אור ברסלב

שלמי נדרים· הרב אלכסנדר סנדר הכהן קפלן

דף ו'

דף ה'

ברש"י ד"ה דבריו קיימים כו' שאם אמר הרי זו עלי חטאת אע"ג דלא היה מחוייב הואיל ואמר עלי דבריו קיימין עכ"ל בשעה"מ הל' מעשה הקרבנות פ' י"ד הל' ח' כתב ע"ז תימה דהא קיי"ל דאין חטאת בא נדבה ותירץ בשם מהר"י אורגיס ז"ל דס"ל לרש"י דהא דאין חטאת בא בנדבההיינו דוקא שלא להקריבו לקרבן חטאת אבל לענין שתחול קדושת חטאת על הבהמה ודאי דנידר ונידב הוא ולמיתה אזלא ולא קשיא מהא דאמרינן בתמורה חמש חטאות מתות ואלו הן ולד חטאת כו' ואם איתא שש חטאות ה"ל למיתני די"ל דברייתא לא קא חשיב אלא במי שמחוייב חטאת גמור הראוי להקרבה אלא שבא הלמ"מ ומיעטינהו משא"כ במי שאינו מחוייב חטאת דהא פשיטא להו דל"ח להקרבה כו' דההיא פשיטא להו דלמיתה אזלא כו' עיי"ש ולפ"ז יש לפרש מ"ש רש"י לעיל (דף ד'.

) ד"ה והרי חטאת חלב שאין מתפיסה בנדר ופרש"י שם דאם אמר הרי עלי חטאת ל"א אמר כלום היינו לענין להקריב אותו לחטאת: אבל מ"מ חלה עלי' קדושת חטאת ולמיתה אזלא כמ"ש השעה"מ שוב ראיתי בתמורה (דף כו. ) גבי הא דתני התם בהמה זו חצי' עולה וחצי' חטאת ר' יוסי אומר תמות ופרש"י שם דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואיהו ל"א הו"י מחוייב חטאת הלכך תמות עכ"ל הרי מפורש יוצא כן כדברי שעה"מ דס"ל לרש"י דלענין זה חל קדושת חטאת על הבהמה דלמיתה אזלא אע"ג שאינו מחוייב חטאת ובאמת התוס' שם השיגו על רש"י מסוגי' דנדרים כאן וז"ל וקשה היכי חיילה עלה קדושת חטאת כלל דהא אמר בנדרים דאם אמר על הבהמה ה"ז חטאת לא אמר כלום אם אינו מחוייב חטאת ע"ש: בר"נ ד"ה ורבא אמר לך ע"כ ל"ק רבנן כו' הרשב"א ז"ל שבש לשון זה כו' ולי אתי שפיר דודאי הידים בעצמן אינן מוכיחות לפי שהלשון אינו מוכיח (מעצמו) שיהא הוא המגרש' אלא שהענין מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה כו' עכ"ל בתשובת מהרי"ט סי' קל"ח וכן בחדושיו לקדושין כתב וז"ל ויש להביא ראיה שכל שהלשון אינו מוכיח אע"פ שיש הוכחה מדבר אחר לא מקרי ידים מוכיחות מדאמרינן פ"ק דנדרים (ד' ט.

) כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ומפרש רש"י ז"ל דכולהו בהדי הדדי הוו כגון דאמר על הככר הריני עלי הימנו פי' הריני נזיר. עלי בקרבן הימנו בשבועה ופרכינן בגמ' הימנו בשבועה דלמא הימנו דאכילנא קאמר ומאי פריך הא ליכא לספוקי בהכי דמדאמר הריני נזיר ועלי קרבן מוכח דלא בעי למיכלי' שהרי אסרו עליו אלא כיון שזה הלשון דהימנו לא מוכח בעצמו לא הוי יד אע"פ שדבר אחר מוכיח עליו ולא דמי לאומר אהא דמספקינן דלמא אהא בתענית קאמר] ונזיר עובר לפניו [דאמרינן דזה מוכיח שהוא אומר אהא בנזירות אע"ג שגם כאן דבר אחר מוכיח עליו] משום שדרך אדם לקצר בנודע דלשון אהא מורה על שינוי גופו כו' ובנזיר עובר לפניו מוכח דאהא כזה קאמר כו' עכ"ל וראיתי בס' אבני מלואים להגאון בעל קצות החשן באה"ע סי' כ"ז ס"ק י"ד השיג על המהרי"ט וכתב שאין ראיה כלל לדבריו מדברי רש"י הנ"ל והמעיין ברש"י שם יראה שאינו מפרש דנדר על הככר בקרבן שיאסר עליו הככר כקרבן אלא שנדר להביא קרבן אם יאכל הככר וכמו הריני בנזירות דפירושו הריני נזיר אם אוכל ככר זה כן הפירוש עלי בקרבן אם אוכל ככר זה והימנו הוא שבועה על הככר.

וכיון דלא נדר הככר בקרבן שפיר פריך דלמא הימנו דאכילנא קאמר ועוד דאי נימא דנדר על הככר בקרבן [באיסור נדר בהתפסה כקרבן א"כ תו לא מצי חיילה שבועה על הככר דאין שבועות חלין על נדרים וכדאיתא בירושלמי הובא בר"ן לקמן (דף יח. ) א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ נדר הנדרים חלין על האיסורין כו' ע"ש ומבואר דס"ל דשבועה לא חל על נדר אלא ודאי הנדר בקרבן לא על הככר קאמר אלא שיביא קרבן אם יאכל הככר אלא אפשר דשאני התם שהזכיר נדר ואח"כ שבועה אחר כדי דבור אבל בבת אחת שפיר חייל נדר ושבועה אבל קושטא דמלתא רש"י מפרש נדר בקרבן אם יאכל יביא קרבן וכן הוא בפי' הרב ברטנורה עכ"ל הרב בעל אבני מלואים ולפענ"ד אפי' לפי' הרב בעל א"מ ראיית הרב מהרי"ט נכונה.

דכל שהלשון אינו מוכיח מקרי ידים שאין מוכיחות אע"פ שהענין מוכיח דאף שנפרש שמה שנדר בקרבן הוא להביא קרבן אם יאכל הככר מ"מ איך נוכל לפרש דהא דאמר הימנו בשבועה דאכילנא קאמר כיון שדעתו לישבע שיאכל הככר א"כ יהי' נזיר ויתחייב להביא קרבן. ול"ל למימר מתחלה הריני נזיר אם אוכל והרי עלי להביא קרבן אם אוכל בלשון ספק ומשמע דדעתו רק לקנוס עצמו ולעשות גדר שלא יאכלנו דאם יאכל יהיה מחוייב להיות נזיר ולהביא קרבן ותכ"ד אומר הימנו בשבועה שיאכלנו ואם רצונו להיות נזיר ולהביא קרבן הי' לו להתחייב עצמו בנזירות וקרבן בהחלט ולא בתנאי ודמי קצת למ"ש הר"ן לקמן (כ"ד:) גבי נדרי הבאי.

אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד שכתב הר"ן דאמדינן ליה לדעתיה שלא לאסור את הפירות נתכוון שא"כ לא הי' לו לתלות את איסורו בתנאי אלא הי' לו לאוסרם עליו במוחלט ה"נ אם היה כוונתו במה שאמר הימנו לומר דאכילנא ל"ל מעיקרא לתלותו בתנאי אם יאכל הככר יהי' נזיר ויתחייב בקרבן להביא הא בודאי יתחייב כן וא"כ הענין מוכיח במה שאמר הימנו דלא אכילנא ומ"מ פריך הגמ' דלמא דאכילנא קאמר והוי לי' ידים שאין מוכיחות והוכחת מהרי"ט נכונה דאף שהענין מוכיח כיון שהלשון אינו מוכיח מקרי ידים שאין מוכיחות אמנם על הר"ן דכאן לק"מ מהא דהתם דהא הר"ן מפרש שם דלא כפרש"י דשם אלא או או קתני עיי"ש: שם ד"ה מיתבי הרי הוא עלי כו' ומשנינן ודלמא הרי הוא דהפקר כו' משום דיד אינו אלא בעלי דאמר הרי זה עלי ואנן מסקינן דבורי' דאמר הרי עלי אסור כצ"ל ואזיל לשיטתו בריש מכילתין דהרי עלי אסור הוא ג"כ עיקר נדר ובשיטה מקובצת כתב על הא דמשני ודלמא הרי הוא דהפקר הרי הוא צדקה קאמר משום דיותר קרוב הוא להבין לזה משום שאינו חסר כ"א דבור אחד הפקר או צדקה ולזה הוי יד מוכיח אבל לקרבן לא הוי יד מוכיח כלל שחסר עדיין שתי תיבות עלי כקרבן [או עלי אסור לפי' הר"ן] ומפרש דהא דפריך והא מפני שהוא יד לקרבן קתני דמאחר שהוא יד לקרבן אפי' אינו מוכיח יש לנו למשמע לקרבן טפי מלהפקר.

דלקרבן לחומרא עדיף מלומר להפקר לקולא ואע"ג דמוכחא עכ"ל ואין להקשות מהא דלקמן (ט. ) גבי כנדרי רשעים נדר בנזיר כו' דפריך הגמ' ודלמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא נימא דלחומרא וקולא עדיף טפי לדון לחומרא וק"ו הוא מה הכא דגם אם נימא דהרי הוא הפקר או דצדקה קאמר אינו מוציא דבריו לבטלה דרצונו להפקיר או שיהי' לצדקה ועכ"ז דיינינן לחומרא דהרי הוא קרבן קאמר מכ"ש התם דאם נימא דכוונתו כנדרי רשעים לא נדרנא מוציא דבריו לבטלה דה"ל לשתוק ולא לומר כלל וסברה זו כתב הרא"ש לקמן (יח:) סתם נדרים להחמיר כו' מדלא שתיק עכ"ל דזה אינו קושיא דסוגיא דהכא לאביי הוא דקיימינן דסובר ידים שאינן מוכיחות הווין ידים.

ובסוגיין דהתם לשמואל ורבא קיימינן דסברי ידים שא"מ לא הווין ידים ובמה שאמר כנדרי רשעים לחודי' לא ידעינן לאיזה דבר כוונתו אם לנדרי איסור או לנדר קרבן או לשבועה דאקרי ג"כ נדר ובדין הוא דהוי מצי למיפרך שם והא הווין ידים שא"מ כמו שכתבנו אלא לאלומי פרכתי' מקשה ודלמא כנדרי רשעים לא נדרנא ואולי כוונתו כשאני נודר איני נודר כנדרי רשעים אלא ככשרים שנודבין ואינם נודרים מפני שכוונתם רצוי' ובתוס' ד"ה טעמא דאמר עלי הוא דאסר וקשה לאביי כו' יש להגיה שם שכצ"ל אמר לך אביי כו' והא מפני שהוא יד לקרבן קתני דמשמע דעלי דהוי יד מעליא הוא דאסור אבל אי לא אמר עלי לא והא יד מיהו הוי וקשה לאביי כו': ע"ב בר"ן ד"ה בעי רב פפא יש יד לקדושין כו' אפי' ביד מוכיח קא מיבעי לי' מי אמרינן נהי דלא אתרבי להו ידות בהדי' גמרינן במה מצינו מנדרים כו' והא דאצטריך לעיל למילף ידות לנדרים מנזירות בהיקש ולא גמרינן ליה במה מצינו כתב הר"ן לעיל (דף ד':) משום דידות למלקות נמי אתרבי ואין עונשין מן הדין ובחדושי הגרע"א ז"ל על משניות נשארבקושיא דל"ל קרא או היקש לידות נדרים מנזירות לילף מבמה מצינו ולא זכר שר שהר"ן התעורר בזה ותי' משום דאין עונשין מן הדין וכבר התעורר על הגרע"א בס' תפארת ירושלים על משניות אכן במ"ל פ"ב מהל' נזירות הלכה י"ז כתב שמדברי הר"ן פ' ג"ה נראה שגם מה שנלמד מב"מ עונשין מה"ד שזה סותר למ"ש הר"ן כאן בנדרים ולפי דברי הר"ן דשם ישאר קו' הגרע"א: בא"ד או אין יד ואפי' מוכיח דנדרים שאני דחמירי דאפי' בדבורא בעלמא חיילי משא"כ בקדושין דצריך איזה מעשה כסף או שטר כו'.

בס' אבני מלואים באה"ע סי' כ"ז ס"ק י"א כתב ביאור הדברים נראה כיון דדבורו כמעשה ומש"ה מהני בי' ידים דהיינו אפי' אוחז במקצת הדבור כיון דדבורו כמעשה ואלים טובא ומש"ה אפי' אוחז במקצת הדבור חשוב הוא אבל בקדושין שדבורו אינו כמעשה אלא צריך מעשה לקדושין כסף או שטר כו' ואין דבורו כמעשה מש"ה בעי לה אם מהני ביה יד אפי' מוכיח דאפשר כיון דאין דבורו כמעשה בעינן כוליה דבוריה ולא מקצתו ובזה יישב קושית הר"ן לקמן ד"ה מגו מאי דס"ל כו' מה שהקשה אמאי מספקא ליה מ"ש מגיטין כו' ויובא לקמן דבריו: ד"ה מגו מאי דס"ל לאביי כו' וא"ת מאי קא מספקא ליה בקדושין מ"ש מגיטין דלכ"ע יש יד ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח עכ"ל בס' אבני מלואים שם יישב זה לפי מ"ש לעיל בביאור הדברים בר"ן לעיל דבגיטין דמהני יד היינו בכתיבת הגט שאינו כותב תי' ודן או תיבת מנאי וכתיבת הגט הוי מעשה ובמעשה סגי בקצתו ככולו כמו בנדרים אע"ג דצריך אח"כ נתינה ליד האשה ולומר הרי את מגורשת עכ"פ כתיבת הגט שהוא מעשה סגי בקצתו ככולו כיון דהוא מעשה ועדיף מנדרים דגבי נדרים אע"ג דדבורו כמעשה מ"מ אינו אלא דבור ומש"ה צריך ריבוי לידות אבל כתיבת הגט דהוא גופי' מעשה א"צ ריבוי כלל כו' וכל שהוא מעשה סגי בקצתו ומש"ה אמרינן בגיטין דין ידות אצל הכתיבה ואין הכי נמי גבי קדושין אם כותב הרי את מקודשת ולא כתב לי דסגי בכתיבת מקצת ודוקא באמירתו הרי את בעינן כולי' דדבור שהוא קלוש ממעשה בעינן כוליה וזה נראה נכון עכ"ל וכ"כ המקנה בחדושיו לפוסקים בסי' כ"ז סעי' ד' דדוקא בקדושי כסף בעינן יד"מ.

אבל לא בקדושי שטר ובזה מדוייק לישנא דשמואל שם נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת כו' עיי"ש: בא"ד די"ל דשאני גט דאיכא מעשה כו' משא"כ בבעיין דלחדא הוא דיהיב שתי פרוטות אבל לחברתה לא יהיב מידי עכ"ל בגליון הש"ס הקשה הגרע"א ז"ל דלפ"ז מאי פריך הגמ' מכלל דס"ל לר"פ דיש יד והיינו דמשמע מוכיחות מהני והא התם דיהיב לה ואיכא נתינת מעשה באמת הוי יד כמו בגט דעיקרו מוכיח עכ"ל וכן הקשה בס' אבני מלואים שם על הר"ן: והנה שאלתן שאלת הראשונים הוא ובימי הגאונים הללו לא יצא לאור ס' שיטה מקובצת על מס' נדרים ואנחנו בעניותינו זכינו ליהנות מאור חדש הלז וזה לשונו איכא למידק מאי קא פריך לר"פ מדקסבר במס' קדושין דיש יד לקדושין דל"ד קדושין דהתם לקדושין דהכא דאלו התם יהיב לה כסף ודמי לגט דאית ביה מעשה ולכ"ע יש יד לגיטין כדאמרינן לעיל אבל קדושין דהכא אין כאן מעשה כלל דלדידה לא יהיב מידי וכמ"ש התוס' ומשום דהוי דבר קל מיבעי לי' שפיר לר"פ אם יש יד לקדושין, מנחם הארוך ויש לומר דהמקשן סבר דאין לחלק בין קדושין דהכא לקדושין דהתם וגם בין קדושין לגיטין כו' והא דמקשה מקדושין ולא פריך מגיטין דעדיף למפרך מקדושין לקדושין ומר"פ לרב פפא והמתרץ היה יכול לחלק כדפרישית אלא שהשיב לו אפילו לפי דבריו וכן תירץ מורי בגליון עכ"ל השיטה מקובצת שוב מצאתי בס' אור חדש על קדושין (דף ה) שעמד ג"כ על דברי הר"ן בקושיא זו וכתב שבע"כ יש לפרש דבריו דסובר דבשלמא גבי גט החשש דלמא אינו מגרשה בגט זה אלא בדבורא בעלמא שפיר הוי הנתינה לידה ראיה ממש וכן באומר ואת אם היה נותן לה ג"כ פרוטה ודאי היה מוכיחו קיים דכיון שהחשש הוא אי כוונתו ואת נמי תהוי מקודשת או ואת חזאי ומדנתן לה פרוטה ש"מ דלקדושין נתכוון משא"כ גבי מלתא דשמואל דמיירי כשלא אמר לי והספק אם היה כוונתו לקדשה לעצמו או לאחר בזה אין הנתינה ראיה אם לעצמו נתכוון לקדשה או לאחר דהא אף אם קדשה לאחר ג"כ צריך ליתן לה כסף כן תוכן דבריו שם ויש לעיין דסברה זו יתכן לחלק בין גט לקדושין בכתיבת ודן בגט דמהנתינה ראי' דלאו בדבורא קא מגרש אלא בהגט אבל לענין מנאי דהחשש הוא דלמא מגרש אשת חברו בזה אין מהנתינה ראיה דהא גם אם הוא שליח לגרש אשת חברו ג"כ צריך ליתן בידה הגט ודמי לקדושין בנותן לה הפרוטה ולא אמר לי וע' לעיל מ"ש בשם חדושי הרשב"א שהקשה איך אפשר לומר דבמנאי פליגי דהא צריך לכתוב בגט שמו ושמה מה שתירץ שם דאפי' כתב ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא יעויי"ש ובת' בנין יחזקאל שיצא לאור זה מקרוב לגדול אחד בדורינו כיון ג"כ לתרץ כתי' אור חדש הנ"ל והחידוש הוא שכפי הנראה אינו מביט בספרי הגאונים האחרונים שנתפשטו בכל תפוצות ישראל ואיהו מותיב ומפרק לה הכל מדעתי' ולא זכר הקושי' הנ"ל בשם הגרע"א ז"ל ולא בשם ס' אבני מלואים להגאון בעל קצוה"ח אשר הרבה תורה למדנו מהם ושותים אנחנו בצמא את דבריהם הקדושים: ולהרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בסוגי' זו שכתב בפ"ד מהל' אישות הלכה ב' המקדש את האשה ונתן הקדושין מדעתה ביד חברתה ואמר לחברתה כשנתן הקדושין בידה ואת נמי כו' הרי שתיהן מקודשות אבל אם נתן בידה ואמר לה ואת הרי זה שקבלה הקידושין מקודשת מספק שמא לא נתכוון אלא לראות מה שבלבה כו' וכן קבע הש"ע סי' ל"ו סעי' ט' ולפירושו הספק הוא על האשה המקבלת השתי פרוטות אבל לא על האחרת כי האחרת עשתה אותה שליח לקבל הקדושין מהמקדש והמקבלת נתרצית להיות שליח עבורה רק הספק הוא על המקבלת במה שאמר לה ואת אם הכונה היה ואת נמי או שאמר לה ואת מה בדעתך להתיישב אם רצונך להתקדש ג"כ לי.

ובביאורי הגר"א ז"ל שם ס"ק י"ב כתב שפי' הרמב"ם נכון יותר דלפירוש הר"ן והרא"ש שקדש למי שנתן הפרוטות וא"ל לחברתה ואת צריך לומר שחברתה עשתה שליח והוו ידים מוכיחות עכ"ל ונראה כוונתו שאין נראה לומר שבמה שחברתה עשתה לה שליח שבזה יהיה ידים מוכיחות ומסוגיין מוכח שר"פ מיבעי' לי' אף בידים מוכיחות וכמ"ש הר"ן משא"כ לפי' הרמב"ם שהאיבעי' הוא על האשה המקבלת השתי פרוטו' אם היא ג"כ מקודשת במה שאמר ואת שפיר הוי ידים מוכיחות ויש להוסיף עוד להחזיק פי' הרמב"ם דלפירושו קושית הגמ' מכלל דס"ל לר"פ כו' מהא דקדושין באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי אתי שפיר בפשיטות וסרה קושית הגאונים הנ"ל דהא כשם דהתם אית ביה מעשה דנתינת הכסף לידה כן ה"נ הכא האשה שנעשית שליח לחברתה היא קבלה השתי פרוטות והספק הוא לגבי עצמה שקבלה הכסף בידה: שם ד"ה מכלל דאי אמר תיהוי שדה כולה פיאה הויא כולה פאה דודאי ר"פ בכה"ג קא מיבעי' לי' דבההיא אוגיא קמייתא איכא שיעורא כו' עכ"ל לכאורה משולל הבנה דהעיקר חסר שהיה לו לפרש ממאי מוכח מהאיבעי' דיכול לעשות כל שדהו פאה דמי לא עסקינן בשדה גדולה דגם כי עביד השתי ערוגות פאה אכתי יש שיור לעצמו כמ"ש התוס' וה"ל לפרש כמו שפי' התוס' והרא"ש דאי נשאר לו יותר לא הוי תלינן דלנפקותא קאמר כיון שנשאר לו עוד בשדה להוצאת ביתו אלא ודאי מיירי שאותן שתי הערוגות הן כל השדה ואין לו יותר לכן מספקינן דלמא והדין לנפקותא קאמר וא"כ עיקר ההוכחה השמיט הר"ן ורמז לכוונה אחרת ואולי כוונתו דבמאמרו והדין לא כוון לעשותכל הערוגה השני' פאה אלא שכוונתו והדין ערוגה השני' תשלים מה שחסר הפאה שאמרתי בערוגה הראשונה שדין הפאה א' מששים דלמטה יש שיעור כדאיתא בריש פאה.

לזה פירש הר"ן דבההיא אוגיא קמייתא איכא שיעורא דאי לא אפי' את"ל אין יד לפאה פאה מעלייתא היא דכיון שהתחיל לעשות פאה כי אמר והדין לגמרה נתכוון כו' וא"כ כיון דאיכא באוגיא קמייתא שיעור פאה אין לפרש במה שאמר והדין על אוגיא השני' לשיעור השלמה אלא או שתפרש והדין אוגיא כולה ג"כ לפאה או לנפקותא שהשאיר לעצמו על הוצאת ביתו וע' במל"מ פ"א מהל' מתנות עניים שחקר ונסתפק אם הפריש פעם אחת פאה כשיעור אם יכול לעשות עוד איזה ערוגה פאה ונ"מ לפוטרה מן המעשר.

דפאה פטורה מן המעשר משא"כ אם אין לה דין פאה ואף שרצונו שיטלוה עניים ומפקיר להם הא קיי"ל כבית הלל דמדין הפקר אינו פטור מן המעשר עד שיפקיר בין לעניים בין לעשירים והנה מתחלה פשט ספיקתו הנ"ל מדברי הר"ן שלפנינו דאף אם כבר הפריש כשיעור אם חזר והוסיף יש לו דין פאה ולא מיבעי' לי' אלא אם יש יד או לא.

ואח"כ דחה הרב הנ"ל שאין מכאן ראי' כלל משום שהוא סובר דכל האיבעיות שנסתפקו בגמ' אי יש יד או לא הוא דוקא במתפיס תוך כדי דבור דהא גבי נדרים דפשיטא לן דיש יד המתפיס עצמו בנזיר ואמר ואני לא הוי נזיר אלא בתוך כדי דבור של חברו ותכ"ד כדבור דמי ומש"ה אף שכבר הפריש כשיעור אם חוזר והפריש יש לו דין פאה דחשיב כאלו הפריש הכל בב"א כיון שהיה הכל תכ"ד וע' בס' קרן אורה שכתב שקשה לו שלפי דברי הרב מ"ל היכי מוכח מינה דעושה כל שדהו פאה דממה שיכול להוסיף על שיעור אחד מס' בפעם אחת אכתי לא מוכח דיכול לעשות כל שדהו כו' ופשיטא דיכול להוסיף על ס' בפעם אחת עיי"ש.

ולפע"ד א"ש דגם הר"ן מפרש כפי' התוס' שאין לו אלא אלו השתי ערוגות וכיון שבערוגה הראשונה איכא שיעור פאה שוב אין להסתפק במה שאומר על ערוגה שני' והדין להשלמה כיון דאיכא שיעור פאה בערוגה הראשונה מאי שייך לשון השלמה אלא דאיכא לספוקי בחדא מהנך גוונא או שרוצה לעשות כל הערוגה השני' פאה או שמשייר לעצמו לנפקותא בעלמא.

ומוכח מזה מדאיכא לספוקי שעושה כל הערוגה השני' עוד פיאה ולא נשתייר עוד ש"מ שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה ומפי' המפרש כאן שמפרש אוגיא שדה ולא ערוגה כפי' הר"ן והרא"ש משמע דמפרש שהוכחת הגמ' שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה אינו ממאי דמיבעיא ומסתפקא להו במה שאמר והדין אלא מגוף המאמר שאמר הדין אוגיא פי' שדה ליהוי פאה דמשמע כל השדה אלמא שיכול לעשות כל השדה פאה וע' בשיטה מקובצת שכן משמע ג"כ מדבריו:

תוכן העניינים

שלמי נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה