שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
יורה דעה · סימן קס
א' ד"א הגהה אבל ברבית דרבנן וכו' ואפי' דהמלוה היה רוצה להלוות לישראל אחד ברבית והו"ל לא קאי בתרי עבדי דנהרא אפ"ה עובר וכ"נ מדברי התוס' בחגיגה די"א בד"ה אין מוסרין שכ' דהיה מוצא גוי אחר ללמדו ולא כ' ישראל אחר מוכח דבכ"הג עובר ודלא כהפ"מ ח"ב סימן ק"ה ע"ש ועוד אפי' נימא דגם בכ"הג לא עבר מ"מ הרי כ' הרב משפטי שמואל סי' קל"ד ובתשו' הר"ב סי' ג' דלא בעי' תרי עברי דנהרא אלא בס' אי עביד איסורא אבל היכא דעביד איסורא בודאי לא בעי' ע"ש והכא הרי לוה עביד איסורא בודאי מיהו דברי המ"ש הללו ליתא ונעלם ממנו דברי התוס' דחגיגה שהבאתי ודברי התוס' בפ"ק דמציעא דף יו"ד ע"ב בד"ה א"כ ועיין לה' זרע אברהם חיו"ד סי' א' ע"ש. אח"ז ראיתי להריטב"א בחי' במציעה דמ"ה ע"ב והובא בש"מ שם דמאי דלא עבדי הערב והעדים בלפני עור משום דאפשר בזולתם ע"ש נר' דס"ל כמ"ש הפ"מ:
ב' ד"ה המחילה מועלת כ"ד הר"מ בפי"ד לפמ"ש ה"ה שם ע"ש וכ' הרב זקן אהרן סי' ק"ט דלא כ"כ הר"מ אלא אם מעצמו עשה תשו' ורצה להחזיר שהרי הר"מ הוכיח ד"ז מברייתא דהגזלנין ומלוה ברבית ע"ש. ותמהני דבזה אפילו הגאונים מודו והר"מ בכל גוונא מהני' מחילה וכ"נ מהגמ"י שם במ"ש מס"ה לדחות הוכחת הר"מ ע"ש. דכ"נ מבעל התרומות סי' מ"ו ש"ד ח"ד ע"ש כתב הב"ח בדעת הטור דלא חלק הר"מ על הגאונים אלא בקנו מידו אבל בלא קנו מודה דלא מהני מחילה ע"ש ועפ"ז ברייתא דהגזלנים שהוכיח ממנה הר"מ בקנו מיירי אבל לא קנו יקבל מהם משום איסור רבית ועיין להרב כהונת עולם ולה' ב"ד הלכות רבית סי' פ"ד ופ"ה ע"ש:
ג' כ' הכנ"הג הג"הט אות י"ט הסכמת האחרונים דוקא מחילה בפי' אבל אומדנא דאנן סהדי דמחל ל"מ ע"ש ולא זכר דברי הב"ח בח"מ סי' ט' שכ' דגם גבי רבית דוקא בתבעו הוא דמחוייב להחזיר אבל לא תבעו אמרי' מסתמא מחל ע"ש אבל הסמ"ע שם כתב דברבית אפילו לא תבעו משום דכתיב וחי אבל בשוחד דוקא תבעו ע"ש מש' דברבית ל"א מסתמא מחל אבל בשוחד מסתמא מחל אבל כשתבעו מחייב דלא נתן לו אלא אדעתא לזכותו בדין וכיון דדיניו בטלין הוי מחילה בטעות ועיין להע"הש שם וה' ב"הי כאן בדברי הסמ"ע ע"ש:
ד' ד"ו והיה משגר לו וכו'. כתב הסד"ר בס' דברים פי"ז דדוקא רבית קצוצה הוא דאסור רבית מאוחרת אבל א"ר שרי ברבית מאוחרת כיון דאינה אלא מדרבנן והוכיח כן מברייתא דספרי שם וע"ש בחי' ולפ"ד צ"ל דשולח דורון כ"ז שמעותיו בידו הוי ר"ק דהא מרן פ' דשולח דורון אסור ברבית מאוחדת וכ"כ מהריב"ל ח"ג סי' ס"ה דשולח דורון כ"ז שמעותיו בידו הוי ר"ק ושגם דעת הר"מ כן ע"ש. וה' כהונת עולם ד"ג ע"ב הקשה ממ"ש הר"מ בפ"ה דאם בשעה שמרויח לו זמן א"ל דור בחצרי חנם לא הוי אלא א"ר כיון דלא קצץ בשעת ההלואה ע"ש. ול"ק דכבר כ' המבי"ט ח"א סי' כ"ג וסיעת מרחמוהי הבאתי דבריהם בסי' קס"ו דדוקא בדירת החצר דלא מינכר אבל אי נתן לו מעות כדי להרויח לו זמן הוי ר"ק ע"ש וא"כ דורונות הוי כמעות והוי רבית קצוצה וגדולה מזו נר' מדברי התוס' בפ"ק דקידושין ד"ח בד"ה צדקה דאפילו רבית דברים אם הוא בזמן שמחוייב לו הוי דאורייתא ע"ש :
ה' כתב הרב שאלת יעב"ץ סי' מ"ז אדם חשוב אסור לקבל מתנה ממי שהלוה לו דקבלתו המתנה מהמלוה הוי באלו נתן לו מעות כדאמרי' בקידושין נתנה היא. ואמר הוא ע"ש ועיין להט"ז סק"ח ולפמ"ש הר"ן בהלכות בפ"ק דקי' דבאדם שאינו חשוב נמי קבלת המתנה מידו הוי הנאה אלא דלא שוייא פרוטה אבל באדם חשוב ש"פ ולכך בקנין חליפין דלא בעי פרוטה אפילו באדם שאינו חשוב קני ע"ש א"כ יש לאסור אפילו אדם שאינו חשוב גבי רבית דאפילו פחות מש"פ אסור והשע"ה תמה ע"ד הר"ן הללו דא"כ מאי ק"ל שם אפירש"י אמאי לא פירש דוכן לענין ממונא דקאמר דבא דקאי אאדם חשוב ומאי קו' נימא משום דבממונא קני מדין חליפין דלא בעי שו"פ ע"ש וי"ל דה"ק הי"ל לפ' בגוונא דלא קני חליפין כגון ע"ע דל"ק בחליפין כדאיתא התם ד"ח ומה שהקשה עור ה' שע"ה במ"ש הרן דבקרקעות ומטלטלין קניא באדם חשוב ע"ש י"ל דלר"י דס"ל בהזהב ד"ת מעות קונות ופירש"י מדכתי' ונתן הכסף וקם לו ע"ש כיון דכתיב כסף ל"ק בחליפין במ"ש בפ"ק. דקידושין ד"ז גבי פדיון הבן א"כ לר"י קנין חליפין. הוא מדרבנן ושפיר אתיא מילתיה דרבא דוכן לענין ממונא לענין דקני מדאוריי' ונ"מ טובא כמ"ש רש"י שם בהזהב ע"ש:
ו' לוה מעות נחושת מותר לפרוע לו מטבע כסף בסתם. כ"נ. מגמ' דנדרים דמ"ג ע"א דקאמר בשלמא לא ילוה דקמהני ופי' כל הראשונים דהיינו דפורע לו כסף משמע בעלמא בלא נדר שרי :
ז' אסור להקדים וכו' עיין למהרש"ך ח"ד סי' פ' ע"ש:
ח' ד"ח אפי' לבניו ולכ"ב אסור כתב הב"ד בה' רבית דמ"ד דדוקא באין סמוכין ע"ש אבל בסמוכים ע"ש שרי והוכיח כן מגמ' פ' שואל דקמ"ט דמשני הגמ' מתני' אליבא דר"י משמע דהילכתא היא והא אידחיה לה בפ' אז"נ אלא ע"כ בסמוכים ע"ש לא אידחיא וכ' שרש"י נרגש מזה שבפ' שואל פי' בסמוכים ע"ש ובפ' אז"נ לא פי' כלום ע"ש. ודבדיו תמוהים דהא דאידחיא הוא משום דאתי למסרך ולא גזרו אלא גבי דבית דאיסור דאורייתא ועוד דמושך לבות ב"א כמ"ש הטור אבל באיסור דרבנן כקוביא וכיוצא ל"ג בפ' שואל בקוביא מיירי וכ"כ ה"ה בפ' כ"ג. מה' שבת לדעת הד"מ והרשב"א בחי' שם בשם הראב"ד ב"ד וכל הפו' כמ"ש בב"י ואין גם א' שיחלק בין סמוכים לאין סמוכים וכ"נ מדבדי בע"הת שמ"ו ח"ג סימן כ' שהוסיף במימרא דר"י בנים קטנים ע"ש וסתם כ"ק סמוכים עש"א הם וכ"כ בש"מ בפ' אז"נ דע"ה בהדיא דמימרא דר"י בסמוכים ואידחיא נקטי' דאין לחלק בכך ודלא כהב"ד ודע דשמעתא דפ' שואל ליכא רבית כלל ומ"ש כגמ' וכדברי הלל אף משום דבית היינו אי שואל א' מחבירו ככר ולאו במפיס וליתא לדברי ה' פרי הארץ ח"ב חיו"ד ד"מ ע"ש:
ט' הנותן לחבירו מעות ע"מ שיפרע לו כל ימיו סך קצוב לשנה ולעולם לא יחזירם לבעל המעות התיר הפמ"א ח"ב סי' ק"ח אבל אם מתחייב לו עוד כל ימי האדץ לו ולזרעו אסור ה' זרע אמת חיו"ד סי' ע"ו ע"ש ועיין להכנ"הג בתשו' חיו"ד סי' ק"ץ ובתשו' מהד"ש פרימו סי' כ"א ולהרב כהונת עולם סי' קע"ו ע"ש:
י' די"א אם לא היה רגיל וכו' מדברי התוס' בפ"ק דקידושין ר"ח בד"ה צדקה נראה דרבית דברים אסור מדאורייתא כ"ז שעדיין חייב לו ועיין למהריק"ש בתשו' סי' קכ"ו שכ' דבשעת הפירעון ובשעת ההלוואה וחבירו משיב לו מותר ע"ש טעמו:
י"א די"ג מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה וכו' ואפי' הנותן חייב ללוה ופייס למלוה במעות כדי להמתין ללוה בשביל שלא ידחקנו הלוה לנותן מותר שהרי אינו חייב הנותן להמלוה כלום אפילו מדר' נתן דהיינו שיש ללוה ממה לפרוע ה' חינוך בית יהודה סי' ס"ד ע"ש:
י"ב וגם לא יאמר למלוה פ' יתן לך וכו' משמע מדברים הללו דאפילו הרשב"א ודעמיה דמתירין בפייס מחמירין בחלוקה דפ' יתן לך בשבילי והטעם דכשיאמר כן מחזי דשולח לו המעות על ידו ואין נראה כן מדברי בע"הת שמ"ו ח"ד סי' י"ד שכתב בשם הראב"ד דאסור לומר לו פ' יתן בשבילי לאהבתי וכ"ש בפייס ע"ש משמע דעדיף טפי פייס לאיסורא וצ"ל דלא כ"כ הראב"ד אלא בפ' יתן לך לאהבתי כיון דמזכיר הסיבה לא מחזי בשולח לו ע"י אבל כשלא יאמר לאהבתי עדיף טפי לאיסורא מפייס ולפ"ז באמר לאהבתי תליא בפלוגתא דרבוותא דהמתירין בפייס כ"ש דמתירין בלאהבתי אבל כשיאמר סתם אסור לכ"ע וכן הרשב"א ח"ג סי' רי"ג לא התיר אלא באומר פ' יתן לך שאמר ליתן לי במתנה והמש"ל בפ"ה די"ד כתב בפשי' דמאן דשרי בפייס כ"ש בפ' יתן לך ע"ש ואין נראה כן מדברי מרן בש"ע ועיין להלבוש:
י"ג אמר כל הנותן לא יפסיד כתב מדן בב"י דאסור וההיא דשרי במודר הנאה אין לו מה יאכל שאני ע"ש וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א והרמב"ן ע"ש אבל הרא"ש בנדרים דכ"ג כתב אין לו מה יאכל ל"ד אלא אורחא דמילתא נקט והביאו מרן בב"י סימן דכ"א וכ"נ דעתו שם בש"ע שהשמיט אין לו מה יאכל ע"ש וא"כ ה"נ גבי רבית שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד ועיין להר"מ בפ"ז מה"נ ולה"ק שם ולה' מש"ל בפ"ה מה' מל"ול די"ד ולה' כהונת עולם ד"ג ע"א במ"ש גבי לימוד ובמ"ש לקמן סי' רכ"א :
י"ד כתב הב"י בשם תשו' הרשב"א והיא בח"ג סימן רמ"ד דאם הלוה לחבירו ע"מ שיפטרנו מן המס הוי ר"ק ובסי' קע"ז בהב"י בשם תשו' הרשב"א והיא בח"ב סי' קע"ד דלא הוי אלא א"ר ע"ש והיינו אם מדין לא נתחייב במס אבל אם כבר נתחייב במס הוי ד"ק ועיין להרשב"א ח"ד סימן קע"ו שכתב מן הדין על הלוה לפרוע המס ועיין להג"ת דרמ"א ע"ב שכתב חילוקי דינין בזה ולהמש"ל בפ"ה דין י"ד ובמש"ל סי' קע"ז דין ח' ע"ש:
ט"ו די"ד אסור אומר הילך מנה זה וכו' כ' הר"ב בש"מ רס"ט ע"ב דאם אמר זרוק צרור לים ואלוה לך אסור ומש' מדבריו שם דר"ק הוי ולשי' אזיל שכתב בפ' השואל רצ"ט גבי הכישה במקל דאם אמר זרוק מנה לים ואתחייב לך חייב מרין ערב וכן גבי קידושין עיין להריטב"א בחי' בקידושין ד"ח ע"ש אבל להחולקים דס"ל דלא נתחייב ואינה מקודשת כמ"ש בא"הע סי' ל' ובהכנ"הג ח"מ סי' קכ"ט בהג"הט אות י"ט ע"ש ה"ה הכא גבי דבית דשרי והמש"ל בפ"ה מה' מל"ול די"ד נסתפק בזה ולא ראה דברי הש"מ ועיין להמח"א בה' רבית סי' י"א ולה' מוצל מאש קצבי סי' ע"ו ולה' שער יוסף והברכ"י ח"מ סימן ולהכנ"הג בתשו' חיו"ד סי' ק"צ ולהרב זרע אמת חיו"ד ס"סי נ"ה שהאריך בזה ע"ש:
ט"ז די"ו ואינו סומך ע"ש אביו כתב הג"א והכולבו והובאו בב"י א"ח סי' שס"ו דגדול נשוי אשה אפילו סמוך עש"א אין זכיתו לאביו ע"ש והכנ"הג בח"מ סי' ע"ה כ' שכדברי הג"א פ' מהר"י הלוי סי' קכ"ד ע"ש ולא ראיתי חולק ע"ז ובתשו' ר"כ סי' ל"ח הביא תשו' הרשב"א בבן הסמוך עש"א ונתן לו אביו קרקע ומת הבן והיו אונות ושטרות יוצאות ע"ש אימור מפירות הקרקע הן ואלמנת הבן גובה מהם ותמה עליו דאפילו פירות הקרקע של אביו הם כיון דסומך עש"א ומכח זה הוכיח דכל שלא מיחה אביו בחייו מה שסיגל סיגל לעצמו ע"ש ונעלם ממנו ד"ז דבנשוי אפילו סמוך לעצמו ועיין בספר כרך משה למהר"ם גאלנטי ולה' קדושת יו"ט שהסכימו על ד"ז והוציאו ממון ע"ש וראיתי לה' שבט בנימין סי' שי"ב שהאריך בזה וחלק על הרבנים הללו ובכלל דבריו כתב שכן הסכים ה' מלך שלם שלא כ' הג"א כן אלא גבי עירוב דקיל ועברתי על כל דבריו ולא ראיתי דבר מספיק לחלוק על מהר"י הלוי והכנ"הג והרבנים שכתבתי איברא דלא נתבאר כדברי הג"א והכולבו טעמו של ד"ז ונ"ל במ"ש התוס' בפ' חלון דמ"ט ע"ב שהקשו אמה העבריה אמאי לעצמה הא סמוכה ע"ש ותי' בשם ר"י דדוקא בבנו דרגילות להיות סמוך ע"ש הוא דתיקנו אבל באיניש אחרינא לא תיקנו ע"ש וס"ל להג"א והכולבו דגם בנו אין רגילות בנשוי להיות סמוך עש"א והוי כאיניש אחרינא כנ"ל בטעמו של דבר ולפ"ז לדברי ד"ת שם דס"ל אפילו באיניש אחרינא תיקנו כ"ש בבנו:
י"ז די"ח כל רבית דרבנן מותר כ"ד הגאונים וכתב מרן בב"י אע"ג דנראה דהרשב"א מסתפק בד"ז לא שבקי' פשיטו' הגאונים. משום ספיקו של הרשב"א ע"ש אבל מהרימ"ט סימן קע"ד כתב דל"פ דהרשב"א לא אסר אלא כגון חכירי נדשאי דפורע מכיסו בין עבדא בין לא עבדא אבל במשכנתא דהיא אבק רבית מודה דשרי דדמי לקרוב לשכר ורחוק להפסד והגאונים לא התירו אלא במשכנתא וכתב שגם דעת הר"מ כן עש"ב. ועיין להמש"ל פ"ד די"ד שכ' דמדברי הרא"ש נראה דהגאונים שרו אפילו חכירי נרשאי ועיין להכנ"הג הגהב"י אות כ"כ ועיין להריטב"א הביאו בש"מ ד"ע שכתב דקרוב לשכר היינו דנוטל פלגא באגר ופחות מפלגא ויותר מתולתא בהפסד אבל אם אינו נוטל כלום בהפסד הוי ר"ק ע"ש ועיין למהר"ש חסון סימן נ"א:
י"ח מעות של הקדש וכו' דוקא אם אינו קצוב לעניים ידועים אבל אם קצוב לעניים ידועים אסור אפי' א"ר כ"כ מרן בב"י שכ"מ מתשו' הרמב"ן סי' רכ"כ ע"ש והיינו ממ"ש הרמב"ן שם דהא דמוכח בפ' הזהב דדוקא בהקדש גבוה היינו דקייץ ודכוותה בעניים דקייצי אסור ע"ש וראייתו מפ' הזהב היינו מדקתני ברייתא אין רבית והונאה להקדש דמש' סתם הקדש דומיא דהונאה ור"פ מוקי לה לספק סלתות ופיסוק הוא א"ר וא"כ ש"מ דבקייץ אפי' א"ר אסור ועיין להמש"ל בפ"ד די"ד ולמהרימ"ט חיו"ד סי' מ"א גם מ"ש הב"י דבהגהות ראבי"ה אוסר אפי' בא"ד היינו ממ"ש בס' משפטים סי' י"ד שהר"ם חולק על ראבי"ה ומתיר וע"כ דבא"ר הוא דהתיר הר"מ שהרי כ' באגודה דהר"מ אוסר בר"ק וש"מ דראבי"ה דאוסר אפי' בא"ר ומ"ש שם ונר' לר"י דברבית דאורייתא וכו' היינו ר"ל דר"י מיקל מכולהו ועיין להכנ"הג ולהמש"ל שם ובספר בשמים ראש סי' כ"ז ולה' חיים שאל ח"ב סי' ל"ב:
י"ט אם הקדיש הקרן לאכול הפירות העניים אם סי' מותר להלוותם בר"ק מהרימ"ט חיו"ד סי' מ"ה האריך להוכיח דשרי אם אין העניים קצובים ועיין לה' זרע יעקב סי' נ"ט ולהמש"ל שם ועיין להר"ן בתשו' סי' ב' ועיין לה' כה"ע:
כ' כתב מרן בב"י בשם הרשב"א והיא בח"ד סי' רל"ב דהא דנותנים מעות של יתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד היינו במתעסק בהם המקבל ולא יוציאם לצרכו ויפרע להם מכיסו וגם שיהיו מיוחדין ולא יערבם עם מעותיו ויתן להם מה שיעלה ריוח לפי שיעור מעותיהן והביאו מהריב"ל ח"ב סי' כ"ו וח"ג סי' ס"ד ועיין לה' משאת משה ח"א חיו"ד סי' ט"ו והמש"ל הקש' עמ"ש הרשב"א דאם הוציאם לצורכו רבית גמורה הוי הא כיון דלא קצץ בתחי' לא הוי אלא א"ר ותי' דלא הוי אלא א"ר ומאי דקרי ליה ריבית גמורה היינו לגבי קרוב לשכר ולשי' אזיל דלא הותר ליתומים אלא קרוב לשכר ע"ש והרואה יראה בתשו' הרשב"א גופיה דבתחי' שכ' דברים הללו ס"ל דכל איסורי דרבנן שרי ביתומים ואח"כ הוא שכ' דנר' דלא התירו אלא קרוב לשכר ע"ש ועיין לה' מעיל שמואל סי' י"ג שהוכיח דלא הוי אלא א"ר ובחלוקה דעירכם עם מעותיו ליכא איסורא כלל ומה שאסר מהריב"ל לאו משום רבית נגע בה ע"ש:.
כ"א אם אביהם הלוה בא"ר ועדין לא גבה הריבית ומת אם היתומים נוטלים א"ר כיון דלדידהו שרי להלוות בענין זה לכתחי' בזה כתב מהר"א מונסון הובאה תשו' במהרש"ך ח"ג סימן כ' דאסור דדוקא אם הלוו הם בעצמם הוא דשרי אבל באביהם אסור וכדאמרי' בדבר מסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ע"ש. ואין ראייתו מכרעת דש"ה דאביהם עשה איסורא שנטל הריבית ואיכא כבוד אביהם משא"כ הכא דלא בא לידי אביה' בחייו ולדידהו התירא הוא והשתא גם לאביהם לא עשה איסור ומה שהוכיח ממ"ש הר"מ בפ"ה דין יו"ד שמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה הריבית ע"ש ל"מ די"ל התם ביורש גדול דגם לדידיה איסורא הוא איברא דלפ"ד רש"י בהא דיהבינן להו בב"ד שהביא הרב שם נר' דאפי' הרבית שעלה אחר מיתת אביהם אסור ועיין לה' משאת משה ח"א סי' י"ז ע"ש:
ב"ב אם נתנו מעות של יתומים ברבית דשרי' ואח"כ הגדילו אם מצו אכלי פירות שעלו אחר שהגדילו עיין להמש"ל בפ"ד דין י"ד ולה' משאת משה ח"א סי' י"ז:
כ"ג מעות של אלמנות מסיק מרן בב"י דאסור דלא התירו אלא ביתומים ועיין לה' מ"מ שם ולה' מהר"י הלוי ס"סי נ"א ולה' קול אליהו חיו"ד סי' כ"ב ומעות של חרש שאינו שומע ולא מדבר עיין לה' אדמת קדש ח"ב סי' ב' די"ז ע"ש שהתיר בפשי':
ב"ד אם הלוה לחבירו מעות ואח"כ תבע מעותיו מחמת שהוא רוצה להרויח בהם ועיכבו ולא פרע לו ואח"כ תבע ממנו מה שיכול להרויח בהם עיין בסמ"ע ס"סי פ"א סקס"ה ולהש"ך שם ועיין להרב שבות יעקב ח"א חיו"ד סי' ס"ד ובמה שרמזתי בדין י"ט ועיין ליש"ש בפ' החובל סי' ט' שכתב המלוה את חבירו ואח"ז א"ל יהיו בידך למחצית שכר דעדין באחריות הלוה לאונסין אם הרויח א"ח ליתן לו דהוי קרוב לשבר ורחוק להפסד דכל א' יעשה כך שילוה לחבירו ואחר יום ויומים יא"ל למחצית שכר ע"ש וכ"ש בנד"ד דאסור ועמ"ש בסי' קע"ז דין ה' ולה' אורים גדולים סי' קצ"ו ובמ"ש בר"סי קס"ט:
כ"ה הגה אע"ג דיש מחמירין וכו'. וכן הסכים מהריב"ל ח"ב סי' כ"ו ע"ש ובח"א סי' נ"א כתב דאפי' להמחמירין היינו דאינו חייב אבל אם ירצה הלוה ליתן לו כשיעור שקצב אם הרויח ונתנו לו בב"ד שרי שהרי עכשיו יפקירו ב"ד נכסיו ע"ש. מתבאר להדיא דבלא ב"ד מודה דאסור ועיין להת"הד סימן ש' ומהתימא על הפ"מ ח"א סי' צ"ד שכתב ע"ד מהריב"ל דליתא שהרי מבואר מדברי המרדכי דאיסורא איכא אם נותנו לו שלא בב"ד ע"ש שהרי גם מהריב"ל לא התיר אלא בב"ד ועיין להנ"ב חיו"ד סי' מ' שכתב דלדעת רש"י דמאי דבעי בב"ד כדי להפקיר נכסיו בז"הז דליכא ב"ד חשוב אין התיר בדבר וכדכתב הש"ך סקכ"ו ע"ש ועיין להריב"ש סי' שצ"ט עש"ב:
ב"ו די"ט אפטרופוס שלוה מעות יתומים בר"ק עיין למהרש"א בס' משד"ר שכתב דאפילו באדם אחר א הוי אלא א"ר ע"ש והוא תימא ועיין להט"ז ובמ"ש סי' קס"ג אות ג' וסי' קס"ט אות א' ועיין להב"ד סי' פ"ו שהאריך אם יש לחייב הלוה אם הרויח עש"ב ולהר"ש בן חסון בס' מ"י סימן כ"ו ולה' כהונת עולם ולהפ"מ ח"א סי' צ"ד ועיין להמש"ל בפ"ד דין י"ד שנסתפק אם נתנם האפטרפוס בסתם ע"ש:
כ"ז מעות של שכירות אם יש בהם ריבית עיין בב"י ובהמש"ל ובה' ב"ד שם בסוף הסימן:
כ"ח אם הרויח יותר. כתב הלבוש דאינו נותן אלא כמו שהתנה והט"ז חלק עליו ועיין להמש"ל שם ע"ש: