שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
חושן משפט
סימן א
דין א' דיני הוראות והלוואות וכו' פירש"י היינו ע"י עדים וב"כ הטור וכתב הפרישה דה"ה דהומ"ל לענין שבועת היסת ובלא עדים אלא דעדין לא נתקנה שבועת היסת בזמן ההוא והטור נגרר אחר פירש"י ע"ש ויש לחקור איך דנין דין שבועת היסת בז"הז כיון דמה שדנין דיני הודאות והלוואות אינו אלא תקנה שלא תנעול דלת כדאיתא בריש סנהדרין ושבועת היסת עיקרה אינה אלא תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עברינן כדאשכחן בחשוד דלא מפכי' שבועה דרבנן אשכנגדו מה"ט כדאיתא בריש מציעא גבי עובדא דההוא רעיא וכ"פ כל הפו' והרשב"א ח"ב סי' קמ"ח למד משם דאין נשבעין לקטן על השטרות לפי דעיקר שבועה על השטרות הוא מדרבנן ודנשבעין לקטן היא מדרבנן ע"ש ועיין בפלוגתא דב"י ורבנן גבי שכיר בפ' כל הנשבעין דמ"ו ע"א דרבנן ס"ל תקנתא לתקנתא עבדי' וע"ש בתוס':
הא דאין דנין מן התורה בז"הז נ"ל מדכתיב אלהים כמ"ש התוס' בריש סנהדרין והא דנ"ל בפ' המגרש מלפניהם ולא לפני הדיוטות היינו דיני עשוי דאינו דין כגון עשוי אגיטין אבל ד"מ נ"ל מאלהים וע"ש בתוס' והב"ח כתב דאצט' לפניהם להודאות והלוואות דלא נ"ל מאלהים אלא אותם הכתובים בפ' ע"ש ודבריו תמוהים דלמ"ד עירוב פרשיות קרא כתיב בהודאות והלוואות ולמאן דל"ל עירוב פרשיות דנין מן התורה כדאיתא בריש סנהדרין דמוקי מתני' דהתם כמאן דא"ל ע"פ וא"א לדברי הב"ח מיתוקמא שפיר לכ"ע:
סימן ו
דין א' אין הדיינין יושבין לדון בפחות משו"פ בס"פ הזהב תני לוי ישי' הדיינין בפרוטה פירש"י מי שיש לו עדים וכו' וכתב הפרישה משום דשבועת היסת לא נתקנה אלא בימי ר"ג אבל בז"הז נזקקין לו אפילו אין לו עדים להשביעו היסת ע"ש משמע דלמאי דקי"ל כר"ק דכי נזקקו לפרוטה גומרין אפילו בפחות משו"פ גומרין ומשביעין היסת דא"א דלעולם אין משביעין היסת על פחות מפרוטה אפילו כבר נתקנה היסת בע"כ לפ' דברי לוי בעדים דהא עלה דתני לוי אמרי' בגמ' לאפוקי מדר"ק דאמר גומרין על פחות משו"פ והבר"י אות ה' הביא משם מהר"ם ב"ח שנסתפק אם גומרין גם לשבועה והעלה דגומרין כמ"ש הרשב"א וכו' ע"ש ונעלם מהם דברי הפרישה וכ"נ מדלא תנן במתני' דפ' הזהב ישי' הדיינין לענין שבועה בגמר דין דאפילו דנזקקין לממון אין נזקקין לשבועה דמתני' וראי כר"ק ומה שהוכיח הבר"י מדברי ה"ה ספי"א מהלכות שכירות שכתב דדוקא בפרוטה נשבע השכיר אבל בפחות מפרוטה אין נזקקין כדאיתא בפ' הזהב דמשמע דבגמ"ד דנזקקין אפילו לשבועה נזקקין ע"ש נר' רלא קרב זא"ז דשבועת שכיר שאני דהוא נשבע מעצמו ומדעתו והב"ד אין מחייבין אותו לישבע אלא שאומרים דאינו חייב לפרוע הבעה"ב אלא א"כ תשבע אבל לעולם דאין ב"ד מחייבין שבועה ליפטר מתביעת ממון ומתבאר חילוק זה מדברי הראב"ד בפ"ג מה' טוען ע"ש ומה שהוכיח. מדברי הכ"מ בה"ש והב"י סי' צ"ג דאין משביעין על פחות מפרוטה דלאו ממון הוא ע"ש נר' ודאי כשאין שם אלא תביעת פחות משו"פ אין ב"ד נזקקין כלל אפילו לממון דפחות מפרוטה לאו בר השבה כלל אפילו לענין גזל במ"ש המח"א ריש ה' גזילה והכא דאמרי' דגומרין אפי' פחות מפרוטה היינו אם חזר הנתבע ותבעו פחות מפרוטה דעי"ז רוצה ליפטר מתביעת התובע תחילה שתבעו פרוטה כדפירש"י וספיקו של מהר"ם ב"ח הוא בכה"ג וראיתי להריטב"א הובאו דבריו בש"מ להר"ב שם בפ' הזהב שפי' בהא דגומרין בפרוטה שתבעו תחי' בפרוטה ואח"כ נתברר לב"ד שאינו חייב לו אלא פחות מפרוטה גומרין וכופין לפרוע לו פחות מפרוטה ע"ש נראה דס"ל דמאי דאמרי' בפ' השוכר דע"א דפחות מפרוטה לא ניתן להישבון היינו דמסתמא מחלי אבל עומר וצווח רלא מחל ניתן להישבון אך מדברי רש"י אין נר' כן כדכתי' וזה נעלם מהמח"א ועיין להרב בנו שם ומעתה היכא דבג"ד המה ראו שאינו מחוייב אלא פחות משו"פ ודאי דאין כופין אותו דיכול לומר קי"ל כדעת רש"י ודעמוה אבל אם אחר שגמרו דין הא' חזר הנתבע ותבעו בפחות משו"פ גומרין אפילו לשבועה ליפטר מפרוטה שתבעו הנתבע תחי' ובמ"ש:
סימן ז
דין א' וגר דן את חבירו הגר וכו'. הרב ראש יוסף נסתפק אם גר שאין אמו מישראל דן את חבירו הגר שאמו מישראל ע"ש והכנה"ג הג"הט כ' בפשי' דבכה"ג אינו דן כיון שאמו מישראל ישראל גמור הוא ע"ש וכ"נ מדברי התוס' בפ' מצות חליצה דק"ב ע"א ר"ה ולענין חליצה דאפילו אין אמו מישראל אלא שהורתו ולידתו בקדושה ישראל גמור הוא ומקרב אחיך הוא ואין גר אחר שאין הורתו ולידתו בקדושה דן אותו ע"ש:
סימן יב
דין ח' מחילה א"צ קנין וכו' כ' מהר"י באסן בתשו' הובאה בס' משפטים ישרים בתשו' מהרש"ג סי' כ"ו דוקא מחילה בעדים אבל שלא בעדים יכול לומר משטה אני בך ע"ש ואין נראה כן מדברי הר"ן בפ"ק דקידושין אהא דאמדי' התם גבי ע"ע ל"ל באפי תרי זיל כתב הא דבעי באפי תרי כדי שלא יכחיש וא"א טפי היל"ל כדי שלא יטעון משטה אפילו לא יכחיש ועיין להתוס' בפ"ק דסנהדרין שהוכיחו מההיא דל"ל באפי תרי זיל דמחילה א"צ קנין:
סימן כח
דין ד' מותר להעיד לו וכו'. לשון הטור שגם בד"י ע"א מסייעו פוטרו וכתב מרן בב"י שר"ל שאפילו שהגוי מודה במקצת וע"א מסייעו אע"פ דהוי הגוי מחוייב שבועה ואי"ל משום דלא מהימני ליה ומשלם אפ"ה אם יש ע"א דמסייעו פוטרו מן השבועה בדינינו ע"ש נראה מדבריו דהגוי חשיב מחוייב שבועה ואיל"מ וק"ל מ"ש מחשוד דנשבע שכנגדו ולא הוי מחוייב שבועה ואי"ל משום דרצונו הוא לישבע אלא דלא מהימני' ליה ומשום דא"כ כל אדם תובעו ויפסיד כל ממונו כמ"ש התוס' בפ"ק דמציעא גבי עובדא דההוא רעיא ע"ש וה"נ דכוותה גבי נכרי דישבע שכנגדו ועיין למהרש"ך ח"ב סי' ק"ב ע"ש ועוד דהרא"ש בריש מציעא כתב דבמחוייב שבועה ואי"ל אין ע"א פוטרו מן השבועה דממונא הוא חייב ואין ע"א קם לממונא ע"ש ע"כ נר' דמ"ש הב"י משום דלא מהימנינן ליה משלם היינו ע"י שבועה שישבע כנגדו כדין חשוד דבחשוד נמי ע"א המסייעו פוטרו אפילו לדעת הרא"ש ודלא כהש"ך סי' ע"ב סקס"א שהבין הדברים כפשטן ע"ש:
דין ט"ו אין מקבלין עדות וכו' כתב הכנה"ג הג"הט אות ע' דאם היה שם בע"ד ולא הבינו העדים שהיה שם הוי כשלא בפניו כ"מ בפ' הנשרפין גבי רוצח שנתערב והרב שבות יעקב ח"א סי' קמ"ח חלק עליו ועמ"ש בחי' לקמא דמ"ה ע"א ובר"פ חזקת:
כתב הרשב"א ח"ג סי' שכ"ז דבר"נ אפילו חולים או שהעדים הולכים למ"הי אין מקבלין שלא בפניו ע"כ וכ"כ הנמק"י בפ"ב דקמא והוכיח כן מברייתא דאינו נעשה מועד אלא בפני הבעלים ע"ש אך הרשב"א גופיה כתשו' הביאו מרן בב"י בסס"י שפ"ח כתב דאפילו בד"נ מהני ע"ש:
סימן כט
דין ב' חייבין לשלם כל מה שגרמו. לכאורה נר' דוקא שאמרו בן הב' עדים אבל אם ע"א לבד הוא שהודה שהעיד שקר לא מחייב דכיון שנשאר העד האחר שלא הודה לאו בריא הזיקה דמי יימר דהוה משתבע להכחיש העד שנשאר אך ראיתי למהרש"א בפ"ק דמכות ד"ג גבי עד זומם משלם לפי חלקו שכ' בפשיטות בע"א דמחייב בדינא דגרמי וכ"כ הרדב"ז בח"ב סי' תר"ז ע"ש וכנ"ל מגמ' בפ' שבועת העדות דף ל"ג דאמרי' ה"מ בשכנגדו חשוד ופריך אי. חשיד לוה מי יימר דמשתבע ובמתני' שם תנן כפר אחד והודה א' הכופר חייב והשתא קשה אמאי חייב הכופר הרי נשאר עד אחד ולא אפסדיה בכפירתו דמי יימר דמשתבע אלא ע"כ דכל היכא דאי יעידו שניהם היו מחייבין אותו ממון בודאי וכי כפר אחד מהן ספק אי מפסידין כל כ"הג הוי דינא דגרמי כיון דעל ידי שכבש עדותו נפל הספק ודוקא גבי חשוד דאלו העידו אינו כודאי שמחייבין אותו ממון כי לא העידו ל"מ וכ"כ הרא"ש בתוס' שם גבי ש"מ משביע עדי קרקע וכו' והוכיח כן מדאמרי' ה"מ בעידי טומאה אע"ג דאפילו לא העיד היתה שותה ואפשר שהיתה מתה ע"י מי סוטה ע"ש וה"נ דכוותה כיון דאם העידו שניהם היו מחייבין אותו ממון כי הודה אחד ששקר ענה ואפשר שישבע ויפסיד מחייב מדינא דגרמי. איברא דק"ל מדאמרינן בפ"ק דמכות ד"ג ע"א מעידין אנו באיש פ' שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה אומדין כמה אדם רוצה וכו' והשתא אמאי לא ישלמו כל כתובתה משלם הא ע"י עדותן מפסידין אותו בודאי ואי לאו עדותן אפ' שהיתה מתה והיה יורשה ולא היה מפסיד ומ"ש מעד טומאה ומכפר א' והודה א' וכן קש' מברייתא שהביא הגמרא בקמא דפ"ח מעידין אנו שגירש ונתן כתובתה ע"ש וצ"ל דדוקא גבי שבועת העדות הוא דאמרי' כן ואין למדין לדעלמא וכה"ג כ' הריטב"א בחי' שם גבי משביע ע"א דדוקא גבי שב"הע הוא דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"מ ד"ז שכ' מהרש"א והרדב"ז נ"ל עיקר דכיון שבידו לישבע חייב העד דהוא אומר לו אני נשבע להכחיש העד ול"ד להך מתני' דמכות דספק הוא ואין בידו ועפי"ז י"ל מ"ש התוס' בקמא דפ"ח אמאי לא מוכיח הגמ' ממתני' דמכות ע"ש די"ל דש"ה דמעידין להפסיד הבעל ולגבי דידיה ס' אם תרצה האשה למכור אבל בההיא בריית' דמעידין להפסיד האשה היא טוענת דרוצה למכור והיו מפסידין לה כל כתובתה ועיין בס' בשמים ראש סי' מ"ד בתי' ר"א ועיין בתשו' הרשב"א ח"ג סי' צ"ג והובאה בב"י סי' צ"ב מחודש ה':
ובענין התשלומין כ' מהרש"א שם בפ"ק דמכות והרדב"ז שם דמשלם הכל העד שהודה וכ"נ מהגמ' שם מדלא מוקי לה אהא דעד זומם משלם לפי חלקו בכ"הג שהודה הא' ששקר העיד דמשלם פלגא דידיה אלא ע"כ דמשלם הכל כיון דאי לאו עדותו לא היה משלם כלל והנה התוס' שם פי' דאחר שהודה הא' ששקר ענה הוזמו שניהם דל"מ אלא הא' שעמד בעדותו פלגא דידיה מכח ההזמה ע"ש וק"ל אמאי לא משלם הכל הא קי"ל כר"נ דאמר בפרק הפרה דנ"ג כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ואמרי' דלדידיה כיון דכורה פטור דגרמה הוא כעל הבור חייב וכן שור ושור פיסולי המוקדשין שהזיקו ע"ש וה"נ כיון דליכא לאשתלומי ממי שהודה שהעיד שקר דל"מ ביה הזמה לישתלים מהאי שנתקיימה בו הזמה וצ"ל דב' שהעידו לא מקרי כל א' כולי הזיקה עבד אלא זה פלגא וזה פלגא ובכ"הג ל"מ ר"נ שם אלא מטעמא דתורא בבירך אשכחתיה ע"ש ולהכי ל"מ הכא כוליה דלא שייך טעמא דבבירך אשכחתיה מיהו ד"ז לא יתכן אלא לשי' התוס' גבי שור ושור פיסה"מ דבדוקא איתמר הך טעמא דבבירך אשכחתיה אבל הר"ב בש"מ שם כ' בשם תוס' שאנץ דטעמ' דבבירך אשכחתיה ל"ד אלא עיקר טעמא דכיון שאם לא היה הבור לא היה בא זה ההיזק משתלם מניה הכל ע"ש וא"כ לדידהו בההיא דמכות ליכא לפרושי כפי' התוס' דכה"ג משתלם מניה הכל וע"כ דמפרשי הסוגיא בהוציא ממון ע"פ וטעמא דגרמי ל"מ אלא בפלגא ודלא כהרדב"ז ומהרש"א מיהו הא ליתא דא"כ מאי פריך הגמרא כל כמיניה כיון שהגיד וכו' ועוד דאכתי קש' כמסקנא דהגמרא שם דמוקי לה בהעדנו והוזמנו בב"ד אחר ע"ש ולפ"ד התוס' שאנץ אפי' נימא דלא הוי אלא זה פלגא וזה פלגא הא אפילו בכ"הג אמרי' אי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וצ"ל דס"ל דהך סוגיא אתיא כל"ק בפ' הפרה דפלוגתייהו דר"נ ורבנן בזה עביד כוליה היזקא וכו' ע"ש וס"ל דלהך לישנא היכא דזה עביד פלגא וזה עביד פלגא לא משלם אלא חלקו ולפ"ז י"ל דהלכה כל"ק כיון דהך סוגיא דמכות אזלא כוותיה ועיין למהרש"ל ביש"ש שם סי' מ' ע"ש. אח"ז ראיתי למהרח"ש ח"א סי' מ"ב שהוכיח דב' עדים שהודו שהעידו שקר מקרי כל א' פלגא נזקא ממ"ש הטור סי' כ"ה וע"ש במ"ש בדעת הר"מ ואפשר דהר"מ ס"ל כדברי התוס' שאנץ ומ"מ לדינא נר' עיקר דב' עדים לא הוי כל א' אלא פלגא כמ"ש מהרח"ש וכמו שכן צ"ל בדעת התוס' דמכות וכמו שנתבאר וההיא שכ' הטור בסי' ת"י שניא דכ' שהזיקו כל א' עביד כוליה כמ"ש מהרח"ש שם ע"ש ובעיקר ד"ז דב' שהודו שהעידו שקר חייבין לשלם ק"ל מדאמרי' בקמא ד"ה ע"א דר"א דלא תני עדים זוממין משום דס"ל ע"ז קנסא הוא ואכתי אמאי לא חשיב עדים שהעידו שקר דחייבין מדד"ג מיהו בלא"ה ק' דע"ז דקנסא הוא משום דממון ביד בעלים ומשלמין בדאיתא בפ"ק דמכות א"כ לפמ"ש התוס' בקמא שם דבממון מחייכי עדים זוממין אפילו אכאשר עשה ע"ש ליחשוב ע"ז היכא דשילם על פיהם אלא ע"כ דכי שילם ע"פ ומחייבין העדים מדינא דגרמי הוא בכלל נזק דתני ליה וכדמשני שם הגמ' גבי אונס ומפתה וניחא הכל:
סימן לג
דין י"ו הגה קרובי הנרצח יכולין להעיד וכו' פ"ז נראה דיכולין גם לדון דהא תנן בפ' בא סימן דמ"ט כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ובגמ' שם מוקי לה בסומא כא' מעיניו ור"מ וא"א נוקמה כרבנן ובקרובי הנרצח דכשדין להעיד ואין כשרין לדון אלא ע"כ דכשרין גם לדון מיהו התוס' שם הקשו נוקמא באוהב ושונא ותי' כיון דכשרין לעלמא לאו פסול מקרי ע"ש וא"כ י"ל דה"נ כשרין הם לעלמא אך הד"מ בפי' המשנה שם כתב הא דלא אוקמא באוהב ושונא כיון דיכול שיחזור להיות אוהב ויהיה כשר לאו פסול מקרי ע"ש ולדידיה אי ס"ל כהני דכוותא דכשרין להעיד ע"כ דס"ל כשרין לדון מדלא אוקמה הגמ' בכ"הג שו"ר שד"ז מבואר בירוש' בפ' ז"ב הלכה ט' דאיתא התם תני ר"יש ושפטו העדה והצילו העדה שלא תהיה העדה לא קרובי המכה ולא קרובי המוכה אמר ר"י אם אתה אומר כן נמצאת אומר ב"ד גואלי הדם הן מכאן שלא יהיו הדיינין קרובי הנידונין ע"ש והיינו מדכתיב ושפטו העדה בין גואל הדם ובין הרוצח משמע שצריך שלא יהיו הדיינין קרובי הנרצח שא"כ יהיו הם גואלי הדם הרי מבואר דלדין פסולים ולפ"ז להר"מ צ"ל דפסולים נמי להעיד ופליג אהני רבוותא הג"א והמרדכי שהביא מור"ם בהגה דאי ס"ל כשרין להעיד קש' נוקמא הגמ' בהכי ועיין בספרי פ' מסעי שהובאה דרשה הלזו דירושלמי ולהז"י שם ולהסד"ר שם שלא ראה הירוש' הלז ע"ש והמרדכי והג"א דס"ל כשרין להעיד מודו דפסולין לדון מיהו קש' דבירוש' שם מסיים ומנין שלא יהיו העדים קרובי הנידונין אמרה תורה הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ דיינין מה הדיינין אינם קרובים לנידונים אף העדים אינם קרובים להנידונים ע"ש הרי דגם להעיד פסולין הפך רעת הג"א והמרדכי ונר' דס"ל דרע"ק שם דנ"ל עדים מלא יומתו אבות על בנים חולק בהא ארי"ש ולא מ"ל למדרש שלא יהיו ב"ד גואלי הדם ומאי דנ"ל מלא יומתו היינו שלא יהיו קרובים להנידון החי אבל להנרצח דל"ל מיניה יכולין לדון והיינו דא"ב דר"יש ורע"ק והפ"מ שם כתב דא"כ קרובי האם דלרע"ק דנ"ל מלא יומתו וכו' וקרובי האם באא"ע לא הוו אלא מדרבנן אבל לר"יש דנ"ל מושפטו העדה אפי' קרובי האם דאורייתא ע"ש וליתא דגואל הדם לא הוי אלא הראוי ליורשו כמ"ש הר"מ בריש ה' רוצח ע"ש ואם כן אדרבה לר"יש קרובי האם כשרין הם ומדברי הרא"ש בתשו' כלל נ"ז סי' ב' נראה דקרובי הנרצח פסולין להעיד ע"ש ולדידיה נר' דגם לדון פסולין דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וכו':
דין י"ז או שקרובים להדיינים וכו' פסולין והיינו משום דבעי' עדות שאתה יכול להזימה גם בממון דלא כהנ"י דס"ל דלא בעי' עדות שאי"ל בממון וכמ"ש הסמ"ע ועיין להש"ך סקי"ו שהוכיח דגם בממון בעי' עדות שאי"ל וכנ"ל מגמ' דפ' זב דכ"ח דבעי' למימר בנים לעלמא פסולים משום דא"כ נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו ע"ש וכן מסיק בירוש' שם ה' ט' והשתא אי איתא דבממון ל"ב עדות שאי"ל קשיא אמאי בנים פסולים לעלמא בממון כיון דל"ב עשאי"ל אלא ע"כ דגם בממון בעי' עדות שאי"ל:
סימן לד
דין כ"ז י"א שהנשבע להכחיש העד וכו' כ"ד ה"ר יקר הביאו הטור וכ' המרדכי ור"ב דה"ה ב' בע"ד שנשבע לכל א' שניהם מצטרפין לפוסלו אבל דעת הרמ"ק דוקא עד ובע"ד אבל ב' בע"ד לא ודעת הרשב"א אפי' עד ובע"ד אין מצט' לפוסלו וכמ"ש כ"ז מרן בב"י ועמ"ש מרן בש"ע עד ובע"ד מצט' והשמיט דין דב' בע"ד נראה דבב' בע"ד לא הכריע בפלוגתא דהרמ"ה ורב ולפ"ז אם נתחייב שבועה דאוריי' ובאו ב' בע"ד והעידו שנשבע להם לשקר אין שכנגדו נשבע ונוטל דיכול לומ' קי"ל כהרמ"ה וכשר אני לישבע וכה"ג כתב מהרש"ך ח"א סי' קע"ב בנשבע שבועה להבא ולא קיים דאין שכנגדו נשבע ונוטל דיכול לומר קי"ל כרש"י דאין נפסל ע"י שבועה דלהבא וכשר אני לישבע ע"ש ומ"מ למסור לו שבועה אין מוסרין לו לישבע דאפילו ס' חשוד אין מוסרין לו לישבע ולא ישבע ולא ישלם כמ"ש מהרש"ך ח"ג סי' ל"ד גבי שבועה דלהבא ע"ש וא"כ בכה"ג דב' בע"ד פטורין משבועה ומתשלומין ומוה"ר מהרי"ב ההוא אמר שאם מה שהעידו הב' בע"ד שנשבע להם לשקר היתה תביעתם על עסק דזמן רחוק דאפשר ששכח ושבועתו באונס שכחה היתה כיון דפלוגתא דרבוותא היא אי תלי' בשכחה דדעת הרשב"א הביאו הב"י בסי' זה דלא תלי' בשכחה אבל דעת הר"ן בפ' כל הנשבעין דתלי' בשכחה לזמן רחוק ועיין להרב דברי אמת בקונט' ה' ע"ש וא"כ הו"ל ס"ס שמא קי"ל כדעת הרמ"ה דב' בע"ד אין מצט' ושמא כדעת הר"ן דבזמן רחוק תלי' בשכחה וע"י ס"ס מוסרין לו לישבע וכדקי"ל בכל התורה דס"ס בדאורייתא להקל עכ"ד:
סימן לו
דין א' אבל אם לא נתכוונו להעיד וכו' כ' הטור בשם הרמ"ה דאפילו לא נתכוונו להעיד בשעת ראיה אם העידו בפני ב"ד כל א' בתכ"ד של חבירו עדותן בטילה אפילו לא ראו זא"ז וכתב הב"י דר"י שהביא הטור בסי' ל"ח חולק ע"ז דבעי שיראו זא"ז וכתב הפרישה דל"פ דלענין צירופם לפסול בא' מב' גווני פוסלין אי נצטרפו בשעת ראיה ובכה"ג בעי' שיראו זא"ז או נצטרפו בשעת הגרה בתכ"ד אפי' בשעת ראיה לא ראו זא"ז מצטרפי ע"ש ולפ"ז ל"ק מ"ש הש"ך על הרמ"ה ממתני' דב' רואין אותו מחלון זה וכו' ע"ש דמתני' בצירוף דשעת ראיה מיירי אבל צירוף בשעת הגדה ל"ב שיראו זא"ז וכ"כ הפמ"א ח"ב סי' י"ח עש"ב. וכנ"ל שכ"ד התוס' בד"ה שמואל שכתבו בס"ד אפילו אידע לאחר כ"ד ע"ש דס"ל כשהעידו תכ"ד אפי' אמרו למחזי אתינא מצט' ובטלה עדותן כדעת הרמ"ה וא"כ מאי דאמרי' אי אמרו לאסהודי בטלה עדותן לאחר כ"ד וע"ש במהרש"א ומ"מ הגמ' דקאמר מר והוא שהעידו תכ"ד ע"כ אהזמה הוא דקאי דהא מתניתין דנמצא מהן א' קרוב מיירי בצירוף בשעת ראיה מדאמרי' הרוג יציל ואע"ג דנלמד ד"ז דצירוף בשעת הגדה בב"ד מדין הזמה מ"מ מתני' לאו בהכי איירי וזהו מ"ש התוס' בד"ה אמר וכו' וקשה דהא משמע בסמוך וכו' ע"ש נקטי' דדעת התוס' כדעת הרמ"ה ור' ישעיה דאפילו אמרו למחזי אתו כי נצטרפו בשעת הגדה בתכ"ד עדותן בטלה ומהר"ם לשקאר סי' י"ו הוכיח שכ"ד הר"מ והנ"י והרשב"א והריב"ש ע"ש ועיין להש"ך סי' מ"ה סקכ"ד ע"ש:
ואם היו כל העדים כשרים וכו'. כ"ה לשון הר"מ והש"ך סק"ג הוכיח מזה דאם כולן לא נתכוונו אלא לראות כולן פסולים דכיון דהפסולים לא הוי עדותן עדות גם הכשרים כן ודוקא כשכל העדים כשרים הוא דלא בעי' כוונה דלא כהלח"מ ע"ש. ועפי"ז ניחא מה שהק' האחרונים על ס' הר"מ הלזו מגמ' דר"פ אמרו לו דאי' התם אמרו לו ב' יודע אתה בעדות פ' והוא אמר לא ידעתי מגו דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות ע"ש הרי דהעדים בעו כוונה להעיד די"ל דמיירי בדאיכא קרובים עמהם ולא נתכוונו אלא לראות דהשתא גם הכשרים בעו כוונה להעיד מיהו מדברי התוס' בפ' חזקת דמ"א ע"א בד"ה נחלקה שהק' לב דס"ל דבכת א' נחלקת העדות אמאי בב' כתי עדים מודו דתתקיים העדות בשאר הא הו"ל כנמצא א' מהם קרוב ותי' לחד תי' דמיירי דאתו למחזי וכו' ע"ש הרי דהיכא דכולן אתו למחזי תתקיים העדות בשאר דבכולן אתו למחזי מיירי דהא עדות מוכחשת היא ולא ידעי' מי הם הפסולין ומי הם הכשרים וכ"מ להדיא מדברי הרדב"ז בס' דברי דוד סי' מ"ט ודלא כהש"ך:
ואם הזמין התובע וכו'. כתב הסמ"ע אפילו הפוסלין בהזמין בערבוביא בשעת מעשה מודה באמר ב' מכם לא כוין אלא לכשרים ע"ש וכנ"ל מגמ' בגיטין די"ח ע"ב באמר לי' כתבו גט לאשתי דלר"י דקי"ל כוותיה דאמר ב' משום עדים והשאר משום תנאי נמצא א' מהן קרוב או פסול כשר ולא מיפסל משום דהזמין בערבוביא וע"ב משום דיין דב' לבד משום עדים הו"ל כאומר ב' מכם יכתבו דלא נתכוון אלא לכשרים:
סימן לז
דין א' אין שותף מעיד לו עליה. כתב רשב"ם דוקא שלא חלקו אבל חלקו מעיד לו ודוקא שחלקו קודם שבא המערער וכ"כ בדרישה וכנ"ל מדפריך הגמ' נוגע בעדות הוא ומשני שכתב לו ד"וד אין לי וכו' ופירשב"ם שסילק א"ע מכל השדה וא"א נוקמה שסילק עצמו מחלק חבירו דהיינו חלקו ממש וניחא דאינו מעמידה בפני ב"ח כדפריך אח"ז שהרי ב"ח נוטל מחלקו שלא סילק עצמו אלא מחלק חבירו אלא ע"כ דל"מ חלקו אלא קודם שיצא המערער ואז ל"מ שותף ושמואל שותפין קאמר ומשני שסילק עצמו מכל השדה דכה"ג מהני הסילוק אפי' אחר שבא המערער כמ"ש הר"ן ופ' מרן בש"ע והטעם דבכה"ג ל"ח לקנוניא דירא פן יקח הכל ע"י הסילוק וכה"ג מחלק הפרישה בסמוך גבי ידע בה שהיא בת חמותו ע"ש והט"ז כאן ובסי' קע"ה תמה על מה שנר' מדברי הסמ"ע סק"ה דאפילו חלק אם לא ערער המערער אלא חלק חבירו אינו מעיד לו דאז בטלה החלוקה דא"כ אמאי לא מוקי לה רשב"ם בהכי ע"ש ול"ק דא"כ ל"מ שותפין דכבר חלקו גם מ"ש דדוקא משום דיורשין הוו הוא דבטלה החלוקה ע"ש אין נר' כן מדברי התוס' בס"פ השולח שכתב דהא דקאמר הגמ' רב סבר יורשין הוו ל"ד יורשין אלא לקוחות באחריות הרי דגם בלקוחות בטלה החלוקה:
סימן לח
דין א' כתב הר"מ בפ"ך מהל' עדות דאם העידו ב' כיתות כל א' אחר כ"ד של שניה הכת שהוזמה נענשין אבל הכת שלא הוזמה אין נענשים ומ"מ בטלה בל העדות דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכ"כ הטור והראב"ד חלק דכיון דאחר כ"ד הוא לא בשלה כולה והקשה על הד"מ שכתב ב' אין נענשים פשיטא הוא והלח"מ כתב דר"ל ב' אין נענשים ואפילו הוזמו אח"כ גם הם משום דעדותן לא מהניא מידי דכבר העידו הא' ע"ש. וק"ל ממתניתין דספ"ק דמכות דב' רואין אותו מחלון זה וכו' אם אין רואין זא"ז הרי אלו ב' עדיות לפיכך נמצאת אחד מהן זוממת הוא והן נהרגין והב' פטורה מדקתני נמצאת א' מהן זוממת משמע אפילו נמצאת ב' זוממת ואמאי נהרגין הא עדותן ל"מ מידי דכבר העידו הראשונים וי"ל דש"ה דאם נמצאת א' מהם זוממת לא בטלה כל העדות ומתקיימת העדות בשאר כדקתני הוא נהרג ומשום דב' כיתי עדים הם ולא באו לב"ד בב"א וכמ"ש הדרישה לכך נהרגין דמהניא עדותן אי מתזמי קמאי אבל הר"מ מיירי בבאו לב"ד בב"א וכת א' חשיבי ואי מתזמי קמאי בטלה כולה וא"כ ל"מ עדותן מידי ואכתי קשה מתני' דקתני והב' פטורה פשיטא ולא יתורץ בדברי הלח"מ גם על הראב"ד ק' אדק"ל אדברי הר"מ תק"ל אמתני' ובעיקר ס' הר"מ עיין להש"ך סימן ל"ו במ"ש ע"ר מהר"ם אלשקר סי' י"ו ע"ש:
סימן לט
דין ה' בין יכולין לכתוב שטר כ"כ הרשב"א וטעמו דא"כ כל ב' מהם יכתבו לו שטר משמע דאם אמר לעשרה כתבו שטר צריך כולן שיחתמו בשטר ולא סגי בב' מהם דאל"ה איכא למיחש לכל ב' מהם יכתבו לו שטר וכ"כ ה' אורים ושכ"כ הריטב"א בקידושין גבי שליח נעשה עד ע"ש וליתא דמשנה שלימה שנינו בגיטין דס"ו אמר לי' כתבו גט לאשתי א' כותב וב' חותמין כולכם כתבו צריך שיחתמו כולם וע"ש בדס"ז ע"ב ופלוגתא דר"י ור"ל בדי"ח אי כולן משום עדים או שנים משום עדים והשאר משום תנאי ומוקי לה באמר כולכם דוקא וכן בד"י ע"ב גזירה משום כולכם הרי דבאמר לי' כתבו א"צ שיחתמו כולם עד שיאמר כולכם והריטב"א בקידושין בכ"הג מיירי שכ' ואפילו בשקנה חבירו מידו בפני עשרה אם הזמינם כולן לעדות כותבין לו שטר וחותמין כולן כדאי' במס' גיטין ע"ש והיינו בהזמינם כולם לעדות דאמר כולכם אבל אמר לי' א"צ שיחתמו כולן ול"ח שמא כל ב' מהם יכתבו שטר דכיון דהיו עשרה אין חותמין עד שימלכו בכולן וליתא לחששא זו אלא אם הדין שכותבין שטר אע"פ שלא הוזמנו ונמשך מזה שאם הטמין לו עדים אחורי הכותל שכותבין וזמנין דהיו עשרה ולא הוי במקום א' ולא ידעי הני בהני וכותבין לו כל א' שטר וכ"מ בדברי הריטב"א שם להדיא:
כתב הג"א בפ' ז"ב בשם ריב"ן דהודאת בקנין דמהני דוקא שקנו מידו לפרוע לזמן פ' אבל קנין על הוראה איני יודע על מה יחול הקנין ע"ש ומתשו' הרשב"א סי' אלף קמ"ט והובא בב"י בסי' זה נר' להדיא דמהני קנין על הודאה וכן הסכים המ"צ ח"ב סי' ל"ו וכתב דריב"ן יחיד הוא בסברא זו דלא כמהרשד"ם סי' כ"ט ע"ש וכתב מרן בב"ה די"ל דחל הקנין על השעבוד ע"ש:
סימן מו
דין ה' מקיימין השטר שלא בפני בע"ד ב' הש"ך דוקא שטר אבל כ"י אין מקיימין ע"ש ומדברי מדן בב"י סי' ק"י נר' דדעתו דאין לחלק בין שטר לכ"י דאהא דכתב הטור צוה אביהם ואמר תנו מנה לפ' דדוקא צוה בשטר ב' ומ"מ י"לד איך כתב שאם ניכר שהוא כ"י שנזקקים הא בעי' שיהיה מקויים מחיי אביו וכמ"ש הרא"ש בתשו' לקמן ואפשר לומר שניכר שהוא כ"י היינו שנתקיים בחיי אביו א"נ שהדיינים מכירים שהוא כ"י וממילא הוא מתקיים שאין כאן קבלת עדות שלא בפני בע"ד ע"ש משמע דלא הוק"ל אלא לפמ"ש הרא"ש בתשו' אבל להחולקים דס"ל דמקיימין כל שטר ניחא וא"א הא לכ"ע בכ"י אין מקיימין אלא ע"כ דדעת מרן דאין לחלק בין שטר לכ"י דלא כהש"ך:
כתב מהרי"ן מיגש בתשו' סי' ק"ס ב' שהעידו בב"ד איך עמדו על שטר העיקרי והכירוהו הכרה שלימה ושהוכרחו להעתיקו מאיזה הכרח יכולין ב"ד להעתיק הטופס עם העדים החותמים בו ויקרעו הטופס וע"ז אמרו במשנה מי שנמחק שטרו וכו' ואע"פ שדין המשנה הוא שיובא השטר לב"ד מ"מ אם יבואו עדים ויעידו על צורת השטר זה יעמוד במקום הבאתו ועושין לו קיום ע"כ והביאו הע"הש סימן מ"א ונד' דדוקא אם לא נשאר עדין השטר קיים כגון שנמחק ואין רישומו ניכר אבל אם עדין עיקר השטר קיים אין יכולין לקיימו ע"י שיעידו העדים ששטר פ' שהוא בעד סך פ' וזמנו זמן פ' ועידיו החתומים בו פ' ופ' ויודעין אנו שהיא חתימת ידי העדים א"י לעשות קיום בכה"ג דחיישי' שמא יזייף ויכתוב שטר אחר כמו הא' ויגבה בו ע"י קיום זה ואח"כ יוציא שטר העיקרי שהוא אמת ויגבה בו ע"י שיקיימו עדים אחרים וכבר ראיתי להרב חיים שאל ח"א סי' ע"ד אות כ"ב שנסתפק בזה וכ' שיש ללמוד ד"ז מדין ההטפסה שכתב הכנ"הג סי' מ"א ומ"ו ע"ש:
סימן נא
דין א' ע"א בשטר וע"א בע"פ וכו' כ' הדדב"ז ח"א סי' ע' כתובה שאין חתום בה אלא ע"א ואחד בע"פ גובה מיתומים קטנים דמלוה ע"פ כזה גובה מיתומים קטנים דלא עביד איניש דפרע גו זמניה ע"ש וקשה דבפ' השולח דמ"א אהא דתנן אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה הק' התוס' אמאי נשבעת הא קי"ל חזקה אינו פורע גו זמניה ותי' דבכתובה דגביא בתנאי ב"ד פרע בגו זמניה ע"ש וי"ל דלא כ"כ אלא לענין שבועה אבל להפסידה דאינה גובה לא וכן צ"ל לדברי מהרש"ך ח"ג סי' מ"א שכתב כתובה שחתום בה הבעל בלא עדים גובה מן היורשים משום דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה ועיין להמש"ל בפי"א מה' מל"ול דין ו' ע"ש:
בהגה היו כאן ב' שטרות וכו' אפי' בשטר א' אלא שעד ב' בזמן אחר ואינו בזמן א' עם עד הא' לא מפקי קלא ואינו טורף כ"מ מתשו' הרשב"ש סי' ו' ע"ש:
סימן נה
דין ב' בהגה אלא מב"ח כ' הסמ"ע החצי שלא נפרע אינו גובה ממשעבדי שב"כ הרא"ש בנדרים והש"ך כ' דגובה ממשעבדי שלא כ"כ הרא"ש אלא לפי' קמא ע"ש וכ"כ הרדב"ז הביאו ה מש"ל בפי"ד מה' מל"ול דין ט' ע"ש:
סימן נו
דין ב' אנן טענינן ליה כ' ה' בית יעקב סי' ל מ"ו דוקא בשליש שאינו רמאי אבל בשליש רמאי דבעי דוח' לא טעני' ליה מדפריך הגמ' ר"פ אד"מ ואי ס"ד בעי' דוח' מאוחרין אמאי בשרין ע"ש בפירש"י ולפמ"ש ראב"ן דקי"ג הביאו הע"הש סי' מ"ג דין ח' דקושית הגמ' היא דהו"ל עדות שאין אי"ל ע"ש אין משם ראיה:
סימן נח
דין ב' בהגה אבל בפני ע"א לא אמרי' איתרע שטרא וכו' והא דלא אמרינן מתוך שאי"למ משום דשבועה דרבנן היא כ"כ בע"הת שי"ט בשם הרמב"ן וב' הש"ך דאחר הפרעון בפני עדים תובעו ע"פ העד והוי ש"ד ואמרי' מתוך שאי"למ וכ"כ הרשב"א בחי' בפ' הא"מ דמ"ב ובגמ' בפ' הכותב דף פ"ה אמרי' אי פקח הוא מייתי ליה לידי ש"ד ופריך הגמ' ותימא ליה ב' כתובות יש לי עליו ומשני דמודע ליה ופירש"י דמודיע להעד קודם הפרעון דאז לא הוי העד מסייע לה ולב' כתובות לא חיישינן דלא שכיח ע"ש משמע דוקא משום דב' כתובות לא שכיח אבל בטענת סטראי דשכיח לא אתי לידי ש"ד דאפי' אחר הפרעון יכול לו' סטראי ולא אמרינן מתוך שאיל"מ ולהרשב"א צ"ל דכיון דמודיע להו לא הוי העד מסייעו ואינה יכול לטעון ב' כתובות אלא אמרי מתוך שאיל"מ וה"ה לטענ' סטראי ומ"מ בעי' מודיע להעד כי היכי דלא להוי מסייע ובע"הת שם פי' במאי דמשני מודיע להו דר"ל שהודית בב"ד שאין לה אלא כתובה א' ע"ש משמע אפי' מורע לסהדי לא מהני ויכולה לטעון ב' כתובות ולא אמרי' מתוך שאי"למ. והטור א"הע סי' צ"ו כתב טעמו דלא שכיח הרי דרש"י ובע"הת והטור ס"ל דיוכל לטעון סטראי אפי' אחר הפרעון ולא אמרי' מתוך שאי"למ ולדעת הרשב"א אמרי' בבה"ג מתוך שאי"למ:
סימן ס
דין א' נהגו שאינו טורף ממשעבדי שמכר או נתן וכו' כ"כ הרא"ש בתשו' וכ' מרן בב"י דעת הרשב"א שהביא בסי' שנ"ו דבמתנה לא עשו ת"ה ע"ש ואין נר' כן מתשו' הרשב"א ח"ב סי' קנ"א והביאו מרן בב"י לעיל ס"סי מ"ז ובא"הע סי' ק' הביאו בקיצור באחד שכ' בב"י שכל מה שיש לו הוא בשותפות עם ראובן ובאת אלמנתו לגבות כתובתה דבקרקע ובמטלטלי וכתב לה מטלטלי אגב מקרקעי הדין עם האלמנה דאין בידו להוציאם משעבודה ע"י מבר ומתנ' אבל אם לא כ' לה מטלטלי אגב מקרקעי אין הדין עם האלמנה שהרי אם רצה היה מוציאם משעבודה על ידי שיתנם או ימכרם ע"ש הרי דע"י מתנה נמי מוציאם משעבודה דעשו ת"ה גם במתנה וע"כ מ"ש הרשב"א דלא עשו ת"ה במתנה בתשו' שהביא בסי' שנ"ו דוקא בגנב ונתן וכמ"ש הש"ך בסי' שנ"ו גם למדנו מתשו' הרשב"א הלזו דבכ' לה מטלטלי א"ק לא עשו ת"ה גם במכר שהרי כ' שאינו יכול להוציאם משעבודה גם ע"י מבר ול"ל המנהג שב' הרא"ש בתשו' ומהרש"ך ח"א סי' ל"ה לא ראה אלא מה שהביא מרן בב"י בא"הע בקיצור ולכך הוכיח משם דבמתנה לא עשו ת"ה ע"ש ועמ"ש בא"הע סי' ק':
כתב מהרש"ך ח"א סי' ל"ד דוקא מתנה לאדם אחר אבל מתנה לבנו לא הוי כמכר לע"ז דמתנה למי שהוא ראוי ליורשו ירושה היא כמ"ש המרדכי בפ' נערה אפילו מתנת בריא ויכול לו' קי"ל כהמרדכי והביאו הכנ"הג ע"ש ובסי' רמ"ח פ' מרן בש"ע דדוקא מתנת בריא הוא דהוי כירושה גם מתשו' הרשב"ש סי' רמ"ה והמבי"ט ח"ג סי' ג' מבואר אפילו מתנה לבנו ועיין להמח"א ה' גביית חוב סי' ב':
דין ג' בהגה וי"א דאם קיבל עליו לזונו סתם וכו' נפטר בשנה א' כ"כ הרא"ש בתשו' ונראה מדבריו דסתמא לאו לעולם ומהראנ"ח ח"א סי' ק"ך הקשה דבספ"ג דשבועות גבי יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה דהוי ש"ש כ' הרא"ש משום דסתמא לעולם ותי' דסתמא לעולם משמע מטעמא שכתב הרא"ש משום דאל"כ איזה זמן נתן לו אבל גבי מזונות יש להם זמן קצוב דכשמכין אדם מזונות מכין משנה לשנה וכדאמרי' בעלמא מזונותיו ש"א קצובין לו מר"ה לר"ה ע"ש וקשה א"כ מה הוק"ל להרא"ש שם בתשו' מדאמרי' בגיטין גבי ע"מ שתשמשי את אבא דסתמא יום א' ע"ש ומהרימ"ט חח"מ סי' מ' הקשה ע"ד מהראנ"ח מה יענה אם היה באמצע השנה שאין דרך להכין וכו' לכך כתב דטעמו של הרא"ש משום דא"ל יזון אותו או יתן לו מאה זהובים ויש ס' אם ר"ל בעד שנה או בכל שנה ע"ש וזה מסכים עם הלבוש דאפילו להרא"ש גבי מזונות נמי סתמא לעולם ועיין להכנ"הג סי' ר"ז הגהב"י אות ג' ע"ש ובהגה"מר דשבועות הקשה מ"ש דהכא סתמו לעולם ובסתם נזירות ל"י ותי' דשאני נזירות דאיסור גברא ומהרימ"ט שם דייק מדבריו דגבי שבועה דאיסור גברא סתמא לאו לעולם ותמה ע"ז מגמ' בנדרים דט"ו דפריך הגמ' ואי לא יהיב שיעורא מי שבקי' ליה דעבר ב"י ואשבועה דסיפא קאי דנדרי הבאי מותרין כמ"ש הר"ן שם ע"ש והוא תימא דאלישנא דגמ' הוא דכ"כ הר"ן אבל עיקר קושית הגמר' היא אנדרים דליכא ב"י והיכי קתני אסור משום ב"י גם נעלם ממנו דברי התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ח ע"א בד"ה באומר שהוכיחו מסוגיא דנדרים הלזו דנדרי הבאי אסורין ע"ש:
סימן סב
דין א' ואם אין חלוקין בעיסתן וכו' כתב הכנ"הג הג"הט אות כ"ז וכ"ט דדוקא בשטרות יוצאות ע"ש הוא דהיכא דחלוקין בעיסתן על האחים לה"ד אבל במטלטלי וכיוצא דליכא סיוע דשטרות יוצאות ע"ש עליו להביא ראיה הרדב"ז ח"א סי' פ"ח ע"ש ואין נראה כן מתשו' מהר"ם שהביא המרדכי כפ' חזקת דמשם באר'ה דאפילו במטלטלי נאמן לומר מעיסתו קמץ היכא דחלוקין בעיסתן גם הרדב"ז עצמו שם כסי' פ"ח הביא אח"כ דברי המרדכי ונר' שחזר בו ממ"ש בראשונה וכ"מ מתשו' הרשב"ש סי' תמ"ב ע"ש מיהו מתשו' הרשב"א ח"ב סי' ל"א מתבאר דדוקא בשטרות יוצאות ע"ש וז"ל אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קמץ דכיון דאונות ושטרות יוצאות ע"ש כל שאנו מוצאין שום דבר לתלות ולהעמיד חזקת מי שיוצאות ע"ש תולין ומעמידין ע"ש:
כתב הרדב"ז שם אלמנה שאוכלת בפ"ע ולא עם היתומים מקריא חלוקה בעיסתה ע"ש ואע"ג דקי"ל מותר מזונות ליורשין מ"מ במתענה לדידה דבהדיא אמרי' בנזיר רכ"ד ע"ב שקמצה מעיסתה ע"ש בתוס' אך מדברי הרשב"א בתשו' הנ"ל מתבאר דלא כהרדב"ז ע"ש:
ואם מת וכו' אז צריכין וכו'. כ' התוס' והרא"ש והמרדכי הטעם משום דשטרות יוצאין ע"ש משמע דבמטלטלין על היורשין לה"ד וכן הסכים הש"ך דלא כמהרשד"ם סי' קס"ד אך מתשו' הרשב"א הנ"ל אין נראה כן דנדונו היו מטלטלין ונכסים ושטרות יוצאות ע"ש וזיכה היורשים אפילו כמטלטלין ע"ש. ולפמ"ש הכנ"הג בח"ב דלא כתב רי"ו במטלטלין עליו לה"ר אלא במטלטלי שביד הנפקד אבל מטלטלי שביד היורש על האחים לה"ר ע"ש י"ל דגם הרשב"א לא כ"כ אלא בנדונו שהמטלטלי ביד היורש:
סימן סו
דין ב' יש מי שאומר שצריך שתבא לידו וכו' הע"הש הביא דברי רבי' האיי שכ"כ ע"ש וכן ראיתי להרדב"ז ח"ב סי' פ"ט שכ"כ שצריך שיבא לידו עיקר השטר וגם השטר של המכירה ומהניא מסירת עיקר השטר אפילו אחר הכתיבה כ"ז שלא הגיע שטר המכירה ביד הקונה אותו ע"ש וכ"נ מדברי הנ"י ר"פ הספינה שכתב משם הרשב"א דבעי' מסירת הנייר מקמי כתיבת השעבוד וכו' אע"פ שמוסרו לו אח"כ כיון שלא קנה בשעה שמסר לו שטר הכתיבה השתא במאי קנה וכו' ע"ש משמע דעיקר הקנין בשפה שמוסר לו שטר הכתיבה הוא ומ"ש דבעי' מסירת הנייר מקמי כתיבת השעבוד היינו ר"ל מקמי מסירת כתיבת השעבוד ומ"ש ואח"כ יכתוב לו שטר השעבוד ל"ר דלעולם מהניא מסירת השטר אחר כתיבת השעבוד כיון שהיא קודם מסירת שטר המכר כמ"ש הרדב"ז ועיין להעה"ש אות טו"ב וגם דעת מרן נר' דהכי ס"ל ואע"ג דכ' בל' יש מי שאומר כך דרכו בכ"מ בדין שלא נז' בדברי שאר הפו' בהדיא כמ"ש הסמ"ע סי' י"ו סק"ח וסי' ל"ה סק"י וע"ש להכנ"הג:
דין ה' בלא כתיבה לא קנה. כתב מהרשד"ם סי' י"ט בחלוקת שותפין בשטרות צריך כ"ומס ועיין להש"ך ונ"ל מדברי הרא"ש דלא בעי כ"ומס והוא ממ"ש כלל פ"ה סי' י"א בשטר שכתוב ע"ש אביהם ואחר מיתת אביהם מת א' מן האחים ונמצא השטר בעזבונו דלא טעני' ליתמי שמא חלקו האחים וזה הגיע לחלק אביהם כיון שאביהם גופיה אינו נאמן לומר חלקנו והביאו ב"י ס"סי ס"ב ופ' מור"ם בהגה שם ע"ש וא"א דצריך כ"ומס למ"ל למי' טעמא כיון דאביהם לא היה נאמן ת"ל דלא טעני' ליתמי שטר הי"ל ואבד דלא שכיחא כמו דלא טעני' שאביהם הי"ל מלוה עליו כמ"ש הרא"ש כלל ק"ח סי' ח' וכן הוכיח הע"הש דקי"ד ע"ב ע"ש אלא ע"כ דא"צ כ"ומס:
דין ט"ו ואם המוכר חי וכו' עמ"ש בא"הע סימן צ"ח:
דין ט"ו בהגה מוציאה מידו וכו' כ' הסמ"ע דס"ל דכ"ע מודו בזה ומדברי המבי"ט ח"ב סי' קפ"ז מתבאר דאפילו לא א"ל קני לך אם גבה אין מוציאין מידו ע"ש:
דין כ"ב לפי ששמעון הוא נוגע בעדות וכו'. ודוקא בחוב בשטר דל"מ פרעתי אבל בחוב בע"פ או בב"י בלא נאמנות דל"מ פרעתי לא הוי נוגע בעדות כ"מ מדברי בע"הת שנ"א ח"ד ועיין בחי' בפ' חזקת דכ"ט ע"א ע"ש:
דין כ"ג ואפילו יורש המוכר יכול למחול אם יש ב' יורשים. דעת הרמ"ה בפ' מ"ש סי' פ"ג דיכול א' מהם למחול חלקו והכ"מ הוכיח מדברי רש"י בפ' הגוזל דא"י למחול והע"הש אות ל"ו הוכיח מדקי"ל יש לבכור למכור קודם החלוקה. ובחלק פשיטות כל הפו' חלקו על רשב"ם בפ' י"נ דקכ"ו וס"ל דיכול למכור לכ"ע ורבינו האיי והרשב"א ס"ל דיכול למכור ע"ש וכבר כתב רמ"א בתשו' ס"סי צ"ב דאפילו דקי"ל דיכול למכור קודם חלוקה דוקא בממון שעתיד לבוא לידו וליורשו אבל הכא זה הממון לא יבא לידו לעולם דכבר נמכר לאחרים והוסיף עוד דאפילו חלקו א"י למחול עד שימחלו שניהם דקי"ל האחין שחלקו לקוחות הם ולא יורשין ומ"מ דעת הרמ"ה להדיא דיכול למחול חלקו וכ"נ מלשון בע"הת ופ' מר בא"הע סי' ק"ה דין ו' וז"ל מכרה כתובתה ומת הבעל ואח"כ מתה בנה יכול למחול וכו' ואפילו אין לה יורש אחר ע"ש משמע דביש לה יורש אחר פשיטא דיכול למחול חלקו:
כתב רמ"א בתשו' הנ"ל אם מכר שטר חוב לבנו ומת אין בנו הב' יכול למחול להפסיד הבן הקונה כיון דבירושה זו ידו כידו ודמי למכנסת שט"ח לבעלה דא"י למחול משום דידו כידה והביא ראיה לד"ז ע"ש:
דין מ' אם קנו מידו שיתחייב וכו' כתב מרן בב"י דוקא לענין תשלומין אב לשבועה ל"מ קנין והיינו משום דהוי ק"ד כמ"ש הש"ך ועיין למהר"א ששון סי' ע"ג שהוכיח מגמ' בפ' הזהב דנ"ח דפריך מההיא דבני העיר ששלחו שקליהם ולא מוקי לה בשקנו מידו דבכ"הג הוי ק"ר ע"ש והמח"א בה' שומרים סי' כ"ב כתב דמדברי הר"מ בפ"ז מהל' סנהדרין שכתב המחייב עצמו בשבועה שאינו מחוייב בה וקנו מידו א"י לחזור משמע דככה"ג לא הוי ק"ד ע"ש ולפי מ"ש הב"ח בסי' כ"ב דמ"ש בשקנו מידו היינו מיד שכנגדו דכשישבע זו יפרענו או יפטרנו ע"ש אין ראיה משם ומ"מ נראה דדוקא בשבועת השומרים דהיא מספק אבל אם הלה תובעו בברי שנגנבו והשומר אומר שנאנסו מחוייב לישבע שהרי חייב עצמו בתשלומין אם נגנבו וזה טוענו ברי שנגנבו מחוייב לשלם לו ודאי ולהכי צריך לישבע לפטור את עצמו וכ"מ בדברי מהרא"ש שם ע"ש:
סימן סח
דין א' חוץ משטרי מקח וכו' כן לשון הר"מ בפכ"ז מה' מל"ול ופ' כל"ב דשטרי מתנה פסולין בעש"ג וכתב ה"ה דטעמא דלא אמרי' ד"ד דינא משום דדוקא בדבר שיש לו למלך תועלת בו ע"ש וכ"כ הרדב"ז ח"ב סי' תקמ"ה אבל הרשב"ץ ח"א סי' קנ"ח כתב דהר"מ מיירי במילתא דליכא הורמנא דמלכא אבל אי איכא הורמנא דמלכא דינו דין אע"פ שאין בו תועלת למלך ע"ש ודעת מרן בש"ע נר' כמ"ש ה"ה שהביאו בב"י וכ"כ הרב בית יהודה ח"ב סי' קכ"ג וכתב עוד דאם קנה בשטר כגון שדי מכורה לך או שטרי דידן דהוו שטרי קנין כמ"ש בסי' ק"ץ אם שטר זה נכתב בעש"ג לא מהני דהא שטר קנין הוא והוי כשטר מתנה ע"ש ואין נראה כן מתשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י סי' קצ"א באלמנה שמכר לה היורש קרקע בדמי סכי כתובתה בשטר בעש"ג והשיב דשטר בשר הוא כדאמרי' בפ"ק דגיטין דבשטר מכר קנה ושטר מכר העשוי אף לראיה קונה כאלו כ' לו שדה הקנויה לך וכו' וכ"ש שטרות אלו הנהוגים עכשיו ע"ש ומבואר שם דסכי כתובתה ל"מ מעות דמלוה הם ואפ"ה מהני בעש"ג וע"כ דס"ל דל"פ רבנן בשטרי מכר ל"ש לראיה ל"ש שטרי קנין דכיון דמה שכשרים השטרות בעש"ג הוא תקנת חכמים כך נ"ל לחכמים שלא לחלוק בשטרי מכר ולפ"ז אפילו לדידן דקי"ל מלוה קונה מ"מ נ"מ במוכר שדהו מפני רעתה וכיוצא דקנה בשטר בלא דמים מהני בעש"ג כיון דשטר מכר הוא ודע דמתשו' הרשב"א הלזו נראה דס"ל כס' הר"מ דפ' כל"ב וכ"נ מתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה ודבריו סתראי למ"ש בח"ג סי' ס"ג בשטרי קנס העשוי בעש"ג שכתב דשטר כשר הוא דקי"ל כשמואל דדינא ד"ד ע"ש ועיין להע"הש:
סימן סט
דין א' כ' בתשו' מהר"ם לובלין סי' ל"ה באדם שחייב לחבירו בכ"י וזמנו קדים לזמן השטר שיש לאדם אחר על הלוה ובאו לגבות מנכסיו דהכ"י קודם כיון שזמנו קדום דהוי כשטר גמור דחזקה שנמסר בזמנו ע"ש ומהר"ם אלשיך סי' ס"ב הוכיח מתשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י ס"סי מ"ז דכל כה"ג חיישי' לקנוניא שהקדים זמנו כיון שהוא כ"י ועיין להכנ"הג סי':
ואם תפס מנכסי הלוה זה שיש לו כ"י נר' דהיכא דתפס שלא בעדים נאמן לומר שלא הקדים זמנו במגו דאי בעי אמר לא תפסתי אבל תפס בערים ל"מ תפיסתו וכ"נ מתשו' מהרש"ך ח"א סי' ל"ה שכתב מי שהודה בשעת פטירתו שהסחורות שביד ראובן שותפו הם של ראובן מחמת שהוא חייב בערו לשאר ב"ח שהודאתו מהניא ואין אלמנתו גובה מהם דלא כ' הרשב"א דחיישי' לקנוניא אלא אם הנכסים בשעת הודאתו ברשות המודה אבל כאן שהם ברשות ראובן זכה ע"ש הרי דדוקא אם הם ברשות ראובן בשעת הודאתו אבל אם תפס אח"כ ל"מ וראיתי להקצ"ח שהוכיח מדברי התוס' בריש גיטין גבי כתב בכ"י ואין עליו עדים שכ' ועי"ל שמיד תתפוס וכו' דתפיסה מהניא ע"ש וי"ל דתפסה שלא בעדים מיירי התוס' ובלא"ה לפמ"ש מהר"ם לובלין שם בכוונתם אין משם ראיה כלל:
דין ד' פנקס שחתמו עליו וכו' כ"כ הרא"ש סוף כלל ק"ז ומתבאר מדבריו שם דכ"י וע"א לכ"ע ל"מ למימר פרעתי וכ"כ הרדב"ז ח"ג סי' תקפ"ז לדעת הר"מ דלא כהש"ך:
דין ה' אנו טוענים להם וכו' כתב הסמ"ע דאפילו כתוב נאמנות נגד האב ל"מ נגד יורשין עד שיכתוב נאמנות אפילו נגד יורשין ודין הכ"י כדין השטר ע"ש ומהריט"ץ סי' ל"ד נסתפק אם כתוב נאמן כל זמן שכ"י זה בידו וכו' כיון שתלה הדבר בכל זמן שכ"י בידו ומסיק דל"מ עד שיכתוב נגד היורשים בפי' ע"ש ולא זכר שכ"כ מהר"ם בס' משפטים ישרים סי' ל"ח דנדונו בכ' כז שכ"י זה יוצא מתחת ידי הקהל ומסיק דל"מ נגד יורשין וכ"מ בס' משפטים ישרים. סי' ס"ח והפמ"א ח"ב סי' כ"ח כ' דאם כ' כל זמן ששטר זה קיים ולא יהיה קרוע וכו' מהני נגד יורשין ונסתייע מדברי מהר"י סי' שכ"ח ע"ש וגם ממנו נעלם תשו' מהר"ם דתוס' זה ולא יהיה קרוע לא מהני מידי וכ"נ עיקר לדינא דל"מ עד שיכתוב בפי' נגד יורשין וגם מהרי"א והפמ"א לא סמכו ע"ז הטעם לבדו דמהרי"א כתב טעם אחר משום דכשקנו מידו מסתמא ע"ד לכתוב כמו שנהגו לכתוב והפמ"א כתב טעם התפיסה ע"ש וכבר כתב הרדב"ז ח"א סי' ע"א דאין סומכין על טעם א' הנמצא בתשו' כל שבעל התשו' כ' ט"א והוכיח מתשו' הרא"ש ע"ש:
סימן עא
דין א' אבל אם הביא עדים שפרעו וכו' הסמ"ע דקדק מזה דוקא עדים אבל ע"א ל"מ נגד הנאמנות סתם כדעת הרא"ש ודעמיה וכ"נ ממ"ש מרן בא"הע סי' צ"ח וכ"כ הב"ש שם וכמ"ש בתומים וכ"נ מדברי התוס' בפ' הכותב דפ"ז ע"ב בד"ה ועוד שכתב דה"ט דבע"א לא בעי' טענת ב' כסף כמו מודה במקצת דשמואל לטעמיה דס"ל במ"מ אפילו לא הודה אלא בפרוטה חייב לכך בע"א דלא שייך חיובא דידיה אלא בכפירה אי בעי' טענת ב' כסף א"כ יתחייב משום מ"מ ע"ש וא"א הא משכחת לה כגון שכ' לו מלוה נאמנות ללוה שהאמינו אם אומר שפרעו דמשום מ"מ ל"מ ומחייב משום ע"א אלא ע"כ דנאמנות סתם מהני אפילו לגבי ע"א ולפ"ז יש להוכיח דאפילו לגבי ש"ד דע"א מסייע למלוה דלא פרע דלא זזה ידו מתחת ידו מהני נאמנות דלא כמ"ש העה"ש דדוקא בשבועה דרבנן ע"ש מיהו אכתי קשה דהא מ"ל בפירוש שאינו מאמינו אלא בדליכא ע"א אלא ע"כ דמשמע להו דקרא בסתמא מיירי בלא כתב נאמנות:
כתב מהרח"ש הביאו הנ"מ ז"ל דבמלוה ע"פ לכ"ע ל"מ נאמנות לגבי ע"א ע"ש טעמו ולפ"ד בכ"י בנאמנות סתם והביא הלוה ע"א שפרע ל"מ נאמנות דמלוה ע"פ וכ"י חד דינא לתרוויהו בכה"ג:
סימן עב
דין ב' ה"ז ש"ש וכו' דעת הראב"ד הביאו הנ"י והרא"ש בתשו' הביאו הטור בס"סי זה דמה שהוא ש"ש משום פרוטה דר"י היינו משום דמחוייב לנערה ולשוטחה בכל עת ומיפטר מפרוטה דעני ואם פרעו ולא תבע הלוה משכונו ל"מ המלוה לנערה דהי"ל ליטול את שלו ולא הוי תו ש"ש וכמ"ש בדברי הרא"ש בתשו' ופ' מרן בדין מ"ג אבל דעת הרשב"א הביאו מרן בב"י דאפילו אחר שפרעו הוי ש"ש דס"ל דטעמא דהוי ש"ש משום דמיפטר מפרוטה דעני בשעה שהלוהו ולא משום עת הניעור וכיון דנטל שכר בתחי' ההלואה הוי ש"ש לעולם עד שיחזירנו לידו ומהרשד"ם סימן צ"ח תמה ע"ד הרשב"א הא תנן בהאומנין טול את שלך והבא מעות ש"ח ומינה דכ"ש כשפרעו והש"ך כתב דלק"מ דדוקא באומן דטעמא משום דתפיס ליה אאגריה כשאין כוונתו לתפוס לא הוי ש"ש אבל הכא דהוי כאילו קבל שכר בשעת השמירה הוי ש"ש לעולם ע"ש והוא תימא דהא למאי דמוקי בגמ' דטעמא דאומנין ש"ש משום דהוי כשוכר וכאילו קבל שכר אפ"ה קתני מתני' טול שלך והבא מעות ש"ח ולא אמרי' כיון שקבל שכר מתחי' הוי ש"ש לעולם וא"כ אפילו למאי דמוקי משום דתפיס אאגריה מ"מ במלוה על המשכון עדין ס' הגמ' קיימה דהיכא שפרעו לא הוי ש"ש ועוד קשה מדאמרי' שם בהאומנין דפ' אר"ח ל"ש אלא בתוך ימי שאלתה אבל אחר ימי שאלתה פטור הרי דשואל דחייב באונסין משום דנהנה כי כלתה הנאתו פטור וא"כ ה"ה במלוה על המשכון אחר שפרעו לא הוי ש"ש וראיתי להעה"ש שכתב ע"ד הש"ך שכ"מ להדיא בתשו' הרא"ש שהביא הטור ס"סי זה ע"ש ונר' דאין משם ראיה כלל דהרא"ש לא שני ליה בין נטל שכר לתפוס אאגריה דבכולהו ס"ל כיון דבטלה ההנאה מיפטר אלא דס"ל להרא"ש דטעמא דהוי ש"ש משום חיוב הניעור וה"ט איתיה אפילו פרעו כיון שעדין לא הגיע זמן שקבע עמו ול"ד להאומנים דהתם בטל הטעם ואין הרא"ש מחלק בין הטעמים באופן שחילוק זה שכתב הש"ך ליתיה גם מה שכלל הש"ך דעת הרשב"א והרא"ש ליתא דמפלג פליגי אהדדי כמ"ש מהרשד"ם סי' צ"ח ע"ש ועיין להכנ"הג הגהב"י אות ד' נקטי' דר"ז אם הוי ש"ש אחר שפרעו בפלוגתא דרבוותא הוא:
הגה וי"א שאם דמי המשכון יתרים וכו' עיין להש"ך שכתב פלוגתא דרבוותא במשכנו שלא בשעת הלוואתו לדעת ר"י שפ' כרבה אם הוי ש"ש להתחייב בדמי המשכון היתרים על החוב והכריע דהוי ש"ש כיון דתפיס ליה אחודיה דבמשכנו שלא בשעת הלוואתו ל"ל ניחא ליה שלא היה מלוה אותו כמ"ש התוס' בפ' האומנין והעה"ש הוכיח ממ"ש התוס' בדכ"ט בר"ה והוי שואל וכו' דה"נ למאי דמוקי פלוגתייהו בדר"י אין לחייב המלוה באבידת המשכון אלא במה שהוא כנגד החוב וצ"ל דמתני' דשבועות באבד בפשיעה ע"ש וכבר כתבו התוס' בפ' האומנין דפ"א ע"ב בר"ה דברי הכל דכי מוקי הגמ' פלוגתייהו בדר"י הוה ס"ר דר"י מיירי אפילו בשעת הלוואתו ע"ש וא"כ למאי דמוקי בדר"י ומיירי בשעת הלוואתו ל"מ אלא מה שכנגד המשכון דבשעת הלוואתו ליכא הנאה דתפיס אחוביה כמ"ש התוס' אבל שלא בשעת הלוואתו הוי ש"ש גמור ומתני' דשבועות ליכא לאוקומה שלא בשעת הלוואתו דהא המלוה על המשכון קתני וכ"ז לפמ"ש הש"ך בדברי התוס' אבל למ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין דאפילו שלא בשעת הלוואתו ליכא הנאה לא הוי ש"ש וזה דעת הג"א בס"פ האומנין ובע"הת שנ"א ודע דמדברי התוס' בפ' א"מ שדחקו לאוקומי מתני' דשבועות בפשיעה ולא אוקומה בהלוהו פירות נראה דלר"י דפ' כרבה אפילו בהלוהו פירות לא הוי ש"ש וכמו שנראה מדברי הטור ועיין להש"ך סקי"ו:
כתב מהרש"ך ח"ב סי' קס"ט דמשום פרוטה דר"י ל"מ בגניבה קרוב לאונס דל"ד לש"ש דעלמא דאמרי' בפ' הפועלים דיהבנא לך אגרא דתעביד ליה נטירותא יתירתא דהכא לא נתן לו כלום ע"ש וה' מש"ל בפ"י מהל' שכירות הוכיח מדברי מהדי"קו שו' קנ"ה דהוי ש"ש גמור וחייב בגניבה באונס ע"ש והרב בית אברהם הוכיח עוד כן ממ"ש הרא"ש בס"פ א"מ ליישב מה שק' דשם אמרי' דע"י נתינת רשות להשתמש הוי שואל ובפ' המפקיד אמרי' דהוי ש"ש וכ' ליישב דבפ' המפקיד בלא נתינת רשות הוי ש"ח וע"י נתינת רשות מסקי' דרגא דהוי ש"ש אבל בפ' א"מ דבלא נתינת רשות הוי ש"ש בנתינת רשות הוי שואל וכ"כ התוס' שם ואי איתא תסגי ליה בחר דרגא דחייב בגניבת אונס ע"ש וכבר כתבתי בחי' שם דשמעתא דהתם דפ' א"מ אזלא כא"ר דטעמא דד"י משום דרחמנא שעבדיה ולאו משום פרוטה דעני ולפום ההוא טעמא אה"נ דקודם נתינת רשות היה ש"ש גמור להתחייב בגניבת אונס ועיין עוד בחי' בפ' הכונס דנ"ו ועיין להע"הש אות ז':
כתב הרשב"ש סי' תקע"ה בראובן שחייב לשמעון ואח"כ נתן שמעון לראובן סחורה להוליכה למ"א ולמוכרה ולהתפרע מדמיה דהוי ש"ש דתפיס ליה אחוביה כדאמרי' באומנין ע"ש והעה"ש אות ח' תמה הא כ' התוס' שם בפ' האומנין דמלוה על המשכון לא הוי ש"ש מטעמא דתפיס אחוביה דטוב לו שלא היה מלוה לו כלל ע"ש ולפמ"ש הש"ך סקל"ו דלא כ"כ התוס' אלא במשכנו בשעת הלוואתו אבל שלא בשעת הלוואתו כיון דכבר הלוהו ניחא ליה דתפיס אחוביה ע"ש א"ש ואע"ג דהרשב"ש גופיה סי' ר"מ קרי לכל כה"ג משכנו בשעת הלוואתו היינו לענין דל"מ באונסין לרעת רש"י דדוקא במשכון דקני ליה מרר"י ור"י מיירי בנטלו בתורת משכון אבל מ"מ נהנה הוא במאי דתפיס ליה כיון דכבר הלוהו בלא משכון:
דין ג' לוה מעות משמעון על בגדי אשתו וכו' כתב הסמ"ע דוקא חזרה ונתנה הבגדים ביד שמעון אבל אם עדין הבגדים בידה היא נאמנת בשבועה דשלא ברצונה עשה ע"ש והש"ך סקכ"ו כתב דד"ז דוקא בבגדים שהכניסה היא אבל בבגדים שעשה לו הוא יכול למשכנם כמ"ש הרשב"א הובאה בב"י סי' ע"ג ותשו' הלזו היא בח"ב סי' רפ"ו ומשם בא'רה דהרשב"א מסתפק בזה אם יכול למשכן בגדי אשתו שעשה לה הוא דבגמ' בפ' הגוזל דק"ב אמתני' דהמקדש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו אמרי' דה"ט משום דשליחותייהו קא עביד או משום דכל המקדש אין רעתו על כסות אשתו ובניו ולפום טעמא דשליחותייהו קעביד א"י למשכנם דקנויין להם מהמוכר אבל לטעמא דכל המקדש יכול למוכרם ומסתפק הרשב"א כמאן הלכה ומ"מ בנדונו שם שכבר משכנם והם ביד המלוה א"י להוציא מידו מס' ועוד דמאן לימא לן דלאו ברשותה עבד ועוד משום ת"ה עש"ב ולפ"ז אם הם ביד האשה אין המלוה יכול להוציא מידה ואפי' לטעמא דת"ה כיון שחזרו ליד בעליהן אין כאן ת"ה כמ"ש הש"ך סי' שנ"ו סק"ד ועיין להג"א שם בפ' הגוזל מיהו כבר כתבתי במ"א דמתשו' הרשב"א הובאה בס' בשמים ראש סי' מתבאר דשייכא ת"ה אפילו חזרו ליד בעליהן רלא כהש"ך סי' שנ"ו ולפ"ז אפילו עדין הם בידה חייבת לפרוע דמי ההלוואה מפני ת"ה ובבגדים שהכניסה היא אפילו שעדיין הם ביד הלוקח יכולה להוציאם מידו שהם בחזקתה ותשבע דשלא ברשותה עשה במ"ש מרן בב"י בא"הע סי' צ' בשם מ"כ ע"ש וכן הסכים הח"מ שם סקמ"ו ע"ש ודוקא בבגדים שעשה לה הוא דכתב המרדכי והרשב"א שא"י להוציא מיד הלוקח דל"מ מוחזקת שהרי הרשב"א מסתפק אם יכול למשכנם לכתחי' ודלא כהב"ש שם סקמ"ה:
דין ה' אין לקהל ולא לנאמן דין ש"ש הרשב"א הביאו הב"י כתב הטעם משום דאינו מחוייב מס לקהל אלא למלך ול"מ מלוה על המשכון ועיין להרב משא מלך ח"ב ש"ג מ"ר שכתב דמ"ש הרא"ש בתשו' דהקהל אחראין ז"לז במס היינו דהמלך תופס א' בעד כולם והוא חוזר ונוטל מהם אבל מ"מ ל"מ מחוייב לקהל ע"ש ולפמ"ש התוס' בפ' האומנין ד"פ דהט' דלא הוי מלוה על המשכון ש"ש משום דתפיס אחוביה משום דטוב לו שלא היה מלוה לו ע"ש לפ"ז כאן שנהנה במה שנוטל המשכון הוי ש"ש דאם אינו פורע היה הוא מחוייב לפרוע עבורו ואע"ג דחוזר וגובה ממנו מ"מ לא ניחא למיקם בדינא ודיינא וא"כ הוי ש"ש בההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה וכה"ג כתב מהר"ם מפדוואה סי' נ"ט בראובן שנטל משכון משמעון ללות לו עליו מן הגוי עבור המס ונתן ראובן לגוי משכון משלו והניח משכון שמעון אצלו ונגנב מבית ראובן דהוי ראובן ש"ש בההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה דאי שמעון אינו פורע המס מחוייב ראובן לפרוע עבורו ע"ש וה"נ דכוותה:
דין ו' אף בנו נעשה עליו ש"ש. הטעם מבואר בהנ"י בההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי וראיתי להמנ"י בתשו' סי' ט"ו שהוכיח מכאן לנדונו כא' ששלח מעות לחבירו להוליכם ללוי ושיתן לו לוי שכרו ונגנבו קודם שהוליכם ללוי דהוי ש"ש ולא יבול לומר אין בדעתי ליטול שבר דאי איתא אמאי בנו נעשה ש"ש נימא אין בדעת האב ליפטר מפרוטה דר"י ע"ש וליתא דהכא הבן גופיה נעשה ש"ש משום הנאה דתפיס אחוביה ולאו מכח האב ובהאי הנאה דתפיס אחוביה דהיא הנאה ודאית א"י לומר אי אפשי ול"ד לפרוטה דר"י וניחא גם מ"ש שם נטעון להו שמא אביהם התנה בפי' כן ע"ש גם מ"ש מכאן עמ"ש מהרשד"ם סי' צ"ח דיכול לטעון אביהם התנה שלא יתחייב ע"ש ל"ק דהכא הבן נהנה לאו מכח האב ולטעון שאביהם התנה גם על בניו מילתא דלא שכיחא היא ולא טעני' ליתמי ובעיקר נדון המנ"י עיין למהריט"ץ סי' י"ב דפשיט"ל דיכול לומר אין בדעתי ליטול הפ'אטורייא ע"ש ומתשו' הרשב"א ח"ב סי' שפ"ח נראה דכל דבר דהמנהג ליטול שכר אין יבול לומר אין דעתי ליטול שכר ואע"ג דבנדון הרשב"א בא להוציא אין נר' לחלק בזה:
דין ז' ופטור אפילו מפשיעה כתב הסמ"ע דאפי' לדעת הר"מ שהביא הטור סי' ש"א גבי שמירת שטרות דבפשיעה חייב דהוי כמזיק בידים הכא דהתנה פטור ע"ש ולפ"ז נר' דאפילו מזיק בידים פטור כיון דהתנה וכ"מ מתשו' המימוני ספר משפטי' ישרים סי' י"א שהוכיח דבאומ' ע"מ שלא אתחייב באחריותו פטור אפילו מפשיעה מגמ' דסוף מנחות הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו יצא ופריך והא מיקטל קטלה ומשני דהוי כאומר שלא אתחייב באחריותה הרי דפטור אפילו מפשיעה מתבאר מזה דאפילו קטלה דמזיק בידים הוא פטור מיהו יש לחלק בין הנושאים וצ"ע:
דין ח' לא ישלם אלא דמי שויו כתב השה"ג בפ' המפקיד דע"ט אפילו הזיקו בידים והפסיד נ"ל דל"מ כמו ששואל הכותי וכ"כ השה"ג בפ"ק דבתרא שאם דבר השאול או משכנו והכותי רוצה ממנו דבר גדול אין הגנב חייב לשלם אלא דמי שויו ע"ש משמע אע"פ שכוין להזיק דהא גנב מכוין לגנוב. מיהו נראה דדוקא בגנב דנתכוון להנאתו אבל אם כוין להזיק חייב בכל מה שהעליל עליו הגוי כדמוכח בתשו' הרא"ש כלל ק"א ופ' מרן בס"סי שע"ח שכתב שם שהרי לא כוין להזיק משמע דאם כוין להזיק חייב ועיין להרב בני יעקב סי' י"ג קרוב לסופו ע"ש:
דין ט"ז משום דהוי מלוה מחוייב שבועה כתב הכנ"הג הגהב"י אות מ"ב בשם המבי"ט ח"ג סי' קל"ג דה"ד מלוה שהלוה עליה והי"ל לידע כמה שוה אבל היכא דנתנה לו להראותה להבקיאים לא הו"ל לידע ואינו בדין מחוייב שבועה שאי"ל אלא המע"ה ועיין להש"ך סקנ"א:
סימן עג
דין י"ז והמותר יהיה מתנה מעכשיו כתב הלבוש דל"מ אלא אי אמר בתחי' קנוי לך מעכשיו אם לא אתן לך אבל אמר מעכשיו באחרונה ל"מ והרב תורת חסד סי' רכ"ה הוכיח מדברי הר"מ דאפילו מעכשיו באחרונה מהני ולכן העיקר כמ"ש הסמ"ע דהכא שאני כיון דמה שכנגד החוב הוי אסמכתא גם המותר הוי אסמכתא אבל אם אמר אם לא אתן לך קנוי לך הכל מעכשיו קנה ולא הוי אסמכתא ונראה דאפילו כה"ג דוקא בתבעו במישלם זמניה הוא דקנויה לו ונלמד ד"ז ממ"ש הסמ"ע לעיל סקי"ט מדברי הרא"ש והטור דהנשבע לפרוע חובו לזמן פ' לא עבר אשבועה עד שיתבענו בזמנו ע"ש וה"נ דכוותה דחד טעמא הוא דדעתו של אדם הוא עד שיתבענו ומהר"ש יונה סי' ל"ד למד מתשו' הרא"ש הלזו בנתפשר עם חבירו לפורעו בזמנים מחולפים ולא תבעו עד שעבר זמן הרבה דא"ח לפורעו קצבת הזמנים שעברו ע"ש איברא דמתשו' הרשב"א ח"א סי' תשי"ג וסי' תשצ"ג נר' דהנשבע לפורעו לזמן פ' ועבר הזמן ולא פרעו עבר אשבועה אפילו לא תבעו וחולק על הרא"ש בזה ועיין להרלב"ח סי' קל"ז ומ"מ הדבר במחלוקת הוא שנוי ולהסמ"ע סקכ"ב גם הרשב"א מודה בזה וכן תפסו במושלם מהרשד"ם חי"ד סי' ע"ט והרב פני משה ח"א ע"ז מיהו מתשו' דסי' תשי"ג נר' דאפילו לא תבעו ואם ברח הלוה בתוך הזמן מחמת בע"ח שעליו נר' דלא קנה דהא אנוס הוא במישלם זמניה ואדעתא דהכי לא התנה דכי ברח מחמת ממון הוי אנוס כמו שמתבאר מדברי התוס' ביבמות דמ"א ע"ב דאהא דאמרי' עמד בדין וברח ניזונת משל יבם כ' התוס' דברח מחמת ממון הוא וה"ה חלה דברח מחמת ממון אונס הוא ע"ש והנ"י בפ"ב דקמא הביאו הב"י ס"סי זה כתב מי שנתחייב לחבירו מעות ובשבועה שיתנם לו לזמן פ' ונזכר באותו זמן בתוך היום ואמר עור היום גדול והלך לעסקיו ובסוף היום שכח הוי כאנוס ע"ש הרי דאע"פ שהי"ל זמן לפרוע מקודם כיון דבסוף הזמן היה אנוס פטור. איברא דמרן בב"י רס"י ר"ז הביא דברי אגודה שכתב דמההיא שהיה נטמן סוף יב"ח שמעי' דכה"ג לא הוי אנוס כיון דהי"ל זמן לפרוע קודם שנאנס ע"ש הרי שד"ז במחלוקת הוא שנוי והכנ"הג בסי' זה כתב דל"פ דדוקא לענין שבועה דלא מפסיד לגמרי הוא דפטור משום אונס זה ע"ש. והרב בני חיי כתב לחלק דדוקא אם יש בידו לפרוע בבל זמן כההיא דבתי ע"ח הוא דלא הוי אונס אבל אם אין לו רשות לפרוע אלא ביום הגעת הזמן הוי אונס ומור"ם בהגה בי"ד סי' רל"ב לא שני ליה בכל הני שינויי וכ' פלוגתא הלזו לענין שבועה בין בידו לפרוע בכל זמן ובין אין בידו לפרוע אלא בהגעת הזמן וכיון דהדבר במחלוקת הוא שנוי קרקע בחזקת בעליה עומדת:
סימן עה
דין ד' בפר בכל ועדים מעידין וכו' ואם אמר איני יודע ועדים מעידין שחייב לו מקצת כ' בס' בשמים ראש בסי' י"ז דלא אמרי' מתוך שאיל"מ דד"ז דהעדאת עדים כהודאת פיו למד בגמ' מגלגול שבועה דע"א וגבי ג"ש אם טען על הגלגול איני יודע לא אמרי' מתוך שאיל"מ ע"ש ותמהני דבגמ' ריש מציעא מסקנא לא קיימא הכי דא"צ ללמוד מג"ש אלא מע"א ופיו דכי פרכת מה לע"א שכן על מה שהעיד הוא נשבע ואמרי' פיו יוכיח ואתיא במה הצד גם התוס' שם בד"ה בעובדא דההוא רעיא אהא דאמרי' א"א לדר"ח וכו' ופריך וק"ל משום גזלן ומשני שכנגדו קאמינא הקשו אמאי לא אמרי' מתוך שאינו יל"מ ע"ש הרי דבדר"ח קמייתא איתיה להאי דינא דמתוך שאיל"מ ואע"ג די"ל דהתוס' ס"ל דגם בג"ש אמרי' מתוך שאיל"מ אבל אנן לא קי"ל הכי מ"מ הרי הרא"ש סובר דבג"ש לא אמרי' מתוך שאיל"מ כמ"ש בפ' השואל וכמ"ש הטור בשמו בסי' זה ובתשו' סוף כלל נ"ד כ' בעדים מעידין אותו במקצת והוא אומר איני יודע אמרי' מתוך שאיל"מ והביאו הב"י בסי' זה הן אמת שדבריו תמוהים דמיירי בפקדון והו"ל כגזלן והו"ל לחיובי שבועה לשכנגדו כעובדא דההוא רעיא וכבר עמד בזה הגד"ת דס"א ויישב דבריו על נכון ע"ש ומ"מ שמעי' דבדר"ח נמי אמרי' מתוך שאיל"מ וכ"נ מדברי הר"מ בפ"ח מהל' חובל דין ז' שכתב וז"ל מי שיש עליו עדים שמסר ולא ידעו העדים כמה הפסידו והמוסר כופר במה שטענו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו וכו' כתב הש"ך סי' שפ"ח סקל"א דלפמ"ש דעת הר"מ אפילו בדבר דלא הו"ל לידע ס"ל דאמרי' מתוך שאיל"מ ע"כ מ"ש המוסר כופר היינו משום דאי אמר א"י נוטל הנמסר בלא שבועה ע"ש וא"א אכתי אמאי כתב הר"מ המוסר כופר אפילו אומר א"י אם הפסדת כלל דאינו מודה במקצת ישבע הנמסר אלא ע"כ כיון שהעדים יודעין שהפסיד אלא שאין יודעין כמה אמרי' מתוך שאיל"מ וכ"מ מתשו' הרא"ש כלל צ"ד סי' ח' שכ' בעדים מעידין שיש לו מקצת מה שתבע ממנו דהוי מ"מ כההיא דר"ח קמייתא וכיון דהוחזק כפרן בההוא מקצת שמעידין העדים הו"ל אי"ל ומשלם ע"ש וכ"נ מדברי התוס' ר"פ הפרה דאהא דאמרי' אפילו ניזק אמר ברי הקשו הא מתוך שאי"ל משלם ע"ש וא"א מאי קו' נימא דליכא הודאת פיו אלא עדים וע"ש במהר"ם לובלין:
דין ט' חייב לשלם וכו' ואם יש ע"א שמעיד שפרעו ודאי אינו פוטרו כיון דהוא חייב ממון וע"א אינו קם אלא לשבועה אלא דינא הוא דישבע התובע שבועת המשנה להכחיש את העד כמו ע"א מעידה שהיא פרועה ויטול או יפרענו הנתבע בפני אותו העד ואח"כ תובעו ע"פ העד ומשביעו ש"ד לפמ"ש מרן בסי' זה דתובעו ע"פ העד הוי טענת ברי כן מתבאר מתשו' הרשב"א ח"ג סי' כ"ג והביאו הב"י בקיצור בסי' ע"ב מחודש כ"ב וכן הדין בחמשים ידענא ונ' לא ידענא ועיין להמש"ל בפ"ה מהל' שאלה דין ו' שלא ראה תשו' הרשב"א במקומה ועמ"ש בחי' בריש מציעא ד"ד ע"א ומ"ש הרשב"א דנשבע שבועת המשנה לפמ"ש מרן בכ"מ בפכ"ד מהל' אישות דין י"ז בדעת הר"מ דוקא בטוען ברי ע"ש ועיין בס' בני אהובה שם:
דין י"ז כל טענת ס' אין משביעין וכו'. כתב הרדב"ז ח"א סי' קל"ו דדוקא בדבר דהו"ל לידע אבל בדבר דלא הו"ל לידע משביעין אותו דדמי לטענת היורש ע"ש ואין נראה כן מדברי הר"מ בפי"ד מה' טוען דין ה' וז"ל העכ"ום אפי' אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה ואם לא הביא שטר תחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה שלא תיקנו שבועת היסת אלא לישראל וישראל הבא מחמת העכ"ום הרי הוא כעכ"ום שאין אכילתו ראיה והראב"ד השיג דישבע היסת אפילו בא מחמת העכ"ום הרי דלדעת הראב"ד בכה"ג נשבע וע"ש להלח"מ אכל דעת הר"מ שאין משביעין אע"פ דלא הי"ל לידע וכן הסכים ה"ה שם וכ"פ מרן בש"ע בסי' קמ"ט דין ט"ו וע"ש בסמ"ע:
סימן עו
דין א' חייב בבא לצאת יש' כ' הש"ך דבדיני אדם בכה"ג דלא תבעי ליה דליכא רמאי חולקין מנה הג' ע"ש והיינו ברוצה הלוה ליתן כדמיירי הכא דלא תבעי ליה והוא הודה מעצמו אבל אם ירצה לעכב הרשות בידו עד שיבא א' בהרשאה מחבירו וכה"ג איתא בבכורות דמ"ח גבי ב' אבות שנתנו הפדיון ומת א' מהבנים ע"ש בגמ' מיהו יש לחלק דהכא דלא נתנו לו אדעתא דליזכי בהו ל"ל חזקה ול"מ לדחות ול"ד לכהן שנתנו לו אדעתא דזכיה דנק' מוחזק ויכול לדחות לכל א' עד שיבא בהרשאה דלא כהרב שער משפט שדחה דברי הש"ך ע"ש:
סימן עז
דין א' אבל אם יש לו נכסים וכו' מרביץ תורה של הקהל שקצבו עמו שכרו בכל שנה אם רצה גובה מא' מן הקהל בעד כולם מהרשד"ם חיו"ד סי' ר"ה וה' תורת חסד סי' קס"ז ונר' מדברי מהרשד"ם שם שאע"פ שלא נכתב שטר אלא בע"פ קצבו עמו רמ"ג רמ"ג ע"ש:
כתב רמ"א בתשו' סי' כ"ז ב' שומרים לא הוו כב' שלוו וכל א' אינו מחוייב אלא החצי והוכיח ד"ז מגמ' דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד ומגמ' דמסר שורו לחמשה ומ"ש הפו' דא' שהפקיד אצל ב' נעשו ערבים היינו בקבלו בפי' כשואל והאחרונים הסכימו דלא כרמ"א אלא דב' שומרים כב' שלוו וכנ"ל מגמ' בפ' הגוזל קמא דק"ח ע"א דמבע"ל בהפקיד שורו אצל ב' וטענו שנגנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים אי מחייב כפל וחומש אחד ממונא ע"ש וא"א לא הוי חד ממונא דכל א' החצי שלו ממון בפ"ע וכ"מ מדברי הר"מ בפ"ד מה' גניבה דין ז' דמי שבאו עליו עדים מחייב כפל כנגד כל דמי השור והמתחייב חומש כנגד כל דמי השור ע"ש ובזה י"ל מ"ש מרן בש"ע סי' שנ"ב וע"ש בסמ"ע:
ב' שגנבו הרב חוות יאיר סי' רי"ב כתב כל א' חייב בחצי לבד והרב שבות יעקב ח"א סי' קע"א דחה דבריו והוכיח מהירוש' ר"פ שבועת הפקדון דהוי כמו ב' שלוו ע"ש:
ב' שהזיקו עיין להתוס' ר"פ הפרה דמ"ז ע"א בד"ה מ"ט:
כתב מהרי"קו שורש ק"ך דב' שהם שותפין שלוו לצורך שותפותן רצה גובה מא' מהן הכל ואינו ערב לבד אלא לוה ממש דמאי אולמיה האי מהאי ע"ש וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו אבל מרן בב"י דחה דברי מהרי"קו ומהרימ"ט חח"מ סי' ק"ו הוכיח כן מדברי בע"הת שכתב ב' שלוו ערבים לחוד מגמ' דפ' המפקיד בשותפין ששאלו ע"ש וכ"נ מתשו' הרשב"ץ ח"א סימן קע"א שכתב בשותף שקנה סחורה במעמד שותפו דהו"ל כב' שלוו או קנו וכתב שם דלא הוו אלא ערבים ז"לז הרי אפילו בשותפין נתחייב הא' בחצי ונעשה ערב על החצי האחר והא דבעי שקנה הא' במעמד חבירו כדי שלא יטעון שאינו יודע שקנה זה לצורך השותפות ועיין למהריב"ל ח"א כלל י"ו סי' צ"ב:
כתב מרן בב"י דבד"ז חוב בשטר או בע"פ דין א' להם וכ"נ מדברי הרשב"ץ שהבאתי ומדברי בע"הת שמ"ד ח"ג ועיין באחרונים:
ואם פרע א' מהם כל החוב וכו'. הש"ך הוכיח מדברי הרא"ש והרשב"א ח"ג סי' מ"א והביאו הב"י סי' ס"ה דדוקא בקבלן אבל בערב אינו גובה ממנו בלל דהו"ל פורע חוב חבירו דפטור וכ"כ הכנ"הג סי' ס"ה הגהב"י אות ט' ע"ש ולא ראה תשו' הרשב"א ח"ג סי' נ"ט והביאו הב"י ס"סי ס"ז שכתב בהדיא דאפי' ערב חייב לפרוע ומעתה התשו' דסי' מ"א ע"כ מיירי בכ' בהדיא שאינו מחוייב כל א' אלא החצי ועיין להכנ"הג סי' קכ"ח הג"הט אות ט"ז:
הגה ולכן ב' שלוו וכו'. כתב הש"ך בשם רבו דהיינו שאם שילם א' חצי החוב אינו יכול המלוה לתבוע מהב' רק רביע החוב ע"ש וכ"נ מתשו' הרא"ש כלל ע"ג סי' ח' ע"ש מיהו י"ל דבקבלן מיירי שם אבל בערב לחוד בעד חלקו הוא שפרע החצי ועש"ך:
דין ג' ודוקא שהוא מודה וכו' כתב מהר"י הלוי סי' קכ"ד והביאו הכנ"הג דוקא כששניהם מתעסקים ושטרות יוצאות על שמם אבל אם א' לבדו מתעסק ושטרות יוצאין על שמו אע"פ שאינו מוד' משתעבד השותף האחר ע"ש בראייתו שאינה מכרעת ועיין למהרש"ך ח"ב סי' קנ"ו שכתב בפשי' ד"ז גם בעיסקא ע"ש וכ"נ מדברי מהריב"ל ח"א סי' צ"ב והרב מעיל שמואל סי' מ' לא הביא אלא דברי מהריב"ל וכתב דלא כ"כ אלא לפרוע לו ממון השותפות אבל אם נאבד ממון השותפות ל"מ לפרוע מכיסו ע"ש:
כתב עוד שם מהרי"ל כששניהם סמוכין על שלחן א' והוצאה א' לכולן אינו יכול לומר שכל מה שקנה חבירו אינו לצורך השותפות ע"ש:
דין ה' אין עדותו מחייב חבירו. נראה בדלית ליה נכסי זה שהודה עסקי' והוי נוגע בעדות דלא ניח"ל למהוי לוה רשע ולא ישלם כדאיתא בגמ' בפ' חזקת דמ"ה ע"א ולגבי חבירו שהוא ערב ל"מ לוה רשע כמ"ש הש"ך סי' קכ"ג וקכ"ד ועיין להב"ח והש"ך כאן:
דין ז' אין חלק חבירו מחול. הש"ך סקי"ט מסיק דשותף יכול למחול דלגבי אחרים מה שעשה השותף עשוי על שותפו אבל מחוייב הוא לשלם לשותפו שהפסידו ע"ש ועיין בתשו' מימוניות ס' נזיקין סי' י"ב שהביא הש"ך דמבואר שם בהדיא דאפילו לגבי אחרים אינו יבול למחול ודוקא בנדונו שמחל לגוי דלא ציית לדינא הוא דמחייב לשלם לשותפו אבל מדינא א"י השותף למחול:
סימן עח
א' דין א' חזקה אין אדם פורע בת"ז אם אח"ז ההלואה הרחיבו ב"ד זמן אי אמרי' בתוך זמן ההרחבה חזקה זו נר' מתשו' הרא"ש שהביא הטור בסי' ס"ח דין כ"א דגם בזמן ההרחבה איתיה לחזקה הלזו וכ"נ מדברי הרמב"ן הביאו הר"ן בפ"ב דכתובות גבי כותב אדם עדותו ומעיד עליה אחר כמה ימים שכתב גבי מעב"ד כל שהגיע זמנו חוששין לפירעון אבל מדברי הרמב"ן בחי' בפ' חזקת ד"מ מתבאר דבת"ז ההרחבה עביד איניש דפרע וכ"נ מדברי בע"הת שנ"א ח"ו סי' ר' שכתב אם החזיר לו המשכון משום מצות השבת העבוט וטען הלוה פרעתי נאמן מגו ראי בעי אמר לא החזרת לי המשכון והני מילי אח"ז אבל בתוך זמנו אינו נאמן וכגון שמשכנו בשעת הלוואתו והחזיר לו בת"ז ע"ש משמע דוקא בשעת הלוואתו הוא דאיכא חזקה זו ואע"ג דא"ח להחזיר מיירי בהחזיר לו מרצונו כמ"ש הגד"ת שם אבל משכנו שלא בשעת הלוואתו אפי' הוא בת"ז ההרחבה ליתיה להאי חזקה דמשכנו שלא בשעת הלוואתו היינו משכנו ע"י ב"ד כשתבעו אח"ז ההלוואה והסמ"ע סי' צ"ז סקמ"ד כתב אע"ג דכבר כתבתי דאינו ממשכנו שלא בשעת הלוואה אלא לאח"ז הפירעון מ"מ. כשרואין שמבזבז וכו' ע"ש וכבר כתבתי דבדברי בע"הת גופיה מבואר דבמשכנו בשעת הלוואה מיירי ומ"מ מדבריהם מבואר דבזמן הרחבה עביד איניש דפרע ועיין להכנ"הג הג"הט אות י"ו ולהש"ך בסוף הסי':
ב' כתב הסמ"ע בשם המרדבי דוקא כשטוען ברי וכו' ע"ש והיינו בשהתובע טוען שמא והנתבע ברי אבל כשטוען גם הנתבע שמא איתיה לחזקה זו דשמא ושמא כמו ברי וברי כ"מ במרדכי שם וכ"נ מהגמ' בפ' השואל דק"ב דמדמה פדיון הבן דשמא הוא לשכירות דברי וברי הוא מיהו לפי הגי' שכתב ה"ה בפ"ז מהל' שכירות דין ג' אין ראיה מהגמ':
ג' אפילו מיתמי וכו' ואפילו קטנים. כ"כ רוב הראשונים אבל התוס' כתבו דדוקא גדולים והוכיחו מאלמנה דנשבעת ע"ש משמע דמקטני' גבי מיהא בשבועה דלא בבעה"ת שי"ו ובהכי ניחא מה שהק' המש"ל בפי"א מה' מל"ול דין ו' ארש"י בכתובות דס"ט דאגביה מבריה דר"ס זיבורית בשבועה ע"ש די"ל בקטנים מיירי וגבי בשבועה כמו שנראה מדברי התוס':
ד' אפילו במלוה על המשכון איתיה לחזקה דלא פרע בגו זמניה וא"י לומר הוצרכתי למשכון ולכך פרעתי בתוך הזמן כ"מ מדברי בע"הת שע"א שהבאתי:
ה' שטר משכונה לזמן יש להסתפק אי אמרי' דלא פרע בגו זמניה די"ל כיון שיש לו הפסד שפורע הפירות של המש' כי נזדמנו לו מעות פרעם כדי שלא יפסיד הפירות ומהראנ"ח ח"א סי' ט"ו כתב במקבל מעות לתת ריוח קצוב בכל שנה לזמן קצוב יש להסתפק אי אמרי' בו חזקה זו ומהרימ"ט חח"מ. סי' קכ"ד כתב דלא נסתפק הרב אלא בנדונו מפני שהדבר מוכיח דלזכותו ולהנאתו של המתעסק נעשה התנאי ההוא וחלף עבודתו שטורח לגבות נכסי היתומים נתנו לו כדי שישתכר במעות ויתן להיתומים ו' למאה כה"ג מילתא דלא שכיחא שיחזירם אבל זולת זה י"ל כשלא הוצרך להם החזירם ועיין להכנ"הג הגהב"י אות ד' וה' ולמהרשר"ם חח"מ סי' ר"ב:
ו' המש"ל בפ"ד מה' מל"ול דין ט' נסתפק אם השטר בת"ז אי יכול לומר סטראי אפילו פרע לו בעדים מי אמרי' כיון דחזקה דאינו פורע בת"ז ודאי מחוב אחר פרע או לא וכ' דהמדקדק בתשו' הרא"ש כלל ג' יראה דכה"ג נאמן המלוה לומר סטראי ע"ש ובס' בני משה מג'אר ה' מלוה סי' ג' כ' דמדברי הסמ"ע סי' ל' סקכ"ח אין נראה כן שכ' רה"ה אם נכתב בניסן סתם והביא עדים שפרעו ביום ב' ניסן דאמרי' דהשטר נעשה ביום ר"ח והפרעון ביום שא שאחריו וכ"כ הש"ך שם דלא כהב"ח ע"ש וליתא דבסתם הלוואה ליתא לחזקה זו כמ"ש מרן בדין ח' ואפילו מלוה בשטר כמש"ש:
ז' אם פרע קצת מהחוב בת"ז והמלוה מודה כזה אי אמרי' דאזדא לה החזקה שהרי ראינו שפרעו קצת בת"ז נראה מדברי מהריט"ץ סי' י"ח דגם בכה"ג איתיה לחזקה דאין פורע בת"ז ע"ש ועמ"ש בחי' בשבועות דמ"א ובכתובות דפ"ז:
ח' ה"ה דלא יכול לומר מחלתי וכו' כ"כ המרדכי ריש בתרא דטענת מחילה טענה גרועה היא ואין דנין בה אלא היכא דאיכא למיחש לפירעון במגו דאי בעי אמר פרעתי וכ"כ מהרימ"ט סי' ס"ב ואין זה דומה למה שנחלקו הראשונים בשטר בנאמנות אי יכול לטעון מחלתי לישבע המלוה על שטרו כמ"ש הטור סי' פ"ב דהתם לענין שבועה אבל לאפטורי מממונא לא כמ"ש מהרימ"ט שם דלא כמהראנ"ח נ"ח ח"ב סי' ג' ע"ש וכ"נ ממ"ש הר"מ בפכ"ג מה' מל"ול די"א באמר שטר שכתבת לי נאבד אין כותבין לו שטר ב' שמא פרעו או מחלו ואפילו היה החוב לזמן וכתב הראב"ד מאחד שהוא בת"ז למה לא יגבה ויכתוב שובר ע"ש הרי דאי ליתא לטענת פירעון גם טענת מחילה ליתא ודוקא באבד דאיתרע הוא דס"ל להר"מ דחיישי' לפירעון ולמחילה ועיין להכנ"הג סי' ע"א בהג"הט אות כ"ב וכנ"ל ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ע"ו סי' ג' שנשאל בשובר שכתוב בו שמחל לו כל החוב והוציא המלוה שטר שזמנו בזמן השובר והשיב דיב בעה"ש על התחתונה ואע"ג דבסתם הלוואה ל"י אין אומרים חזקה אין פורע לו ת"ז אלא בקובע זמן בפי' ע"ש מוכח דאי קבע זמן א"י לטעון טענת מחילה וכיון. שדעת הרא"ש כן ע"כ לחלק בין שבועה לממונא כדכתיבנא דאל"כ יהיה הטור בסי' פ"ב חולק על אביו הרא"ש ובלא"ה אפילו לגבי שבועה קי"ל דא"י לטעון טענת מחילה כמ"ש הב"י בסי' פ"ב ובש"ע שם ע"ש:
ט' בהגה ועוסק בהם לצורך אחרים וכו' כ' הש"ך דהרא"ש בתשו' ופ' מרן בסימן ק"ח דין ד' אינו חולק ע"ז דש"ה דכיון דבחצי המלוה אינו נאמן לומר פרעתי גם בחצי האחר אינו נאמן דמאן פליג לך ע"ש ותמהני דא"כ מאי מייתי הגמ' בבתרא ד"ע דתניא מההיא דפליגי בשטר כיס אהא דאר"ח המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתי לך נאמן הא איכא למי' דדוקא בשטר כיס הוא דגובה כולו משום דאיכא החצי דמלוה גם מ"ש הש"ך דש"ה דאין לו הנאה כבר הש"ך גופיה שם בסי' ק"ח הקשה מ"מ ליהמני במגו דנאנסו ומסיק דדוקא הוא נאמן אבל ליתמי לא טעני' להו משום דלא שכיח להחזיר בת"ז ע"ש ונר' ביש לו הנאה הוא דלא שכיח אבל באין לו הנאה שכיח להחזיר בת"ז וטעני' להו ליתמי ומ"ש מהרימ"ט בח"א סי' ע"ב דטעני' להו טענת החזרה באין לו הנאה מיירי כמש"ש אבל ביש לו הנאה לא. טעני' להו כמ"ש הרא"ש בתשו' וכ"ז בעיסקא אבל בשותפות דיש לו קרן לעצמו אפילו יש לו הנאה טעני' טענת החזרתי כמ"ש מהריב"ל ח"א סי' נ"ז ועיין להכנ"הג הגהב"י אות ג' ובתשו' מהר"ץ ס"סי ד' ע"ש:
י' דין ב' וי"א שצריך וכו' כ' הסמ"ע אפשר שצוה והלקוחות לא שמעו אבל הע"ש כתב משום דאין ארם חש לטובת הלקוחות משא"כ ביתמי והש"ך הסכים לדבריו והבא ליפרע מנכסי הקדש בשטר בת"ז לטעם הסמ"ע צריך שבועה דהגזברים לא שמעו ודמי ללקוחות ולטעם הע"ש א"צ שבועה דאדם חס לטובת הקדש ועיין להעה"ש סי' ע"ב אות י"ד:
י"א ד"ד וה"מ שתבעו בסוף היום וכו' כ"כ הב"י דדוקא בסוף היום אבל בב"ה כ' דאפילו באמצע היום נמי ודוקא בתחי' היום ממש הוא דאינו נאמן ומדברי הב"ח מבואר דתחי' היום היינו בבקר השכם לאפוקי לילה לא עביד איניש דפרע וכ"נ מפירש"י בפ' השואל ע"ש אבל הפרישה כ' דתחי' היום היינו שאי' הלילה ועפי"ז הסכים דברי התוס' בב"ב עם דברי בע"הת ע"ש:
י"ב ד"ז ואבד ממנו וכו' ה"ה בפי"ד מהל' מלו"ל דין י"ג הוכיח ד"ז מדאמרי' בפ"ק דמציעא די"ז דאפילו זמנו בו ביום לא מהדרי' כשאבד ע"ש וי"ל הא בסתם הלוואה ליתא לחזקה כמ"ש בסי' זה דדוקא בקובע זמן ואי משום פריעה דחד יומא הרי מ"ד לא מהדרי' בזמנו בו ביום. ס"ל דעבידי אינשי דפרעי וצ"ל דס"ל דר"כ דאמר דוקא בחייב מודה הוא דמהדרי' ס"ל דפריעה דחד יומא לא שכיח אלא דס"ל כשאבד חיישי' אפילו מילתא דלא שכיחא ומינה דן ה"ה דה"ה גבי חזקה דאין אדם פורע בת"ז כשאבד חיישי' וכן ראיתי שכ"ב בפרישה סי' ס"ח דין כ"א ליישב תשו' הרא"ש כלל ע"ו סי' ג' ע"ש ולפ"ז ר"א ור"כ פליגי בהאי מילתא כשאבד ואיתרע אי חיישי' אפילו במילתא דלא שכיחא ועפי"ז ליתא למ"ש הש"ך סי' מ"א סקי"ט מגמ' דפ"ק דמציעא די"ו דאמר רב עמרם אף אנן נמי תנינא כל מעב"ד וכו' ונוקמה דת"ז וכן מדאותביה ר"י לר' אבהו ע"ש די"ל דכל הנך אמוראי ס"ל כר"כ וליכא לאוכוחי אלא ממאי דקי"ל כרב והיא דאיית ה"ה גם מה שהוכיח הש"ך מגמ' ד"ז דמשמע דלרבנן חיישי' לפירעון כתובה ע"ש כבר כ' התוס' והרא"ש בפ"ק דבתרא דף ה' דבכתוב' דבתנאי ב"ד עביד איניש דמתפיס צררי אפילו בת"ז וממאי דפריך הגמ' שם במציעא דר"י אדר"י ולא משני דר"י דאמר בחזקתו ץ בת"ז מיירי י"ל דאיבת"ז מ"ט דרבנן:
י"ג ד"ח אבל בסתם הלוואה וכו' כל הפו' הסכימו לד"ז זולת דעת קצת גאונים שהביא הר"ן בכתובות גבי כותב אדם עדותו ומעיד עליה אחר כמה ימים כמ"ש מהרש"ח סי' מ"א ע"ש. מיהו מ"ש דגם דעת ה"ה כן בבר כתבתי בזה לעיל גם מ"ש דהרמ"ה שהביא הטור סי' ס"ה סובר כן. ע"ש בפרישה ומשמע מדברי הר"ן שם בכתובות דגם במלוה בשטר ובסתם הלוואה ליתא לחזקה זו דלא כהתומים ודברי הב"ח בסוף הסי' הם אפילו אח"ז ואין להם ענין לד"ז ומה שהוכיח התומים מקושיית התוס' באלמנה י"ל דש"ה דליכא טעמא דכי היכי דלא לטרדן ולא הוצרכו לההוא טעמא דקביעות זמן אלא במלוה דאיכא למי' כי היכי דלא לטרדן ועיין להש"ך סי' שי"ז סק"ב ולהכנ"הג בסי' זה הגהב"י:
סימן עט
א' דין א' בהגה דכל האומר לא לויתי וכו' ומשום דאיכא עדים דאמרי פרע הוא דאצט' לה"ט דבל האומד לא. לויתי אבל אם העדים לא אמרו אלא לוה בלא"ה אינו נאמן לומר פרעתי משום דהוחזק כפרן וכמ"ש מדברי הסמ"ע סק"ב וכ"מ בגמ' פ"ק דמציעא דאמרי' הוחזק כפרן בשבועה ופ' מרן בסי' פ"ז והתם לא שייך טעמא דכל האומר לא לויתי וכו'. ועפי"ז י"ל עמ"ש הריטב"א בחי' שם דאהא דאמרי' וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן כ' וז"ל וי"מ דחזר ואמר פרעתי היינו מיד שהעדים הכחישוהו ואמרו דלוה אמר אמת שלויתי אבל פרעתי וקאמר הוחזק כפרן דכיון דאמר מעיקרא לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ע"ש והשתא כיון דמיירי שם שלא אמרו העדים פרע בטעמא דהוחזק כפרן סגי וי"ל במ"ש התוס' ריש בתרא ד"ו ע"א דאצט' התם לטעמא דכל האומר לא לויתי כי היכי דלא לתריץ דיבוריה לא עמדתי בהלוואתי וכו' ע"ש ועי"ל דנ"מ דאפילו כפר בעדים חוץ לב"ד וא"ל התובע אתם עידי ושתק הנתבע דבכה"ג לא הוחזק כפרן אלא משום דכל האומר לא לויתי וכו' במ"ש בע"הת שמ"ב ח"ז והוכיח ד"ז מדהוצרכו בגמ' לטעמא דכל האומר לא לויתי דאי איתא בלא"ה הוחזק כפרן ומהרימ"ט חח"מ סי' מ"ו תמה עליו דבגמ' הוצרכו לה"ט משום דאיכא עדים דפרע ע"ש ונ"ל דראיית בע"הת היא מגמ' דבתרא הלזו דשם ליכא עדים דפרע ומדהוצרכו לטעמא דכל האומר לא לויתי מוכח דחוץ לב"ד מיירי ומ"ל להגמ' דמתני' בכל גוונא מיירי ואפילו חוץ לב"ד וא"ש לפ"ז דל"ק אאביי דשם בבתרא ל"ל חזקה דר"ל וע"כ דמוקי מתני' דאין לך בידי וכו' כאומר לו לויתי כדמוקי הגמ' ובסוגיא דשבועות אביי גופיה ל"ל כל האומר לא לויתי וכו' ע"ש ולפ"ד בע"הת ניחא דאביי מוקי לה בכ"ד דסגי בטעמא דהוחזק כפרן והתוס' שם בשבועות שכתב דדוקא משום דאיכא עדים דפרע וכו' ע"ש אזלי לשי' בבתרא דמשום דלא ליתרץ דיבוריה הוא וזה דעת החולקים שהביא בע"הת דס"ל דדוקא בב"ד ודעת הר' יונה שהביא הטור שבעדים בלא ב"ד נעשה כפרן אפילו לו' פרעתי מכאן ולהבא ע"ש ועפי"ה ניחא מ"ש הגד"ת דס"ט ע"ד ע"ד הרי"ף בסוף בתרא בהוציא ב"י ואמר להד"מ ואח"כ נתקיים הוחזק כפרן דכל האומר לא לויתי וכו' דאמאי הוצרכו להאי טעמא דבטעמא דהוחזק כפרן סגי ועפי"ה ניחא שפיר: