שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ה - האם גם צער מועט הוי אונאת דברים · חינוך
בדומה להרמב"ם הנ"ל הכי הוא בלשון החינוך (מצוה שלח) שפתח בזה"ל, שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. עכ"ל. ועוד יש להוכיח כן מלשון החינוך (מצוה שלח) שאחר שהאריך הרחיב בדיני אונאת דברים כתב, ועובר על זה והכאיב את חבירו בדברים, באותן שפירשו חכמים ז"ל בבעל תשובה ובחולה ובכיוצא בהן, עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה. עכ"ל. וצ"ב מהו כותבו באותן שפירשו חכמים וכו', דמלבד שכבר כתב דוגמאות אלו להדיא לעיל שעובר בהם ע"ש, הרי מסיים שם "וכיוצא בהן", וגם כאן סיים כאמור "ובכיוצא בהן", וא"כ לאו דוקא הדוגמאות של חכמים, ומעתה מה כוונתו לתלות את האיסור במה שפירשו חכמים? ונראה אמת לבארו שאונאת דברים היא דוקא בצער בדרגות הצער שפירשו חז"ל או הדומים להם, אך צער פחות מכך, אינו באיסור אונאת דברים.
אולם בדיני המצוה כתב שם החינוך, שלא להכאיב הבריות בשום דבר. עכ"ל. ולהנ"ל צריך לדחוק "בשום דבר" בדרגת הצער שנתבארה. והעיקר, היות ובחינוך אחת מדוגמאותיו לאונאת דברים היא "ולא יאמר לתגר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח", ופשט דבריו משום אכזבתו של המוכר, הנה שאף צער מועט הוי אונאת דברים. וראה בזה להלן (אותיות ב, ד). אולם הרמב"ם הנ"ל שלא הביא מקרה זה, הראיה הנ"ל טובה יותר.
וראה בשו"ת חות יאיר (סי' קנב) בתשובתו ליישב לשונות שציערו בש"ס, על דברי הגמ' ב"מ (כ ע"ב) שרבה כינה את רב עמרם תרדא, ופרש"י, משועמם. וכך כינו גם בזבחים (כה ע"ב) ובב"ק (קה ע"ב). והיא פליאה נשגבה, וביאר דמיירי בכל אלו שהמגנה היה גדול מהמגונה, ולא קפדי כלל. ע"כ. ומ"מ קצת צער קשה להלום שלא היה, ובפרט שבב"מ שם פקע ארזא דבי רב, אלמא דקפידא משהו היתה. והרי זה חיזוק להאמור, דקפידא מועטת אינה בכלל איסור אונאת דברים. והכי הוא בעוד דוכתי בש"ס ליקטום בשו"ת חות יאיר (סי' קנב הנ"ל) ובספר לרעך כמוך (ח"ג בקונ' הביאורים ס"ו) ביתר היקף. [וראה במכתבו של החזו"א בקובץ אגרות (ח"א סי' לג) שכתב, מאד חובתי להזהר לגרום אי נעימות לבני אדם אף לרגע אחת. למרות שלא כל אי נעימות היא אונאת דברים, אולם היתה זו הנהגה של הרחקה מאיסור זה. עכ"ל. וכנראה כוונתו לאי נעימות כל שהיא שאינה בכלל האיסור. ואין להשיב שכוונתו לאי נעימות הנגרמת ממצות תוכחה. שהרי בתוכחה לא רק שאינה אונאת דברים, אלא גם יש חיוב גמור מפני שתוכחה, ואיך יכתוב שהוא נזהר ממנה. ברם יש להשיב, דמיירי באי נעימות שנגרמת כשמתכון לדבר אחר וכדלהלן, או בשגגה, ושוב אין הכרח מדבריו.]