אור ברסלב
שם משמואל כי תשא

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

כי תשא

פורים

פרק א

שנת תר"ע בתוך ימי האבל.

בב"ר פ' י"א ברכת ה' היא תעשיר זו שבת ולא יוסיף עצב עמה זו האבל, ובויק"ר פ' י"ב פקודי ה' ישרים משמחי לב זה אהרן שהי' לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו כיון שנתייחד עליו הדיבור שמח יע"ש, להבין כוונתם ז"ל נקדים דברי הגמ' מ"ק (ט"ו:) אבל אינו משלח קרבנותיו שלמים בזמן שהוא שלם יע"ש, הרי דאבל נקרא חסר בשלימות הנפש, ומה שצוותה התוה"ק לנהוג אבילות אינו עונש ח"ו, אך הוא תיקון, ולא לנפש הנפטר בלבד, כי הלוא קדושי עליון א"צ שום תיקון עוד אך הוא תיקון גם לאבל החי, והיינו דמחמת שהוא חסר יכול להיות נשלם מצד אחר מסטרא דמסאבא ח"ו, כי במקום חלקי הקדושה שנחסרו ונסתלקו ממנו, הסט"א משתוקקת להדבק ולקבוע משכנה, כטעם הזוה"ק בטומאת מת כנודע, לכן גזרה התוה"ק עליו אבילות שיהי' נשאר באבלותו ובחסרונו בזו הימים, וכבר נודעין דברי הרמב"ן ז"ל בפ' וירא דע"י שאור פני מלך חיים, לכן ע"י התגלות אלקית נתרפאה מילתו יע"ש, וא"כ ק"ו, מה שעשה פעולה ורפואה בהגוף, כ"ש וק"ו שיעשה פעולה בהנפש, ובכן כיון שנתייחד הדיבור לאהרן שמח ונסתלקה מעליו האבילות החסרון כיון שהשיג שלימות מחמת השראת אלקית, ושבת היא ברכה וזה שלימות, וידועין דברי הא"ע ששבת היא הוספה בתולדה, וזהו תעשיר שהיא תוספת ברכה, א"כ אין שייך אבילות אז דכיון שהוא שלימות מצד עצמו, שוב א"צ להתיקון שבא מהאבילות, ובמה שביארנו יובן מה ראו על ככה החכמים בש"ע להקל בהרבה דברים באבילות כגון כפיית המטה ועטיפה שמפורש בגמ', ועוד כמה קולות שהקילו האחרונים באבילות וכן צדיקים הראשונים הקילו בכמה דברים, והוא מטעם הנ"ל דכל אבילות היא תיקון שישאר חסר בכדי שלא יושלם מכח הסט"א, וכל דור ודור החלישו חכמז"ל כח הסט"א, ובכן החכמים שאחריהם ראו כל זה בעינם הפקיחא, לכן הקילו בזה, ומדברינו יוצא תוכחת מגולה מאהבה מסותרה להיות נזהר במה שהזהירו בכפלים הצדיקים הראשונים להשמר מעצבות, כי איך שהאדם הוא יוכל להוציא א"ע משם, וע"י עצבות שיהי' נעצב על מה שעשה יוכל ליפול ח"ו ברשת שלא יוכל קום כי יושלם מהסט"א ת"ו כנ"ל, והבן ושמור זאת:

בגמ' מ"ק (כ"א:) מעשה ומתו בניו של רע"ק ואמר אפי' שני בניו חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם כו' אלא כך אמרתם תורת אלקיו בלבו כו', והאי מימרא אומר דרשוני וחיו, וכי רע"ק הי' רודף אחר כבוד ח"ו גם הכי בשביל כבוד יהי' מנוחם על בניו שמתו ר"ל, והיא פליאה נשגבה, ולחומר הענין י"ל בהקדם מאמרם בויק"ר פ' י"ב ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי וגו' כיון ששמע אהרן שבניו יר"ש שתק וכו' עוד שם פקודי ה' וגו' כיון שנתייחד עליו הדיבור שמח ע"ש, והנה ח"ו שהי' אהרן עצב על מיתת בניו ר"ל בפשטות כי בלתי ספק הי' עומד במדריגה זו כל מה דעביד רחמנא וכו', אך הענין דכהנים הם פנימיות ובפרט כה"ג שנכנס לפני ולפנים, וע"ז מורה שם אהרן כמבואר כ"ז במהר"ל ז"ל ולכך הי' מתיירא מהעונש שהגיע להם ונגפם והוציאם לחוץ שמא ח"ו נדחו לגמרי, ולכך הי' עצב, אבל אחר ששמע שהם יר"ש ונתקדש ש"ש ע"י כמ"ש בקרובי אקדש וגו' ולכך וידום אהרן, דעיקר בריאת האדם הוא להרבות כבוד שמים כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ואחר שנתקדש ש"ש ע"י כבר עשו את שלהם בעילם, והלכו לאור באור החיים וזכו בחלקם לעוה"ב, ולכך וידום אהרן ושמח עוד בקידוש ש"ש, וע"י ששמח שמחה שלימה בקידוש ש"ש שנצמח מזה עד שמיתת בניו לא תפס אצלו מקום כלל, הרי שהי' לו השתוקקת העליון בלי שום אמצעי זכה ונתייחד אליו הדיבור בלי שום אמצעי, וזה הענין גופי' הי' ברע"ק דאחר ששמע שנתקדש ש"ש וכבוד ה' נתרבה ע"י בניו כמ"ש אלא כך אמרתם וכו' תורת אלקיו בלבו, לכך הי' מנוחם והבן היטב:

וישבר אותם, להבין למה לו לשבר אותם הלא הי' ביכלתו להחזיק אותם אצלו שלא ליתנם להם לא לשברם, וע' באוה"ח, וממנ"פ אם הי' שליח לקבלה הועילו כבר הקידושין, ומה כוונתם ז"ל באמרם שידונו כפנוי', ואם הי' שליח להולכה א"כ הי' לו עצה שלא ליתנם להם, ועוד הלא כבר שמע שמחל להם השי"ת, כמ"ש וינחם וגו', והענין כתיב חרות על הלוחות ודרשו חז"ל חירות ממה"מ, ולכאורה זה הי' תיכף בעשרת הדברות, אך כוונתם ז"ל דהלוחות אף שמעשה אלקים המה היו אבנים גשמיות וכתובים באצבע אלקים, והיו חקוקים משני עבריהם, והיינו שלא היו כשאר כתב שהכתב מלמעלה רק נחקק, להורות שהכתב והאבנים אחת היו, וישראל היו אז במעלה העליונה וכמ"ש ז"ל לא הי' ישראל ראוין לאותו מעשה, והיו הם ג"כ החומר והצורה בקדושה אחת כעין הלוחות, ולכך לא הי' שייך אצלם מיתה, וידועין דברי האריז"ל דענין מיתה שבאדם הוא שמאחר ששורה על הגוף טומאת מה"מ בורחת ממנו הנשמה הקדושה שאינה יכולה לסבול הטומאה, וישראל שהיו אז בדוגמת הלוחות והי' הכל קודש לא הי' מקום לשרות טומאת מה"מ כדי שע"י כך תברח הנשמה, גם לא היו צריכין לתיקון המיתה שהרי כבר נתקדש הגוף בקדושת הנשמה, אבל אחר מעשה העגל שאבדו המעלה הלז ושוב צריכין לתיקון המיתה שיתעכל זוהמת הנחש בעפר, וכל עוד שהיו הלוחות קיימין לא הי' אפשר לשלוט בהם המיתה, ע"כ הצריך לשבר את הלוחות שלא יהי' החומר והצורה אחת, ואז יתתקן הגוף ע"י ארץ שיקבר, והבן:

ליישב קו' הרמב"ן ז"ל מדוע מיאן מרע"ה במלאך אחר שכבר נתרצה בזה, הענין, כ"ק אבי אדמו"ר זצוקללה"ה הכ"מ זי"ע אמר שאם יהי' לאדם השתוקקות לעבדות השי"ת אז א"א שיהי' בגיהנם, ואם יהי' שמה, ערב הוא בדבר שהתשוקה ההיא יוציא אותו החוצה משם כחץ עכלה"ק, ואחר שראה מרע"ה התשובה שעשו בנ"י וקיבלו ע"ע מיתה, טען ואמר אשר ראוים הם ישראל להשראת שכינה בלי אמצעי כאשר הי' להם השתוקקות העליון בלי אמצעי, והבן היטב וממאמר זה יוכל האדם להבין עד היכן מגיע השתוקקת ותשוקה, וככה יעשה אדם חשבונו חשבון הנפש, שישקול בדעתו עד כמה גברה תשוקה של מצוה, ועי"ז יסתלק מן העבירה, וזכור זאת:

פרק ב

תשא ופרה שנת תרע"א

ברש"י אך את שבתותי תשמורו כל אכין ורקין מעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה כי המעוטין בכל המקום ימעטו בדבר המצוה בו וא"כ צריך למעט בשבת שיהא מלאכת המשכן דוחה שבת עי"ש, ונראה דדעת רש"י לקמן ומד"ר ומד"ת שמעשה העגל קדום לציווי מלאכת המשכן, ואפי' לדברי הזוה"ק דציווי המשכן קדום לעגל, מ"מ גלוי וידוע הי' לפניו שיעשה העגל, ע"כ הקדים רפואה למכה כאמרם ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על מעשה העגל, ונראה עוד דהנה כתב הרמב"ן דבמשכן שבו ישראל למעלת אבותם שהי' סוד ה' אלי אהלם, וממוצא הדבר דכמו שהאבות לא הוצרכו למשכן באשר הם עצמם היו המשכן כאמרם ז"ל האבות הן המרכבה, כן נמי אם היו נשארו ישראל במעלתם שהיו בעת מ"ת לא הוצרכו למשכן, והי' סוד ה' אלי אהלם אף בלי משכן עד בואם אל בהמ"ק מקדש ה' כוננו ידיך, וכמו שיהי' הענין לעתיד אחר התיקון היינו שהמקדש יהי' לצורך העולם שע"י קבועת המקדש בארץ יתקדש כל כדור הארץ, ולא לצורך תיקון ישראל, אבל מאחר שנפלו ממדריגתם הוצרכו למשכן אף בהיותם נעים ונדים במדבר, והמשכן הי' מטולטל עמהם, והי' המשכן לצורך תיקון עצמם עד שבאמצעות המשכן וכליו יעלה בידם להזדכך ולברר את כל הרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים ונתבררו בעת מ"ת, ומחמת חטא העגל חזרו ונתערבו כידוע בספרים הקדושים, והנה הזיכוך והבירור נעשה ע"י מה שאדם מעורר בקרבו להתבונן כי הוא ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני הבורא ית"ש, ולהעריך את מעשיו מול חובת נפשו להש"י ועי"ז נשבר לבו בקרבו, היפוך מלכין קדמאי דמיתו דאמרי אנא אמלוך, ובהיות המשכן עמהם לנגד עיניהם ענן ה' על המשכן יומם ואש לילה בו יגדיל בעיניהם חובת נפשם וימעיט מעשיהם בעיניהם ויבואו לידי שבירת הלב יותר ויותר, ועי"ז יושלם הזיכוך והבירור מהרפ"ח ניצוצין כנ"ל עד שהשמאל דוחה יביא לידי ימין מקרבת, והנה כ"ז העבודה היא רק בששת ימי המעשה, אבל ביום השבת, אין הימין מקרבת ע"י שמאל דוחה ושברון רוח והתמרמרות רק הכל הוא ע"י אהבה ורצון מלמעלה למטה וממטה למעלה, כמו שאנו אומרים בזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, היינו שאין הדרך לקרב עצמו אל השי"ת ע"י צווחין ועקתין ברם אנפין חדתין היינו פתחים חדשים [כי פנים הוא פתחים מלשון פני המזבח] נפתח בשבת לכנוס ולהתקרב עצמו אל הש"י ע"י אהבה ורצון, וזהו ורוחין עם נפשין, כי רוח הוא לשון רצון כמו אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת שפירושו רצון, והנה כ"ז הוא למען התקרב עצמו להש"י, אבל בירור הרפ"ח אינו נעשה רק ע"י שבירת הלב ושמאל דוחה היפוך אנא אמלוך כנ"ל, ובלא"ה אין בירור הרפ"ח בשבת, כי בשבת בורר אסור כמבואר כ"ז בספרים הקדושים, ובזה יובן הא דאין בנין המשכן דוחה שבת, כי אין העבודה ע"י שבירת הלב ורוח שהוא עבודת המשכן נעשה בשבת, ומיושב קושית הרמב"ן שבאמת אך הוא מיעוט בשבת שאין נעשין בו ענין בירור הרפ"ח כנ"ל שזה אינו נעשה בלתי ע"י שבירת הלב שזה אינו בשבת:

ולפי האמור נבוא להבין דברי הירושלמי בדין שתקדום חודש לפרה אלא מפני שהוא טהרתן של ישראל ויובן מה שגזרו על הזאה בשבת הגם שמבואר בגמ' הטעם דשמא יעבירנו אבל ידועין דברי הזוה"ק שכל התלמוד מיוסד על פי הסוד, ועפ"י שנים עדים יקום דבר טעם הנגלה והנסתר, ובודאי מיוסד על כל הפרד"ס, דהנה כתיב אתם המעט מכל העמים ודרשו ז"ל שאתם ממעטין עצמיכם וזה יסוד ושורשן של ישראל שכל מה שהם נשפעים ומשיגים מה השגות אלקית מרגישים בעצמם עד כמה עדיין לא יצאו ידי חובת העבודה כנ"ל, ועי"ז נעשים מושפעים ומשיגים עוד יותר, ועי"ז ממעטין עצמם עוד יותר וחוזר חלילה, ועי"ז אין קץ וגבול למעלת ישראל, וכפי מה שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס שבשעת מ"ת חזרו ישראל לאחוריהם על כל דיבור ודיבור שנים עשר מיל ומלאכי השרת מדדין ומסייעין אותן להחזירן, כי י"ב מיל הוא מחנה ישראל, וכאשר השיגו הדיבור הרגישו בעצמם שעומדין עדיין חוץ למחנה ישראל, ועי"ז מלאכי השרת מסייעין אותם עד שחזרו והשיגו דיבור, וחזר ונדמה בעיניהם שעומדים חוץ למחנה ישראל וחוזר חלילה, ודפח"ח, והנה כעין זה היא פרה על מים חיים, שאפר פרה רומז על הכנעה וביטול עצמו כמאמר הש"ס בזכות שאמר א"א ע"ה ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר הפרה, ומים חיים רומז לתורה והשגה אלקית מקור מים חיים את ה', וזה שצריך ליתן מקודם מים ואח"כ אפר ולערוב שיבוא המים למעלה, היינו שראשית דבר הוא תורה והשגה ועי"ז בא לידי הכנעה וביטול, כי אנשים הפשוטים שלא זכו לתורה והשגה אלקית נדמה בעיניהם שהם שלימים וממלאין חובתם להש"י וכל מי שהוא מרוחק יותר מחזיק עצמו לצדיק וכשר ביותר, ואך ע"י התורה והשגה באין להכנעה, ועי"ז הכנעה זוכה לתורה והשגה עוד יותר, והוא כעין מים, ואפר, ומים:

והנה כבר אמרנו שבשעת ההתקרבות אל הש"י הוא ע"י אהבה ורצון שהם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין ולא ע"י ביטול ומעוט ושבירת הלב רק כעין שנאמר ויגבה לבו בדרכי הש"י, ע"כ אין לאפר פרה ענין בשבת, וע"כ גזרו על הזאה בשבת:

והנה פסח הוא מלשון דילוג כפירש"י, והיינו שהשיגו השגות אלקית שלא עפ"י מדריגתם כידוע, וממילא שלא הי' ע"י הביטול והכנעה כמובן דע"י ביטול והכנעה היינו כפי מדריגתם, ובאמת שבעודם במצרים בלתי אפשר הי' להם לבוא לביטול עצמו כנצרך להשגות גדולות שהשיגו אז, ורק בשעת מ"ת באו לביטול העצמי כנ"ל, ואולי משום זה נקרא יו"ט ראשון של פסח שבת בקרא, כי במקצוע זה שניהם ענין אחד, וזה מאמר הירושלמי בדין שתקדים חודש לפרה, כי הפסח אינו בא ע"י ענין פרה כנ"ל ורק מפני שהוא טהרתן של ישראל שיסוד ושורש עבודת ישראל הוא משום שהם ממעטין עצמן כנ"ל, ואף שפסח מצרים בא מבלי ענין פרה, מ"מ אם זוכין למעט ולבטל עצמן באין ההשגות בפסח עוד יותר והבן:

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך וגו', יש להבין כי לפי דקדוק הלשון הי' לו לומר ואם לא, שפירושו אם לא תעשה כדברי כדרך הכתוב לכתוב בכ"מ אם לא תשמעו ואם לא הגידו לי, גם יש לדקדק הלא כבר נאמר וינחם ה' על הרעה ובכלל הוא נשיאת החטא, ונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק היש ה' בקרבנו אם אין, שזה ב' מדריגות שם הוי' ב"ה וב"ש, ואין הוא מדריגה גבוה יותר, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שהספק שלהם הי' אם ההנהגה הוא בשם הוי' ב"ה שם מעוררין התחתונים בתפלתם א"כ כל הנהגה היא מדה במדה אם יטיבו מעשיהם יהי' להם כל טוב, ואם לא לא, ואם ההנהגה היא במדת אַיִן שם אין מגיע התעוררות תפלת התחתונים, וא"כ ינתן להם אף בלתי תפלה, וזה הטעם שלא התפללו ליתן להם מים ורק באו דרך מריבה, שבאם התפללו שוב לא הוי יודעין אם תפלתם פעלה זאת או אף בלתי התעוררותם ניתן להם המים ודפח"ח, ועל אופן זה יש לפרש מאמר משה רבינו ע"ה, דמרע"ה רצה דווקא שזכות ישראל יגיע להשפיע להם כל טוב ולשאת את עונם, שבאם איננו ע"י זכות ישראל איננו דבר של קיימא, וכל מי דאכיל לאו דילי' בהית לאסתכולא בי', וכל בריאת העולם וביאת הנשמה לעוה"ז הכל הוא כדי לשבוע מפרי מעשיהם, וגם בלי הנהגת מדה במדה יש קטרוג שיושפע גם לאומה"ע, ומרע"ה רצה דוקא שיהי' לישראל לבדם ואין לזרים אתם, כמו שאמר ובקש אח"כ ונפלינו אני ועמך וגו', וע"כ מסר נפשו על דבר הזה ודיבר לשם הוי' ב"ה לנוכח ועתה אם תשא חטאתם, היינו שהשם הוי' ב"ה ישא את חטאתם, ואם אין היינו שאין ישא חטאתם מחני נא וגו' ויצטרפו זכיותיו לזכיות כלל ישראל אולי בזה יזכו שתהי' ההנהגה מדה במדה, כי אז יהי' להם רב זכות להשפיע להם כנ"ל בשם הוי' ב"ה, אמן:

במד"ר פ' חקת אמר רב יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אמר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהי' טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים אמרת לי אם נטמא במה תהי' טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת עכ"ל, והמאמר פלאי, מה גם שכבר נאמר פרשת פרה אדומה במרה, וכבר דברו בזה המפרשים, ונראה דהנה פרה אדומה היא היפוך מכל הקרבנות שבכולם נבחר לגבוה הבשר ודם שבהם חלקי הזן שמלובש בהן נפש הטבעית והצומחת, והאפר שהוא הפסולת נדחה לחוץ אחר שנתבררו ממנו כל חלקי הטוב ונשאר אפר שאינו עושה פירות ומזה נתברר עוד מה שהי' בו רושם עכ"פ מחלקי הזן, וזה תרומת הדשן, והשאר מוציאין אותו אל בית הדשן, ובפרה אדומה הוא להיפוך שנבחר ונברר רק האפר לבד והשאר נשרף ונכלה בחוץ, ונראה מפני שתכלית כל קרבן להפוך את כל רצון ותשוקה שבאדם לדברים הגשמים להפוך אותם לעבודת ה', וכמ"ש הזוה"ק שיצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא וממנו תקיש על השאר, וזהו עבודה שלימה דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וז"פ בכל לבבך בשני יצריך, אך האפר שאינו עושה פירות לעומתו הוא באדם מדת עצבות ועצלות שהם מיסוד העפר כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, זה נדחה לחוץ, שזה איננו נהפוך להקדושה, שהקדושה היא שמחה וחדוה, וידוע קושית הזוה"ק ח"ג (ח'.) בר נש דחטי קמי' מארי' ועבר על פקודוי ואתי לקרבא קורבנא ולתקנא גרמי' ברוח תבירא ברוח עציבא בעי לאשתכחא ואי בכי שפיר מכלא הא שמחה הא רננה לא אשתכח אלא במאו אתקן בהנהו כהני ולואי דהא אינון אישלימו שמחה ורננה בגיני' וכו', היוצא מדברי הזוה"ק שבלתי שמחה אי אפשר להתקרב להקדושה אלא שבבעל תשובה מועיל שמחה ורננה שבכהנים ולוים, והנה בפרה אדומה שנבחר רק האפר שלעומתו באדם הוא מדת העצבות, היינו משום שמצרפו למים חיים כמאה"כ מקור מים חיים את ה' והיינו כמאה"כ בכל עצב יהי' מותר, ששבירת הלב המביא אח"כ לידי שמחה וחיות זה נרצה, אבל לא שהתכלית הוא העצב רק המותר והשמחה והחיות והתלהבות זה התכלית, וזה שהוא טהרה על טומאת מת, שהטומאה היא כשמה להפיל תרדמה על אנשים להיות כאבן דומם וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וכל המעשים יהיו בקרירות בלי שום חיות, והטהרה לזה להמתיק הדברים בשורשן, היינו האפר פרה עם מים חיים וכנ"ל, ולהתחיל בעבודה מחדש בהתלהבות יתירה, וזה ששאל משה אם נטמא זה במה תהא טהרתו, היינו כהן שכל מהותו הוא שמחה וחדוה וכבזוה"ק דף הנ"ל שמחה בכהנא אתקיים בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר וכהנא בעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן יתיר מכל עמא, א"כ טומאת מת הוא היפוך מהותו לגמרי, ואולי מטעם זה מוזהר על טומאת מת, וחשב משה שע"י טומאת המת נתקלקלה מהותו לגמרי ואין לו טהרה ע"י אפר פרה כישראל, שמשה חשב שאפר הפרה הוא טהרה רק מצד אפר שבו שהוא שברון רוח ולב, וכמו כלי חרם ששבירתן מטהרתן, אך אין זה עבור כהן דבעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן, וזה שהשיב לו ולקחו לטמא וגו' ונתן עליו מים חיים וגו', שהטהרה היא מצד המים חיים, ע"כ היא טהרה גם עבור כהן, והבן:

פרק ג

תשא ופרה שנת תרע"ב

יש להתבונן בפרשת הכיור שלא נכתבה בין הכלים אלא אחר פרשת שקלים, וגם מקומו בין אוהל ובין המזבח אף שמשוך כלפי דרום, מ"מ לפי דרך הפשוט יותר יוצדק אם הי' לפני המזבח במזרח, ונראה דהנה בתרגום יונתן פ' פקודי, דהכיור רומז לתשובה, וכן הוא בפשיטות דרחיצת ידים ורגלים רומז להכתוב רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני וגו', והנה תשובה מעומקא דלבא לאיש המטונף בעבירות קשה מאד כי עבירה מטמטמת לבו של אדם ואינה מניחתו לעשות תשובה, וצריך סיוע מזכות הרבים, וע"כ יחיד ששב מוחלין לכל העולם, כי יש לכולם חלק בתשובתו, אבל מאחר שחטא ממילא נעשה נבדל מכלל ישראל, וכמו שארץ ישראל מקיאה את עוברי עבירה כדכתיב כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, כן היא כנסת ישראל למעלה, אבל עצה היעוצה שלא להשגיח על שום דבר רק לאגד עצמו עם הצבור כמ"ש ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, ואף שעדיין מצואתו לא רחץ, מ"מ מאחר שהוא נותן לב להיות בכלל האגודה של צבור שוב אין כלל ישראל מקיאה אותו, וכמו חלבנה בסמני קטורת, וזה הענין בשקלים שכל ישראל עושין אגודה אחת להתחיל מחדש בעבודה, ואז זכות הרבים מסייעת לו שיהי' ביכלתו לעשות תשובה ולרחוץ מטנופת של מעשיו כדכתיב רחצו הזכו וגו' כנ"ל:

אך כ"ז הוא אם אדם יודע בעצמו שהוא עומד מבחוץ, וכמו גר שבא להתגייר, אם אמר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו כבש"ס יבמות, וזה עצמו מרומז בחלבנה, דהנה יש להבין בסמני קטרת שהם אחד עשר, וידוע שכל עשרה היא בקדושה ומספר י"א הוא בחיצוניות כמספר י"א ארורים, ולמה בקטרת שהיא מהיותר נכבד שבקרבנות כדכתיב שמן וקטרת ישמח לב יהי' המספר י"א סמנים, אך יש לומר דבטל כמאן דליתא, וחלבנה בפני עצמה ריחה רע אלא שבטל לעשרה סמנים שריחן טוב, ע"כ שוב אין כאן אלא עשרה דחלבנה בטלה לגבייהו ובטל כמאן דליתא, וכ"ז אם אינו נחשב ליש בפני עצמו אלא שבטל לאינך, אבל אם נחשב ליש בפני עצמו שוב אינו מתקבל:

והנה זה עצמו מרומז במקום הכיור שמקומו בין מזבח לאוהל מועד רומז שבלתי אפשר לבא אל הכיור הרומז לתשובה אלא באמצעות המזבח שהוא רומז לכנסת ישראל כנודע, ויש בזה רמז במשנה דש"ס תמיד אין אדם נכנס עמו ולא נר בידו אלא מהלך לאור המערכה בכהן שתורם את המזבח שחרית שהולך לקדש את ידיו ורגליו מן הכיור] היינו שאין דרך לבא לקידוש הרומז לתשובה בנר בידו או בסיוע חברו רק לאור המערכה שהוא רומז לאור של כל כנסת ישראל, ואם הוא חושב את עצמו שיש לו אור מזולת כל הכלל כולו רק מצד עצמו שהוא נר בידו, או חבירו פרטי, אין לו כלום והוא כמו חלבנה הבלתי מתבטל לעשרה סמנים אחרים:

ורמז הזה יש למצוא גם בטהרת מי חטאת דצריך שיתן מים חיים תחלה להכלי ואח"כ אפר ואח"כ לערב שיהי' המים על האפר, דהנה אפר פרה רומז לאיש שכלה ממנו כל רגש טוב, ונמשל לאפר שנשרפו כל חלקי החיות ואינו נשאר כי אם תכלית החומר בלי חלקי הזן שנמצא בהבהמה, ומצד עצמו אין לו תקנה והאפר לבדו אין בו אלא טומאה לבדו, שמטמא כדין אפר הפרה, ורק כאשר מצורף למים חיים אז מטהר טמאים, והנה מים הוא לשון רבים ואין נמצא בלשון יחיד, וזה רמז שצריך מים תחילה, כי בלתי אפשר להתתקן אלא ע"י המים הרומז לציבור, ואח"כ ליתן בו האפר ולערב שיבוא המים למעלה על האפר, רומז לאיש החוטא שישפיל עצמו כאזוב ותולעת, ושידע בעצמו שאין לו שום תקנה אלא בהבטלו להמים שהמים יהיו מקיפין עליו מכל צד, ואז רק אז נעשה מי חטאת הראוי לטהר טמאים:

יש להתבונן בענין שמן המשחה, מהותו, ומדתו, ופעולתו, הנה בשמים הנותנים ריח הם דברים חריפים ששרשם בקו השמאל, וכן יין יש לו בעצמותו ריח טוב, ושורש יין הוא בבינה קו השמאל, ובינה דינים מינה מתערין, אבל שמן שהוא חכמה קו הימין אין בעצמותו ריח טוב, וא"כ הבשמים והשמן יחד היא התכללות קו הימין וקו השמאל, וזה שנא' בו מעשה רוקח כמ"ש בקטורת, ושם נאמר ממולח טהור קודש, ופי' בספר פנים יפות עפ"י התרגום שפי' מערב דכי קודשא, והוא כי חכמה נקראת קודש, ובינה היא בחי' טהור והוא עירוב טהור וקודש עיי"ש, ונראה שכן הי' הענין בשמן המשחה כנ"ל, והוא כולל כל הפכים, וע"כ מדתו הי' הין שהוא י"ב לוגין יהוא רומז לי"ב גבולי אלכסון שהוא התכללות מכל צד, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל שכולו קיים לעתיד לבוא, ואינו מובן למה הוצרך לנס זה, ולהנ"ל יובן שיהי' תמיד באותה בחי' שהיא התכללות מכל צד, וע"כ יובן ענין המשיחה, שכאשר נדקדק נמצא שכל הדברים הנמשחים בשמן המשחה נשארים בקדושתם לעד, כהנים קדושתם לעד ברית מלח עולם הוא, וכה"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו שנאמר אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, וכן דוד המלך ע"ה בריתו עומדת לעד ומשיח בן דוד יהי', וכתיב אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ, ופירשו ז"ל זה אהרן ודוד זה מבקש את כהונתו וזה את מלכותו, ומדקאמר שני בני היצהר מחמת שנמשחו בשמן המשחה ש"מ דשמן המשחה קגרים, וזה הי' מהותו של דוד דבכל הרפתקאי דעדו עלוי' נשאר במדריגתו, והי' תמיד בשירות ותשבחות, ובזוה"ק משבח את זה מאד ת"ח עבדא מהימנא כדוד וכו', וכן הוא אומר כוס ישועות וגו' צרה ויגון וגו' בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, ופירש"י בין במדת הרחמים בין במדת הדין, ונראה דזה עצמו הוא ענין שמן המשחה כנ"ל, וע"כ מלכי ישראל אין מושחין אותם אלא באפרסמונא דכיא, וכן משכן וכליו שנמשחו בשמן המשחה מבואר בש"ס יומא עצי שטים עומדים שעומדים לעד, וכן כל הכלים, ועיין ספורנו ריש פקודי, ובמדרש פ' בא מבואר דהא דלדורות עבודתן מחנכתן, היינו במערה לתוכו מכלי קודש, וא"כ כל קדושת הכלים לעולם נמשך מכלים שעשה משה שמשיחתן מקדשתן, וע"כ אין כלי שרת יוצא לחולין לא ע"י מעילה ולא ע"י פדיון, והכל נסתעף משמן המשחה שכמו מהותו כן מדתו, וכן פעולתו שמקדש דבר הנמשח שיהי' למעלה מכל הפכים שלא יהי' נשתנה לעולם כנ"ל:

אך את שבתותי תשמרו, פירש"י אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דאדרבה דכל מקום שנאמר אך המיעוט הוא בדבר הנאמר בו, וא"כ המיעוט הוא למעט בשבת ולא למעט במלאכת המשכן, ונראה לפרש עפ"י מה ששמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בהא שנאמר אך שמח בסוכות כי אחר ר"ה ויוה"כ התקיעות והווידויין נתמרקה ונזדככה נפש הישראלי עד שלא נשאר בו אלא שמחה לבדה עכת"ד, וכעין זה יש לפרש בכל אכין ורקין מיעוטין, כי לכל דבר יש ענינים טפלים אליו, וכאשר נאמר אך הוא להורות שאין מדברים אלא מעצם הדבר כמו שהוא בעצמו, וכענין אך את הזהב להעביר את החלודה שלא ישאר אלא עצם הזהב, וכן אך שנאמר ביום הכיפורים מכפר לשבים ואינו מכפר לשאינו שבים, כי יום הכיפורים הוא שכל ישראל באים לשורשם והיא נקודה פנימית משם באה כפרתם, אבל מה שבאים לשורשם הוא ע"י תשובה, וזהו אך שאינו מכפר אלא עצם יוהכ"פ שהיא נקודה הפנימית ואם אינו עושה תשובה אינו בא להנקודה הפנימית, ואף שמ"מ יוה"כ הוא אלא שאינו בא לעצם יוהכ"פ, וכן את שבתותי תשמורו שתשמרו את השבת, אבל מ"מ יכול להיות שעם שמירת שבת תבנה ג"כ המשכן והשמירה תהי' ממלאכת חול, ע"ז נאמר שלא יהי' לך אלא שמירת שבת לבדו ואז תגיע לעצם השבת, ואין לשתף ענין אחר עמו, והוי נמי מיעוט לשבת שלא ימצא ענין אחר, וכעין אך שמח הנ"ל:

ברש"י תבוא פרה ותכפר על העגל, הנה כתיב בלוחות הראשונות וישבר אותם תחת ההר, ואמרו ז"ל שאמר משה מוטב שתדון כפנוי' ולא כאשת איש, ויש להבין הלוא כבר נעשו כאשת איש בקבלת התורה, ומה הועיל בשבירת הלוחות, ונראה דהנה בש"ס שבת שיבר את הלוחות מה דרש אמר פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וישראל מומרים עאכו"כ, ויש לתמוה הלוא מומר דאסור בפסח הוא במזיד ולא בשוגג ומוטעה, וישראל בעגל היו שוגגים ומוטעים כמו שהאריכו בזה הכוזרי והרמב"ן, ועכ"פ אפי' מן הערב רב לא נהרגו אלא שלשת אלפים איש, ואפי' אחר המגפה ומיתת הדרוקן, מן המנין אתה למד שיצאו ממצרים כשש מאות אלף רגלי ואחר שנפלו בעגל כשנמנו היו שש מאות אלף ג' אלפים ה' מאות וחמשים, ואף שנתוספו אותם שהיו בני י"ט ואחר שנתחדשה השנה בתשרי נעשו בני עשרים, מ"מ אי אפשר שיהיו הנכשלים במזיד במספר רב כ"כ, והיתכן לומר שח"ו כל ישראל מומרים שיהי' ק"ו מפסח, וא"א שמשה כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל ומחולות הי' סבר שח"ו רובם מזידין, דא"כ למה הסכים ה' על ידו:

ונראה דהנה הרמב"ן בספר המלחמות כתב שהגוילין של ס"ת הם רק תשמישי קדושה שהם משמשים להאותיות וגוף קדושה אינו נקרא אלא האותיות, ובדוגמא זו הוא האדם שהשכל והרוחניות שבו הם גופי קדושה והגוף הוא תשמיש קדושה, כי האדם הוא בדוגמת ספר תורה, כאמרם ז"ל העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לס"ת שנשרף, וס"ת שבלה גונזין אותה אצל ת"ח, כי הגוילין בהתדמות גוף ת"ח, והרוחניות והשכל שבו לבד הוא בהתדמות אותיות התורה, ונתינת התורה היתה רק לנפש השכליות שבו שהוא בדומה לה, כמ"ש הרמב"ם שהתורה היא לתקן את הדיעות וליישר את כל המעשים, וע"כ אין השוגגין נדחים עפ"י דיני התורה, כי השוגג הוא בלי דעת ובלי השכל, והשכל לא נתקלקל כלל, והתורה לא נתנה אלא להשכל ואינו נצרך אלא לקרבן, וזהו שאמרו ז"ל ששאלו לתורה נפש החוטאת מה דינה ואמרה יביא קרבן ויתכפר לו, שמצד התורה שניתנה רק להשכל וזה שלא קלקל בהשכל אינו נדחה ודי בקרבן:

והנה ישראל שאמרו נעשה ונשמע והקדימו עשי' לשמיעה באו למדריגה שאף הגופים שלהם יהיו גופי קדושה ולא שיהיו משמשי קדושה, כמו שהם נמשכים אחר הש"י אף בלי הוראת השכל, שזהו הענין הקדימת עשי' לשמיעה כמו שהוא בספרים, והנה זכו להתוספת מעלה מנתינת התורה, שהרי נתינת התורה היא להשכל לבד, כמו שהתורה היא ענין שכלי לבד, ומה שנכתבת על הקלף זה הוא מה שהאדם כותב ומהשמים לא ניתן רק שכלי ולא דבר הנרגש, ובהקדמת עשי' לשמיעה שגם הגופים נעשו גופי קדושה זכו נמי להשיג מן השמים דבר הנרגש, והוא שני לוחות הברית, והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, וע"כ אף מדיני התורה אין השוגגין הנעשה בהגוף לבד בלי הוראת השכל נדחה, מ"מ מהמעלה הגדולה שהשיגו ישראל ע"י הלוחות שניתן גם להגופים שיהיו גם מעצמם קודש ונמשך אחר הש"י כחמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם, מהמעלה זו נדחו גם השוגגין ומוטעין שהרי שוב אינם נמשכין אחר הש"י בלי הוראת השכל, ואינם ראויין ללוחות הברית וזה שאמרו ז"ל במדרש אבדתם נעשה שמרו נשמע שמעלת נעשה אבדו:

ולפי"ז שפיר הק"ו שדן משה מפסח שמזידין נדחין מפסח, ואף שעדיין לא עלו ישראל אז במעלה שעלו בשעת מ"ת ואמרו נעשה ונשמע, ולא היו נמשכין אחר הש"י בלי הוראת השכל עדיין, ומ"מ באשר נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים במזיד נדחה מפסח, התורה כולה כאן שבלוחות נכלל הכל גם תכלית כוונת התורה שיהי' גם גופו קודש, וישראל מומרים היינו לעומת מעלת הלוחות שצריך שיהי' נמשך לרצון הש"י אף בלי הוראת השכל נקראו גם השוגגין ומוטעין מומרים, כמו שלעומת מעלת התורה נקרא מומר רק במזיד, כן הוא לעומת מעלת הלוחות נקרא מומר גם שוגג ומוטעה, כי מלת מומר הוא מלשון חילוף, כמו לא יחליפנו ולא ימיר אותו, וכל החילוף ממה שראוי להיות נקרא מומר, ולגבי דיני התורה לא נקרא חילוף ממה שראוי להיות אלא במזיד שהשכל נתחלף, אבל הגוף בעצמו בלי הוראת השכל בלא"ה איננו צריך להיות כ"כ בקדושה, אבל לגבי מעלת הלוחות שגם הגוף צריך להיות גופי קדושה, שוב גם השוגג ומוטעה נקרא מומר שהוא חילוף ממה שראוי להיות, ולפי"ז שפיר מובן התועלת ששיבר הלוחות מוטב שידונו כפנוי' ולא כאשת איש, שמחמת קבלת התורה בלא"ה אינם נדחין אלא הטענה היתה עליהם מחמת מעלת הלוחות, ובאשר לא נתנם להם יש עליהם התנצלות במה שלא הגיעו למדה זו בשלימות, ואלמלי הי' להם הלוחות לא באו לכלל טעות, כמו ענין פנוי':

ולפי"ז יש לפרש הא דפרה אדומה היא כפרה על מעשה העגל, דהנה כבר אמרנו דפרה אדומה משונה משאר קרבנות, דשאר קרבנות הכוונה להקריב חלב ודם שהם חלקי החיות של הבהמה, ובפרה אדומה הכוונה על האפר שהיא תכלית חלקי החומר המיוחס להשפל שביסודות שהוא יסוד העפר, והוא תיקון על חלקי החומר שבאדם שיהי' גם מצד עצמו נרצה אף בלעדי השכל, אך רק ע"י צירוף מים החיים הרומז לתורה, היינו שאף שאבדו נעשה שהחומר מצד עצמו יהי' נרצה, מ"מ ע"י שהוא משקע עצמו בתורה התורה מהפכת טבעו לאט לאט עד שנעשה גם גופו שכלי, וכאשר זה הי' ענין לוחות השניות שהי' מעשה משה רק כתובים באצבע אלקים, ומ"מ אינו דומה לס"ת שהוא תשמישי קדושה כנ"ל שהכתב מונח על הקלף, והקלף והכתב הם שני דברים, אבל לוחות האבן שהיו האותיות חקוקים בהם, הרי הלוחות והכתב דבר אחד ממש, ואינו הרכבה שכנית לבד, רומז שע"י שאדם חוקק דברי תורה בתוך לבו יכול להעשות הוא והתורה דבר אחד ממש, ולב האבן נהפך ממש ללב בשר, וזה עצמו הוא ענין אפר הפרה משוקע במים החיים, וזה ענין ההפטורה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, וכן הסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ומכאן שזה הוא ענין אפר הפרה, וע"כ הוא תיקון בצד מה על חטא העגל שאבדו נעשה, שהכוונה שהחומר יהי' גם מצדו לבד נרצה:

ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, פירש"י נתכוין לבודקם כסוטות, נראה הענין דמים המאררים באשר נמחה לתוכן האלות הכתובין בספר, וכאשר באו בה המים, אם נטמאה ונשתאבו בה כחות רעות אז האלות מצא מין את מינו ונמשכו ונדבקו בה ועשו בה חרבן ושממון, אבל אם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, כי המעט פסולת שהי' נמצא בה מתולדה מה גם זו שיצא עלי' שם רע, ושע"כ קוראה הכתוב טמאה כבירושלמי, נמשך אל המים, והיא נשארה נקיי' ביותר, כי לעולם המיעוט נגרר אחר הרוב, ע"כ ונזרעה זרע, וכן הוא בכאן שבודקן כסוטות, כי העגל משכו לו כחות מצד השמאל, ובאשר הי' ע"ז נדבקו בו כל כחות הרעות וכל כחות חרבן ושממון, וכאשר ניתן עפר שריפתו ע"פ המים נדבקו בהמים כחות חרבן האלו, וכשבאו מים אלו לתוך גוף טמא מטומאת ע"ז אלא שהי' בלא עדים ובלי התראה או אפי' שמח בלבו בלבד כפי חלוקי הגרסאות במדרשים מצא מין את מינו ונדבקו בו כחות החרבן, עד שמת בהדרוקן:

ולפי"ז יובן דברי רש"י ריש חקת בשם ר"מ הדרשן וכשם שהם נטהרו באפרו וכו', ולכאורה אינו מובן שלא טהרה באה להם ע"י אפרו אלא מיתת הדרוקן, ודוחק לומר דקאי על הכלל כלו שנתקיים בהם ובערת הרע מקרבך, ונשאר הכלל טהור, כי אין המשל דומה לנמשל, אך לפי הנ"ל יובן שגם כאן הי' כענין סוטה שנא' ונקתה ונזרעה זרע, שהמיעוט הרע שהי' בה נמשך ויצא ממנה ונדבק בהמים, כן הי' הענין גם כאן, שמי שלא נטמא בעגל לא במעשה ולא שמח בלבו, אלא שמ"מ לא נקה מעון מחמת שלא מיחה וכה"ג, לזה הי' המים לתועלת ולטהרה, שמעט שמץ שהי' בו נמשך ונדבק במים, וכל העדה נשארו נקיים וטהורים ממש כענין הסוטה, כי המיעוט נגרר אחר הרוב כנ"ל:

ולפי דרכנו זה יש להעיר גם בענין אפר הפרה המטמא טהורים ומטהר טמאים, כי הואיל שאתה מקישו מקישי לכל צד, כי גם ענין הפרה הי' בדומה לענין הנ"ל, כי באשר נעשה בחוץ והוא מטמא טהורים בהכרח לומר שנדבקו בו כחות חיצונים הסובבים מחוץ לחומת ירושלים בסוד ירושלים הרים סביב לה, דהיינו טעמא פיסול יוצא, וע"כ כחות הטומאה שנדבקו באדם ע"י המת כבזוהר בטעמא דטומאת מת כידוע, ובאשר הטומאה היא רק חופפת עליו מבחוץ שאיננה טומאה שיוצאה עליו מגופו, ע"כ נמשכת ממנו ונדבקה בטפת המים שהוזה עליו והוא נשאר טהור, וע"כ כל טהרתו משום שמטמא טהורים ודו"ק:

ויש לומר דזהו הענין דאיתא בספרים דכל נשמה העולה לעולם העליון צריכה לעבור דרך גיהנם אלא שהרשע נשאר שם והצדיק עובר וריח נור לא עדת בו, ולא עוד אלא שמוניא משם נשמות, דהנה גיהנם היא כחות חיצונים, ומי שנטמא בעבירות ר"ל מצא מין את מינו ונדבק שם עד כלות המשכת הזוהמא ממנו, אבל הצדיק שאין בו זוהמא אין הגיהנם מתאחד ופוגע בו כלל, אלא נשמות שכבר נמשך מהם הזוהמא מצאו מין את מינו הוא הצדיק ונדבקו בו והוא מעלן אתו עמו:

במד"ר פ' בא משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראית שוות מי גדולה מזו אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחרי' כך בפסח נאמר חוקה ובפרה נאמר חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה עכ"ל, נראה דהנה שני מיני חוקים הם, יש חוקה שהיא מצד עומק המושג שבלתי אפשר לבו"ד שיגיע להשיג הטעם, וכענין חמשים שערי בינה נמסרו למשה חוץ מאחד, ויש חוקים שהם כעין גזירת המלכות שאין מדרך המלך לגלות טעם גזרותיו לכל כמו כן חוקים שנרצה בהם שיעשו אותם מצד שכך צוה ה', ואם הי' הטעם גלוי הי' יכול להיות העשי' מצד הידיעה שכך צריך להיות, ע"כ בא הציווי בלשון חוקה, שהכוונה שהאדם יהי' נמשך אחר רצון הש"י מפאת שהוא ציווי השי"ת:

והנה פרה אדומה סודה עמוק מאד ואף שלמה המע"ה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ואמר למרע"ה לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, ובחוקת הפסח לא מצינו זה, מה גם שעיקר מצות הפסח טעמו מפורש בקרא ואמרתם זבח פסח וגו', אשר פסח על בתי בני ישראל וגו' אלא שמצות פרטיות שבפסח נאמר חוקה נראה שהכוונה על דרך גזירת המלכות כנ"ל שהכוונה להיות נמשך אחר ציווי הש"י מפאת עול מלכות שמים, ואולי בכח הפסח נכנסה בהם מדה זו, וכתיב וזכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, כי באשר שכל העשי' והעבודה היתה מחמת עול מלכות שמים נמשך מזה שבטלו דעתם לגמרי לרצון הש"י, ויש לומר כי שני בחי' החוקים הם נגד שני ההין שבשם הוי' ב"ה, ויוצדק הלשון שתי מטרונות דומות:

ולכאורה מפאת האדם דומה שחוקת הפסח גדולה שממנה השיגו ישראל אמונה ובטחון כנ"ל, אבל באמת גדולה חוקת הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה, היינו שכל מה שבאו אז ישראל לידי מדה זו שאז בלילה הזה נפתח לישראל אור גדול מחמשים שערי בינה כמ"ש בזוה"ק, שלכן נזכר בתורה חמשים פעמים יציאת מצרים להורות דהאי יובלא אפיק לון ממצרים, ובהאיר אור הזה שהוא למעלה מהטעם השיגו ישראל מה שנתבטל הישות שלהם, ובזה נעשו ראויין לאכול על שולחן ממ"ה הקב"ה, ולולא זה לא היו יכולים לבוא לידי ביטול היש, ולסמוך אתכא דרחמנא, ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה לקיים לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:

כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, ובמדרש וברש"י מדבר כאן גם מתורה שבע"פ, ויש להתבונן מדוע לא נאמר כן בלוחות הראשונות, ונראה לפי מה שכתבנו למעלה דהלוחות הראשונות באשר גם הלוחות היו מעשה שמים היו פועלים לזכך גם את גוף האדם לעשותו כולו שכלי, וע"כ יש לומר כמו דאיתא במדרש שיר השירים בעשרת הדיברות שהי' הדיבור מדבר כך וכך מצות יש בו כך וכך קלין וחמורין, והיינו שבאמת נכלל בכל דיבור ודיבור כמה וכמה מצוות עד שבעשרת הדיברות נכללו כל תרי"ג מצות, כן בודאי בתורה שבכתב בכל מצוה ומצוה הכתובה נרמז בה כל הלכותי' הניתנין ע"פ, אלא שהגוף הוא מסך מבדיל שלא להבין מתוך הנכתב, ונצריך למסור פירוש כל מצוה בע"פ, כגון צורת התפילין והלכותי' וכדומה, וזה הוא תורה שבע"פ, אבל אם לא נשתברו הלוחות הי' הגוף כולו שכלי ולא הי' חוצץ בפני השכל להבין מתוך הנכתב כל הלכות מכל מצוה ומצוה, ולא הי' נצרך למסור הפירוש ביחוד:

כי קרן עור פני משה, נראה כי בפעם הראשון ברדתו מן ההר לא קרן עור פניו, דאל"כ מדוע לא יראו אז מגשת אליו, ואם באמת הי' גם אז קירון פניו, שוב לא נתחדש להם דבר ומדוע נתייראו עתה, ונראה דענין קירון עור פניו הוא אור החוזר מזיו השכינה כמו שרואין במראה מלוטשת אור הנר העומד נגדו, ומובן שזה תלוי בליטוש המראה אם הוא מלוטשת יותר מאירה יותר, וע"כ יש לומר שבמה שאמר מחני נא מספרך ומסר נפשו עבור כלל ישראל, עבור זה עצמו שב גם גוף שלו מלוטש ומאיר ביותר, מה שלא הי' כן בלוחות הראשונות, אך שלעצם מעלתו הי' אז אלף פעמים יותר כמבואר במגלה עמוקות, מ"מ זה הי' לענין מעלת נפשו אבל לא לענין מעלת גופו:

ובזה יש לומר דהנה במדרש בראשית דשבת מתברך במאור פנים שאין אור פניו של אדם בחול כמו בשבת, אך זה הוא לעומת שהוא מזכך עצמו בימי החול, ומוסר את כל עניני גופו עבור יום השבת, היינו שנותן את לבו אל כל דבר גשמי הבא לידו ומחשב הפסד מניעת עשייתו נגד עריבת השבת הבא לקראתו, וכן להיפוך נגד מה שיפסיד עריבת השבת ובוחר להשליך טנופא דהאי עלמא, ובזה נעשה מזוכך וכשהגיע יום השבת מאיר יום השבת על פניו, כי פניו נעשו כמראה המלוטשת כנ"ל, וזהו ברכו במאור פנים:

פרק ד

תשא שנת תרע"ג

יש להתבונן במקום הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח שלכאורה בלתי מובן שמאחר שצריך קידוש להגשה אל המזבח יוצדק יותר להעמידו למזרח המזבח, ולא יצטרך לעבור לפני המזבח כלל בבואו לקדש ידיו ורגליו, מה גם לדברי האומר גבהו פי שנים בארכו שלא הי' הכבש מובדל מקיר הדרומי רק אמה אחת כפירש"י פ' תרומה ודחוק לעבור שמה וכבר דברנו מזה:

ונראה עוד לומר דהנה יש להתבונן בשם מזבח מהו דאין לומר שהוא ע"ש הזבחים הלוא אין שוחטין על המזבח אלא על ירך, ועוד מזבח הפנימי שהוא מוקטר קטורת ולא לעולה ולא לזבח מאי איכא למימר, ובודאי לא שייך שנקרא מזבח ע"ש הדמים הניתנין מפר העלם דבר וביוה"כ דמזבח קאתי שהרי נתנין גם על הפרוכת ועל הארון:

אך נראה דהנה ידוע דעולם שנה נפש הם בבחי' אחת, ובכן בא זה ולימד על זה, והיינו דשני המזבחות הם לעומת מוח ולב שבאדם, מזבח החיצון לעומת הלב מקום משכן אהבה רשפי' רשפי אש שלהבתי' מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה ומשתוקק לאביו שבשמים, וזהו אש תמיד תוקד על המזבח רומז למי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, מזבח הפנימי הוא לעומת המוח שהוא קר ואינו ברעש ובהתגלות אלא בחשאי ובישוב הדעת, וקטורת היא לשון קישור שע"י שמקושר בשורש נשמתו זוכין לדעת שלימה, ובזוה"ק ח"ג (למד:) אקרי קול דממה דקה ועיין מקדש מלך שם, וא"כ שני המזבחות רומזין לשני ההין שבשם הוי' ב"ה:

ולעומת זה יש בטומאה שני מיני יצה"ר, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש דברי הגמרא ויאבק איש עמו חד אמר כגוי נדמה לו וחד אמר כת"ח נדמה לו היינו דכגוי נדמה לו אף שיודע שדבר זה אסור משתוקק אליו, וחד אמר כת"ח נדמה לו שמראה לו פנים שדבר זה מותר ולא יהי' נפרד מהקדושה, ואולי נמי שהוא מצוה, ושניהם אמת ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ"ד, והנה יצה"ר שכגוי נדמה לו הוא קליפת הלב שהלב משתוקק לדבר איסור, ויצה"ר שכת"ח נדמה לו הוא קליפת המוח האומר לטוב רע ולרע טוב:

והנה התלהבות שבקדושה שבא הרמז במזבח החיצון מוציא מיד יצה"ר שכגוי נדמה, ואש התלהבות דקדושה אוכל אש של יצה"ר זה הדומה לאש וכמ"ש הזוה"ק ח"ג (כ"ז:) וישוב דעת דקדושה שבא הרמז במזבח הפנימי מוציא מיצה"ר דכת"ח נדמה לו, כי יצה"ר זה איננו נתבטל מכח אהבה הגדולה כנ"ל שהרי הוא מראה פנים שזה מותר או עוד מצוה, ואיננו מתבטל אלא ע"י מזבח הקטורת שהוא לשון קישור, שבאשר נקשר בקשר אמיץ בשורשו לא יכול היצה"ר להטעותו, כי שורש נשמתו מאיר לו ונר לרגלו, ובזה יובן שם מזבח והוא נגזר מלשון שאמרו ז"ל כל הזובח את יצרו, כי זביחה היא ענין שבירה כבש"ס ע"ז שבר מקל הוא כעין זביחה, ע"כ שבירת קליפת הלב והמוח נקרא מזבח והם שני המזבחות, ומצאתי בזוה"ק סוף פ' ויקהל האי מדבחא דקטורת איהו פנימאה אמאי נקרא מזבח והא לא דבחין בי' דבחין ומזבח ע"ד איקרי אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין בגין דהאי סטרא בישא הוה כפית לא יכול לשלטאה ולא למהוי קטיגורא וע"ד אקרי מזבח, וזהו סיוע לדרכנו במה שנוגע להאדם:

אך אלי' וקוץ בה, כי התינח יצה"ר שמחולדה שברא את האדם ישר ובכחו לעורר בעצמו אהבה רבה כנ"ל הוא אשא דאכיל אשא, אבל אם כבר קלקל מעשיו ומשך עליו יצה"ר בעונותיו וכעבותות העגלה חטאה, והנה הוא אסור בעבותים, ואהבות חצוניות שנשתאבו בקרבו אינם מניחין, אותו להתלהב באה"ר, לזה צריך מקודם תשובה מעומקא דלבא על העבר, למען יחלוש כחות החיצונים שעליו, אבל בעודנו נמסר ביד מנוול הזה תשובתו קשה, כי גם התעוררות התשובה מאין תמצא, וכל עוד שאיננו מרגיש ומתלהב לשוב לאור באור החיים, בלתי אפשר שיהי' חרטה גמורה על לשעבר וקבלה באמת על להבא, ואם לפעמים ידמה בנפשו שמתחרט, רובא דרובא הוא דמיון בעלמא כאשר יחלום והנה הוא אוכל והקיץ וריקה נפשו, וההתלהבות הקדושה באמת אי אפשר בעוד שמצואתו לא רתץ, אך עצה היעוצה לזה שבל ישגיח אם ההתעוררות היא באמת לגמרי, הוא ידחוק את עצמו ויהי' עכ"פ בא לטהר, ויבקר בהיכלי תורה ויראה ביגיעת בשר אף שעדיין כחות החיצונים מושכין אותו לאחור, כי אי אפשר שלא יקלוט עכ"פ ריח טהרה, וכמו שפרש"י בפסוק לריח שמניך טובים שהריחו בהם אפסי ארץ אשר שמעו את שמעך וכו' על כן עלמות אהבוך בא יתרו לקול השמועה ונתגייר אף רחב הזונה אמרה וכו', עיי"ש, והם בגיותן בודאי היו כחות החיצונים מושלים עליהם, ואין לך פחות שבישראל שלא יהי' יותר במעלה ממי שנולד מטפה פסולה וגיורא עד עשרה דרי וכו', ואם הם בגיותן קלטו עכ"פ ריח טהרה מובן אשר כל איש ישראל אפי' הוא בתכלית הרוע רח"ל ביכולתו לקלוט ריח טהרה ממה שהוא מבקר בהיכלי תורה ויראה ביגיעת בשר, ובשביל הריח שמקשקש בקרבו אז אפשר לזכות לתשובה, וכעין ששמעתי מאדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר אהא דאמרינן אזמר בשבחין למיעל גו פתחין, מדקאמר למיעל מכלל שעדיין עומד מבחוץ ואיך אפשר לו לזמר, והסביר הדבר עפ"י משל לעובר לפני חנות של בושם שהריח שהוא מרגיש מושך את דעתו ורצונו לשם ומפאת זה בכחו לזמר, עכת"ד, וכן נאמר שע"י קליטת הריח כנ"ל שוב יהי' ביכולת לבוא לחרטה גמורה על העבר וקבלה על העתיד, ומזה יבוא לאהבה רבה כנ"ל בהתלהבות עד שאשא אכיל אשא כנ"ל:

והנה בתרגום יונתן פ' פקודי מ' ז' דכיור רומז לתשובה עיי"ש, ולפי האמור יובן מקומו שהוא בין אוהל מועד ובין המזבח באופן שלבוא אל הכיור שהוא רומז לתשובה אין דרך לעבור לפני המזבח וקולט עכ"פ מרחוק ריח טהרה ואהבה השופע מעל המזבח, ויש רמז לזה בש"ס זבחים (ס"ב.) שממקום המזבח הריחו ריח אברים ודו"ק, ואז רק אז יכול לבוא להכיור שרומז לתשובה, וכבר אמרנו רמז במשנת תמיד שהנכנס לקידוש ידים שחרית אין אדם נכנס עמו ולא נר בידו ומהלך לאור המערכה, היינו סיוע של מזבח, ולדברינו הנ"ל יובן עוד יותר, כי הנה אור נברא ביום ראשון והוא שליטת עת מדת חסד ואהבה, ע"כ כל אהבה נתכנה בשם אור, וכמ"ש תוס' מגילה (י"ד:) בד"ה שגלתה, והיינו שריח אהבה לבוא לתשובה הי' מפאת אור המערכה, וע"כ הקידוש ידים ורגלים הרומז לתשובה יכול אח"כ לגשת אל המזבח לשרת שהיא אהבה רבה כנ"ל, ובזה מבטלין את היצה"ר שכגוי נדמה לו, ואח"כ באין לאוהל לדישון מזבח הפנימי והקטורת וזוכין לישוב הדעת ומבטלין את היצה"ר שכת"ח נדמה לו כנ"ל:

והנה מקום אתי לפרש דברי הש"ס ברכות (י"א:) בברכה שני' שלפני ק"ש מאי הוא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה וכו' ורבנן אמרי אהבת עולם, ובתוס' הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם, ואינו מובן מאחר דהלכה כרבנן למה לא נימא גם בשחרית אהבת עולם וכמו שהוא באמת מנהג ספרד, אך יש ליישב טעמא דידהו, דהנה מזבח החיצון אמרנו דהוא לעומת הלב הבוער באהבה רבה, והנה הלב הוא בעל שינוי, ובמדרש קהלת מחשב ומונה ששים שינוים שבלב הלב שמח הלב מתעצב וכו', ולעומת מזבח הפנימי שהוא נגד המוח והוא בקרירות ואין האהבה כ"כ בהתגלות אלא בחשאי, מ"מ המוח איננו כ"כ בעל שינוי כי שכל איננו בעל שינוי כמ"ש המהר"ל כמה פעמים, וע"כ נקרא אהבת עולם, והנה לכל אחד יש מעלה מיוחדת שזה אהבה רבה גדולה מאד רשפי' רשפי אש שלהבתי' ולזה יש מעלה שהוא דבר של קיימא וזהו דאיפלגי מר סבר דזה שפיר טפי ומ"ס דזה שפיר טפי, וקיי"ל כרבנן דדבר של קיימא שפיר טפי, ומ"מ אולי הי' באפשר לצרף שתי המעלות בודאי כ"ע מודי דהוי שפיר טפי, אבל אי אפשר לומר שניהם כאחת, והנה התפילות עומדות לנו במקום קרבן, ובודאי כן הוא ק"ש וברכותי' דצורך תפילה נינהו וצריכין לסמוך גאולה לתפלה, ע"כ סברו התוס' דאפשר לקיים שניהם בכה"ג דתחילה לומר אהבה רבה היינו בשחרית וכמו שסדר העבודות שתחילה היא על מזבח החיצון שהוא אהבה רבה ואח"כ באין אל מזבח הפנימי שהיא אהבת עולם, והיינו בערבית שהיא אחר היום בקדשים שהלילה הולכת אחר היום, וסברו התוס' שבודאי רבנן לא פליגי ע"ז אלא על הגמר שמוטב שיהי' דבר של קיימא ודו"ק:

ולפי האמור יש לפרש כעין זה לישנא דקרא אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדעת כי אני ה' מקדשכם והמפרשים דקדקו מלשון שבתותי לשון רבים מהו, ויש לומר דהיא שבת דליליא ושבת דיממא, והם מקבילים נגד שני המזבחות, שבת דליליא היא שמור מקביל לעומת מזבח החיצון הא אחרונה שבשם הוי' ב"ה, ובשבת דליליא כל ישראל מתעוררין באהבה רבה וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין והוא הנקרא חקל תפוחין מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, והוא מפאת גודל האהבה, והאהבה דוחקת עד שנקראו עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו ככתוב באהבתה תשגה תמיד, וזה מרגיש כל איש ישראל אם אך רוצה להרגיש, וזה מוציא מיצה"ר דכגוי נדמה לו כנ"ל, כי במקום אהבת ה' אין לשום אהבה חיצונית שום מקום והוא אשא אכיל אשא, ובשבת דיממא זוכין עוד יותר לישוב הדעת שהוא במוח והוא זכור והוא עתיקא קדישא מלשון המעתיק הרים היינו קדושה עליונה שהיתה נעלמת ממנו ועי"ז מתבטלים כל מיני הסתרות וטעותים המטעים את השכל, והוא כעין מזבח הפנימי ומוציא מיצה"ר שכת"ח נדמה לו:

ויש עוד לומר, דהנה איתא בספרים שהארת השבת מתמדת ל"א שעות גמטריא שם אל והוא מחצות היום של ערב שבת עד שעה אחת במוצש"ק, והנה בערב שבת מחצות שמתחילה הארת השבת אז ישראל קולטין ריח שבת וכל מי שבא לטהר מרגיש עכ"פ ריח קדושה וטהרה, והוא כעין מהלך לאור המערכה, ומזה באין לתשובה כי בלתי תשובה א"א לדבק באהבה רבה בהגיע שבת, כמי שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, ששבת היא ברוך, וכל מי שאוננו חזק בעצמו עכ"פ על להבא לקיים כל התורה כולה הוא בכלל ארור אשר לא יקים ואין ארור מדבק בברוך, וזהו כדמיון קידוש ידים ורגלים קודם הגשת המזבח, ואולי לדוגמא זו הוא הטבילה ערב שבת אחר חצות, והנה הכל היא כסדר כשהגיע חצות אז זמן קליטת הריח והוא כעין מהלך לאור המערכה, ובשביל זה באין לתשובה דמיון הכיור, ועי"ז זוכין לשבת דליליא שהוא אהבה רבה, דמיון הגשת מזבח החיצון, ואח"כ זוכין לשבת דיממא אהבת עולם, ובזה יש לפרש לישנא דקרא כי אות הוא ביני וביניכם שזה שבת דליליא אהבה רבה כמו שני אוהבים שעושין אות ברית ביניהם, וכמ"ש באברהם אבינו ואתנה בריתי ביני ובינך שפירש"י ברית של אהבה לדעת כי אני ה' מקדישכם זה שבת דיממא שהיא במוח, ודעת היא לשון התקשרות והוא דבר של קיימא, וקדוש לעולם קיים, והוא אהבת עולם:

ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים ה' אלקי ישראל תשועת עולמים, דהנה תמים היא דביקות כמו שדרשו ז"ל יונתי תמתי תאומתי, והוא מקביל לשבת דליליא, ומזה באין לזכות לתשועת עולמים ע"י שבת דיממא:

אך את שבתותי תשמורו, ברש"י כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן, והקשה הרמב"ן דהמיעוט הוא לעולם בדבר המצוה בו ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהי' מותר לעשותה בשבת עיי"ש, ונראה ליישב דהנה בשבת יש עלי' לכל העולמות ולכל הנפשות, ובודאי שאין כל העליות בשוה אלא כל אחד לפי מה שהוא נתעלה ממקום מצבו, כי שבת היא קודש, וכל קדושה היא פרישה והבדלה, ע"כ כל אחד ואחד נעשה מובדל ומופרש ממה שהוא בימי החול, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, עד שתמצא שמה שחשוב לזה עלי' עוד לא הגיע לחצי למצב התמידי של זה בימי החול, וכמו שמצ"ע של קדושים תהיו שנא' לכל עדת בני ישראל והוא מצ"ע השוה בכל ממרע"ה עד פחות שבפחותים שבישראל שכל אחד ואחד יפרש ויבדל ממה שהוא, ומובן שמה שנקרא להפחות קדושה והבדלה עדיין אינו כלום לפני גדול המעלה, כמו כן הוא ענין שבת והדבר כמבואר:

והנה איתא בספרים שענין המשכן וכליו הי' תיקון לחטא אדה"ר שהי' העולם מתמוטט, וידוע דקודם החטא לא הי' העולם מגושם כמו שהוא עתה, וממילא דע"י עשיית משכן וכליו נתעלה ג"כ כלל העולם וממילא היתה השבת ג"כ ביתר שאת, שהרי עליית השבת היא לפי מצב העולם כנ"ל באריכות, א"כ מה שנזהרו ממלאכת המשכן בשבת הוא מיעוט גם בשבת, וזה שאמר אך את שבתותי וגו' היינו שלא יהי' שום עלי' רק עליית שבת לבדה כמו שהיא, בלי שיסתייע ע"י מלאכת המשכן, כי שבת מעין עוה"ב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, וכן כתיב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ והבן:

במדרש קהלת ר' יהודה בר' סימון אמר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית וכו' בששי נעשה אדם וכתיב אסף אדם ובהמה בשבת מאי אות לך למימר מחללי' מות יומת הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, א"ר ברכי' כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר עלי' להקב"ה שבח ומזמור הה"ד מזמור שיר ליום השבת וכו', ואינו מובן וכי בשביל דמחללי' מות יומת הוא דבר של הבל, אדרבה זה מורה על מעלת השבת, ומה זה שמסיים אבל בשוגג וכו' ומה ראה אדה"ר בזה שבח של שבת הלוא כן היא בכל חייבי כריתות שבתורה, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מחללי' מות יומת, שהיא כעין שכתב הזוה"ק בטעם נגף שבא ע"י מנין כמ"ש ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם כי ישראל שריא עלייהו ברכה ובגין דברכתא לא שרייא במניינא כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שריא עלי' ויכיל לאנזקא, כמו כן הוא בשבת שהיא ברכה ובשביל החילול נסתלקה הברכה שוב שריא עלי' סטרא אחרא שהיא לעומתה וזה מביא המיתה, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים ששבת היא מקור החיים וההיפוך הוא מיתה, ולפי"ז יובן הפירוש דמחמת מעלת השבת שהיא ברכה זו עצמו היא הגורמת למיתה, ע"כ אמר שלמה המע"ה נגד שבת נמי הבל:

והנה לפי טעם זה שמחמת סילוק הברכה חל דבר ההיפוך שמביא לידי מיתה, והוא כעין טעמו של הזוה"ק בטומאת מת, שמחמת סילוק נשמה הקדושה שורה במקום ההוא משכן להקדושה דבר שהוא היפוך הקדושה הוא הטומאה, יש מקום לומר שכמו שטומאת מת אף שהוא דבר שממילא ולא נהרג ע"י אדם נמי חלה הטומאה, כ"כ יש לומר בחילול שבת בשוגג, דודאי זה ברור דאף שנעשה בשוגג נמי חילול מקרי אלא שהוא אין עליו עונש, ותדע דצריך קרא לפוטרו מעונש כמ"ש הרמב"ם נפש ההוא מפי השמועה למדו, ההוא ולא אנוס, ולא שוגג ולא מוטעה, ואי אמרת שאין זה חילול כלל קרא לפטרו למה לי, אלא ודאי שהיא חילול ומהאי טעמא צריך כפרה, וא"כ יש מקום לומר שאפי' בשוגג יש עליו עון של מיתה, והגם שאין ממיתין אותו מקרא הנ"ל, מ"מ הוא עומד בעון מיתה כענין מזיד ולא התרו בי' דאין לו כפרה בקרבן, והאי נמי הואיל שחל עליו דבר שהיפוך החיים אין לו כפרה בקרבו עד שימות, ואינו דומה לכל חייבי מיתות בשוגג מצד סברא הנ"ל, אבל באמת הדין אינו כן ונפטר ג"כ בקרבן, והטעם יש לומר שזהו שבחו של שבת שכחו יפה לדחות מהאיש הזה העושה תשובה ומביא קרבן את כל כחות הרע שהם היפוך החיים ומזכהו בחיים חדשים, וזה שאמר ר' ברכי' כיון שראה אדה"ר שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו, התחיל משורר מזמור שיר ליום השבת, והוא דידוע דאדה"ר כשאכל מעץ הדטו"ר נשתאבו בו כחות הטומאה למכביר, ולולא השבת שהגין עליו הי' נימוק ביד עונו, וזה שהתחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת, שהשבת ידחה ממנו כל כחות הרעים שנשתאבו בו ודו"ק:

ויתן אל משה ככלותו, יש להבין הלוא הש"י ראה מה שישראל עושין למטה וידע שסופן שישתברו למה נתנם, ובמדרש שבשעה שעשו ישראל אותו מעשה היו הלוחות טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה ורצה הקב"ה לחטוף אותם מידו של משה וגברה ידו של משה, והכתוב משבחו ולכל היד החזקה, מה תועלת היתה מזה אדרבה הי' יותר טוב שלא נתנו מעיקרא ולא הוצרך לשברם למען ידונו כפנוי' ולא כאשת איש, בתחילה מה קסבר ולבסוף מה קסבר:

ונראה דהנה במדרש ישראל עומדים למטה וחוקקין ע"ז וכו' והקב"ה יושם למעלן וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, ויש להבין שהרי נשתברו ולא ניתנו להם כלל, גם יש לדקדק שאצל ישראל נקט לשון עמידה, ישראל עומדים למטה, ואצל הקב"ה נקט לשון ישיבה והקב"ה יושב למעלן, ונראה עפ"י מה שכתבנו בפ' בשלח ההפרש שבין עמידה לישיבה שעמידה היא באקראי וישיבה היא בקביעות, עיי"ש, וזהו ישראל עומדים למטה שהי' באקראי, אבל הקב"ה יושב וכו' שהוא בקביעות, והיינו שמאחר שבפנימיות ישראל לא הי' חטא כלל כי מוטעין היו וכמ"ש בכוזרי שהי' כעין ראה ע"ז וקסבר בית הכנסת היא והשתחוה לה, וחכז"ל השתמשו תמיד במלה זו טעו בעגל לא טעו בעגל, הרי שרק טעות הי' שם, והפנימיות של דבר היא הקביעות שבו שהרי הפנימיות אין בו שינוי, וחיצוניות של דבר הוא במקרה כמו לבושו של דבר שעתיד לפשוט, ובאשר החטא לא הי' מגיע לפנימיות ישראל אלא לחיצוניותם, ע"כ שבירת הלוחות נמי לא היתה אלא בחיצוניותם ולא בפנימיותם, והיינו כי הלוחות הי' בהם פנימיות וחיצוניות, פנימיות הלוחות היו האותיות שהיו אורות רוחניים כמו נשמה לגוף, וחיצוניות הלוחות היא האבנים שהיו נושאים להאותיות כמו גוף הנושא את הנשמה, וכמו שהחטא הי' רק בחיצוניותם הי' שבירת הלוחות נמי רק בחיצוניותם, אבל אורות הרוחניות שהיו בהם כנשמה בגוף לא נשתברו ולא נתבטלו, אלא האותיות פורחות כמו נשמה שיצאה מהגוף, ומ"מ מאחר שמשה זכה בהם עבור ישראל, אף שפרחו מהאבנים, עדיין נשארו של ישראל, אלא שהיו תלוין באויר השמים בלתי נושא עד שנפסלו לוחות האחרונים וחזרו אותן האותיות בעצמן ונחקקו על הלוחות, ובזה מדויק לשון הכתוב שנאמר בלוחות האחרונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת, ולא כתיב כדברים אשר הי', אלא את הדברים שמשמע שלא אחרים כדוגמתן היו אלא אותם בעצמם, שפרחו מלוחות הראשונים חזרו ונחקקו על לוחות האחרונים [ואחרי שזכינו בדברים האלה מצאנום ג"כ באלשיך וברוך ה' שהנחני בדרך אמת] שהרי כבר זכו בהם ישראל כנ"ל, וההפרש שבין לוחות הראשונים לבין האחרונים הי' רק בגוף הלוחות שהם האבנים, שהראשונים היו מעשה שמים, ובמק"א כתבנו שהיו רוחניים, לעומת האחרונים שהיו מעשה משה שלא היו כ"כ רוחניים כמו הראשונים:

ומעתה יובן דברי המדרש שישראל עומדין למטה וחוקקים ע"ז והקב"ה יושב למעלן וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, היינו שבשביל שהיו ישראל עומדין שהוא באקראי, אבל בפנימיותם שהוא הקביעות לא הי' חטא, ע"כ הקב"ה יושב שהוא בקביעות וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, היינו אף שהלוחות נשתברו, מ"מ הרי היו לתועלת שהיו נושאים אורות הרוחניים, היינו האותיות, ובאמצעות האבנים זכה משה עבור ישראל בהאורות, ובזה נתן להם חיים, ומעתה מיושב שבח משה שחטף את הלוחות שהרי זכה בפנימיותם, ובפנימיותם לא שייך מוטב שידונו כפנוי' ולא כאשת איש שהרי לא הי' שם חטא כלל, והא דשלא ידונו היא בחיצוניותם לבד, וזו היתה הכוונה שנתן הקב"ה הלוחות למשה מעיקרא אף שידע שישתברו למען יזכה באורות הרוחניים:

והנה במדרש פרשה מ"ו ויגד לך תעלומות חכמה התחיל [משה] מצטער על שיבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונים שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד ויגד לך תעלומות חכמה וגו', ויש להבין שבודאי אין הפירוש שהיו כתובים בהלוחות הלכות מדרש ואגדות, שהרי מפורש במדרש פ' מ"ז שזה הי' על פה, וז"ל אמר הקב"ה נצטערת חייך אין אתה מפסיד, בלוחות הראשונים לא היו אלא עשרה דברות בלבד עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות, שנאמר כתב לך וגו', למה אמר הקב"ה כתב לך והכתיב והמכתב מכתב אלקים וגו' וכתיב ויכתב על הלוחות כמכתב הראשון, אלא כך אמר לו הקב"ה כתוב לך תורה נביאים וכתובים שיהיו בכתב, אבל הלכות ומדרש ואגדות והתלמוד יהיו על פה וכו', הנך מפורש שלא הי' נכתב בלוחות אלא עשרת הדברים ותורה ונביאים וכתובים כתב משה והלכות מדרש ואגדות והתלמוד הי' על פה, ובכן ע"כ הפירוש היא שבלוחות הראשונים לא ניתן עדיין הלכות מדרש ואגדות אפי' על פה, וזה תימא דמפורש במדרש שיר השירים א' בפסוק ישקני מלאך או הדיבור עצמו [בשעת מ"ת] הי' מחזיר על כל אחד מישראל ואומר לו מקבלני אתה כך וכך מצות יש בי כך וכך דינין יש בי כך וכך עונשין יש בי כך וכך גזירות וכך מצות וכך קלין וחמורין יש בי כך וכך מתן שכר יש בי וכו' א"כ הרי עוד יודעין הלכות מדרש ואגדות מעת מ"ת, ועוד הרי במדרש נשא פ' י"ג ובשיר השירים ה' בפסוק ידיו גלילי זהב אלו לוחות הברית שנאמר והלוחות מעשה אלקים המה וכו', א"ר יהושע ב"ר נחמי' מעשה נסים הי' נגללין וכו' חנני' בן אחי ר' יהושע אומר בין כל דיבור ודיבור פרשיותי' ודקדוקי' של תורה היו כתובין וכו' מה גלים הללו בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים כך בין כל דיבור ודיבור פרשיותי' ודקדוקי' של תורה היו כתובים ממולאים בתרשיש זה התלמוד שהוא כים הגדול, הנה כאן מדבר מלוחות הראשונים שהביא הכתוב והלוחות מעשה אלקים המה, שזה נאמר בלוחות הראשונים, דאלו האחרונים היו מעשה משה, ואמר המדרש שהיו כתובים בהם פרשיותי' ודקדוקי' של תורה והתלמוד, וא"כ לכאורה נראה כסותרין זא"ז:

אך לפי מה שאמרנו שאין הפרש בין לוחות הראשונים לאחרונים, אלא בחיצוניותם יש לפרש שכל דברי חכמים קיימים וכולם לדבר אחד נתכוונו, דהנה אורות העליונים שהיו חקוקים על הלוחות הם עצמם הדברות שהשמיע הקב"ה לישראל בסיני כבמדרש שיר השירים בפסוק ישקני הנ"ל הדיבור הי' יוצא מפי הקב"ה מימינו לימינן של ישראל וכו' והקב"ה מקבלו בימינו וחוקקו על הלוחות, והנה במדרש הנ"ל שהדיבור עצמו הי' אומר כך וכך מצות וכו', בודאי הפי' דאור הרוחני שהי' מאיר היו רואין באמת בדיבור זה כל פרטי פרטי מצות ודינין קלין וחמורין, שכמו שכל תרי"ג מצות נרמזין בעשרת הדברות כמ"ש רש"י בשם ר' סעדי' גאון, כ"כ כל פרטי פרטי דינין וכו' הכל נרמז בעשרת הדברות, והי' נראה הכל בהדיבור ולא הי' נחשב לדבר נוסף על עשרת הדברות שהרי הכל הי' דבר אחד, הגם שקשה מאד לצייר זאת בעינינו הגשמיות, מ"מ יש ליתן בו קצת דמיון שכאשר יזכיר אדם לחבירו את תפילין שלו לא יצטרך להזכיר לו שיש בהם ד' בתים בשל ראש ואחד בשל יד, כי הכל נכלל במלת תפילין כי הכל יודעין שזה צורת תפילין, כן נמי היו עשרת הדברות לעומת הפרטים ופרטי פרטים שנסתעפין מהם, א"כ הכל דבר אחד ולא נוכל לומר שתרי"ג מצות שמעו ישראל בסיני רק עשרת הדברות, ומעתה כשנחקק הדיבור עצמו על הלוחות הראשונים שהיו לגמרי רוחניים ולא הי' חוצץ כלל בפני הדיבור, היו רואין בהלוחות נמי כל תרי"ג מצות ופרטיהם, וכל הלכות מדרש ואגדות, אבל לא היו נחשבים לדבר בפני עצמו אלא עשרת הדברים בלבד, אבל כשנחקקו אלו הדברות על לוחות האחרונים שלא הי' גופם רוחני כ"כ הי' גוף הלוחות חוצצים בפני אורות הרוחניים, וע"כ הי' נקרא שמור תחת זכור, וכ"כ כל השינוים שבין לוחות הראשונים להאחרונים אף שבפנימיות האותיות לא הי' שינוי, מ"מ הי' השינוי מחמת הלבוש, הא למה זה דומה לנר המאיר דדך זכוכית שהאור נראה לפי מראה הזכוכית וצביעתו וגבשושיתו ולטישתו, ומובן שע"כ אין כל הלכות ומדרשים ואגדות נראים מתוכם כ"כ שיהיו דבר אחד עם הדברות והוצרך להראותו איך הכל נרמז, וא"כ יוצדק לומר שבלוחות הראשונים לא היו אלא עשרת הדברות לבד כנ"ל שהי' הכל אחד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, שבזה הראהו גם הלכות בפירוש והראהו אנה ואיך הוא נרמז, וזה שהביא המדרש פסוק ויגד לך תעלומות חכמה שויגד מתרגם וחוי מכלל שבראשונה לא הוצרך להראותו מפני שהי' הכל דבר אחד כנ"ל, ומ"מ למשה הי' תוספות שבח בזה שהי' לו לימוד בפרטות מהשי"ת על כל דבר ודבר, ועוד יתבאר לפנינו תועלת העצום מזה:

ונראה עוד לומר כי את הכל עשה יפה בעתו, שבעת לוחות הראשונים שהי' כל ישראל כמעט רוחניים כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם, והי' גם בחי' התחתונות שבהם קודש קדשים, הי' הלוחות נמי לפי מצבם שגם גוף הלוחות היו רוחניים אבל אחר שנפלו ממדריגתם ונתהוה להם כתנות עור שוב לא הי' להם תועלת מלוחות הראשונים אלא לפנימיותם ולא לחיצוניותם, והוצרכו ללוחות האחרונים שלא היו כ"כ רוחניים והי' לתועלת להגביה גם את כתנות עור שלהם:

ויש עוד לומר שסוף המעשה במחשבה תחילה דתכלית הבריאה היא שיהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו', והנה מצינו במ"ת שהיו ישראל ברום המעלות וכמו שיהי' לעתיד בב"א, אך כל העולם כולו עדיין עמדו מבחוץ, ובמדרש שהתקבצו כל האומות אצל בלעם בעת ששמעו קולות של מ"ת וכו', ופתחו ואמרו ה' יברך את עמו בשלום, אבל לא התעוררו גם הם לילך לבקש את ה', אבל לעתיד כתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלך באורחותיו וכל הענין, וע"כ שהי' במחשבה תחילה שאחר שיזכה משה בהלוחות כנ"ל יפרח הכתב ויחזיר ויקבעו בלוחות שאינם כ"כ רוחניים למען עי"ז יהי' לתועלת להגביה גם את כל הגשם עד לעתיד בב"א:

ובזה יש לפרש דברי הש"ס ע"ז (ד':) לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראוין לאותו מעשה וכו' אלא למה עשו לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטא ציבור אומרים לו כלך אצל ציבור, פירש"י לא עשו ישראל את העגל כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהם וכו', ויש להבין דבשלמא דוד שייך לומר להורות תשובה לכל ישראל אם ימצא בהם חוטא, אבל ישראל שהיו אז כולם יחד בתכלית השלימות ואינם ראוים לשום חטא לעולם וכמו שיהי' לעתיד ב"ב למי הי' להראות ולהורות תשובה, אלא ודאי דהפירוש הוא שהכוונה היתה כדי שעי"ז יזכו כל העולם אף כל האומות לשוב בתשובה ולחסית תחת כנפי השכינה:

ויש עוד לומר דהטעם שלא היו אז כל העולם נכנעים כמו שיהי' לעתיד, הי' מפאת עמלק שהוא ראשית גוים, ובעזותו שהחציף הביא זאת בלב כל האומות שלא נעשו נכנעים עד שימחה ה' זרעו מן העולם בב"א:

וממוצא כל הדברים הנ"ל יש ללמוד שגם עדיין לוחות הראשונים עודם קיימים אלא בלבוש אחר מאז, ואם אדם עושה בכח נשמתו שהיא פנימיותו כבזוה"ק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה דא נשמתא דבר נש נוגע הדבר גם למעלה עד הפנימית וזוכין ללוחות הראשונים שורש החירות, וכ"כ שבת יומא דנשמתא זוכין בצד מה ללוחות הראשונים, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, שהיו מגיעין לחירות הלוחות, וזה שרמזו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, שע"י שמירת שבת שהיא לוחות האחרונים דנקרא בהו שמור זוכין ללוחות הראשונים דכתיב בהו זכור, וזוכין לחירות:

ברש"י עדים והתראה בסייף עדים ולא התראה במגפה לא עדים ולא התראה בהדרוקן, יש להבין עדים ולא התראה במגפה, עדים אלו מה טובם לענין מגפה שהיא בידי שמים, אם מזידין היו אף בלי עדים ובלי התראה נמי, דכלפי שמיא גליא, ואם שוגגין היו מה הוסיפו העדים, ואולי יש לומר דהנה בגוף החטא מוטעין היו כמו שהאריכו המפרשים וכמו שדברנו בדיבור הקודם, והנה בעדים והתראה שמחויב מיתה בידי אדם עפ"י דין לא שייך עוד לומר מוטעין היו כמו בכל חייבי מיתות דעלמא שאחר התראה אין לו עוד שום התנצלות שלא האמין להמתרים, אך בלי התראה יקשה לכאורה למה נדונו במיתת מגיפה כלל אחר שמוטעין היו, וע"כ לומר דחטא העגל הי' חילול כבוד ה', ובמה שנענשו במגפה וראו הכל שיד ה' במכעיסיו נתקן זה כי שב כבוד ה', ובזה אין טענה שהיו שוגגין, והטעם כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין למסור עצמו על קדושת ה' איננו מפאת חיוב מיתה שבו שהרי אפי' בשעת הגזירה או כשנתכוין הגוי להעביר על דת בפרהסיא אפי' על מצוה קלה יהרג יעל יעבור, אלא הטעם דבמקום קידוש השם אין מציאות האדם נחשב לכלום, וכמו שבהמות וחיות אין מציאותן מציאות נגד האדם ומותר לשוחטם לצורכו כן יובן אלף פעמים ככה מציאות האדם נגד כבוד ה', וע"כ יהרג שלא יתחלל כבוד ה', וככה נמי היו הנידונין במגפה בעגל אף שהיו מוטעין מ"מ אין מציאותן מציאות נגד כבוד ה' ומאחר שבמגפתן נעשה קידוש ה', ונתקן החילול ע"כ מתו, והנה זה ניחא כשהי' בעדים והי' מפורסם החטא, ממילא כשנגפו הי' קידוש ה' כנ"ל, אבל בלי עדים שלא נודע אם חטאו ולא הי' במגפתן קידוש ה', שוב לא נענשו במגפה, אלא בהדרוקן, ומשום השקאה כסוטות שהמים הי' בודקין אותן מה המה בסתר לבבם:

לך עלה מזה וגו' אל הארץ, לכאורה תיבת מזה מיותר, ונראה שהי' זה לימוד זכות על ישראל שהמקום הי' גורם שהוא מדבר שממה מקום נחש שרף ועקרב ממשלת כחות הטומאה ס"ם וכל כת דילי' כבזוה"ק תצוה, ובזה יש לפרש דהאי כי לא אעלה בקרבך הוא נתינת טעם על כל המאמר, כי באם ה' עולה בקרבם הי' יותר נכון לעבור דרך המדבר לכתתא רישי' כבזוה"ק שם, וכמו שאחר שנתרצה להם לגמרי ואמר פני ילכו והניחותי לך וסידר לו י"ג מדות של רחמים ועשו המשכן בי"ג דברים שהוצרכו למלאכת המשכן, עברו במדבר הגדול והנורא הזה, אבל באשר בשעת הכעס אמר לו כי לא אעלה בקרבך וממנו הבין משה שגם המשכן לא יעשה שהרי המשכן הי' בשביל ושכנתי בתוכם ואם זה לא והי' גם זה לא נצרך, ע"כ אין להם להתמהמה במקום מסוכן כזה:

ומשה יקח את האוהל, ובש"ס שבת שהיינו השני כתרים שהי' לישראל כנגד נעשה ונשמע ומחמת החטא פרקו מהם וכולם זכה משה ונטלם, ואיתא בספרים שבשבת משה מחזירם לישראל, והנה מצד הכתרים הי' חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות, וע"כ איתא בספרים שבשבת אין המיתה ע"י מה"מ אלא ע"י מט"ט בקדושה, וכן נמי אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון ושתי ששתות מיד נגאלין, ומזה נראה כי שומרי שבת באים לבחי' שקודם החטא, וי"ל דכמו שאמרו מיד נגאלין שהוא חירות משעבוד מלכיות, כן נמי אלמלי שמרו וכו', הי' חירות ממה"מ לגמרי, ומ"מ עכ"פ כשעדיין משועבדים נמי הועיל במקצת שלא יהא ע"י מלה"מ ובזה יובן הטעם דשבת מעותד לתשובה, דהנה לתקן דבר צריכין להתחיל מדבר שלא נתקלקל ומתפשט התיקון אף בדבר שנתקלקל, וע"כ בשבת שישראל חוזרין להבחי' שהיו קודם הקלקול בצד מה הוא זמן ביותר לתשובה ותיקון:

פרק ה

שנת ותרע"ד.

ענין שמן המשחה וקטורת, דהנה במדרש פ' אמור הא למדת שאפי' יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך כל כך למה שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח, עכ"ד, ובודאי ק"ו לנפש שנעשית מוגבה, וזהו כפל לשון הכתוב שמח לבי ויגל כבודי שקאי על הנפש והשכל, לבי הוא הנפש, כבודי הוא נשמה כמ"ש הא"ע בפסוק למען יזמרך כבוד ולא ידום, אף בשרי הוא הגוף, והיינו שנתעלה בכל שלש בחינותיו גוף ונפש ושכל, אך כתיב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, ופירש המגיד מקאזיניץ כפל הלשון שאפי' אחר העלי' מי הוא שיקום במקום קדשו ולא יפול משם, כי אם ח"ו יפול אחר העלותו תהי' הנפילה יותר גדולה כמ"ש כי אתה נשאתני ותשליכני וכמ"ש השליך משמים ארץ שפירש"י אחר שהגבהתני לשמים השלכתני משמים לארץ, לזה היא מצות הקטורת שהיא לשון קשר היינו שישאר מקושר ולא יפול משם, וזה הענין שלא רצה יעקב לעלות שמא יהי' לו ירידה, ורבים מקשים מה הפסיד, אך הפירוש כנ"ל, ובדוגמא זו הוא בשבת שכל ישראל יש להם עלי' צריכין לקשר עצמן בקשר חזק ואמיץ, וזה שכינתא תתעטר בווין תתקטר, כי האדם הוא דוגמא עליונה שכן אנו אומרים וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, ע"כ צריכין לקשר כנ"ל, וזהו בווין תתקטר כי ואו הוא מדת האמת כבזוה"ק, והיינו לפי מסת האמת שבאדם זוכין להתקשר בשבת, וזהו שמור וזכור שמור נוקבא וזכור דכורא בדיבור אחד נאמרו, רומז לאדם אפי' יהי' בבחי' מקבא במוחין דקטנית יהי' מקושר לבחי' דכורא מוחין דגדלות, וזה עצמו ענין תפלה של יד ותפלה של ראש, וכל זמן שבין עיניך יהיו שתים, וכמו שהובא הרמז בס' נועם אלימלך להזהיר גדולים על הקטנים, וזה סמיכת הפרשיות, כן נמי יש לומר ענין נרות וקטורת בעידן הדלקה תהא מוקטר קטורת, שהנרות רומזין לענין שכתוב בהלו נרו עלי ראשי, צריכין שיהי' מוקטר קטורת כנ"ל:

והנה בש"ס יומא קטורת השחר היתה קריבה בין דם לאברים ושל בין הערבים בין אברים לנסכים, ווש למצוא בו טעם לשבח לפי דרכנו, שדם הנפש רומז ברעותא דליבא שבאדם ומוחין דגדלות, ואברים להגוף במוחין דקטנות, והקטרת באמצע מקשר את מוחין דקטנות במוחין דגדלות ושל בין הערבים בין אברים לנסכין שאחר עבודות של כל היום יש בכחם לקשר עוד יותר היינו הנסכים שהם מצמחין רומזין לנפש הצומחת שבאדם שיהי' מקושר בבחי' האברים שנתקשרו עוד בשחרית:

אך זה שאמרנו שצריך שיהי' מקושר ולא יפול הנופל אין הפו' שיהי' מקושר תמיד במוחין דגדלות, שזה אי אפשר כי האדם בבחי' רצוא ושוב, אך הפי' שיהי' מקושר בקטנות שממנו לא יזוע, שאפי' כשיפול מהגדלות ישאר עכ"פ מקושר שלא יפול עוד יותר וכמ"ש כי יפול לא יוטל פירש"י שאף שיפול לא יגיע לארץ, וזה עצמו רמוז בדברי הכתוב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, כי ידוע שמקום הוא מקום נמוך כבמדרש סוף וירא שבאברהם כתיב וירא את המקום מרחוק אמר אין כבודו של מלך לשכון בעמק התפלל עליו ונעשה הר, וא"כ הפירוש מי יעלה בהר ה' היינו שיהי' לו עלי' למעלה מעלה בבחי' הר, ומי יקום במקום קדשו היינו שישאר עומד עכ"פ במקום ולא יפול עוד יותר:

וזהו אזהרה יתירה להרוצים להיות מעבדי ה' שבל יפול לבם עליהם אחר לימוד התורה ותפלה שירגישו בעצמם בחי' נפילה, שבל יצטערו ע"ז מאומה כי כך היא המדה, אלא העיקר שיראו שיהי' מקושרים שלא יפלו עוד יותר ככתוב הנ"ל כי יפול לא יוטל:

ובזה יש לפרש הא דכתיב וראית את אחורי מלמד שהראה הקב"ה למשרע"ה קשר של תפילין שהיא באחורי הראש, ויובן הדברים דהנה תפילין של יד ותפילין של ראש הם בבחי' רצוא ושוב, של ראש הוא רומז לעת שהמוחין בגדלות והשכל שופע ותפילין של יד הוא רומז לעת מוחין דקטנות, והנה קשירה לא כתיב בשל ראש אלא בשל יד, והיינו שאי אפשר שיהי' האדם מקושר במוחין דגדלות כנ"ל אלא בשל יד היינו להיות לבו של אדם מקושר אפי' שלא בעת הארת המוחין יהי' קשור בקשר אמיץ, שיהי' נמשך לרצון הש"י, כמו שאנו אומרים לשעבד את תאות לבנו לעבודתו ית"ש, ובאמת מן קשירה זו של יד באין לשל ראש וכל זמן שבין עיניך יהיו שתים, וכל זה הוא בכל אדם שהוא בבחי' רצוא ושוב כנ"ל, אך משרע"ה שהי' תמיד דבוק בשכינה וכל יומוהי בחד קטורא אתקטר, והי' תמיד מוכן לנבואה ולא הי' צריך שום הכנה לנביאה, כמ"ש עמדו ואשמעה וגו' אצלו הי' שייך ענין קשירה גם בשל ראש, וע"כ זכה לקשר של תפילין כנ"ל היינו שהי' דבוק בענין זה ודו"ק:

אך את שבתותי תשמורו, ברש"י אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דא"כ הי' צריך להיות מיעוט בשבת ולא במלאכת המשכן, ונראה דהנה במדרש פ' נשא ויהי ביום כלות משה ווי הי' מי אמר ווי אמ"ר אבין כביכול הקב"ה אמר ווי למהד"ד למלך שהי' לו מטרונה רוטננית ואמר לה המלך עשי לי פרפורא כל ימים שהיתה עסוקה באותה פרפירא לא היתה מרננת אחר ימים גמרה את הפרפירא ונתנה אותה לכובס ועשאה והביאתה למלך כיון שראה אותה המלך התחיל צווח ווי שלא תחזור לרוטנניתה כך אתה מוצא שהיו ישראל מרננים בכל שעה כמ"ש וילונו העם על משה וכו' אתה מוצא כל הימים שהיו עסוקים במלאכת המשכן לא היו מרננים וכיון שגמרו מנאכת המשכן התחיל הקב"ה צווח ווי שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים, והגם שקשה להבין איך היו ישראל בעת ההתעסקות במלאכת המשכן במצב יותר טוב מכשהי' המשכן עומד, מ"מ מצינו כיוצא בו בד' ימים שבין יוה"כ לסוכות שישראל טרודין זה בסוכתו וזה בלולבו אינם חוטאים וביו"ט ראשון של חג הוא ראשון לחשבון עונות כי הטירדא למצוה מועילה יותר מגוף המצוה וכבר דברנו בזה, והנה ידוע שקדושת שבת שורה של האדם לפי עבודתו בששת ימי המעשה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ומה גם בשבת עצמה שבאם האדם משומר ביותר מכל שום שמץ הוא מקבל הארה אלקית ביותר וזה זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וא"כ אם היו עושין מלאכת המשכן גם בשבת והיו טרודין טירדא דמצוה כנ"ל, היו נמי משומרין ביותר מכל שמץ רינון והי' לעומתם גם השבת מוגבה ונתעלה ביותר, ע"ז אמר הכתוב אך את שבתותי חשמורו שהוא מיעוט בשבת אלא יהי' רק עצם שבת כמו שהיא ולא יהי' לו סיוע ממלאכת המשכן:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה