שלמי תודה (שוע)· הרב שלמה דאנה
או"ח · סימן ל
סעיף ב' אסור להניח תפלין בלילה וכו' וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפלין אלא שפסק כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין שכתב יכל המניח תפלין אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה הזאת וגו' מימים ימימה וכתב מרן בכ"מ דה"ט דפסק הרמב"ם כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין דכיון דחזנא דברייתא קמייתא דאפליגו בה רבי יעקב וחכמים כולהו ס"ל דלאו זמן תפלין כוותייהו נקטינן דאין הלכה כרע"ק מחביריו יע"ש ויש להבין דלשיטת הרמב"ם במאי פליגי תנאי דת"ק אמר משתשקע החמה ור"י אמר עד שתכלה רגל מן השיק וחכ"א עד זמן שינה אי פליגי לענין איסור מדרבנן ממש א"כ איך סתם הרמב"ם וכתב אפי' אם הן עליו כל הלילה מיתר וכמאן פסק והלא לכל חד אית ליה שיעור לזמן ההיתר ומכאן ואילך אסור ולכאורא י"ל דהרמב"ם ס"ל דפליגי לענין מורין ואין מורין דת"ק ס"ל משתשקע החמה אין מורין ור"י ס"ל משתכלה רגל מן השוק וחכ"א מזמן שינה ואילך אין מורין והרמב"ם פסק כת"ק דס"ל משתשקע החמה ואילך אין מורין והא דפריך הגמ' התם והא ר"ח ורבה בר הונא מצלו באורתא צ"ל דה"פ דמסתמא הוו מצלו בפני רבים והיו כמורין וכמ"ש המ"א בס"ק ג' ובס"ק ו' יע"ש ומשים דר"א ס"ל כת"ק פסק כן אבל מ"מ לא נחה דעתי בזה הפירוש דדוחק גדול הוא וכמו שיראה המעיין ולא שקטתי ולא נחתי עד שראיתי לה' פ"מ בספר מ"ז שכתב שלמד מדברי המרדכי דהאי עד זמן שינה שאמרו חכמים היינו עד זמן שרוצה לישן דאז בהכרח מסירן שאסור לישן בהם שינת קבע יע"ש ובזה א"ש דברי הרמב"ם דלעולם פליגתא דתנאי לענין איסור והיתר ופסק כחכמים דאמרי, עד זמן שינה וכל הלילה מותר וכמו שפסק המרדכי אבל לענין היראה אין מורין משתשקע החמה וכדמוכח מעובדא דר"א אבל ק"ל בדברי מרן הכ"מ ממ"ש כאן בב"י דה"ט דהרמב"ם שהשמיט דין יוצא לדרך משום דס"ל דאתיא כמ"ד דלילה זמן תפלין יכיון שהיא פוסק כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין בטלה לה מהלכה לפי דעתו יע"ש וא"כ איך כתב דכולהו דתנאי דברייתא ס"ל דלילה לאו זמן תפלין והלא מרישא דברייתא מוכח איפכא וצ"ל דתרי תנאי ורישא דברייתא כרע"ק וסיפא כריה"ג ודוחק ולילי דמסתפינא אמינא דכולהו תנאי דהתם ס"ל דלילה זמן תפלין וכדמוכח מההיא דמשכים לצאת וכמ"ש מרן בב"י ז"ל והא דפסק כמ"ד דלילה לאו זמן תפלין משום דר"א ור"י דפליגי התם אי עובר בעשה או בלאי משמע דס"ל דלילה לאו זמן תפלין וכ"כ הרדב"ז בח"ג סי' תק"ן ועוד אביי בספ"ק די"ט משמע דס"ל דלאו זמן תפלין וכמ"ש התוס' שם ודלא כהטור ועוד י"ל דס"ל כמ"ש הרשב"א בסוכה ד' מ"ו דרבנן דרבי דהתם ס"ל דלילה לאי זמן תפלין ופסק כותייהו וכיון דמצינו דרוב האמוראים ס"ל כן לכך פסק כותייהו וכי היכי דלא תקשה הלכתא אהלכתא י"ל דרב אשי לא איירי אלא בחליצה אבל בהנחה מודה דעובר בלאו:
וראיתי להרדב"ז בסימן תק"ן שכתב דה"ט דהרמב"ם לא מנה לאו זה במנין המצות משים דכבר כ' בשורש ט' שכל דבר שבא דרך אסמכת' אין ראוי למנותו והכא אסמכת' בעלמ' הוא דפשטיה דקרא בפסח מיירי אלא שריה"ג דריש ליה נמי למאי דסליק מיניה והיה לך לאות וגו' יע"ש והקשה אלי החו"ש רבי יצחק כהן נר"ו דא"כ אמאי לא פריך הגמ' בעירובין דף צ"ו ואלא הא דתנן הפסח והמילה מ"ע לימא דלא כרע"ק ואמאי לא פריך דלא אתיא נמי כריה"ג ולע"ד י"ל דכונת הגמרא להקשות לימא מתניתין דלא כרע"ק ותקשה רישא וסיפא אהדדי דהא התם מוקמינן לה כרע"ק וכמו שכן הקשו התוס' בר"ה דף ו' וראיתי לה' שאגת אריה בסי' מ"ג שהקשה על הרמב"ם בפ' י"ט מה"ס שמנה כל הלאוין שלוקין ולא מנה לאו זה ובפ"ג דמכות גבי הא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין פריך וליחשוב נמי קוצץ בהרתו ואזהרתיה מהכא השמר בנגע הצרעת וכן פסק הרמב"ם ברפ"י מהל' ט"צ דלוקין על לאו זה יע"ש ונעלם ממנו תשובת הרדב"ז הנז' ובלא"ה נלע"ד ליישב דשאני הכא דעיקר קרא דושמרת הוא בעשה שישמור להניח תפלין אלא מדכתיב מימים ימימה דרשי' ליה נמי ללאו אבל גבי קרא דהשמר בנגע הצרעת עיקרו הוא לאו שישמר מלקיץ את הבהרת וכמ"ש השע"ה בה' תפלין יע"ש: