אור ברסלב

שלמי נדרים· הרב אלכסנדר סנדר הכהן קפלן

דף ה'

דף ד'

גמ' אבל אמר מודרני ממך לא משמע דאמר אסור.

מ"ט מודר אני ממך דלא משתעינא בהדך משמע כו' ובפי' הרא"ש ד"ה אבל אמר כו' הגי' מ"ט דלמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך משמע והגירסאות מתחלפות לפי שני הפירושים שהביא הר"ן בד"ה אלא הכי אתמר טעמא דאמר כו' ושם דלפירושא קמא דהר"ן דהן לאיסור הנאה והן לדבר עמו לכל חד וחד הוויין ידים שאינן מוכיחות הגירסא דלמא לא משתעינא בהדך משמע והוא דעת הרמב"ן ז"ל בהלכותיו ולפירוש השני שבהר"ן דאפי' לשמואל אסור לדבר עמו דלדיבור הוי ידים מוכיחות הגירסא מודר אני ממך דלא משתעינא בהדך משמע.

דלדבר עמו הוי ידים מוכיחות וע' בפי' הרא"ש ובס' הפלאות נדרים ראיתי שהקשה להך דיעה קמייתא דאינו אסור לא בהנאה ולא בדבור. אמאי לא נימא גם הכא סתם נדרים להחמיר ופירושן להק כדלקמן (יח:) והר"ן בקדושין כתב דלהכי הוי פירושן להקל ולא אמרינן דדברים שבלב אינן דברים משום דכיון דלשונו כולל שני פירושים ולהכי אם פירש אח"כ ה"ל כאלו פירש מיד.

וא"כ הכא נמי יועיל פירושו על איזה דבר נדר אם לאשתעי בהדי' או ליהנות ממנו. ומה שפירש אח"כ יהי' במשמעות לשונו ובסתמא ניזול להחמיר ויהי' אסור בשניהם ע"ש שהאריך ולדעתי לא קשיא דע"כ לא אמרינן סתם נדרים להחמיר אלא בכה"ג דלקמן אבל לא בידות דבלא ריבוי דקרא לא הוי שמעינן ידות ואמרינן לקמן (ע"ב) אמר רבא רב אידי אסברה לי אמר קרא נזיר להזיר מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות בהפלאה וע' בר"ן שם שפירושו שיהיו הידות מופלאין ומפורשין וכיון דאיכא לפרושי בתרי גוונא אין הידות מופלאין ומפורשין ולא אתרבי ידות כה"ג שיהא להן דין נדר וע"ל (ט'.

) גבי כנדרי רשעים הימנו דפריך ודלמא הימנו דאכילנא קאמר וכ' הר"ן וכיון דאיכא למימר דאכילנא קאמר הוו להו ידים שאינן מוכיחות וס"ל לשמואל דלא הוויין ידים. וכוונת הר"ן שם לתרץ דלכאורה מאי מקשה דלמא דאכילנא קאמר נימא דמספיקא דמספקינן בכוונתו אם כוונתו שיאכל או כוונתו שלא יאכל אזלינן לחומרא בשב וא"ת שלא יאכל משום דלמא הי' כוונתו שלא יאכל להכי כתב הר"ן דכיון דאיכא למימר הכי והכי ה"ל ידים שאינן מוכיחות ולא הווין ידים ובידים בעינן שיהיו מופלאין ומפורשים וע' בתוס' שבועות (דף כ) ד"ה לישנא איתקיל ליה כו' שהקשו וא"ת נישיילי' מאי הי' בדעתו וי"ל כגון שאמר שהי' בדעתו כל מה שיהי' במשמעות לשונו א"נ כגון ששכח מה הי' בדעתו עכ"ל וכ"ז אחר שפירש לשון נדרו לא הי' בתורת יד אבל אם יהי' אפי' אחר שיפרש כוונתו רק בתורת יד ידות לא אתרבי מקרא רק באופן שיהי' מוכיח וע"ע לקמן (ו:) באיבעי' דיש יד לקדושין או לא דשם האיבעי' אפי' ביד מוכיח כדפירש הר"ן שם ומספקינן באומר לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת מי אמרינן ואת נמי אמר לחברתה ותפסי בה קדושין לחברתה או דלמא ואת חזאי אמר לחברתה כו' וכתב שם הר"ן דאע"ג דלא משמע הכי ויד מוכיח הוא דואת נמי קאמר כיון דאין יד לא מהני כו' ע"ש כן ה"נ וכ"ש ביד שאינו מוכיח דלא יועיל פירושו שיפרש אח"כ: כיון דס"ל דיד שאינו מוכיח לא הוי כנדר: בר"נ ד"ה אלא הכי אתמר א"ר יוסי ב"ר חנינא מודרני לך שניהם אסורים דלך משמע כלומר נכסי אסורים לך ומשמע משלך כו' עכ"ל בחדושי הגרע"א על יו"ד סי' ר"ו כתב על דברי ר"ן הללו וז"ל ממתק לשונו נראה דרק הנכסים אסורים ולא הגופים [כגון שיחמם א' בבשרו של חברו] ובאמת צ"ע אמאי לא נפרש דמודר אני לך היינו גם על הגופים וצ"ע עכ"ל ואפשר לומר כיון דלך כולל המשמעות דשלך ג"כ ומשלך לא משמע על גוף חברו רק על נכסים של חברו שהם קנין שחוץ לגופו לכן גם משמעות השני דלך שיאסור על חברו את שלו הכונה על נכסיו ולא על גופו והרמב"ם השמיט כל דין זה וכתב הב"י ולא ידעתי למה ואולי יש לומר דהרמב"ם אינו מפרש כפי' הר"ן דלך כולל שני המשמעות וכוונת הנודר יהי' לשני המשמעות אלא שיש בני אדם המדברים בלשון לך וכוונתם לאסור על חברו את שלו ויש אנשים שכוונתם כשמדברים בלשון לך שאוסרים על עצמם מליהנות מחבריהם והוו להו לשני המשמעות ידים שאינן מוכיחות ור' יוסי ב"ר חנינא אפשר דסובר ידים שאין מוכיחות הווין ידים אבל לפי המסקנא דמסקינן דידים שא"מ לא הווין ידים וכן פסק הרמב"ם להכי השמיט דין זה והפוסקים שהביאו דין זה סוברים כפי' הר"ן דלך כולל משמעות שניהם ושניהם בכלל: ע"ב גמ' לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים כו' ואמאי דחיק שמואל לאוקמי מתני' כר"י לוקמא כרבנן ואע"ג דאין ידים מוכיחות כו' בס' יד שאול כתב שהגאון בעל בנין אריאל תמה דמאי קושי' לימא דלהכי דחיק שמואל עצמו לאוקמי כר' יהודא.

משום דאל"כ יקשה למה קתני חד אסור דבמודרני הימך שניהם אסורין וכר' יוסי ב"ר חנינא כו' ע"ש. הס' בנין אריאל אינו ת"י וכפי הנראה לא הועתק יפה דהא מסקינן לעיל כי אתמר דרי"ח במודר אני לך דלך משמע שני לשונות אסורין לך ומשלך אבל לשון הימך לא משמע אלא משלך וכדמוכח ממתניתין דהריני עליך ח' כו' והכי ה"ל לאקשויי דלהכי דחיק שמואל עצמו לאוקמי מתני' כר"י ולא לאוקמי כרבנן ובתרתי מילי כיון דקתני חד אסור אתרווייהו ולא שוו אהדדי דבמודרני ממך לחוד אסור אפי' בהנאה ובשאני אוכל לך אינו אסור אלא באכילה ואיך תנא חד אסור אתרווייהו ולא שוו אהדדי להכי אוקי שמואל דחדא קתני אבל גם זה אין מהתימא כ"כ דקתני אסור וכל חד וחד כדיניה הא כדאיתא והא כדאיתא ומחמת זה לא הי' צריך שמואל לדחוקי ולוקמי מתני' כיחידאה אמנם אי קשיא הא קשיא דאמאי לא משני דשמואל מוקי מתניתין ואפי' כרבנן דע"כ לא אמרינן דידים שאין מוכיחות הווין ידים אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש אשת חברו אבל בעלמא גם רבנן ס"ל דידים שאין מוכיחות לא הוו ידים וכדמסיק רבא לקמן ובפרט לפמ"ש הר"ן לק' בד"ה ר"י אומר כו' לתרץ ממה דאמר שמואל בגיטין (כו) דצריך להניח מקום והרי את מותרת לכל אדם כו' ואלו ודין לא קאמר כו' ותירץ דדלמא שמואל ס"ל דאפי' למ"ד ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים גבי גיטין ל"צ ודין משום דאין אדם מגרש אשת חברו א"כ שמואל בעצמו סובר דרבנן מודו בעלמא דידים שא"מ לא הוו ידים וא"כ מאי פריך הגמ' ואמאי דחיק שמואל כו' ומצאתי קושיא זו בס' שער המלך הל' גירושין פ"א ה"ח ותירץ דהא דמסיק לקמן אליבא דרבא דאפי' רבנן לא קאמרי אלא לגבי גט היינו לפום מאי דמשני כאן רבא שמואל מתניתין קשיתי' דמוכח מיניה דסתם מתניתין ס"ל דידים שא"מ לא הוו ידים וא"כ כי היכי דלא נימא דסתם מתני' ס"ל כיחידאה דחקינן נפשין למימר דע"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי גט כו' ומתניתין אתי ככ"ע.

וברייתא דקתני מודר אני ממך אסור צריך לדחוק ולומר דתנא אחרינא הוא ותנאי שקלת מעלמא או דאסור דקתני בברייתא לאשתעי בהדי' וכאיכא מ"ד שכתב הר"ן וזה ודאי דחוק דברייתא סתמא קתני אבל קודם שתירץ רבא שמואל מתניתין קשיתי' אדרבה מקשינן ואמאי דחיק שמואל לאוקמי כר"י לוקמי כרבנן דאדרבה נימא דרבנן גם בעלמא ס"ל דידים שא"מ הוו ידים וברייתא אתי כרבנן כו' עכ"ל עי"ש באורך ועי' בפי' הרא"ש ד"ה לוקמא כרבנן כו' שכתב וכדמשמע פשטא דמתניתין וכדתני' בברייתא דלעיל עכ"ל תראה שבשלש תיבות שמסיים וכדתני' בברייתא דלעיל שנה לנו בלשון קצרה במתק לשונו הטהור ורמוז בו דברי השעה"מ: בר"נ ד"ה ר"י אומר ודן כו' דאי לא כתוב ודן הוי ידים שא"מ דדלמא בדבורא קא מגרש לה כדלקמן בשמעתין לקמן אינו מבואר רק על מה דצריך לכתוב מנאי והטעם דבלא מנאי איכא למימר דמגרש אשת חברו ובמס' גיטין בפ' המגרש מפרש הטעם על מאי דמצריך ודן דבלא"ה איכא למימר דבדבורא קא מגרש לה וכוונת הר"ן במ"ש כדלקמן למ"ש הוא לקמן ששתי הסוגיות דכאן ודפ' המגרש מגלות כל אחת על חברתה ובס' עצמות יוסף על קדושין (ה') עמד על לשון הר"ן במ"ש בזה הדבור וי"ל דדלמא שמואל ס"ל דאפי' למ"ד ידים שא"מ לא הוו ידים גבי גיטין ל"צ ודן דבלאו ודן הוי מוכיח משום דאין אדם מגרש אשת חברו כו' שהתחיל במה דצריך ודן וסיים משום דאין אדם מגרש אשת חברו דזה הטעם הוא על מנאי ולא על ודן דעל ודן הוי הטעם משום דנתינת הגט לידה מוכח דבגט מגרש לה ולא בדבורא וע' בחדושי הרשב"א שהקשה היאך אפשר לומר דבמנאי פליגי דהא ודאי צריך לכתוב בגט שמו ושמה ואפי' בדיעבד כדאיתא בהדיא בפ' המביא תנין (גיטין ד' כ'.

) וכיון שכן אפי' לא כתב מנאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לאשתו דהא איהו ואיהי בהדיא אכתיב בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה ותירץ דאפילו כתב ביה ודן וכתב ביה שמי' אכתילא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא דדלמא איהו בדבורא מגרש והכי קאמר אנא פלוני פטיר ותריך אנתתי בדבורא בעלמא ודן די יהוי ליכי ספר תרוכין מאיש אחר ולא ממני הלכך צריך לכתוב ודן וצריך לכתוב ממני והר"ן כאן קיצר במובן: בא"ד וכ"ת א"כ היכי מקשינן כו' לאו קושיא היא דאי לאו דדייק שמואל ממתניתין דאתיא כר' יהודא לא הוי שביק רבנן ועבד כר' יהודא עכ"ל בביאורי הגר"א ז"ל סי' כ"ז ס"ק כ"ב כתב וצ"ע דהא אמרינן בפ"ב דמגילה (יח:) דשמואל חייש ליחידאה ע"ש ואפשר דדוקא לחומרא עכ"ל וקצת חדוש דהא פרש"י שם להדיא במקום שהיחיד מחמיר וע' גיטין (דף ל'.

) תוס' ד"ה כיחידאה כו': ד"ה מתניתין קשיתי' ליתני שאני אוכל שאני טועם כו' דאע"ג דכבר אמר מודרני ממך כו' אפ"ה שאני אוכל בלא לך ידים שאינן מוכיחות נינהו דאיכא למימר הכי מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום כו' והרשב"א כאן בחדושיו כתב דבאומר מודרני ממך שאני אוכל בלא לך ידים מוכיחות הוי לכולי עלמא והביא ראיה מדאמרינן לעיל אלא הכי אתמר טעמא דאמר שאני אוכל לך הא אמר מודרני הימך לא משמע דאמר אסור ולא אמר רבותא טפי ולימא טעמא דאמר שאני אוכל לך אבל אמר מודרני ממך שאני אוכל ולא אמר לך לא (כדאסביר לה הר"ן די"ל דה"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום כו') אלא ודאי דבכה"ג לכ"ע הוי יד"מ ובס' דה"מ כתב על ראיה זו שיש לגמגם דהתינח לסברא שכתב הרב בעצמו לעיל באם אמר מודרני ממך לחוד שאינו אסור אפי' בדבור מש"ה שייך שפיר למימר דלשמעינן רבותא טפי דאפי' אמר מודרני ממך שאני אוכל אינו אסור כלל אבל לאידך סברא שהביא הרב בעצמו שבמודרני ממך לחודי' אסור מיהא בדבור (וב' הדעות הובא בר"ן לעיל) א"כ ליכא למילף האי דינא דאיכא למימר דלעולם אף באומר מודרני ממך שאני אוכל לא הוי יד"מ ומאי דלא אמר הכי הש"ס לעיל לאשמועינן דמודרני ממך לאשתעי בהדי' משמע משא"כ באומר מודרני ממך שלא אוכל יש לומר דלא מהני כלום ולא אסור בשום דבר ואפשר דס"ל להרשב"א דאפי' באומר מודרני ממך שאני אוכל אסור מיהא בדבור דמאי דקאמר שאני אוכל רוצה לומר מודרני ממך בדבור אם אוכל לך היום או ביום פלוני וכתב שם שלא מצא חבר בסברא זו להרשב"א שכתב דידים מוכיחות הוי לכ"ע עכ"ל וע' בנימוקי יוסף שעל הלכות הרמב"ן הביא ג"כ סברא זו: שם וקיימא לן כשמואל דמודרני ממך לחוד לא מיתסר.

הלכך הא דאמר ר' יוסי בר"ח מודרני לך שניהם אסורים כו' דקאמר מודרני לך מאכילה הא סתמא לא משמע דאמר אסור דה"ל ידים שא"מ ולא הוו ידים עכ"ל פי' דהגם אם אמר מודרני לך שאני אוכל כתב הר"ן לעיל דלא הוו יד"מ דאיכא לפרש מודרני ממך בדבורא אם אוכל היום כו' אבל אם אמר מודרני לך מאכילה טפי עדיף דלשון שאני אוכל יש לפרש שהוא לשון תנאי אם אוכל אבל כשאומר מודרני מאכילה ה"ז מפרש דבריו ממה הוא נודר מאכילה וכן כשאומר מודרני לך לדברי ר' יוסי בר' חנינא דלך משמע על תרווייהו דלך משלך ולך שלי עליך ומפרש מאכילה ידים מוכיחות הוו ושניהם אסורים לאכול זה מזה ובס' קרן אורה ראיתי שכתב על דברי הר"ן הנ"ל וז"ל ולא הבנתי דהא משמע דאפי' אמר מודרני ממך שאני אוכל בלא לך לאו כלום הוא ואטו מודרני ממך מאכילה עדיף משאני אוכל או שאיני אוכל לאידך גירסא עכ"ל ולפע"ד מובן הדבר בפשוטו וחילוק נכון ביניהם [כהאי שבטא דכדכדא ירושלמי שקלים פ"ד] כמ"ש לעיל והנה בש"ע סי' ר"ו ס"א פסק דידים שא"מ לא הוו ידים ולכן אם אמר שאיני אוכל לך לבד בלא מודרני ממך לא הוי יד וכ"כ הרא"ש בפסקיו ואף דבפירושו בריש הסוגי' בד"ה בכולן עד שיאמר כו' כתב ומיהו שאני אוכל שאני טועם לחודיה מודה שמואל דאסור כו' כתב זה לפי ההוה אמינא דסבר דבאומר מודרני ממך לחודי' אפי' יד שאינו מוכיח לא הוי עפ"ז כתב דשאני אוכל לך לחודי' עכ"פ יד שאינו מוכיח הוי אבל לפי המסקנא דבעינן יד מוכיח יש לומר דגם שאני אוכל לך לחודי' לא הוי יד מוכיח וע"כ צריכים אנו לומר כן דאל"כ הך ברייתא דאייתינן לעיל דקתני שאני אוכל לך אסור איך נעמיד אותה לכן לפי ה"א דלא בעי שמואל יד מוכיח רק שסברתו היה דמודרני ממך לחוד אפי' יד שאינו מוכיח לא הוי כ' הרא"ש אבל שאני אוכל לך לחודי' בודאי עכ"פ יד שאינו מוכיח הוי.

אבל לפי המסקנא דבעינן יד מוכיח נוכל לומר דגם שאני אוכל לך ג"כ לא הוי יד מוכיח ואליבא דשמואל לא מהני גם שאני אוכל לך לחודיה בלא מודרני ממך והברייתא סברה כרבנן דר' יהודא דלא בעינן ידים מוכיחות וכ"כ הקרבן נתנאל ליישב דברי הרא"ש בפסקיו שלא יסתור מה שכתב בפירושו וראיתי בביאורי הגר"א ז"ל שכתב וז"ל הטהור וצ"ע הא בברייתא שם מפורש בהדיא דשאני אוכל לך לחוד אסור ואין לומר דהברייתא ס"ל דא"צ ידים מוכיחות הא דיוקא דשמואל מלך שייך ג"כ אבריית' עכ"ל וכוונתו הקדוש' דכמו דדייק שמואל ממתניתין דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הווין ידים דאל"כ ליתני שאני אוכל בלא לך כן יש לדייק מברייתא דאי ס"ל שא"צ ידים מוכיחות ליתני שאני אוכל בלא לך אלא ודאי סברה הברייתא דצריך שיהיה ידים מוכיחות ואפ"ה קתני שאני אוכל לך בלא מודרני ממך דהוי יד א"כ מוכח דשאני אוכל לך לחוד הוי ידים מוכיחות כן מובן דברי קדשו אבל תמה אנכי ולא אדע שלא זכר שר התורה דברי התוס' שבכאן שעמדו ע"ז בד"ה מתניתין קשיתי' מאי אריא התם שאני אוכל לך בלא לך נמי כו' כתבו וקשה מברייתא דלעיל דאמר שאני אוכל לך משמע כמו כן דאי לא אמר לך לא מועיל [וכוונתם דהא הברייתא סברה דידים שא"מ הווין ידים מדקאמרה גבי מודרני ממך לחודי' ג"כ אסור דקתני אסור אסור תרי זימני.

וא"כ כיון דסברה דידים שא"מ הוו ידים למה לי הא דקתני גבי שאני אוכל לך ליתני שאני אוכל בלא לך] ותירצו וי"ל דכיון דגלי דמודרני ממך מועיל משמע ממילא לך לאו דוקא ובלא לך נמי מהני עכ"ל הרי שהתוס' התעוררו על קושית הגאון שהניח בצ"ע ותירצו: ובירושלמי איתא שאני אוכל לך שאני טועם לך ר' לעזר בשם ר' הושעי' תופשין אותו משום יד לקרבן.

ומזה הביא הרשב"א בחדושיו ראי' דשאני אוכל לך לחוד מועיל ושם בירושלמי א"ר בון ר' חייא בעי אם אמר לא אוכל לך תופשין אותו משום יד לשבועה אמר ר' ייסא אורחא דבר נש מימר קנתה דכולכא (קנתה הוא יד דכולכא הוא ירק פי' דרך בני אדם לומר אחוז ביד הירק פני משה) דלמא כולכא דקנתה פי' היתכן שיאמר בירק היד ה"נ דרך לומר שבועה לא אוכל לך או שמא הוא אומר לא אוכל לך שבועה כן פי' הפ"מ (וע' שבועות לח ר' אליעזר אומר לא לך ולא לך ולא לך שבועה חייב על כל אחת ואחת) ובס' דה"מ כתב בשם המפרשים משום שדרך העולם לשייר בלשונם תיבה האחרונה ולא להשמיט תיבה הראשונה וכתב שהתוס' לקמן ד"ה ליתני שהקשו מנ"ל דשאני אוכל לך הוי יד לנדר דלמא הוי יד לשבועה שמדלג שבועה בתחלה נראה דאשתמיט מינייהו הירושלמי הלז וע' בר"ן ריש מכילתין גבי קושית הגמ' ותו ידות אינשי כו' שכתב הר"ן שאין דרך אדם לחסר בראש דבריו ושם בד' ג' דמתרץ ולאו חסורי מחסרת לה אקדים נמי ותני ידות ברישא פי' שם הר"ן דהשתא הדר בי' ממאי דנקיט בפשיטותא בכולה סוגיין דאי חסורי מחסרא רישא דמילתא לא מיחסרא ואמרינן דלמ"ד לשון שבדו חכמים הוי רישא מיחסרא ולפי מסקנא זו יתישבו דברי התוס':

תוכן העניינים

שלמי נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה