שלחן ערוך המדות - קונטרס אונאת דברים
סימן ג - אונאת דברים בשגגה · אחרונים המקלים
ב. המהרש"ל (חידושים לטור סי' רכז) הביאו הסמ"ע (סי' רכז ס"ק נא והפת"ש שם ס"ק כא) כתב, שאף באופנים שאין אונאת ממון, בשטרות קרקעות ועוד, כיון שהונה אותו עובר על אונאת דברים וגניבת דעת, והוא בכלל לא תונו דדברים, דסימן רכח, רק אם המוכר לא ידע שהוא מאנה אז לא עובר. ע"כ. הנה שסיים שאם המוכר לא ידע, לא עובר על אונאת דברים, דהיינו בשגגה ליכא משום אונאה.
וכן יש להוכיח משו"ת שתי הלחם (סימן טו, הביאו הכרם יוסף ב"ק דף צב ע"א) שיישב את הסתירה ברמב"ם בין הלכות חובל ומזיק (פ"ה ה"ט) שהמזיק ממון חבירו ושילם, נתכפר לו וא"צ לבקש מחילה, להלכות תשובה (פ"ב ה"ט) שחובה לבקש מחילה בנוסף להחזר הממון. שבהלכות תשובה מדובר במזיק בכוונה, כגון שגזל ממנו בכח, ובחובל ומזיק שהזיקו בלא בכוונה, כגון שיצאה אש מביתו ונשרף גדישו, או שבהמתו אכלה תבואתו וכדו', שאז כששילם לו נמחל. ע"כ. הנה דס"ל שבשוגג א"צ לבקש מחילה, דהיינו שלא עבר על לא תונו.
וכן מבואר להקל בשולחן ערוך הרב (אונאה סעיף כח) שכתב וז"ל, כיצד היא אונאת דברים, היו חמרים מבקשים ממנו תבואה לקנות, לא יאמר לכו אצל פלוני, והוא יודע שאין לו, אלא שמתכוין להתל בו דרך בזיון או בחמרים. ואף על פי שיכול להתנצל לומר לו הייתי סבור שיש לך, הרי זה דבר המסור ללב, ועל זה נאמר ויראת מאלהיך אני ה'.
וכן הביאו מהאנציקלופדיה תלמודית (ערך חובל ס"ק 118, ראה להלן אות ד) בשם הראב"ד הנ"ל להקל.
וכן כתב להקל בספר פתחי חושן (חלק ה פט"ו סס"ק ד) וז"ל, כתב בכסף הקדשים (סימן תכ) שאין המבייש בדברים חייב אלא כשנתכוין לבייש, ועל פי הבחנת השומעים יש בזה ביוש, אבל אם מתכוין לומר לו מה שנראה בעיניו, אינו בכלל לא תונו, ואף על פי שהוברר אח"כ שטעה בדבריו, כיון שהלך לתומו, או שהיה מוטעה פטור מכלום וכו'. ועוד הביא משו"ע הרב הנ"ל ועע"ש.
והכי נקט נמי בספר הלכות משפט (קאהן, סי' רכח ס"א עמ' רכג) שבשגגה ליכא איסור לא תונו משום דברי המהרש"ל הנ"ל, אך הביא מתקנת השבים לרבי צדוק הכהן מלובלין (דף מח ע"א) שאף המאנה דברים בשוגג צריך סליחה וכפרה. ע"כ. ואת"י. וכן נקט בספר לרעך כמוך (ח"ג אונאת דברים פ"א סי"א) ויובאו דבריו להלן בעז"ה.