אור ברסלב

שלמי תודה (שוע)· הרב שלמה דאנה

אה"ע

יו"ד

סימן א

סעיף ו' נולדו וכו' בד"א וכו' זכר ונקבה כן היא דעת הרמב"ם והסמ"ג וסמ"ק אבל דעת הטור לפי נוסחת מרן בב"י וה' שלטי הגבורים ס"ל דאפי' בב' בנות הבאים מכח זכר ונקבה מהני והתוס' שם כתבו דבשני זכרים נמי מהני כיון שבאים מכח זכר ונקבה והתוס' לא ביארו דעתם בשתי בנית וכ"נ דברי רש"י שם ד"ה בני יע"ש והב"ח כתב דהנוסחא העיקרית בדברי הטור כיו"ד סי' שצ"ב והיא כדעת הרמב"ם וראיתי לה' נחלת צבי שכתב וז"ל והטור לפי גירסא שלנו שסבר ג"כ כדעת הרמב"ם ולא כתבו בלשון אע"ג יש לתמוה עליו ג"כ א"כ ודאי שמפרש הסוגיא במה שאמר וכ"ש ברא לברתא בבן לבת ובת לבן א"כ למה אמר אביי אבל ברתא לברא לא דהיינו בשתי נקבות הלא בשני זכרים נמי דינא הכי עכ"ל יע"ש ודבריו אינם מובנים לע"ד דאיך אפשר לפרש דמאי דקאמר וכ"ש ברא לברתא דהיינו בבן לבת ובת לבן דמאי כ"ש והלא אע"ג דאיכא עדיפות כח לגבי בת מ"מ הא איכא גריעות כח לגבי בן ועוד איך אפשר לפרש דמאי דקאמר אבל ברתא לברא לא היינו בשתי נקבות דא"כ איך פסק הטור דבעינן זכר ונקבה והלא רבא השיב לו לשבת יצרה בעינן והא איכא משמע דס"ל לרבא דאפי' בשתי נקבות נמי מהני ואף אביי חזר בו מדקאמר סבר אביי ועיין להרדב"ז בח"א בלשונות הרמב"ם סי' ל"א ולמהר"ם לובלין סי' ט"ז ולהט"ז מ"ש בדעת הרמב"ם ומבואר מדבריהם בהדיא דגבי מצית שבת נמי בעינן זכר ונקבה ועיין למורי הרב בס' שלחנו של אברהם שנסתפק בזה יע"ש והנה ראיתי לה' לחם רב בסי' י"ז שכתב בדעת הטור דס"ל דבשתי נקבות נמי מהני דמפרש דמאי דקאמר הגמ' אבל ברתא לברא לא היינו בשתי נקבות דל"ל דמאי דקאמר הגמ' היינו בבת לבן וכן לבת משים דאי אמרת דכ"ש ברא לברתא דמהני היינו בשני זכרים ודאי דה"ה וכ"ש הוא דמהני בן ובת לבן ובת אע"ג דהוו בהפך אלא ע"כ דמאי דקאמר אביי היינו בשתי נקבות יע"ש ולא הבנתי דבריו דהא הגמרא קאמר וכ"ש ברא לברתא א"כ משמע דהגמ' ס"ל דשני זכרים עדיפי מברא לברא וברתא לברתא וא"כ כ"ש דעדיפי מדהוו ברא לברתא וברתא לברא א"כ י"ל דמאי דקאמר אבל ברתא לברא לא לעולם בברא לברתא וברתא לברא ושאני שני זכרים דעדיפי וצ"ע וה' יאיר עיני:

סעיף ח' אע"פ וכו' אסור לו לעמוד בלא אשה וכו' הנה לענין מכירת ס"ת יש ג' דינים וכמ"ש ה' בית שמואל ז"ל א' מכירת ס"ת בשביל פ"ו ובהא ליכא פלוגתא ב' בשביל ולערב אל תנח ידך ובהא איכא מחלוקת דהמאור והרא"ש כתבו דסובר הרי"ף דמצוה לישא בת בנים אם יש סיפק בידו אבל אם אין סיפק בידו אין מוכרין ס"ת בשביל בת בנים אלא יקח שאינה בת בנים והב"ח כתב וז"ל וסברא זו כתבה בעל המאור וכ"כ התוס' ע"ש ר"י יע"ש והב"ש השיג עליו כי שם כתבו אליבא דמתניתין אבל לר"י פשיטא דצריך למכור יע"ש ובאמת כ"כ היש"ש ז"ל דלתנא דמתניתין מצוה לישא בת בנים אבל אין מוכרין ס"ת ולר"י מוכרין יע"ש וראיתי לה' אבני מלואים שכתב דהוכחת הב"ח מדכתבו מצוה והאי מצוה אינו אלא לר"י יע"ש ומדברי מהרש"ל אין נראה כן וכמבואר אבל מדברי פסקי התוס' משמע כהב"ח ולע"ד אפשר לומר בכוונת הב"ח דלאו לענין דינא אלא כוונתו שסברא זו שכתבה בעה"מ דאע"ג דמצוה איכא מ"מ אין מוכרין ס"ת סברא זו כתבוה התוס' ע"ש ר"י אליבא דמתניתין ולחזק הדברים הביא דברי התוס' כנ"ל ליישב בדוחק אבל דעת המאור והרמב"ן בדעת הרי"ף דלעולם מוכרין ס"ת לישא בת בנים ועיין להלח"מ פט"ו שנעלם ממנו דברי הרמב"ן במלחמותיו דין ג' בשביל שלא לעמוד בלא אשה והנה הרמב"ן במלחמות כתב דמוכרין ס"ת אבל הנ"י ס"ל דאין מוכרין ומדברי התוס' ותוס' הרא"ש נראה שס"ל כדעת הרמב"ן שכתבו כיון דיש לו בנים לא ימכור כיון שמוצא שאינה בת בנים ולא יצטרך למכור יע"ש משמע מדבריהם הא אם אינו מוצא מוכרין והאי מכירה לאו בשביל בנים דהא אין מוכרין בשביל בנים אלא ע"כ האי מכירה כדי שלא לעמוד בלא אשה אמנם לפמ"ש הט"ז לא מוכח מידי יע"ש:

אם נשבע שלא לישא אשה לזמן ידוע כתב מו"ה ז"ל בערך השלחן משם מהרימ"ט ומהר"ם מפדווא דהוי נשבע לבטל המצוה דמושבע ועומד לקיימה עכשיו יע"ש ולע"ד יש להביא ראיה מדברי הרמב"ם בפט"ו מה' אישות שכתב לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד וכתב הה"מ וז"ל וכתב רבינו בכללן הקטנה לפי שאע"פ שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחוייב והיא לאו בת בנים ועוד כתב שם ודברי רבינו בכאן הם בדין תורה יע"ש הרי מבואר מכאן דמן התורה לא ישא קטנה כיון דהשתא הוא מחוייב והיא לאו בת בנים א"כ אם נשבע הוי נשבע לבטל המצוה ועיין במהרימ"ט בנדון שלו שמדבר בקטנה יע"ש וי"ל וק"ל:

סימן קכד

סעיף ו' היה וכו' ואם היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וכו' הרי זו ספק מגורשת וכו' וכתב מרן בב"י דכי היכי דאסיקנא בעבד שהיא מגורשת ה"ה בפרה וכדאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה יע"ש והדרישה חלק עליו דבפרה דאיכא תרתי לטיבותא דלא עיילה מנפשה וגם הגט חקוק על קרנה פשיטא דהויא מגורשת ודאי ולא איבעיא ליה כלל להגמ' בהא יע"ש ומדברי הרמב"ן בחידושיו משמע כמרן שכתב וז"ל א"נ בעבד קטן שאין לו דעת אלא דרהיט ואזיל ואתי ולהכי פשטוה מדר"ל ור"ל נמי הא גופא קמ"ל יע"ש הרי דגם בעבד קטן שהוא דומה לפרה פשיט לה מדר"ל דאין לו חזקה א"כ ה"ה בפרה דאינה מגורשת ודאי אלא מספק:

סימן קמ

סעיף ו' האשה וכו' אין רצוני שתקבל לה גיטה וכו' הולך אותו לה הרשות ביד הבעל וכו' כתב הב"ש ונראה אפי' אמר התקבל לה או זכי לה מ"מ כיון שאמר א"א שתקבל לה אמרינן מה שאמר זכי לה היינו זכי לה והולך לה יע"ש וכ"כ הריטב"א בר"פ האומר וז"ל ואפי' א"ל א"א שתקבל לה אלא התקבל לה כהתקבל והולך קאמר כיון שביטל בפירוש שליחות הקבלה יע"ש ודלא כמ"ש הלח"מ בדעת הרמב"ם וכן הסכים הפר"ח בס' מים חיים בחידושיו יע"ש ועיין להריטב"א שם שכתב שאם א"ל לאחר זמן התקבל דאם רצה לחזור לא יחזיר דהא איהו שליח קבלה וכיון דחזר וא"ל התקבל אמרינן דהדר ביה במאי דקאמר מתחלה והתקבל ממש קאמר וה"ה לזכי משא"כ בהולך דאפי' לאח"ז א"ל הולך הולך ממש כיון דאינו לשון קבלה גמור אפילו למ"ד דהילך כזכי יע"ש ולפמ"ש ההגהה בסעיף י' צ"ל דדוקא אם לא נתן לו הגט בשעה שא"ל א"א אבל אם נתן לו הגט שוב לא מהני מה שחזר מדבריו הראשונים אלא דק"ל לפי דעת הריטב"א מאי דייק בגמרא התם דהולך כזכי מדקתני אי אפשי נימא דאתא לדיוקא דוקא בהולך הוא דאמרינן דאפי' א"ל לאח"ז הילך הולך ממש קאמר כיון דאמר מתחלה א"א משא"כ בהתקבל ועיין להריטב"א שם שפירש המשנה כן וי"ל דלא ניח"ל להגמ' לשנויי דלדיוקא אתא ובלא"ה משני ליה שפיר דילמא בהילך וע"ש בתוס' ובמהרש"א שם: היכא שאין הבעל יודע אם עשאתו שליח לקבלה וא"ל הבעל התקבל נסתפק הריטב"א וכתב דהדבר צ"ת דדילמא כיון דאיהו אינו יודע שהוא שליח לקבלה ויודע הוא שהוא אינו עושה שליח לקבלה גמר ינתן לשם הולכה ממש אבל רבו ס"ל דהתקבל ממש קאמר יע"ש והר"ן בשמעתא דשליש כתב דהיכא דא"ל הילך והבעל אינו יודע שהוא שליח לקבלה לאי לשם קבלה הוא ואף שכתב אח"כ דהיכא שהוא שליח לקבלה אמרינן לשם קבלה הוא מ"מ כתב דקולא יתירה היא יע"ש ואפשר דהר"ן לא כתב כן אלא בהילך אבל בהתקבל מודה לרבו של הריטב"א ולכאורא יש להוכיח מהתוס' דר"פ האומר ד"ה הא שכתבו דלא אצטריך למיתני התקבל אלא למידק וכו' דס"ל כרבו של הריטב"א א דאל"כ אימא דרישא מיירי דשוותיה שליח לקבלה אלא דהבעל לא ידע ומשו"ה אפי' אמר התקבל התקבל והולך קאמר והולך מיירי אפי' דשוותיה שליח לקבלה והבעל ג"כ ידע אפי"ה אם רצה לחזור יחזור דהולך לאו כזכי וע"ש אלא ע"כ דס"ל להתוס' כרבו של הריטב"א ז"ל ואפשר לדחות דס"ל להגמרא דפשוט הוא כיון שהבעל לא ידע דשליח קבלה ועוד י"ל:

שלמי תודה על חידושים על הרמב"ם

הלכות ת"ת:

פרק א' הלכה ב' והלכה ג':

כשם וכו' א"כ למה נצטוה על בנו ועל בן בנו. להקדים וכו' ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם עיין להלח"מ שנסתפק אי חיוב ללמד בשכר הוא מדאורייתא או מדרבנן ולפי הצד דהוי דאורייתא הקשה א"כ מה הוק"ל לרבינו למה נצטוה על בנו וכו' יעש"ב ולפמ"ש הכ"מ דכוונת רבינו לתת שני הבדלים אחד להקדים ואחד ללמדו בשכר לק"מ דמה שהוק"ל באמת זו היא כוונת הרמב"ם ועיין עוד בהכ"מ ז"ל שכתב דבן בן בני מצוה להקדים ועיין מה שהקשה ה' מקראי קדש ז"ל ועיין בהש"ך ביו"ד סי' רמ"ה שמבין כדעת ה' הנז' דאפי' לבן בן בנו מצוה ללמדו בשכר ועיין בהגאון הגדיל והקדוש ברכי יוסף זיע"א מ"ש שם:

כתב הכ"מ ובן בן בנו נ"ל פשיט דקודם לבן חבירו ול"מ למיכתב לזרעך דהי"א אף בנית בכלל ועיין מ"ש ה' מקראי קדש וק"ל דל"ל קרא אותם את בניכם למעט הבנות תיפק"ל דמדכתיב לבניך ולבני בניך ידעינן דנשים פטורות דאל"כ לכתוב לזרעך ועיין בה' מעשה רקח ולפ"ד י"ל דאי כתיב בניך ובנו בניך הו"א אפי' בנות בכלל יהא דלא כתיב זרעך משום דבעי להקדים בניך לבני בניך להכי איצטריך את בניכם:

הלכה ז' היה וכו' וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כילה הא דנקט כולה היינו לומר דנביאים וכתובים ג"כ בכלל ורבא דקאמר מקרא זו תורה היינו לומר שלא תפרש מקרא ז' פסיק טעמים כ"כ הב"ח ביו"ד סי' רמ"ה יע"ש:

וכתב הכ"מ נ"ל דמכאן ואילך אינו חייב ללמדו אף בחנם ולפ"ד הא דכתב הטור איני חייב ללמדו בשכר משנה וגמרא עכצ"ל דלאו דוקא בשכר אלא אף בחנם כ"כ הפרישה וכתב הרמ"ה הביאו השור דהיכא דאפשר ליה חייב ללמדו בשכר אף תורה שבע"פ ועיין מה שהקשה הלח"מ שם ולפ"ד הדרישה שם אפשר ליישב קושייתו ואח"כ ראיתי לה' פרי האדמה שהביא שכן תירץ ה' קול בן לוי ת"ל:

הלכות יו"ט פרק רביעי הלכה כ"א לא יאמר וכו' וכן לא יקח מבעל החנות במדה או במשקל אלא כיצד הוא עושה וכו' ואפי' היה כלי המיוחד למדה ימלאנו והיא שלא יזכור לו שם מדה לכאורא קשה דמעיקרא קאמר לא יקח מבעל החנות במדה ואח"כ אמר אפי' כלי המיוחד למדה ימלאני וכ"ת דמה שאמר לא יקח במדה היינו כשמזכיר לו שם מדה א"כ הדברים כפולים ונלע"ד דמכח קושיא זו היא שכתב הר"ן בהלכות וז"ל ונ"ל דכי שרינן הכי היינו כשהלוקח ליקח מדה של מוכר ומוליכה לביתו אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אסיר וכן נראין דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות יו"ט עכ"ל יע"ש ולפ"ז א"ש דמ"ש מעיקרא לא יקח במדה היינו דוקא אם שופך לתוך כליו של לוקח כמנהג אבל אם אומר לי מלא לי כלי זה שמוליכו בידו לביתו מיתר ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה דבהזכרת שם המדה אסיר אף בזה ואח"כ ראיתי שנתכוונתי לדעת קדוש הוא הפרישה בא"ח סי' שכ"ג יע"ש ועיין לה' ראשון לציון בשיטתו מה שיישב לזה ועיין למרן ב"י בסי' שכ"ג:

פרק שביעי:

הלכה ו' מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע וכו' אין מצריכין אותי לקנות מה שיאכל מן השוק וכו' עיין בהכ"מ ועיין להריטב"א בחידושיו למ"ק ודו"ק:

הלכות אישות פרק ראשון:

הלכה ב' וליקוחין אלו וכו' ובכסף מד"ס כתב ה' המגיד דאע"ג דמד"ס הוא מ"מ דינו כדין תורה לכל מילי אלא כיון שלא נכתב בתורה בפירוש אלא דאחי מג"ש לכך קרי לה ד"ס יע"ש וכ"כ מרן בכ"מ והביא ראיה מסנהדרין דף פ"ח אר"א אר"א אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע והא פשיטא דאין ממיתין אלא א"כ הורה לעשות דבר שהוא הפך מדאורייתא וא"כ ע"כ דברי סופרים קרא לדבר שהוא מדאורייתא יע"ש וק"ל דהא הרמב"ם כתב בהלכות ממרים בפ"ד הלכה א' וכן אם חלק עליהם בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת וכו' הרי זה חייב מיתה יע"ש הרי דאף בדבריהם ממיתין אותו ומזה אני תמיה עמ"ש מהרח"א בס' עץ חיים בלשונות דף ב' הביאו הבר"י בה"צ סי' י"ט עמ"ש הרמב"ם שם שאם בא מתוך היראתו לידי כרת וחטאת אפי' אחר מאה דברים חייב אבל אם נחלק בציצית ולולב ושופר שזה אומר כשר וזה אימר פסיל פטור שאינו בא לידי כרת וכתב ה' הנז' וז"ל ואיכא למידק דשייך כשיצא בשבת לר"ה בטלית שאינה מצוייצת חייב על זדונו כרת ושגגתו חטאת ויראה עמש"ר בהלכות ציצית דאין מנין לחיטין מן התורה א"כ לפ"ז כתב רבינו לדלא משכחת חיוב כרת וחטאת דאפי' לא רמי להו כמצותן יצא י"ח מה"ת ובדרבנן הויא פלוגתייהו ולא שייך חיוב כרת וחטאת יע"ש וכתב בכוונתו הבר"י משים דבדבר שהוא מדבריהם אינו נעשה ז"מ יע"ש ותמיה לי עליו מדברי הרמב"ם הנז' שהבאתי ובלא"ה דברי ה' עץ חיים תמוהים וכי לא משכחת לה מחלוקת אלא בענין החוטין והלא משכחת לה דפליגי אי בעינן גדיל וענף וכפלוגתא דרבב"ח ורב בפרק התכלת דף ט"ל או מחלוקת ב"ש וב"ה שם דף מ"א או פליגי במחלוקת ר"י ורבנן בסיף הקומץ אי ארבעתן ארבע מצות או מצוה אחת וצ"ע:

פרק שלישי הלכה ג':

ואם קידש וכו' ובין שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה מקודשת וכתב הה"מ שם מפורש והיינו מדאיתא בקידושין דף ט' דקאמר משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה וכמ"ש השע"ה בפ"א הלכה ב' וה' הנז' כתב דאין משם ראיה דהתם מיירי למאי דהוה בעי למימר עד דמקדש והדר בעיל דאז איכא למימר דאף ביאה שלא כדרכה קינה דילפינן ק"ו מיבמה דל"ל מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דהאי נמי זקוקה ועומדת ע"י קידושי כסף אבל לפי האמת דביאה לחוד קונה דהשתא ליכא למילף מיבמה שכן זקוקה ועומדת איכא למימר דביאה שלא כדרכה אינה קינה יע"ש ולעד"נ דאף לפי דהיה בעי למימר עד דמקדש והדר בעיל ליכא למילף מיבמה דשאני התם שזקוקה ועומדת לשני מחמת קידושי הא' בכסף וביאה שהוא קנין גמיר משא"כ הכא אלא ע"כ לומר כמ"ש רש"י שם דאיתקיש משכבית להדדי וילפינן מהתם א"כ אף לפי האמת דביאה לחוד קינה ודאי דהדין דין אמת דביאה שלא כדרכה קונה דאיתקוש משכבות להדדי ובזה ניחא מה שהקשה הע"י שם אהא דפריך בגמ' התם כעורה זו ששנה רבי ובטלה מלמד שנקנית בביאה והקשה ה' הנז' דאי מובעלה הו"א דוקא כדרכה להכי אצטריך בעולת בעל יע"ש ולפ"ז א"ש משים דלהא לא צריך קרא דבלא"ה ילפינן מדאיתקוש משכבות להדדי: הלכות בכורים פרק תשיעי:

הלכה ח' הלוקח וכו' כהנים ולויים פטורים מן המתנות וכו' עיין בהמש"ל וחסור לשון יש בדבריו וכוונתו כמו שהקשה הפר"ח ביו"ד סי' ס"א על הב"ח וכ"כ ה' שער יוסף בהוריות דף נ"ז יע"ש:

הלכות גזילה ואבידה פרק ב':

הלכה י"ב אבל וכו' או שגזל טווי ועשאו בגד וכו' עיין להלח"מ מה שתמה בזה וז"ל הרב המאירי הובא בש"מ לקמא ואין הדין כן בצמר טווי ועשאו בגד אע"פ שאפשר להיות חיטין כבתחלה שכל כיוצא בזה פנים חדשות הן כמו שיתבאר שכבר נפסדה צורת החוט כשהיה בגד עכ"ל ובזה נתיישבה תמיהת הלח"מ:

פרק י"א הלכה י"ח כהן שראה את האבידה וכו' עיין בתוס' מציעא דף ל' ד"ה הא ועיין בהרמב"ם הלכות ט"צ פ"י הלכה ו' ועיין בהרא"ש דף ל"א הובא במקובצת:

פרק י"ד הלכה י"ב המוצא יכו' ואם היו כלים ששבעתן העין חייב להכריז עיין מה שהקשה הלח"מ ע רבינו ומה שתירץ כבר קדמו הרא"ש ועיין בהריטב"א שכתב דמודה לנפשיה ועיין בהכ"מ לקמן שגרס רבי מאיר: פרק ט"ו הלכה ט"ו היו וכו' שהתאנה וכו' עיין מה שהקשה הלח"מ ז"ל ועיין במהרש"ל דף כ"א בו"ה תאנה ובתוס' שאנ"ץ הובאו בש"מ ולפ"ד מיושבים דברי רבינו ורש"י ושוב מצאתי למוה"ר החסיד הקדוש רבינו אברהם הכהן זיע"א בס' מש"כ שכ"כ:

הלכות שאלה ופקדון פרק ח' הלכה ו':

נגנב הפקדון באונס הנה הרא"ש לא פסק הך בעיא משום דס"ל דאיבעיא דאיבע"ל רבה זוטי פשיט"ל לרבה ולאביי אבל הרמב"ם ס"ל כדעת הראב"ד הובא בש"מ יע"ש:

הלכות מלוה ולוה פרק ד' הלכה ח':

אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית וכו' עיין מה שהקשה הלח"מ ולהמש"ל ועיין במקובצת מה שפירש וע"פ פירושו יתיישבו דברי רבינו:

סוף הספר

תוכן העניינים

שלמי תודה (שוע)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה