שער יחוד השם - מוסר
סימן א - ה' חפץ שנהיה כמוהו
בבואנו אל מצות יחוד ה', שהיא תכלית עבודת ה', המוקד והעיקר שאליה צריכים לשאוף, וכאשר האריך הרחיב הרמח"ל בספריו דרך השם, דעת תבונות ועוד לו רבות, וכאשר יתבאר להלן, בחרנו להתחיל מן הקל אל הכבד, על כן פתחנו בסימן זה ובסגנונו, אף על פי שיסודותיו והעמקה בו יתבארו בסימנים הבאים. גם אמרנו ללכת בדרכו של הרמח"ל בדרך דו שיח בין השכל לנשמה רק הפכנו את המושגים לצרכינו, כאשר יראה הרואה. המקורות למאמר זה יתבארו להלן בהערה "מקורות", מ"מ כבר עתה פטור בלא כלום א"א, ועל כן נראה שסיבת בריאת העולם מבוארת בספרים דרך ה' (חלק א פרקים ב,ג), ובדעת תבונות (תחילה הספר והלאה). ושהתכלית להיות כמוהו, מתבארת בדעת תבונות (ח"א אות קנח, וגם אות כד) ובאדיר במרום (ח"א על ד"ה מאי מצחא דלתתא). ומה שפתחתנו שכל מבקש ה' צריך לשאול שאלה זו בתחילת עבודתו, כן ביאר בתחילת המסילת ישרים (ריש פרק א) יסוד החסידות וכו'. .
בשביל מה עשה ה' כל אלה
א. פנה השכל אל הנשמה, ישנה שאלה הנמצאת באמתחתי זה עידן ועידנים, שאינה נותנת לי מנח, וכיון שאת הנשמה, יודעת דרכי עליון, אשאלך, אולי תמציאי לי מרגוע. מהי הסיבה שבורא העולם ברא את העולם, הלא פשוט שהוא עצמו אינו זקוק לבריאה על כל חלקיה, מן הכוחות העליונים והמלאכים, ועד העולם הגשמי על כל חלקיו, ואף לאנושות ברור שה' אינו צריך לנו, ואם כן לשם מה ברא כל אלה.
ותען הנשמה- שאלה גדולה שאלת, והיא למעשה שאלת השאלות שכל מבקש ה' צריך לשאול בתחילת עבודתו, שאם לא ידע את תכלית עבודתו, לא ידע להיכן להגיע. כשם שהנמצא בשדה תעופה ואינו יודע לאיזו מדינה עליו לנסוע, ולאיזו עיר עליו להגיע, לא יוכל להגיע למחוז חפצו לעולם.
ואשיבך בשאלה, נתאר לעצמנו שהשם נתן לך את היכולת לתת לבנך אהובך כל אשר שתחפוץ, נאמר שה' העניק לך כוחות על טבעיים שאינם מוגבלים, וכל מה שאתה רוצה נעשה תיכף ומיד, כמובן שאתה חפץ להעניק לבנך מתנות לרוב, כי יש בידך לתת לו כל אשר יעלה על ליבך, ללא הגבלה וללא מעצורים, הלא אתה אוהבהו עד מאוד וחפץ להטיבו. ובכן מה היית נותן לו במתנה.
ב. השכל - רגע זו שאלה מפתיעה, אף פעם לא חשבתי עליה... בוודאי הייתי נותן לו כסף עד בלי די, דירה נאה המרחיבה דעתו של אדם, פרנסה בשפע... בעצם אחר המחשבה, הייתי נותן לו חיים טובים הכוללים מדות טובות, אהבת תורה, ילדים צדיקים, שמחה, אושר, אהבה, וכו' כל אשר מתאווים אנו להשיג בכל ימי חיינו, ועמלים אנו עליהם בכל כוחותינו.
הנשמה - אכן בוודאי ענית בחכמה, כי אילו היה בכוחך לעשות כל זאת, היית נותן לו ככל האמור, משום שאתה אוהב את בנך וחפץ בטובתו. אולם כל זה כמובן רק במחשבה. וראה זה פלא, אומנם אצלינו הרצון להעניק לילדינו את כל הטוב הקיים, הוא רק במחשבה ברצון ובתאוה, אולם אצל אבינו אבינו שבשמים, הוא כבר נהג כך למעשה עם בניו, איתי ואיתך ועם בנך יחידך אשר אהבת, ונתן לנו את המתנות הגדולות ביותר שיכולות להיות עלי תבל, בלי גבול, כפי שרק הבורא יכול לתת.
השכל - אני לא מבין את כוונתך, כמדומני שכל הדברים שאמרתי לפני כן, שאילו היו ביכולתי, הייתי נותן אותם לבני, לא יזיכו לי ולך ולבני אם נקבלם, ולא ידוע לי שהשם נתנם לי, וכיצד את אומרת לי שכבר קיבלנו את כולם, ואף יתירה מהם?
הנשמה - רגע, סבלנות, תרשה לי להשלים את דברי. כל מה שהשם בראנו, הוא רק כדי לתת לנו את ההנאות הכי גדולים שיש בעולם, שיהיה לנו כל הזמן הכי טוב שיכול להיות, ונהנה כל הזמן הנאות אין סופיות, שזוהי כל תכלית הבריאה שלשמם ברא ה' את כל העולמות הרוחניים והגשמיים על כל חלקיהם, כי ה' אוהב אותנו, וכשם שאתה שאוהב את בנך, היית נותן לו את כל הנזכר, אילו היה יכולת בידך, כך ה' חפץ בכך, לתת לנו את כל הטוב, כדי שיהיה לנו הנאה עד בלי די. אך היות ומדובר על ה' שהוא האלהים, ויש בכוחו אין סוף, ויש בטובו אין סוף טוב, בשונה ממה שאתה היית נותן לבנך את ההנאה והטוב לפי המושגים שלך, ה' יודע שיש הנאות גדולות יותר מחיים טובים, מפרנסה בשפע, ואף מאהבה אחוה שלום ורעות, ואת הנאות אלו חפץ להעניק לנו, והנאות אלו נמצאות בעולם הבא. ולכן ה' ברא את העולם הבא, כדי לשים אותנו בו, ששם נהנה באושר עצום, עשרת מונים ממה שאנו מכירים כאן בעולם הזה, הנאה עצומה לאין ערך מכל הדברים שאתה היית נותן לבנך, לו היה יכולת בידך, כי שם העונג וההנאה עולים על כך אין סוף. ואף על פי שאנו לא מכירים את ההנאות שיהיו בעולם הבא, מכל מקום חז"ל ברוח קודשם, נתנו לנו השגה מועטת בגודל ההנאות שיהיו שם, ואמרו באבות (פ"ד,יז) יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. ופירשו הראשונים שם [הרמב"ם, המאירי, הרשב"ץ (שם) והמחזור ויטרי (סי' תכז ד"ה פרוזדור).] שאם ניקח את כל ההנאות שחווה האדם בעולם הזה, ונקבצם לשעה אחת של הנאה, וניתן לאדם להנות מכך במשך אותה שעה. על אף שאי אפשר לתאר את גודל ההנאה שיחווה אותו אדם, מכל מקום הנאה של שעה בעולם הבא גדולה ממנה!!! ובמסכת ברכות (לד ע"ב) שנינו, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא, עין לא ראתה אלהים זולתך.
דהיינו ההנאות שבעולם הבא, אפילו המלאכים אינם מכירים את רוב גודלם, רק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יודע אותן. והרמח"ל (דעת תבונות סי' קכד) הוסיף, שאם בהנאות העולם הזה הקדוש ברוך הוא כל כך "השקיע", שיצר עולם מופלא בהנאות גשמיות ורוחניות, נופים קסומים עד אין מספר, בעלי חיים קסומים ונדירים, כוכבים רחוקים, מוזיקה ושירה על אלפי חלקיהן, קשרי אהבה בין אב לבנו וכו' על כל רבדיהם, סוגי הכבוד על חלקיו, סיפוק ואושר על סוגיהם, סוגי בשמים לרבבותיהם, חוש הטעם בכדי להנות מאין סוף סוגי מאכלים שונים ומורכבים, וכו' וכו' עוד הנאות אין ספור, וזאת אף שהוא עולם חולף, ורק אמצעי לעולם הבא, אם כן כמה "ישקיע" הבורא בעולם העיקרי, בעולם הבא, וכמה תהיינה שם ההנאות בלי גבול ושיעור, כשההנאות שם הם התכלית כולה, ועוד ראה כאן בהערה ביתר עמקות כתב הרמח"ל בדרך ה' (ח"א פרק ב) שהשם הוא שלם בתכלית, ולכן ברא את העולם להטיב בשיא השלמות, ולא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו. ע"כ. דהיינו ההטבה שה' מצפה לתת לנו, היא המקסימום שבורא העולם יכול להעניק לנו. ומה מפליאים דברים אלו, כי העונג הצפון לצדיקים, אינו רק בגדר עין לא ראתה וכו', אלא היא ההטבה המקסימלית שהבורא בכבודו ובעצמו יכול לתת לנו. [כמובן השכר בעולם הבא יהיה כל אחד לפי דרגתו ופעולתו בעולם הזה, ולא לכולם בשוה, וכמו שכתב במסילת ישרים (פרק ד ד"ה אך לפחותים) ואין צריך לפנים, שהוא יסוד מיסודי הדת, כל עיסוקנו עתה הוא לגבי המקסימום שאפשר לברואים לקבל.] כתוכן זה מבואר גם בשומר אמונים (אירגאס ח"א אות מא) שכתב וז"ל, שהרי כל החכמים הסכימו דתכלית הבריאה היתה כדי להיטיב לזולתו, כי הוא הטוב הגמור, ומטבע הטוב להיטיב. ואם כן, אם הוא יכול להיטיב באופן יותר נאות ממה שהוא העולם הזה, ולא עשה כן, נמצא דאינו טוב גמור ושלם, שהרי מונע הטוב ומקמץ ידו מלהיטיב כל מה שיכול להיטיב, וחלילה לאל מזה החסרון. עכ"ל. .
נמצא שה' ברא אותנו ואת כל העולמות, כדי לתת לנו הנאות נשגבות ועצומות, ונהנה בשיא ההנאה שאנו יכולים להשיג, במשך זמן אין סוף.
שיברא רק את העוה''ב
השכל - אינני מבין את דבריך, אם כל חפץ ה' לתת לנו את שיא ההנאה בעולם הבא, אם כן למה ה' שם אותנו כאן בעולם הזה, עולם הבחירה, שיכול האדם לחטוא, וגם אם לא יחטא, לא בהכרח יגיע לשיא הגן עדן. וגם בשביל מה בכלל להיות בעולם הזה, היה על ה' לברא אותנו היישר בגן עדן, ששם נהנה את ההנאות האין סופיות, כדי שמיד תהיה לנו שיא ההנאה, כמו שאמרת שלשם כך ה' ברא את העולם, ולמה ה' הניחנו בזה העולם, שיש בו נסיונות ונפילות, ואפי' צדיקים גמורים נופלים בו, כנאמר שבע יפול צדיק וקם, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ובפרט שבעולם הזה ישנם יסורים וחולאים רעים, וכמה צרות ויגונות ורשע ישנם בעולמנו, מלחמות, קנאה שנאה תחרות חתרנות וכו' וכו', אם המטרה היא העולם הבא, אם כן למה לא לשימנו היישר שם.
הנשמה - שאלה טובה שאלת, ובחכמה פתחת פיך, אלא שאני לא סיימתי את דברי הראשונים, ואענה לך במשל.
משל
ג. משל למלך רם ונישא השולט על מדינות רבות, והוא מלך רב חסד, חכם, וטוב לב. בכל יום היה נוהג לצאת בכירכרתו לטיול ברחבי עירו, כדי לפוש מעט מעמלו וטירחתו, לשאוף אויר צח, ולראות את נופי ממלכתו הקסומים. גם חפץ לשים את עינו ואוזנו על עמי הארץ, ולשמוע אל קול שוועתם. באחד החורפים, נוסע הוא כדרכו בעגלתו, טיפטוף הגשם מקיש על גגו כצילצול פעמונים, כקורא לו, המלך עננו. מידי פעם נשמעים קולות רעמים, ואת החשכה מאירים ברקים. המלך מתרווח בכורסה שבעגלה, כורסה העשויה מעשה אומן, משובצת יהלומים ומרוקמת זהב. לרגע חשב המלך, לו יכולתי לעצור את הזמן, ולנצור רגעים יפים אלו עדי עד. הן מה יפים הם מראות העיר, דומה כי העיר נצבעה בצבעים חדשים, והארץ מתרחצת ממרומים. סוסי האצולה דוהרים במעלה הגבעה, אכן ייחוסם מוצדק הוא, הן לא מורגש עליהם מאמץ, אף ביום גשום זה. ברחוב אין איש, כולם מצאו מחסה ליד האחים הבוערים בבתים, רק קול פעמי הסוסים וטיפטוף הגשם נשמע, אפילו בעלי החיים נעלמו ואינם. לפתע שומע המלך קול ילד בוכה. בבהלה הוציא את ראשו מן הכירכרה, מנין הקול? לתדהמתו רואה המלך, נער קטון לבוש בלויי סחבות, יושב על רצפת הרחוב בין השלוליות, ובוכה. נכמרו רחמי המלך על הילד, וציווה לעצור את המרכבה, ואת הילד הכניס לתוכה. מרוב קור שיניו נוקשות, וצבעו הפך כחול. המלך ברחמיו עטפו בגלימתו, לחממו קמעא, ויאמר המלך "מה לך כי תבכה, ומדוע אתה יושב כאן ברחוב לבדך, עת הגשם מכה על ראשך"? ויען הילד ויאמר, "יתום אנכי ואין לי קרוב וגואל, הרחוב הוא ביתי ואין לי מקום מחסה. מידם של העוברים והשבים מתפרנס אני, כאשר מתעוררים רחמיהם עלי, ומשליכים לעברי דבר מה", ואת קולו הרים בבכיה, "מאסתי בחיי, איני יודע את נפשי מן הקור והגשם, הלא טוב מותי מחיי" ויבכה הילד בכי גדול.
המלך הכיר בין ריסי עיני הילד שפיקח ושנון הינו, כי החכמה ניכרת על לשונו, רק שלא שפר עליו מזלו. ויקחהו אל ביתו, ויצווה להאכילו לרחצו לסוכו ולהלבישו מחלצות, ושוב קראו וישוחח עמו, ורוח נעוריו, שנינותו וחריפות הילד, קנו את ליבו של המלך, כי חן הוצק בשפתותיו, שנון ופיקח היה, כל רואהו אומר ברקאי. על כן המלך ברחמיו כי רבו, לקחו תחת חסותו, ועם בניו יוצאי חלציו גידלהו. ויאהבהו המלך, כי פיקחותו קנתה את לבו, גם בעל מדות טובות היה, ויפה תואר ויפה מראה, על כן ממאכלו האכילהו, וממשקהו השקהו, וילבישהו בגדי מלכים, ויחיה בארמון חיים טובים, חיי מלכים, מאכלו בכלי שנהב, ומיטתו עשויה זהב, ומלבושו עדי שני משובץ יהלומים, כאשר יעלה עלי דמיון.
ויגדל הנער, וישלחו המלך לעיר אחרת ללמוד את חכמות העולם, ולאמנו באימונים צבאיים. ובהגיע ימי הפגרה, בא הנער אל המלך, ויכרע ברך לפניו, ויבכה ויאמר, איני חפץ בטורח ובעמל הגדול הזה, הן חפץ המלך בטובתי, והיא אינה אלא לשוב אל הארמון, ולחיות שם כבתחילה, כשכל הנאות תבל נמצאים בהישג ידי, בכל יום הייתי יוצא לטיולים רכוב על סוסי אצולה, יחד עם נערי המלך בני גילי, ואת פני המלך היו רואות עיני, וכל אשר חפצתי היה לי. ואילו עתה, השכם בבוקר מקיצים אותי, ועלי לרוץ מרחקים עצומים, ובשאר אימוני כושר מפרכים מחייבים אותי, כדי שאהיה אמון עלי מלחמה. ואחר הבוקר המפרך, עלי ללמוד כמה שפות, ואת חכמות חשבון דיקדוק והיסטוריה הדק היטב, גם שאר חכמות והנהגות מלכים, טקטיקה, דרך ארץ ומדות טובות, וכל אלו הן לי לזרא לטורח ועמל, כי לא נקנים במהרה, רק אחר עמל שנים, על ידי טורח ויזע רב. ויבכה הנער אל המלך, ויתחנן לפניו להשיבו אל הארמון כבתחילה. המלך לא נענה לו, ולא הסכים על ידו, ויען, לא, כי זה חפצי, שתדע את כל החכמות, ותהיה אלוף צבא, אלוף חשבון אלוף דרך ארץ וכו'.
המלך בהכירו את הנער כי פיקח הינו, ידע כי לו נאווה תהילה בעתיד לשימו למלך תחתיו, כי הוא ראוי לכך יותר מכל בניו, שאין להם חלק ממידותיו הטובות, פיקחותו ושנינותו, ובאהבתו אותו, ואת ממלכתו, לו ייעד המלך את הממלכה תחתיו, על כן העמיס עליו את טורח הלימודים והאימונים, כדי שבבא העת יהיה מלך טוב הראוי למלוכה. וכן היה, כי לימים נעשה הנער לאיש חיל רב פעלים, ובעל תושיה, בעל מדות טובות ויש שכל בכל חכמה, וידיו רב לו בכלי מלחמה ובדרכיה, עלה ונתעלה על כל היושבים איתו ראשונה בספסל הלימודים, עד שנעשה לאיש חיל בכל התחומים כאשר ניבא לו המלך, אלוף מדות, אלוף חכמות, אלוף צבא, אלוף מלחמה. והמלך כי זקן, ויצוה כי "בנו" זה ימלוך תחתיו, כי לו נאה ולו יאה להנהיג את הממלכה.
לימים בעת שיבתו על כסא מלכותו, כשהוא שולט בחכמה בממלכה, ונוהג אותה בחסד וברחמים, מידי פעם הרהורי עברו היו עולים במחשבתו, ויזכור את ימי ילדותו הקשים, בשוכבו באשפתות, ואת בואו אל ארמון המלך, וששוב שלחו המלך "לאשפתות" של עמל הלימודים והאימונים, וידע כי אותן ימים, היו ימי חסד של המלך עמו, לפי שימים אלו, הן הם שהכשירוהו להיות מלך, ואילולי הטורח הרב שטרח בלימודים, ובחכמת המלחמה, לא היה ראוי להיות מלך רב חסד ובעל תושיה וחכמה, ולא היה ראוי לשבת על כסא ממלכתו. ועל ימים אלו בירך את המלך שחייב אותו בהן, ולא שמע אל קול שוועתו לחזור את הארמון, ולחיות בהם חיי תענוגות. כי תענוגות הארמון בטלים ומבוטלים הן ביחס לחיי מלוכה שחיי הוא כעת, והנאותיו עתה גדולות הן עשרת מונים יותר מהן, על כן היה שוה כל אותו טורח שטרח, על אף שהפסיד את אותן תענוגות באותה עת, בשביל להשיג את חיי המלוכה.
אכן המלך עשה עמו חסד רב בזה שהכריחהו לשאת את משא הלימודים, כי בלעדיהם לא היה זוכה להיות מלך על הממלכה. ואף שבאותן שעות השתוקק לשוב אל הארמון, ולהנות מתענוגות תבל, והיה חפץ לחיות כך כל ימי חיו. עתה שהוא מלך, יודע שהנאות אלו הן כאין וכאפס מול הנאותיו עתה, שהוא מלך השולט על מדינות רבות, ותחת ידו הכסף הזהב הכבוד והתהילה, ולכל מוצא פיו ישמעו רבבות בני אדם.
הנמשל
ד. חפצו של ה' לתת לנו את ההנאה הגדולה ביותר שיכולה להיות בעולם, כמו שרק ה' יודע לעשות זאת, והנאה זו היא שאנחנו נהיה כמו הקדוש ברוך הוא, שמדותיו הן אין סוף של טוב, ומעניק חיות לכל העולמות, בכל עת ללא תמורה. כן כן כוונתנו למילים אשר קוראות עיניך, ולא דרכנו בדרך משל ומליצה, ה' יתברך יודע שהטוב הגדול ביותר לנו הוא, שאנו נהיה "כמוהו", נהיה "מלכים" כמוהו, ולשם כך הוא מייעד אותנו, שזה הטוב הגדול הזה היכול להיות לנברא, שנזכה להגיע לעולם הבא, ונהיה דומים לאלהים.
אך לעשותינו כמותו ממש, שאנחנו נהיה "אלהים", זה אי אפשר, ועל כן חפץ ה' לעשותינו קרובים אליו ככל היותר, להיות דומים אליו ככל היותר, שזה הדבר הגדול ביותר שניתן לתת לנו. והדרך להשיג זאת היא בזה העולם, עת האדם נלחם במדותיו, לבחור להטיב ולא להרע, לוותר ולא לנקום, לאהוב ולא לשנוא, ובבחירת המצוות ושלילת העבירות, שהן כולן מצחצחות את הנפש, ומכשירות אותה להיות נפש זכה וברה הראויה למלוכה, להיות מלך אמיתי.
העולם הזה דומה לספסל הלימודים של אותו נער, והעולם הבא הוא הזמן שבו ה' יקח כל יהודי ויהודי וימליכו על ממלכות, שכל העובד כאן יותר, ימלוך שם יותר, לפי שיהיה יותר דומה לה', ויותר קרוב אליו, וזהו העונג וההנאה האמיתית הגדולה ביותר שישנם עלי אדמות, ואותם ה' חפץ להעניק לנו מתנת חינם, מפני שהוא אוהב אותנו, וחפץ בטובתינו. כמו שאתה היית נותן לבנך את כל הדברים שאמרת לפני כן, אילו היה יכולת בידך, כך ועשרת מונים יתירה מכך ה' בפועל עושה כן, ונותן לנו את ההנאה הגדולה ביותר שיכולה להיות לנו, רק כדי שיהיה טוב לנו, אף על פי שלו עצמו אין שום תמורה וטובת הנאה מכך.
על כן ה' יתברך לא חפץ לברוא אותנו ולשים אותנו הישר בגן עדן, כי אילו היה שמנו היישר בגן עדן, הרי זה כמו להשאיר את הנער לחיות בארמון, אמנם זו הנאה עצומה, ברם הנאה זו היא כאין וכאפס מול ההנאה שה' מייעד לנו, כי כאמור ה' חפץ להעניק לנו הנאה גדולה מכך עשרת מונים, ה' חפץ לעשות אותנו מלכים, ולשימנו בגן עדן, כשלכל אחד ממלכה משלו. ולשם כך מוכרחים אנו להיות בזה העולם שהוא "ספסל הלימודים" של אותו נער, כי כאן בעולם הזה האדם משתפשף בדרכי מלחמה, ובכל חכמה, כי כאן הוא עולם הבחירה, וביד האדם לבחור אם להיות וותרן או להיפך, אם לאהוב או לשנוא, אם לקיים מצוות או עבירות, ובכל אלו אנו מזככים את הנפש, ומכשירים אותה להיות נפש של מלך חסד, להיות בעלי מדות טובות, קדושים וטהורים וקרובים לבורא, כאן אנו מכשירים את עצמנו למלוכה, ואחר כך בבא העת, ה' ימנה אותנו למלכים, שזו כאמור הנאה הגדולה אין סוף מלגור בארמון.
שיבראנו בעלי מדות טובות וקדושים
ה. השכל - אך אם כך הוא, למה ה' לא ברא אותנו כבר בעלי מדות טובות, דבוקים וקרובים אליו, והיה שם אותנו הישר בעולם הבא, מלכים השולטים על ממלכה, וראויים לכך לפי שכבר היה בוראינו עם התכונות המתאימות לכך, בעלי מדות טובות קדושים וטהורים, ושוב לא היינו צריכים את זה העולם, והיישר היינו מגיעים אל שיא ההנאה בגן עדן?
הנשמה - בוודאי מחכמה שאלת, והרי זה מראה שהבנת את האמור, ועל כן מוכרחים אנו להרחיב מעט. ולצורך הבהירות תחילה נענה את תמצית התשובה, ואחר כך נרחיבה ונבארה. אם ה' היה בוראינו מושלמים, ושם אותנו היישר בגן עדן, היינו נהנים מגן עדן הרבה הרבה פחות ממי שמגיע לגן עדן אחרי שעבר את העולם הזה והכשיר את עצמו למלוכה. והיות וכאמור חפצו של ה' לתת לנו את ההנאה הגדולה ביותר, על כן לא היה די לה' לשימנו הישר בגן עדן, ולברא אותנו מותאמים למלוכה, אלא רק אחר עוברנו את זה העולם.
רובוט או אדם
נרחיב ונבאר, נניח שיש רובוט המנהל משרד חשבונות בצורה זריזה ומדוייקת להפליא. ובמשרד לידו שוכן מנהל החשבונות הטוב ביותר בארץ, שאומנם אינו מצליח להגיע לרמתו של הרובוט, אך מנהל את משרד החשבונות שתחת פיקודו בצורה נפלאה שאין כמותה בכל הארץ. "אישיותו" של מי מוערכת, האם של הרובוט, או של האדם? ברור שלא מעריכים את "אישיותו" של שום רובוט או מחשב, כי לא מגיע לרובוט שום הערכה על כך שהוא עושה את מלאכתו במערכת אוטומטית שנוצרה על ידי האדם. אולם מנהל החשבונות ש"יצר" את עצמו, והגיע לרמת הנהלת חשבונות בין לאומית, עד שהוא מנהל החשבונות הטוב ביותר בארץ, אישיותו מוערכת על הישגיו, היות והוא "יצר את עצמו", ומעשי ידיו הביאוהו עד הלום, ולא נוצר כמנהל החשבונות הטוב ביותר.
כך הוא ההבדל בין אם ה' היה שם אותנו מושלמים בגן עדן, הרי שהיינו "רובוטים" מושלמים, ולרובוט לא מגיע הערכה, ולא מגיע לו שכר על זה שהוא רובוט טוב מאוד. ואף אם ה' היה בוראינו חצי מושלמים, חצי רובוט וחצי אדם, גם אז אינו כמו אדם שלם. שיא הטוב ושיא ההנאה מהשגת השלימות, היא להיות שלם שהשיג את שלימותו מצד עצמו. וכמו שה' שלם מצד עצמו כן חפץ ה' שהאדם ישיג את שלמותו מצד עצמו.
ולכן לעתיד, כשיתגלה כבוד ה' בעולם, וכולם יכירוהו, לא יהיה שכר על עבודת ה', כי מי שמוכרח לעשות דבר, לא מגיע לו שכר על כך. ובלשונו של הרמח"ל (דעת תבונות ח"א סי' מ) וזה פשוט, כי כאשר יטהר האדם מיצר הרע, הנה אין עבודתו אלא בכח מוכרח, ואין השבח מגיע אליו כלל.
הבוחר להיות טוב דומה לה' ש''בוחר'' להיות טוב ולכן יותר קרוב לה'
ו. ביתר עמקות נסביר שהעולם הבא אינו כאשר חושבים אנשים, שהוא עולם המלא הנאות שנכנסים להנות שם, לקחת מן ההנאות ולהנות מהן. אלא ההנאה בעולם הבא היא בעצם פיתוח הנשמה שפיתח האדם כאן בעולם הזה, ככל שהוא הפך את עצמו ליותר טוב, ליותר בעל מעשים, ממילא נשמתו גדלה ונתקדשה, ובזה נעשית נשמתו יותר דומה לבורא, ולכן נשמתו קרובה יותר לבורא, וכל הקרוב יותר אל הבורא, כך הנאתו גדלה יותר, שההנאה שם היא הקירבה לבורא, וכך הוא נעשה בעולם הבא "מלך" גדול יותר. [וכאשר יתבאר יסוד זה להלן (סימן ב אות ח).]
מעוד בחינה הדברים נכונים, כי ככל שנשמתו גדלה ונתקדשה מחמת התנהגותו כאן בעולם הזה, הוא דומה יותר לבורא, כי כמו שהבורא הוא טוב ומשפיע שפע טוב על כל העולמות, ובורא אותם, ומחייה אותם בכל רגע, כך האדם כאן במעשיו הטובים בעולם הזה, משפיע ה' מכוח מעשיו שפע על כל העולמות, שפע טוב, ומחייה בכח מעשיו הטובים ובמצוותיו את כל העולמות, וכל העולמות המלאכים והשרפים וכו' חיים מכח מצוותיו, וממילא הוא דומה לבורא שהוא מחייה את העולמות, ולכן מגיעה לו מלכות בעולם הבא, מלכות על כל אשר החייה קיים ויצר מכוחו.
והיות והשכר בעולם הבא אינו חיצוני לאדם כמו משכורת, אלא השכר הוא בעצם הנשמה של האדם, ככל שעושה מצוות יותר, כך משנה האדם את נפשו והיא גדלה בקדושתה, וממילא מתקרבת יותר לה', כי היא דומה יותר לה', והקירבה היא השכר, שהיא ההפיכה לדומה לאלהים, הפיכה למלך בעולם הבא. על כן כשהאדם מכוחו וטירחתו השיג את קירבתו של הבורא, הנאתו תגדל עשרת מונים, ממי שהניחוהו קרוב לה', כי מי שהשיג את שלימותו הוא קרוב יותר לה', ממי שלא השיג את שלימותו, שהמשיג את שלימותו דומה הוא לה' הרבה יותר, היות וגם ה' "השיג" את שלימותו, ולא קיבל אותה, על כן המשיג את שלימותו קרוב לה' [שכאמור הקירבה היא השכר] הרבה יותר ממי שיקבל את שלימותו במתנה. [כאשר מבואר כל זה בספר דרך ה' (פ"ב אותיות ב,ג).]
נהמא דכיסופא
מעוד בחינה הדברים נכונים, מי שמקבל את השלמות במתנה, תמיד תהיה לו בושה על שמקבל הוא מתנת חינם את האושר האין סופי, הרגשה זו במשך הזמן תגרום אצלו פגם מהותי בעצם ההנאה. נתאר לעצמנו שני עניים שאוכלים בביתו של נדיב במשך שנים רבות, האחד מקבל ארוחתו מתנת חינם, צדקה כי הוא עני. והשני עובד אצל הנדיב, וחלק משכרו היא ארוחתו. ההנאה מהארוחה של שניהם אינם שוה, כי העני שמקבל צדקה במשך שנים על שנים, מגיע בשפלות ברך ובבושה, הרי נותנים לו צדקה. מה שאין כן העני השני, מקבל את שכרו על עבודתו, ולכן אינו בוש ונכלם לאכול את האוכל, ונהנה מהאוכל הנאה גמורה. קל וחומר לגבי השכר בעולם הבא, שהוא שכר אין סופי, לא שכר במשך מספר שנים, ואף לא שכר במשך מיליון שנים, ולא מיליארד שנים, אלא שכר במשך אין סוף ממש, מליארדים של מליארדים של מליארדים שנים, עדיין אינם דקה מתוך זמן של אין סוף. ולקבל מתנה אין סוף של עונג, מעצים את הבושה בקבלת המתנה, וממילא מעצים את גודל החסרון שחש בקבלת המתנה, ובמשך השנים הבושה גדלה, והחור בהנאה נהפך לבור אשר יתן טעם לפגם בעצם ההנאה. [זהו המושג המוכר של "נהמא דכיסופא", ונתבאר בספרים דרך ה' (שם) דעת תבונות (ח"א אות יד) ועוד רבות.]
הנאה מילוי חסר
מעוד בחינה הדברים נכונים, מצד עצם ההנאה, כי כל המושג הנאה במהותו, בין הנאה גשמית ובין הנאה רוחנית, ההנאה היא מילוי חסר נפשי, וללא חסר אין הנאה. וממילא ההנאה של משיג השלמות מצד עצמו, גדולה לאין ערך ושיעור ממי שיצרו אותו בעל שלמות, שהראשון השלים את החסר העצום שהיה לו שהתאוה כל ימיו אל השלימות, ולכן יהנה הנאה עצומה, ואילו השני לא. ולהלן (סימן ג אות ו) יתבאר יסוד זה, לך ראה שם. מעתה מובן מעוד פן מדוע שמנו ה' בזה העולם, כדי שנעבוד כאן בעולם הזה להשיג את הצידקות, את המצוות, את הקירבה אליו, ואחרי מאה ועשרים שנקבל את תוצאות מעשינו, להיות קרובים אליו, ממילא ההנאה מכך תגדל עשרת מונים, כי כאמור הנאה תלויה בגודל החסר, ומי שעבד מאה ועשרים שנים להשיג את הקירבה לאלהים, החסר שלו לקירבת אלהים הוא ענק ועצום, וכשלבסוף ישיג חסר הזה, ההנאה מכך תהיה עצומה לאין ערך ושיעור, ממי שיקבל את הקירבה להשם ללא עבודה, רק מתנת חינם.
היוצא מבואר מכל האמור, שכל מה שה' ברא אותנו ואת כל העולמות, הוא כדי לתת לנו את שיא ההנאה, כמו שאילו יכולת היית נותן לילדך את שיא ההנאות, אך ה' ברוב חכמתו, לא די לו בהנאות שאנו מכירים, אלא חפץ להעניק לנו הנאות גדולות מכך עשרת מונים, ולכך ברא את כל העולמות והביאנו לעולם הזה, כדי שנזכה ונרכש ונגיע לשיא ההנאה, שהיא למעשה להיות כעין כמוהו, להיות מלכים הראויים לדרגה זו מחמת עצמנו, מחמת השגתינו, ולא מחמת שקיבלנו זאת במתנה.
ומעתה שה' כל כך אוהב אותנו, וכל כך חפץ בטובתינו, ולשם כך ברא את כל העולמות, ואת העולם הזה על כל רבדיו וחלקיו, מן הגלקסיות על מליארדי כוכביהם, ועד האטומים והאלקטרונים של האות שאתה קורא עכשיו, הכל עשה ה' כדי להטיב לנו, איך לא נרוץ אל ה' כחולה אהבה, ונאמר לו תודה, תודה אבא, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו חפצים בקירבתך, אנחנו רוצים לעשות את רצונך בשלימות, כדי שנזכה להיות מלכים, ונזכה לאושר עוד יותר גדול, כמו שהמלך במשל, חפץ שהנער יצליח בלימודיו ובמשימותיו, כדי שימליכו על ממלכתו כפי שהיה לבסוף.
ובמשפט אחד: ה' שהוא אין סוף טוב, חפץ להעניק לנו את שיא הטוב שיכול נברא לקבל, ושיא הטוב הוא שאנחנו מעצמנו ומכוחנו נהפוך את עצמנו להיות כעין "כמוהו". החפץ לראות מקורות למאמר זה, וגם הרחבה ודיוק הדברים [שבמאמר זה כתבנו משל, ולעולם אינו כנמשל ממש], יראה כאן למטה בהערה
מקורות
התכלית שאנו נהיה כמוהו, כ"כ בדרך ה' (ח"א פרק ב) שכיון שה' שלם בתכלית, גם הטוב שחפץ להטיב הוא שיא הטוב שיכולים לקבל, ולכן חפצו "בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית' מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי", ושזה יושג על ידי שנתדבק בבורא. וששיא הטוב הוא שהאדם בעצמו השיג את הטוב מצד עצמו, ולא שקיבלו במתנה, כמו שהבורא שלם בעצמו. [וכן הרחיב שם בפרק ג, שצריך שיהיה זה בבחירה, כי המוכרח במעשיו, לא נקרא שלם, כי אינו בעל השלימות, אלא המכריחו הוא בעל השלימות], ושהקירבה לה' משיגה את השלימות, כי כל הבריאה תלויה בהשגת אור ה', וכל המשיג יותר, שלם יותר, וקרב יותר לבורא, ולהיפך להיפך. ושתושג הקירבה והשלימות, במדות טובות ועבודת ה', ולהיפך להיפך. עכת"ד. עוד שהתכלית להיות כמוהו, מבואר בדעת תבונות (ח"א אות קנח) ובאדיר במרום (ח"א על מאי מצחא דלתתא). עוד בכך שה' חפץ שאנחנו נהיה מלכים, ראה בקל"ח פתחי חכמה (פתח לא), ושזהו אומרם שלכל צדיק יש לו עולם בפנ"ע, והיינו כשזכה רק להשיג את שורש נשמתו. ברם אם זכה יותר, זוכה לש"י עולמות. ע"כ, ועע"ש. גם בקצרה כתב בדעת תבונות (ח"א אות יח) שברא ה' הכל כדי להטיב, וכדי שתהיה ההטבה שלימה ידע, שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת בקבלם הטוב. ואח"כ (אות כ) מסביר, שהשלמות שעל האדם להשיג היא הדביקות, וחסרון שיש לו הוא ההרחק מהדביקות.
חלק אלוה ממעל
עוד שהתכלית שנהיה כמותו יתעלה, עולה מכך שחפצה של הנשמה לחזור אל יוצרה, שהלא היא "חלק אלוה ממעל" ראה בסמוך, ובדרך ה' (ח"א פ"ד) ובעוד דוכתי. ובמסילת ישרים (פרק א) משל לעירוני שנשא בת מלך שאם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם [הגשמיים] אינם כלום לה, שהיא מן העליונים.
ברם צריך תשומת לב, שאין הכוונה באומרנו שהנשמה חלק אלוה, שהיא "חלק" מהבורא, שהרי היא נבראה, ושום "חלק" מהבורא אינו נברא. אלא הכוונה שהיא נבראה בקירבה לאור ה', וממנו חיותה, על כן נקראת חלק אלוה, והנשמה בהכנסה לאדם הורחקה מה', ובחזרתה להתקרב לאור ה', בזה יושלם היחוד והתיקון, כמבואר בדעת תבונות (קנח ד"ה הנה עיקר) וז"ל, והנה הנשמות עצמן טרם רדתן לגוף, אינן אלא ככל שאר הנבראים, תלויים בבורא ית', לפי שאין להם שם עבודה בבחירה וכו'. מה שאין כן לנשמות טרם בואן בגוף בעולם הזה, כי לא יהיו אלא כעבד דשקיל ואזיל אחרי אדוניו. והנה הם "חלק אלוה" ממעל ודאי, ודבוקות בו ית', אך בבושת מקבל הצדקה, כמו שביארנו. עכ"ל. הנה שהמושג חלק אלוה, הוא משום הדביקות שלהם בבורא, ולכן אע"פ שהן נבראות נקראות חלק אלוה ממעל, שככל שקרובים יותר להשם, כך מקבלים יותר מאורו, ואור זה הוא חלק אלוה, וכאשר יתבאר להלן (סימן ב אות ד) שכך הוא בכל הבריאה, מי שמקבל יותר "אור" מאת הבורא, הוא יותר קדוש, לפי שהוא יותר "קרוב" אל הבורא. ולהיפך להיפך, ע"ש. וכן בהמשך (ד"ה ומשל נאה) כתב וז"ל, שעל כל פנים, הנשמות "חלק אלוה" ממעל הן, ומתאחזות בו תמיד מצד היותו שרשן ומקורן, אך לא בלב גס והרמת ראש, אלא כשנים ההופכים פניהם זה לכאן וזה לכאן, שמראה זה על הריחוק וכו'. עכ"ל. הרי שמבאר שהאמירה "חלק אלוה", היינו משום שחיות הנשמות ממנו בדביקות, "ומתאחזות בו" ולכן הן חלק אלוה, ושאל הדביקות הזו חפצם לחזור, וכן כתב עוד בהמשך שם ע"ש. וכ"כ בכללים ראשונים (כלל כח) וז"ל, אך בהיותם [הנשמות] בלתי תיקון, הוא היותם אחור באחור, שאין להם מצח להרים ראש לפניו, ואף הוא אינו פונה להם באהבה, אפס כי הם נשואים מני רחם, והם דבקים בו ית' מצד היות הנשמה חלק אלוה ממעל, ובבחי' זאת לא יתפרדו מעולם ועד עולם. ולכן נוק', אפילו כשהיא אחור באחור, כותל אחד לשניהם, כי בבחינת קשר מוטבע בין הקדושה העליונה, כלל הארותיו ית'. ונשמות ישראל, אין ביניהם פירוד [דהיינו לעולם יש דביקות ביניהן לבורא]. אך כשהם חסירי ההשלמה, לא יהיו המה אלא נסבלים ממנו, אך לא שיפנה להם באהבה רבה, ולא שיהיה להם הרמת פנים לפניו.
שותפות ומלכות
עוד שהנשמה נעשית כעין הבורא אחר עבודתה [ובמשל העני נהפך למלך] כן מבואר בכללים ראשונים (כלל כט) שכתב הרמח"ל, והנה בדבר הזה הוא השיתוף ששם הקדוש ברוך הוא בינו ובין התחתונים, כי במה שהוא עצם ההנהגה, שהיא השלמת הבריאה, חילק הקב"ה את הדבר בינו ובין התחתונים בשוה, שהם שותפים אליו ממש, הוא עומד ומתקן עניני ההשפעה המתיחסים לימין, דכתיב וימיני טפחה שמים, והם מתקנים עניני הקבלה המתיחסים לשמאל, דכתיב אף ידי יסדה ארץ. ובמדרש אמרו על כנסת ישראל "יונתי תמתי", תאומתי, לא אני גדול ממנה, ולא היא גדולה ממני, כי הם ממש שותפים בשוה. ואף על פי שיש מרחק כל כך גדול בינו ית' ובינינו, נתן לנו ההשוואה הזאת. הוא הענין שנוק' היא רק ספירה עשירית, ואף על פי כן עושה הקבלה לכל ז"א. ואמנם מציאות השותפות שבין הקדוש ברוך הוא וישראל הוא זה, כי הנה המציא האדון ברוך הוא את החושך המוטבע בתחתונים, שבו תלוי מציאות הרע והחזרתו לטובה. ואמנם לתחתונים מגיע רבות התיקון במציאות החשוך הזה, וכפי מה שהם מתקנים בו, כך ישפיע האדון ב"ה השפעות חדשות לפי ערך ההכנה וכו'. וכן כתב עוד אודות השותפות, בכמה מקומות, כגון בדע"ת (אות קנח) ובקל"ח (פתח לא) שכל צדיק זוכה לעולם בפנ"ע, ואם זכה יותר, יזכה לש"י עולמות.
הנמשל גדול מהמשל לאין ערוך
אחר עלות כל זאת, מתברר, שהנמשל גדול מהמשל לאין ערך, ולאין שיעור, כי במשל לבסוף נעשה הילד מלך, ובנמשל נעשה האדם כמו אלהים, שותף לאלהים. כי במשל ההנאות הן הנאות העולם הזה, ובנמשל הן הנאות העולם הבא, שעליהן נאמר עין לא ראתה אלהים זולתך. כי במשל יש להנאות סוף, וגם בהם יהיו צרות העולם הזה, על כל חלקיהן. ובנמשל ההנאות הם אין סופיות, וללא עכירות העולם הזה.
א"א לא להכנס לתוכנית
אגב בואנו הלום נאמר עוד מילה, לאור האמור, יש טועים ובדעתם עולה מחשבה אפיקרוסית, שאם ה' עושה לי טובה בזה שהוא נותן לי מצוות ועבירות, אני יכול לומר לה' איני חפץ בטובות, ומעדיף לעשות מה שבא לי, ולא להיכנס ל"תוכנית האלקית", איני חפץ להכנס למעגל של שכר ועונש, ואעשה מה שבא לי, ואח"כ לא אקבל עונש, כי אני בחרתי לא להיות בתוכנית האלוקית. מחשבה זו היא שטות ואפיקורסות, כי אמנם ה' הוא רב חסד, אך ה' הוא גם מלך, ומלך מחליט מה טוב לנתיניו, ומחייבם וכופה אותם לנהוג בחוקיו. וכמו אב שמכריח את בנו ללכת לבית ספר, וגם אם יגיד הבן אני לא רוצה טובות, איני רוצה ללמוד, אביו לא ישמע לו ויכפהו ללכת ללימודים. וכמו במשל עם הנער, שחפץ לטייל, אך המלך כפהו להשאר בלימודיו. כן ה' לא מניח לנו ברירה, ואי אפשר לומר לו איני חפץ בטובות, אני לא רוצה את תוכניתך, אלא לעשות את אשר יעלה על ליבי. כי ה' כופה אותנו על כך, ולא משאיר זאת לברירה ובחירה. הבחירה שה' הניח בידינו, היא לבחור לעשות מצוות או עבירות, אולם לבחור להכנס לתוכנית האלוקית, או לא להכנס אליה, ולעשות מה שבא לי, לזה אין בחירה, ואין ברירה, וה' כופה על זאת. כי על אף שה' הוא אב אוהב ורחום, אך ה' הוא גם מלך, ומלך מחליט מה טוב לנתיניו, וגם אם הם לא חפצים בהחלטותיו, וסוברים באיזה דבר שהוא לא טוב להם, המלך כופה אותם על זאת, וכבר מילתנו אמורה, שלא רק מלך נוהג כן, אלא גם אב בבנו. וכך כתוב בספרי (במדבר שלח פיסקא קטו) והובא גם ברש"י על החומש, על הפסוק אני ה' אלהיכם (במדבר טו,מא) שאנו אומרים בסוף פרשת שמע פעמיים באהבה, וז"ל, עוד למה נאמר, והלא כבר נאמר [בתחילת הפסוק] אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ומה ת"ל [לשם מה הכפילות] אני ה' אלהיכם? כדי שלא יהיו ישראל אומרים, מפני מה צונו המקום, לא שנעשה וניטול שכר. אנחנו לא עושים ולא נוטלים שכר וכו'. אמר להם, והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים וכו', חי אני נאום ה' אלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. ביד חזקה, זו דבר, שנאמר, הנה יד ה' הויה. בזרוע נטויה, זו חרב, שנאמר וחרבו שלופה בידו וגו'. עכ"ל.
סימן ב - כל העולמות על כל חלקיהם הם יחוד הבורא
הקדמה
למרבה ההפתעה, מצוה זו שעסוקים אנו בה, מצות יחוד השם, לא רק שאינה עוד מצוה ממצוות הבורא, ואף לא רק מצוה חשובה מאוד, אלא היא סובבת ומלפפת את כל הבריאה, מיצירתה ועד אחריתה, היא חיותם של כל הנבראים, ותכלית כל העבודה, היא השכר והעונש, סיבת הטוב והעונג, סיבת הצרות והרע, סיבת והנהגת העולם וסיבובו, ועוד רובדים רבים רבים. למעשה הכל מכל כל סובב סביב קוטב מצוה זו.
אמנם הקדמה זו נשמעת יומרנית ולא הגיונית, ברם כך הם פני הדברים, כאשר יראה הרואה להלן. הבה נטעם בקצה המטה מן דבש היחוד, ויאורו עינינו, נבואה להתייחד עם אבינו בוראינו
היחוד מעלתו יותר מלימוד תורה
אגב בואנו הלום, ראינו להביא כאן את דבריו המפליאים של רבנו בחיי (בפירושו לאבות פ"א, נדפס בקובץ שיטות קמאי ברכות ח"א דף שב) וזה לשונו, וידוע כי המצוות התלויות בלב, מעלתן גדולה מן המצות התלויות בדיבור. לפי שהעבודה בהם רוחנית ושכלית מכוח המחשבה, מה שאין כן בדבור שיצטרך אדם בו לאיברי הגוף וכו'. וכן מצוות התלוית בלב, כגון האמונה והיחוד, מעלתן גדולה מן המצות התלויות בפה, שהיא התורה. וכן מצוות התלויות בפה, מעלתן גדולה מן המצות התלויות במעשה. לפי שהעבודה בהן יותר שכלית, מצד הדבור שהוא מכח הנפש השכלית, משא"כ במצות התלויות במעשה, שיצטרך אדם בהן לנענע גופו בכל איבריו. ומפני שמעלתן גדולה מן המצות התלויות במעשה, לכך אמרו, גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כולן וכו'. עכ"ל. כיוצ"ב ביאר החפץ חיים (בהקדמת ספרו שמירת הלשון) שחיות רמ"ח האברים ושס"ה גידים של האדם, הם מרמ"ח אברים ושס"ה גידים הרוחניים של כל אחד, ו"המזון" הרוחני שלהם, הוא מקיום רמ"ח מצוות עשה ושס"ה ל"ת שעושה כל אחד. כגון המקיים מצוה ביד, שורה על ידו הרוחנית אור השם, שמחייה את אותו אבר (ככתוב בשערי קדושה שער א פ"א, ובעוד ספרים). ולכן המקיים את כל המצוות, הוא שלם ומקודש בכל אבריו. ומאידך, אם פוגם בדיבור, "פיו" הרוחני נפגם. ואם פגם במחשבה, הרי שפגם במקום גבוה יותר, כי "השכל" הרוחני שלו נפגם. והלא אף בעולם הזה, כמה רע אם מתקלקל לאדם חס ושלום כח הדיבור, או השמיעה, קל וחומר בעולמות העליונים. עד כאן. ולפי זה קל וחומר אם פוגם "בשכל" הרוחני, על ידי מצוות המחשבה, ובראשם היחוד.
לא נברא גן עדן וכל מעלותיו רק למייחדים באמת
עוד כתב רבינו בחיי (דברים ו,ד) על הפסוק שמע ישראל וגו', וזה לשונו, ודע כי לא נברא גן עדן וכל מעלותיו, כי אם לאותם המיחדים בכוונה. כי המודה ביחוד, כופר בעבודה זרה, וכל המודה בעבודה זרה, כופר ביחוד. וגיהנם ושבעה מדוריו לא נבראו, אלא לעובדי עבודה זרה. עד כאן לשונו.
כתוכן זה עולה מדברי הרמב"ם שכתב פעמים רבות במורה הנבוכים שהבנת היחוד, היא הלימוד הגבוה ביותר הנקרא מעשה מרכבה, כגון במורה הנבוכים (ח"א פרקים לה,נט ועוד), ובפירוש המשניות (חגיגה פ"ב מ"א) כתב, וכוונתם במעשה מרכבה המדע האלהי, והוא הדבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו וכו'. עכ"ל. ועוד ראה במורה הנבוכים (ח"א סי' לו) שטעות בהגשמה חמורה מטעות בע"ז, שטעות בהגשמה היא טעות באלהות עצמה, ואילו העובד עבודה זרה מודה באלהים, רק שטועה בשמשי הבורא, בסוברו שמותר לעובדם. ולכן סידר את הלכות יסודי התורה בתחילת המשנה תורה. .
חיות העולם מהבורא
א. דבר מפעים ומעורר השתאות, שיש צורך להפנימו אל חדרי ליבנו, ויש בכוחו להוסיף יראת שמים, קדושה ואהבה לבורא, הוא הידיעה שקיומם של כל העולמות, הן הרוחניים והן הגשמיים, מתחילתם ועד סופם, מן האטומים ועד הכוכבים והגלקסיות, הם מהבורא, בכל עת ובכל שעה. הבורא יתברך הוא "החשמל" של העולם, ואילו יפסיק "להזרים חשמל" וחיות לאיזה חלק בבריאה, אותו חלק יעלם מן העולם כליל, ולא יהיה לו שום מציאות. לא רק שאותו חלק "יפסיק לפעול", שהאטומים יפסיקו להסתובב, או אם מדובר בבעל חיים, לא רק שהוא ימות, או הצמח ינבול, אלא כולם יעלמו לחלוטין, ולא תהיה להם שום מציאות. וכך אם יפסיק לרגע ה' את חיותו של כל העולם, העולם יעלם כליל.
ה' מחייה את כל הבריאה בכל עת
האמור שה' מחייה את כל העולמות בכל רגע באופן פעיל, כתוב בזוהר (בראשית דף לג רע"ב אמר רבי חיא, ובויגש דף רז ע"א) על הפסוק כונן שמים בתבונה, שה' מחייה הכל בכל רגע. וכן כתב יוסף בן מתתיהו נגד אפיון (ספר שני אות כא), ובכוזרי (מאמר ג אות יא) וזה לשונו, מפני שאין עניין הבריאה דומה לענין המלאכה, כי האומן כשהוא עושה ריחים על הדמיון [דרך משל העושה ריחים..], וילך לו, ויעשו הריחים מה שבעבורו נעשו. והבורא יתברך בורא האברים, ונותן להם כוחות, וממשיך להם עם הרגעים, ואילו היו מעלים על לב הסתלקות השגחתו והנהגתו, רגע אחד, היה נפסד העולם כולו. עד כאן לשונו. וכן כתב הרמב"ם (ריש יסודי התורה הלכות א-ה) וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו. ובמורה הנבוכים (ח"א פרק סט ובתרגום הגר"י קאפח בדף קטז סוע"א) כי במציאות הבורא הכל מצוי [דהיינו מציאות העולם היא על ידי מציאות הבורא באופן פעיל, וכפי שממשיך], והוא מקור קיומו, בענין שמכנים אותו שפע, כמו שנבאר באחד מפרקי מאמר זה (ח"ב פרק יב). ואם יעלה על הדעת העדר הבורא, תעדר כל המציאות וכו'. והרי הוא איפוא לו [השם ביחס לעולם] במעלת הצורה לדבר שיש לו צורה, אשר בה הוא מה שהוא, ובצורה תתקיים אמתתו ומהותו, כך יחס ה' לעולם [כשם שצורת איזה דבר היא קיומו, ואם תתבטל הצורה יתבטל קיומו, כן השם הוא כצורה לעולם]. וממשיך, שלכן נקרא ה' חי (בציירה) העולמים, עניינו שהוא חיות העולם, כמו שיתבאר (ח"א פרק עב). וכן מסיים הרמב"ם שם את הפרק (ח"א פרק סט) שה' מספק לעולם את הקיום והתמידות, לפי שה' צורת העולם וכו'. עד כאן. וכן כתב הרמב"ם בעוד דוכתי. וכן כתב הרמב"ן (שמות יג,טז, ובסוף פרשת בא). והרמ"ק באורך, ובמקומות רבים (נקבצו דבריו בספר קול הנבואה עמ' קצט). גם בחכמת האמת יסוד זה סובב והולך בכולה בסדר השתלשלות העולמות, שקו אין סוף נמצא בפנימיות כל העולמות, מן העליון ביותר, עד תחתית עולם העשיה, כדאיתא בריש עץ חיים ובריש אוצרות חיים, ובשערי קדושה (ח"ג ש"א וש"ב) ועוד רבות, ועוד כן כתב בשער ההקדמות (הקדמה ד, ועוד בדרוש כיצד נעשו הכלים דף נג ע"ב במהדו' ברדוויין) וזה לשונו, והנה אין ספק כי אם יפסק רגע אחד מלהמשיך המאציל אור בתחתונים, היה העולם חרב, ולא היה מתקיים אפילו רגע אחד. וכן כתב הרמח"ל בסוף ספר מלחמת משה (אות טו ידיעה ד, נדפס בסוף דעת תבונות ח"א עמ' שסא) שזו תכלית תורת הסוד, ושב וכן כתב בראש ספרו אדיר במרום, ובספר חוקר ומקובל (בדברו על ד' חלקי חכמה הקבלה החלק הד'), ועוד רבות בספריו.
ויסוד זה אמרו הבעל שם טוב, וכאשר כתוב בספר התניא (שער היחוד והאמונה ריש פ"א) שביאר הבעל שם טוב, שדבר ה' מתלבש בשמים להחיותם, ובלא כן יחזרו לתוהו, אין ואפס ממש, והיו כלא היו כלל, וכן כל הבריאה. וזהו מה שאמר האר"י ז"ל, שגם בדומם יש בחינת נפש וחיות רוחנית. ועל פי האמור בעל התניא (שם פרק ב) מבאר, שכיון שהבריאה היא מציאות של יש מאין, לכן ה' מוכרח ליצור אותה מחדש בכל עת, שרק מציאות של יש מיש אפשר להניחה אחרי הייצור, ותמשיך להתקיים מעצמה. מה שאין כן מציאות של יש מאין. משל למה הדבר דומה, לדיבור היוצא מן הפה, שברגע שיפסיק המדבר לדבר, יכלה ה"יש" של הדיבור. ושעל כך נאמר, ואתה מחיה את כולם, ודרשו, אל תקרי מחייה אלא מהווה [המהדירים ציינו שכן כתב הראשית חכמה (שער הקדושה סופ"ז) והשל"ה (שער האותיות מאמר ג-ד ושם אות ס).] וכן כתב יסוד זה, שהשם מחייה את הבריאה בכל עת באופן פעיל בספרים קדושת לוי (שמות ר"פ שקלים) וליקוטי מוהר"ן (סוף תורה ז בהשמטות) וחובות התלמידים (מאמר ראשון אות ב עמ' קסט) ובספרו הכשרת האברכים (עמודים פו,קלה,קלז,קסט). ועוד הרחבנו בכך לעיל בחלק ההלכות (סימן א סעיף ה אות ב).
המציאות היא דמיון
יתירה מכך מרחיב יסוד זה בעל התניא (שער היחוד והאמונה פרק ג), ש"הכל אלהות", שאפילו החומר, וכל מה שאנו רואים אל מול עינינו, אינה עצמיות בפני עצמה, אלא ביטול גמור לאלהות, ומה שנראים לנו הדברים כעצמיות, הוא מפני ההסתרה שה' ברא בבריאה, שיראה לנו ושנרגיש עצמיות, אף שהאמת היא, שהכל אלהות, ובטלים לבורא, עיין שם באורך וברוחב. ושוב ראיתי שגם נושא זה מקורו מהבעל שם טוב, ככתוב במכתבים מהבעל שם טוב ותלמדיו (הוצאת מקיצי נרדמים מכתב לז) במכתב להשיב למנגחם וזה לשונו, ראשית דבר, השיטה שהאין סוף ברוך הוא ממלא כל עלמין, ומסבב, ובתוך, ולית אתר פנוי מיניה, ואפי' בדברים הנמוכים, זהו שיטת קבלת הרמ"ק זלה"ה, ועליו בניתי ויסדתי גם שיטתינו האמיתית. ועתה מה פתח רבו נ"י [הגר"א] את פיו לקרוא את השיטה הזאת ובעליו בשם וכו', חס ושלום, מהאי דעתא רחמנא ליצלן, ולולא דמסתפינא, הייתי אומר להיפך וכו'. עד כאן לשונו.
וראה זה פלא, שבדומה לתוכן זה כתב גם הרמח"ל באדיר במרום (ח"ב בפירוש מאמר הזוהר פקודא קדמאה) שה' הוא שורש כל העולמות, ופירוש "כלא קמיה כלא חשיבי" הוא, שכל מציאות העולמות אינם אלא כמי שחולם חלום ויראה דבר בדמיון. לפי שהבורא הוא המציאות, ומה שאנו חשים את המציאות, הוא כדמיון שאנו חשים, ובאמת "כלא חשיבי". משל לאור השמש הנכנס דרך זכוכית בעלת גוונים, והחדר מתמלא צבעים שונים, ובאמת אור השמש צבעו שונה. כך הבורא פועל באחדות ושלמות, ושם לפניו מסך הצמצום, שבו תלויים כל "הגוונים", הם כל חוקי הטבע מתחילתם ועד סופם. ולכן נדע שהמציאות החושית שלפנינו, אמיתותה שונה בתכלית. באותה דרך כן הוא גם לגבי הזמן, שבאמת אין לזמן קיום, כיון שאצל הבורא אין זמן, וה' הוא כל המציאות, ומה שאנו חשים את הזמן, הוא רק בגלל ה"זכוכית". ועוד עיין שם באורך. ובדומה גם דרך בספר נפש החיים (שער ג פי"א).
גם המדע מודה לכך
ב. מעניין שהמדענים הגיעו סוף סוף לידיעה, שכל חיות העולם היא האנרגיה שלו, ואם תפסק האנרגיה, תעלם המציאות כליל. [ומהי אנרגיה זו, לכך אין להם תשובה] (ראה כאן בהערה) הרב עדי כהן בספר אנחנו לא לבד (עמ' 60) הביא שבירחון המדעי (Science 1/7/05) אספו 125 בעיות שהמדע טרם מצא להן פתרון, וביניהם, מה מקיים את החוקים והקבועים הפיסיקליים. [מעניין שעורכי הירחון שם ציינו שלמעשה התאספו אצלם אלפי בעיות, אלא שמחמת קוצר היריעה, הביאו רק מקצתן]. כמו כן בספר המהפך 3 (עמ' 150) כתוב, אין ביד המדע הסבר ברור באשר למקור האנרגיה המפעילה את האלקטרונים, אשר בה תלוי קיום היקום. עד כאן. עוד מעניין להביא מספר המהפך 3 (עמ' 188 ובהרחבה בהערה 51 מאת ד"ר יהודה שנפס) למה האלקטרונים לא קורסים אל האטומים, שמאחר והאלקטרון הינו חלקיק בעל מטען חשמלי שלילי, ולפי "משוואות מקסוול", כאשר חלקיק בעל מטען חשמלי נע במעגל, הוא חייב לפלוט גלים אלקטרומגנטיים, וממילא לאבד אנרגיה, וליפול פנימה. כלומר, לצמצם את מסלולו. וככל שמסלולו המעגלי הולך וקטן, כך גוברת תאוצתו הצנטריפוגלית, ולכן הוא שוב יפלוט פוטון, יאבד אנרגיה, יקטין את מסלולו, וכך חוזר חלילה עד שיקרוס לגרעין. לאור זאת, היו האלקטרונים שבכל אטומי החומר הקיים ביקום, אמורים ליפול אל גרעיניהם בתוך זמן קצר, והיקום היה קורס ונעלם! מה הוא הגורם לאטומים להישאר יציבים? כיום מוסבר, כי הקוונטיזציה היא היסוד העיקרי ליציבות האטומים. אלקטרון יכול לנוע רק במספר רמות אנרגיה לא רציפות סביב. בכדי לעבור למסלול אחר מרמת האנרגיה הנוכחית, דרושה עוצמת אנרגיה משמעותית מבחינתו. קליטת פוטון, או פליטת פוטון תעוררו למסלול אחר. "כלומר, החומר זקוק לאור בכדי "להתעלות" ממקומו... אולי יש גם כאן איזה היטל של עניין רוחני נלמד". עד כאן. ,ולנו כאמור ברור מהי.] כאשר הסביר פרופ' בנימין פיין בריש ספרו דלות הכפירה (פרק ב עמ' 34 בהוצאת מוסד הרב קוק) את יסודות המדע המודרני, ולצורך הבהירות, תחילה נציג את תוכן דבריו בלשוננו. אם נסתכל במקרוסקופ אדיר [לו היה כזה] על כל חומר שבבריאה, נראה שהוא עשוי מחלקיקים קטנטנים שמקובצים יחד, ויחדיו יוצרים את החומר שאנו מתבוננים בו. לחלקיקים אלו נתנו את השם "אטומים". מתברר שסביב כל אטום, או קבוצת אטומים, מסתובבים סביבם במהירות אדירה חלקיקים קטנטנים אחרים, שנתנו להם את השם "אלקטרונים". בעבר סברו שהמרחק בין האלקטרונים הסובבים את האטומים, הוא כה רב, עד שהמשילו זאת לאם ניקח את מגדל אייפל [שהוא מגדל עצום שגובהו כשלוש מאות מטר, וכולו עשוי מתכת], ונרוקן את "האויר" שבין האטומים לאלקטרונים שלו, תימצא בידינו "קופסת ברזל" בגודל קופסת גפרורים. הסיבה שלמראה עינינו החומר יציב, מלא ולא זז, אף על פי שהאלקטרונים כל הזמן סובבים סביב האטומים, ובמרחק גדול זה מזה, היא לפי שהאלקטרונים מסתובבים כל כך מהר, עד שהם יוצרים חלק "הנראה" שלם בסיבובם. כשם שמאוורר פועל, למראית עין נראה כולו מקשה אחת, אולם כשאנו מפסיקים את סיבובו, אנו מגלים שיש לו שלוש כנפים, ושרובו אויר. כך האלקטרונים מסתובבים כה מהר סביב האטומים, עד שהם יוצרים מקשה אחת, את כל מקום סיבובם, אולם באמת רובו אויר.
כל זאת סברו בעבר, אולם הפיזיקה המודרנית גילתה עשרת מונים מכך, שאם ניקח את החומר של כל העולם, הכוכבים הגלקסיות וכל אשר בהם, ונפסיק לרגע את האנרגיה המסובבת את האלקטרונים סביב האטומים, יעלם העולם כליל, ולא תהיה לו מציאות כלל. כיון שהמדע המודרני הוכיח, שמציאות האטומים היא בעלת מימד אחד, וכל מה שאנו רואים אותם בהתגבשם יחד, בעלי שלושה מימדים, מראה זה, ותחושה זו נעשים רק מכח האנרגיה שסובבים האלקטרונים סביב האטומים, אך בהפסק הסיבוב, יעלם העולם. עד כאן. מה נפלאה ידיעה זו, שיש בכחה להפנים את האמיתות הידועה לנו מחז"ל, שהשם מחייה את כל הבריאה באופן פעיל בכל עת ובכל שעה, ולכן אם השם יפסיק את האנרגיה, לא יהיה עולם. או בלשונו של פרופ' בנימין פיין (שם) מבחינה פיזיקלית כל נפח החומר נתפס על ידי שדות פיזיקליים, ואילו חלקיקי החומר אינם תופסים שום נפח. נשמע מוזר? היינו מצפים שחלקיקי החומר, האלקטרונים, פרוטונים, נטוריונים וכו', יתפסו אם לא את רוב נפח החומר, לפחות חלק ניכר ממנו. אולם לפי עקרונות הפיזיקה בת זמננו, הנפח של כל החלקיקים שבחומר, שווה אפס. לא נפח מזערי, אלא אפס מוחלט! אין זה אומר שהחלקיקים אינם קיימים ואינם ממשיים, הם ממשיים וקיימים בממדים קטנים יותר מן המרחב התלת ממדי, הם נקודות, או קווים חד ממדיים, מיתרים. עד כאן.
גם הרב זמיר כהן בספרו המהפך 3 (עמ' 150) כתבו ככל האמור מבחינה מדעית, וזה לשונם, כידוע החומר מורכב מאין ספור אטומים, אשר כל אחד מהם אינו אלא חלל ריק, המכיל ענן של אלקטרונים קטנטנים, שנעים סביב גרעין מיזערי המורכב מנייטרונים ופרוטונים, אשר כל אחד מהם בעצמו אינו אלא ענן דליל ביותר, כמעט ריק, שבו מסתובבים חלקיקים קטנים עוד יותר, שקיבלו את השם קוורקים. תנועתם של האלקטורנים היא היוצרת מראה של מעין מעטפת, ככנפי מאוורר הנעים במהירות ויוצרים אשליה של צלחת. וכאשר אין ספור אטומים עומדים בצפיפות, העין המוגבלת בראייתה, רואה מראה חומרי, וחוש המישוש חש במגע עם חומר מוצק. ומה יקרה אילו יפסיקו האלקטרונים את תנועתם? כל החומר שביקום ייעלם מיד. ושם (הערה 76) הערת ד"ר יהודה שנפס, מומחה למתמטיקה פיזיקה ובינה מלאכותית באוניברסיטת בר אילן, מעיר וזה לשונו, כעת גם לפי המדע ניתן לתפוס עד כמה החומר אינו אלא אשליה, שהרי הכל מורכב מישויות פיזקליות, שאין להם כל ממשות אובייקטיבית, והם מתממשים לערכים רק לאחר תחושת צפייה וכו'. עד כאן. עוד ראה שם בספר המהפך (כל הפרק הנ"ל, וכן בפרק שלאחריו) שעמד על רעיון זה באורך, שסוף סוף הגיעו המדענים לידיעה הנושנת בתורה, שהעולם חיותו מאת הבורא.
מראה עינינו דמיון
ג. מעתה מה נפלא בהתברר שהעולם הזה, שהוא שיא העלם הבורא, למעשה כולו "דמיון בעלמא", והאמת היא שכל הבריאה, מסיבוב האטומים והתקשרותם, עד חבלי השמים, שביל החלב, הגלקסיות וקשריהם, הכל מכל כל הם הבורא. רק שה' הסתיר את עצמו בצורה כזו, כפי שרק הוא יכול, שבמה שהוא עצמו מחייה ומקיים באופן פעיל, יראה כאילו אינו נמצא כלל. העולם הצועק "אין אלהים", באמת כל כולו הוא "יש אלהים", וכל מה שאנו רואים וחשים, הוא "דמיון", והמציאות האמיתית של המציאות, היא רק הבורא.
כשעובד ה' מסתכל על השולחן, קל וחומר על גופו, ועל כל הסובב אותו, הוא רואה את הבורא, שהרי כל המציאות שרואות עיניו, היא רק בגלל שה' מחייה זאת באופן פעיל, ואדרבה כמה "כשרון" יש לבורא שהסתיר עצמו בצורה כה פלאית, עד שבהסתכלות שטחית נראה כאילו אין את הבורא, בזמן שבהתבוננות יודעים שכל מה שיש כאן הוא הבורא. כשרואה את השולחן ויודע שכל חיותו וקיומו מהבורא, הוא שר שירה לבורא העולם, על הפלא העצום ביצירת השולחן ובקיומו, ושהוא היחיד היכול להיראות לכל העולם, כאילו הוא לא נמצא כאן, בו בזמן שהוא הקיום היחידי של העולם, ובלעדיו לא היה ולא יהיה כל קיום לעולם.
נקודה זו שלכל הנבראים אין מציאות עצמית, זולת מה שממציאם הבורא בכל רגע, הוא הקוטב שסובב בספר התניא במאמר היחוד והאמונה, ושכל הסיבה שאנו לא מרגישים את הביטול האמיתי של כל המציאות אל הבורא, היא משום שה' הסתיר וצימצם את היכולת שלנו לראותו, על ידי שהסתיר את "אורו הגדול", בהסתרים על גבי הסתרים, כאשר מבארת תורת הסוד באורך, את השתלשלות ההסתרים, ועוד עיין שם.
האם אנו רואים את מה שאנו רואים
אולי כדאי להראות שהעולם הזה דמיון מזוית נוספת. כל דבר שאנו רואים בעינים, הוא מחמת החזרת קרני האור מאותו דבר שאנו מסתכלים עליו, העין קולטת את קרני האור, והם מומרים לאותות חשמליים אל המח, שמתרגם לנו את המראה לאשר אנו רואים. נמצא שמה שאנו רואים אינו בהכרח מציאותו האמיתית, אלא תרגום והמרה שמגיש לנו המח. ואם נתבונן, הרי יש דרכים רבות לראות דברים, כגון המסתכל על אדם, אילו המח היה מתרגם את המראה כצילום רנטגן, היה רואה את חלקיו הפנימיים של האדם שמולו. ואילו הצילום היה של אולטרא סאונד, היה אחר, ושל סי טי, היה אחר. עטלף רואה את הדברים על ידי שמוחו מתרגם את גלי הקול שהוא משמיע למראה, והרי שרואה את העולם אחרת, וכו' וכו'. [יתכן שכל אדם לא רואה מה שחברו רואה בידיוק, אלא דבר שונה מעט, אולי לכל אחד המח מתרגם את המראה בצורה שונה משל רעו.] ואם כן נשאלת השאלה, מי רואה את העולם בצורה האמיתית, העטלף, הרנטגן וכו', או אני. התשובה שכל אחד רואה את העולם בצורה אחרת, וכולם רואים אמת לפי הכלים שיש להם.
כך הוא הדבר בעוד רובדים רבים, מה שאנו חשים בעת מגע היד באיזה חפץ, אינה תחושת מגע "אמיתית", אלא תרגום של המוח למגע האצבעות המומרות לאותות חשמליים. וכן הוא גם בשמיעת קולות, ובטעימת טעמים, למעשה כן הוא בכל הכלים שיש לנו, תרגום של המוח לאותות החשמליים שהוא מקבל מן הגוף.
נמצא שאילו היה השם בורא את המוח כך, שכשהיינו רואים את השולחן, היינו רואים אותו יתעלה, שהוא מחייה את השולחן. הרי שהיינו רואים את המציאות האמיתית של הבריאה. ומה שאנו לא רואים זאת, אינו מפני שזה לא נכון, אלא מפני שהשם בנה את המח האנושי, שכך יתרגם את מראה עינינו. בפרט אחר ראותינו שאף בראיה גשמית ישנן צורות רבות של ראיה, השונות זו מזו בתכלית, קל וחומר בראיה הרוחנית האמיתית של הדברים.
ככל שמקבלים יותר חיות מהבורא כן קדושים יותר
ד. אחר שהתבאר שכל הנמצא בבריאה על כל חלקיו, החי, הצומח והדומם על אין ספור חלקיהם, חיות הכל בכל רגע היא מן הבורא, ואף כל העולמות הרוחניים על כל חלקיהם, חיותם מאת הבורא, ואף הסטרא אחרא על כל חייליה ופרטיה כולם, חיותם מן הבורא. השם יתברך הוא הכח היחידי בעולם, ואין שום כח אחר זולתו. נתקדם שלב נוסף, ההבדל בין הברואים, הוא בכמות שהם מקבלים חיות מאת הבורא, ככל שהפרט קדוש יותר, ורוחני יותר, כך הוא מקבל יותר "אור" מאת הבורא, ולכן הוא יותר קדוש, לפי שהוא יותר "קרוב" אל הבורא. ולהיפך, ככל מקבל פחות "אור" מאת הבורא, כך הוא פחות קדוש, וזו הסיבה לפחיתותו. כך הוא בכל הברואים, מהכוחות העליונים, והמלאכים, ועד הגשם כאן בעולם הזה, ועד עפר הארץ, שהוא הפחות שמקבל חיות מהבורא. (כמש"כ בדע"ת ח"א אותיות עח,קיד,קטז, וח"ב אותיות יא-יב) וזוהי כל חכמת האמת בסדר השתלשלות העולמות, שקו אין סוף נמצא בפנימיות כל העולמות, וכל ההבדל בין העולמות הוא בכיסויים שיש לעולם מקו האין סוף, שככל שמתרבים הכיסויים, כך העולם נמוך יותר, כדאיתא בריש עץ חיים, ובריש אוצרות חיים, ובשערי קדושה (ח"ג שערים א,ב) ועוד רבות. . נשמת איש יהודי מקבלת שפע "אור", שאף שגופו פחות וגשמי, ולכן כאמור הגוף מקבל "מעט אור", מכל מקום נשמתו מגיעה ממקום גבוה מאוד, אף גבוה מן המלאכים, ולכן הנשמה קדושה יותר מן המלאכים. וזו הסיבה שבשעה שיהודי עושה מצוה, בכוחו להשפיע ולהפעיל את כל העולמות והמלאכים, שנשמתו גבוהה מהם כמו שביאר בשערי קדושה (ח"ג ש"ב) ע"ש באורך, ובאדיר במרום (ח"א ד"ה הזוהר מאי מצחא דלתתא נהרין ארבע מאה בתי דינין) כתב וז"ל, כי הנה הנשמות הם נקראים חלק אלוה ממעל, והם יותר מן המלאכים כידוע. עכ"ל. וכ"כ במסילת ישרים (פרק א) על האדם, שנופחה בו נשמה גדולה מן המלאכים. וכ"כ בסוף כללי קנאת ה' צבאות (כלל כג) ויובא בסמוך (אות ה), ואכ"מ. . אף הסטרא אחרא חיותה ממנו יתעלה, אלא שהיא מקבלת "פחות אור" מאשר המלאכים, ולכן היא יכולה להיות טמאה, ובאמת הסטרא אחרא מקבלת יותר חיות מהחיות שמקבל העולם הגשמי, ולכן היא רוחנית, ואילו העולם הזה גשמי, וכאשר ביאר מהרח"ו בשערי קדושה (ח"ג שער ב). וכל חפצה של הסטרא אחרא לקבל שלטון עצמאי "ההיפך מהיחוד" כ"כ קל"ח (בהתחלה ואותיות כח,כט וגם באות סא), ובכללים ראשונים (כלל כט) ובדע"ת (ח"ב אות לב). והסיבה שהסט"א טמאה יותר מהחומר הגשמי, כי בחרה ברע, בשילטון עצמי, ולא התבטלה לבורא. וביאר זאת בדעת תבונות (ח"ב אות לב), שאע"פ שלמלאכים אין בחירה, מכל מקום יש אופן שבו יכולים הם להרע, מחמת חסרון ידיעה. שאם השורש לא מאיר אל המלאך כ"כ טוב, לא ידע בשלימות, ויכול לטעות, ואם יטעה, יכחד, כמו מלאך שמקדים לומר שירה. וזוהי בחירת הסט"א, בסוברה בטעות, שאם ירעו בני האדם, תנתן לה שליטה נגדית לה', מבלי יכולת ה' לנגדה. וחפצה בכך להנתק מה'. ואם חפצה היה להחטיא את בני האדם, כדי לעשות צווי ה', הרי שהיתה מלאך קדוש. עכ"ד. וכיוצ"ב ביאר בדרך השם (ח"ג פ"ד אות ו) את אפשרות טעויות הנביאים בהוראות הנבואה. ע"ש. גם בספר התניא (פרקים כא,כב) מבאר, שהסטרא אחרא שמחזיקה עצמה ליש עצמי היא ע"ז, שהיא צועקת יש עוד מלבדו, ועל פי זה הוסיף, שלכן הגאוותן נחשב עובד ע"ז. ושם (פרק כד) שהחוטא נמצא נמוך מהסט"א גופה, שהיא מודה שחיותה מהאלהות, רק רוצה בשלטון עצמי. משא"כ החוטא, כופר ביחוד ובאלהות לגמרי, ולכן העשיה היא השמרים של הסט"א. ועע"ש. .
נמצא שלא רק שכל מציאות הבריאה היא רק הבורא, שרק יחודו מקיים את הבריאה, אלא גם כל הדרגות והשלבים בבריאה, תלויים ב"כמות" עם יחודו, שככל שמתייחדים יותר עם הבורא, כך דרגת המקבל גבוהה יותר, לפי שהוא קרוב לבורא, וככל שמתרחקים ממנו להיפך.
סיבת הטובות והרעות היא יחוד ה' או היפוכו
ה. הנזכר שהכל הוא יחוד ה', עולה מעוד רובדים, ונרחיב, סיבת כל הרעות בעולם הם הסתר פניו, הגורמת למיעוט הארתו, שבשעה שה' ממעט את הארתו, הרי זה נותן מקום לטומאה אפשרות לשלוט והרע מתרבה. ואילו סיבת כל הטובות, הם גילוי פניו, שבשעה שה' "יאר פניו אליך", הרי שאז מסתלקת הטומאה, הסטרא אחרא והרוע, ומשתלטת הקדושה ומתפשט הטוב. וזאת מפני שאותו דבר שקיבל את הארת פניו, התקרב לבורא ונעשה קדוש יותר. גילוי פניו הוא גילוי יחודו השפעת השפע האלהי, והסתר פניו, להיפך. [כן כתב בדעת תבונות (ח"א אותיות לח והלאה, ואותיות קח-קכ) ובכללים ראשונים (כלל לד).] ובלשונו של הרמח"ל בספרו דרך ה' (שער א פרק ב), והנה תראה כי השלמות האמיתי הנה הוא מציאותו ית', וכל חסרון, אינו אלא העלם טובו ית', והסתר פניו. ונמצא שהארת פניו ית' וקירבתו, תהיה השורש והסיבה לכל שלמות שיהיה, והסתר פניו השורש והסיבה לכל חסרון, אשר כשיעור ההסתר, כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד בסוף כללי קנאת ה' צבאות (כלל כג) וזה לשונו, ובאמת הנפרדים, ובפרט הגשמיים, הם כך מפני רוב היות נגבלת [מלשון הגבלה, דהיינו מיעוט של] ההארה בהם, שהם נשארים חשוכים. כי הגוף חשוך הרבה, והנשמות פחות ממנו, והמלאכים מתעלים כמו כן על בני אדם, והם עצמם מתעלים זה על זה במדריגתם. והקרוב יותר, הוא אשר בעצמותו יש הארה יותר, ומתרחק ממהות הארות השורש, פחות ממה שמתרחק מי שהוא תחתיו וכו'. עד כאן לשונו. [ככל שהשורש הרוחני קרוב יותר לבורא, מואר יותר.]
בעת עשיית מצוה ה' משפיע ''אור'' ומתייחדים עמו
ו. כיון שכל הבריות תלויות בכמות "האור" שהם מקבלים מאת הבורא, כשאדם עושה מצוה, הוא מגדיל את "הפתח" של נשמתו, ומקבל יותר "אור" ו"חיות" מהבורא, וממילא נשמתו מתקדשת יותר, וגדלה יותר, וכאשר כתב הרמח"ל בדרך ה' (חלק א פרק ג אות יב) [וראה בזה בשו"ע המדות (אהבת הבריות מוסר פ"א אות י עמ' שלד).] ועוד ביאר בספרו דעת תבונות (אות קס) וזה לשונו, והנה בהיות הצדיקים עובדים העבודה הזאת [דהיינו עבודת השם] יתעורר היחוד העליון, ויגלה קצת גילוי ממנו, כפי הכנת העבודה ההיא, עד שיהיה נוסף תיקון בבריאה כולה, כערך העבודה ההיא. שאין לך עבודה שאין מוספת תיקון בעולם, מצד גילוי מיחודו ית', שהוא המעביר מה שמפריד בין הנבראים ובין הבורא ית', ומדביק הנבראים אל הכבוד העליון. ויתדבק מציאות התחתונים עם קדושתו ית' וכו'. עד כאן לשונו. דהיינו עבודת השם, מסלקת את המחיצות שבין אור ה' לעולם, ולעובד, וכפי גודל העבודה, כך גודל סילוק המחיצה, ולכן מתקרבים יותר לבורא. וכן כתב בכללים ראשונים (כלל כט), ואמנם מציאות השותפות שבין הקדוש ברוך הוא וישראל הוא זה, כי הנה המציא האדון ברוך הוא את החושך המוטבע בתחתונים, שבו תלוי מציאות הרע והחזרתו לטובה. ואמנם לתחתונים מגיע רבות התיקון במציאות החשוך הזה, וכפי מה שהם מתקנים בו, כך ישפיע האדון ברוך הוא השפעות חדשות, לפי ערך ההכנה. וכו', כלל החושך הזה המוטבע במציאות התחתונים, צריך לבררו מהמצאת הרע, ולשום אותו להחזרת הרע לטוב, וכמו שנתבאר לעיל בענין הבירור. וכפי הבירורים העולים, יורדות השפעות חדשות של קדושה והארה. עד כאן.
השם משפיע על הכל בשוה השאלה איזה כלי יש למקבל
ביתר דיוק השפעת אור השם היא על הכל באותה מידה, אור השם מושפע על הכל בשפע אין סופי, [כ"כ בקנאת ה' צבאות (נדפס בגנזי רמח"ל עמ' קלח,קלט) ובסוד המרכבה (נדפס בגנזי רמח"ל עמ' רסד) ובעוד דוכתי.] השאלה איזה כלים יש למקבל האור, ככל שיש לו כלים גדולים יותר לקבל את האור, ממילא מקבל יותר מאורו ית', ומתקרב אל ה' ומתקדש, ולהיפך להיפך. ועבודת השם פותחת את הכלים לקבל יותר אור, כשהאדם עושה מצוה, גורם לפתח הכלי שלו לגדול, או לעצם הכלי שלו לגדול, וממילא מתמלא יותר באור ה', מתקרב יותר אל ה', מתקדש יותר, ומתייחד יותר עם בוראו. שהנה כתב הדעת תבונות (אות קס הנ"ל) בזה הלשון, מצד גילוי מיחודו ית', שהוא המעביר מה שמפריד בין הנבראים ובין הבורא ית', ומדביק הנבראים אל הכבוד העליון. ויתדבק מציאות התחתונים עם קדושתו ית' וכו'. עד כאן לשונו. הנה לנו שיש דבר המפריד בין אור ה' לנבראים, והתיקון הוא לסלק את המפריד, שאז אור השם מגיע בשפע. וכן כתב עוד בכללי פתחי חכמה ודעת (כלל א) לגבי הספירות, שהם מציאות אחד כמו מחברת צינורות, שבעמדה על תיקונה כראוי, ממשיכים השפע מן המאציל אל המתקנה. עד כאן.
מערכת השכר והעונש היא יחוד ה'
ז. גם השכר והעונש בעולם הבא תלויים ביחוד ה', שכאמור כשעושה מצוה דבק בה', ועל כן הנה שכרו לפניו בעולם הבא, שהוא דבק וקרוב לה', שלפי קירבתו כך גודל הנאתו, ולהיפך חס ושלום, להיפך. שהנה ביאר בדעת תבונות (אותיות כד,סא) שהשלימות שעל האדם להשיג היא הדביקות בבורא, והיא ההנאה, והשכר בעולם הבא, וכמאמר חז"ל, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו', אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. והוסיף שכן גם מורה השכל, שהיות והנשמה היא חלק אלוה ממעל, בוודאי אין תשוקתה אלא לשוב ולידבק במקורה ולהשיגו, כטבע כל עלול, החושק לעילתו, ואין מנוחתה אלא כשתשיג זאת ואומרם שלכל צדיק יש לו עולם בפנ"ע, היינו כשזכה רק להשיג את שורש נשמתו, ברם אם זכה יותר, זוכה לש"י עולמות, ראה בקל"ח (פתח לא). ועוד ראה בדע"ת (אותיות מח,קנח,קס והלאה) לגבי היחוד העליון שהאדם עושה בקיימו מצוות. . וכן כתב בקל"ח (פתח ד) שהתכלית גילוי יחודו, ושגילוי יחודו הוא השכר וההנאה, עיין שם בהרחבה. ועוד כתב (פתח מט), אך תענוג הנשמות האמיתי אינו בטוב [בלבד] אלא בשלמות, שהוא ענין יחודו וכו'. אלא שרצה האין סוף ברוך הוא לגלותו בגילוי ברור, להראות גודל שלמותו. ולעשות זה, הוצרך לעשות מעשה גדול, שהוא העלם שלמותו זה, עד שימצאו החסרונות, כדי שסוף סוף יחזור ויתגלה, ויראה לבסוף מה שהיה כבר מתחלה. ואז נקרא שכבר נח מענינו זה, והשלים מה שחשב לעשות, והרי נגלה היחוד הזה הקדום. ומשם והלאה יהיה התענוג הנצחי, שהוא מה שיתענגו הנשמות בבירור אמיתו, שזה הוא העונג האמיתי, וכמפורש למעלה. עד כאן לשונו.
השכר בעוה''ב אינו נתינת פרס חיצוני כי אם דרגת האדם
ח. לאור האמור כתב הרמח"ל (בדרך השם ח"א פ"ב סי' ג, ושם פרק ד אות ד, וח"ב פ"ב אות ז. ובדעת תבונות אותיות יד,מ ד"ה ותביני, ואות עח, ובקל"ח פתחים ג,ד) שבעת עשיית המצוות, מתעלה הנשמה אל הדבקות בו יתברך, שהיא תכלית האדם, ובגלל שהתקרבה הנשמה יותר אל הבורא, לכן נשמתו מתחזקת גדלה ומתקדשת, אלא שאנו לא רואים כל זאת, היות וגזר הבורא שדבר זה יסתר מעינינו, על ידי הגוף העכור, המסתיר את אור הנשמה המכוסה ונמצא בתוכו. ונמצא, כי אם נסתכל על קבוצת אנשים הממתינים לאוטובוס, או יושבים בבית המדרש, למראית עין נראים אנשים זהים לפנינו, רק שונים במראה פניהם לבושיהם ומדת גופם, אך מבחינת הנשמה, לכאורה לכולם נשמה קדושה באותה מידה. אולם אין זה מן האמת, כי כעת ממש, לזה נשמה גדולה זכה ועצומה, ולזה נשמה קטנה, ורק שאנו לא רואים זאת. ובבא יום פקודה, בעת שהנשמה יוצאת מן הגוף, מזהירה כל נשמה לפי מה שהיא, ודביקה בהשם יתברך כל אחת לפי שעורה ואיכותה, לפי מה שעבדה והשיגה פה בעולם הזה, הוא עולם העבודה.
והדברים נפלאים, כי יוצא שאין השכר והעונש בעולם הבא, כאשר סבורים העולם שהוא כשכר פועל על עבודה שעבד, שבסוף היום מקבל תשלום של כסף או שוה כסף, ולהיפך אם הזיק מקבל עונש, קנס או מלקות וכדומה. שבכל אלו השכר והעונש הם דבר חיצוני לאדם שמקבלו. אלא האמת היא שהשכר והעונש בעולם הבא אינם חיצוניים למקבלו, אלא הם עצם מהותו של המקבל, כי אדם שעבד את השם בעולם הזה, ממילא נשמתו התקדשה ו"גדלה" והתקרבה אל השם, וממילא כשיגיע לעולם הבא, נשמתו הזכה והברה, תהיה דבוקה בבורא. ועצם התקדשות הנשמה זהו שכרה בעולם הבא, שככל שדבוקים וקרובים יותר לבורא, כך גדלה ההנאה שם. לא כן מי שהרע ונשמתו עכורה, ורחוקה מהבורא, לפי שהיא עכורה, לכן אין לה אפשרות להנות. כלומר השכר והעונש הם מה שהאדם השיג בעצם מהותו וזיכוך נשמתו פה בעולם הזה, ולפי מה שהאדם יצר את נשמתו, כך היא נשמתו בעולם הבא, קרובה או רחוקה מאיתו יתעלה. ואין השכר והעונש דבר חיצוני לנשמת האדם, שמקבלת פרס על עשיית טוב, ועונש על עשיית רע. וכן כתב עוד בדעת תבונות (סי' יח) שהשכר הוא עצם השגת שלימות נפשו שמשיג עובד השם, ועוד שם (סי' כח) כתב, ויהיה שלמותם שכרם בזכות מה שטרחו להשיגו. ובקל"ח (פתח ד) כתב, ענין שתהיה נאה בו העבודה וכו' אם ירצה לגלות יחודו בפועל, כי זה הדבר יהיה מה שיתן מקום יפה לעבודה, ולא זו אף זו, שזה עצמו יהיה ההטבה. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר אדיר במרום (ח"א ד"ה הזוהר מאי מצחא דלתתא נהרין ארבע מאה בתי דינין) וזה לשונו, אך סוד הענין הוא, כי הנה הנשמות הם נקראים חלק אלוה ממעל, והם יותר מן המלאכים כידוע. והם נגזרות מצד העצמות במציאותו כנ"ל, וכך הם צריכין להדבק בו, וזהו סוף תענוגן. עד כאן לשונו. וכיוצא בזה כתב גם בספר נפש החיים (שער א פי"ב) שהשכר והעונש הם גוף עשיית האדם, ואינם חיצוניים לו.
הדביקות
ט. לאור האמור שהקדושה תלויה בהארת ה' יתברך, שאז האדם מתקרב לבורא ומתקדש, ולעתיד יהנה מחמת הקירבה, שהארת ה' היא תכלית העבודה, והיא השכר, שהיא ההנאה לעתיד וכו', מה מובן הדבר שכה האריכו הרחיבו הספרים הקדושים במעלת הדביקות בבורא יתברך, שהיא מטרת העבודה, ושמעלתה לחוש את ה' הנמצא "לידינו" בכל צעד ושעל, ומחמת זאת לקיים "בכל דרכיך דעהו". שכן הדביקות היא תכלית הבריאה, ועליה סובבים כל המצוות, שתכלית המצוות לקרב את האדם אל הבורא, וככל שקרב יותר לה', כן מתקדש יותר, ויותר מקבל הארת פניו. ומן המעט נביא, שכן כתב בחובות הלבבות (שער הבטחון לקראת סוף פ"ד) שהמטרה של השכר בעולם הבא, היא הדבקות באלהים. וכן כתב הרמב"ם בספרו הנהגת הבריאות (מוסד הרב קוק עמ' 61) לקרבו אל השם בוראו, ולדביקה בו, אשר היא לו הטובה הנצחית. עד כאן לשון התרגום. ובהרחבה במורה הנבוכים (ח"ג פרק נא) שזהו כל תכלית האדם, ושהדבק בה' תמיד, זוכה לנבואה. ולפי רמת דביקותו, כך ה' משגיח עליו, עד שהדבק בהשם תמיד מושגח בדרך ניסית, עיין שם. וכן כתב הרמב"ן (דברים יא,כב) על הפסוק ולדבקה בו, לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה' וכו'. עד כאן לשונו, ועוד עיין שם. והרשב"ץ במגן אבות (פ"ג מ"ג ד"ה אבל) כתב, כי בהתקרב האדם אל האלהים יתברך, הוא דבק בו, ובהתפרדו ממנו, יתפרד אותו דיבוק. וזהו הדיבוק שהזהירה עליו התורה ואמרה, ובו תדבק (דברים י,כ), שלא תפרד מחשבתו מהאל כלל. והרמ"א (בהגהתו על תחילת השו"ע או"ח ר"ס א) כתב, שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול וכו'. עד כאן לשונו. ומהרח"ו בשערי קדושה (ח"ג סוף שער ה) כתב, ועיקר הכל הוא יראתו יתברך תמיד בכל רגע לבלתי יחטא. וזה על ידי שישים השם נגד עיניו, כמו שכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד, ויכוין להדביק מחשבתו בו, לא יפסיק אפילו רגע, וזהו סוד ולדבקה בו, ובו תדבק. ועוד כתב שם (ח"ג סוף שער ז) להשגת רוח הקודש היו דורכים בה אף בדורות הראשונים, וכמו שכתב הרמב"ן בפסוק (דברים יא,כב. ל,ב) ולדבקה בו. ובאגרת הקדושה אשר חבר [הרמב"ן] בפרק החמישי בענין בן עזאי, שהיה יושב ושונה ואש מלהטת סביבותיו. עד כאן. וידידי ר' מאיר מיארה בספרו חוג גרונה (עמ' 93) ליקט את דברי הרמב"ן מה שכתב רבות לענין הדבקות, עיין אליו. וכן כתב עוד מהרח"ו בעץ חיים (ריש שער הכללים) כשעלה ברצונו יתברך שמו, לברא את העולם כדי להטיב לברואיו, ויכירו גדולתו, ויזכה להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית'. עד כאן.
וכן כתב בספר דרך השם (ח"א פ"ב סי' ג) ששלמות האדם היא ענין אחד עם הדבקות בו יתעלה, שקנית השלמות ראויה להתדבק בבורא יתברך. ועוד כן כתב (ח"א פרק ד אות ו, ובח"ב פ"ב סימן ז). ובספרו מסילת ישרים (פרק א) כתב, כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג) ואני קרבת אלהים לי טוב. ואומר (שם כז) אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש, שבתי בבית השם כל ימי חיי וגומר, כי רק זה הוא הטוב. עד כאן לשונו. ועוד כתב כן בספרו סדר הויכוח (עמ' עב והלאה) לענין מלחמת היצר, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור ויכנס בטרקלין וכו'. ואם הוא שולט בעצמו, ונדבק בבוראו, ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבוד בוראו, הוא מתעלה, והעולם עצמו מתעלה עמו. ועוד ממשיך (שם עמ' עד) זכינו לדין, כי עיקר חובת האדם הוא להיות כל פנייתו רק לבורא יתברך שמו, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתעלה, ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן המה כל עניני החומריות והתלוי בהם. עד שימשך אחריו יתעלה ממש כברזל אחר אבן השואבת. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו, ויאחז בו ולא ירפהו. ומה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כברוח מן האש, וכענין שנאמר (תהלים סג,ט) דבקה נפשי אחריך, בי תמכה ימינך. כיון שכל ביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו להשיג את הקורבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד בספרו דעת תבונות (ח"א בהתחלת הספר ובהמשך סי' קס ד"ה והנה בתחילה).
והגר"א בביאורו על תחילה השו"ע שויתי ה' לנגדי תמיד וכו', כתב, שהוא כלל גדול בתורה, ושזהו כל מעלת הצדיקים. וכן תפס בדביקות בספר בעל שם טוב בהרבה מקומות (ומהם, עקב לא-נג, נז-נט, שמיני ד, בראשית קז, קלט, מסעי א, בהעלותך ח, מצורע יח). וכן כתב בספר התניא (סי' מא,מב) שעל האדם ליזכר בה' ולידבק בו במשך היום כולו, חוץ מבשעת הלימוד, שיעשה כן רק פעם בשעה, דבלאו הכי בשעת הלימוד מתחדשים היחודים, עיין שם. ועוד ראה אליו (פרק ד) שהזהיר שעיקר הדביקות היא בתורה ובמצוות, שהן יחוד עם הקב"ה, ולא בהרגשת הלב והשתוקקות בעלמא. גם בספר נפש החיים דיבר בכך רבות (פרק א, וריש פרק ב, ובד"ה כי באמת, וקרא ללשמה דביקות, ובפ"ד, ושם בזהירות לא לטעות בדביקות, וכן בפרק ז), ועוד לו (ריש שער ד והלאה) שהדביקות לא תהיה על חשבון לימוד תורה, כי התורה עיקר, והדבקות קב חומטין. וכן כתב בספר שומר אמונים (ראטה סוף ח"א עמ' רלה) לגבי שש מצוות תמידיות, שאחת מהן לדבקה בו. וכן כתב במכתב מאליהו (ח"ג עמ' 163 והלאה), ועוד ראה בעניין הדביקות בשו"ע המדות (חלק אהבת הבריות עמ' שלא והלאה).