והנה זו מעלה גדולה למשה זכה בה בענותו שהי' בוש לדבר בערלת שפתיו. עכ"ל, ונראה להוסיף בה דברים שזכה בענותו היתירה שהי' ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ואני את דכא כתיב, וע"כ הי' הוא עצמו מעון לשכינה ושכינה מדברת מתוך גרונו, וע"כ הביא המדרש פסוק שאו שערים ראשיכם ודורש את כל המאמר הנ"ל, שלהשראת השכינה הוצרך שלמה להתלבש בלבושו של אביו, ומזה יובן כל ענין והכוונה של הפסוק ראה נתתיך אלקים לפרעה:
פרק ג
לשבת שלפני ב"מ שקורין זכור.
במד"ר פ' אמור עד שיראו פני המטרונה תחלה, נראה דהנה בזוה"ק ח"ב (כ"ו.) בפסוק ואזכור את בריתי משמע דענין ברית הוא יראת שמים עיי"ש, ונראה עוד דלאו דווקא שמירת הברית אלא מצות מילה נמי היא יראת שמים, וכן בב"ר פרשה מ"ט סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם איזהו סוד ה' זה מילה שלא גילה אותה מאדם ועד עשרים דור עד שעמד אברהם ונתנה לו וכו' אמר הקב"ה אברהם זה ירא אלקים שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, הרי שמצות מילה היא ביראת שמים, ולכאורה בלתי מובן שהרי היא ענין קרבן וקרבן הוא כשמו קירוב ודביקות, אך יובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיקר יראת שמים היא שלא יתקלקל הקירוב והדביקות שלו ולא יראת עונש דהוא רצועה בישא לאלקאה לרשיעיא שהרי זה כמו שמתירא מן הדוב ואין זה נקרא יראת שמים ודפח"ח, וכן הוא מצות מילה לסלק הערלה שלא יקלקל את ענין האלקי השורה בכל איש ישראלי מיום השמיט והלאה, והנה ענין האלקי השורה בכל איש ישראל הוא באמצעות שבת, ומשם דבקים נפשות ישראל באהבה, ע"כ צריך שיעבור עליו שבת אחת לקשור נפשו באהבה שכאשר יבוא יום השמיני שאז הערלה מקלקלת כנ"ל, יסלק את הערלה שלא תקלקל את האהבה והדביקות:
הט"ז הביא בשם הדרישה שהביא מתשובת ר' מנחם מה שנוהגין בשבת לבקר אצל התינוק מפני שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא בפרק המפלת. עכ"ל, וע"כ המנהג לאכול עדשים, אך יש להבין למה בשבת דווקא, ונראה שזה עצמו הוא תנחומין של תינוק מה שבזה העולם יהי' לו שבת, ובמעי אמו לא הי' לו זה, כי שבת היא מעין עולם הבא, ובטן אם שהוא כדוגמת גן עדן התחתון לא נמצא שם שבת, ועיין בספר מלכיאל:
פרק ד
לשבת ור"ח שבט.
בספר יצירה המליך אות צ' בלעיטה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם דלי בעולה ושבט בשנה וקרקבן [וגרסת הראב"ד והמסס, והוא הוא אלא שקרקבן בעוף והמסס בבהמה] בנפש, יש לפרש כי לעיטה מצינו בעשו הלעיטני נא, שהי' להוט אחר תאוותיו, וגם כל התאוות נכללין בלשון אכילה, כי אם הלחם אשר הוא אוכל, אכלה ומחתה פי', ולהיפוך מצינו צדיק אוכל לשובע נפשו, והוא עוד מצוה ומקיים בכל דרכיך דעהו, הרי כי ענין צדיק הוא המהפך אפי' דברים גשמיים להקדושה ע"י שמברר ומדחה ממנו הפסולת [ומצינו רמז לזה באות צ' שהיוד שבאחורי הצדיק, וידוע שלשון אחורים הוא דבר שאינו עיקר. אבל הוא החזיר פניו לגבי הצ' לקיימא אפין באפין], והיינו שעושה מדבר שהוא באחורים נמי פנים שהוא הרצון ע"י שמדחה הפסולת ונשאר כולו קודש להשי"ת, וזהו שהמליך אות צ' כי מלך יש בידו וברשותו לנהג ולהמשיך את בני המדינה לרצונו בלעיטה, לעשות את הלעיטה שהוא מדתו של עשו, לתקנו ולהפכו להקדושה, וזה עצמו הוא הכתר מלכות שמורה שהוא נבדל מהדבר, ואז יש בכחו להפכו ולהטהו לטוב, וצר בו דלי בעולם, רומז לתורה שנאמר יזל מים מדליו, והיינו שניתן זה בטבע המזל להתהפך בכח התורה, ובמדר"ת האזינו ומזין עליו מים טהורים מדלי. עיי"ש, והוא כעין מי חטאת המתהפך מטומאה לטהרה, ושבט בעולם, היינו שזמן חודש שבט מסוגל לזה שכל איש ואיש אפי' שעדיין ברוחוק מקום יכול לבוא לבחי' זו להיות נקרא צדיק אוכל לשובע נפשו, ולפי סדר הדגלים מיוחס חודש הזה לאשר שנתברך בשמן שיש בו ג"כ ענין התהפכות, שהרי שמן מחכים אף שזית משכח, ומשום דע"י כתישה נשתנה ונתהפך מרע לטוב, וכן הוא באדם ע"י ביטוש וכתישה וכמ"ש הזוה"ק האי אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי' כן גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא, וקרקבן או המסס בנפש, שעמנו לברר המאכל לדחות הפסולת לחוץ וחלקי הזן משלח לכבד ומשם ללב עד שנהפך ליתן חיים בהאוכל, והכל ענין אחד:
והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'. ובפסיקתא ששבת ור"ת יעלו שני פעמים ביום ההוא להשתחוות, ביאור הענין דהנה מה שלא נצטוינו לעלות ולראות אלא בשלש רגלים, יש לומר הטעם, כמו שאמרו ז"ל דאין אומרים הלל בר"ח משום דלא איקדיש בעשיית מלאכה, ושבת משום דלא איקרי מועד, והיינו דלֵרָאות לפני ה' מובן שהפנים צריך להיות נקי מכל שמץ ומאיר ע"י צלם אלקים שעליו, ובלא זה האדם צריך ללבוש בושת באיזה פנים יתראה לפני השי"ת, וכענין שנאמר ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים. ומי הוא שיאמר זכיתי לבי והנני ראוי להראות, אך בשלש רגלים פסח זמן יציאת מצרים שהי' אז ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק מצד חסד ה' העלם למדריגה גבוה מאד, ובעוד שבעה ימים ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, כן בכל שנה נתעורר חסד ה' בימים אלו, כמו אז אתי מלבנון כלה במד"ר מחומר ולבנינ' ועשיתיך כלה, כן גם עתה בימים האלו אף מי שאינו ראוי מקרבין את האדם וכל מי שבא לטהר מושיט צו ה' יד ימינו, וע"כ אז הוא זמן ראוי לעלות ולראות אפי' למי שאינו ראוי, וכן כל הרגלים הם הלויין ביציאת מצרים, וגם מצד עצמם שבועות זכות מתן תורה, ומה שאמרו נעשה ונשמע, ובמד"ר שלא נאמר בשבועות חטאת שכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם, וכן סוכות הוא ימינו תחבקנו, אתר התשובה הגדולה של ר"ה ויוהכ"פ מקרבין את האדם אעפ"י שאינו ראוי, ע"כ אז הוא זמן לעלות ולראות, אבל שבת היא מעין עוה"ב ושמה אין שום ויתור, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, והיינו שקדושת שבת חל על האדם עפ"י מדותיו ועשיותו בששת ימי המעשה, וזהו שאינו נקרא מועד כי מועד הוא מלשון קיבוץ, ואז הוא זמן שמחמת קיבוץ הכלל נתקרב אפי' מי שאינו ראוי מפאת חסד ה', אבל שבת לא איקרי מועד והיא מעין עוה"ב שכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו וכל אחד מקבל לפי מה שהוא בפני עצמו, ושוב מי הוא שערב לבו לבא בכח עצמו לראות לפני ה' אלקים, וכן ר"ח אעפ"י דאיקרי מועד ויש לו מעלה זו שנתקרב אדם מצד הכלל מ"מ איננו איקדש בעשיית מלאכה, והיינו די"ב ראשי חדשים הם כנגד י"ב שבטים, ומכל מקום בכל ר"ח מקריבין קרבן מוסף בשביל הכלל כולו ולא בשביל שבט השייך לו, והטעם משום דכולם יונקים זה מזה, והוא כדמיון מראה המלוטשת היטב כשמעמידין אותה נגד האור נראה בה האור והיא מאירה ג"כ לפי ערך הליטוש, ואם היא מלוטשת וצחה ביותר, היא מאירה ביותר, כ"כ כל ישראל הם כמו מראה מלוטשת שהשבט שהוא מאיר בחודש הזה האיר אל עבר פני המראה שהם כל ישראל ושבים כולם להיות מאירים, והם כדמיון אור הלבנה המקבלת אור מהשמש ומאירה להארץ באשר היא כמו מראה מלוטשת, אך האור האיר רק לפי ערך הליטוש, ובאשר איננה כ"כ צחה והיא קרובה אל הארץ ע"כ איננה כ"כ מלוטשת והאור מיעוט נגד אור החמה, וזה אצלי הפי' קטרוג הירח שא"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, שאין הפירוש שרצתה לקבל אור מזבול בלי אמצעית השמש כמו שפירשו המפרשים ז"ל, כי בוודאי ידעה שכל סדר העולם צריך להיות בסדר משפיע ומקבל עד למעלה למעלה, והכל דוגמא לרוחניות העולמות עד שאין הפה יכול לדבר, ואי אפשר שהי' רצונה לקבל בלי אמצעית השמש, אך יש לומר דרצתה שתהי' מלוטשת כ"כ עד שתהי' מאירה כמו השמש עצמו, ונתמעטה עוד מכפי שהיתה היינו שאיננה כ"כ מלוטשת כקודם, וע"כ אורה נתמעט וי"ל שזה ענין מוסף ר"ח להסיר את העפרידיות שתהי' יותר מלוטשת ותאירה ביתר והבן, והנה בדוגמא זו הם השבטים שבאם הי' כולם מזוככים עד התכלית הי' האור שוה בכולם והי' האור גדול מאד, אבל באשר עוד לא הגיעו למדה זו ע"כ איננו כמו יו"ט, וזהו שרמזו ז"ל מפני שאיננו מקודש מעשיית מלאכה שעדיין טרודים במלאכות עוה"ז ואינם מלוטשים כ"כ, עד לעתיד שיהי' הכל מזוכך בשלימות ואור הלבנה תהי' כאור החמה משום שתהי' מלוטשת וצחה מאשר עתה, וכן יש אל שהם בדוגמא דידה יהיו צדיקים ומזוככים בתכלית השלימות אז יהי' האור כולם בשוה ע"י אור החוזר כדמיון מראה מלוטשת בתכלית כנ"ל, אף שיהי' גם אז מותר בעשיית מלאכה, מ"מ המלאכה עצמה תהי' כולו קודש ולא תגשם את בעלי':
קיצור הדברים שטעם שאין אומרים הלל בר"ח ושבת מספיק למה שאין בהם מצות עליית רגלים, וממילא מובן שלעתיד שמעלת ישראל תהי' רמה ונשאה מאד, וכמו שאור הלבנה תהי' כאור החמה, כן יהיו כל ישראל מאירים, ובר"ח יהי' האור פרוש על כל פני איש ע"י שיהי' מלוטש וראוי לראות את פני ה' אלקים, וכן שבת אע"ג דלא איקרי מועד וכל אחד אינו מקבל מחבירו, רק כל אחד לפי מה שהוא, נמי לא יתבוששו באור פניהם לעלות ולראות, ובמד"ר כי ברכו במאור פניו של אדם שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כמו בחול, והיינו כי פניו של איש הוא כמו מראה המלוטשת שמקבל מאור השכינה בשבת, וכבמד"ר פ' נשא יאר ה' פניו אליך שיתן לך מאור השכינה, אך בזה"ז אי אפשר שיהי' מאיר כ"כ באשר איננו כ"כ מלוטש, אבל לעתיד שישובו הכל מזוככים יהי' מאור הפנים בשבת גדול מאד וראוי כנ"ל, וע"כ יהי' ר"ח וגם שבת נוהג בהם מצות עליית הרגלים:
ולפי"ז יובן שבשבת ור"ח יעלו פעמים, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר כי עליית ר"ח יהי' בשחרית ושל שבת במנחה, ולפי דרכנו יש ליתן טעם בזה, דהנה כבר אמרנו שר"ח הוא מפאת קבלת השבטים זמ"ז, ושבת מעין עוה"ב היא מפאת מעלת כל אחד ואחד מעצמו, והנה זה שנעשה ראוי מצד הכלל ולא מצד עצמו, הוא מפאת מדת חסד ולא מצד מדת הדין, וע"כ ר"ח שהיא מפאת כלל ישראל אף שהפרט איננו כ"כ ראוי זמנו בשחרית זמן החסד, ושבת שהיא מצד עצמו וראוי גם מצד מדת הדין, ע"כ זמנו במנחה שעתא דדינא מתער בעלמא, וידוע דמי שיכול לזכות בדין הוא במעלה יותר גדולה ואשוריו, ע"כ בשבת יותר טוב במנחה שעתא דדינא, ובכלל הדברים יובן שצריך להיות העלי' שני פעמים ביום כל עלי' ועלי' לפי ענינו זה בחסד וזה בדין:
לפי סדר השבטים הכתובים על אבני האפוד מיוחס חודש שבט ליוסף, והנה יוסף מדתו שומר הברית, ע"כ חודש זה מסוגל לתיקון פגם הברית, וכולו הוא בפרשיות שובבי"ם שהם מסוגלים לתיקון פגם הברית, והנה בקצת מקומות בזוה"ק שחטא משז"ל ר"ל תשובתו קשה, ופעם איתא בזוה"ק בהחלט אין מועיל לזה תשובה, ובמק"א אמרנו שעכ"פ להתחיל לעשות מחדש כתינוק שנולד בוודאי מועיל, ולא גרע מגר שנתגייר, ובאמת כי לא דבר נקל הוא להיות כ"כ נשבר לבו בקרבו ולהיות בעיני עצמו כאיש עובד עצות, ושיתחיל מחדש כאלו היום נולד, והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, ובכן כל דברי חכמים קיימין, שתשובה זו באמת קשה אם לא בחילא סגיא, והאומר בהחלט שאין תשובה מועיל מיירי בסתם תשובה שהיא חרטה על לשעבר לבד ומקבל ע"ע על להבא, אלא שצריך להתחיל מחדש, וזהו שבאחד בשבט ר"ה כדברי ב"ש ובה"א בחמשה עשר בו, כי הנה צירוף הוי' בחודש הזה יוצא מפסוק המר ימירנו והי' הוא מראשי תיבותיו, וידוע בזוה"ק דשם הוי' כסדרן הוא רחמים ולמפרע הוא דין, וע"כ חצי חודש הראשון שהוא ה"ו מורה על דין, וכאשר באמת עוד הוא מתלת ירחין דעשו שנאמר עליהם ותצפנהו שלשה ירחים, שהם תמוז וחצי אב וטבת וחצי שבט, וחצי השני שהוא ו"ה מורה על רחמים, וא"כ ב"ש שמדתם דין כידוע ואין מתקרב ונרצה אלא איש שמגיע לו עפ"י דין להתקרב, וע"כ כן בענין תיקון עונות שצריך שהי' בחילא יתיר עד שאף במדת הדין זכה להתקן אחר שכתובה מצות התשובה בתורה, שוב גם בדין זכה, דתורה היא דין כבש"ס ריש ע"ז, ע"כ מתחיל זמן התיקון תיכף מר"ח, והוא מתחיל מחדש, ע"כ אז ר"ה לאילנות כי האדם עץ השדה, ולב"ה שמדתם חסד וכל הרוצה להתתקן ישוב וימחול לו, אף שאיננו כ"כ בעומקא דלבא, ובלבד שיתחיל מחדש כנ"ל, ע"כ אינו מתחיל הר"ה עד חמשה עשר בו שאז מתחיל זמן החסד:
יש להתבונן שמצות מילה ניתן לאברהם אבינו ע"ה בשם אל ש', וי"ל הטעם בפשיטות לפי מה דאיתא בספה"ק בטעם מצות מילה, שביום השמיני אחר דאיתישב בי' חילא דהאי עלמא שורה קדושה עליונה על כל נפש מישראל, ושמיני רומז למה שעל הטבע, כי הטבע היא שבעה, ובכל מה שבטבע אין צורך לסלק הערלה, אך למה שלמעלה מהטבע צריך לסלק הערלה לבל יהי' לה אחיזה במה שלמעלה מהטבע ותתחזק ותתקף עוד יותר, והנה שם אל ש' פרשו בו שאמר לעולמו די, והיינו שלא אז לבד בפעם אחת רק בכל עת הוא אומר די לבל תתפשט הקדושה יותר לבל יאחזו בה החיצונים, ועיין בספר עבודת ישראל פ' וארא, וע"כ בשם הזה השומר שלא תתפשט הקדושה למקומות שאינם ראויים, צוה על המילה, ובזה תוכחות מגולה ללב איש שידקדק במעשיו שהקלקול לא על עצמו לבד יצא, אלא על הקדושה שבו ושם ה' הנקרא על כל איש מישראל, לבל יצא ויתפשט לחוץ ע"י מעשים שאינם ראויים רח"ל:
בפרשת בא שאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם, ובפירש"י ומ"א שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל בעגל ביקש הקב"ה להרגם אמר משה בתפלתו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זו היא שחמר להם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה' על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם וכו', נראה דהנה יש להבין למה נקרא מיתה בכל מקוה בשם דם אף שמת בדבר או במגפה שלא יצא ממנו דם כלל, ויש לומר הטעם בשנתבונן בשם אדם באותיותיו, ד' היא הארבע יסודות או ארבע מרות שהם בני בקתא חדא, אות מ' הוא ארבע בעשיריות, הם ארבע מחנות שכינה או ארבע עולמות, אות אלף הוא אלופו של עולם המקשר ומאחד אותם, וממילא בהסתלק מהם כח המאחד הוא אות האלף נשארו האותיות דם, וממילא בא להם ההעדר כי כל אחד נמשך ליסודו, באשר חסר להם כח המאחד, וזהו שאמר פרעה ראו כי רעה נגד פניכם שכוכב אחד ששמו רעה שטבע להכניס כח רע והוא המפריד את כח המאחד והוא סימן דם והריגה כנ"ל, וכשחטאו ישראל אמר משה שזה שיאמרו מצרים שראו סילוק כח המאחד והוא יחידו של עולה מישראל ולא מחמת החטא בא זה אלא מפאת המערכת, ויהי' חילול השם בדבר שהמערכת פועל בו ח"ו, והפך הקב"ה את הדם לדם מילה, כי זה הכלל כשכחות חיצונים עומדים נגד ישראל בכל מיני קטרוג וערעור נהפך הרע על ראשם, ונתקיים בהם דין הזמה, וכמו ביוהכ"פ שבאין אומה"ע לקטרג על ישראל בר"ה ולבסוף ביוהכ"פ ונשא השעיר עליו את כל עונותם כידוע, וכמו שאמר הרבי ר' בונם זצללה"ה בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שהרבותא שממחשבות עצמם נתגלגל שנתקיים דבר ה', וע"כ כמו שהחיצונים חשבו על ישראל רעה להפרד מהם יחידו של עולם, כן נהפך הגלגל עליהם, שהרי הערלה היא טומאה חמורה מכל הטומאות, ויונקת מן הקדושה להשפיע להחיצונים, ובהסרת הערלה מסירים מהם כל הכח שלהם המשפיע בהם ומאחדם, וזהו דם מילה שנצקח כח המאחד מהערלה ונשאר דם ומזה להם ההעדר באין כח המאחד כנ"ל:
בש"ס שבת כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה, כגון מילה, פירש"י שעושין משתה, נראה דהנה בזוה"ק ח"ג (מ"ד.) דהא בההוא זימנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא מתערי עובדא לעילא. עכ"ל, ויש להבין הלשון דמתכנשי עמא קדישא כאלו הכינוס הוא הגורם, וכן קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה, וכי ח"ו לסייע של פמליא דלעילא הוא צריך, אך יובן עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שדייק לה מהא דסנהדרין דאי לולב צריך אגד ואי אגיד מין חמישי בהדייהו גרוע ועומד הוא, דכל שנמצא דבר שאינו ראוי בקיבוץ הוא מקלקל כל הקיבוץ ואינו נקרא קיבוץ כלל. ודפח"ח, כן הוא בהערלה הן לתתא והן לעילא הרי הוא מקלקל את האחדות, וע"כ יוצדק הלשון דמתכנשי לאעברא האי ערלה לבל יקלקל כנישו דלהון, וכן הוא לעילא כניש כל פמליא דילי' לאעברא ההוא ערלה כדי שיהא כנישו דפמליא דילי' בשלימות שלא יקלקל הערלה, וכן הוא בכל פרט ופרט שהערלה מקלקלת התאחדות כל כחות הגוף ונפש שיחודו של עולם מקשר ומאחד, כמו שכתבנו בדיבור הקדום, וכן הוא בכל כלל ישראל שהערלה מקלקלת ההתאחדות והוא דבר הנוגע לכלל ישראל, וע"כ נצטוו הב"ד שלא ינוחו ערלים ביניהם, כבש"ס פ"ק דקידושין:
והנה כתיב תגלנה עצמות דכית, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה לשון דכית מלשון תרגום שעל טהור מתרגם דכי, והיינו פירושא דקרא ישמחו עצמות שטהרת אותם, שטהרה מביאה לידו שמחה, וע"כ סילוק הערלה שהיא טהרה מטומאת ערלה שהיא החמורה שבטומאות מביאה שמחה, ובאשר הטהרה היא לאו דווקא לו לבדו רק על הכלל כולו יצא, כן גם השמחה נוגע לכל כלל ישראל כנ"ל, וע"כ עושין משתה לשמח גם את זולתו:
בש"ס מגילה (י"ז:) ומה ראו לומר רפואה בשמינית א"ר אחא משום שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה לפיכך קבעוה בשמינית, נראה הפי' דכל ענין רפואה שנמצא בעולם היא באמצעות מצות מילה, והיינו שברא את האדם ישר, ואם האדם הילך ישר כאשר עשאוהו הבורא יתברך לא יחלה ולא יצטרך לרפואה, ועי' רמב"ן ריש פ' בחוקותי, א"כ אין רפואה לפי סדר העולם, מה גם כי רפואה היא מלמעלה מהטבע, כמו ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שרפואה הנתנה היא מעולם שלמעלה מן הטבע, וזה שרמזו ז"ל שקבעוה בשמינית ששמיני הוא למעלה מהטבע, וע"כ לפי סדר עולם הטבע אין נמצא רפואה, רק באשר כך סדר התורה שיולד אדם בערלה וימלנו וצריך רפואה, ע"כ נשפע ענין רפואה לעולם, וגם הוא דבר שלמעלה מהטבע וניתן בתוך הטבע, והכל באמצעות מילה ודו"ק:
פרק ה
שנת תרע"ג.
וארא אל אברהם וגו'. וכל המפרשים טרחו לפרש ההמשך לפרשה של מעלה ולכלול בזה תשובה למשה על שאלתו למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, וכבר דברנו מזה, ונאמר עוד בעזה"י, דהנה במדרש דד' לשונות של גאולה הם כנגד ד' גזירות, ובבעל הטורים שהם כנגד ד' גליות, ובאמת הכל אחד, שבאשר גלות מצרים כולל כל הארבע גליות, ע"כ הגיע כחם לגזור הארבע גזירות כמספר הארבע גליות, וע"כ הארבע לשונות של גאולה שהם נגד ד' גזירות הם נמי נגד ארבע גליות, והנה כבר אמרנו שארבע מלכיות הם כחות מתנגדים להקדושה ומושכים להרע, ושלש מלכיות הראשונות מושכים לע"ז ג"ע ושפ"ד, בבל הי' ענינם ע"ז, ובמדרש שכוונת נבוכדנצר בהצלם להכשיל את ישראל בחטא ע"ז, פרס ומדי הי' ענינה ג"ע וסעודתו של אחשורוש לעד, יון הי' שפ"ד, ויובן עם מה שביארנו במק"א שכל מיתה אף שלא יצא ממנו דם מכונה בשם שפ"ד, והטעם לפי מ"ש הארז"ל שרביעית דם שבאדם הוא ממוצע בין הנפש שהיא רוחני לבין הגוף שהוא גשמי, והאמצעי הוא המחבר, וע"כ העדר החיבור מכונה בשם שפ"ד, וכמו בפרט כן בכלל באמצעות ישראל יש חיבור להעולם הגשמי עם השי"ת, כי ישראל גופם הוא גשמי וכולם טבועים בחותם אדה"ר והם דבקים בהשי"ת, כדכתיב ואתם הדבקים וגו', ובאשר היוונים החנגדו למעלת ישראל ואמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ורצו לבטל זה הממוצע ולהפריד חיבור עוה"ז, ע"כ ענינם הוא כשפיכת דמים, וכח מלכות הרביעית היא כח רע כולל את שלשה הקודמים כבמדרש ששקולה או יתירה משלשתן, ואמרו ז"ל שנמצא עבירות ששקולין כע"ז ג"ע שפ"ד, והיא לה"ר, וגם הוצאת שז"ל רח"ל, ושניהם ענין אחד כאשר כבר דברנו מזה, וע"כ כח מלכות רביעית מושך לענינים אלו רח"ל, והנה לעומתם בקדושה שנותן כח ותעצומות בנפשות ישראל שלא ימשכו אחר כחות חיצוניות הנ"ל, הוא השלשה מועדים ושבת שהם בזכות ג' אבות ומשה רבינו ע"ה, פסח הוא בזכותו של אברהם והוא הי' נקי משמץ ג"ע, ואפי' בדידי' לא הוה מסתכל, ובמדרש אברהם ושרה ירדו למצרים וגדרו עצמם מהערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותן, שבועות הוא בזכותו של יעקב שהוא יושב אוהלים, וידוע בזוה"ק שהוא המחבר עלמא דאיתגליא בעלמא דאיתכסיא, והוא זמן נתינת התורה חיבור עליונים ותחתונים, והוא היפוך שפ"ד, סוכות הוא בטחון והוא היפוך ע"ז שהי' כל מחשבתם הרעה לפי דעתם הנכזבה להמשיך השפעות מכוכבים ומזלות לצאת מתחת רשותו של הקב"ה, והבעל בטחון הוא היפוך מזה לגמרי, והוא מדתו של יצחק שהקריב עצמו לקרבן להשי"ת שהוא היפוך לגמרי מע"ז, שבת היא שקולה כשלשתן והיא בזכותו של משה, כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וע"כ ג' סעודות שבשבת הם נגד אברהם יצחק ויעקב, שבשבת עצמו נכללו כל השלשה, וכמו שהג' אבות וג' מועדות שבזכותם הם מבטלין ג' כחות רעות של שלש מלכיות הראשונות, כן משה רבינו ע"ה שבזכותו שבת שהיא שקולה כשלשתן מבטל כח רע של מלכות רביעית ששקול כשלשתן, כידוע שמדת משה רבינו ע"ה היתה כלולה מכולם והיא נקראת במקובלים ז"א דקדושה והיא לעומת כחו של מלכות רביעית שהיא עשו ז"א דקליפה כידוע:
ולפי האמור יש לומר דענין ד' גזירות שגזרו בגשמיות נמשך מן ד' כחות הרעות רוחניים שהיו כלולים בגלות מצרים, שמכח רע המושך לע"ז לצאת מתחת רשותו של הקב"ה לחצוב להם בורות נשברים, נמשך השעבוד בגשמיות, וכבזוה"ק ח"ג (קח.) כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא ברכה דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא ת"ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא וע"ד פטורין מן המצות וכו' עד והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עלי' דבר נש עד דאישתכח גבי' בהאי עול ובג"כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם, ע"כ, וכן בש"ס חגיגה דעבדים פטורים מראי' משום דכתיב אל פני האדון ה' יצא זה שיש לו שני אדונים, וע"כ מובן שכח הרע המושך לע"ז נמשך ממנו שהכניס פרעה את ישראל תחת שעבודו, שבזה הוציא אותם בצד מה מתחת שעבודו של הקב"ה, אך במה שהתאמצו ישראל שלא הי' נמשכין אחר כח רע זה, והיו סובלין צרת השעבוד, ובכל זה היו מתמצעין לרגלי השי"ת, בשביל כח ירושת אבות הי' מירוק ונסיון לכחו של יצחק שהי' בהם שהי' מבטל כחו של ע"ז ונתמרק בחי' זו בגזירה זו:
ומכח המושך לג"ע הוא חיבור רע נמשך הגזירה שגזר על המילדות, ובמדרש מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו, והיינו שכוונת פרעה הי' שיהיו מחוברין אליו ועי"ז יפיק זממו, ועיין בגבורות ה' למהר"ל פט"ו ששני דברים אלו שתובען שישמעו אליו להרוג את הילדים ושישמעו אליו לדבר עבירה הוא בשביל פעולת הכח של מעלה שהי' לפרעה ובשביל אותו הכח שגזר עליהן להרוג את הזכרים, הי' תובע אותן לדבר עבירה ג"כ שאין פעולה מלמעלה לחצאין לכך הי' תובע אותן לדבר עבירה. עכ"ד, ואם הי' ההריגה כח שפ"ד והתביעה היא כח ג"ע, א"כ הם כחות מתחלפין, ואיך נאמר שאין פעולה מלמעלה לחצאין, אבל לפי דרכנו אתי שפיר שגם הכח להרוג את הזכרים טרם יצאי מבטן אמם להחשב ברי' בפ"ע נמשך נמי מצד כח ג"ע, כי הי' לפרעה בצד מה חיבור להם, והי' החיבור של פרעה רק מונע שיצאו לפועל, אך שזכותו של אברהם הי' מבטל את כחו זה של פרעה, וע"כ לא הוסיף עוד לחפש עצות בגזירה זו, ובמדרש ותיראן המילדות קשטו עצמן למעשה זקנן זה אברהם וכו', וכל זה נצמח מפאת שכלל ישראל הי' נשמרים מג"ע כדכתיב גן נעול גל נעול, ונתמרק בחי' זו בגזירה זו:
ומכח המושך לשפ"ד נמשך הגזירה שפ"ד בפועל, שצוה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אך בכח זכותו של יעקב שהוא כנגד שפ"ד שהכניס בחי' זו בלב ישראל נצולו, כנראה מדברי המדרש שכולם נצולו, וגזירה זו היתה מירוק לבחי' שישראל רחוקים משפ"ד:
ומכח המושך לעבירות הכוללים ע"ז ג"ע שפ"ד כנ"ל, יש לומר שנמשך גזירה הרביעית דלא תאסיפון וגו', שהיא גזירה לטרדם ולהבהילם עד שלא נשאר בהם בחי' דעת כלל, וכמ"ש אח"כ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, היינו שלא היו יכולין לצמצם את מחשבתם אלא היו מפוזר ומפורד במחשבות הטורדות ומבהילות, והוא כחו של אדום שנאמר בו ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, ובמדרש מפוזר ומפורד כאדרת, וכבר פרשנו דברי המדרש שכוונתו שרעיונותיו הם מפוזרים ומפורדין כי זולת זה לא שייך לומר על גוף אחד שהוא מפוזר ומפורד, והוא עונש מדה במדה לחטא לה"ר, כענין אמרם ז"ל מה הוא הבדיל בין איש לחבירו אף הוא יבדל, ולפי דרכנו הוא שיהי' ההבדל והפירוד בו בעצמו שיהיו רעיונותיו מבוהלים ודחופים והרשעים כים נגרש, וכן בחטא מז"ל רח"ל, שבזוהר להו טרדין בההוא עלמא יתיר מכולהו ולשון טרדין משמע שעונשו בגהינם הוא על זה האופן הפחד והבהלה, ולעומתו העונש בזה העולם הוא דוגמא דידי' כנ"ל, ובזה יובן ענין גלות מלכות רביעית שאנו בו שאין לישראל שום מצב פרנסת שדה וכרם אלא מחשבתם טרודות מאוד להוציא לחם חקם ומרבית עמנו דואגים תמיד מאין יבוא עזרם עד שאין בהם כח לצמצם מחשבתם לתורה ולתפלה, וידוע שעיקר מירוק גלות זה הוא לענינים אלו, היפוך בחי' משה שהיא דעת ואמרו ז"ל שאני משה שהי' טרוד בשכינה, היינו שכל חושיו היו מונחים בשכינה והוא נגד כח מלכות רביעית שכחם הוא טירוד בענינים הגשמים, וע"כ שבת בזכות משה ששבת היא מנוחה ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', ושבת יהיו כל חושיו וכל טרדתו בקדושה, וע"כ בגזירה רביעית שהיא היפוך השבת נלקח מהם השבת:
ולעומת ד' גזירות האלו זכו לד' לשונות של גאולה, וכמו שגזירה רביעית היא נגד כח אדום ששקול או יתר משלשתן, וגזירה ההיא דכא לארץ חיתם כמו שלשתן או יתירה משלשתן, שהרי עד כה הי' עוד יכולין לשמוע דברי תנחומין ובמדרש שהי' בידם מגילות שהי' משתעשעין בהם ובגזירה זו נתבטלו מאורת חי מדבר ונלקח מהם השבת, כן בלשונות של גאולה שלשון הרביעי הוא ולקחתי שהוא מתן תורה שהיא יתר מכל הטובות והנחמות, כי התורה היא הכל ובה הכל ואורייתא וקב"ה כולא חד וכתיב והייתי לכם לאלקים, וכענין דכתיב והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים, שפירש"י ז"ל אטייל עמכם בגן עדן, והכל הוא נכלל בלשון זה:
קיצור הדברים שהכל הוא בדוגמא אחת, הד' גזירות והד' לשונות של גאולה, וארבע מלכיות, וד' קדושות שהם ג' אבות ומשה רבינו ע"ה, וג' מועדים ושבת, והרביעי בכל אלה הוא הכולל את שלשה הקודמים:
ובזה יש לפרש המקרא וארא אל אברהם וגו' בא"ש ושמי הוי' לא נודעתי להם. כי ידוע ששם הוי' הוא נקרא גופא דאילנא בפי המקובלים כי הוא כמו גוף האילן שמסתעפין ממנו ענפין הרבה, כן כל שאר השמות מסתעפין משם הוי' כאשר האריך בזה בעל גנת אגוז, וע"כ לאבות הקדושים שהי' לכל אחד ענין מיוחד ולא היו כוללים הכל יחד כמו משה רבינו ע"ה, לא הי' נגלה אליהם בשם הוי' שהוא כולל כל שאר השמות, אבל למשה שהי' כולל את כולם נגלה אליו בשם הוי' שהוא שם הכולל:
ולפי האמור יובן שפרשה זו היא תירוץ מספיק על קושית משה רבינו ע"ה, שמאחר שישראל הי' בידם ג' מעלות טובות מג' אבות שהם לעומת ע"ז ג"ע שפ"ד, הי' להם מירוק בג' גזירות הראשונות, אבל אחר שנעשו עמו של משה והכניס בהם מעלה הרביעית שכולל משלשתן ושע"כ נגלה עליו בשם הוי' כנ"ל שוב היו צריכין מירוק לעומת מעלה זו, והמירוק הי' גזירה הרביעית כנ"ל וזכו לשבת ותורה:
וממוצא הדברים שטרדת התורה היינו השם כל עיונו בה, וכל חושיו משוטטות בתורה, וכן נמי שבת שמשליך באמת ממנו כל מחשבות וטרדות עוה"ז, ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', זוכה לעומתן לעונג שבת שכולל נמי כל חושיו, כי אין למעלה מעונג הוא מירוק ותיקון לחטא הידוע, שכתב בזוה"ק שלהו טרדין בההוא עלמא יתיר מכלהו, וכמו גזירה הרביעית במצרים:
במדרש חבל על דאבדין ולא משתכחין הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא"ש ולא הודעתי להם ששמי הוי' כשם שאמרת לך, ולא הרהרו אחרי מדותי, אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', בקש לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים וכו', ויש להבין שמשמע שמחמת שלא הודיעם ששמו הוי' הוא רבותא יותר במה שלא הרהרו אחרי מדותיו, וצריך להבין למה, ובעיקר הדבר יש לתמוה מה הי' לאברהם מקום להרהר הלא בברית בין הבתרים נאמר לי מפורש ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ונראה דהנה שם הוי' הוא משמעו הי' הוה ויהי', והוא שם העצם שאינו נחלה במקבל, כי אף יצויר שאין כאן עולם נברא, נמי נוכל לומר על השי"ת הי' הוה ויהי', וע"כ איתא בפדר"א קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו לבד, שהפי' שם הוי', שהשם זה יוצדק גם קודם בריאת העולם, אבל שאר שמות כולם הם מחודשין בבריאת העולם ששמות אלו מורין על אדנות וממשלה ושופט ושאמר לעולמו די או משדד המערכות, שכל שמות האלה לא יתכן רק אחר בריאת העולם שנמצא על מי להיות אדון ומושל ושופט, והדברים האלו ידועים בספרי הראשונים ז"ל, ויש לומר דהבטחה בשם שמורה על הנהגה ואדנות שהוא מצד המקבל יכול להשתנות בהשתנות מצב המקבל, וכעין שאמרו ז"ל אהבר התלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ואין זה שינוי ח"ו בהנותן, הא למה זה דומה להמבטיח את פועליו להכפיל להם את שכרם באשר שבע רצון מפעולתם ואם אחד הפועלים התעצל ולא בא כלל להעבודה מובן שאין לו שכר של כלום, ואין יכולין לחשוב על המבטיח שהוא מבטיח ואינו עושה, כי השנוי איננה מצדו אלא מצד המקבל, שהרי ההבטחה היתה נתלית בעבודה ואם אין עבודה אין הבטחה, אבל הבטחה שהוא בשם הוי' ב"ה מורה שההבטחה היא מצד עצם ית"ש ולא מצד המקבל, וע"כ לא תשתנה ההבטחה, ולמשל מלך בשמחה לבו והתרחבות דעתו אמר למלאות משאלות לב כל שואל, ואינו מתנה שיהא פועליו או בלתי פועליו, מובן אשר אף הפועל המתעצל במלאכתו, לא יגרע מליתן לו משאלות לבו, כי ההבטחה איננה נתלית במקבל אלא בשמחת לב והרחבת דעת הנותן:
ומעתה האבות שלא אמר להם ששמו הוי' [היינו שההבטחות לא היו בשם הוי' אף שבוודאי ידעו משם הוי' שהרי הרבה פעמים הזכיר אברהם שם הוי'] בהבטחותיהם, והי' מקום לחשוב שחשחנה ההבטחה לפי ערך מצבם בעבודת השי"ת שמסתמא תמיד מצאו עצמם כמקצרים בעבודה כדרך השלמים היודעים להבחין חשובת הנעבד, וא"כ אם לא באה ההבטחה כמו אברהם שלא מצא מקום לקבור את שרה אף שלא הי' קשיא כלל שהרי בברית בין הבתרים נאמר מפורש ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה, מ"מ להיפוך נמי לא הי' אות שיתקיים הבטחה, והנה בדיבור קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, פירש הרמב"ן שתהי' לך להנחילה לבניך, אבל הדברים האלה סובלים ג"כ פירוש פשוט שגם בעצמו יזכה בחלק ממנה וברית בין הבתרים הי' לכל הארץ בכללה, וא"כ אברהם שלא מצא מקום לקבור את שרה הי' לו מקום לחשוב אחת משתי אלה, אם כי לך אתננה יתפרש כפירוש הראשון ולא קשיא כלל, ואם כפירוש השני יקשה מדוע לא מצא מקום לקבור את שרה ואולי נשתנתה ההבטחה מפאת המקבל, ואעפ"כ לא הרהרו והוא כעין שכתוב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, שפירש הרמב"ן שהאמין בה' וחשב שבצדקו של הקב"ה יתן לו זרע עכ"פ לא בצדקתו ובשכרו, וה"נ אברהם לא הרהר אחרי מדותיו לחשוב שנשתנתה ההבטחה כי אולי היתה ההבטחה על עכשיו בוודאי לא הי' קוצר עבודתו מונע ממנו כי בצדקת השי"ת הי' עושה עמו צדקה אלא ודאי שההבטחה לא היתה על של עכשיו כלל, ולפי"ז יובן הק"ו מה אברהם שלא היתה ההבטחה בשם הוי' והי' לו מקום לחשוב שנשתנתה ההבטחה, ואעפי"כ לא הרהר אחר מדותי, אתה שהבטחתי לך בשם הוי', עאכו"כ שלא הי' לך להרהר שח"ו נשתנה, ובמדרש כך אמר משה בשעה שאמרת לי לכה ואשלחך אל פרעה במדת הרחמים אמרת לי שהתה עתיד לגואלם שמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין, והרי הי' לך לידע שזה אי אפשר:
ובזה יונח לי מה שלכאורה קשה אהא דאמרו שהבטחות של אברהם לא היו בשם הוי', הלוא כתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך, הרי כהזכיר שם הוי', ולהנ"ל יובן דהנה הרמב"ן הקשה שם כי מה טעם שאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו מעולם מבלי שיקדים שהי' אברהם עובד אלקים, או צדיק תמים וכו', והמהר"ל תירץ שאלו הי' כתיב מקודם שהי' אברהם צדיק, הי' במשמע שהבחירה בישראל היתה תלוי' בזה, וא"כ אם ח"ו חטאו ישראל הי' מקום לבטל הבחירה כענין אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ע"כ סתם הכתוב להורות שהבחירה בעצם, ובלתי אפשר להשתנות ודפח"ח, ומעתה יובן שמאמר הזה שהוא הבחירה בישראל שהיא בלתי השתנות יוצדק בו הזכרת שם הוי':
ולפי האמור יונח לנו דברי המדרש פרשה ט' כהוגן הוא מדבר תנו לכם מופת, וכן אתה מוצא בנח ישעי' חזקי' חנני' מישאל ועזרי' כי אנשי מופת המה, ומה אם הצדיקים מבקשים סימן וכו', וא"כ מדוע נענש אברהם על אמרו במה אדע, ולהנ"ל יובן דהנה הצדיקים. שמבקשים אות הוא כדי שלא יהי' עוד שינוי להבטחה וכן פירשו בברית בין הבתרים, ושם כתיב אני הוי אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה, וא"כ מאחר שהזכיר שם הוי' על ההבטחה הי' בלתי אפשר להשתנות, וע"כ נחשב בקשת האות לחטא:
ולפי דרכנו יש לפרש מה שנאמר בשבת כי אות הוא ביני וביניכם, ופירש"י שבחרתי בכם שהנחלתי לכם יום מנוחתי למנוחה, ועדיין צריך פירוש איך זה אות על בחירת ישראל, ויש לפרש דהנה יו"ט נתלה בישראל ואם אין ישראל אין יו"ט כי יו"ט ב"ד מקדשין לי', אבל שבת איננו נתלה בשום דבר, אלא הוא מצד הקב"ה לבדו, ובזוה"ק מה שבת שמא דקב"ה, ויש לפרש דכמו שם הוי' ב"ה אינו נתלה בבריאת העולם שהרי קודם בריאת העולם הי' הוא ושמו לבד, כן בערך מעין זה יש לומר על שבת שהרי איננו זכר לעשי' אלא זכר לשביתה, ששבת הקדוש ב"ה במעשה בראשית ובמה שהנחלהו לישראל זה לאות שישראל הם בדוגמתה והבחירה בהם אינה נתלית בשום דבר ודו"ק:
בזמירות ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, הנה בהפרש שבין לשון ששון לשמחה פירשו המפרשים שששון הוא הבא פתאום מחמת שהשיג דבר אשר לא שער מראש ולא עלה על דעתו שישיגהו, ושמחה היא הבאה בהדרגה, וכמו שכתוב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, ומציאה היא דבר שלא שער מראש, והנה ישראל בקבלת התורה אף שידעו מקודם שיקבלו את התורה, אבל מ"מ מקודם לכן לא עלה על רעיונם גדלות ורוממות קבלת התורה, עד שראו בעיניהם כאמרם, היום הזה ראינו וגו' מכלל שעד כה לא היו יכולין לצייר זה בנפשותם, ובאמת זה נשאר לדורות שמשיגים תמיד בתורה חדשות אשר לא שער מראש, כאמרם ז"ל יגעתי ומצאתי תאמן, שהוא בחי' מציאה אף אחר היגיעה, וזה שכתוב שש אנכי על אמרתך היינו שבכל עת שמחה פתאומות היא לי כמוצא שלל רב, וכן הוא בשבת לאיש הזוכה בו שמשיגים מה שלא שער מראש, אף שכבר הי' שבת זה שבעה ימים ורגילין אנו בו, מ"מ כל שבת ושבת היא כמציאה חדשה שלא שערנו מראש, וזה שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל:
וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. וידבר ה' אל משה לאמר בא דבר אל פרעה וגו'. וידבר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ויש להבין שהרי הק"ו פריכא הוא שבני ישראל לא שמעו הוא משום קוצר רוח ועבודה קשה, וכבר דברו בו המפרשים, עוד יש להתבונן בכפל הפרשיות שלאחריו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים, והפסיק בסדר היחוס וחזר ואמר ה' למשה בא דבר אל פרעה, והשיב הן אני ערל שפתים ואמר לו ה' אהרן אחיך יהי' נביאך, והנה הכל כתיב בפרשה הקודמת, ועיין רש"י ורמב"ן:
ונראה לפרש דהנה דהא דבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה פירש הרמב"ן שהי' הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו, ויש לומר דכמו בגשמיות כן ברוחניות שהי' כח מצרים מבלבל ומטריד את המחשבות ואת הרעיונות עד שלא יכלו לצמצם את מחשבתם להתבונן בדברים ולבחון מה המה ועד כמה הדברים מגיעים כי בדבר משה נכלל כל יעודים הטובים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וכבר כתבנו שהם מעין מה שאמר בפרשת בחוקותי והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים שפירשו ז"ל אטייל עמכם בגן עדן, ואם הי' מבחינים הדברים ומבדילים הענינים יעודי עוה"ז לעומת יעודי עוה"ב הי' להם לצאת נפשם בדברו כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, אבל היתה מחשבתם מבולבלת והרעיונות טרודות ומבוהלות מפוזר ומפורד, וזה היפוך כח הדעת, וכבר כתבנו מזה, ושזה הי' מירוק לפגם הדעת, כי דעת יש בו שני פירושים לשון קישור ולשון מבדיל דבר מדבר, ושניהם בני בקתא חדא שבשביל שהוא מקושר בכל רעיוניו בדבר זה יש בו הבחנה להבדיל דבר מדבר לפי ערך פנימיותו, אבל כשרעיוניו מבולבלים דחופים ומובהלים מפוזר ומפורד בלתי אפשר לחדור לפנימית הדבר ולהבדיל דבר מדבר, והנה אמרו ז"ל שפרעה מלשון עורף שהוא ענין ההופך עורף לחבירו ואינו רוצה אף להביט בו פן יראה בעיטו ובאזניו ישמע ולבבו יבין, והוא לגמרי היפוך מדת הדעת דקדושה, וע"כ הי' כחו כ"כ גדול לתקוף בכח הטומאה שלו על ישראל ליטול מהם את בחי' הדעת, וזה הק"ו של משה הן בני ישראל לא שמעו אלי אף שישראל בעצם הם בעלי דעה דקדושה, אלא מחמת שתקף עליהם כח פרעה שהוא היפוך מדת הדעת נתבלבלה דעתם כ"כ עד שלא יכלו לשמוע, ואיך ישמעני פרעה שהיא עצם הטומאה היפוך הדעת, וע"ז דיבר השי"ת אל משה ואהרן ויצום אל בני ישראל וגו'. שפירש הספורנו ויצום מנה אותם לשרים כו', והיינו כי משה הוא דעת דקדושה כמו שכתבו בספרים הקדושים, ובזה עצמו שמנה אותם לנגיד עליהם והם תחתיו יש בכחו להכניס בהם בחי' הדעת עד שידעו ויבינו מה מדבר אליהם, ואפי' פרעה הרשע בעוד רואה פני משה הי' מאיר בו זיו הדעת ממשה והבין מה שמדבר עמו, וע"כ בפרשה זו לא נאמר שום דיבור למשה שילך או שידבר, כי בזה עצמו שעשה למשה לשר ונגיד עליהם נשלם כל הענין וכל התשובה למשה על מאמרו הן בני ישראל וגו', ואחר שנתן המשרה בידו כתב סדר יחוסו, ואח"כ התיחד פרשה שצוה את משה לדבר אל פרעה, ומשה עדיין לא ידע אם בעצמו ידבר הלא הוא ערל שפתים, כי ע"ז עדיין לא הספיק התשובה בפרשה הנ"ל, שגם שם טען משה זו הטענה בצירוף הק"ו, ועל הק"ו הי' מספיק מה שצוהו לנגיד עליהם, אבל על טענת ערל שפתים עדיין לא השיבו, עד שהשיבו הקב"ה שהכוונה שאהרן יהי' נביאו:
פרק ו
שנת תרע"ד.
וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא"ש ושמי ה' לא נודעתי להם, הדקדוקים רבו, וגם בסוף הפרשה שלמעלה שבלתי מובן תשובת השי"ת על קושית משה למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני שפרשו המפרשים למה הקדים לשלחו טרם הגיע זמן הגאולה, וכבר דברנו מזה, אך אין בהמ"ד בלא חידוש:
ונראה דהנה במדרש ויקרא פרשה ט"ו לעשות לרוח משקל אמר ר' אחא אפ" רוה"ק ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל, ויש שמתנבא ספר אחד ויש שנים, אמר ר' סימון שני דברים נתנבא בארו ולא הי' בהם כדי ספר וכו', ויש להבין הלוא אין כילות למעלה, ולמה לא יתנבא כל מה שרוצה, אך הטעם פשוט באשר צריך הכנה לנבואה ואי אפשר שיהי' על הנביא שפע נביאיי אלא כפי מסת הכנתו, וזה שמוכן יותר מתנבא יותר, ומ"מ הכנת הנביא הוא בפרט מדותיו זה התקשר באהבה וזה ביראה וכו', ומכין את נפשו ע"י הכנתו הפרטית לכן אינו שורה עליו אלא בפרטות, ובזה יש ליתן טעם הא דאמרו ז"ל אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, דהנה תורה היא נצחית וכללית והוא כלל המציאות עליונים ותחתונים, וכל התורה היא שם משמותיו של הקב"ה, ע"כ אין לנביא שנבואתו רק בפרטית ענין לתורה אלא לחדש מצוה לשעתה בלבד, שהוא דבר פרטי ונביא התורה הי' רק משה רבינו ע"ה באשר לא הי' נצרך לשום הכנה כי הי' תמיד מוכן, וכל חושיו היו תמיד דבקים בשכינה בלי שום שיור ולא הי' לו שום רצון עצמיי רק אל כל אשר יהי' שמה רצון העליון שמה היתה נפשו נמשכת, והי' לו דבקות כללית בכל פרטי חושיו ומדותיו יחד, ע"כ הי' יכול להיות נביא התורה שהיא כללית וכל המציאות נכללת בתורה כבמדרש לא בשמים היא שלא נשתייר ממנה בשמים כלום:
קיצור הדברים שהתורה באשר היא כללית אין לשום נביא, באשר הוא פרטי, יכולת להיות נביא התורה אלא משה רבינו ע"ה שהוא הי' בטל להשי"ת בכל חושיו בכללות בלי שום שיור:
ולפי"ז יובנו דברי המדרש ואתה לכה ואשלחך אל פרעה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלה, כי הנה אמרו ז"ל כל המלכיות נקראו על שם מצרים מפני שהם מצירין לישראל, ומובן שכמו שכל המלכיות נקראו על שם מצרים כן נמי מצרים היא כוללת כל המלכיות, היינו שכל תכונות הרעות שנמצאו בכל המלכיות [כי כל מלכות ומלכות יש לה תכונה רעה מיוחדת] כולם יחד היו במצרים, ובמדרש נשא שששה מלכיות הם, מצרים, אשור, בבל, פרס ומדי, יון, אדום, ופרשנו שהם נגד ששה קצוות, א"כ מצרים שיש בה כנגד כולם היא כוללת כל תכונות הרעות מכל צד, וע"כ הגואל ממצרים הי' צריך נמי שיהי' כח כללי ולא נביא דעלמא שהוא רק כח פרטי, וכפי מה שאיתא בספרים וכבר דברנו מזה במק"א באריכות, גם מלכות אדום כן, וע"כ איתא בזוה"ק שלעתיד נמי יהי' משה רבינו ע"ה הגואל וכתיב מה שהי' הוא שיהי' ראשי תיבות משה:
ולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד, ולכאורה בלתי מובן למה הפסידו צדיקים גמורים שלא להגיע לאותה מעלה, וכיוצא בזה המליצו בשביל שאני זכר הפסדתי, אך יש לומר דהנה צדיקים גמורים התקרבו כל אחד במדה פרטית זה באהבה וזה ביראה וכו', זה נקרא צדיקים גמורים, אבל בעל תשובה נקרא זה שהוא בטל לרצון השי"ת בתכלית הביטול בכל חושיו ואין לו מדה מיוחדת, ע"כ התקרבותו ודביקותו נמי כללית, ובעל תשובה אין הכוונה שהי' חוטא מקודם דווקא, אלא שהוא בטל לגמרי ונמשך אחר רצון השי"ת, כמו שביאר הרב ז"ל, וע"כ איתא בזוה"ק ח"ג (רע"ח.) דאמרו לרעיא מהימנא זכאה חולקך דאנת בעל תשובה שקיל לשתין רבוון דישראל, היינו דכל עניני תשובה שנמצא בכל ששים רבוא ישראל הוא כלול להו היינו שהי' בתכלית הביטול לרצון השי"ת בכל פרטי פרטי חושיו, אבל אין מתנאי הבעל תשובה שיהי' חוטא מקודם, ואחת היא אם הי' חוטא מקודם או לאו, ובאמת גם מה שהתשובה מכפרת היא נמי מטעם ביטולו לרצון השי"ת שהוא בעניו ככלי חרס שבור ששבירתו מטהרתו, והיינו באשר הוא בטל להשי"ת ממילא נפרדו ממנו העונות כאמרם ז"ל מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל:
ולפי האמור יהי' זה נמי טעמא דמדרש הנ"ל אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, דהנה ידוע דישראל אז במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, כמ"ש איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגלילי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים, אך יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, אם כן משה רבינו ע"ה הוא הי' היחיד ששב כנ"ל ובשבילו נמחל לכולם, וע"כ הוא יכול להיות הגואל ואין זולתו בעל תשובה שהיא כללית כנ"ל, כי כל הנביאים לא הגיעו להיות בעלי תשובה כמוהו שהוא בכללית, ומקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד, ורק הוא ע"ה הי' בעל תשובה עד התכלית ובשבילו מוחלין לכל העולם:
ועוד יש לומר כיון דגאולת מצרים הי' משום דבהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה שרומז למ"ת, והתורה באשר היא כללית מציאות כל הנבראים לא היתה יכולה להנתן אלא ע"י משה רבינו ע"ה שהי' בטל אליו יתברך בכל פרטי פרטי חושיו כנ"ל, ושע"כ הי' עליו שפע הנביאיי כללית, ע"כ יציאת מכרים שהוא קשור עם מתן תורה אי אפשר נמי אלא ע"י נביא הראוי ליתן תורה על ידו דאל"ה הי' נראה כאלו הם ענינים חלוקים מה שבאמת אינם חלוקים, וכעין מה שאמרו בין כוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה שלא לעשות הפסק בין יציאת מצרים למתן תורה:
ולפי האמור יובן נמי ההפרש בין נביאת משה רבינו ע"ה לנביאת האבות, דהנה אמרו ז"ל גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם שמשה אמר ונחנו מה [כלומר שאין לו שום מציאות בעיניו והוא בטל בתכלית לרצון השי"ת] ממה כנאמר באברהם ואנכי עפר ואפר [כלומר שיש לו עכ"פ מציאות גרוע כעשר ואפר] ובמדרש שיר השירים בפסוק לריח שמניך טובים, כל מצות שנצטוו האבות ריחות הי' [היינו אברהם על המילה יצחק על השחיטה יעקב על גיד הנשה יהודה על היבמה] אבל אנו שמן תורק שמך רמ"ח מצ"ע ושס"ה מצל"ת, והטעם י"ל כי באשר האבות הי' להם מציאות בעיני עצמן בצד מה שוב הי' התדבקותם בהשי"ת רק ע"י פרטות מדותיהם הטובות אברהם באהבה יצחק ביראה וכו', ע"כ המצות שנצטוו הי' נמי פרטים כל אחד לפי מהותו, וכמו שביאר מהר"ל בספר התפארת, אבל משה וישראל הדבקים בו שמן תורק שמך רמ"ח מצ"ע ושס"ה מצל"ת שמקבילים לרמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם שהוא עולם קטן, דהיינו כל המציאות כולו, מפני כח הביטול של משה לרצון השי"ת, כאמרו ונחנו מה כנ"ל:
ונראה עוד לומר דישראל שזכו לתורה באופן זה שהיו בעצמם נביאי התורה כמ"ש פנים בפנים ויבר ה' עמכם, ובמעמד הנכבד הזה קבלו העשרת הדברות שמספר עשר הוא מספר כללי וכל התורה נכללה בעשרת הדברות, כמו שהביא רש"י משפטים כ"ד פסוק י"ב הכל הי' באמצעות משה רבינו ע"ה, שבאמצעות משה זכו גם הם לבחי' ביטול באופן הנ"ל שנאמר במשה, ועלו מדריגה אחר מדריגה, בעת היציאה נאמר לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ולא אמרו היאך נצא למדבר למות ברעב, וכל זה מחמת עצם הביטול, עד מתן התורה שאמרו נעשה ונשמע, והיו כמלאכי השרת, והוא בחי' בע"ת בתכלית כנ"ל, ע"כ פסקה זוהמתן משום הביטול לרצון השי"ת, כמו כפרת העונות של בע"ת, כמ"ש מקוה ישראל ה' כנ"ל, כמו טומאה הפורחת ממנו ע"י המקוה גשמיות כן הזוהמא נפסק מהם ע"י מקוה העליונה כי לא יגורך רע, וזכו לקבלת התורה וכל אלה הי' באמצעות משה, וכאשר הי' משה רגע אחת מרומם מהם, היינו בעת קבלת הלוחות נפלו ממדריגתם ואבדו נעשה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש שבשעה שעשו ישראל אותה המעשה הי' נתינת הלוחות מידו של הקב"ה לידו של משה, והלוחות היו ארכן ששה, טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה, וטפחיים בין יד ליד, היינו דכל זמן שהיו דבוקים במשה אי אפשר הי' להם לבוא לידי אותה מעשה, אלא בשעה זו דווקא שהי' למשה החיבור הנפלא להשי"ת, הי' בהכרח מסולק ומרומם מהם ע"כ באו לכלל טעות ואבדו נעשה, ודפח"ח, ולפי דרכנו יובן שמאחר שכל הענין מה שאמרו נעשה נצמח מתכלית הביטול, וישראל בעצמם לא הגיעו לזה, ק"ו מהאבות, אלא שהכל הי' באמצעות משה מחמת דבקותם בו, והוא ע"ה הי' היחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו, והיו נתבטלין עמו לרצון השי"ת אך כאשר נפסק כרגע החיבור שבינו לבינם אבדו נעשה, ועוד לא שבו למעלה זו עד לעתיד שמשיח יהי' היחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו, מה גם שמשה עצמו יהי' הגואל לעתיד וישיבו ישראל לבחי' הביטול וישובו למדריגתם שהיו במתן תורה ועוד יותר, ויזכו לפנימית התורה כמו שפירש"י בפסוק ישקני מנשיקות פיהו, וכל מה שישראל זוכין ממ"ת עד לימות המשיח הוא רק שמץ מנהו זעיר שם זעיר שם שיריים מהמעלה ומדריגה עליונה שהי' להם במעמד הנכבד ההוא, כי באם היו זוכין לזה בשלימות כבר הי' בא ב"ד, ואפי' יחיד אם הי' זוכה לזה הי' הוא יחיד ששב והי' מוחלין לו ולכל העולם כולו, והי' נגמר התיקון בשלימות, ובזה הנני מבין מה שהגיד לי ביחוד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בענין היחודים אשר משה רבינו ע"ה עשה יחוד והי' מתן תורה, והשני יהי' משיח, ומה שביניהם לא הי' בתכלית השלימות שאלו הי' בשלימות הי' בא משיח, ואם כי אין לני עסק בנסתרות, יש לפרש נמי עפ"י דרכנו ונאמר שלעומת האדם שהוא עולם קטן מיחד את חושיו ורצונו בתכלית הביטול לרצון השי"ת על דרך הנ"ל שזהו בעל תשובה בשלימות, בזה עצמו נעשה יחוד למעלה וארעא ורקיעא נשקו אהדדי, ולאו במחשבתו לבד לעשות יחוד תליא מילתא, ובאשר ביטול זה בתכלית השלימות לא הי' אלא במשה רבינו ע"ה ומלך המשיח, ע"כ לא הי' בכל עת ההוא מאז עד מלך המשיח יחוד בתכלית השלימות, דאם הי' בתכלית השלימות הי' נגמר התיקון רק הגדולים ויחידי סגולה זוכין קצת מזה כל אחד לפי מהותו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ובכלל ישראל זוכין לזה אפס קצהו לשעתו לבד, ונראה דזה הוא מצות תפילין של יד ושל ראש, לשעבד את כל החושים שבמוח ושבלב כמו שהוא פטור, וכמו שאנו אומרים קודם הנחת תפילין לעורר ולזכור הכוונה ובשבת זוכין לזה ביותר, ובמקום תפילין של יד ושל ראש הוא זכור ושמור, ומזה נסתעף שאפי' ע"ה אימת שבת עליו, כי בשבת משה מחזיר לישראל השני כתרים וזוכין באפס מה לבחי' שהיו ישראל בשעת מ"ת, וכבר דברנו בזה באריכות, וע"כ שבת היא זמן מעותד לתשובה והיא אפס קצהו מאז שהיו באמצעות משה רבינו ע"ה בבחי' בעלי תשובה: