שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
יורה דעה · סימן רלד
א' די"ו אחר יום שמיעת האב וכו' דברי מרן תמוהים דבדין ה' כ' כדעת הר"מ דבעי' שישמעו שניהם ביום א' והדריש' כתב דש"ה דנתארסה לאיש אחר דבחלק הבעל הרי שמעו ארוס אחרון והאב ביום א' משא"כ לעיל דלא מת הארוס א' וליכא שניהם ביום א' ע"ש והוא תימא דבגמ' כפ' נערה המאורסה דע"ב ע"א אמרי' דשמע האב ולא שמע הארוס דבו ביום הוא דמצי מפר וא"א יפר האב באותו יום ששמע ואחר ימים כשנתגרשה ונתארסה יפר האב ובעל אחרון ובשלמא להסו' שהביא הר"ן בנדרים דע"א ע"א דס"ל דלב"ה דמיקלש קליש כשהפר האב ואח"כ מת הבעל א"י להפר האב אפילו בשותפות הארוס דמיקלש קליש ואין בו כח להורישו אפילו לארוס אחרון ניחא דאי מפר באותו יום תו ל"מ להפר אפי' בשותפות ארוס וע"כ דלא מפר האב חלקו עד אחר גירושין ואירוסין אבל להר"מ דס"ל דרישא דברייתא כ"ע היא ואע"ג דמיקלש קליש מצי מפר בשותפות ארוס בתרא וכמ"ש בפי"א מה"נ ע"ש למרן בכ"מ קש' טובא אלא ע"כ דלדעת הר"מ בעי' שישמעו האב וארוס בעיקר שמיעה ביום א' ודלא כהדרישה וכ"נ מדברי הסמ"ג שהביא ראיה לדעת הר"מ מסוגיא הלזו דבעי' שישמעו שניהם ביום א' ע"ש מבואר מזה דלהר"מ בעי' שניהם בעיקר השמיעה ודברי מרן בש"ע צ"ע. ומעתה בע"כ דהר"מ חולק על ס' הרמב"ן שהביא הטור דאם הפר האב ובאותו יום מת הבעל יכול האב לחזור ולהפר כיון שבאותו יום הוא ל"א מיקלש קליש וא"י להפר אלא אם שמע אחר אותו יום ע"ש דממ"ש הר"מ חוזר האב ומפר עם ארוס אחרון ע"כ ביום השמיעה וקאמר עם ארוס אחרון אבל אם לא נתארסה אינו מפר לבדו דלא כס' הרמב"ן וכ"כ הב"ח דהטור אחר דברי הרמב"ן כתב והרמב"ם כ' להודיע דהרמב"ם חולק ע"ש וע"פ מ"ש דברים מוכרחים הם בדעת הר"מ ודלא כהט"ז שכתב דמ"ש הרמב"ם עם ארוס אחרון היינו אי איכא ארוס אחרון צריך האב לשתפו עמו אבל לא נתארסה מפר האב לבדו ע"ש ליתא דבהדיא כ' הר"מ בפי"א מה"נ די"ט דאם לא נתארסה אינו מפר האב לבדו ע"ש ובע"כ ביום שמיעה איירי כמו שנתבאר:
ב' די"ז בין לאחר שמיעה וכו' הטור כ' דעת הר"מ דאין ארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס א' וכהט"ז סקכ"ד דפ' דלא כשמואל מהך בעיא אי גרושין כהקמה דאזלא דלא כשמואל ומ"ש הר"מ שמע ארוס והפר ומת ואח"כ שמע האב ונתארסה לאחר בו ביום אביה ובעלה אחרון מפרין נדריה ש"ה כיון דהבעל הפר את שלו הוי כמו שלא נראו לארוס ע"ש ותמהני דא"כ מאי מייתי הגמ' בדע"א ע"א ת"כ דשמואל דשמע הבעל ולא הפר דארוס אחרון מפר אי מסיפא דברייתא דשמע הבעל והפר ליכא שום סייעתא דהפר שאני כמ"ש הט"ז ורישא דברייתא הא לא הספיק הבעל לשמוע קתני ואי מפ"ל כפי' קמא שכ' הרא"ש דרישא דברייתא מפליג לה בתרי בבי ומייתי ת"כ מסיפא דרישא הא בדין י"ד פ' רישא דברייתא אף דפ' דלא כשמואל וע"כ דנתארסה בו ביום הוא ביום מיתת הבעל במ"ש הר"ן והרא"ש בס"ד וא"כ ליכא סייעתא לא מרישא ולא מסיפא וי"ל דמאי דקאמר ת"כ דשמואל לאו אכולה מילתא דשמואל קאי דוראי שמואל אפילו בלא הפר מיירי דהא אמתני' קאי ומרביה גמר לה ממתני' כמ"ש הר"ן ובד"ז ליכא שום סייעתא מברייתא אלא קאי אהא דמשני עליה יתירה לדרשא מייתי ראיה דלאו בלא נראו לבד מפר כדקתני בברייתא וע"כ נ"ל מעליה יתירה אלא דתנא דברייתא דריש לה דוקא בהפר אבל שמואל דריש ליה גם בלא הפר ולא מייתי ת"כ אלא דאפילו נראו לארוס א' מפר וניחא דפ' הר"מ דלא כשמואל אע"ג דת"כ משום דלד"ז דלא הפר ליכא שום סייעתא מברייתא:
ג' דכ"ג בעל שקיים וכו'. כ"כ הרשב"ץ ח"ב סי' רנ"ה והביאו בב"י וכ"ד המרדכי בפ' כירה ורש"י בספ"ב דיבמות אמתני' דחכם שאסר האשה על בעלה לא ישאנה ועיין בירוש' שהביא הר"ן בנדרים דפ"א ע"ב וכ"נ דעת הר"ש בפ"ג דנגעים אמתני' דכל הנדרים אדם ע"ש והמרדכי בפ' המדיר וכן הסכים הת"הד סי' רע"ג וכ"כ הסמ"ג עשין רמ"ד ומה שהוכיח המרדכי בפ' השולח מברייתא דספרי דאין חכם יכול להתיר עיין להסד"ר שם ע"ש והג"מר בפ' כירה הוכיח דאין יכול להתיר אחר שקיים הבעל מגמ' דפ' כירה דפריך ממתני' דמפרין נדרים נימא מי יימר דמזדקיק לה בעל וא"א יכולה להתיר בג' הדיוטות דשכיחי ע"ש ואיכא למידק דא"כ אפילו לא קיים דהא מתני' בלא קיים מיירי. ומדבריו מבואר דדוקא בקיים הבעל הוא דאין ג' הדיוטות יכולין להתיר וי"ל דמפ' מ"ש בגמ' שם מי יימר דמזדקיק לה בעל היינו דילמא יקיים והו"ל מוקצה אבל בלא קיים ודאי דלא קשי' מי יימר וכו' דהא סגי לה בג' הדיוטות ולהסו' דיכול חכם להתיר י"ל דמ"ל להגמ' דמתני' בכל נדרים מיירי אפילו נדר ע"ד רבים דאין חכם יכול להתיר ובעל מצי מפר אפילו נדרה עד"ר כמ"ש התוס' בפ' השולח דל"ו וכן צ"ל בגמ' שם דמ"ל דמתני' בכה"ג דאל"ה ק' נוקמה בנדרה ביום השבת דבי"הש הוה חזי וכי נדרה אידחי וע"י הפרה הדר אחזי ואין מוקצה לחצי שבת. איברא דלכאו' יש להוכיח דאין חכם יכול להתיר מדתנן בפ' המדיר ואלו יוצאות שלא בכתובה נודרת ואינה מקיימת וא"א אמאי יוצאת שלא בכתוב' תלך אצל חכם ויתיר לה וחכם עוקר הנדר מעיקרו ואפילו דלא קיימה אין בניה נענשים ואפי' דמ"מ נתכוונה לאיסור וכמ"ש הריטב"א בחי' שם ע"ש די"ל בנדרה עד"ר דאין חכם יכול להתיר או דס"ל אין פותחין בחרטה ולא מצאה פתח לנדרה ובן י"ל בגמ' דנדרים דפ"ה דמתבאר שם דלמ"ד עד חשיכה יכול להפר אפילו שלא לצורך השבת וטעמא משום דאין לה תקנה כמ"ש הראשונים שם ול"א דיש לה תקנה ע"י חכם די"ל דמיירי בכה"ג דכתי' גם עפי"ז. י"ל מה שהוכיח מהר"ם מינץ סי' י"ח מפלוגתא דתנאי בפרק המדיר בנדרה היא וקיים לה איהו אי אמרי' היא נתנה אצבע או הוא נתן אצבע בין שיניה והשתא אפילו הוא נתן אצבע אמאי יתן כתובה הא בידה לילך אצל חכם ולהתיר לה אלא ע"כ כשקיים הבעל אין חכם יכול להתיר ע"ש ועפי"ה אין משם ראיה. נקטי' דדעת רוב הראשונים אפילו קיים הבעל חכם יכול להתיר וכ"פ מר"ן בש"ע:
ד' דכ"ה הבעל יכול להפר בלא שמיעה. כ"ד הר"מ והר"ן והריטב"א בחי' בפ' המדיר דע"ב ע"א דס"ל את"ל פשיטותא היא או דנפשטה מדלא תני בבריית' אלא למעוטי חרש אבל דעת הרא"ש והטור דלא נפשטה הבעייא וכ"נ דעת התוס' בפרק המדיר שם בד"ה יחזור מדלא הוכיחו עדיפא מינה מהפשיטו' וכ"ד ר"י הביאו הג"א שם וכ' ראי א"ל לכי שמענא יהיה מופר מהני וכ"כ הש"ך סקמ"ג בשם הרא"ש ע"ש:
ה' דמ"ט ואפי' אחר כמה ימים. כן הכריע הטור וכ"נ דעת הרא"ש בפ' השולח רל"ה ע"ב שהק' אמאי נשאת אין מדירין אותה ידירוה ויקיים לה הבעל ותי' דנשאלין על ההקם ע"ש וא"א ידירוה עם חשיכה ויקיים לה הבעל ולא תזוז משם עד שתחשך אלא ע"כ דס"ל דנשאלין על ההקם אפילו אחר כמה ימים והתוס' לא תי' דנשאלין על ההקם דאזלי לשי' שכ' בפ' המדיר דע"א ע"ב בד"ה אבל דבעי' ביום שמעו ועפי"ז ניחא מה שהק' ה' משאת משה ח"א חי"ד דנ"ט לדעת הר"מ דמצי לקיים קודם שתדור ול"מ להפר קודם שתדור אמאי נשאת אין מדירין אותה יקיים לה הבעל קודם שתדור וידירוה אח"כ ע"ש. ול"ק דהר"מ הוא מהסו' דיכול לישא על הקמתו אפי' אחר כמה ימים במ"ש מרן בב"י גם נעלם ממרן דברי הרא"ש הללו ע"ש ומה שהק' שם להסו' דאין הבעל יכול להפר השבועות ישביעו אותה ע"ש לק"מ דהא תנן התם נמנעו להשביע' מפני חומר שבה אבל דעת הרשב"ץ ח"ב סי' רנ"ה וכ"כ הת"הד סי' רע"ט דא"י לישאל על ההקם אלא ביום שמיעה כדעת התוס' ואין להוכיח מגמרא בנדה דמ"ו ע"ב גבי יתומה שנדרה דהתם אינה אשתו מדאורייתא ועיין לה' חק"ל ח"ב מי"ד סי' ס"ד שנעלם ממנו שד"ז נפתח בגדולים:
ו' דנ"ח ויש מי שמתיר וכו' ה"ד הר"מ ומ"מ מודה דבארוסה אינו מפר אלא כמו ארוס והלח"מ הקשה מדפריך בגמרא ר"פ נערה המאורסה ואימא האב מפר לחודיה ומשני א"כ ואסרה איסר למ"ל ולדעת הר"מ מאי פריך נימא דבארוסה אינו מפר אלא דומיא דארוס ואצט' ואסרה איסר לבית אביה שמפר בל הנדרים ע"ש ול"ק דהר"ן פי' שם דלא כהרא"ש בפי' אלא דמאי דפריך הגמ' ואימא אב לחודיה היינו האב לחודיה דוקא ובעל דכ' רחמנא היינו אם הקים קיים וכמ"ש הגמ' בסמוך ע"ש וא"כ כיון דהאב לחודיה מפר בלא ארוס והארוס אינו יכול להפר כלל וא"כ ודאי דמפר כל נדריה כמו עד שלא נתארסה דליכא לדמויי לארוס ביון דארוס אינו מפר כלל. ברם הדבר הקש' לדעת הר"מ הוא מה שהק' עוד הלח"מ נימא אין היקש למחצה ונקיש קודמי הויה ב' לקודמי הויה א' לכל הנדרים ע"ש ומה שתי' השע"ה דליכא לאוקושי להאי מילתא מכח ההוא היקשא דספרי ע"ש ליתא דהיקשא דספרי אצט' נמי לכדדרשי' בספרי שם מה אב אינו מפר אלא נדרים שלא הוקמו ולא הופרו ע"ש וא"כ שני היקשות אצט' לדרשא אחריתי ומאי חזית דילפת מהיקש דספרי לכל הנדרים נקיש לקודמי הויה א':
ז' דס"ד אמרה קונם שאיני נהנה לבריות וכו' היינו מן הבריות והר"מ בפי' המש' כ' היינו שלא יהנו הבריות ממנה וטעמא דיפר משום דמשיאתו ש"ר בשכינותיה כמ"ש מרן בכ"מ בפי"ב ע"ש והק' הלח"מ דאי יכול להפר דמשיאתו ש"ר אמאי בנדרה שלא תשאל תצא בלא כתובה הא הוא נתן אצבע בין שיניה שלא הפר לה ובכ"הג לא תצא שלא. בכתובה כמ"ש הר"מ שם ע"ש ולפי מ"ש הרשב"א והריטב"א בפ' המדיר דע"א דל"א הוא נתן אצבע אלא בקיים לה אבל לא הפר לה לחור לא דמ"ל טרידנא ומ"ש בגמ' נדרה ולא הפר לה ל"ד אלא ר"ל וקיים לה ע"ש. י"ל דמ"ש הר"מ תצא בלא כתובה בשתק ולא הפר לה ומ"ש הר"מ נדרה בנזיר ולא הפר לה לישנא דגמ' נקט ול"ד אבל הטור ס"סי זה כ' בפשי' דמשום משיאתו ש"ר לחוד א"י להפר ואין להקשות למ"ש הרשב"א והריטב"א מאי פריך בגמ' דע"א דר"מ אדר"מ די"ל דע"כ ברייתא דנדרה בנזיר דקתני ולא הפר לה היינו דקיים לה דאל"ה לא הוו פליגי בה תנאי דבכ"הג לכ"ע היא נתנה אצבע ועיין להנ"מ דרמ"ט ע"ב ע"ש:
ח' דס"ז אבל אמרה קונם תשמישי וכו' כ' הפרישה דמ"מ צריך להפר שמא יגרשנה והביאו הש"ך וכ"נ עיקר ומה שהק' הט"ז ססקס"ג דא"כ מאי פריך בגמ' בנדרים דפ"א גבי שלא אשמש מטתי למ"ל הפרה הא משעבדה ליה נימא שמא יגרשנה ע"ש לק"מ דא"כ בסיפא דברייתא שלא אציע מטתך דא"צ להפר הו"ל להפר שמא יגרשנה כיון דברישא בהכי מיירי ומה. שחידש הט"ז דדווקא הנאת שאר תשמישין דלא הו"ל אלא שעבוד בעלמא הוא דאמרינן יפר שמא יגרשנה דמהשתא מדינא חייל דקונמות מפקיעין מדי שעבוד אלא דרבנן אלמוה לשעבודו אבל ת"ה דמדינא אין קונם מפקיעו וכיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל ע"ש ליתא דמדברי הר"ן בנדרים דט"ו ע"ב אין נר' כן דהמתני' דאיני משמשיך פריך בגמ' והא משועבד לה והק' הר"ן הא קונמו' מפקיעין מדי שעבוד ותי' דאלמוה רבנן ע"ש הרי דאין לחלק בהכי וכ"נ מדברי התוס' ר"פ המדיר שהק' לפירש"י דאין אסור בתשמיש דמשועבד לה דא"כ הגמ' הו"ל להקשות מגופא דמתני' ול"ל לאתויי מתני' דנדרים ע"ש וא"א מאי קו' הא מדינא אין הקונם מפקיע שעבוד התשמיש אבל שאר הנאות הקונם מפקיע ולהכי פריך ממתני' דקונם שאני עושה וכו' דאפי' שאר הנאות אלמוה רבנן ועוד י"ל על טעמו של הט"ז דא"א לתת חליפין וכו' מגמ' דיבמות דס"ו ע"ב ועיין להר"מ בפי"ב מה' נדרים ולהמח"א בריש ה"נ ע"ש:
ט' דס"ח אסרה עליה תשמיש כל אדם וכו' כ"כ רש"י והרא"ש והר"ן בפי' מתני' דנטולה אני מן היהודים אבל הטור כתב אסרה תשמישה על כל אדם והק' מרן בב"י אמאי חייל נדרה כיון דמשוע' לו ע"ש ובפ' אע"פ דנ"ט אסיקנא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וכ' התוס' דמ"מ אלמוה לשעבודה דאשה ולשעבודיה דב"ח מיהו דווקא בקונם פרטי אבל בקונם כללי כמו הקדש לא אלמוה ומפקיע מדי שעבוד דלא שכיח בכה"ג ע"ש ולפ"ז א"ש דברי הטור דכיון דאסרה תשמישה על כל היהודים הוי קונם כללי ומפקיע מדי שעבוד ולא אלמוה ובפ"ב דנדרים דפ"ה דמוקי מתני' באומרת יקדשו ידי לעושיהן דפריך והא משעבד' דאכתי לא אסיק אדעתיה הא דקונמות מפקיע שעבוד ולכך אפי' בקונם כללי פריך והא משעבדה ליה אבל למאי דמסיק קונמות מפקיעין וכו' אה"נ ביקדשו ידי חייל ולא אלמוה מיהו מדברי הר"מ בפי"ב מה"נ דין יו"ד נר' דאפי' באומרת יקדשו ידי לעושיהן אלמוה אפי' בקונם כללי וע"ש במרן הכ"מ ובדין ח' ועיין להמח"א ה' גביית חוב סי' ג' ע"ש והפרישה והב"ח כ' דאפילו משעבדה ליה על כולל חייל והט"ז דחה דבריהם והוכיח דגבי שעבוד לא חייל אפי' בכולל ול"ד לשבועה ע"ש ומצאתי שכ"כ הרשב"א בחי' דט"ו ע"ב והוכיח מההיא דנדרים דפ"א שהביא הט"ז ע"ש וכ"נ דעת רש"י בר"פ המדיר שכתב אין הנאת התשמיש נאסר עליה שהרי משוע' לה ע"ש הרי דאע"ג דכולל גם שאר הנאות לא חייל מיהו י"ל דרש"י ר"ל דכיון דהדירה סתם והוא משועבד לה אין כוונתו אלא על שאר הנאות ואה"נ אי הדירה בפי' חל בכולל ועפי"ז י"ל מה שהוכיח ה' קול יעקב דמ"ח ע"ג מדברי רש"י הללו דאי נדר על ב' דברים וא' מהם לא חייל לא אמרי' הותר מקצתו הותר כולו דלא אמדי' הכי אלא אי הותר מקצתו ע"י שאלה לחכם דא"א דאפי' בכה"ג אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו אמאי יעמיד פרנס הא כיון דלא חל מתשמיש לא חייל על שאר הנאות ותמה עפי"ז ע"ד הרשב"א בנדרים דט"ו ע"ב שהוכיח דאדם אוסר ע"ע דשב"ל מ"ה ממתניתין שם ד"ל הנודר מן הנולדים אסור גם בילודים ואי אסור דהתם מדרבנן הו"ל להגמ' לאתויי ההיא מתניתין להוכיח ממנה דאסור מדרבנן את"ד הרשב"א. ואי איתא דנדר שלא חל מקצתו חל המקצת האחר הא שפיר מתני' דאסור בילודים דמ"ה הוא ע"ש וי"ל דמ"מ מ"ש דעל הנולדים נמי אסור מ"ה כמו בילודים ומ"מ יש להוכיח דאי איתא דחל מקצתו מן התורה מאי ק"ל אמאי לא מייתי הגמ' דאיכא בל יחל דרבנן מהך מתני' הא י"ל דש"ה דאיכא נמי ילודים שהם דאורייתא אבל של דרבנן לחודיה לא מצינו דתני תנא אסור ב"י ומ"מ י"ל דהרשב"א קאי להסו' שהביא אח"ז דשאיני משמשיך הוי דבר שיש בו ממש ואסור מדאוריי' וכי קאמר הגמ' ב"י דרבנן אשארה ע"ש וא"כ גם בהך מתני' תני דאורייתא ודרבנן ובעיקר מה שהוכיח מדברי רש"י עפי"ה אין משם שום הוכחה כלל גם אזדא לה מה שהוכיח המח"א ה"ש סי' ח' מדפריך הגמ' ר"פ המדיר וכיון דמשוע' לה היכי מצי מדיר לה והתנן שאני עושה ע"פ א"צ להפר ואי איתא דלא חל מקצתו לא חל כולו מאי פריך הא ש"ה כיון דלא חל אשבע מלאכות אשאר הנאות נמי לא חל ע"ש. ועפי"ה י"ל דגם במתניתין דהמדיר איכא הנאת תשמיש בכלל אלא אמרי' כיון דנדר סתם לא נתכוון על מה שהוא משוע' א"כ גם במתני' דשאני עושה ע"פ נימא כן ואפי' למ"ש התוס' שם דאין הנאת תשמיש בכלל מ"מ י"ל דפשיטא ליה להגמ' דאין כוונתו על מה שהוא משועבד עד שידור בפי' באופן דאין מדברי רש"י שום ראיה דלא כהפרישה ומ"מ דברי הט"ז עיקר וכמ"ש הרשב"א וכמו שנתבאר ועיין בירוש' שהביא הר"ן ברפ"ד דנדרים גבי נדרי זרוזין שנר' דנדר שלא חל מקצתו בטל הוא ולא חל כולו ע"ש ומ"ש השע"ה ה"נ די"ב לדחות ראיית ה' קול יעקב מדברי רש"י ע"ש ועיין להט"ז בסקס"ג ובמש"ל ע"ד הט"ז והנה מסיק המח"א דלא אמרי' הותר מקצתו הותר כולו אלא בנדר שהותר ע"י חכם ומ"מ בנשבע להשתתף עם ראובן שנה א' ואח"כ נשבע להשתתף עם לוי ב"ש לא אמרי' דבשנה ב' מחוייב להשתתף עם לוי לקיים שבועתו דמ"מ לא נתקיימה שבועתו דנשבע על ב' שנים והוי ש"ש משעה שיצאה השבועה מפיו וי"ל בזה דאינו מחוייב להשתתף בשנ' ב' עם לוי ומהרש"ך ח"א סי' פ"ב כ' דאפי' אם נאמ' היכא דנשבע על תאנים ואח"כ נשבע על תאנים וענבי' דחל מיהא על הענבים מ"מ אין ללמוד מזה למשרת שנשבע לשרת את א' שנה ואחר כך נשבע לאיש אחר לשרתו ב"ש דאפשר דלא חל כלל דשאני ענבים דבשעת השבוע' איכא ענבים אבל בשנה ב' ליתא בשעת השבוע' ליחול עלה ע"ש הרי דבכה"ג לא חלה כלל לדע' המח"א ומהרש"ך אלא שהטעמי' חלוקים וראיתי לה' קול יעקב ד"ל שחזר וכ' בפרט זה והביא מדברי הר"ן בנדרים די"ז כמ"ש השע"ה והוכיח עוד מדברי התוס' בפ"ג דשבועות דב"ד ע"א בד"ה משכחת לה שכ' בס"ד דרש"י מפרש אליבא דר"ש דל"ל כולל ול"מ לה אלא בהתרה ע"ש ונר' דש"ה דמיירי בסתם ולכך לר"ש דל"ל כולל ולא חייל אמרי' דאין דעתו אלא על ההיתר דאין אדם מ"ד לבטלה משא"כ היכא שפי' בהדיא תאנים וענבים ועיין בנדרים דכ"ח ע"א דתנן אף במה שאינו מדירה ולהר"מ בפ"ד מה"נ בהך דינא דמתני' ע"ש ויש להוכיח דבטל מקצתו בטל כולו והוא ממ"ש כל הראשונים במתניתין דנדרים דכ"ה ע"ב ראו אותם אוכלין וכו' והיו אביו ואמו וכו' דשרי אפי' בלא שאלה דמוטעה בעיקר הנדר ול"ד לפותחין בשבתות וכו' ואמרי' שם הותר מקצתו הותר כולו אע"ג דהותר בלא שאלה וטעמא דכל היוצא מפיו יעשה כתיב ולא היכא דבטל מקצתו וכ"נ מדברי הסמ"ג הביאו מרן בב"י סי' רט"ו שכ' הא דנדרים חלין ע"ד מצוה דוקא שנדר על המצוה בפי' אבל היכא דנדר סתם דאמר אילו הייתי יודע וכו' והכנ"הג סי' רט"ו הג"הט אות ו' כ' אשה שנדרה להתענות בכל יום חוץ מיו"ט ראיתי למהר"ם שהיה מצריך להתיר לה ונראה דכיון דאיכא מרבוותא דס"ל אין צריך התרה כשמתירין לה לא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו ע"ש נראה דפשיטא ליה דלא אמרינן נדר שלא חל מקצתו לא חל כולו ואני מסתפק היכא דלא חל מקצתו מדברי חכמים כגון חנוכה ופורים לדעת הר"מ דחכמים עשו חיזוק לדבריהם וא"צ שאלה אי בטל כולו כיון דמדאורייתא חל כולו והמ"צ ח"ב סי' מ"ג כתב בפשיטות דהיכא דבטל מקצת מחמת דלא חל בטל כולו ועדיפא מינה צדד שם דהיכא דהותר מקצתו משום דלא חל הותר כולו ולא בעינן שיחליף דבריו דלא בעי' שיחליף דבריו. אלא גבי התרת חכם ע"ש ועיין בנדרים דמ"ב ע"א דאמרי' ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו נכסי עליך וכו' וע"ש בסוגיית הגמ' ובדברי הרא"ש והר"ן שם ולהכנה"ג סי' רכ"ט הג"הט אות ב' במ"ש בשם הריטב"א ע"ש ויש להוכיח דבטלה מקצתה בטלה כולה מהירושלמי הביאוהו בל הראשונים שבועה שלא אוכל מצה בל"פ לוקה ואוכל מצה בל"פ והשתא אמאי לא גזרינן כזית קמא אטו כזית בתרא כדגזרי' ביבמות דכ' ביאה א' אטו ביאה ב' והתוספות בקידושין דל"ח גבי חדש כ' גזירה בזית קמא אטו כזית בתרא אע"כ בטלה מקצתה בטלה כולה וליכא למיגזר עוד מיהו י"ל בזה כיון דהזכיר ליל פסח אין כוונתו אלא על המצוה דהיינו כזית קמא ועיין לה' קול אליהו חי"ד סי' ט"ל דכ"ב ע"ב מה שהוכיח מדברי הרשב"א והרדב"ז ע"ש ועיין בספרי הקטן מצות כהונה שהארכתי בזה: