אור ברסלב

שם משמואל· שמואל בורנשטיין מסוכטשוב

ויקהל

כי תשא

פרק א

שנת תר"ע.

איתא בתיקוני הזוהר שצריך כ"א מישראל שיהיו בו תמיד שני אותות, בחול אות ברית מילה ואות תפילין, ובשבת אות ברית מילה ואות שבת, ושמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר הכ"מ, הטעם משום דאדם בעוה"ז הוא כאבידה כמאה"כ תעיתי כשה אובד וגו', ואבידה מחזירין לבעלי' בסימנים, ושני סי' הוי כסי' מובהק דהוא דאו', וע"כ ע"י שני אותות שהם שני סי' יכול אדם המבקש למצוא אבידתו, היינו את עצמו מהיות עוד נאבד, עכת"ד, ולהבין הדברים נראה דהנה איתא בתיקוני הזהר הנ"ל דהשני אותות הם נגד שני יודין שבשם הוי' ושם אדנ', אות ברית נגד היוד שבשם הוי', ואות תפילין ואות שבת נגד היוד שבשם אד', יש לפרש כי אות א' שהוא נגד היוד שבשם הוי' מורה עוצם מעלת נשמת ישראל, ששורש נשמתם מאות יוד שבשם הוי' גבוה מכל העולמות והמלאכים בסוד ישראל עלו במחשבה, וכתיב הלא הוא אביך וגו', ואות הב' שהוא נגד היוד שבשם אדני מורה דהנהגת כל העולמות היא עפ"י פעולת ומעשה ישראל, כי השם אדני הוא מצד שהשי"ת הוא אדון ומנהיג העולם, והנה אם האדם משים אל לבו ומתבונן בעוצם מעלת נשמתו, ובמה שכל העולמות ניתנין תחת ידו וברשותו כמאה"כ כל שתה תחת רגליו וגו', וכאמרם ז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב וכו', עשה מצוה אחת אשוריו שהכריע א"ע ואת כל העולם כולו לכף זכות וח"ו להיפוך הוא להיפוך, הוא מתמלא בושה איך הוא מטנף עוצם מעלתו בטנופת חומריות עוה"ז אשר כל העולם ותענוגיו ושעשעיו אינם תופסין מקום לעומת מעלת נשמתו, ומקלקל את כל העולמות במעשיו הבלתי מוטהרים, ממילא מתפעל ומחליף כח ומוציא א"ע מהיות עוד אובד בחומריות עוה"ז ויגבה לבו בדרכי השי"ת וכארז בלבנון ישגה אשר כל רוחות הרעות לא יזיזו אותו ממקומו:

והנה בתקה"ז הנ"ל דאות תפילין הוא נגד היוד שבשם אד', היינו דתפילין ש"י שנאמר בהם וקשרתם לאות, ושהאות הוא מה שאדם מקושר לעולם עליון, ע"כ פועל במעשיו ג"כ בעולם עליון הן לטוב והן למוטב, באמצעות הקישורין, ויובן לפי"ז מה דשבת לאו זמן תפילין, דתפילין מורין שהאדם כמו שהוא למטה מקושר למעלה, וממילא בשבת שנשמתו שבה לשורשה והוא בעצמו עודנו שם, וזה הוא יותר ויותר ממה שמורין התפילין שהוא למטה, ורק נקשר למעלה, ובאשר הוא בעצמו שמה בודאי פעולתו יותר פועלת בעליונים, באשר הוא בלתי אמצעי, וכעין זה שמעתי מפה כ"ק אבי האדמו"ר הכ"מ הטעם דשבת לאו זמ"ת, דשבת הוא כנגד מרע"ה וכאמור ישמח משה במתנת חלקו, ומדריגת מרע"ה הי' בלי אמצעי כמ"ש אם אין פניך הולכים וגו', ולא נתרצה בשליח שהוא מט"ט, ולכן הוא גבוה ממצות מעשיות שהוא תפילין, שהקישור ע"י אמצעות המעשה, ובשבת א"צ לאמצעי עכת"ד, ובזה יש להבין הא דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת, דבהמ"ק וכליו הם אמצעים לקבל האור מלמעלה ובשבת א"צ לזה:

דעת רש"י דציווי מלאכת המשכן הי' אחר חטא העגל, ויש להבין ראי' לזה, שהרי בשעת הציווי נצטוה גם על בחירת אהרן לכהן וזה הי' אחר שנבחרו הלוים ונבחר הוא מהם כמ"ש ויבדל את אהרן להקדישו קודש הקדשים, שיש בו שתו הבדלות אהרן מהלוים והלוים מישראל, ומאחר שהלוים נבחרו אחר מעשה העגל, שוב ע"כ גם אהרן נבחר אז, ומפורש עוד במדרש שנבחר מחמת שהיתה כוונתו במעשה העגל לטובה עי"ש, א"כ ע"כ שגם כל ציווי המשכן הי' אחר חטא העגל, ונראה דהנה מרע"ה מצד עצמו לא הוצרך להמשכן, שהרי כ' הרמב"ן דבעשיית המשכן שבו ישראל למעלת אבותיהם שהי' סוד ה' עלי אהלם, וממילא מרע"ה שהי' בעצמו מרכבה לשכינה כמו האבות הקדושים ועוד יותר מהם, והי' סוד ה' עלי אהלו לא הוצרך למשכן להיות אמצעי להשראת השכינה, וכ"כ נאמר דישראל קודם החטא שהי' מדריגתם גבוה ונשא מאד וכמו אדה"ר קודם החטא והיו מוכתרים בשני כתרים חרות ממה"מ ג"כ לא הי' צריכין לעשות משכן, וזה שאנו אומרים בזמירות אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, דאיתא בכתבי האריז"ל שאותן הכתרים שהתנצלו בהר חורב שכולם זכה משה ונטלן, ובשבת מחזירן לישראל, וע"כ אין בנין בהמ"ק דוחה שבת, שהרי בצד מה א"צ למשכן, וע"כ ישראל שמחכים בכל יום לבנין בהמ"ק יש להם לשמוח בשבת אעפ"י שאינו בנוי כמקבלי מתן נחליאל שלא היו צריכין אז למשכן כנ"ל:

ברש"י והנשיאים הביאו א"ר נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח תחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרין אנו משלימין אותו כיון שהשלימו ציבור את הכל שנא' והמלאכה היתה דים אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השוהם וגו' לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה:

נראה דדעת הנשיאים הי' שמקודם יעשו ישראל בעצמם כל מה שבכחם, אך במה שלא יהי' דעת הציבור מגעת, ויחסר בהם החיות, ובלי דחילו ורחימו לא פרחי לעילא, ישלימו הם ויעלו את כל מעשיהם שיהיו לרצון לפני אדון כל, זהו ומה שמחסרין אנו משלימים, אבל באמת השלימו ציבור את הכל מעצמם, אז התחכמו הנשיאים להביא את אבני השוהם, והענין הוא עפימ"ש הרב מלאדי בס' ליקוטי התורה שאבן השוהם הוא אשר נהפוך מחומריות וחשכת האבן ע"י נצוצי השמש להיות מאיר ובא, וזה עשו הנשיאים שבכח קדושתם שהם ראשי אלפי ישראל [עי' בהקדמת תקה"ז] פעלו על עבודת הציבור בניצוצי אור שלהם עד שנהפך כל צד חומריות שהי' עוד בעבודתם להיות זך ומצוחצח כעין השוהם, אבל באמת לא יצאו בזה הנשיאים ידי חובתם, כי אלמלא הציבור עצמם השיגו ידם לעבוד עבודתם לפני הבורא ית"ש, לא הי' כלום, וכן חובת הנשיאים וכך יפה להם שהם יתחילו ויעשו דרך עד שכל איש ואיש יהי' בכחו לעשות בעצמו, וכמ"ש במחקק במשענותם כרוה נדיבי עם, שהם המשיכו הבאר של מרים לכל שבט ושבט [והבאר של מרים רומז להשגות, ומבואר בכתבי האריז"ל שהשקה להרח"ו טרם מסרו לו הסודות כוס מבארה של מרים] אשר כל אחד ואחד בעצמו יהי' ביכולתו לעבוד את הבורא ית"ש, וע"כ בחנוכת המזבח שהוא החנוכה   והתחלה לעבודה כבר הבינו שנכון שהם יתנדבו תחילה ויעשו פתח ודרך לפני כאו"א:

במ"ר תן לחכם ויחכם עוד זה בצלאל שאמר למרע"ה מהו המשכן א"ל ששרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה, א"ל בצלאל והיכן התורה נתונה א"ל משאנו עושין את המשכן אנו עושין את הארון, א"ל אין כבודה של תורה בכך אלא אנו עושין הארון ואח"כ המשכן ע"כ, להבין ענין פלוגתתם דהנה כתיב כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות ה', הרצון כי כל איש נשתלח לעוה"ז לעבוד עבודת השי"ת כ"א לפי שורש נשמתו ולכך הדרך ההוא ישר' בעיניו ומדמה לו שאי אפשר להיות באופן אחר, וזהו ותוכן לבות ה', שיודע מה ששייך לאדם בעוה"ז כפי שורשו, והנה מרע"ה זכה לכל השגות ומדריגות הגבוהות בסנה כשהי' אז בן שמונים שנה, וידוע מזוה"ק דהסט"א רדף אחריו בנערותו, אך הוא ע"ה עבד בכל כחו לגרש הפחיתות מעצמו וקידש כל אבריו עד שזכה למה שזכה להתוה"ק והשגות הגבוהות, ולכך אמר לעשות משכן תחילה ואח"כ הארון כדרכו בקודש לקדש אבריו תחילה, וזה הוא המשכן שרומז על האברים וע"י פעולות האדם במלאכת המשכן הוא השראת שכינה וקדושה, וע"י כן באין לתורה, ובצלאל הי' היפוך זה, דכשהי' בר תליסר שנין כבר הי' לו השגות גבוהות מאד כאמרם ז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ וזכה לתוה"ק, ע"כ אמר לעשות הארון ואח"כ המשכן דע"י הארון שהוא התוה"ק יכולין לקדש א"ע בעבדות השי"ת, וזאת היתה פלוגתתם, ובאמת כן הוא הדרך לפני כל בני חילוף כמו שנפסקה הלכה ועשה בצלאל, מעשה רב, וכנראה שמרע"ה הודה לו, שהרי א"א לאדם להמתין בלימוד התוה"ק עד שיקדש אבריו, דהאיך יבא לזה בלא תורה, ורק מרע"ה מצד עוצם גדלות נשמתו הי' יכול לבוא לזה, וכעין זה יש להבין פלוגתתם בגמ' כמי שהוא במדבר וא"י מתי שבת אם ימנה הימי חול ואח"כ לשבות או להיפוך, דמ"ד דמונה ששה ואח"כ שובת סובר שיקדש ויטהר אבריו בימי המעשה במעש"ט אשר יעשה ועי"ז יבא לקדושה ושבת, ומ"ד שובת ואח"כ מונה סובר דע"י השבת יכולין לטהר הימי מעשה, ובזה נבין השינוי שיש בלוחות האחרונים מהראשונים, דבראשונים נאמר הטעם על שביתת מלאכה בשבת שביתת השי"ת, ובאחרונים יצי"מ, דראשונים מרמזין ומורין לאדם לטהר ימי המעשה ועי"ז לבא לקדושה, שאז הי' קודם חטא העגל היו יכולין לבא לזה, ובאחרונים שהיו אחר חטא העגל קשה מאד לבא לזה ולכן כתיב יצי"מ דכמו שבמצרים לא הי' להם לישראל שום הזדככות משלהם מקודם, ורק משמים ניתנו להם השגות ואח"כ הימי הספירה להזדככך ולבא למ"ת וכן הוא עבודת השי"ת כנ"ל, וגוף דברי המדרש קשה להבין דבגמ' מבואר להיפוך, דבצלאל אמר לעשות המשכן ואח"כ הארון דלהיכן אכניסם, יע"ש, והגמ' בעצמו ג"כ קשה להבין כיון שהיו מקופלין ג' חדשים וא"כ נשאר הקו' להיכן אכניסם, אך נראה שפלוגתתם של מרע"ה ובצלאל היו רומזין לפנימיות הענין לענין עבדות כנ"ל:

פרק ב

ויק"פ ופרשת החוד שנת תרע"א.

כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר כי באשר עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ומשהוקם המשכן נאסרו ונעשו כל ישראל כאחד ע"כ הקדים ויקהל שעשה כולם קהלה וכלל אחד, וה"ט שהקדים שבת למלאכת המשכן ששבת הוא רזא דאחד, ובאמצעות שבת זכו למשכן וכנ"ל, ודברים אלו יש לבאר, דהנה קרבן הוא מלשון התקרבות שע"י הקרבנות מתקרבין להש"י, וידוע שג' חלקי האדם הם גוף ונפש ושכל [או בלשון נפש רוח ונשמה] ושכל אדם איננו שוה לשכל זולתו כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בלבי', אך בנפשות יש לכל ישראל חיבור כי כל הנפשות ממקור אחד מוצאם, וכל ישראל הם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, שהם מדות וטבע הנפש, ובגופות יש לכל אנשים ג"כ התדמות, כאמרם ז"ל שטבע את כל אדם בחותמו של אדה"ר, ונגד ג' אלו הם ג' מקומות הקרבת הקרבן, במות, משכן, מקדש, היינו שלקרב השכל להש"י הי' די ההקרבה בבמה, ונמצא בכתוב ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, שבאמצעות הקרבן הי' חל עליהם רוח הנבואה של כח שכלי, ובאשר השכל של איש ואיש בפני עצמו ואיננו שוה לזולתו כנ"ל, ע"כ לקרב השכל א"צ למקום כללי רק כל אחד ואחד עושה במה בפ"ע ומקרוב עלי', אבל לקרב להשי"ת גם הנפש, צריכין למשכן, שבקרבנות המשכן נאמר כמה פעמים נפש וכפרה לנפש, ובאשר נפשות ישראל מתאחדים ואין שלימות הנפש רק מצד הכלל, ע"כ צריכין למקום כללי, ובמקדש הי' התקרבות להש"י עוד יותר, שאפי' הגופים או נפש הטבעית נתקרבה להשי"ת באמצעות המקדש, וע"כ המקדש הי' עיקרו מדברים הדוממים שהם אבנים ורק הקירוי הי' של ארזים, שדברים הדוממים מתייחסים יותר לגוף, לעומת שבמשכן הי' עיקרו מבע"ח שהיריעות היו מצמר תכלת וארגמן ותולעת שני והם הם נקראים משכן כאמרם ז"ל משכן קרוא משכן ואין הקרשים קרואים משכן רק קרשי המשכן, ובע"ח מתייחסים לנפש כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, ואף הקרשים מצומח נמי יש בהם נפש בצד מה ונקרא נפש הצומחת, והוא מאמרם ז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה והוא מכה אותו ואומר לו גדל, וע"כ תמצא דבמקדש הי' גם לאו"ה תועלת כמו שסידר שלמה המלך בתפלתו וגם אל הנכרי וגו' והי' להם מקום שהיו רשאין לכנום עד החיל, משום שגם הם טבועים בחותמו של אדה"ר לעומת שבמשכן לא הי' להם שום מקום לכנוס, כי בנפשות אין לאו"ה שם התדמות לישראל שמקור מוצא הנפש הוא לגמרי לישראל ממקור אחר ממה שלאו"ה כמבואר בהרח"ו, והתדמות בצד מה הוא רק מצד הגוף:

ולפי האמור שבמה היא להתקרבות השכל, יובן מה שנכרים [אף בזמה"ז] רשאים להקריב בבמה ומותר להורותם איך יקריבו כדאיתא בפרק בתרא דזבחים עפימ"ש מהר"ל שכל ענין טוב הנמצא באו"ה הוא רק מצד השכל, וביאר בזה את מאמר הש"ס דמה בן נתינה שמו היינו מה שהשכל מחייבו אבל לא מצד הנפש, וע"כ הם שייכים רק לבמה:

והנה בשבת נאמר כי אות היא ביני וביניכם ונכרי ששבת חייב מיתה, כי שבת הוא שלימות הכל אפי' לגוף ונפש, ולכן אפי' ע"ה אימת שבת עליו אף שאין לו כח השכלי, והוא משום שהנפש בעצמה אף בלעדי הוראת השכל מרגשת בקדושת שבת, והוא משום חיבור הנפשות בשורשם, וכמו שבאברי האדם שכולם מרגישים זה מזה, כ"כ נפש הישראלי מרגשת מהרגשת נפש זולתו, ואולי מטעם זה יחיד ששב מוחלין לכל עולם כולו:

מעתה יובנו דברי קדשו של כ"ק אאמו"ר זצללה"ה הנצבים פתח דברינו, שמאחר שע"י המשכן נאסרו הבמות, היינו שהתקרבות לא יהי' מצד השכל לבד רק גם בנפש, ע"כ הוצרך לאחד מקודם את כל נפשות ישראל ואמר להם את השבת קודם למעשה המשכן, ולפי האמור דהתקרבות הנפש אין נמצא בנכרים כלל יובן מה שאין נמצא אכילת קדשים באו"ה וכאמרם ז"ל לא הקריבו ב"נ שלמים, ואמרם ז"ל ראשון לאכילת קדשים, כי אכילה היא מתייחסת לנפש, וצום נקרא עינוי נפש, ועינוי שיש בה אבידת הנפש הוא הצום, ובאכילת קדשים נתעלה ונתקרב גם הנפש, מה שאין זה שייך כלל באו"ה:

ויובן מה שבמצרים שלא הי' בידם מצוות במה להגאל ניתן להם פסח ומילה, כי אכילת קדשים הוא שלימות הנפש, ופסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה, ומילה היא שלימות הגוף אשר שתי אלה אינם נמצאים באו"ה כלל, ע"כ עם אלה נפרדו ויצאו מהיות להם עוד דביקות באו"ה שהי' כמו עובר במעי בהמה: במכילתא מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים הי' ר' מתיא בן חרש אומר כו' שלא הי' בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, ר"א הקפר ברבי אומר וכי לא הי' בידם של ישראל ד' מצוות שאין כל העולם כדאי בהן שלא נחשדו על העריות ולא על לה"ר ולא שנו את שמם ולא שנו את לשונם כו' מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים לפי שהי' ישראל שטופין בע"ז במצרים וע"ז שקולה כנגד כל המצוות כו' עד אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצוות עכ"ל, ואינו מובן במאי פליג על ר' מתיא בן חרש שמאחר שע"ז שקולה ככל המצוות הרי שוב לא הי' בידם כלום, וע"כ סיים והדבקו במצוות, והיינו הך דר' מתיא בן חרש, ונראה דהנה ידוע באם אדם רשע עושה מצות אינם לרצון, ולשון הרמב"ם ה' תשובה אתמול עשה מצוות וטורפין לו בפניו, ומ"מ אם אח"כ עשה תשובה בזה מוציא את המצוות שעשה מקודם מיד הסט"א שטרפו אותם מקודם, וזה שמדייק הרמב"ם וטורפין לו בפניו, היינו לא שהי' כלא הי' רק הי' והסט"א טרף אותם טרף טורף יוסף, וממילא אח"כ כשעושה תשובה הוא מוציא את בלעו מפיו, וכלשון הכתוב ומשניו אשליך טרף, וזה שאמר ר"א הקפר לא כמו שאמר ר' מתיא שלא הי' בידם מצוות, רק באמת הי' להם ד' דברים שאין כל העולם כולו כדאי בהן אלא שהיו עשוקים ומטורפים ביד הסט"א, וממילא כשמשכו ידיהם מע"ז שוב דבקו במצוות שהוציאו מפי הסט"א, וזה שדייק והדבקו במצוות, לא שיעשו או יתעסקו במצוות, כי כבר עשו והתעסקו כנ"ל, ובזה יש ללמוד לכל איש שלא ינוח ידו מלעשות תורה ומצוות אפי' יהי' מה שיהי' שהרי סוף כל סוף בודאי יזכה לתשובה וישוב לו הכל, וגם לא יתייאש ח"ו כי באם אך ירצה להתחיל מחדש לא יהי' לו מניעה מעוונותיו הקודמים, כמו אז שהיו שקועין בע"ז ולשעה קלה הוציאו את הטרף מפי הסט"א, כ"כ יזכינו הש"י לשוב אליו באמת וכימי צאתינו מאמ"צ, יראינו נפלאות:

במדרש טוב שם משמן טוב וכו' שמן טוב נופל על המת והוא מבאיש שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, שם טוב נופל על המת ואינו מבאיש שנא' ויעל ויגהר על הילד, ושמעתי מכ"ק אאמו"ר זצללה"ה פירושו, דהנה שמן רוקח אין הריח שלו בעצם רק שקיבל וקלט מהבשמים שנרקחו עמו, וע"כ מקבל שינוי ע"י זבובי מות, אבל שם טוב הוא בעצם, ודבר שהוא בעצם אינו מקבל שינוי עכת"ד, ועפ"י דרך זה יש לפרש דברי המדרש עוד שם טוב הי' שמותן של חמ"ו משמן המשחה שנמשחו נדב ואביהוא למה שאלו נכנסו להקריב ויצאו שרופין ואלו נכנסו לכבשן האש ויצאו בשלום, דהנה שמן המשחה הוא   מעלה את האדם למדריגה גבוה ממה שהי' מקודם, ואפי' כשהוא קטן נעשה ארוך כבמדרש ששאול שהי' משכמו ומעלה גבוה מכל העם, והלביש לדוד את מדו מפני שדוד נמשח אז בשמן המשחה נעשה ארוך עי"ש במדרש, והנה מטבע האש להפריד בין חלקים הנדבקים, וע"כ מרכך כל גוף קשה ושורף הנשרפין עד שמתפרדים היסודות ונשאר מונח אפר שהוא היסוד עפר, וע"כ נדב ואביהוא שנמשחו בשמן המשחה ונתעלו במדריגתם ומ"מ כשעלו יותר מכפי הראוי פעל בהם האש של מעלה להפריד מהם מעלתם זה שלא הי' בעצם ולא הי' המעלה להם רק כמו ענין המקובץ מחלקים נפרדים, וכמו שמן רוקח שקלט הריח מן השמים ע"כ פעל בהם האש להפריד מעלה זו מהם עד שגם נשמתם נפרדה מגופם, שכל דבר שאיננו בעצם מקבל שינוי, אבל חמ"ו שנכנסו ע"מ לשרוף שיחזקאל הנביא אמר להם בשם ה' שלא יתקיים עליהם ומסרו נפשם על קדושת ה', ע"כ נתקדש גם גופם קדושה עצמית והיו לאחדים נפשם וגופם אחדות עצמית ולא אחדות קיבוץ לבד, והי' נפשם וגופם דבר אחד, ע"כ לא שלט בהם אש הכבשן להפרידם, ובאמת לאו כל המוסרים נפשם על קדושת ה' זוכין לכך רק חמו"ע שהיו בלא"ה מזוככים עד התכלית, שוב עלו ע"י מסירת הנפש למעלה גדולה כנ"ל:

וע"פי האמור יש לפרש מה שערי המקלט קולטין רק אדם ולא מלאך ושר של אדום יטעה בזה כבש"ס מכות ובזמירות של שבת, דהנה י"ל הטעם דערי מקלט שהן ערי הלוים קולטין, משום דכל ענין מיתה נמשך מחטא העגל שקודם החטא הי' חירות ממה"מ, והלוים שלא חטאו בעגל אין ראוי להם המיתה מצד עצמם רק מצד זולתם וכמ"ש הזוה"ק בטעם שמת יהושע אף שלא הי' שם בעת העגל, והנה ההורג נפש בשגגה וחטא בחיים רודפת אחריו המיתה, ומ"מ באשר הי' בשגגה והי' רק מקרה ולא נעשה רוצח בעצם יכול הוא לקבל שינוי ושיסתלק ממנו ענין המיתה ע"י שנספח ללוים בערי המקלט ששם אין לענין המיתה מקום בעצם והוא כענין זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, אך להיפוך משם, ששם הרע שבעצם מקלקל הטוב שבמקרה, וכאן הוא להיפוך, שהטוב שהוא חיים בעצם מסלק את המיתה מראש ההורג נפש בשגגה שהוא במקרה, וכ"ז באדם ששייך אצלו מקרה והי' פעולתו במקרה ולא נעשה רוצח בעצם, אבל מלאך אם הוא רע בעצם רע וכך היא צורתו ולא במקרה, ע"כ אין לו קליטה בערי הלוים:

במדרש החדש הזה לכם, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל, כך העוה"ז אירוסין היו שנא' וארשתיך לי לעולם, ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנא' החדש זה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנא' כי בועליך עושיך באותה שעה מוסר להן את הכל שנא' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:

ונראה לפרש דהנה בריש קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש, ובתוס' שם דפשטא דמילתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי, והנה אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו נמי הפי' כעין קידושי אשה שאנו מיוחדים ומזומנים לעבודתו ית"ש, ובאמת לולא שהתיר לנו את דברי הרשות הי' אסור לנו מצד שאנו אסורין אכ"ע כהקדש, היינו שאין לנו לעשות רק עבודת הש"י ולא צורך עצמנו, ומ"מ ע"ז נאמר בכל דרכיך דעהו שגם התעסקותנו בדבר הרשות הוא נמי למען עבודתו ית"ש כגון להיות הגוף בריא ושלם למען נוכל לעבוד את הש"י, ואף שבראשית חינוך האדם לעבודה קשה מאד על דרך זה, מ"מ האדם צריך להתרגל בזה לאט לאט היינו בראשונה להבין שהוא קנין הש"י כאמרם ז"ל ישראל קנין אחד שהם קנויין לעבודתו, ואח"כ לקבוע בנפשו מיוחד ומזומן לעבודתו, ואח"כ שאסור אכ"ע כהקדש, ויש רמז לזה בדברי הש"ס ריש קידושין מעיקרא תני לישנא דאורייתא היינו האשה נקנית ולבתר תני לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש, וזה שאנו מברכין אשר קדשנו בעת עשיית המצות, כי באמת איך אדם כמונו מלובש בלבוש חומרי אשר מצואתו עדיין לא רחץ יבוא לגשת לעשות מצות שהם רמ"ח אברים דמלכא, אבל הכל הוא לעומת שאדם משים אל לבו כנ"ל ומתרחק מענינים עצמיים כאלו הוא אשה מתקדשת מיוחדת ומזומנת רק לעבודתו יתברך, כ"כ הוא מתקרב וראוי לשרת למלך הכבוד, וכעין שאמר משה לאהרן קרב אל המזבח, ובת"כ משל למלך בו"ד שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו ונכנסה אחותה אצלה אמר לה על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך וכו' וכל מה שאדם מתרחק יותר מפחיתות העוה"ז מתקרב יותר ומתדבק בהש"י, והנה במשל אירוסין אין לו לבעל בה קודם הנשואין רק מה שהיא מתרחקת מזולתו ועי"ז לבד מתדבקת בו, וכ"כ הנמשל שכל דבקתינו בעוה"ז בהש"י הוא רק מפאת התרחקתנו מזולתו, כי לעומת שאדם מתרחק מפחיתות החומר הוא בא לעומתו בקדושה כענין ויברח משה מפני פרעה שהתרחק מהסט"א וישב על הבאר שהוא סטרא דקדושה כמבואר בזוה"ק, וזה פי' המדרש הנצב פתח דברינו העוה"ז אירוסין הי' וזה שנמסרה לנו הלבנה שנבנית לעתות ונפרצת לעתים וכל הבנין הוא מפאת הפרצה שקדום ובנמשל שכל דבקתנו הוא מפאת שיש במציאות ההיפוך ואנו בורחים מההיפוך, כי באם לא הי' במציאות ההיפוך ולא הי' לנו ממה לברוח, ללא הי' בכחנו להתקרב אל הקדושה, ועוד ידוע ליודעים ענין חיסור הלבנה וקרבן ר"ח כמפורש בזוה"ק ובכתבים, וכל זה הוא כפי מצבנו בעוה"ז, אבל לימות המשיח שנזדכך שיעור הראוי להתדבק בו יתברך אז לא תהי' דבקתנו מפאת הבריחה מההיפוך רק דיבוק עצמי וכענין נשואין, ואז והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכו' שהאור הוא בעצם והבן הדברים:

במכילתא החדש הזה לכם ולא מנה בו אדה"ר, הנה ר"א ור"י פליגי אי בתשרי נברא העולם או בניסן, ובודאי שניהם אמת ואו"א דא"ח, דהנה כמו שיש עולם וסדר הטבעי כ"כ יש עולם וסדר הנסים, ועיין בהקדמה לספר גבורות ה' למהר"ל, וא"כ בודאי עולם הנסים נברא בניסן ועולם הטבע בתשרי, וע"כ ישראל שכל מציאתם הוא דרך נס שהרי לפי הוראת המזל אברהם אינו מוליד ולא הי' כלל יצחק בעולם, ואף גם אחר הוייתו פרחה נשמתו בעת העקידה וחזרה נשמתו אליו כעין תחיית המתים, וע"כ בפסח נולד יצחק לכ"ע, ע"כ מונין החדשים מניסן ולא מנה בו אדה"ר שהוא מעולם הטבע, וע"כ למלכי ישראל שכחם למעלה מהטבע מעולם הנסים מונין מניסן, ולמלכי אוה"ע מתשרי, וזה צריך כל איש להשים אל לבו שמאחר שכל הוייתנו הוא דרך נסיי אין לפחד מפני חמת המציק הן רוחני הן גשמי, כי הגם שלפי חשבון הטבע יש לפחד, מ"מ מצד שלמעלה מהטבע אי' חמת המציק, עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ובאמת זה הוא כל יעודי התורה כמ"ש הרמב"ן שאפי' הטבע לא יכרת זה שאוכל חלב ודם וכדומה, אבל הכרת הוא במה שלמעלה מהטבע ובעולם הטבע יקרה שמשלם אל שונאיו אל פניו להאבידו, והחיות שלו הוא בעולם הטבע לבד ונכרת בעולם שלמעלה מהטבע בהכרח:

ועפ"י האמור יש ליתן טעם ולהבין דברי המדרש שהמשכן נגמר בכסלו והי' מונח מקופל שלשה חדשים עד ניסן שהקב"ה כוון שיעמודו בחדש שנולד בו יצחק, היינו מאחר שכל ענין המשכן הי' חוץ לדרך הטבע שענן ה' על המשכן יומם ואש לילה בו בכל מסעיהם ואין לו כמעט שייכות בעולם הטבע, ע"כ המתין עם הקמתו עד ניסן שהוא זמן בריאת עולם שלמעלה מהטבע ונולד בו יצחק כנ"ל:

פרק ג

ר"ח ניסן

בפסיקתא ובמדרש שיר השירים קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שאמר לישראל בחודש זה אתם נגאלים אמרו לו והלא אין בידינו מעש"ט אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים וכו' רבנן אמרי אמרו לו האיך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט בע"ז שלכם וכו':

ונראה דהנה בכתבי האריז"ל דחדש ניסן הוא גלגלתא דרחל, והנה אם כי הדברים מסתרי תורה מ"מ יש לפרש ע"ד השכל, דידוע דרחל הוא כנסת ישראל, וע"ז נאמר מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, כי צורת כנס"י להשתוקק לאביהן שבשמים, והנה יש השתוקקות מצד השכל כמ"ש הרמב"ם והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמים שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי וגו', אך עוד יש השתוקקת שהוא בעצם איש הישראלי למעלה מן הטעם והשכל מצד כי בנים אתם לה' אלקיכם, והנפש בעצם מרגשת, ומה שהיא למעלה מן הטעם והשכל זה נקרא גולגלתא, באשר הגלגולת מקיף על המוח והוא למעלה הימנו, והנה בניסן נתגלה עצם אהבת ישראל לאביהן שבשמים למעלה מן הטעם והשכל, וזה נקרא גולגלתא דרחל, ונראה כי נמשכה האהבה מכח שלמעלה אז נתגלה אהבת הש"י לעמו ישראל למעלה מן הטעם כמ"ש יעקב חבל נחלתו, ובתרגום עדב אחסנתי', כי גורל הוא למעלה מהטעם, וכמ"ש המהר"ל שלכן לא נאמר באאע"ה קודם מאמר הש"י אליו לך לך, שהי' צדיק ועובד ה', כי הי' במשמע שהבחירה היתה מצד הטעם מחמת שהי' עובד הש"י, וכל אהבה התלוי' בדבר בטלה דבר בטלה אהבה, ואם ח"ו ישראל בלתי זכאין הי' במשמע שח"ו תבטל הבחירה, לזה לא נכתב כלל מקודם צדקת אאע"ה להורות שהבחירה היא למעלה מהטעם ורק מצד כי עצם נפשות ישראל נאצלה מהש"י, והתגלות אהבת הש"י לישראל זה הי' עיקר הפתח להגאולה, כי בזה מסלק כל מקטרג מה נשתנו אלו מאלו, כי ידוע שישראל במצרים לא יצאו מצד זכותם, וזה דברי הפסיקתא והמדרש הואיל וחפץ הקב"ה בגאולתם וכו' כי לשון חפץ הוא מלשון רצון שלמעלה מהטעם, וכמו שכתב בעל צרור המור בפסוק כי חפץ בבת יעקב, עי"ש, וכמים פנים אל פנים מעורר ג"כ בלב ישראל אהבה זו כנ"ל גולגלתא דרחל, כנ"ל, וחוזר חלילה שאהבת ישראל שוב מעוררת אהבה רבה למעלה, ע"כ הימים מתעלים והולכים, ומזה נמשך ימי הספירה לברר וללבן את נפש הבהמיות להסיר ממנה כל הרצונות וכל התשוקות חיצוניות, כי אין דרך להסיר תשוקות החיצוניות רק לעומת שהוא משתוקק להקדושה, כי מטבע להיות לו תשוקה וצריך להיות לה מקום, ואם איננה בקדושה בהכרח היא בחיצוניות, ולזה   רמזו חכז"ל קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין חרבו שתיהן אל תאמין ישבה זו וחרבה זו תאמין, כי ירושלים הוא לבא דכל עלמא והיא השתוקקת הקדושה וקיסרי הוא להיפוך והדברים מבוארים:

פרק ד

שנת תרע"ב

ויקהל משה את כל עדת וגו' וביום השביעי יהי' לכם קודש וגו', וברש"י הקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת, ויש להתבונן דבציווי השי"ת אל משה הקדים מלאכת המשכן לשבת והא דאינו דוחה שבת ילפינן מאך, ובצוואת משה לישראל הקדים שבת, ולמה שינה משה את הסדר:

ונראה בהקדם דברי המדרש פ' בא החודש הזה לכם משל למלך שקידש אשה ונתן לה מתנות מועטות כיון שבא ללוקחה כותב לה מתנות רבות כבעל, כך העוה"ז אירוסין הי' שנאמר וארשתיך לי וגו' ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד אבל לימות המשיח יהי' נשואין שנאמר כי בועליך עושיך וגו', באותה שעה מוסר להם את הכל שנאמר והמשכילים יזהירו וגו', ביאור הדברים דבש"ס פסחים והי' ביום ההוא תקראו לי אישי ולא תקראו לי עוד בעלי, א"ר יוחנן ככלה בבית חמי' ולא ככלה בבית אבי', ובש"ס יומא בהא דלא יבואו לראות כבלע את הקודש דזה הי' רק במדבר משל לכלה כל זמן שהיא בבית אבי' צנועה מבעלה, ויש להבין שזה יוצדק בהמשל שיש בו ענינים חומרים המביאים לידי בושה וצריך צניעות, כי כל הבושה בענינים אלו הוא מחמת תאוות החומריות שבו, והראי' אדה"ר קודם החטא שנאמר ולא יתבוששו, וכמ"ש הספורנו שם, וא"כ איך שייך לומר בהנמשל בושה וצניעות:

אך יובן עפ"י מה שכבר אמרתי בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירוש דברי הש"ס שבת (ס"ט:) א"ר הונא הי' מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, חייא בר' אומר משמר יום אחד ומונה ששה, ואמר הוא זצללה"ה ששבת יש בו שתי בחינות, מה שהוא אחר ימי המעשה, והשלמה אליהם, ועוד יש בו שהוא נותן כח וחיות על להבא ומיני' שיתא יומין מתברכין, ומר אמר דזה עיקר מהות השבת, ומר אמר דזה עיקר, והוספתי ופרשתי הדברים הנאמרים בש"ס שם במאי קמפלגי מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון, פירש"י כברייתו של עולם ימי חול נימנו תחילה, כאדם הראשון שנברא בע"ש ויום ראשון למנינו שבת הי', עכ"ל, והיינו דסדר הבריאה שנברא ישר שיהי' אדם עובד עבודתו בגשמיות וברוחניות לברר את כל חלקי הקדושה, ולהעלות מדוצח"מ כידוע, ואח"כ לפי ערך מעשיו יזכה לאור קדושת שבת, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אבל מאחר שחטא אדה"ר ונפל ממעלתו והי' בשפל המדריגה לולא שבא השבת ונתן לו כח וחיות לא הי' יכול לפתוח לעשות מאומה, אלא שהשבת נפח בו רוח חיים חדשים, ובזה הכח עשה ועבד אח"כ כל ששת ימי המעשה, ואח"כ שוב האירה עליהם קדושת שבת ומשיג עוד חיים חדשים, וכן סובב הולך, וזהו מר סבר כברייתו של עולם, היינו לפי כוונת הבריאה טרם חטא אדה"ר, ומר סבר כאדה"ר כי גלוי וידוע הי' לפני הקב"ה שאדה"ר מוכן לחטוא, וע"ד כן נברא העולם ושיהי' שבת נותן לו כח וחיות כנ"ל, וזה הוא שאיתא בש"ס סנהדרין למה נברא האדם בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, שכך היתה הידיעה תחילה שיחטא ויצטרך למצות שבת להגן עליו ולפחת בקרבו חיים חדשים כנ"ל:

ובדוגמא זו י"ל שהי' גלות ישראל במצרים אלו הי' ביכולתם להיות כל הד' מאות שנה במצרים והיו נעשו כל הבירורין עד התכלית, וכמ"ש בספרים שלא היו צריכין עוד לגלות, היתה היציאה ממצרים בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, אבל באשר היו במצרים במ"ט שע"ט ר"ל, וכמ"ש הרמב"ם סוף פ"א מהל' ע"ז שכמעט קט הי' העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם וטעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו וכו', והנה זה בדוגמת אדה"ר אחר החטא שהי' נצרך לשבת קודם ימי המעשה, כן ישראל אז שלא היו יכולין לעשות מאומה אלא שהאיר עליהם הקב"ה אור גדול, ובכח זה התעוררו להתקדש ולטהר, ואחת לאחת למצוא חשבון עד שבאו לסיני ופסקה זוהמתן וזכו למה שזכו לפי ערך הזדככותם, כאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך אהרן מחיצה לעצמו וכו', והנה שבו לבחי' אדה"ר קודם החטא שהי' השבת צריך להיות אחר ימי המעשה, כן הי' מתן תורה אחר ספירת שבעה שבועות, וא"כ יציאת מצרים ומתן תורה הי' ב' בחינות אלו, יציאת מצרים הי' כעין שבת קודם ימי המעשה, ומ"ת כעין שבת אחר ימי המעשה, אך אח"כ במעשה העגל שנפלי ממדריגתם שוב לא הי' ביכולתם לעשות מאומה בלי התעוררות מהשמים, וכאדה"ר אחר החטא, כדכתיב אני אמרתי אלקים אתם אכן כאדם תמותון, ובמדרש כאדה"ר, ע"כ שבו לבחי' שבת שקודם ימי המעשה, עד לעתיד שיתוקן הכל וישראל יזכו מפאת מעשיהם הטובים בעודם בגלות והאמונה והמסירת הנפש על כבוד שמו יתברך, ואז יהי' בחי' שבת שאחר ימי המעשה:

וע"כ בלוחות הראשונות נאמר טעם השבת משום ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', והוא כברייתו של עולם מפני שאז היו בבחי' זו והשבת הי' להם במעלה גדולה כראוי לאחר ימי המעשה, וכמו שהיתה הכוונה בברייתו של עולם שעשה את האדם ישר כנ"ל, אבל בלוחות השניות שהי' בסתר המדריגה ובבחי' שבת שקודם ימי המעשה, וכמו שהי' במצרים, ע"כ נאמר טעם השבת משום יציאת מצרים:

ובזה יובן ענין ג' שבתות הנזכר בספרים, שבת של בריאת העולם, ושבת של מ"ת, ושבת של עתיד, כי חלוקים המה בבחינותיהם, והיינו דשבת בראשית לאדה"ר הי' שבת דקודם ימי המעשה, ושבת של מ"ת הוא שבת שאחר ימי המעשה, ושבת של עתיד נראה שיש בו ענין שתי השבתות יחד, והיינו עפ"י מה דאיתא בספר קדושת לוי בפסוק כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ומסביר הדברים עפ"י משל לאיש עני ודל ואביון שפתאום נתעשר ונתרומם ועלה ברום המעלות שמובן שמחתו היתה לאין קץ, ואח"כ ר"ל נהפך עליו הגלגל ואבד העושר ההוא בענין רע, ואם יהי' הרצון לשמחהו שמחה עצומה לאין קץ כמסת השמחה שהי' לו בראשונה, לא יספיק האושר והעושר במסת שהי' לו בראשונה שזה איננו חדש אצלו, אלא שצריכין להרימו אלפי אלפים פעמים ככה עד שהאושר והעושר הראשון לעומת אושר והעושר השני יהי' כערך ימי עניו ומרידיו לעומת אושר והעושר הראשון, כן יהי' מעלת והרוממות ישראל לעתיד רם ונשא וגבה מאד עד שכל מעלות טובות שהגיעו לישראל בצאתם ממצרים, יהי' נחשב כאפס ואין לעומת מעלות וטובות שיהי' לישראל לעתיד, וזה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, עכת"ד, ולפי דרכנו אף אנו נאמר שאף שישראל לעתיד יזכו בכח מעשיהם הטובים שעשו בעודם בגלות, ויהי' בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, מ"מ האור יהי' כ"כ גדול מאד מכפי ערך זכותם, וכימי צאתנו מארץ מצרים שהי' אז בלתי קדימת זכותם שהרי היו ערום וערי', כן יראנו נפלאות אלפי אלפים ככה מכפי ערך זכותם, והיינו הך שאמרנו שיהי' בו ענין שני השבתות יחד, שאף שיהי' ע"י קדימת זכותם וכעין שבת שלאחר ימי המעשה, מ"מ בערך גדלות והתרוממות הטובה יהי' כעין שבת שקודם ימי המעשה, שבכח זה יזכו אח"כ לעלות מעלה אחר מעלה עד אין קץ:

ובענין זה יש לפרש ג' סעודות דשבת, דהנה בלוחות הראשונים נכתב זכור ובשני' שמור, וידוע דזכור הוא בחי' דכורא ושמור בחי' נוקבא, ונוקבא היא בחי' מקבל כמו לבנה המקבלת מאור השמש ולית לה נהורא מגרמה כלום, ולעומת זה זכור בחי' דכורא דיש לו אור מעצמו, וע"כ בלוחות השניות שהיו בבחי' שבת שקודם ימי המעשה שניתן להם אף שהיו בלתי ראויים והוא בחי' נוקבא דלית לה נהורא מגרמה כלום נכתב שמור, אבל בלוחות הראשונים שהיו בחי' דכורא, והיינו שהגיע זכותם לזה, והי' כמו שבת שאחר ימי המעשה נכתב זכור, וע"כ בסעודתא דליליא שהיא בבחי' שמור כמ"ש בזוה"ק, שמור מדת לילה זכור היא מדת יום, הוא כעין שבת דקודם ימי המעשה דכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין, שיהי' ביכולתם להדבק בקדושת שבת, אבל ביום השבת בסעודתא דיממא שאז ישראל זוכין ע"י מעשיהם מה שהתענגו מקדושת שבת מעת בואו, ע"כ הם אז בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, אך בסעודה שלישית עת רעוא דרעוין הוא בבחי' שבת דלעתיד כנ"ל שיש בו בחי' השתי השבתות יחד, כנ"ל, וזה והא אזמין עתיק יומין למצחא וגו' והבן:

ולפי האמור יובן מהו דבמדבר הי' ככלה בבית אבי' וענין בושה וצניעות, עפ"י דברי הירושלמי האי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי', מה גם מי שזכה ואבד מה שנותנין לו והוא צריך לחזור לשלחן רבו הראשון לאכול דלאו דילי' בודאי כלימה תכסנו ואין לו מצח להרים ראש, כן היו ישראל אחר חטא העגל אחר שכבר זכו במ"ת להיות בבחי' שבת דאחר ימי המעשה, חזרו להיות ניזונין באור האלקי רק מצד החסד בכדי שבכח זה יהי' ביכולתם לעשות ולזכות כנ"ל, והם בבחי' שבת דקודם ימי המעשה, ע"כ בושה תכסה פניהם, אך במקדש ראשון הי' תיקון ועזר מעט שבאו לרום המעלות בזכותם כבזוה"ק תרומה שהי' תיקון כללי לכל העולמות וכל משקופי עלאין אתפתחו ונאמר אז שיר השירים, ע"כ היו ככלה בבית חמי' שאינה בושה שהרי בזכותה אוכלת, ע"כ אין כאן בושה וצניעות, אבל לא ארכו הימים וסיהרא שריאת לאתפגמא עד ואת עיני צדקיהו עור, וכבש"ס יומא נתגרשה קאמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשון, ולא יזכו למעלה זו בשלימות עד לעתיד שיהיו כאדה"ר קודם החטא, ויהי' בבחי' שבת אחר ששת ימי המעשה:

ובזה יובנו דברי המדרש עוה"ז אירוסין הי' שנתן לה מתנות מועטות, שכל מה שניתן לה הי' בחי' מתנה לבד שלא הגיעה זכותם לזה לא במצרים ולא אחר חטא העגל במדבר, וזהו שנמסרה ל הם הלבנה לבד שאין לה אור מעצמה אלא מאור השמש, אבל לעתיד ימסור להם הכל שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', שיש להם אור מעצמם, כן ישראל ישיגו מעלתם בזכותם, וזה שאמר כיון שבא ללוקחה כותב לה מתנות רבות כבעל, היינו שאעפ"י שיהי' בזכותם ככלה בבית חמי' מ"מ עדיין יקרא כל מה שישיגו מתנות כנ"ל כימי צאתך מארץ מצרים וגו', שיזכו לרב טוב יותר ויותר, הרבה מאד מכפי זכותם עד שיחשב מתנה כנ"ל:  

ולפי האמור יובן הא דבציווי השי"ת על מלאכת המשכן הקדים מלאכת המשכן לשבת, דענין משכן הי' ע"י ל"ט מלאכות להוציא העולם מל"ט קללות שגרם נחש הקדמוני, ושאח"כ ישרה שכינה במעשה ידיהם כעין שבת אחר ימי המעשה שהרי אז בציווי הש"י על מלאכת המשכן הי' קודם חטא העגל בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, אבל בצוואת משה לישראל שהי' אחר חטא העגל שהי' בבחי' שבת שקודם ימי המעשה, שניתן להם כח מהשמים ורוח נדיבה תסמכם למען יהי' ביכולתם לעשות המשכן, ע"כ נכתב שבת קודם מלאכת המשכן:

פרק ה

שנת תרע"ג.

ויקהל משה וגו' וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון וגו' ואח"כ התחיל בפרשה האחרת ציווי מלאכת המשכן, ודקדקו המפרשים למה בציווי השי"ת למשה נאמר פרשת שבת אחר השלמת כל הצוואה, ובאמירת משה לישראל הקדים פרשת שבת, גם דקדקו הלא פרשת שבת כבר נאמרה בעשרת הדברות למה חזר ואמרה כלל, ואם להורות שאין מלאכת המשכן דוחה שבת הי' די במלים קצרים קחו מאתכם בששת ימי המעשה תרומה וגו', או לשון אחר בדומה לו, כי כבר נודע מה המה ששת ימי המעשה ולמה האריך בפרשה שלימה:

ונראה דהנה כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', ודקדקו המפרשים שהי' צריך לומר יביא את תרומת ה' ולא יביאה את דמשמע שיביא דבר נוסף עם התרומה, ופרשו ז"ל כל אחד לפי דרכו, ונראה עוד לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אדמו"ר ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בשם אביו ז"ל אהא דאמרו ז"ל כל המקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, והגיד ז"ל שפי' שכר עולה שכר' מנחה בידו היינו שיודע ומרגיש בעצמו שעשה דבר מה ומחזיק טובה לנפשו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב וכו' כי הוא אין בידו כלום ואין מחזיק טובה לנפשו, אלא שהכתוב מעלה עליו וזה חשוב לפני המקום כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, ודפח"ח, ויש להוסיף בו דברים שלכן אמר כאלו הקריב כל הקרבנות כולם ולא אמר שבח אחר, כי בודאי מדת ענוה היא גבוה מהכל ומה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסנדלה. ומי שדעתו שפלה זהו מדת ענוה והאיש משה ענו מאד פירש"י שפל וסבלן, ובאבות דר"נ כ"ד מוכי שחין היו בירושלים ונפשו של משה היתה שפלה מכולם, ולמה פרט דווקא קרבנות, אך יש לומר דקרבן כשמו שהוא מקרב ומאחד עליונים ותחתונים, ובכוזרי המשיל ענין קרבנות כמו אכילה שבאדם שמחזקת את הנשמה בגוף, אף שהנשמה היא רוחנית ואין אכילה הגופנית מגיעה אלי', אלא משום שבכח האכילה נתהוה איד הדם שהוא נושא לנפש הצומחת, והצומחת להחיונית, והחיונית לשכלית, עד למעלה להנשמה הרוחנית, ובהעדר האכילה תפסקו האמצעים ותפרד הנשמה, ובדוגמא זו המשיל ענין הקרבנות שהם נושא לאמצעים ואמצעים לאמצעים רבים עד שתשרה השכינה, ובהעדר והאמצעים תפרד השכינה, והנה כתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, וכן כתיב מרום וקדוש אשכון ואת דכא וגו' ובגמרא אני את דכא, א"כ מי שדעתו שפלה עליו היינו אף שעשה מצות ומעש"ט אינו מחזיק טיבותא לנפשו, והוא עני ודכא בעיניו ואינו מרגיש כלל שעשה גורם להשראת השכינה, ע"כ מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, אבל המקריב עולה שיש לו דבר מה בידו ומרגיש רבותא ומחזיק טובה לכפשו הוא בהיפוך מזה, ואין לו אלא שכר עולה מה שקרבן זה המשיך בעצמו:

וכעין זה יש לפרש הכתוב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', היינו שגם את נדיבת לבו יביא לה' בצירוף התרומה, ובכוונה שלא ירגיש בעצמו שעשה שום רבותא, וכמאמר הכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וגם זה השכל שהשכיל שהכל מיד השי"ת גם זה מתת אלקים הוא, וזה נמשך מחמת שדעתו שפלה עליו עד שאין לו שום מציאות אלא שהוא בטל לרצון השי"ת, ואז יתכן שלא ירגיש בעצמו שעושה שום נדיבות, כי נדיב נקרא מי שמוותר משלו, וזה אין לו שלו כלל, כמאמר המשנה אבות תן לו משלו כי אתה ושלך שלו, ומביא מקרא הנ"ל כי ממך הכל וכו':

וכעין זה יש לפרש קדימת נעשה לנשמע שהיא תכלית הביטול לרצון השי"ת, ואין לו מציאות להבחין הדברים אלא עומד הכון לעשות, ואח"כ ממילא יזכה עוד לשמוע, וזהו לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, כי מלאך אין לו שום בחינה ומהות עצמית אלא מה שהוא שליח ה', וכל בחינתו לעשות שליחותו לבד, ובאבות דר"נ והאיש משה ענו מאד יכול אפי' ממלאכי השרת ת"ל מכל אדם אשר ע"פ האדמה ולא ממלאכי השרת, והוא מטעם הנ"ל, שמלאך אין לו שום מציאות אלא ביטול, ואם יצייר רגע אחד בהעדר הביטול איננו כלל במציאות והוא כלא הי', וא"כ אין ביטולו מלאכותי אלא טבעי, אבל אדם בעוה"ז ביטולו היא מלאכותי, וע"כ אי אפשר להיות ענו יותר ממלאכי השרת, ומ"מ ישראל במעמד הנכבד הקדימו נעשה לנשמע לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שהוא ענין ביטול שאינו נחשב כלל ליש ומציאות בפ"ע:

והנה ענין זה עצמו הי' נדרש לתרומת המשכן כנ"ל כי ענין זה הוא מעון לשכינה, והיפוך מזה אמרו ז"ל שהמתגאה שהוא נחשב ליש ומציאות בעיני עצמו אין אני והוא יכולין לדור כאחד, וכאלו ח"ו דוחק רגלי השכינה, וידיעת הפכים אחד, ומובן שביטול כזה הוא מעון לשכינה, וע"כ ישראל אחר מעמד הנכבד שהקדימו נעשה לנשמע היו ראויין בעצמם וטבעם להצטוות על מלאכת המשכן:

אך במעשה העגל אמרו ז"ל שאבדו נעשה היינו תכלית ביטולם זה, כי אלמלי היו בתכלית הביטול כנ"ל לא הי' אפשר לטעות בעגל, כי אם לא היו מתחכמים אלא היו הולכי תום, ואף שהראה להם השטן חושך ואפילה וערבוביא בעולם ודמות משה באויר הרקיע לומר ודאי מת משה, מ"מ באשר אין להם מציאות עצמי אלא רצון השי"ת מה שירצה השי"ת לעשות עמהם יעשה, וכמאמר דהמע"ה נפשי כגמול עלי אמו, ואם עמדו בנסיון ולא טעו בעגל מחמת הביטול לרצון השי"ת הי' נקבע בנפשותם כמו טבע קיים להיות בטל לרצון השי"ת, והיו כל מעשיהם תמיד באופן נעלה כזה, אבל אבדו מעלת נעשה ובקשו חשבונות רבים, ואף שנתכפרו מ"מ שוב לא היו ראויין למשכן מצד עצמם וטבעם, וצריכין להכנה רבה בכל עת ובכל פעם וכולי האי ואולי יכולין לבוא עכ"פ לשעתו לבחי' זו או לקצת ממנה:

והנה שבת היא מלשון שביתה וביטול, היינו להיות בטל לרצון השי"ת כמו שדברנו מזה הרבה פעמים, כי כל הישות ומציאות בפ"ע נצמח מפאת ההסתר והצמצום שהי' נצרך לבריאת העולם, והיו שמים וארץ נמתחין והולכין, ובש"ס נאמר ויכל אלקים ביום השביעי ופי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י התרגום שמתרגם ושיצי, והיינו שנתבטלה הטבע והצמצום, כי אלקים בגמטריא הטבע, וכבר דברנו מזה הרבה, ויש לפרש שזה ענין שבת שבתון היינו שביתה, שבשביתה פירוש ששבת מהשביתה, היינו שלא ירגיש כלל שעשה דבר מה והחזקת טובה לנפשו שהשליך ממנו כל טרדת העולם ומלאכותיו וזהו שפירש"י בעשרת הדברות כשתבא שבת יהי' בעיניך כאלו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכה, ואין הפי' שישקר בעצמו וידמה בעיניו ששדהו כבר חרושה וזרועה כי לא לפניו חנף יבוא, אלא הפירוש הוא באשר שבת הוא יומא דנשמתא מעין עוה"ב, ורצונו יתברך שישראל יתענגו על ה', יהי' בטל לרצונו יתברך באמת ויתענג כ"כ בעונג שבת על ה' עד שכל עניני עוה"ז אינם שוין בעיניו לכלום, כענין שאמר הכתוב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו', וכאילו הוא בעולם הנשמות שאין בו צורך למלאכה, כעין שאמר הכתוב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, וכל זה מחמת תכלית הביטול שאין לו שום מציאות בפ"ע, הגם שקשה בעיני איש פשוט לצייר זה ולרהב עוז בנפשו לזכות למדה זו, אך באשר כך היא המצוה, שוב המצוה עצמה נותנת כח לזה, וכענין שאמר כלב עלה נעלה וירשנו אותה שפירש"י אפי' בשמים והוא אומר לנו עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו, וכן בפ' נצבים לא בשמים היא שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה, ולכאורה אינו מובן איך עולין להשמים, אלא הפירוש הוא באם כך היתה המצוה שוב היינו יכולין לעשות גם זה, וכבר דברנו מזה, וע"כ אל יהי' רחוק בעיני שום איש להגיע בשבת לידי' מדה זו אם רק ירצה בכל לב ובכל נפש, וכשהוא באופן כזה יוצדק לומר שאינו מרגיש כלל שעושה שום רבותא במה שהוא שובת ומשליך ממנו כל עסקיו:

ובזה יובן מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל שבשבת משה מחזיר לישראל השני כתרים, כי סילוק הכתרים לא הי' לעונש ולנקמה, כי כבר אמרנו שסטרא דקדושה אין התכלית לענוש ולהנקם רק לתקן, וכן סילוק הכתרים הי' באשר אחר החטא אינם ראוין לכך, ועוד יש לחוש שיקלקל כמו מי שעיניו טרוטות שיסתכל בהשמש, אך בשבת שישראל מחליפין כח ע"י מצות שבת שבתון להיות עכ"פ לשעתם בבחי' זו שהיו בעת אמרו נעשה ונשמע, ע"כ מחזיר להם מרע"ה לשעתם את הכתרים:

והנה שבת שבתון לא כתיב בעשרת הדברות, ולכאורה יש להבין למה, הלא אז היו ברום המעלה ובתכלית הביטול ואמרו נעשה ונשמע, והי' יוצדק להם אז בחי' שבת שבתון ביתר שאת, אך יש לומר שהיא הנותנת באשר כל בחי' הי' בתכלית הביטול, וכל עשייתם אף בימי החול הי' בבחי' זו, וממילא במלת שבת לבדה הי' נכלל כל אלה, ושיהי' כל מלאכתם עשוי', רק אחר החטא שירדו ממדריגתם הוצרכו לשבת שבתון שעכ"פ בשבת יבואו למדה זו וכנ"ל, ועדיין צריכין למודעי למה בפרשת תשא שנאמר עוד קודם החטא לפי דעת הזוה"ק והרמב"ן למה הוצרך לומר להם שבת שבתון, ומ"ש אז מעשרת הדברות, אך גם זה לא תברא, דהנה משה ירד מההר בי"ז בתמוז והעגל נעשה בט"ז בתמוז אחר שש שעות, ובודאי שמשה לא התמהמה בההר בחנם אפי' רגע אחת, וכאשר נשלם לומר לו כל הפרשיות נמסרו לו הלוחות כמ"ש ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וגו', וא"כ פרשת שבת שהיא אחרונה בודאי בו ביום נאמרה לו שהיא בסוף ארבעים יום בעוד ישראל למטה טעו בעגל ואבדו נעשה, ע"כ השי"ת אמר לו שבת שבתון:

והנה ענין המשכן שהנדבה נדרשת שיהי' באופן שלא ירגיש כלל שעושה רבותא ונדבת לב,   שהוא כעין נעשה ונשמע כנ"ל וכבר אבדו נעשה, ע"כ הקדים להם מרע"ה מצות שבת שבתון שבאמצעות שבת עכ"פ יחליפו כח אשר לשעתם עכ"פ יהי' ביכולתם לנדב באופן הנדרש, ועם זה יובן מה שהוצרך לחזור פרשת שבת ולא הספיק להם מה ששמעו בעשרת הדברות שהרי שם לא נאמר שבת שבתון ומטעם הנ"ל:

ולפי האמור יש ליתן טעם למה בהציווי למשה נאמר שבת לבסוף אחר ציווי מלאכת המשכן ובהציווי של משה לישראל נאמר שבת בתחילה, כי הציווי למשה שהי' קודם החטא הי' גם סתם נדבה באופן הנדרש ולא היו צריכין לסייע ממצות שבת כלל, אלא שבסוף הציווי שהי' בסוף ארבעים יום כנ"ל שהי' אחר החטא אמר לו מצות שבת כנ"ל שאז לא הי' באפשר לבוא לידי מדה זו אלא באמצעות השבת, אבל פרשת ויקהל שהיתה כולה אחר החטא הקדים השבת שבתון, שבאמצעות השבת יזכו ליתן הנדבה כנדרש:

איתא בספרים שלכן נאמר לשון ויקהל להורות שהמשכן הי' מכח הכלל ולא מצד הפרט, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף לומר שלכן הקדים שבת שהיא רזא דאחד, וכבר הקשינו מדברי המדרש תרומה שמרע"ה שאל להקב"ה יכולים הם ישראל לעשותו א"ל הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אך נראה לתרץ עפ"י דברי הגמרא בראשונה היתה השכינה מצוי' עם כל אחד וכו', ע"כ המדרש דמיירי בפ' תרומה הי' יכול לבוא מצד הפרט, אבל אחר החטא אי אפשר אלא מצד הכלל, ולפי"ז יובן נמי מה שלא נאמר אז שבת קודם הציווי שלא היו צריכין לההתאחדות, אלא אחר גמר הציווי שאז נתהוה החטא משא"כ בפרשת ויקהל:

במדרש ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור וגו' מה ראה להזכיר כאן חור אלא בשעה שבקשו ישראל לעבוד ע"ז נתן נפשו על הקב"ה ולא הניחן עמדו והרגוהו אמר לו הקב"ה חייך שאני פורע לך וכו' כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם, ביאור הדברים דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והטעם יש לומר דהנה שכר מצוה מצוה, ואיננו דבר נפרד אלא המצוה בעצמה שפעל, וידועים דהמצות הם גבוהים מאד ונקראים רמ"ח אברים דמלכא, והמצות הם צורך גבוה שמתקן בעולמות העליונים ע"כ שכרו נמי שמה, ורק שיש בהם תועלת בצד מה גם בעוה"ז, כמ"ש הרמב"ם שהמצות הם לתקן את הדיעות וליישר את כל המעשים, ע"כ נמשך נמי שכר בצד מה גם בהאי עלמא, והם כל יעודי התורה כמו שאנו אומרים בק"ש ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו', ואף גם זאת הוא כדי שיהי' הלב פנוי לתורה ומצות לזכות על ידם לעוה"ב, כמ"ש הרמב"ם כמו שהתועלת לתקן את הדיעות וליישר את כל המעשים, שגם בהם עיקר התכלית לעוה"ב, כ"כ שכר הנמשך בהם בהאי עלמא נמי הוא למען התכלית לעוה"ב:

והנה זה יוצדק בכל מצות של תורה, אבל המוסר נפשו על קידוש השי"ת שהוא למען יתרבה כבוד ה', מובן שתועלת זה ביותר במקום ההסתר והצמצום, דהיינו עוה"ז, דבעולמות העליונים אין שום הסתר וכבוד ה' שמה בהתגלות אין התועלת שמה כ"כ, ובכל עולם ועולם לעומת ההסתר שנמצא שמה, יש תועלת במצות מסירת נפש על קידוש השם, וכל עולם שהוא יותר למטה ושכיח שם הסתר ביותר, תועלת מצוה זו שמה ביותר, ע"כ שכר מצוה זו נמי צריך להיות עיקרו בעוה"ז על דרך הנ"ל שמקום התועלת שמה השכר:

אך מובן שזה גרעון גדול לקבל שכר מצוה בהאי עלמא, שכל חללא דעלמא אינו שוה אפי' לנקודה חדא מעוה"ב כמאמר המשנה אבות יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, והרשעים משלמין להם שכר מיעוט מצות שעשו בעוה"ז כדי לטורדם מעוה"ב כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וא"כ היתכן זה שמסר נפשו על קידוש השם, יגרע חלקו:

אך באמת עיקר מצות קידוש השם נמי הוא לתועלת עולמות עליונים, אלא צד הנגלה שבמצוה זו שהיא להרבות כבוד שמים שייך יותר בעוה"ז, אבל הנסתר שבה גבוה מאד, ומ"מ נצרך ששכרו ג"כ אף שהוא בעולם העליון, מ"מ עכ"פ יהי' נגלה בעוה"ז שזוכין לשכר גדול מאד לעולם העליון, כמו שיש תועלת צד הנגלה שבמצוה בעוה"ז, וזה שאמר המדרש ששכרו שכל בנים היוצאים ממנו מגדלם שם טוב בעולם, וכבר כתבנו בפ' תצוה פי' שם טוב שהוא מבורר כולי טוב בלי פסולת וחלקי הרע מעורבין בו, והיינו עפ"י פי' הערוך בדברי הש"ס סוכה (מ"ה:) הא דעייל בבר היינו שנכנס בבנו כמו ר' שמעון בן יוחאי שנכנס עם ר' אלעזר בנו, שזה מעלה היותר גדולה, וא"כ נגלה בעוה"ז שיש לו שכר היותר עצום בעולם העליון, שהרי נגלה שעייל בבר:

והנה מעין זה יש לומר בשבת שישראל מעידין בשביתתם על חידוש העולם והוא גילוי כבוד ה', וע"כ אף שמתן שכרה גבוה מאד עד שאמרו ז"ל מתן שכרה לא עתיד לאיגלויי, מ"מ צריך שיהי' נגלה גם בעוה"ז בצד מה, כמו שתועלת המצוה בצד הנגלה שבו הוא ביותר בעוה"ז, אך יש לומר שזהו מה דמיני' שיתא יומין מתברכין, והיינו עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיקר תועלת ההשפעה בעוה"ז הוא הדביקות בהשי"ת באמצעות ההשפעה עכת"ד, ויש לומר עוד דבשבת אין הדביקות ע"י אמצעי, [וכעין שאיתא בזוה"ק שבימי החול מתייחדין ע"י מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין והדברים עתיקים] כי שבת היא מעין עוה"ב, ועוה"ב הוא דביקות בלי אמצעי, כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, ועתיד להיות מחיצתם לפנים ממלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלים להם מה פעל אל ומ"מ ע"י הדביקות שיש לישראל בשבת וההשפעה בכל שיתא יומין זה מגלה על שכר הצפון כמו ענין המצוה, ועפ"י דברים הנ"ל:

עוד יש לפרש דברי המדרש הנ"ל דהנה מסירת הנפש על קידוש השם עיקר הפעולה עם חלקי גופו ואינו דומה לשאר מצות מעשיות שעיקר הוא רעותא דליבא דאית בי' כאמרם ז"ל רחמנא לבא בעי, אבל מצוה זו העיקר הוא קידוש השם שהוא בהתגלות ע"י חלקי גופו, ע"כ שכר נמי בענין דברים מתייחסים לגוף, והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד הטעם מה שאאע"ה התאמץ כ"כ ליקח אשה לבנו יצחק וכן יצחק צוה ליעקב דווקא ממשפחתו ולא מזרע כנען שהיו רעים וחטאים הלוז גם משפחתו היו עע"ז וטומאת הכשפים, ולבן הי' ראש המכשפים, אך הטעם כי בנים מתייחסים לגוף וטבע המולידים בנולדים, אבל אין שכל המולידים בנולדים, וע"כ הכנענים שהיו רעים בטבעם ובמדותם ושבעה אומות זרע כנען הם שבע מדות הרעות בלי ספק שהי' טבעם גם בנולדים מהם, אבל ע"ז וכישוף שהוא חטא בשכל, אינו נטבע בנולדים, ולפי"ז ששכר חור שהי' צריך להתייחס לגוף היו בנים בעלי שם טוב:

והנה במדרש וימלא אותו רוח אלקים ולא זה בלבד אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה בינה ודעת ולא בבני אדם אלא אפי' בבהמה וחי', וידועין דברי הקול שמחה בפ' אפי' בהמה וחי' היינו חלקי הבהמיות שבאדם, שחכמת השכל לבד לא הי' מספיק אם איננו רגיל ויכול לאמן ידיו למלאכה, וניתנה החכמה בחלק הבהמיות היינו שיהי' ביכולתו לאמן ידיו למלאכה, ובודאי שכל החכמים שהשיגו חכמה כנ"ל הי' באמצעות בצלאל ובזכותו, כמ"ש במדרש שמכולם לא נתפרסם בשם אלא הוא, שהפי' הוא שכולם זכו ממנו ובאמצעותו, וכל זה נמשך מחור שנתן נפשו על קידוש השם, וזכה לבנים שלמים גם מצד הגוף:

במדרש אמר הקב"ה בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד לבוא רוחי מחי' אתכם שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם, ביאור הדברים דהנה עוה"ז הוא עולם המעשה והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וישראל זוכין שהקב"ה נותן בהם חכמה, ואם איננו שוטה שמאבד מה שנותנים לו נסתייע בחכמה זו להשכיל בעבודת ה' ובתורתו, לשאוב באמצעות החכמה חיים ממקור החיים כמ"ש והחכמה תחי' את בעלי', אבל אין נותנין חיים מן השמים מעיקרא אלא שמעצמו צריך להדר אחריהם וליטלם, וכמ"ש ובחרת בחיים ופירש"י אני מורה לכם שתבחרו בחלקי החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, עכ"ל, והאמירה היא החכמה שניתנה בלב ישראל בטבעם, וכמו תינוק היודע בטבעו לקרות אבא, ובאמצעות חכמה זו צריך לשאוב מעצמו חיים, אבל לעתיד שאיננו עולם המעשה וכמ"ש היום לעשותם ולא למחר לעשות, ואפי' לימות המשיח כתב הרמב"ן פ' נצבים שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי, וכן נאמר ביחזקאל ונתתי לכם לב חדש וגו', וזה ירמוז לטבעו והרוח לחפץ ולרצון, וזהו שאמרו רבותינו והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה וכו', כי הזכות והחובה תלויים בחפץ, עכ"ל, א"כ אז אין שייך לומר שמעצמו יבחר בחיים, אלא נותנין מן השמים חיים לפי מה שטרח בזמן שקודם העתיד, וזה שאמר אבל לעתיד לבוא אני נותן בכם רוחי ומחי' אתכם:

והנה שבת היא מעין עוה"ב ונותנין מן השמים חיים חדשים, וזה טועמי' חיים זכו, ומזה מרגיש כל איש ישראל אם אך רוצה להרגיש רוח חיים ודביקות לפי מה שטרח בששת ימי המעשה:

מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת וגו' עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות ועשה בצלאל וגו', ולכאורה האי ועשה מיותר עיין במקרא, ונראה לפרש דהנה עשה הוא לשון עבר אלא שהואו שבראשו מהפכו להבא, ולמה לא כתב ויעשו לשון להבא לגמרי, ונראה שבא לרמז שמאחר שנתמלאו חכמה וכו' וגמרו בלבם לעשות חשוב כאלו כבר עשו, וזה שיעור הכתוב שיעשו בפועל מה שכבר עשו בכח, ובזה יובן טעם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, כי מאחר שגמר בלבו לעשות הרי הוא כאלו כבר עשה, אלא שאם מתעצל ולא עשה הרי חזר בו ומבטל מחשבתו הראשונה, אבל זה שלא חזר בו אלא שנאנס ואין כאן מבטל הרי הוא כאלו כבר נגמר ונעשה, ומזה לימוד לכל איש הבא להתקדש אל יפול לבו עליו לחשוב חשבונות לפי מצבו והלך רוחו שאיננו יכול להוציא מחשבתו לפועל, כי אפי' אי יהיבנא לי' שחשבונו צודק שלפי בחינתו אין בכחו, מ"מ כאשר יגמר בלבו לעשות נחשב לו כאלו כבר עשה, ומצוה גוררת מצוה הרי ישיג כח חדש מה שלא שיער מראש, ובכח ההוא יעשה חיל,   וכענין שאמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, א"כ יתלבש רוח אחרת, ואיננו כלל אותו איש ואותה בחינה שמקודם:

ויעש את שמן המשחה קודש ואת קטורת הסמים טהור מעשה רוקח, יש להתבונן למה מייחס שמן המשחה לקודש, וקטורת הסמים לטהור לבד, והרי שניהם היו צריכין להיות טהורין ובשניהם כתיב קודש, שגם בקטורת כתיב ממולח טהור קודש, ופירש"י טהור יהא וקודש יהא, ונראה דהנה בש"ס סוטה (מ"ט.) אהא דטהרה בטלה טעם וריח רב הונא אשכח תומרתא דחינונותא שקלה כרכה בסודרא אתא רבה ברי' א"ל מוריחנא ריחא דחינונותא אמר לי' בני טהרה יש בך, והטעם דריח תלוי בטהרה, יש לומר עפ"י דברי הש"ס עירובין (כ"א:) דרש רבא מה דכתיב הדודאים נתנו רוח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ובודאי מה דנקיט בחורי ישראל היינו משום שבעודם בימי הבחרות יצה"ר של חטאות רודף אחריהם והם מתגברין עליו, ובכח יצה"ר זה עודם מתתקפים בעבודת ה', ובזה הם מתקנין את יצה"ר ומטהרין אותו ומכניסין אותו לקדושה, ומקיימים בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר, וזה הנקרא טהרה שמטהר את היצה"ר, וזה מעלה ריח לפני השי"ת, וכמו שברוחניות כן נמי גורם חיזוק חוש הריח גם בגשמיות:

ובזה יש לפרש ענין קטורת שהוא לריח, דהנה בש"ס ב"ק (ט"ז:) מאי בשמים וזנים רבי שמואל בר נחמני אומר שכל המריח בהם בא לידי זימה, והנה הקטרת קטורת שהיא מיני בשמים בפנים לשמים הוא דוגמא לזה שמתקן את יצה"ר ומטהר אותו ומכניסו לקדושה, ובודאי פעל זה בצד מה בכל כלל ישראל לטהר את יצה"ר שבלבבם, ע"כ נקרא קטורת הסמים טהור, כי ידוע ששם טהור מונח על היותו טמא מקודם, כאמרם וטהרה מכלל שהיא טמאה מקודם הבאת הקרבן:

והנה שטן המשחה אין נכנס בו מגוף הבשמים כלום אלא קולט הריח לבד, והוא רומז לשכל נבדל, כי שמן הוא חכמה וקולט הריח לבד העולה מהבשמים, והוא עוד יותר במעלה, והוא כעין שאמר דהמע"ה ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצה"ר, ורק הריח שנתהוה ממנו נקלט בקדושה, ע"כ שמן המשחה מתייחס לקודש שהיא חכמה נבדלת, וקטורת הסמים לטהור:

יש לדקדק שבפרשת ויקהל נאמר שעמודי החצר הי' מצופים ראשיהם כסף ובפ' תרומה לא נאמר זה כלל שהי' לה ציפוי, ובשלמא בעמודי המסך שכתוב בפ' תרומה וציפת אותם זהב וכתב בפ' ויקהל וצפה ראשיהם שהוא פירוש על וצפית שבפרשת תרומה שלא הי' אלא בראשיהם לבד, אבל בעמודי החצר שלא נאמר כלל בפ' תרומה שהיו מצופים, נראה שהיתה מצוה מחודשת ולמה:

ונראה דהנה ראשית הכל הוא יראת ה', כמ"ש ראשית חכמה יראת ה', יראת ה' ראשית דעת, וזה השער לה' כידוע, ובזוה"ק ח"ג (ק"ח.) כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא ואי לא קביל עלי' האי עול לא עביד מידי, הכי נמי איצטריך לי' לבר נש לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דיפלת בי' בכל מה דאצטרך ואי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא ייכול למפלח הה"ד עבדו את ה' ביראה מהו ביראה כד"א ראשית חכמה יראת ה' ודא מלכות שמים עכ"ד:

אך לקבל עליו מלכות שמים ויראת ה' לאו מילתא זוטרתא הוא, מה גם אחר החטא שנשתאבו בו כחות חיצונים שאין מניחין אותו לקבל עליו עול מלכות שמים, וידועין דברי הרב בסדר תיקון חצות כי לעתים רבים בעת רצון למעלה יצוה ה' חסדו ויאיר אור האהבה על מבקשי ה' והוא בחי' מתנה אבל לא שכיחא כלל שתפול עליהם אימתה ופחד על נפשם מלמעלה מאלי' וממילא, והסיבה לזה הוא בחי' גלות השכינה, והסתלקות היראה נקרא חורבן ירושלים ירא שלם עיי"ש, א"כ יראת ה' דאצטרך בקדמיתא מאין תמצא, אך נראה שאין עצה כי אם להתלהב נפשו באהבה ע"י יגיעה בתורה כמו שפי' רש"י ואהבת את ה' וגו' ומהו האהבה יהיו הדברים האלה שמתוך כך וכו' ואחר שיאחוז באהבת ה' זו מוציאתו מיד אהבה וכחות חיצונים, ועי"ז יהי' ביכולתו לעורר בנפשו בחי' יראה, וזה ידוע מאד למבקשי ה' שיותר נקל לעורר בקרב איש אהבת ה' מיראת ה', ע"כ העצה לבוא ליראה הוא ע"י אהבה, ולפי"ז יובן דבפרשת תרומה שהיו ישראל קודם החטא, לא היו צריכין לבוא לשער ה' ע"י אהבה, וע"כ לא היו צריכין לציפוי ראשי עמודי החצר שהוא רומז לראשית בואו לדרוש את ה' לכסף שרומז לאהבה, אך אחר החטא שפגמו במדה זו כידיע בספרים וקצצו בנטיעות, ע"כ א"א לבוא למדת היראה כי אם ע"י אהבה, וע"כ הוצרך לציפוי ראשיהם כסף:

וכעין זה יש לומר ענין שבת דקודם ימי המעשה, דמחמת קשר אהבה ודביקות שבשבת יכול לבוא אח"כ בימי החול למעשה, וכהאי תורא כנ"ל, מה דקודם החטא לא הי' צורך לזה, וע"כ בדברות הראשונות נאמר טעם שבת משום השביתה של מעשה בראשית, שהי' ענין שבת משום שהוא אחר ימי מעשה, אבל בדברות האחרונות נאמר טעם השבת מפני יציאת מצרים, שהי' עירום וערי' ורק בהופיע עליהם אור גדול יצאו, ומפני קשר האהבה ספרו אח"כ הספירה, וזה כענין שבת קודם ימי המעשה, וכבר דברנו בזה:

פרק ו

ויק"פ ופרה שנת תרע"ד

במדרש פ' חקת אמ"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים אמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, וכבר תמהו המפרשים הלא במרה עוד נאמר לו פרשת פרה אדומה, ואולי שם לא נאמר רק לעשות פרה אדומה, אבל לא לטהר באפרה, אך עדיין אינו מובן הלא טומאת המת כבר נזכרה בפרשת ויקרא לגבי קרבן עולה ויורד, ולמה לא שאל אז במה תהא טהרתו, וגם הלשון אם נטמא "זה" משמע דכל שאלתו הוא על כהן ובישראל ניחא לי', הלא אם לא ידע טהרת מי חטאת לא ידע נמי טהרת ישראל:

ונראה דכל לשון טומאה כבר אמרנו שהוא מלשון טמטום, והוא מדברי הש"ס יומא עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ונטמאתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם, פירש"י אוטמת וסותמת הלב מכל חכמה, הרי דלשון טומאה הוא אוטם הלב שלא יכנוס בו דבר חכמה והארת השכל, ויש לומר עוד שטומאת המת שהיא אבי אבות הטומאה היא אטימת השכל שלא יראה נכוחו, באופן ששאר טומאות הם טמטום הלב, וטומאת מת היא טמטום השכל, וכן מסתבר כי טעם הזוה"ק בטומאת מת מפני שלעומת נשמה המסתלקת שורה כח טומאה על הגוף, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם שטומאתה בוקעת ועולה עד לרקיע, אף שרה"ר שהיא מקום חיצונים אינו תופס אלא עד עשרה, שאני טומאה שהיא לעומת כח הנשמה וזלע"ז עשה אלקים, וכמה שהנשמה שהיא מעולם היחוד רה"י שעולה עד לרקיע, כן הטומאה שהיא לעומתה, ודפח"ח, וממוצא הדברים שהטומאה היא הפיכות ובמתקלא חדא עם הנשמה, והנה ידוע שהנשמה שבאדם היא השכל, וכבר האריך בזה בספר נחמד ונעים, א"כ הטומאה שהיא לעומתה בכחה לעמוד נגד השכל, ולפי"ז מובן שטומאה זו איננה נדחית מפאת הארת השכל, וע"כ הטהרה ממנה היא קשה, כי הטומאה מטמטמת ומחשכת את השכל, ומאין יבוא עזרו, וכמו שבגשמיות ידוע בחכמת הרפואה שכשהמחלה נוגעת בהמוח הרפואה קשה מאד וכמעט שאין תרופה בטבע:

והנה בש"ס סוטה דריש רבא בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לעפר סוטה ואפר פרה, מבואר מזה דאפר פרה הוא ענין הכנעה, וברש"י בשם ר"מ הדרשן בשביל החוטא שנתגאה ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו, ובפסיקתא הוא הביא לפני המלאכים מים שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, וכן ואל הבקר רץ אברהם אמר לו הקב"ה הוא טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים, עכ"ל, מדברים האלו יש להתבונן היות כי מטבע הבקר להיות מתגאה וכבפייט וצר בעולמו חמשה מיני גאים שור בבהמה וכו', וכן נמי כתיב ידע שור קונהו שיש בו מבחינת דעת שהוא ענין שכלי, וזה ענין קרני השור שהוא ענין התרוממות, כענין שכתוב רמה קרני בה', וכל שכלי הוא מתרומם, ולעומתו יש בטבע השור לקבל עליו העול, כאמרם ז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול, והנה בב"ר ואל הבקר רץ אברהם רץ לקדם אותה אומה שנאמר ואפרים עגלה מלומדה אהבתי לדוש, הרי שצורת ישראל נמשלה לשור, שעם היות ישראל שכלים ומטבע השכלי להתרומם ולא להתבטל בפני כל, כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, מ"מ הם נכנעים להשי"ת ומקבלים עליהם עול מלכות שמים, ואמרו ז"ל כי אתם המעט מכל העמים בשביל שאתם ממעטים עצמיכם, והכנעה כזו היא הכנעה הנרצית, כי יש הכנעה שהוא יש לו בטבע נפש שפלה בהכנעה כזו אין שבח, אלא אדרבה כשהנפש גבוה ומתרוממת ומ"מ היא מקבלת עלי' עול מלכות שמים, וזה נקרא הכנעה הנדרשת, וזה עצמו מרומז באפר פרה, שעם שטבעה להתרומם ומ"מ נעשה אפר המורה על הכנעה, וא"כ דברי הפסיקתא ודברי רבא בזה שניהם לדבר אחד נתכוונו:

והנה בפסיקתא הנ"ל בשכר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם זכו ישראל ליתן האפר פרה אל המים ומטהרים, יתבאר עפ"י דברי רש"י שם כסבור שערביים הם שמשתחוים לאבק שברגליהם, ולפי"ז יש לומר שבמלות ורחצו רגליכם נרמז מטנופת של ע"ז, וכענין שנאמר ברות ורחצת וסכת איתא במדרש ורחצת מטנופת של ע"ז, ויוצדק גם מה שאמרו בב"ר שם אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעת"ל וכו' אתה אמרת ורחצו רגליכם חייך שאני פורע וכו', הרי שחשב שכר בשביל לקיחת המים לבד ובשביל ורחצו רגליכם לבד, וקחשיב במדבר ובישוב ולעת"ל רחיצה רוחנית, ומוכרח שמילת ורחצו רגליכם רומז לרחיצה רוחנית, והנה מה שבאמצעות מים הגשמיים נעשה   רחיצה רוחנית, יש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק לבי אדמו"ר זצללה"ה במלת קיחה שהוא לשון הגבהה, כמ"ש בלולב ולקחתם לכם, ובלשון חכמים דמדאגבי' נפיק בי' עכ"ד הצריך לענינינו, ויש לומר עוד שלשון נטילת לולב מהאי טעמא הוא, שלשון נטילה היא הגבהה מלשון וינשאם וינטלם, ולפי"ז יש לפרש הלשון יוקח נא מעט מים היינו שמקודם יהיו להמים הגבהה ועלי' רוחנית, כי מים הם חומריים כמ"ש מהר"ל, ובאשר יהי' להם הגבהה ועלי' יהי' בכחם להעלות גם הנרחץ מטנופת של ע"ז כמו מהותם:

ויש לומר שלענין זה נרמז מים חיים באפר פרה, כי מים הם חומריים ומטבע החומר להיות שפל, ומים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, אך בזה שהם מים חיים, וכל חיות הוא היפוך חומרי, כי טבע החומר הוא עצבות ומרה שחורה, וברח"ו כי עצבות מיסוד עפר ותענוגים מיסוד המים, והם שני יסודות הכבדים, וא"כ מים חיים מורה על ביטול החומרית והשפלות ובקשת התענוגים אלא להתרומם ולהגביה לבו בדרכי ה', וזכו ישראל לזה מקיחת מעט מים שנאמר באברהם שהגביה את המים ונתן בהם כח רוחני:

וכאשר נדקדק הוא היפוך מהות אפר פרה שפרה היא רומזת לרוממות השכל, ואפר הפרה הוא הכנעת השכל לרצון השי"ת כנ"ל, וכענין בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, וכענין שאמרו כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, ומים הוא להיפוך להגביה כחות הגופניים זלרומם אותם משפל מצבם בהגבהת הנפש, ולכאורה הם שני ענינים הפכים:

אך באמת אינו כן דאם האדם בטל לרצון השי"ת ואינו מתכויון לתועלתו כלל אלא צורך גבוה, אף שעושה מחמת עויל מלכות שמים, ועול נקרא מי שאין לו הבנה בדבר דאם יש לו הבנה אין זה נקרא עול, וכל העושה בלתי הבנה נעשה בלתי חיות ורגש הנפש ואין בו שבח, מ"מ העושה לצורך גבוה יש לו ליקח מזה עצמו חיות ורגש הנפש בזכרו שהשי"ת מסר בידו כ"כ עולמות העליונים, ובחר בו לשרת לפניו וכל שתה תחת רגליו, ואפי' לפני מלך בו"ד אם יאמר לאיש המוני להושיט לו דבר מה הי' נתמלא רצון ורגש הנפש למלאות רצון בו"ד המצוהו, עאכו"כ לפני ממ"ה הקב"ה שעומד עליו ורואה את מעשיו איך הוא משרת לפניו ומתקן לו את כל העולמות בודאי שאין לך רגש הנפש יותר מזה, ואין ערוך אליו כל מן רגש מפאת הבנה ושכל, ומחמת שהוא ביטל כח השכל והחומר בא לעומתו למדריגה גבוהה יותר מכח השכל, והיא מדריגה כוללת הכל השכל והחומר יחד, וזהו הענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ובפ' יתרו כתיב נעשה לבד, היינו באופן זה לעשות הכל לצורך גבוה ואינם מחשבים לתועלתם כלל כאשר דברנו בזה במק"א, ואולי נאמר שזה החילוק בין הכנעה לענוה, שהכנעה גורמת שפלות והעדר חיות ורגש הנפש, וענוה להיפוך כל מה שהוא ענו יותר ומרגיש בעצמו את רחוקו מתלהב יותר בשרתו לפני מלך הכבוד צורך גבוה כנ"ל, והענוה היא גבוהה מחכמת השכל, וכל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשאה ענוה עקב לסולייתה:

קיצור הדברים אפר פרה רומז לשכל הנכנע ומקבל ע"ע עול מלכות שמים היפוך טבעו של השכל להתרומם, אך בצירוף מים החיים רומז לבחי' כוללת וגבוהה מחומר ושכל והיא בחי' עגוה, והנה ידוע שדבר שאדם מבטל לכבוד השי"ת בא לעומתו בקדושה העליונה, ובזכות כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט, ע"כ בהכנעת השכל והחכמה בא לעומתו לשכל הקדושה שהיא שכל וחכמת התורה, וכשאדם מבטל כח הכולל כנ"ל בא לעומתו לכח נעלה וגבוה שכולל הכל כנ"ל, וזהו ענין מי חטאת שמטהרין טמא מת שאמרנו שהוא טמטום וקלקול השכל, ומי חטאת הוא למעלה גם מבחי' השכל, ובזה יובן מה שאמר שלמה המע"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שהוא למעלה מבחי' השכל והחכמה, ורק למשה נתגלה טעם פרה כדכתיב בי' ענו מאד:

ולפי האמור יובן מה שהיא כפרה על מעשה העגל, דהנה במכילתא שישראל אמרו בסיני נעשה קבלו עליהם עול מלכות שמים בשמחה, והפירוש כנ"ל, אף שעול מביא העדר השמחה, הם קבלו עליהם לעשות הכל צורך גבוה, ובשביל זה הוא בשמחה ורגש הנפש ביותר כנ"ל, ובמעשה העגל בטלו זה כבמדרש שברתם נעשה, וכבר אמרנו שבאם היו אז בבחי' זו לא הי' אפשר להם לטעות בעגל, וזהו שהביא רש"י בשם ר"מ הדרשן שהם פרקו מעליהם עומ"ש היינו כנ"ל לעשות הכל צורך גבוה, ואף שכוונתם במעשה העגל נמי לאמצעי שעל ידו יתקרבו להשי"ת כי היו מתייראין מהיותם במדבר שמם לבדם בחשבם שאבדו את משה כמבואר במפרשי התורה, מ"מ שוב הי' לגרמי', כי באם הי' הכל צורך גבוה כנ"ל שזהו מענין מלכות שמים בשמחה הי' להם להמתין עד עת בוא דבריו של השי"ת על ידי נביא אהרן שהי' להם לנביא עוד במצרים או זולתו, אבל הם שכחו הצורך גבוה ועשו עיקר לגרמייהו, וע"כ ענין פרה אדומה הוא כפרה על מעשה העגל:

ולפי האמור שענין מי חטאת הוא קבלת עול מלכות שמים בשמחה יש ליתן טעם על מה שגזרו על הזאה בשבת שבזוה"ק דבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבשבת הכל הוא בעצם עונג רצון ואהבה ולא שייך לקראותו עול, ע"כ אין להזאה ענין בשבת:

ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו, עפ"י הנחה שאמרנו שיתכן שבמרה לא נאמר להם רק עשיית הפרה ולא טהרתו, ואפשר לומר שגם טהרתו נאמר לו אז עד פסוק זאת התורה, היינו עד מה שנאמר טומאת אוהל, וכאשר לא נודע לו אז טומאת אוהל לא הי' לו מקום לידע עד היכן מגיע קלקול טומאת מת, כי ממה שנטמא באוהל נודע שכח הטומאה היא לעומת כח השכל, כנ"ל בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וא"כ יש לומר שהי' סבר שאין הטומאה נוגעת עד לשכל, וכשבא הארת השכל מדחה את הטומאה, וע"כ כששמע שיש טומאת מת במציאות לא נתרגש ולא שאל כלל, כי כבר שמע במרה שאפר פרה מעביר טומאה כמ"ש הוא יתחטא בו וגו', ואחת הוא בין כהנים בין ישראלים, והטעם שאפר פרה לבד מורה על הכנעת השכל אף בלי צירוף מים חיים שאז עדיין לא נאמר לו ענין מים חיים דכתיב להלן, ואפר הפרה לבדה אף בלי מים חיים מורה על הכנעת השכל, זוכה לעומתו הארת שכל עליון קדוש, ומדחה את הטומאה שעדיין לא הי' יודע כח הטומאה שהוא נוגע בשכל, אך כאשר הגיע לפרשת אמור אל הכהנים שם נאמר איסור טומאת כהן, ובאשר הכהן אסור לטמאות א"ע מוכח שטומאה מזקת לקדושת כהונה, וכהנים הם פנימים וע"כ שטומאה זו ג"כ היא כח פנימי, והיא לעומת כח הנשמה שהיא הפנימית שבאדם, וע"כ נתרגש אם נטמא זה במה תהא טהרתו, ואין כהן דומה לישראל דבאשר ישראל מותר לטמאות עצמו מוכח שאין הטומאה מזקת לקדושת ישראל, והוא כמו טבול יום שמותר במעשר, כי לפי חשיבתו טומאתו, ואין הטומאה בישראל שולטת כ"כ לקלקל את השכל, ונדחה בישראל הטומאה ע"י אפר הפרה שמורה על הכנעה שמוסיף הארת השכל כנ"ל, אבל קדושת כהונה שהטומאה מזקת לה, וע"כ לומר שהטומאה שולטת בכהן לפי חשיבתו לקלקל את הפנימית שלו, א"כ במה יהי' טהרתו, וכאשר לא השיבו השי"ת חשב שכן יהי' שכהן שנטמא לא יהי' לו עוד טהרה ונתכרכמו פניו של משה:

או אפשר לומר עפ"י מה דמוכח מש"ס ריש פרק כל הזבחים דהו"א דקדשים שנתקלקלו גרועים מחולין שנתקלקלו, וע"כ קדושת כהונה שנתקלקלה ע"י הטומאה, אפשר שהוא גרוע מישראל ולא יהי' לו טהרה לעולם:

אך כשהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, וסיפא דקרא ונתן עליו מים חיים אל כלי, שהטהרה הוא בצירוף מים חיים, וזוכין למעלה גבוה ממדריגת השכל כנ"ל ומשם בא התיקון:

מה שמלאכת המשכן הזכיר אותה בפרטות שנית בפרשת ויקהל פקודי כתב הרמב"ן שהוא דרך תיבה ודרך מעלה לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי פרשת של אליעזר שנים ושלשה דפים היא אמורה, עכ"ל, והנה כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול מקאצק זצללה"ה תמה היתכן לומר שפרשת אליעזר הי' חביב לפני המקום יותר מתורתן של ישראל, ואמר כי אדרבה לפני בנו הקרוב אל לבו ומבין כל רמיזותיו דיו ברמיזה בעלמא אבל לפני איש זר צריכין לפרש, ואמר בלשון אשכנז "דו ביסט אהיימישער פערשטיי אוף דעם ווינק", ולפי דברים האלה עדיין יש להבין בפרשת המשכן למה האריך בו כ"כ, ונראה עפ"י שאמרנו כבר דהא שהיו כלולים בעשרת הדברות כל התורה כולה הפי' שמפני שהיו ישראל מזוככים מאד היו רואין במעט מילין אלה כל הפרטים ופרטי פרטים, כענין שאמרו ז"ל אלמלא חטאו ישראל לא הי' ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע, פירוש דלאו משום החטא אתגורי איתגרא אלא אלמלא החטא הי' רואים להדיא כל הענינים וכל הרמיזות שבתורה כי ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא וכענין שאמרו ז"ל שכל יקר ראתה עיניו זה רע"ק שדרש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות, ואלמלא החטא הי' מאיר לפני כל אחד כל הרמיזות, אך מחמת החטא נסתם מהם זה וצריכין לבאר בפרטות, ולפי"ז יש לומר שלעולם הקיצור והביאור תלוי לפי מצב הזדככות שהיו ישראל בעת אמירת הפרשה, דאם היו נרצים יותר הי' המאמר בקיצור ביותר, וע"כ בעת מלאכת המשכן שהיו ישראל עדיין מרוחקים ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה אמר מנודה לרב הוא מנודה לתלמיד, והדבר הזה הי' נוהג ממחרת יוהכ"פ עד הקמת המשכן, וע"כ אז היו עיניהם של ישראל בלתי מאירים כ"כ להכיר בקריצותיו ורמיזותיו, ע"כ הי' צריך שיהיו הפרשיות מבוארים יותר, ואפשר שזהו הענין קריאת התורה בשבת שאז הזמן שישראל מזוככים וכל המשים לבו ומטה אזנו להקריאה שבכתב מאיר לו בדברים האלו לפי מצב הזדככותו גם תורה שבע"פ:

תוכן העניינים

שם משמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה