אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה › תוכן התשובה בקצרה

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה · תוכן התשובה בקצרה

סימן ו - אונאת דברים במי שנכשל בעבירה שרבים נכשלים בה

א. הגמ' ב"מ (נט ע"א) למדה מדכתיב באונאת דברים "את עמיתו", שאונאת דברים אסורה רק למי שאתך בתורה ובמצוות. וצ"ע במי שעבר עבירה שרבים נכשלים בה, האם יצא מכלל עמיתך. ב-ג. רבנו יונה והחפץ חיים כתבו שלא יוצא מכלל עמיתך. ד. אולם הרמ"א, היראים, הסמ"ג הנמוקי יוסף ועוד ראשונים כתבו שאין מצווים על אונאת דברים אלא "ליראי השם", הנה שרק צדיקים אסור להונות. ויתרה מכך התירו להונות את מי שהונה אותך, מפני שבזה שהוא הונה אותך עבר על איסור תורה דלא תונו, וממילא יצא מכלל עמיתך. הנה להדיא שיצא מכלל עמיתך מחמת שעבר על אונאת דברים והיא עבירה שרבים נכשלים בה. ה. אחרונים שלמדו כן בדברי הרמ"א והראשונים הנ"ל. ו. הראשונים שלמדו מדברי הגמ' ב"מ הנ"ל שאין אונאת דברים בגוי, אין כוונתם שבישראל אף עובר עבירות יש. וביאור דברי המאירי והרד"ק הנראים מחודשים בזה. ז. יש ראשונים שגירסתם אחרת בגמ' ב"מ כך, את עמיתו, עם שאתך על תונהו. דהיינו שבאה הדרשה לחזק את איסור אונאת אשתו. ואחרי שאין להם מיעוט שאינו מקיים מצוות, יוצא לגירסתם שיש אונאת דברים גם בעובר עבירות. אולם לפי דברינו דלהלן זה אינו. ח. למה הרמב"ם הטור והשו"ע השמיטו דין זה? הגאון ר' ירוחם פערלא נקט, מפני שהם סוברים שאונאת דברים נאמרה גם ביהודי שאינו שומר מצוות, וזאת או משום שהם גורסים אחרת בגמ', או משום שהם לומדים בגמ' הנ"ל לאפוקי גוי דוקא. ט. והנלע"ד שזה דבר השמיטה מפני שדין "עמיתך" סובב בכל התורה, על כן לא הוצרכו להזכירו כאן שכל שהוא רשע יצא מכלל עמיתך, ומותר לבזותו ולדבר עליו לשון הרע ועוד דינים, ובכללם שמותר להונותו בדברים. י. ונראה שיסוד המח' בין הראשונים הוא, האם לומדים מדיני עדות מהו "עמיתך", ושם נאמר שאם יש עליו לימוד זכות לא נפסל.

או שיש לחלק דשם נאמר "רשע", ודי כדי שלא להקרא רשע כשיש עליו לימוד זכות, משא"כ כאן שצריך להקרא "עמיתך" בתורה ובמצוות, כל שאינו מקיים מצוות, גם אם יש עליו לימוד זכות, אינו נקרא שהוא מקיימם. יא. ברם בחפץ חיים מבואר שהוא לומד את שיטת רבנו יונה בדעת הרמ"א שגם הוא מודה לו, שכל שיש לימוד זכות אסור להונותו. ברם קשה עד מאוד להלום דרך זו. יב. אך לפי שיטת רוב הראשונים הנ"ל יצא דבר שקשה להולמו, דאף בתוך הכולל מותר לדבר לשון הרע על הרבה אברכים שנכשלים בלשון הרע ובאונאת דברים וכדו', לפי שלדרך זו יצאו מכלל עמיתך, ויצא אף שמותר לבזותם ולהכלימם, לדבר עליהם לשון הרע ולקבל לשון הרע, ואין לשופטם לכף זכות ועוד דברים הקשים כגידים. זאת ועוד, אנו יודעים שהרמ"א והני קמאי השמיטו תנאים מעכבים כדי שיצא מכלל עמיתך, והם שחטא במזיד, ושלא שב בתשובה, ושהוכיחו תחילה, וחלק מהם כתבו תנאי זה במקומות אחרים. ואחרי שבין כה וכה חזינן דהם השמיטו פרטים רבים מדין זה, שוב אין קושי לומר שהשמיטו גם את התנאי שאינו חטא מפורסם. ובזה יעלו כל הראשונים והרמ"א בדרך אחת. ואף שכותבם "ירא שמים" יש בזה דוחק הלשון, לאור האמור אינו דחוק כ"כ. ובכותבם ש"מי שהונה אותך מותר לך להונותו", בלית ברירה על כרחך לדחוק הרבה, דמיירי באונאת דברים כה גדולה, שכל ישראל יודע שאונאה זו עבירה היא בידו, ובכה"ג יצא מכלל עמיתך. יג. הן אמת שיש שלמדו אחרת ברמ"א, אולם זאת מפני שמקורותיו לא היו תחת ידיהם. יד. אולם יש קולא נוספת בעת שמאנהו וקשה לאדם לשתוק לרוב הבושה, מותר לו להשיב כנגדו ולהונותו בחזרה, משום שאין לב האדם לב אבן, וכאשר חידש החינוך, ופסקו הח"ח. אולם היתר זה שייך רק אם ביישו בושה שקשה לו לשאתה, וגם ההיתר להשיבו הינו דוקא בשעת המריבה ולא לאחריה, הן אז כבר כבש כעסו. ואם ביישו בושה גדולה שכל איש ישראל יודע שזו עבירה גדולה, בזה יצא מכלל עמיתך ומותר להשיבו אף אחר זמן.

שאלה: האם נאסרה אונאת דברים במי שעובר עבירה שרבים נכשלים בה כגון לשון הרע, ואונאת דברים, או שכיון שעבר עבירה, יצא מכלל עמיתך, ולכן אין איסור תורה לאונותו באונאת דברים?

והאם מי שציערו אותו, מותר לו להתגונן ולהשיב למחרפו דבר כדי לצער בחזרה את שכנגדו, או שגם על המשיב יש איסור אונאת דברים?

תשובה: א. פסק הרמ"א (חו"מ ר"ס רכח) וז"ל, יש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם. ומי שמאנה את עצמו [היינו אותך וכדלהלן] מותר להוניהו. עכ"ל. ופשט דבריו לפשוט את שתי שאלותינו שרק ביראי השם נאסרה אונאת דברים, ושמותר להשיב למחרפו דבר. ועל כן נפנה אל המקור.

שנינו בב"מ (נט ע"א) לגבי אונאת דברים, אמר רב חננא בריה דרב אידי, מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו. ע"כ. דהיינו איסור תורה שלא להונות בדברים, נאמר רק על יהודי השומר תורה ומצוות, ושאינו כן, אינו בכלל איסור זה. ופסק כגמ' זו הרי"ף (ב"מ לג ע"א מדפיו) והרא"ש (ב"מ פ"ד סי' כב) וכ"כ תלמיד הרשב"א בשיטת הקדמונים (ב"מ נט רע"א) אחר שפירט דיני אונאת דברים, כתב וז"ל, אין כל דברים אלו אמורים, אלא בעם שאתך בתורה, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו, עם שאתך בתורה אל תוננו. עכ"ל. וכן כתב רבנו יהונתן (ב"מ לג ע"א מדפי הרי"ף) עם שאתך בתורה ובמצות כלומר או במצוות אע"פ שאינו חכם, אל תונהו, כיון דמבני ישראל הוא. עכ"ל. וכ"כ השיטמ"ק (שם) בשמו. וכ"כ עוד ראשונים ויובאו להלן. ובהם גם יבואר בהסכמה, שאף בעבר עבירה אחת הוא יוצא מכלל עמיתך [וראה בשו"ע המדות אהבת הבריות (עמ' צ) שהבאנו עוד לשונות של ראשונים רבים שכתבו כן להדיא דאף בעבירה אחת הדברים אמורים.] ואף בעבר עבירה דרבנן.

השאלה האם כשהוא עבר עבירה שיש עליו לימוד זכות שיש לו מורה היתרא גם הדברים אמורים, כגון בעבירה שרבים נכשלים בה, ונלמד מדיני עדות דכל כה"ג אינו רשע ולא נפסל לעדות. או שכל שעובר עבירה יצא מכלל עמיתך.

ושאלה זו היא נ"מ טובא לדיני אונאת דברים, כי רבים נכשלים בעבירות של לשון הרע ובאונאת דברים ובצניעות ק"ו במדות כעס גאוה וכו' ואי כרישא אסור להונותם ואם כסיפא משרא שרי.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה