שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ה - האם גם צער מועט הוי אונאת דברים · לרעך כמוך
ה. ולא מצאתי מי שעמד על פתגמא דנא להדיא, רק עתה אינה ה' לידי ספר לרעך כמוך (ח"ג אונאת דברים בקונ' ביאורים שבסוף הספר סימן א) דהסתפק בהאי מילתא ולא פשיט לה, וכן הוא לו עוד בגוף הספר (פ"ב סעיף לג) דמספקא ליה האם בכל צער קטן עובר, או דוקא בצער גדול, והוכיח כדרכנו הנ"ל מלשון הרמב"ם והחינוך והמשנה למלך.
ועוד הוכיח מלשון הגמ' (ב"מ נח ע"ב) גדול אונאת דברים מאונאת ממון, הרי שבאונאת ממון אין אונאת דברים.
ועוד הוכיח כן מסתימת הפוסקים שהתירו למכור קרקעות במחיר גבוה, גם אם יוודע לקונה, ולא חששו לאונאת דברים. [ברם משום זה אין ראיה לנידו"ד, הן משום שמה יענה באונאת ממון גדולה, כגון שאונהו בקרקעות, וכאן הוא צער גדול, ומהו לשון חז"ל גדול אונאת וכו'. וגם, דיש לבאר סוגיא זו, משום שאינו מצערו באופן ישיר, אלא שהוא עושה עסק ורעו מצטער, וכאשר לעיל (סימן קודם אות א) גם אנו דננו בראיה זו. וממילא אינה ראיה לכאן.] ושאולם זה נסתר מהמהרש"ל דס"ל שיש בכך אונאת דברים.
עוד הוכיח מהב"ח (יו"ד ס' רמא אות ו) שהתיר לומר לזקנה שהיא מקומטת ולמד בו מפני שהוא צער מועט וכך השיבו הגר"ח קנייבסקי במכתב שבסוף הספר (מכתב מא) דהב"ח מיירי באינה מתביישת. והרי שצער מועט שרי. וקשה להלום את האוקימתא שעשו בב"ח, ופשט דברי הב"ח הוא משום שאונאת דברים היא באופן מרמה, ולא באופן ישיר, וכפי שהארכנו לעיל (סימן א אות ב) מפי ספרים דס"ל הכי, ושכן למד כדרכנו בב"ח בספר נורא תהילות (כדורי, פ"ב הע' 30).] וסיים בדברי החזו"א הנ"ל באגרות שמשמע שגם על צער קל, ועע"ש, ואלו עיקרי דבריו.
שוב אינה ה' לידי קובץ ישיבת ראמיילאעס נצח ישראל (עמ' 105) והסתפק הרה"ג נפתלי ווינברג בפתגמא דנא, האם לדייק את לשון הרמב"ם בספר המצוות והחינוך (דלעיל בריש אמיר) דדוקא צער שאינו יכול לעמוד בו, או מתוך שבמשנה תורה ובשו"ע לא כתבו כן אין זה להלכה.
גם בקונ' שערי אונאה (לנגסנר, סימן ב) עמד בדומה לפתגמא דנא, והזכיר חלק מהראיות הנ"ל [אולם דיוקו מלשונות הפוסקים שכתבו על אונאת דברים שהיא איסור לבייש, ולמד דדוקא לבייש אסור ולא לצער, לענ"ד אינם בדווקא, אלא דוגמא לאונאת דברים המצויה, ויש להכריח זאת מלשונות הראשונים (דלעיל סימן א אות ה, וראה עוד שם הערה א). אמנם הלאו דלא תשא הוא רק בביוש, לא כן לא תונו.] ומן החדש הביא את תרגום התוס' יו"ט לארחות חיים לרא"ש (יום א' אות ז) שכתב, יזהר שלא יגרום לבני אדם שום צער וסבל, לא בממון ולא בדברים וכו'. עכ"ל.
לאור האמור, שאין לנו ראיה חלוטה להתיר, רק לאסור מפירוש דין שואל מחיר, ועסקינן במילתא דאורייתא, כן עיקר להחמיר. ברם שפיר דמי לצרף לספק בכדי להקל באופן שצער האונאה מוועט מאוד.