שלחנו של אברהם· רבי אברהם הכהן יצחקי
אבן העזר · סימן קסו
דין א' בהגה אין כופין היבמה וכו' כתב הרא"ה והובא בב"י אלא כופין אותו וילך אחריה כתב מהריט"ץ סי' רע"ז דלא אמרו אלא כששניהם מעיר א' אבל אם הם מב' עיירות והלך היבם למ"א כופין אותו והולך לעירו והיא תלך אחריו לעירו אבל אין כופין אותו שילך לעירה וכ"כ הרדב"ז ח"ב סי' רפ"ג ע"ש וז"ל המאירי הובא בקו' חמר חיור שבס' חמרא וחיי בפ' ז"ב דל"א וי"א שלא הצריכו ללכת אלא למקומו ממש אבל אם הוא במ"א כופין לבוא למקומה ע"ש עוד כתב שם בשם המאירי וז"ל ונ"ל שאם נזדמן הדבר ובא למקומה אין כופין אותו לחלוץ שם כל שהוא טוען שאינו רוצה לחלוץ אלא במקומו וגדולה מזו אמרו בכתובות בפ' הכותב דפ"ה במי שנתחייב לחבירו שבועה ואין המשביע דר באותה העיר שנפסק שם הדין שאם טוען יבא וישבע לי במקומי שכופין אותו והולך עמו והלשון בעצמו נר' כן שאמרו היבמה הולכת אחר היבם ולא אמרו הולכת למקום היבם ע"כ ותמהני דשם בפ' הכותב מפ' הגמ' טעמא משום דאפשר דמיכטפא ומודייא אבל הכא דברצון שניהם באין לחלוץ לא שייך האי טעמא:
דין ז' בין לשם זנות וכו'. כתב הב"ש אפי' דהוי איסורא דאורייתא מ"מ קנה ואין נר' כן מגמ' בפ' כיצד ד"ך ע"ב ועיין להב"ש סי' קע"ד ע"ש וכן מגמ' דנ"ב דפריך אהא דאמרי' בעל ולא קידש קנה והתניא לוקה וא"א מאי פריך הא אע"ג דאסור מדאורייתא קנה אלא ע"כ דהא בהא תליא מיהו התוס' דיש יבמות הוכיחו דאפילו בא עליה בנדותה קנה מגמ' בפסחים דאמרי' אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך מ"ש יבמתו דקעביד מצוה וכו' ע"ש ולפי מ"ש התוס' שם בד"ה באשתו דפריך אלישנא בתרא דפטר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ע"ש וכ"נ מדברי הר"מ בפ"ב מה' שגגות דין ח' ומאי דנקט טעמא דהו"ל לשיולי לרווחא דמילתא ול"ק מ"ש הכ"מ ע"ש אין משם ראיה אך יש להוכיח מל"ק שם דמחייב טעה בד"מ ולא עשה מצוה ופוטר ביבמתו וע"ב משום דעשה מצוה וכנ"ל מגמ' דפ' הבע"י דנ"ח דפריך דכוותה גבי ש"י שבא עליה יבם בבית אביה אשתו מעלייתא היא דאמ"ר קנה לכל וא"א לוקמא בבא על יבמתו נדה בבית חמיה דקדמה שכיבת היבם ולא קני לה ומנוקה מעון שלא בא עלא אחר שנסתרה והתוס' שלא הוכיחו מזה נר' דס"ל כס' הרמב"ם בפ"ב מהל' סוטה דאפילו בא עליה קודם שנסתרה ביאה אסורה לאו מנוקה מעון הוא ומ"מ הרי דעת התוס' דאפילו בא על יבמתו באיסורא קני לה ויש לחלק בדבר. יש להסתפק בבא על יבמתו נדה אי קני לה גם ליורשה וליטמא לה מי הוי ביאה גרועה כמו בא עליה בשוגג כמ"ש בדין ט' או עדיפא משוגג: