שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
יורה דעה · סימן ד
א' דין א' השוחט לשם עכ"ום כ' התב"ש אפילו במחשבה בעלמא פסולה כמו בקדשים דבמחשבה סגי כמו שנראה ממ"ש הר"מ רפי"ד מהלכות פסולי המוקדשין עיין שם ומדברי התוספות בחולין דט"ל בד"ה אלא נראה שאין ללמוד מקדשים לענין מחשבה ע"ש ומ"מ נ"ל דבשוחט חט לעכ"ום אפילו במחשבה פוסל מדאמרינן בפ"ק דחולין די"ג אמתני' דשחי' נכרי נבלה איסורי הנאה לא מתני' דלא בר"א ואי איתא נוקמה אפי' כר"א ומתני' מיירי באחרים עע"ג כדפירש"י ומיירי שרואין אותו שלא דבר כלל אלא ע"כ במחשבה בעלמא מיתסר ומאי דאמרי' בגמ' בד"מ באומר בגמר זביחה הוא עובדה ל"ד אלא אפילו במחשבה סגי וכן ראיתי לה' פלתי שכתב דבשחי' גופה אפי' במחשבה בעלמא מיתסר ע"ש וראיתי לה' שמחת יו"ט סי' ל"ו שהוכיח דבעי' דיבור דאל"ה היכי יליף ר"י ממחשבה דפנים שאין הכל הולך אלא אחר העובד ניפרוך מה לפנים שכן בעי דיבור ועל פי זה הק' במאי דקאמר שחטה ואחר כך חישב עליה לא אמרו בו לא איסור ולא היתר משום פלוגת' דרבנן ורשב"ג הא מדלא מוקי פלוגתייהו בדלא ידעי' אי צווח מעיקרא כדמוקי לה בירוש' מוכח דס"ל להגמרא אי לא ידעי' אפי' רבנן מודו וע"כ מיירי בדידעי' דלא דיבר וא"כ בשחט ואח"כ חישב מיירי בדידעי' דלא דיבר והשתא אפילו לרשב"ג דא דאמרי' הוכיח סופו על תחיל' לא מיתסר דאפילו חישב מ"מ כשלא דיבר לא מיפסל עש"ב ונ"ל די"ל דמאי דלא אמרו איסור לאו משו' כבודן דרבנן דבשחט ואח"כ חישב מיירי בדלא ידעי' ובה"ג אפי' רבנן מודו דהוכיח סופו על תחי' אלא מאי דלא אמרו איסור משום די"ל דאפילו רשב"ג מודה בשחט ואח"כ חישב דשרי משום דאוקמי' לגברא בחזקת כשרות והשתא הוא דחישב וכמו שדחו שם בגמ' כי מוקמי' משום כבודו דר"א ע"ש בפלרש"י וכה"ג ב' הרשב"א בחי' שם אמאי דמוקי בגמ' משום דרשב"א דגטין ע"ש והכי ניחא מ"ש השיו"ט על ס' הסמ"ע וע"ש בחידושי' בגמר' ומ"מ נראה עיקר דבשחי' גופה אפילו במחשבה בלא דיבור מיתסר כמ"ש ה' פלתי דכה"ג לא לא ילפינן חוץ מפנים אבל אין לומר דבפנים גופיה כה"ג במחשבה סגי ולא כ' התוספות בעי דיבור אלא במחשבת פגול שהיא מעבודה לעבודה אבל במחשבה שלא לשמו שהיא בעבודה גופה במחשבה סגי הא ליתא שהרי התוס' בדט"ל בד"ה אלא לא הוק"ל אלא אי אמרי' בפיגול במחשבה בעלמא ואי איתא במחשבה שלא לשמו שהיא בעבודה גופה סגי במחשבה אכתי קשה נימא דר"י יליף ממחשבה שלא לשמו וזביחה דע"א מ"ל בדיבור אלא ע"כ אי בפיגול בעי דיבור גם מחשבה שלא לשמו דבאותה עבודה בעי דיבור ומדברי התוס' בד"מ ע"א בד"ה לפני שכ' דשוחט לפני ע"ז אע"פ שלא פירש עיין שם אין להוכיח כלום דכיון שהוא לפני ע"ז מוכחא מילתא דלע"ז שחיט ואפילו אי בעלמא בעי דיבור בכה"ג דמוכחא מילתא לא בעי דיבור:
ב' דין ב' שחט סתם ואח"כ חישב וכו' כ"כ הטור מש' אע"פ שלא חישב בשעת זריקה וכ"נ מפ'רשי במעשה דקסרין שכ' חישב לזרוק והתוס' בד"ה ע"כ נקטו זרק הוא ע"פ התוספות שהביאו בדיבור הקודם מ"מ משמע דאפילו לא חישב בזריקה מהני וכ"כ מר"ן בב"י ותמה ע"ד רי"ו שכתב דבעינן חישב בזריקה ע"ש ועיין להרב שיו"ט סימן ל"ו:
ג' כתב רי"ו דוקא באכילה הוא דמיתסר והקשה מר"ן בב"י אמאי לא מיתסר בהנאה הא ס' זבחי מתים הוא וכ"מ ממ"ש הר"מ בפ"ב מה"ש ע"ש ונ"ל לש דתקרובת ע"ז אינה אסורה מ"הת אלא באכילה אבל בהנאה לא מיתסרא אלא מדרבנן ואם כן לגבי הנאה הוי ס' דרבנן דאזלינן לקולא ועיין להתוס' בקמא דע"ב ע"ב שנסתפקו בזה ע"ש אבל הר"מ לשיטתי' אזיל דמש' מדבריו בפ"ז מה' ע"א דתקרובת ע"א אסורה בהנאה מ"הת מיהו ק' דמתבאר מדברי הרשב"א בחי' לקידושין דנ"ח דתקרובת ע"ז אפי' באכילה מדרבנן הוא דמתסר וקרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ במעשה קיסרין כיון דמספק"ל אי הלכתא כרבנן או כרשב"ג אמאי לא אזלי' לקולא במילי דרבנן אך בלא"ה הרשב"א פ' ה' כרבנן כמ"ש מרן בב"י בח"מ סי' רמ"ה וע"כ אע"פ דה' כרבנן מ"מ חכמים דקסרין רצו לחלוק כבוד לרשב"ג ולא מדינא ורי"ו סובר כיון דאסרו באכילה די אבל לגבי הנאה אוקמוה אדיניה וכ"כ מהרש"ל ביש"ש דדוקא באכילה אסור וכ"כ האחרונים דלא כהפר"ח וק"ל לדעת הרשב"א הלזו דתקרובת ע"ז לא אסירה אפי' באכילה אלא מדרבנן מדפדיך הגמ' בפ"ב דחולין ד"מ לר"ה דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה מברייתא דהשוחט חטאת וכו' ואי איתא דכיון דחתך סי' א' אסרה אידך מחתך בבשר הוא אש"ח לא לחייב ע"ש ומאי פריך הא ר"ה מדרבנן הוא דאסרה לדעת הרשב"א וא"כ מדאורייתא שחי' היא ולכך מחייב אש"ח וצ"ל דס"ל כיון דרבנן עשאוהו כעפר לא מקרי שחי' אפי' לגבי מילי דאורייתא וכ"הג צדד המש"ל בה"ת ע"ש וא"ש לפ"ז מאי דק"ל אמ"ש המח"א בנימוקיו על הר"ן בע"ז דנ"ג דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה הוא מדרבנן ע"ש וא"כ מאי פריך הגמ' לר"ה ועפ"ה ניחא ועפ"ד המח"א ניחא מ"ש הצ"ק בתמורה דכ"ט ע"א ע"ש ועפי"ה ניחא מ"ש ה' פלתי מאי פריך הגמ' מהשוחט חטאת נוקמה בשוחט להר דמותרת ועובדה בסייף ע"ש די"ל דמ"מ מדרבנן פסולה כדתנן השוחט לשם הרים שחיטתו פסולה והיינו פסולה דרבנן כמ"ש רש"י שם בגמ' וגם ממתני' דפ' כיסוי הדם דפ"ה דפטרה מכסוי שוחט לע"ז י"ל דס"ל כמ"ש הרמב"ן בחי' שם מהא דפריך וס' ר"ש חש"ב דאורייתא דכיון דמדרבנן אסור עקרו ד"ת בשוא"ת ע"ש אך ק"ל לדברי הרמב"ן מגמ' שם דכ"ז ע"ב ודפ"ו דמתבאר שם דלמ"ד א"ש לעוף מ"ה נוחר ומעקר חייב לכסות אע"פ דמדרבנן מיהא בעי' שחי':
ד' דין ג' ואם ישראל חשב שיזרוק העכ"ום וכו' כ"כ הרשב"א בת"ה והרא"ה בד"ה חלק עליו בד"ז ואין להקשו' ע"ד הרשב"א מגמ' בפ' ד"מ דאמרי' מודה ר"ל דבד קטלא הוא דאינו מוכרח דבההוא גוונא דפליגי קאמר דנהי דפלוגתייהו מיירי בחישב ישראל שיזרוק העכ"ום דאל"ה הוי שחי' מומר כמ"ש הרשב"א בת"ה שם מ"מ קאמר הגמ' דמודה ר"ל ביש' שחישב מעבודה לעבודה דבר קטלא הוא ומ"ש הש"ך מתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' קי"ט י"ל דבשחי' הוי כמו ג"פ דכיון דבמשהו ששחט לשם ע"א חייב כמ"ש הכנ"הג הג"הט אות ב' א"כ הוי כל השחי' כמו כמה פעמים וכ"הג ב' הב"ש בא"הע סי' קכ"ד ועיין להרשב"א בחי' בדי"ג ע"ש:
ה' דין ד' לא כיוין אלא לצערו כ"כ הר"מ בפ"כ מה"ש וכ"ד הראב"ד ב"ד בפ"ח מה' עכ"ום והרשב"א בת"ה בד"י והרא"ש ורש"י ל"פ כהינך אמוראי דפליגי אר"ה וס"ל דבישראל אמרי' לצעורי מכוין אבל דעת הר"מ בב"ה דאין אדם אוסר דש"ש אפילו גוי ע"ש וכ"נ דעת הר"ן בס"פ השוחט שכ' סתם אין אדם אוסר דבר ש"ש וכ"ד בעל ה"ג בה' יי"ן דקכ"א ע"ג שכתב דהלכתא כריב"ב וריב"ב משום דקמו להו ר"ן ור"י ור"ע כוותיה ובה' שחי' דקכ"ז ע"א כ' בבהמת חבירו רבוצה ושחטה לפני ע"ז לאו כלום הוא שאין אדם אוסר דש"ש ואפילו למ"ד אוסר ה"מ גוי. ע"ש נראה דדעתו דאין אדם אוסר אפילו גוי אלא לרווחא דמילתא קאמר ואפי' למ"ד אוסר וכו' וכ' כהנך אמוראי דפליגי אר"ה וס"ל דהנך אמוראי ס"ל דאינו אוסר ומ"ש ואפי' למ"ד אוסר וכו' מילתא באפי נפשה ודלא כדמשמע מפרש"י ובהכי ניחא מ"ש מהרש"א בתוס' בד"ה לפני דלפמ"ש דר"ה מיירי ביש' מומר א"כ אמאי איפליגו עליה הנך אמוראי הא הם מודים ביש' מומר כדמוכח בגמ' ע"ש ועפ"ה י"ל דס"ל להתוס' דקושטא הוא דס"ל אינו אוסר אפי' גוי ומ"ש ואפי' למ"ד אוסר מילתא באפי נפשה קאמרי אמנם מדברי התוספות בד"ה ר"ן נר' דפ' כפרש"י ע"ש וא"כ צ"ל דמ"ש בד"ה בפני א"נ וכו' היינו לס"ד דפליגי בכותי אבל למסקנא צ"ל כתי' הא' והראב"ד בפ"ח מה' עכ"ום כ' דקי"ל אדם אוסר דש"ש כר"ה מיהו דוקא בגוי וכו' ע"ש נרא' דס"ל דהנך אמוראי פליגי אר"ה בתרתי דר"ה ס"ל אדם אוסר אפי' יש' והנך אמוראי ס"ל אין אדם אוסר אפי' כותי ופליגי תו דאפי' לא"י תנא דס"ל אוסר דוקא גוי דלא כר"ה דס"ל דמ"ד אוסר אפי' יש' ופ' כר"ה דאדם אוסר דלא כהנך אמוראי דס"ל אין אדם אוסר מיהו דוקא בגוי דלא כר"ה בהא מילתא ועיין למרן בכ"מ אבל הר"מ ס"ל דאינו אוסר דפ' כהנך אמוראי בכל מיהו בה' שחי' חילק בין גוי ליש' ועכ"ל דבה' ע"א סמך אמ"ש בה"ש כמ"ש מרן בכ"מ וניחא מ"ש בפ"ד מה' שגגות שחט בהמת קדשי' בחוץ לע"ז ולא אמר בגמר זביחה הוא עובדה א"ח משום ש"ח דכיון ששחט סי' אסרה ע"ש נר' דס"ל דכיון דטעמא דיש' לא אסר משום דאמ' לצעורי מכוין בבהמת קדשי' לא שייך לצעורי והלח"מ שם כ' אע"פ דאינו אוסר דבר שאינו שלו מ"מ בחטאת דקנייה לכפרה שלו מיקרי ע"ש והוא דוחק דהר"מ דנקט בהמת קדשים סתם ולא חטאת ולא פ' כריה"ג דק"ק ממון הדיוט וקשה בדברי הר"מ דא"כ הגמרא דזבחי' דקי"ד דמוקי לה כריה"ג אתיא אפילו כרבנן כמ"ש התוס' בחולין בד"ה כיון והר"מ בפ"ד מה' א"מ פ' דאין מוקצה אחר הקדש ועיין להמש"ל בפ"ד מה' מעילה ד"ח. ועפ"ה דר"ן דקאמר ואפילו למ"ד וכו' מילתא באפי נפשה אבל מיהו ס"ל אינו אוסר ניחא מאי דק' לר"ן דפריך לר"ה מבריית' דהשוחט וכו' דתקשי ליה לדידיה הא איהו מודה היכא דליכא לצעורי אוסר והכא בהמה דידיה היא ול"ל לצעורי ועפ"ה ניחא ולפירש"י והתוס' צ"ל דר"ן דס"ל אוסר היכא דליכא לצעורי דוקא במעשה רבה כמו מנסך אבל סי' א' דמעשה זוטא הוא אינו אוסר וא"כ למאי דקי"ל כר"ן דוקא במעשה רבה אבל מדברי הר"מ בפ"ב והרשב"א בתה"א נר' דאפילו במעשה זוטא אוסר והיינו משום דלדידהו ר"ן ס"ל אינו אוסר אבל לרש"י והתוס' עכ"ל דוקא במעשה רבה כמו שנת' והש"ך סק"ו כ' דאוסר אפי' במעשה כ"ד במ"ש בסימן קמ"ה וכ"כ הכנ"הג הג"הט אות ח' ע"ש ולפי מה שנת' הדבר במחלוקת הוא שנוי והרז"ה בס' המאור כ' דקי"ל כר"ה דאוסר אבל בישראל קי"ל לצעורי ע"ש וע"כ דלא ס"ל כרש"י והתוס' דר"ן ס"ל אוסר דא"כ הלכתא כר"ן בכולא מילתא:
והנה הרשב"א במ"ה הוכיח דקי"ל אדם אושר ממאי דאסיקנא בפ' הערל דלית הילכתא כר"י ור"ש דאמרי גבי כלאים אין אדם אוסר ע"ש נר' מדבריו דשחי' וכלאים כי הדדי נינהו וא"כ לר"י ור"ש דאמרי גבי כלאים אין אדם אוסר גם בשחי' ס"ל אין אדם אוסר וק"ל מדאמרי' בפ' מרובה ד"מ מאן חכמים ר"ש דאמ' שחי' שאינה ראויה ל"ש שחי' וקאמר בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחי' שאינה ראויה היא והיינו משום דאדם אוסר וכמ"ש רש"י והתוס' שם והשת' הא ר"ש גופיה ס"ל דאין אדם אוסר וצ"ל דדוקא גבי כלאים הוא דס"ל דאין אדם אוסר משום דכתי' כרמך ולא של אחרים כמ"ש הרב במס' כלאים בפ"ז והרשב"א מייתי ראיה במכ"ש ולפ"ז ניחא דלא הוי פלוגת' דתנאי דהיא גופה פלוגת' דאמוראי ועיין להרא"ה בב"ה שם מ"ש בס"ד ועיין להתי"ט בפ"ב דחולין מ"ח שנראה מדבריו דשחי' וכלאים שוים לכ"ע והוא תימה ועיין להחזו"ן במס' תמורה דקס"ד ע"ש:
והנה בתשו' מהר"י מינץ הובאה בתשו' הרא"ם ח"ב סי' ל"ח כ' שהתוס' תמהו על ה"ג דס"ל אפילו גוי אינו אוסר א"כ איך נאסר היין במגע נכרי ותי' דאפ' דמדרבנן אוסר בהנאה והביא ממ"ש המרדכי דבנכרי דידעי' ביה דלא נגע בכוונת ניסוך אלא לצעורי מותר והוכיח מדבריו דס"ל כס' ה"ג דאי אדם אוסר לא היינו מתירים בנתכוון להכעיס ואין לפ' לצעורי מכוין כדי שיסבור הישראל שנסכו אבל אין דעתו לנסך דדוקא ביש' אמרי' הכי בספ"ב דחולין ע"כ ור"ל דאי אדם אוסר מדאורייתא לא היו מתירים בנתכוון להכעיס שהכוונה היא שהוא נתכוון לנסך כדי לצער יש' דס"ס כיוין לנסך דכיון שהוא גוי ודאי כיוין לנסך דלא אמרי' נתכוון לצעורי ולא לנסך כלל אלא בישראל אבל לעולם כיוין לנסך אלא ע"כ אין אוסר מדאורייתא דפ' כהנך אמוראי דפליגי אר"ה וס"ל דהנך אמוראי מודו דמדרבנן וכיון שהוא מדרבנן לא החמירו בלהכעיס ול"ק מ"ש עליו ה' כנ"הג וכ"כ הלבוש דהא דאוסר דבר שאינו ע"י מעשה הוא מדרבנן והיינו דפ' כאינך אמוראי אבל לר"ה מודה דמדאורייתא הוא ול"ק מ"ש עליו התב"ש וכן מ"ש רש"י בע"א דנ"ד דמדרבנן הוא מודה דלר"ה מדאורייתא אוסר ועיין מ"ש בדין ב':
ו' כתב הר"ן בספ"ב דחולין אפי' למ"ד אינו אוסר היינו בהנאה אבל באכילה אסור דאינו אוסר ואינו מתירה והוי כלא נשחטה דהוי נבלה וכ"ד הרא"ה בב"ה די"א והב"ח תמה דא"כ מאי פריך הגמ' ממתני' דב' אוחזין הא לא תנן זבחי מתים אלא פסולה ע"ש ונראה דלא ק' דמתני' קתני לשם הר אבל לגדא דהר הוי זבחי מתים וכמ"ש בגמ' שם ואי איתא דאינו אוסר ליתני אפי' לגדא דהר לא הוי אלא פסולה וכ"מ להדיא בדברי הרא"ה ועיין למהרש"א בתוס' בד"ה לאו והרשב"א במ"ה חלק על הרא"ה והוכיח מדפריך מהשוחט בשבת ע"ש ועיין להד"מ ולה' פלתי ומן האמור מתנח לן דברי התוס' בדי"ד ע"א בד"ה השוחט שהוכיחו דבפ"א לא הוי מומר ממאי דאוקמה ההיא דב' אוחזין ביש' מומר והשתא בלא לשום א' מכל אלו פסול דשחי' מומר היא ע"ש וק' אמאי לא הוכיחו מגמ' דלעיל מינה דפריך לר"ן מב' אוחזין לס"ד ומאי פריך הא אע"ג דלא מתסר מ"מ חייב מיתה כדאי' בסנהדרין וא"כ הו"ל שחי' מומר ועפ"ה ניחא דפריך מדיוקא הא לגדא דהר הוי זבחי מתים ואי אינו אוסר הא שחי' מומר לא מיתסרא אלא באכילה ובמסקנא דאמרי לצעורי ולא כיוין לעבוד בלא"ה ניחא שהרי אינו חייב מיתה אבל ממאי דאוקמה ביש' מומר מוכח שפיר דבלא א' מכל אלו הוי מומר ולא ניחא להו למי' דעיקר מתני' משום דיוקא לבד אתי ולשי' הר"מ דבפ"א הוי מומר ס"ל דעיקרא משום דיוקא וראיתי להר"ן בחי' שם שהק' במאי דפריך לר"ן בס"ד נוקמה משום דהוי מומר ע"ש הרי דלא ניחא ליה למי' דפריך מדקתני הר ולא גדא דהר וכמ"ש א"כ הד"ק הב"מ לדוכתה ע"ד הר"ן ז"ל:
ז' כתב הד"מ בפ"י מה' ט"מ אין עושה בית הפרס בשדה של אחרים ע"ש והתם לא שייך מילתא דלצעורי וצ"ל דכיון דבית הפרס דרבנן מתחי' לא גזרו בשל אחרים ועיין למהרלנ"ח סימן ס"ח ע"ש ואין ללמוד מכאן דבאיסור דרבנן אינו אוסר לכ"ע די"ל דוקא בית הפרס דמעיקרא כך גזרו כמ"ש הר"מ בפי' המש' בפי"ז דאהלות ע"ש והחזו"ן בתמורה דקס"ג הוכיח מגמ' דמנחות די"ט דבכל אי' דרבנן אין אדם אוסר ותמה עפ"ז על הר"מ שכ' בספ"ב מה"ש ב' ששחטו א' לשם דבר שנידר ונידב וא' לשם דבר כשר שחי' פסולה אם היה שותף והתם פסול מדרבנן כמ"ש מר"ן בב"י בסי' ה' ע"ש ואפ"ה אם היה שותף אוסר גם חלק חבירו שאינו שלו ע"ש ולפמ"ש הב"הי בס"ב דמומר דשחיט פסול אפי' פיסולי דרבנן ניחא כיון דאוסר חלקו הו"ל מומר ושחי' מומר פסולה והר"מ ס"ל אפי' פ"א הוי מומר כמ"ש מדבריו בספ"א מה"ש ע"ש מיהו כבר הפר"ח בק"א דחה דברי הב"הי ולכן נר' עיקר דאפי' באיסורי דרבנן אדם אוסר ע"י מעשה ול"ד לההיא דמנחות ונ"ל דאיה לזה מהגמ' דפריך הר"ן ממתני' דב' אוחזין ואי איתא דבאי' דרבנן לכ"ע אינו אוסר אמאי לא פריך אלא לר"ן והא התם אי' דרבנן הוא אפי' מתני' דהר כמ"ש רש"י בד"מ ע"א אלא ע"כ דלר"ה אפי' באיסורי דרבנן אדם אוסר:
ח' כתב בש"הג בפ' ר"יש כלי ב"הכנ שבאו ליד גוים ונשתמשו בהם לע"ז ואח"כ באו ליד היהודים אסורים לגבוה אע"ג דקי"ל אין אדם אוסר מ"מ לגבוה אסורים כמו כלים דאחז ע"ש נר' דהיינו בלא מעשה כמו כלים דאחז אבל במעשה כבר נת' דעת רוב הפו' דאדם אוסר אפי' להדיוט בגוי ועיין להרז"ה בס"פ השוחט ולהרב כנ"הג הג"הט אות ט' מיהו ק"ל כיון דלגבוה לכ"ע אסור א"כ דפריך ר"ן לר"ה ממתני' דהשוחט חטאת וכו' אפי' לדידיה קשה דהא לגבוה לכ"ע אסירה וכיון ששחט סי' א' למה איתסרא לגבוה ואינו ראוי לפתח אהל מועד ולא מחייב אש"ח ועיין להר"מ בפ"ד מה' שגגות ועו"ק מאי פריך הגמ' בזבחים דקי"ד אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר וכו' והא לגבוה אוסר מיהו לפמ"ש רש"י בע"ז בפ"י רי"ש דכלים דאחז לא אסרי אלא מדרבנן ניחא דמדאורייתא ראוי לבוא לפתח אהל מועד ולכך מחייב אש"ח ועמש"ל אות ג':
ט' י"א שאוסר גם חלק חבירו. כ' התוס' בד"ה ת"ש דהטעם משום דאוסר חלקו גם חלק חבירו נאסר שהרי מעורב בחלקו ע"ש ולפ"ז אם הוא שותף באבר ידוע דחלקו ניכר בפ"ע אינו אוסר חלק חבירו מיהו נראה דלא כ"כ התוס' אלא במאי דמשני הגמ' הב"ע כשיש לו שותפו' מהא דפריך לר"נ בס"ר דסובר אינו אוסר אפי' נכרי אבל למאי דמסיק דר"נ דוקא ביש' משום דלצעורי מכוין א"כ כשהוא שותף כיון דאוסר חלקו אגלאי מילתא דלאו לצעורי ולכך אוסר ח' חבירו וא"צ לטעמא דמעורב וכ"נ מדברי הר"מ וכל הפו' דאין הטעם דמעורב חלקו בחלק חבירו ועיין להתוס' בד"ה בישראל ולפ"ז להסו' דאפי' נכרי אינו אוסר י"ל דטעמא משום תערובת ויש מקום לומר דאם שותף בחלק ידוע אינו אוסר חלק חבירו: