שלמי תודה (שוע)· הרב שלמה דאנה
או"ח · סימן רנב
סעיף א' בהגהה ויש מתירין שייציא הכיתי בשבת אם ייחד לו וכו' וז"ל המררכי כל מה שאסרנו מכירה ונתינה עד כדי שיצא מפתח ביתו לב"ה ה"מ כשלא ייחד לו מקום אבל בייחד לו מקים מותר יאפי' בלא ייחד קרוב הדבר להתיר כדתנן פשט וכו' ויש להחמיר שלא להרגיל הנכרי בכך וכו' ולרבא מירי וכו' דאפילו שכירות לא קניא אלא גבי חמץ מגה"כ יע"ש וצ"ל לדעת ראבי"ה דצ"ל האי גזירה דכתב הש"ע בסימן רמ"ו שיאמרו שהישראל צוהו להוציאו לר"ה דא"כ מ"ל ייחד מ"ל לא ייחד וכמ"ש הט"ז והמ"א דלטעם זה ליכא לחלק בין ייחד ללא ייחד יע"ש ועוד לא ס"ל כטעם שכתב הרמב"ם בפ"ו דשמא יאמרו שמכרו לו בשבת דלפי טעם זה נמי ליכא לחלק בין ייחד ללא ייחד וכמ"ש הב"ח והט"ז יע"ש אלא דס"ל דמדינא אסיר משים דהוי כמוכרו לו בשבת ועפ"ז כתב דהייני דוקא בלא ייחד לי מקום משים דאכתי לא קנאו הנכרי עד שיוציאנו והו"ל כמוכרו לנכרי בשבת אבל ייחד לו מקום כבר קנהו מע"ש ומותר וכמ"ש המ"א בס"ק ה' אלא לכאורא דא"כ מ"ט דשאלה דבעינן כדי שיצא מפתח ביתו דהא אין איסור בשאלה אף בשבת וצ"ל דטעמא דשאלה וכל הני דתניא התם דבעינן שיצא מבע"י משום דהוי כנותן לו. ע"מ להוציא וכמ"ש התוס' והרא"ש ברפ"ק דשבת והיינו דוקא בלא ייחד דאז הוי ברשות ישראל אבל בייחד לו מקום אם נימא דשכירות קניא לא הוי כמוציא מרשות ישראל ועיין לקמן בסימן שכ"ה בהגהה ובמ"א שם אלא דק"ל דאכתי מ"ש ואפילו בלא ייחד קרוב הדבר להתיר כדתנן וכו' דא"כ תקשה ליה בברייתא דקתני דבעינן שיצא מפתח ביתי דמ"ט ודוחק לומר דברייתא פליגא אמתניתין ולפמ"ש הב"ח דהתירא דראבי"ה דוקא בחפצים של גוי אבל לא בחפצים של ישראל דאסורים מטעם שכתב הרמב"ם בפ"י א"ש אבל מדברי ההגהה אינו נראה כן דהא איירי הכא בחפצים של הישראל ואפי"ה כתב ויש מתירין אם ייחד לו יע"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתה ושו"ר לה' בגדי ישע שכתב גירסא במרדכי ואפי' בייחוד לחוד קרוב הדבר להתיר ור"ל אפי' בלא ייחוד המקום רק בייחוד משכון לבד קרוב הדבר להתיר יע"ש ולפ"ז יש ליישב קצת דברי המרדכי לפי הבנת רמ"א והא דכתב רמ"א ויש להחמיר כתב המ"א דטעמא כמ"ש הש"ע בסימן רמ"ו משום דהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו יע"ש ולפ"ז אם היא מוקפת חומה מותר והמ"א כתב דדוקא בשאלה יש להקל אבל במכירה יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והנכרי דר בעיר דהא כשיודע שמכרו לו יאמרו שמכרו לו בשבת יע"ש ואפשר לענ"ד לומר דזהו דעת הט"ז שהביא כאן בס"ק ב' טעמו של הרמב"ם בסתם אף שמרן לעיל בסי' רמ"ו כתב טעם אחר וע"ש בט"ז ולפמ"ש המ"א א"ש דגבי מכירה אית ליה טעמא דהרמב"ם ומשו"ה כתב הכא טעמו דהרמב"ם בסתם ועיין לה' חמד משה שנתקשה בזה והמ"א כתב דלפי מאי דקי"ל דשכירות לא קניא א"כ אין לסמוך להקל יע"ש ונלע"ד דלפי מסקנת המ"א י"ל דטעמא דהגהה שכתב ויש להחמיר היינו מטעם דשכירות לא קניא וכן הוא במ"א לקמן בסי' שכ"ה ולפ"ז לכאורא גם בכותי אלם אין להקל גם בייחוד מקום דבשלמא לפי מאי דאמרינן מעיקרא דשכירות קניא א"כ יש לומר דבייחד כיון דמן הדין מותר דשכירות קניא וליכא אלא משים מראית העין שיאמרו שמכרו בשבת א"כ יש להקל בי בייחד לו בכותי אלם משא"כ בלא ייחד דמן הדין אסיר אבל לפי מאי דמסיק המ"א דשכירות לא קניא א"כ אין חילוק בין ייחד ללא ייחד וראיתי לה' נתיב חיים שהגיה בדברי המ"א ולפי הגהתו מבואר דלפי מסקנת המ"א גם בייחד לו מקום ובכותי אלם אין להקל כיון דשכירות לא קניא כמו שיראה המעיין שם וכמו שכתבנו אבל מדברי ה' אליה רבא וה' ת"ש נראה דלא הבינו כן אלא דגם לפי מסקנת המ"א כן הוא וצ"ל לפ"ז דטעמא דהמג"א דכיון שי"א ששכירות קניא יש להקל בכותי אלם בייחד לו מקום וא"כ לפ"ד המג"א בשאלה יש להקל בעיר המוקפת חומה וכמו שמבואר לעיל בסי' רמ"ו אבל במכירה יש להחמיר גם בעיר המוקפת חימה וגם בייחד לו מקום ואפי' השכיר לו החדר וכמו שכן פסקו האחרונים ועיין לה' א"ר ודלא כעולת תמיד לבד בכותי אלם יש להקל בייחד לו מקום ולהט"ז יש להקל גם בלא ייחד לו מקום ועיין לקמן בסי' שכ"ה:
סעיף ה' ומותר וכו' וטוענין בקירות בית הכד והגת וכו' והשמן והיין היוצא מהן מותר הנה מרן המחבר סתם דבריו ולא חילק בין מחוסרין דיכה למחוסרין שחוקה וכהרמב"ם שסתם דבריו וכתב בפ"ג וטוענין בקורת בית הבד ובעיגולי הגת עם חשיכה וכו' ולא, חילק בין מחוסרין דיכה למחוסרין שחיקה וכמ"ש הה"מ שם ופלוגתא דר"י ורע"ק שם לענין שיגמור בשבת עצמו דר"י אימר יגמור כיון דאינם מחוסרין אלא שחיקה ורע"ק אומר לא יגמור וריב"א מדמי כי היכי דלר"י במחוסרין שחיקה יגמור בידים ה"ה במחוסרין דיכה ממילא דמיתר לטוענן מבע"י ור"א אמר לך דבשלמא אי מיירי ר"י גם במחוסרין דיכה ניחא דהוה מייתינן מכ"ש אבל השתא דמייתינן מר"י דלא מיירי אלא במחוסרין שחיקה אבל במחוסרין דיכה כ"ע ס"ל דלא יגמור ואפשר דחייב חטאת לכך לא מיתי מינה ומייתי מר"א דאמר זתים וענבים שריסקן ויצאו מעצמן ש"מ דבמחוסרין דיכה מותר מה"ת מדמותרים המשקין היוצאין מהן ולכך שיין ב"ש וב"ה בזה שטוענין קורת בית הבד כיון דליכא חייב חטאת ולפי מאי דמייתינן מר"א דמחוסרין דיכה מותר מה"ת א"כ נאמר לפ"ז הא דקאמר ר"י במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי לאי היינו שאסור מה"ת אלא מדרבנן היא כנ"ל בביאור דברי הה"מ וזהו שפסק מרן כאן וטוענין וכו' ולא חילק דמרן מיירי בענין אחר שאין עושין בו דבר משתחשך ואפי' במחוסרין דיכה דכ"ע מודים בזה וכ"ש לב"ה דל"ל שביתת כלים ולא מחלק הגמרא בין מחוסרין דיכה למחוסרין שחיקה אלא לענין שיגמור בידים בשבת עצמו וכבר כתבו מרן לקמן בסי' שכ"א וכמ"ש הרמב"ם בפרק כ"א וכמ"ש הה"מ בפ"ג יע"ש ובמחוסרין דיכה ס"ל למרן דאיני אסיר אלא מדרבנן וכר"א ומשו"ה כתב והשמן והיין היוצא מהן מיתר וכן בשים ובוסר דינא הכי דאע"ג דריסקן ועדיין מחוסרין דיכה מ"מ המשקין היוצא מהן מיתר וכן פסק מרן לקמן בסי' ש"ך בסעיף ב' זתים וענבים שנתרסקו מע"ש משקין היוצאין מהן מותרים יע"ש הרי דפסק בהדיא כר"א והא דפסק בסי' שכ"א דמחוסרין דיכה אסיר לדוך היינו מדרבנן וכמ"ש זה נלע"ד בריר בדעת מרן והע"ת דבריו תמוהים דלפמ"ש ל"ק כל מה שהקשה וכמי שיראה המעיין שם ועוד אני תמיה עליו במ"ש דס"ל להמחבר דהא דאמר ר"י יגמור משתחשך היינו דיגמור ויאכל בשבת וליכא למיסר משים משקין שזבו יע"ש דהא בב"י הוכיח דהטור ס"ל בפירוש יגמור בידים וכהרמב"ם מדכתב בסי' שכ"א דמחוסרין שחיקה מיתר לגמור שחיקתן דאל"כ מנ"ל האי דינא יע"ש וא"כ איך אפשר לומר דס"ל למרן דיגמיר ויאכל בשבת והרי כתב בסי' שכ"א דמחוסרין שחיקה מותר לגמור שחיקתן בידים א"כ ע"כ דס"ל דפירוש יגמור היינו דיגמור בידים משתחשך וצ"ע:
והנה הה"מ כתב בפ"ג יש מי שהקשה על רבינו למה לא חילק בין מחוסרין שחיקה למחוסרין דיכה דמחוסרין דיכה אסיר כדאיתא בגמרא לדעת ר"י וע"ש יהנה כעת נזדמן לידי ספר קרית מלך רב שתמה דאיך אפשר לרבינו לחלק ולומר דבמחוסרין דיכה אסיר עם חשיכה והלא רבינו פסק כב"ה דמותר להתחיל במלאכה בע"ש אע"פ שנגמרת מאליה בשבת יע"ש ולע"ד אפשר לומר דדעת יש מי שהקשה ס"ל בפירוש יגמור כרש"י דיגמור מאליה משתחשך וס"ל דהא דאמר ר"י במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי כי פליגי במחוסרין שחיקה היינו דגם לב"ה אסיר במחוסרין דיכה וה"ט משום דטעינתן היא גומרת ונמצא הכל עשוי בשבת וכמ"ש רש"י שם ולא התירו ב"ה אלא בהנהו דמתניתין דעיקר המלאכה התחילה להעשות מבע"י משא"כ הכא דהכל עשוי בשבת וכ"כ מו"ה עה"ש דכן מוכח מדברי רש"י וכן יש להוכיח דלפירש"י ב"ה מודים הכא דאל"כ מנ"ל לר"י לומר דמחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי נימא דר"י דאמר יגמור משתחשך היינו גם במחוסרין דיכה וכב"ה דמתירין להתחיל בע"ש והוא נגמרת מאליה בשבת אלא ע"כ דס"ל דגם לב"ה הכא מודה דאסור ומטעמא שכתב רש"י או כמ"ש מרן בב"י משם ר"י דכל שלא נטחנו הזתים ונדרכו הענבים אסור לטעון עליהם מבע"י גדרה שמא יסחוט יע"ש ואלו ראה ה' הנז' דברי מרן לא היה מתמיה בזה ושוב אחר כתבי ראיתי למו"ה זרע יצחק בחידושיו לשבת שפירש כן בכוונת היש מקשין יע"ש: ועוד ראיתי לה' הנז' שהקשה עמ"ש התוס' שם בד"ה ורבי ישמעאל וז"ל ועוד תימא דרע"ק דאמר לא יגמור:
לא כב"ש ולא כב"ה וכו' דנראה דס"ל דרע"ק אינו מכחיש במ"ש ושוין וכו' וא"כ מאי תירצו דרע"ק דאמר לא יגמור היינו לגמור כדי לאכול משקדש היום דאסורין אף לב"ה סוף סוף מדאמרו במתניתין ושוין אלי ואלו שטוענין וכו' משמע דאפי' יסחוט בשבת ליכא איסור דאורייתא דאל"כ אמאי לא גזרו מבע"י כשאר דברים ומכ"ש נשמע לב"ה יע"ש שנדחק בזה ולא ראה מה שהגיה מהרש"א בתוס' דרע"ק דאמר לא יגמור לא כב"ה וע"ש א"כ א"ש תי' התוס' דרע"ק דאמר לא יגמור אתי כב"ה וס"ל דאיכא חיוב חטאת ופליג אמתניתין דקתני דס"ל דליכא חיוב חטאת ועיקר קושיית התוס' אינה אלא דלא אתי כב"ה יברור יע"ע לה' אליה רבא ז"ל עוד כתב ה"ה וז"ל וריב"ח כי קאמר דמתניתין רבי ישמעאל היא לאו למימרא דר"י ה"ל דבמחוסרין דיכה ס"ל לר"י דמותר לדוך ולגמור בשבת דא"כ לא הוו גזרי רבנן במידי אלא ודאי מדאורייתא כל שריסקן מותר לגמור ואתו רבנן וגזרו גם במחוסרין דיכה ובמחוסרין שחיקה נחלקו יע"ש ועיין להלח"מ מה שהקשה עליו וזה לי כמה ימים שכתבתי בחידושי למסכת שבת בכוונת הה"מ דזו היא בעצמה כוונת קושייתו דא"כ לא הוי גזרי רבנן במידי והיאך אתיא מתניתין דמשמע דאינו מיתר אלא ממילא ואי איירי במחוסרין רסיקה א"כ הוי חייב חטאת ואי במחוסרין דיכה גם בידים מותר והרויחנו בזה קושיא ב' של הלח"מ ועתה ראיתי שנתכוונתי לדעת ה' הנז' בפירוש הה"מ ושל"ת וע"ע למרן הב"י מה שפירש במתניתין לדעת הטור:
סעיף ה' בהנה ולא חיישינן להשמעת קול וכו' עיין להמ"א בס"ק ך' שהוכיח דאפי' נותן הישראל חטים בריחים אינו חייב עד שיטחון בריחים של יד מדכתבו התוס' בדף י"ח בד"ה ולימא וכו' דטעמא דב"ש משום דגזרינן וכו' וקשה דמ"מ לימא בריחים של יד משים גזירה אלא ע"כ משים דאפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת יע"ש ודבריו תמוהים דא"כ מ"ט דמוגמר וגפרית דשרו וכמ"ש מהרש"א שם וכבר תמהו עליו כל האחרונים וראיתי לה' מחצית השקל שכתב משם מהראכ"ץ זצ"ל שפירש דהמ"א היה מפרש הא דקתני ומניחין מוגמר תחת הכלים וכן גפרית אין הכוונה דעכשיו סמוך לשבת מניח המוגמר על האש אלא שהמוגמר הוא מונח זמן רב קודם השבת על הגחלים אלא עתה סמוך לשבת מניח הגחלים עם המוגמר שעליו תחת הכלים וכ"מ מלשון הברייתא וא"כ ליכא למיגזר ע"ש אטו שבת יע"ש ותמהנו עליו דהא כתבו התוס' התם בד"ה והשתא וכו' וז"ל ולי נראה דר"א לא מוקי לה כב"ש אלא הש"ס הוא דקאמר הא מני ב"ש היא אליבא דר"י דמוקי לה משום שביתת כלים וכו' ועוד דסוגיא דלקמן לא מיתוקמא אלא כרבה כדפי' וקי"ל כרב אושעיא דמאן תנא שכיחת כלים ב"ש וכו' יע"ש וכוונתם דלר"א מצינן למימר דלב"ש ל"ל שביתת כלים אלא היכא דעביד מעשה והא דאסר באינץ של פשתן במתניתין אפי' היכא דלא עביד מעשה משים גזירה וכרבה והא דקאמר מאן תנא שביתת כלים ב"ש הייני היכא דעביד מעשה משום דלב"ה ל"ל שביתת כלים אפי' היכא דעביד מעשה וטעמא דברייתא משום השמעת קול והא דקאמר הגמ' הא מני כ"ש ולכ"ש אית להו שביתת כלים אפי' היכא דלא עביד מעשה הייני לר"י דמוקי לה משים שביתת כלים דע"כ לדידיה ב"ש היא דאלו לב"ה ל"ל שביתת כלים כלל וע"כ לדידיה לב"ש אית להו שביתת כלים אפי' היכא דלא עביד מעשה מדאסרו באונין דל"ל דטעמא משים גזירה דא"נ מ"ט דשרו מיגמר וגפרית אלא ע"כ דטעמא דמתניתין משום שביתת כלים וא"כ שמעינן דלב"ש אית להו שביתת כלים אפי' היכא דלא עביד מעשה ואי כדברי ה' הנז' א"כ מנ"ל להגמ' דלר"י לב"ש אית להו שביתת כלים אפי' היכא דלא עביד מעשה נימא דס"ל דוקא היכא דעביד מעשה הוא דאיכא שביתת כלים כמו לרבה בשיטת ר"י וטעמא דמתני' דאסר באונין היינו משו' גזירה וטעמ' דשרי במוגמר היינו משום דליכא איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן ומשו"ה לא גזרינן משו' דהוי גזירה לגזירה אלא ע"כ דליתא להאי פירושא וצ"ע:
והנה מ"ש התוס' שם בד"ה ולימא דלרבה ע"כ לומר דס"ל דטעמא דמתניתין משום גזירה דאי ס"ל דטעמא דמתני' משום שביתת כלים א"כ למה צריך ר"י להביא הברייתא והא מתניתין היא דאסרי משום שביתת כלים וע"ש היינו לפי הנראה שכתבו בד"ה והשתא דהא דקאמ' הגמרא הא מני ב"ש היא היינו אליבא דר"י דמוקי לה משים שביתת כלים א"כ ע"כ לפ"ז דלרבה טעמ' דמתני' משים גזירה דאי משום שביתת כלים אם כן למה צריך להביא הבריית' הא מתני' היא אלא ע"כ דלרבה טעמ' דמתני' משים גזירה והגמ' לקמן דקאמר טעמא משום גזירה היינו אליבא דרבה אבל לר"י דמוקי לה משום שביתת כלים וכב"ש היינו טעמא דמתניתין משום שביתת כליה דאל"כ קשה מ"ט דשרי מוגמר וגפרית וכמ"ש אבל לפי מה שכתבו משם ר"ת דהא דקאמר הא מני ב"ש היא ר"א בעצמו קאמר הכי יע"ש א"כ לפ"ז י"ל דר"י דקאמ' ולימא מר משום שביתת כלים היינו דמוקי לה כב"ה וס"ל דלב"ה איכא לחלק בין היכא דעביד מעשה להיכא דלא עביד מעשה ולפ"ז י"ל דלרבה אפשר לומר דס"ל דטעמ' דמתני' משים שביתת כלים אפי' היכא דלא עביד מעשה והא דלא פריך ר"י ממתני' משום דרוצה לאוקומי הבריית' כב"ה ולכך פריך מבריית' דדריש לה מקרא וס"ל דמסתמ' לא יפלוג ב"ה אדרשה דבריית' אבל ממתני' ל"מ למיפרך מינה דאדרבה ב"ה שרו התם ועי' להב"ח לעיל בסימן רמ"ו וכ"נ מדברי הרא"ש מפשט דבריו שם וכ"כ הרב קרבן נתנאל שם עי' שם וברור ועי' למהר"ם שם מה שנדחק ולמ"ש א"ש ועי' בחידושנו שם מ"ש בס"ד ועיין לה' עולת תמיד ודו"ק: