שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
אורח חיים · סימן שמ
דין א' וחייב על ב' שערות. וכ' המג"א דבשערה א' איכא איסורא דח"ש אמ"ה ע"ש ולא ביאר אם דוקא בכלי אבל ביד דב"ש איסורא דרבנן הוא דאיכא באחת שרי לגמרי או אפי' ביד והא"ר כתב דמתני' דקתני שערו ע"כ באחת מיירי דר"א מחייב באחת וא"כ לרבנן אפילו בא' וביד אסור דמתניתין מוקמי' לה בגמ' דביד מיירי ע"ש ואינו מוכרח דאפי' דר"א מחייב בא' נקט שערות ל' רבים משום רבנן דלא אמרי דאיכא שבות אלא בש"ע גם מ"ש הא"ר כיון דר"א מחייבי חטאת לא אפשר דרבנן שרו לגמרי ע"ש אמת הוא דהכי איתא בגמ' בר"פ תולין מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א שרי לגמרי מיהו כבר כתב הרשב"א בחי' שם דדוקא אי רבים מחייבי חטאת ור"א שרי לגמרי אבל איפכא או יחיד ויחיד ל"ל בה וגם התם מסקנא לא קיימא הכי אלא רבנן מחייבי חטאת ור"א שרי לגמרי וכנ"ל עיקר דבשערה אחת ביד שרי לגמרי שהרי בעלמא באיסורי מאכלות איכא פלוגתא דרבנן בתראי אי חש' איסור באיסורי דרבנן ובמלאכות דשבת נר' לכ"ע דלא אסיר דאפילו במלאכה דאורייתא לא אסיר חש' אלא מדרבנן לדעת הר"מ בפ"ט מה"ש כמ"ש מהריט"ו ז"ל בסי' ק"י באות ח' חצי שיעור ע"ש ועיין להברכ"י:
דין ב' אסור לחתוך יבלת וכו'. המג"א דקדק מדברי הר"מ דתולש צמר מן הבהמה פטור ע"ש וגמ' ערוכה היא בבכורות דכ"ה דתולש לאו היינו גוזז ומהגמ' שם יש להוכיח דאפילו לאחר מיתה פטור דאם איתא דלאחד מית' היינו אורחיה מאי פריך מדר"ל דאמר התולש כנף מן העוף חייב נוקמא לאחר מיתה וגם מימרא זו דר"ל נר' דלדעת רש"י בלאחר מיתה מיירי דאי מחיים לחייב נמי משום עוקר דבר מגידולו דמדבריו בפ' המצניע דצ"ד גבי חולב נר' דאיכא משום עוקר דבר מגידולו גם בב"ח והרשב"א בחי' דק"ז הוכיח דבב"ח ליכא עוקר דבר מגידולו מדלא מחייב נמי בתולש כנף משום עוקר ע"ש ולדעת רש"י ע"כ ר"ל לאחר מיתה דליכא משום עוקר וקאמר בגמ' שאני כנף דאורחיה משמע דבבהמה אפילו לאחר מיתה תולש לאו היינו גוזז ודלא כהט"ז ס"סי של"ג והא"ר בסי' זה ונר' דלזה כוין ה' יד אהרן בסי' של"ו ועיין למהריט"א ז"ל בס' הלכות יו"ט שם: