אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - ג שער יחוד השם – הלכה

שלחן ערוך המדות - ג

שער יחוד השם – הלכה

הקדמה

סימן א - גדרי מצוות יחוד השם

מצות יחוד השם

א. מצות עשה מן התורה, לייחד את השם, שהוא אחד באחדות גמורה, וכאשר יתבאר להלן, שנאמר שמע ישראל השם אלהינו השם אחד.

מצות עשה לייחדו

א. יחוד ה' הינה מצות עשה דבר תורה, כאשר כתבו הראשונים כולם, ולא ראינו מי שחולק בכך, ונביא חלקם מה שהעלה המזלג עתה. הרמב"ם (יסודי התורה פ"א הלכה ז) אחר שהרחיב במצות יחודו סיים בזה"ל, וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. וכ"כ לפני כן במנין המצוות (שבריש יסודי התורה) יש בכללן עשר מצוות וכו' א', לידע שיש שם אלוה וכו'. וכן הוא לו במנין הקצר של המצוות (שקודם ספר המשנה תורה) וז"ל, עשה ב וז"ל, יחודו, שנ' י"י אלהינו י"י אחד. ובריש יסודי התורה (שקודם הלכות יסודי התורה) כתב, יש בכללן עשר מצוות, שש מצוות עשה וארבע מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן וכו' ג', ליחדו. ובספר המצוות (עשה ב) כתב וז"ל, והמצוה השניה היא הצווי שצונו באמונת היחוד, והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה, שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. עכ"ל. ועוד לו במשנה תורה (ק"ש פ"א ה"ב) ומקדימין לקרות פרשת שמע, מפני שיש בה צווי על ייחוד השם וכו'. ועוד הכי חזינן ליה באגרת תחית המתים ע"ש, ועוד הוסיף להשמיע שם, שציווי זה על אף רוב חשיבותו, לא נזכר בתורה אלא פעם אחת, ונתן טעם בדבר וז"ל, כי הענינים לא תיווסף אמיתתם בכפול מליהם, ובשנותם פעמים רבות, ולא תחסר בשלא יכפלו ולא ישנו. ואתה יודע שזכרון פינת היחוד, והוא אמרו "ה' אחד", לא נכפל בתורה. עכ"ל. גם בספר חובות הלבבות (ריש שער היחוד) הרחיב על הפסוק שמע ישראל, בזה"ל, ולא התכוון באמרו שמע, לשמע האוזן. אך התכוון לאמונת הלב וכו', להאמין ולקבל. ואחרי אשר חייבנו להאמין באמיתת מציאותו, חייבנו להאמין שהוא אלהינו, כמו שאמר "אלהינו", ואח"כ חייבנו להאמין, כי הוא אחד אמתו, כמו שאמר "ה' אחד". ע"כ. ועוד לו בהרחבה שם (פרק ג) בחיוב החקירה, ובראיות לכך.

וכן בספר המצרף לרבי ברכיה בן נטרונאי הנקדן (עמ' 118, והוא מן הראשונים לפני כאלף שנים) כתב, וחייבין אנו להאמין שהוא אחד בעולם בעצמו, בלא רבוי ובלא מיעוט, ובלא חיבור ובלא פירוד, ובלא שינוי. וכל זולתו יתרבה ויתמעט, ואין לו ראש וסוף, ובוראינו יתברך זכרון ראשון ואחרון, ואין מבלעדיו, דכת' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכו'. עכ"ל. וכ"כ הראב"ע ביסוד מורא (שער ז) ומצוות הלב תחילתם אנכי ה' אלהיך, שיאמין בכל לבו, שהשם שהוציאו ממצרים, הוא אלהיו. והנה היא מצות עשה וכו', שמע ישראל. עכ"ל. וכן רבנו עזרא מגרוניא פותח את ספרו העוסק במנין המצוות [מצוה ב] בזה"ל, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, רמז בכאן, שחייב כל אדם לייחד שמו, שהגאולה ההיא לא הייתה ע"י שליח ממלאך או משרף, אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו הלך. לכך צריך אדם לדעת כי לייחד שם הוא אחד ואין שני, דכתיב אין עוד מלבדו, ולייחדו בעשר ספירות באין סוף, ומצות עשה לייחדו וכו'. הרי בפסוק הזה נרמז שלשה מצוות עשה, לדעת אותו, ולייחדו, ולאהבה, ושלשתן נאמרו בקריאת שמע, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן בהאמונה והבטחון (פרק יט) וז"ל, ואל תתמה על זה, כי כל תרי"ג מצות של תורה, כולן רמוזות בעשרת הדברות, רצוני לומר, שתחלתן לדעת שהוא נמצא. שניה לה לדעת יחודו שהיא מצות עשה , שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ודבר זה נרמז בדבור ראשון באמרו, אנכי ה' אלהיך, כלומר דעו אותי, כי אני מצוי ואני אחד. כמו שמורות שתי המלות, אנכי, מורה על המצוי, ה', מורה על יחודו. עכ"ל. [אולם בפירושו על התורה (דברים ו,ד) כתב להיפך, שהציווי על היחוד נלמד מאנכי ה', ובשמע הוא רק רמז. ומה שבספר המצוות שתק הרמב"ן להרמב"ם, אין מכך הכרע, היות ולשני הצדדים הוא מודה שהיחוד הוא מצוה ד"ת, השאלה מנין לומדים מצוה זו.

ועל כן אף אי הוא חולק על הרמב"ם בספר המצוות במקור המצוה, לא השיג עליו שם, היות ומודה הוא לו במנין.] גם הסמ"ג (עשין ב) כתב וז"ל, מצות עשה להאמין ולשמוע היא הקבלה, שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם, שנאמר שמע ישראל וגו', שמע כמו תקבל, וכן אתה תשמע מן השמים. עכ"ל. וכן כתב הסמ"ק (מצוה ב), וכ"כ בספר החינוך (מצוה תיז) וז"ל, זו מצות עשה היא, אינה הגדה, אבל פירוש שמע, כלומר קבל ממני דבר זה, ודעהו, והאמן בו, כי ה' שהוא אלהינו, אחד הוא. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (החדשות מכת"י סימן שסח, נדפס גם בספר מאמרי אמונה הוצאת פלדהיים תש"ע מאמר ב עמ' קמא), וכ"כ בספר הבתים ספר המצוה (מצוה ב) דהוי מצות עשה, וכ"כ הריא"ז (סנהדרין פי"א אות ג) וז"ל, וכן צוה עלינו רבן שלנביאים ע"ה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ולא אמר להשכיל ולהתבונן בידיעת האלהות בדרך חכמה, אלא להאמין הייחוד על פי שמועה ועל פי קבלה [היינו ש"שמענו" מאבותינו ש"קיבלו" איש מפי איש] כשם שאנו מקובלים כל התורה והמצוות על פי שמועה ועל פי קבלה וכו'. עכ"ל. וכ"כ האבודרהם (דיני קריאת שמע ד"ה עוד תמצא) וז"ל, עוד תמצא עשרה מצות עשה קבועות בפרשה זו, אחת, קבלת עול מלכות שמים, שנא' ה' אלהינו. שנית, ייחוד השם, שנא' ה' אחד וכו'. עכ"ל. וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (אמונות ודעות פרק ב מהחלק הראשון שכולו עסוק בכך, בהוצאת מכון הכתב) בציווי האמנה באחדותו שנאמר שמע ישראל וכו'. גם בספר מלמד התלמידים (פרשת יתרו) כתב, דבור שני לא יהיה לך וגו', זה הדבור השני בא לקיים הדבור הראשון ולשמרו, והוא כולל ארבע מצות לא תעשה ממין אחד, והמין הזה הוא הרחקת השניות מכל צד. וכבר באה מצות עשה על זה בתורה בפסוק שמע ישראל וגו' באמרו אחד וכו'. ונאמר כי המצוה הראשונה מד' מצות אלו היא, שבהיותנו עוד מאמינים שהוא נמצא, ושהוא אלהינו, ושהוא עושה נפלאות, צריך שנרחיק ממנו השיתוף לגמרי וכו'. עכ"ל. ועוד כתב כן בפרשת ואתחנן על הפסוק שמע ישראל. גם בדרשות הר"ן (הדרוש החמישי השני) כתב, שאילו כדבריו לא היה ראוי למנות שמע ישראל (דברים ו,ד), שהיא מצוה שנצטוינו ביחוד השם יתברך, מכלל מה שצוה לנו משה, אבל היה ראוי לומר בה שמפי הגבורה שמענוה. עכ"ל. ועוד לו בדרשות הר"ן (הדרוש השביעי ד"ה ואני תמה) כתב וז"ל, ששמע ישראל אינו מאמר ישראל שיקלסו בו השם יתברך, אבל היא מצוה נצטוינו בה מאתו יתברך להאמין יחודו. ואם היותנו שומרים זה העיקר, יאמר שעשינו לו חטיבה בכך, ראוי שיאמר כן באנכי ה' אלהיך (שמות כ,ב), שהיא מצוה להאמין במציאותו ואנו מאמינים אותו, והרי אנו עושים אותו חטיבה אחת, ונמצאו על הדרך הזה כמה חטיבות. ובספר העיקרים (מאמר ב פרק יג) כתב, ולזה הוא שצונו בכתוב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו,ד), כלומר שנאמין שעם שהוא אלהינו, רצה לומר שהוא סבת הרבוי, הנה הוא אחד אחדות גמורה. ובספר כד הקמח (ריש יחוד השם) כתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ה). הזכירה תורה פרשת שמע אחר עשרת הדברות, לבאר, כי בדבור (שמות כ) אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד. וכן דרשו ז"ל, רבי נתן אומר, מכאן תשובה וכו' ועוד ראה שם בהמשך דבריו.

מוני המצוות

ב. גם מוני המצוות מן הראשונים, רובם מנו מצות עשה של יחוד ה', שכן עשו הרמב"ם (עשה ב), הסמ"ג (מצוה ב), רבנו עזרא מגרוניא (עשה ג), הרמב"ן (בשתיקתו בספר המצוות שם, וגם להדיא כנזכ"ל אות א) הראב"ן במאמר השכל (עשה ב), החינוך (מצוה תיז) והסמ"ק (מצוה ג). והן אמנם נמצאו מן מוני המצוות שהשמיטו מצוה זו, שכן עשו הבה"ג, הרס"ג, רבי אליהו הזקן, ר' יצחק אלברגלוני, רבנו שלמה ן' גבירול והרשב"ץ בזוהר הרקיע, אולם זה דבר השמיטה אינו משום שאינם מודים שהיא מצות עשה דבר תורה, אלא לפי כלליהם של מוני המצוות, שמהם כל אחד בא אל מנינו, וכאשר נחלקו בשורשי מנין המצוות וכנודע, וכמו שהאריך למעניתו הגאון רבי ירוחם פישל פערלא בביאורו על מנין הרס"ג (עשין ג,ד) שהרס"ג השמיט את מצות יחוד ה', לפי שסבור הינו, שמצוה זו כלולה במצות עשה של קריאת שמע, שמנאה שם. ולטעם זה אפשר לבאר נמי את כל משמיטי היחוד, כי כולם מנו מצות עשה של קריאת שמע, ששורשה כמובן הינו היחוד, וכלשונו של הר"י אלברגלוני (עשין א-ב) [שהוא מן השומטים], ויותר בני הזהר ליחד את שם הגדול בייחוד שמע, פעמים בכל יום תייחדנו. ע"כ. הרי שעיקר מצוה זו הוא היחוד, ועל כן לא מנה את היחוד בפני עצמו. וכן הר"ש ן' גבירול (עשה ב) שגם הוא השמיט את היחוד ממניינו, כתב וז"ל, ליחד אל איום שתי פעמים ביום. [וכן מנו שאר שומטי היחוד, את מצות ק"ש, שכן עשה הבה"ג (עשין א), הרס"ג (עשין ג-ד), ר"א הזקן (עשה כט) קרא שמע הלוא כה דברי כאש, הרשב"ץ בזוהר הרקיע (עשה א).] וטעם נוסף לדבר השמיטה ניתן לומר, לפי שסבורים המה שמצוה זו כבר כלולה במצות ל"ת של לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ,ג), שכל הני אשלי רברבי שומטי היחוד מנוה במניינם [דכן עביד הבה"ג (ל"ת כז) הרס"ג (ל"ת א) והר"א הזקן כללה במניני העונשים שלו (עונש טז) וז"ל, עובד ע"ז שם כי יחל, וכן הר"י אלברגלוני כללה בעונשיו (עונש ט). וכן רבנו שלמה אבן גבירול באזהרותיו (ל"ת א) מנאה בזה"ל, ולא יהיה לך על פני אלהים אחרים, וכן בזוהר הרקיע (ל"ת א) מנאה בזה"ל, איסור עבודה זרה.]

ועתה מצאתי דבר נפלא עד מאוד, שבזה נחלקו הראשונים, במשא ומתן שהיה בין בעל ספר הבתים, לגדול אחד, שכאמור הרמב"ם מנה ב' מצוות, היחוד, וק"ש, וכן הלך לרגליו וכדרכו בספר הבתים (ספר המצוה סוף מצוה ב), ושם מביא שאחד מן הגדולים בחכמת התלמוד חלק עליו בזה, וטען שיש רק מצות ק"ש, והביא ראיה לכך מדאיתא בספרי (דברים פסקא לא) ופסחים (נו ע"א) שפסוק זה אמרו בני יעקב, א"כ אינה מצוה. וגם חז"ל אמרו שעיקר היחוד וקבלת מלכות שמים היא המצוה שבאה בק"ש. ודוחהו בעל הבתים, שאף שבאגדה פסוק זה אמרו בני יעקב, מ"מ המצוה נצטותה מה' על ידי משה, והפשט במקומו עומד שהוא מדברי תורה, שהכל אמר ה' למשה. וכן תמצא בהגדות רבות כיוצ"ב. ומה שאמר שעיקר מצות היחוד היא ק"ש, אילו יבין ענין המצוות וסידרם, יבין כי ענין האמת היחוד היא מצוה אחת לענין שכבר ביארנו, ומצות הקריאה באה לחזק אמונה זו, שהיא עיקר הכל. שיש מצוות בתורה שהן עיקריות וראשיות, ומצוות שהן משרתות להן. עכת"ד.

כיצד לומדים משמע ישראל חיוב יחוד

ג. ובבואנו הלום, נראה שלמדו כל הני ראשונים שהפסוק שמע ישראל הינו מצוה, על אף שלכאורה אין בהוראת הפסוק ציווי, והיה מקום לפרשו שהוא הודעה, או פתיחת דבר השם, ולא ציווי, זאת משום שלמדו שהמילה "שמע" היא הוראה להבין, וכמו שיובאו להלן (סעיף יד) ראשונים רבים שכתבו כן. ובספר החינוך (מצוה תיז) כתב וז"ל, והראיה שזו היא מצות עשה [הפסוק שמע ישראל דהיינו ליחדו, ומתוך שצריך ראיה, הוי אומר שהיה מקום לומר שאין כאן ציווי, אלא הודעה או פתיחת דברי השם], אמרם זכרונם לברכה תמיד במדרשים, "על מנת ליחד שמו", "כדי לקבל עליו מלכות שמים", כלומר ההודאה ביחוד והאמונה. עכ"ל.

פירוש המילים ה' אחד

ד. לכאורה פשט המילים ה' אחד פירושו, שהוא האלהים היחיד, ואין עוד אלהים זולתו, ולכן כל הכוחות שבעולם הם משרתיו ולא אלהויות. אולם רש"י בפירושו על החומש (דברים ו,ד) פירש את הפסוק, ה' אלהינו ה' אחד בזה"ל, ה' שהוא אלהינו עתה, ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר (צפניה ג,ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. ונאמר (זכריה יד,ט), ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. עכ"ל. וא"כ דרך בדרך אחרת, שהמילים ה' אחד, אינם ציווי על יחודו, אלא שלעתיד יהיה ה' אחד. ולדרכו לכאורה אין חיוב יחודו מפסוק זה. וכן העתיקו, ולא חלק עליו, הרמב"ן במקום, וכן עביד הכלי יקר במקום. והדבר צריך תלמוד, דבירושלמי ברכות (פ"א ה"ה) מבואר שה' אחד, הוא הוראה על היחוד עתה, דאיתא התם בזה"ל, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן [עשרת הדברות נרמזים בפרשת שמע, כדמפרש לה ואזיל], אנכי ה' אלהיך- שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהי' אחרי' על פני- ה' אחד. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא- ואהבת את ה' אלהיך, מאן דרחים מלכא לא לישתבע בשמי' ומשקר וכו'. ע"כ. הנה לנו שהירושלמי מפרש את המילים ה' אחד שהוא אלהים יחידי ודלא כרש"י. וכן הביאו את הירושלמי הראבי"ה (ברכות סי' לג) והמאירי (בריש פירוש מגן אבות) ועוד לו בברכות (דף יא ע"ב ד"ה זה שביארנו) וז"ל, ואף עשרת הדברות דומות הם לק"ש, כמו שאמרו בתלמוד המערב, מפני מה קורין פרשיות הללו, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, אנכי ה' אלקיך-ה' אלקינו. לא יהיה לך-ה' אחד וכו'. וכן האבודרהם (דיני ק"ש ד"ה גרסינן בירושלמי, ובהמשך ד"ה והריב"א) הביא כפירוש זה מהריב"א ועוד.

וכן מבואר גם בבלי (ברכות ו ע"א, וחגיגה ג סוע"א) שהמילים ה' אחד הם, שה' יחיד בעולמו עתה, שאמרו שם, אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנ' שמע ישראל וגו'.

זאת ועוד במורה הנבוכים (ח"א פרק סא) פירש גם את הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד [שהוא הפסוק שגרם לרש"י לפרש את המילים ה' אחד שבשמע ישראל, על העתיד] דלא כרש"י, שכוונת הפסוק לאפוקי מסברת אנשים ששמותיו יתעלה כמספר פעולותיו, ולכך בא הפסוק, שלעתיד תסור מחשבה זו מהן, כנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, רצונו לומר, שכמו שהוא אחד, כן יקרא אז בשם אחד לבדו, והוא השם המורה על העצם בלבד. ובדומה פירש הרוקח בספר השם (עמוד קצה) וז"ל, ולעתיד לבא לא יקראוהו בכינוי, כי אם בשם הנכבד, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. עכ"ל. וראה עוד בכד הקמח (ערך יחוד) שאחר שהאריך במצות היחוד סיים, שעיקר היחוד יהיה לעתיד ע"ש.

זאת ועוד כל הראשונים שראיתי כתבו לפרש את המילים ה' אחד, דקאי לגבי יחודו עתה, שכן מבואר בתוס' מנחות (עא ע"א ד"ה וכורכין), וכ"כ האור זרוע (ח"א באלפא ביתא סי' כ) וז"ל, אבל עכשיו ודאי הכי קאמר, האדון שלנו אחד באדנות, שאין אדון אלא הוא וכו'. ועוד ראה לו הכי שם (סוף סימן לד). וכ"כ עוד בהלכות קריאת שמע (סי' כז) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, זהו מלכות, כלומר שהוא אחד בעולמו ואין זולתו. וכן כתב בספר הרוקח (הלכות חסידות שורש קדושת הייחוד) וז"ל, הזהירנו הבורא ליחדו פעמים ה' אלקינו ה' אחד, בקבלת הלב האמנתו, ולא בשמיעת האוזן וכו'. עכ"ל. וכ"כ בספר על הכל (סימן ב) ולר"י נרא' שצריך להפסיק בין י"י אלהינו לי"י אחד, דפשטי דקרא הכי הוא, שמע ישראל י"י אלהינו, פי' ששמו י"י אלהינו, ומי ששמו י"י, הוא אחד, והיינו קבל' מלכות שמים. עכ"ל. וסיים שם שכן הוא בחומשים מדוייקים. ועוד לו הכי (סימן כד). וכך כתב הרמ"א (סימן סא סעיף יד) בפירוש פסוק זה וז"ל, שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד. עכ"ל. וכן מבואר מראשונים רבים אשר הובאו לעיל, דיליפי מהכא מצות עשה ליחדו. גם כל שאר מפרשי התורה מן הראשונים שראיתי פירשו שמע ישראל על היחוד, דכן עבדי הרשב"ם, הראב"ע, החזקוני, הרקנאטי, רבנו בחיי והספורנו.

החולקים להדיא על רש"י

ה. חזי הוית להרוקח בפירושי סידור התפילה להרוקח (קדושה של מוסף עמוד תקעב) שבא לאפוקי מפירוש זה של רש"י שכתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, דע כי זה השם אחד. והפסוק שאומר ביום ההוא יהיה ה' אחד, על מחשבת בני אדם, לפי שכל העולם ידברו שפה אחת, על כן יהיה השם אחד. עכ"ל. כלומר, "אחד" של שמע, הוא שה' אחד עתה, ו"אחד" של ביום ההוא, הוא לעתיד, שגם האומות יודו. ועתה ראיתי בעקידה (שער לו) שגם הוא הביא את פירוש רש"י, וביאר שהגורם לפירושו, להוציא את הפסוק מפשטו, הוא הכפילות של הפסוק. והוא משיבו, שכיון שלא יתקיים מציאות האל רק בשיתקיים העדר זולתו, שהמודה בשני אלהיות יכפור במציאות שום אלוה, לפי שאין ענין האלהות בעצמו, אלא היותו מחוייב המציאות, ועפ"ז מפרש את הפסוק כפשוטו, ה' אלקינו וה' אחד. וכן עביד האבן עזרא על המקום (דברים ו,ד) שהכפילות היא לומר שני ענייני אמת בה', שהוא אלהים, ושהוא אלהים יחיד, ואילו הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד, הוא על מחשבות בני האדם, שלעתיד כולם יודו. ועע"ש, והיינו שבא לאפוקי מרש"י. וכן עביד רבנו בחיי בפירושו שם. וכן בספר אהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב א) בדבריו על הפסוק שמע ישראל, משמע שהן שתי שיטות, דכתב וז"ל, שמע ישראל פי', קבל והאמן שיש ה', כלומר שיש נמצא מחויב המציאות, והנמצא הזה הוא אלהינו, כלומ' שופטינו ומנהיגנו המשגיח עלינו. והוא ה' אחד, כלומ', לא יעלה על לב שעם היותו משגיח בכל, יהא לו חדוש רצון והיפעלות ושום מקרה ממקרי הגשמות, אלא הוא בתכלית האחדות, והוא יסוד האחדים, וכו'. רש"י ז"ל פי' כן, ה' אלהינו, ולא אלהי האומות. ה' אחד, ועתיד להיות ה' אחד, כמו שנ', ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד,ט). ע"כ.

יישוב דעת רש"י

ו. שוב ראיתי שגם רש"י גופיה בספר ליקוטי הפרדס (דף יח ע"ב) כתב וז"ל, וייחוד אל אחד בגוי אחד, כדכת' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. וא"כ גם הוא למד יחוד ה' כאן מפסוק זה. ועוד ראה אליו בפירושו לברכות (דף כא ד"ה ה"ג) דכתב וז"ל, בקריאת שמע שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד. עכ"ל. ואומרו "מיוחד" בפשטות הכוונה לענין האחדות, וכמובן להווה ולא לעתיד. וגם הרמב"ן הנזכר שהעתיק את רש"י בשתיקה, איהו גופיה (בריש חומש דברים) בסוקרו את ספר דברים כתב בזה"ל, ואחרי כן הודיעם [משה לעם ישראל] יחוד השם, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. וא"כ גם איהו גופיה כתב כאן שפסוק זה מודיע על היחוד, דהיינו השתא ולא בעגלא ובזמן קריב. ומעתה צריכים ליישב את הדברים יחדיו.

וחזי הוית בספר אבודרהם (דיני קריאת שמע ד"ה לפיכך) שגם למד שפסוק זה מורה על היחוד, ומאריך בנושא זה, ובין דבריו הביא כפירוש רש"י הנ"ל מן הספרי וז"ל, ובספרי (דברים פסקא לא) מפרש, "ה' אלהינו" בעולם הזה, שאין מיחד שמו אלא עלינו, "ה' אחד" לעולם הבא, שנאמר (צפניה ג,ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד, וכתיב (זכריה יד,ט) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. עכ"ל. וא"כ תחילה עולה שדברי רש"י המה מן הספרי, ועוד זאת עולה מכאן, שאין כאן מחלוקת , דהרי איהו גופיה למד מכאן מצות היחוד, ואיהו גופיה מביא את הספרי, ואין זאת אלא שהם שני פירושים לפסוק ולא מחלוקת, והאחד הוא פשט הכתוב ללמוד מכאן מצות היחוד והאחד מדרש. ועתה ראיתי שהביא את הספרי גם בספר הבתים בספר המצוה (מצוה ב ד"ה ואין כונתנו) וז"ל (ספרי דברים פיסקה לא על פסוק זה), ה' אלקינו, למה נאמר, והלא נאמר ה' אחד? מה ת"ל ה' אלקינו? עלינו הוחל שמו ביותר. דבר אחר, ה' אלקינו ה' אחד על כל באי עולם. ה' אלקינו בעולם הזה, ה' אחד לעולם הבא, וכן הוא אומר, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ועומד ומבאר שם את דברי הספרי. הנה לנו שמקורו של רש"י, הספרי, והספרי גופיה מביא שני פירושים אלו, לאמור, דאין כאן מחלוקת אלא פירוש נוסף, ומעתה הני קמאי בסמוך דכתבו לחלוק על רש"י, גם רש"י מודה לדבריהם. ומבואר שאין כאן מחלוקת בפירושים, אלא ששניהם אמת.

וא"כ אין חולק בפירוש הפסוק ה' אחד, שהוא הוראה על יחודו עתה, אלא שיש פירושים נוספים לפסוק, וכדרכה של תורה, שכפטיש יפוצץ סלע, וכדרכם של מדרשים לפרש את הפסוק בדרך הדרש בנוסף על דרך הפשט, אולם להלכה הכל שוים שכאן מורה התורה על היחוד.

שוב אינה ה' לידי שו"ת פלא יועץ (סימן ה עמ' 56) ובתחילה תפס כפרש"י על התורה, דבאחד יכוון על לעתיד לבא, ובנה מהלך שא"צ לקבל עליו עול מלכות שמים בפועל, והביא לכך כמה ראיות. אלא ששוב חזר בו בראותו את דברי רש"י ברכות (דף כא ד"ה ה"ג והרי ברהמ"ז) שפירש להדיא לקבל בפועל עול מלכותו, ולכן שב ודחה את כל ראיותיו, ושיש לומר על דברי הספרי שפירש "אחד" על לעתיד לבא, "כל כי הא, אפשר דאמרינן אין סומכין על המדרש, ולעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו". ע"כ. ברוך שכיוונתי. ושוב ראיתי שכ"כ גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן נט) דהוקשו לו דברי רש"י הנזכרים, ועל כן כתב, שנראה שרש"י לא בא כאן לפרש פשט הפסוק ותרגומו. והעיקר לכוון שהוא ית"ש לבד מנהיג הכל, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. [אלא דאיהו גופיה בתשובות והנהגות ח"ג (ס"ס כה) נקט למעשה לכוון תרווייהו באומרו אחד, גם כפרש"י על התורה, וגם כדברי הרמב"ם ביסודי התורה. ונראה שהוסיף את כוונת רש"י על התורה לרווחא, כאשר מורה לשונו שם שהעיקר כרמב"ם, וכך יעלו דבריו יחד עם מש"כ בחלק א הנ"ל.]

מדוע הביא רש"י פירוש זה

ז. אך זה לכאורה צ"ע, מדוע רש"י בחר להביא פירוש זה של הספרי לפסוק זה, והוא לכאורה אינו הפשט הפשוט, ואי תימא משום שהוקשה לרש"י קושיית הספרי, לשם מה הכפילות במילים אלהינו ואחד. לכאורה התירוץ לפי הפשט הינו פשוט, כי אלהינו היינו שהוא אלהים, ברם אין זה שולל אפשרות לאלהויות נוספות, ועל כך מורה ה' אחד. ועוד י"ל, כי אלהינו מורה שהוא האלהים שלנו, ברם יתכן שלאחרים יש אלהי אמת נוספים, ואת זה שולל המשך הפסוק ה' אחד. ולכאורה צ"ע בספרי, כי תירוצים אלו פשוטים. ברם על רש"י ששם לעצמו מטרה בספרו, לפרש את פשט הפסוק, וכן להביא את המדרש הקרוב לפשט, כמש"כ רש"י בפרשת בראשית (ג,ח) ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי הקרא, דבר דבור על אופניו. ע"כ. וכן כתב בעוד דוכתי, א"כ מדוע סטה כאן, והביא פשט הפסוק בדרך לכאורה רחוקה מעט.

טענת הנצרות

ושמא היות ורש"י היה במקום ובזמן שיד הנוצרים היתה תקיפה עד מאוד על ישראל, בזמן מסעי הצלב וכו', ואז הם היו מלסטמים את ישראל השכם והערב בכל דרך אפשרית, ובין טענות הבל שלהם, היו רגילים לטעון ול"הוכיח", שיש ח"ו כמה אלהויות, שהם אלהות אחד, כיסוד דתם, מפסוק זה גופיה, שנאמר, ה' אלהינו ה' אחד, וסילפו שהנה לנו פסוק "מפורש" שיש ג' אלהויות שהם אחד. וכנראה כדי לאפוקי טענת אויל הרגילה על פיהם, להשיב את ישראל, בחר כאן רש"י להביא את פירוש זה, הסותר זאת מכל וכל, כדי ללמד את ישראל מלחמה, ולכן פירש שה' אחד, היינו שלעתיד גם הגויים גופייהו יודו שה' לבדו הוא האלהים [כי הפשט הפשוט של הפסוק, שהוא אל אחד ואין עוד אלהים, זהו נגד עצם דתם, ולא היו מקבלים זאת בשום פנים, והיה צורך השעה ללמד לעם לענות להם, או למי שארסם נכנס בליבו ח"ו, שיהיה לו עצמו מענה].

וכך נמצאו בראשונים שהתייחסו לטענה אוילית זו מהפסוק, כדי להכות שיני רשע, דבר המלמד עד כמה היתה כסלותם עולה על פיהם לנגח את ישראל, שהנה הרמב"ם (בריש אגרת תחית המתים) מביא טענם כסילותם, כדי להראות עד היכן יכולה ליפול טעות אנוש בהבנת דברים הכתובים בלשון פשוטה ובהירה, שיבינו חולי הנפשות את ההיפך הגמור. שהנה ה', כדי לשלול את השניות, אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, והנוצרים מפסוק זה גופא, הביאו ראיה לכיסלותם, להורות על השניות. עכת"ד. וכן הביא אגרת זו העיקרים (מאמר ג רפכ"ג). וכן האור זרוע (ח"א אלפא ביתא סימן כ) הביא את לשון רבנו יוסף מאורליינש בפירושו על התורה על הפסוק שמע ישראל שכתב וז"ל, ועל אלו התועים שאומרים ג' חלקים הם והם אחד, ולכך אומר ג' הזכרות וכולם כאחד. הרי תשובתו בצדו, ואהבת את ה' אלהיך, הרי ב' הזכרות שאינם לא אחד ולא ג', ואם כדבריהם, הי' לו לומר בכל מקום או ג' או אחד, אם על מנין החלקים הוא מדבר. אלא על כרחין אינו בא דרך המנין, אלא הכי קאמר, ואהבת את ה' שהוא אלהיך, ולא בא לתת מנין לחלקים. כמו כן הפסוק הראשון, לא בא על מנין החלקים, אלא על פירושו שפירש לפי משמעות המקרא. ולדבריהם לא צוה לאהוב רק שני החלקים, ומסתמא אותו שנחלק מן האחרים ונכנס במקום הטנופת [היינו ישו, שהוא ילוד] אין אוהבים אותו. עד כאן לשונו. והרשב"א בתשובות הנדפסות מכת"י (ח"ח סי' שסח ד"ה חזר עוד) משיבם בארוכה על כך, וכן השיב האבן עזרא על הפסוק (דברים ו,ד) שמע ישראל, וכן רבנו בחיי בפירושו שם, ועוד לו בכד הקמח (ריש יחוד השם) כתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הזכירה תורה פרשת שמע אחר עשרת הדברות, לבאר כי בדבור (שמות כ) אנכי ה' אלהיך, יהיה היחוד. וכן דרשו ז"ל, רבי נתן אומר, מכאן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות. שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר, אנכי ה' אלהיך, מי במיחה בידו. ועל דרך הפשט הזכיר בכתוב הזה ג' שמות, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שאילו אמר שמע ישראל ה' אחד, היה פתחון פה לאומות העולם לומר שעל יראתם אומר הכתוב כן, שהוא נקרא ה', לדעתם. ועל כן הוצרך לומר אלהינו, כלומר אלהי ישראל. ואילו אמר ה' אלהינו אחד, היה פתחון פה לאומות העולם לומר, אמת הוא כי אלהי ישראל אחד, גם אלהינו שאנו קורין אותו ה' הוא אחד כמו כן. לכך הוצרך לומר ה' אלהינו ה' אחד, להורות כי ה' שהוא אלהי ישראל, הוא לבדו נקרא ה', והוא אחד ברוך הוא וברוך שמו, שאחדותו שלימה מכל צד ומכל פנה, בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו דומה באחדותו לא בעליונים ולא בתחתונים. ע"כ. וכן השיב הסמ"ג (עשה ב) והביא כן מהרס"ג בהאמונות ודעות (פ"ב). וכיוצ"ב כתבו בפירוש רבותינו בעלי התוספות על התורה (פרשת ואתחנן ו,ד על הפסוק שמע ישראל), ובעל המאורות בספרו מלחמת מצוה (ח"ב אות פא) ושדיבר בכך בפירושו לסדר ק"ש ותפלת הצבור (בסוף בחלק החמישי). וכן בפירוש רבנו יוסף בכור שור (על התורה על הפסוק שמע ישראל) משיבם. ועוד ראה להלן (סעיף טו סוף אות ז) שהרחבנו יותר את הדיבור אודות הצער שציערו הנוצרים אז את ישראל, והיו מוכרחים להשיב על טענות הבל שלהם.

הסוברים שה' אחד היינו לעתיד לבא

ח. איברא דאחר זמן חזי הוית ברבינו יונה (בספר היראה בק"ש) שאחר שביאר את הכוונה האמורה באמירת שמע ישראל הוסיף וז"ל, ואם לא יוכל לכון כל כך, יכון השם שהוא עתה אלהינו, עתיד להיות אחד. ע"כ. ובודאי מקורו מהספרי הנ"ל, ומפירוש רש"י הנזכר על התורה, ונוקטו להלכה, דשפיר דמי לצאת בזה ידי חובה. וזה עוקר את כל דברינו הנזכרים בפירוש רש"י ודעימיה, שבאו על דרך כפטיש יפוצץ סלע, ברם יודו שהפשט הפשוט, והוא המחוייב בכוונת ק"ש, הוא ליחוד ה' עתה, ברם ברבינו יונה חזינן דלא כן, ודשפיר דמי לכוון אחד לעתיד לבא. והכי נמי חזי הוית ביעב"ץ בסידורו (לפנ ק"ש באות ה, וגם אחרי פסוק ראשון) דכתב, ותהיה הכוונה הפשוטה הראשונה בפ' שמע ע"ד הנגלה כך, "השם" שהיה, והוא "אלהינו" ההווה, "השם" יהיה "אחד" לעתיד, שידעו הכל השם המיוחד. ע"כ. וכן בערוך השלחן (סי' סא סעיף ד) אזיל כל בתר איפכא, ושפשט כוונת פסוק שמע ישראל, הוא כמו שפירש"י, שמע ישראל ה' אלהינו כלומר, שהוא אלהינו עתה, ה' אחד, עתיד להיות ה' אחד, שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרא כולם בשם ה' וכו'. ע"כ. [ועוד ראה לראבי"ה (ברכות דף יג) דכתב וז"ל, וצריך להרהר בלבו בכל הענין הזה להמליכהו בקרותו הפסוק, ולהרהר שהשם הוא היה הוה ויהיה, פירוש היה קודם בריאת העולם, והוא חי וקיים, ועתיד להיות יחיד וקיים בעולמו. שנאמר ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד. עכ"ל. ברם לא כתב כן על אמירת המילה "אחד", אלא על אמירת שם הויה, שהוא היה הוה ויהיה, רק שהוא פירש מהו "ויהיה" היינו אחד לעתיד לבא, ועל כן אין מדבריו ראיה אלינו. וע"ע בדברי החסיד יעב"ץ במאמר האחדות (פרק א) והובא בשל"ה (בעשרה מאמרות מאמר א אות יז).] וראיתי שציינו שכ"כ גם הרשב"ץ באוהב משפט (פ"י, ואת"י). ומ"מ בכוונת קריאת שמע הלכה כרוב רובם של הראשונים, וכאשר יבואר דין זה ברצות ה' להלן (סימן ג סעיף יב), ולכן יכוון באומרו אחד, שה' הוא אלהים יחיד, ושאחדותו שלימה מכל צד.

מהו יחוד השם

ב. מצות העשה של יחוד השם כוללת שני חלקים, הראשון, שהשם הוא האלהים לבדו, ואין עוד אלהים זולתו. והשני, שהשם אחד באחדות גמורה, דהיינו שמציאות השם שונה לחלוטין מכל מה שאנו מכירים, השם הוא "סוג" אחר, וכאשר יתבאר להלן.

ומקיים מצוה זו, בעת שמתבונן ביחוד השם, ומתחזק באמונה זו, ובעת לומדו את כללי וגדרי יחוד השם.

מצות יחוד ה' היינו אלהים יחיד, או גם שלילת המורכבות

א. נודעים דברי הרמב"ם (יסודי התורה פרק א ה"ז) שמצות יחוד ה', מלבד שפירושה שה' אלהים יחיד, עוד כוללת מצוה זו את שלילת ההגשמה, ואי מורכבותו, ושלילת התארים, ועוד רבות, וכאשר יבוארו הדברים בעז"ה להלן, ושכ"כ עוד ראשונים רבים. ברם לכאורה נמצאו העומדים מנגד, וסבירא להו דמצות יחוד ה' היא רק על ההוראה שהשם הוא אלהים יחיד, ולא את שלילת מורכבותו וכדומה, ועל כך נעמוד עתה בעז"ה, האם יש מחלוקת בכך או לאו.

אין מחלוקת באמיתות האחדות, המח' האם התורה ציוותה על כך ועל חקירתה

ותחילה נקדים, שזה ברור שכולם מודים, שה' שלם בשלמות גמורה, ושלכן אינו מורכב, ואינו גוף וכו' שאר פרטיהם, והדעות המנגדות זאת, הושמו מחוץ לגדר, וכאשר נאספו להלן (סעיף ו) ושם נתבאר שדבר זה מוסכם עוד מקדמת דנא עוד לפני הראשונים, שכן הוא בזוהר, ובספר יצירה וכן מעיד יוסיפון שהיה בזמן החורבן שכן היא האמונה בכל עם ישרל, וכ"כ גאונים רבים, והסכמת המקובלים הקדמונים והמאוחרים, הראב"ד בהשגותיו, והרמב"ן באגרתו, והוכיח כן מהקדמונים, וכ"כ הריקאנטי, ומהרח"ו, ואחריו כמובן כל המקובלים. גם מתנגדי החקירה הפילוסופית כתבו להדיא שזהו היחוד הגמור, ברם סוברים הם שאין מצוה לחקור זאת, או שעדיף לא לחקור זאת, כגון הריא"ז (סנהדרין פי"א אות ג, ובקונ' הראיות דף צ ע"א) וכן הראב"ד הקדמון (בסוף ספרו האמונה הרמה) אף שהעדיף את התמימות, ברם כל ספרו בנוי על ראיות פילוסופיות למי שאינו תמים. וכן בשו"ת חות יאיר (סי' קכד) כתב, ומ"מ אנו טוב לנו האמונה בלי שום חקירה, ונבין פירוש המילות של שיר יגדל כמשמען. ובשיר יגדל יש את כל יג' העיקרים, והאמנה בשלימות היחוד. עכ"ל. על כן נשוב ונדגיש, שכל השאלה כאן היא האם יש מצות עשה על ידיעת אי מורכבותו, ובנוסף האם יש ציווי לדעת זאת בראיות, או שאין זה כלול במצות התורה אף שלכו"ע זה נכון.

ראשונים שכתבו שמצות יחודו כוללת גם את חלקי היחוד

תחילה נביא מן הראשונים שכתבו שמצות יחוד השם כוללת את אי מורכבותו על כל חלקיה, ושזהו פשט הכתוב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו,ד). שהנה כ"כ בספר חובות הלבבות לאורך שער היחוד, כגון (בהקדמה) כתב, שאנחנו חייבים לחקור על ענין האחד האמת, והאחד העובר, להבדיל הענין הזה אצלנו משאר עניני האחדים הנמצאים, אם לא. והענין הזה אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו דכתיב (דברים ד,לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וכו'. ושם (ריש שער היחוד) על הפסוק שמע ישראל, ואח"כ חייבנו להאמין כי הוא אחד אמתו, כמו שאמר "ה' אחד". ע"כ. ועוד כתב (בשער היחוד פרק הראשון) בגדר היחוד, וז"ל, שיהיו הלב והלשון שוים ביחוד הבורא, אחר אשר יבין בדרכי הראיות ברור מציאותו, ואמיתת אחדותו מדרך העיון וכו' ע"ש. ושם (פרק ב), בגדר היחוד שהוא שלילת המורכבות כתב באורך, ועוד (בפרק ג) בחובת חקירת היחוד בדרך העיון, ועע"ש. וכ"כ בספר המצרף לרבי ברכיה בן נטרונאי הנקדן (עמ' 118), וחייבין אנו להאמין שהוא אחד בעולם בעצמו, בלא רבוי ובלא מיעוט, ובלא חיבור ובלא פירוד, ובלא שינוי. וכל זולתו יתרבה ויתמעט, ואין לו ראש וסוף, ובוראינו יתברך זכרון ראשון ואחרון, ואין מבלעדיו, דכת' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכו'. עכ"ל. וכ"כ האבן עזרא (דברים ו,ד) על הפסוק שמע ישראל וגו', שזה מורה על אחדות גמורה, וראיות עד אין חקר יש שה' אחד. וכן הרמב"ם למד שפשט הפסוק "ה' אחד", היינו לא רק אל אחד, אלא אחדות גמורה, כמו שכתב במשנה תורה (יסודי התורה פ"א ה"ז) שאחר שביאר את האחדות הגמורה, סיים, שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וכן הוא לו בפירוש המשניות (סנהדרין פ"י מ"א ביסוד השני, תרגום הר' עזרא קורח הוצאת מכון המאור) לא כאחד של מין, ולא כאחד של סוג, ולא כפרט האחד המורכב וכו', וזה היסוד השני הוא שהורה עליו באמרו, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

ועוד ראה כאן בהערה לפום ריהטא סתירה לכך מספר המצוות (עשה ב) שלכאורה לא הזכיר את שלילת המורכבות, ברם באמת הוא להיפך, משם ראיה להאמור, שהרמב"ם הבין שהמילה "אחד" כוללת את המורכבות. ולשם כך נעתיק את ספר המצוות (תרגום הגר"י קאפח, שכידוע ספר המצוות המצוי מתורגם בשיבושים רבים) וז"ל, והמצוה השניה הוא הצווי שנצטוינו בידיעת היחוד, והוא שנדע שפועל המציאות וסיבתה הראשונה אחד. והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וברוב המדרשות תמצאם אומרים [הכוונה לחז"ל] על מנת ליחד את שמי, על מנת ליחדני, והרבה כגון זה. כונתם בדבר זה, שלא הוציאנו מן העבדות, ועשה עמנו מה שעשה מן החסד וההטבה, אלא על מנת שנהיה בדעת היחוד, לפי שאנו מחוייבים בכך. ובהרבה מקומות אומרים [חז"ל] מצות יחוד, וקוראים [חז"ל] למצוה זו גם מלכות, לפי שהם [חז"ל] אומרים, כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, כלומר ההודאה ביחוד וידיעתו. עכ"ל. הנה לכאורה לא הזכיר דבר מן שלמות היחוד, רק שה' הוא אל יחיד. ברם באמת הלא הדגיש בספר המצוות הנ"ל את חיוב הידיעה, לאפוקי מהאמנה בלב גרידא, וראה להלן (סעיף יד), ששם ביארנו שגם לפי תרגום ן' תיבון לספר המצוות, שתירגם להאמין [ולא לדעת], כוונת הרמב"ם במילה זו היא ידיעה, דהיינו לדעת את הדברים בידיעה שכלית גמורה, תוך הוכחות וסתירת ההיפך. ובמצות יחוד ה', ידיעה זו היא שלילת המורכבות על כל פרטיה, כמו שביאר הרמב"ם בדוכתי אחריני. ועל כן הרמב"ם כאן בספר המצוות באומרו ידיעת היחוד, כוונתו לשני חלקי היחוד. ולרוב פשיטות הדברים, לא הרגיש צורך להרחיב שיחתו, בפרט כאן בספר המצוות שתכליתו מנין המצוות, ולא פירטי המצוות [כמש"כ הרמב"ם גופיה על ספר המצוות, כנודע] וא"צ לעשות את הרמב"ם חוזר בדבריו, ולענ"ד אין תירוץ זה ישוב בדוחק, אלא אמת. ועוד ראה להלן (אות ד) מש"כ בדברי החינוך בהבנתו את ספר המצוות דידן.

ברם לכאורה לאידך גיסא בדעת הרמב"ם עולה מדברי ספר הבתים (מצוה ב ד"ה ואין כונתנו), שכתב בספר המצוה, כיצד יוצא היחוד מן הפסוק שמע וגו', ואחרי שהכריח שכוונת הפסוק לומר שה' הוא הסיבה של כל העולמות, ושיש רק סיבה אחת, דהיינו אלהים אחד, כתב וז"ל, ועם ידיעת היחוד הגמורה [היינו הנ"ל שביאר קודם] יוודע שהאלהים אינו גשם ולא כח כגשם, כי הגשם הוא מורכב מחומר וצורה, ושאינו בעל תארים וכו', וכבר הרחיב הר"ם בזה בספר המורה בכמה מקומות. עכ"ל. לאמור עצם הציווי על היחוד היינו שה' אלהים לבדו, אך ממילא ההשלכה לכך היא, שאינו מורכב, אך עצם ידיעת אי מורכבותו, אינה חלק מהמצוה, אלא יוצאת ממילא. אולם זה לא יתכן ברמב"ם וכאמור במשנה תורה, ועל כרחך נצטרך לדחוק באיזו דרך בדברי הבתים, שהרי כל כוונתו היא ברמב"ם, כדמפרש. שוב בינותי והוא אמת, שכוונתו ועם ידיעת היחוד הגמורה, היינו היחוד שנצטווינו עליה, שדיבר עליה לעיל, היא כוללת את הסרת ההגשמה וכו', ולא שעל פי האמור לעיל יוצא דבר חדש. בדעת הרמב"ם. וכן כתב בספר הרוקח (הלכות חסידות שורש היחוד סוד"ה בריש מדרש), ועוד בספרו ספר השם (עמוד ו) כשיאמר האדם ה' אחד בקריאת שמע, יחשוב על י' הוויותיו, הוא אחד בשמים ממעל, אלו י' הויות, מעלה ומטה וד' רוחות, ראשית ואחרית טוב ורע. כך כשיחשב למעלה, אל יתן קץ למחשבתו, אלא כך למעלה למעלה ואין קץ הוא, למטה עמוק עמוק מי ימצאנו, ובכל רוחב למטה, וכן למעלה במרחבי כל הרקיע, וכן לרוח מזרחית ולחוץ הרקיעים לאין סוף, וכן למערב וכן לדרום וכן לצפון. וכן יחשוב בראשית העולם שהיה לאין חקר מתחילה בלי קץ, וכן יהיה לאחרית כל לאין סוף, כי היה והוה ויהיה.

וכן עומק טוב מחשבותיו להטיב מאד לטובים, ועומק רע להרע מאד לרעים, והכל במחשבה אחת חושב הבורא, לא זה אחר זה כמו ענין בשר ודם, שהוא באור הוא טוב, והוא בחושך הוא רע, וכתיב יוצר אור ובורא חושך (שם מה,ז), כי חושך לא יחשיך ממך (תהלים קלט,יב). עכ"ל. וע"ע להלן (אות ו) בדעתו. גם הרשב"א בתשובה (מכת"י ח"ח סי' שסח ד"ה חזר עוד וטען) ביאר שמילות הפסוק ה' אחד, הם שלילת הרבוי, ע"ש. וכן רבנו בחיי (שם דברים ו,ד) כתב, לכך הוצרך לומר ה' אלהינו ה' אחד, להורות שה' שהוא אלהי ישראל, הוא אחד, והוא לבדו נקרא ה' אחד ואין זולתו ברוך הוא, שאחדותו שלמה מכל צד, בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו באחדותו דומה, לא בעליונים ולא בשפלים. ועוד לו הכי באורך וברוחב בספרו כד הקמח (ערך יחוד השם). וכ"כ ספר אהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב א) וז"ל, ועתה נשוב לפרש הכתוב, ונבאר העקרים אשר נכללו בו, שמע ישראל, פי' קבל והאמן שיש ה', כלומר שיש ה' כלומר שיש נמצא מחויב המציאות. והנמצא הזה הוא אלהינו, כלומר שופטינו ומנהיגנו המשגיח עלינו. והוא ה' אחד, כלומר לא יעלה על לב שעם היותו משגיח בכל יהא לו חדוש רצון, והיפעלות, ושום מקרה ממקרי הגשמות, אלא הוא בתכלית האחדות, והוא יסוד האחדים. כי כל דבר שיש בו רבוי, הרבוי ההוא מורכב, וכל מורכב היה פשוט קודם הרכבתו, אם כן ההרכבה ההיא סיבה למציאותו. וכל שיש סבה למציאותו אינו מחויב המציאות, אך החיוב בא לו מאחר. עכ"ל. וכן הספורנו (דברים שם) ביאר הכי את הפסוק ה' אחד, על אי מורכבותו. וכן כתב העיקרים (מאמר ב פרק י) שפירוש ה' אחד, הוא תואר שלילי, שרק הוא מחוייב המציאות, ואין בו שום הרכבה. ואינו תואר חיובי, כי אז היה תואר זה מטיל הרכבה בו יתעלה.

ועוד (שם סוף פרק יג) כתב, שאע"פ שכל העולמות מורכבים, וכן כל עילותיהם, מ"מ נוצרו הם על ידי בורא שאין בו שום מורכבות, ושזהו ציווי הכתוב, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כלומר שנאמין, שאף שהוא אלהינו, כלומר יוצר העולם על כל חלקי רבוייו, מכל מקום הוא אחד באחדות גמורה. וכ"כ הצידה לדרך (מאמר א כלל א פל"ג) וז"ל, מציאות האל ואחדותו ושאינו גוף ולא כח בגוף לימדנו משה אדון כל הנביאים במלות קצרות בפרשת קבלת עול מלכות שמים, שהיא פרשת שמע, ובפסוק הראשון וכו'. ושמע ישראל היא קריאה לישראל לשמוע ולהבין ולקבל עליהם עול מלכות שמים בלא ספק, עד שיציירוהו בלבם כפי שמוציאין מפיהם, וכאלו ידעוהו ידיעה משכלת. והוא להאמין שהאל מחויב הוויה הנצחית, שמציאותו מחוייבת, לא אפשרית כשאר כל הנבראים, מלאכים, וגלגלים, וההוים והנפסדים. וזה יורה שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א שהוא הוה והיה ויהיה. ושהוא אלהינו ומשגיח בנו, ובפרט על כל איש ואיש וכו', והוא מאין ערך ודמות, רואה ואינו נראה, יודע הכל ואינו נודע כפי מה שהוא וכו'. זה צריך שיקבלו כולם, קטנים וגדולים, אנשים ונשים אמונה קיימת, ומי שאינו מאמין זה אינו ממשיגי התורה. ואמנם כל חכם לב צריך שיחקור חקירה עצומה לידע פשיטותו, ולהרחיק ממנו הרכבה ותואר הנופלים על הגוף, והוא שידע שאינו לא גוף ולא כח בגוף, ולא ישיגהו ממשיגי הגוף וכו'. עכ"ל. וכ"כ בעל המאורות בספרו מלחמת מצוה בביאור ק"ש וז"ל, לכך כפל בזה ואמר י"י אחד בדרך כלל שאין אחר זולתו ואין עוד מלבדו, כאילו אמר י"י אלהינו הוא י"י אחד. ובא להורות כי הוא הקדמון שאין קדמון זולתו, והוא ההוה, והוא מהוה וממציא, ראשון, חי, חכם, ויכול מאין חסרון וחלישות כח כלל, וכל זה נשמע במשמעות "אחד" וכו'. ע"כ. [וכנראה זו כוונת תלמיד הרא"ש בספר מצוות זמניות (הל' ק"ש) שכתב, וצריך להאריך דל"ת של אחד, וימשיכה בענין שיוכל לשער בלבו האחדות האמיתי , שהוא אלוה יתברך בלבד מבלי זולתו מאחד מכל הנבראים הנמצאים וכו'. ע"כ.] וכ"כ בשו"ת יכין ובועז (חלק א סימן קלד ד"ה ומה שהקשית) וכן בענין האחדות כמה טרח [במורה הנבוכים] להביא אותות ומופתים על זאת האמונה מדרך החקירה והעיון, והרי זה מבואר בתורה בלי שום חקירה ובלא שום אות ובלא שום מופת, שהרי התורה אמרה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכו'. עכ"ל. ועוד ראה להלן (סעיף יד), ששם נאספו עוד ראשונים הסוברים שפשט הפסוק "ה' אחד" הוא היחוד הגמור, ושזו מצות עשה, ועל כן רק אכתוב שמותם, וציטוט דבריהם נמצא שם, שכן כתבו רבנו עזרא מגרוניא, הראב"ן, מעלות המדות, המצרף, הבתים, ומלמד התלמידים .

ראשונים שפירשו את המילים ה' אחד, רק לגבי שהוא אל יחיד

ב. רבינו יונה בשערי העבודה, כתב במפורש, שכוונת המילה אחד היא, שאין עוד אלהים זולתו, וז"ל, והכונה באמרו יי' אחד, יכוין במלת יי', כלומ' מי ששמו יי' שקבלנו עלינו עול מלכותו, וקבלנו אותו למלך שופט עלינו, הוא אחד. והכונה באחד , שהוא אחד בשמים בארץ ובארבע רוחות העולם. עכ"ל. הרי שאת דברי הגמ' הנ"ל שהוא אחד בשמים ובארץ וכו', פירש שזו כוונת המילה אחד. ולדרכנו (להלן סעיף יב) שהעמסנו בכמה ראשונים שיעלו עם הרמב"ם ודעימיה, שהכוונה באחד היא שהוא אלהים יחיד ואינו מורכב על כל פרטיו, ושלהידור מצוה יכוון, שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות, מ"מ ברבינו יונה הנ"ל חזינן דלא כן, אלא שכל הכוונה באחד היא רק הנ"ל, ולא על אי מורכבותו. גם באור זרוע (ח"א באלפא ביתא סי' כ) על המילים "ה' אחד", הביא את דברי רבנו יוסף דאורליינש בפירושו על התורה, שפירש את פשט המקרא וז"ל, אבל עכשיו ודאי הכי קאמר, האדון שלנו אחד באדנות, שאין אדון אלא הוא. ע"כ. [ועוד ראה לו הכי שם (סוף סימן לד). וכ"כ עוד בהלכות קריאת שמע (סי' כז) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, זהו מלכות, כלומר שהוא אחד בעולמו ואין זולתו.] וכ"כ הסמ"ק (מצוה ב) רק על אל יחיד, ויובא בסמוך (אות ג), וכן הוא גם באבודרהם (סדר שחרית בביאור ק"ש ד"ה והטעם שאין) בפשט המילה אחד דכתב וז"ל, ואומר שמע ישראל. ונהגו לאומרו בקול רם, כדי לעורר הכונה בפסוק הראשון, שבו עיקר הכונה. וגם הוא דרך עדות, כאלו כל אחד אומר לחבירו, שמע שאני מאמין, כי ה' אלהינו, הוא יחיד בעולמו וכו'. ע"כ. ובהמשך שב ומבאר את פשט המקרא וז"ל, ושלשתן ישנן בפסוק הזה, שמצוה על כל איש ישראל לשמוע הדבר הזה, ולהבין אותו, לדעת כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו , ולקבל עליו עול מלכותו. עכ"ל. הרי שגם הוא פירש את כל הכוונה הנצרכת בק"ש, ולא הזכיר את אי מורכבותו, או איזה חלק מפרטיה כלל, לאמור דס"ל שאינו בכלל המילים ה' אחד. וכן המאירי (ברכות דף יג ע"ב ד"ה מאחר) כתב וז"ל, מאחר שפסוק ראשון צריך לכונה יתירה, מצוה לקורא שיאריך באחד וכו'. ושיעור הארכתו בדל"ת הוא, עד כדי שיצייר בלבו היותו ית' מולך על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם וכו'. ע"כ. והיות והוא מבאר שם את כל דיני וכוונות ק"ש, מבואר א"כ שלדעתו זהו כל שצריך לכוון. וניחא בגמ' דשפיר יש לומר שכוונתה שיאריך בד' וכו', הוא דבר חסידות ואינו פשט המילה אחד, היינו שיכוון כן לתוספת מצוה, חוץ מפשט המקרא שעליו כבר אמרה הגמ' קודם שחובה לכוון בפסוק ראשון את הבנת המילים [וכן נימא בסידור רש"י (סימן יד)], אך המאירי שמפרש כאן את כל סדר קריאת שמע, ולא הזכיר את פשט המילה על אי מורכבותו וכו', אלמא דס"ל שאינו חלק מהמצוה. וכן בספר על הכל (סימן ב) כתב וז"ל, ולר"י נרא' שצריך להפסיק בין י"י אלהינו לי"י אחד, דפשטי דקרא הכי הוא, שמע ישראל י"י אלהינו, פי' ששמו י"י אלהינו, ומי ששמו י"י, הוא אחד, והיינו קבל' מלכות שמים. עכ"ל. ואף שבו היה מקום לומר שכוונתו אחד גם לאי מורכבות, ברם היות והוא הרחיב שם, מה לכוון באמירת המילים, ואיך לפסקם, ועוד, ולא הזכיר מעניין היחוד הגמור, הרי זה מורה דס"ל שאין זה בכלל המצוה. ועוד הכי הוא לו שם (סימן כד). ובמפרשי התורה מן הראשונים שפירשו שמע ישראל על אל יחיד גרידא, ראיתי כן רק לרשב"ם (דברים ו,ד) וז"ל, ה' הוא לבדו אלהינו, ואין לנו אלוה אחר עמו.

שיטות מעורבות

ג. בחזקוני (דברים ו,ד) עמד לבאר את הצורך בכפילות השמות בפסוק שמע ישראל וגו', ובפירוש קמא ביאר, ה' הוא אלהינו בהוה, וגם יהיה לעד, וזהו ה' אחד "ובעניין זה הוא אחד, כלומר יש בו לבדו אחדות כזה, מה שלא היה ולא יהיה כן בשום דבר שבעולם". ע"כ. כלומר דיבר על אחדותו שהוא מעל הזמן, ושזה מיוחד רק בו יתעלה. אך לא כתב כן אף לשאר חלקי אי המורכבות, ושמא זה כלול בזה. ובסמ"ג (עשה ב) כתב שה' אחד היינו אל אחד, ושאין עוד כמותו, בשונה ממלך שאינו יחיד לפי שיש מלך אחר. ואף בשונה ממלאך שירד לארץ, שאמנם הוא יחיד בארץ, ברם למעלה יש כמותו, ועל כן אינו אחד. ושהרס"ג הוכיח כן והאריך, ושדי בזה. עכת"ד. והנה לנו שדעתו לכאורה רק לגבי אל יחיד. אך בהמשך כתב כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה, כי יוצר הכל הוא אחד מיוחד, כמו שנאמר ה' אחד. עכ"ל. ובפשטות "מיוחד" היינו שלימות היחוד, וראה כאן בהערה כדי לעמוד על דעת הסמ"ג נעתיק את לשונו (עשה סימן ב), מצות עשה להאמין ולשמוע, היא הקבלה, שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם, שנאמר (דברים ו,ד) שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. שמע, כמו תקבל, וכן אתה תשמע מן השמים. וצריך שיאריך בדלי"ת, עד שיגמור בכוונתו מחשבה זו שבארנו. ולא יאריך בא' דאחד, שלא יראה כאומר אי אחד. וזה האחד אינו כשאר האחדים, שהמלך הוא אחד בארצו, אבל אינו אחד מכל צדדין, כי יש בארצו אנשים שהם אנשים כמותו, ובשאר ארצות יש מלכים כמותו. ואם מלאך מן השמים ירד למטה לארץ, הנה המלאך ההוא אחד בארץ, אבל אינו אחד מכל צדדין, כי יש בשמים מלאכים כמותו. אבל ה' אלהינו אינו כך, הוא אחד מכל צדדין. ורב סעדיה כתב להשיב לכופרים שאומרים שהם שנים או שלשה, אם לא יוכל האחד לעשות מעשה אלא בעזר חברו, הרי שניהם חלשים. ואם אחד מהם יכול להכריח את חבירו, הרי שניהם מוכרחים. ואם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה, וביקש אחד להחיות אדם, והאחד בקש להמיתו, ראוי שיהא האיש ההוא מת חי, חי מת לאלתר כהרף עין. ואם יוכל האחד להסתיר דבר מחברו, הרי שניהם אינם חכמים. ואם לא יוכל להסתיר, הרי שניהם נלאים. ועוד כתב [היינו הרס"ג בהאמונות והדעות] להשיב לאותן שפוקרים על "נעשה אדם בצלמינו", כי דרך שפת לשון הקדש, שהגדולים מכנים עצמן לשון רבים, אף על פי שהם יחידים, כמו אוכל נכה בו, ובדניאל (דניאל ב,טו) פשריה נאמר קדם מלכא, ובמנוח (שופטים יג,טו) נעצרה נא אותך. עד כאן דבריו. [נשים לב, שעד כאן כתב בביאור היחוד, רק שהוא אלהים יחיד.] ועוד האריך [הרס"ג] מאד בעניין הייחוד, ואין צורך כל כך להאריך, כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה, כי יוצר הכל הוא אחד מיוחד, כמו שנאמר ה' אחד, ונאמר (דברים ד,לה) אתה הראת לדעת וגומר, ונאמר (שם,לט) וידעת היום והשבות וגומר, ונאמר (שם לב,לט) אני אני הוא, ואין אלהים עמדי, ובמקרא יש מקראות רבות כאלו. עכ"ל.

ולכאורה לא מובן מה למד ברס"ג, הרי לרס"ג ביחוד ה', מלבד החלק שה' הוא אלהים יחידי, יש עוד חלק של שלילת המורכבות. ובדברי הסמ"ג מבואר שאינו בא לחלוק על הרס"ג, רק שא"צ כל כך להאריך. ואם היה עוצר בזה, היינו מעלים את דבריו עם הרס"ג, ובפרט שכתב "אחד מיוחד", וזה מורה שמתכוון לאי מורכבות. אלא שהוא פירש למה לא צריך להאריך, כי כולם מאמינים בפסוקים שמביא שם, ומהם שנאמר "ה' אחד", והרי לעיל עתה פירש שפירוש מילים אלו הוא אלהים יחיד, ולא הזכיר כלל את אי המורכבות, ואם כן, כן הוא לומד גם בשאר הפסוקים שהביא, וזה שלא כרס"ג, מכל וכל. וגם לא יתכן מעוד צד, שבודאי את שלילת המורכבות על פרטיה, אין יודעים ההמון. ולכאורה הסמ"ג היה סבור שהכל דבר אחד בענין היחוד, וכל עניני אי המורכבות כלולים במה שהוא כתב, ואם כן הוא, זה בודאי אינו, שיש כאן שני חלקים, האמונה באל אחד, ושאינו מורכב, וצריך לי עיון בדעתו דעת עליון. . [ונמשך אחריו הסמ"ק (מצוה ב) שהביא את פירוש הרס"ג, אך את הסיפא הנ"ל לא כתב. וכאמור לעיל הרס"ג בודאי שלא פירש כן, שהרי ביאר שאחד הוא ביחוד גמור, וכנראה הסמ"ק נמשך אחר הסמ"ג וכדרכו, ולא ראה את הרס"ג במקורו, ולכן כתב בשם הרס"ג לפרש אל יחיד. ולכן השמיט את הסיפא של הסמ"ג שכתב, "אחד מיוחד" שזהו שלם בתכלית בקיצור.]

החינוך שיטה אמצעית, יחוד ה' היינו אלהים יחיד, ושלילת המורכבות כלולה במצות האמנת מציאותו

דעת החינוך שפרטים אלו של אי מורכבותו כלולים במצות האמנה במציאות ה', כמו שכתב במצות האמנה במציאות האל (מצוה כה) בזה"ל, דיני מצוה זו, כגון מה שמחוייב עלינו להאמין עליו שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו. ושאין בנו כח ושכל להשיג ולהגיד גדלו וטובו, כי לרוב מעלתו, הודו לא יושג רק לעצמו. ולשלול ממנו בכל כחנו כל חסרון, וכל מה שהוא הפך כל שלמות, וכל מעלה. והענינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא, שלם, בלתי גוף ולא כח בגוף. כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא, לא ישיגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בענין זה, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלהות, אשרי הזוכים אליה, כי אז יקיימו מצוה זו על בוריה. עכ"ל. והיינו שזהו הידור במצוה, כמו שלעיל שם כתב שידיעת האמנה במציאות האל היא מצוה מן המובחר, וזה לשונו, ואם יזכה לעלות במעלות החכמה, ולבבו יבין, ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמונה הזאת שהאמין, אמת וברור, אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקיים מצות עשה זו מצוה מן המובחר. עכ"ל. [ברם צ"ע בדבריו, כי במצוה זו גופא של יחוד ה' כתב (מצוה תיז) וז"ל, שנצטוינו להאמין כי השם יתברך, הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שיתוף. ע"כ. הרי שלא הזכיר כלל את פרטי היחוד במצוה זו, ולמה נטה קו מהרמב"ם, ושמם תחת מצות האמנה במציאות ה', ולא במצות יחוד ה', שלכאורה שם מקומם, וכמו שעשה הרמב"ם? ולכאורה דין גרמא, שנמשך במצות יחוד ה' אחר ספר המצוות, כמו שניכר מלשונו וראיותיו הנ"ל שהובאו רק בספר המצוות להרמב"ם, ושם לפום ריהטא דברי הרמב"ם הם רק לגבי שה' יחידי ולא לשאר חלקי היחוד, ולא השווה את הדברים יחד עם המשנה תורה. ועוד צ"ע, למה שם בנפרד מצוה שלא להאמין זולתו, כמו שביאר בריש הקדמתו וז"ל, המצוות התמידיות, א. להאמין בשם. ב. שלא להאמין זולתו. ג. לייחדו וכו', והנה המצוה להאמין בה', היא מצוה כה הנ"ל, ושלא להאמין בזולתו, היא מצוה כו. והחילוק בין האמנה במציאותו, לבין האיסור להאמין בזולתו, מבואר בדבריו (בפרטי מצוה כו), שאף המאמין שה' הוא האלוה, אסור להאמין שה' נתן כח לאיזה כח להיות שולט. והתוספת ביחוד על האמנה במציאותו היא לאפוקי שיתוף, וכך למד בו המשנה ברורה (בריש הספר סימן א ביאור הלכה השני). וזה לכאורה נגד הרמב"ם, וצריך לעיין בכך. זאת ועוד חולק על הרמב"ם שאין חובה לדעתם, אלא היא מצוה מן המובחר, ולרמב"ם הוי חובה לדעת, וכדלעיל.]

אתה הראת לדעת, שדעת רוב רובם של רבותינו הראשונים, שמצות יחוד ה' דקריאת שמע, היא מצות עשה, הן על כך שה' הוא אל יחיד, אין זולתו. והן על כך שהוא אחד באחדות גמורה מכל צד, ועל כן כן עיקר לדינא. [מעתה מה מפליאים דברי הרש"ר הירש (דברים פרק ו פסוק ד) שבתחילה ביאר את פסוק זה דה' אחד, שלהורות בא שה' הוא אל יחיד, הוא הכח היחידי המביא את הטובות בעולם, וגם את הרעות, ולכן נאמר "ה' אלהינו", לכלול הן את החסד בעולם, שעליו מורה שם הויה, והן את הדינים בעולם, שעליהם מורה שם אלהים, הכל מה"אחד", לאפוקי מהעבודה זרה, שזה היה שורשה, הסתירה בין הטוב בעולם לרע בעולם, שגרמה להם לסבור שיש שתי אלהויות בעולם ויותר. ואחר שהאריך בזה, כתב וז"ל, אולם בעלי החקירות העיוניות שבין ההוגים, ייחסו משמעות נוספת למאמר "ה' אחד". לדעתם, מאמר זה בא להודיענו דבר על עצמיות ה', על מהות הווייתו. וכך פירשו הם את תואר ה"אחד", לא אחד ויחיד שאין זולתו, אלא אחד ואחיד במהותו, פשוט שאיננו מורכב. כסבורים היו שמאמר זה הוא מפתח לפרדס, והוא מעמיד אותנו על סוד מהותו של ה'. אולם כמיטב ידיעתנו, אין להם על מי שיסמוכו בין חכמינו ז"ל. ולא עוד, אלא שיטתם גורמת שאחדות ה', שהיא הבסיס היסודי של כל מחשבותינו, נעשית עקרה [מלשון עקרות] לחיים. ולדעתנו נתעלמו מעיניהם גבולות ההכרה האנושית. עכ"ל הפלאית. ואין זאת אלא שנתעלם ממנו האמור. גם דין גרמא ללשונו החריפה, שכתב בנ"ל בזה"ל, וכך פירשו הם את תואר ה"אחד", לא אחד ויחיד שאין זולתו, אלא אחד ואחיד במהותו, פשוט שאיננו מורכב. עכ"ל. הרי שסבר בדעת בעלי ההגיון, שפסוק זה בא להורות רק על שלילת ההרכבה, ולא על כך שה' הוא אל יחיד ואין זולתו. וזה אינו, כי כאמור הם כתבו להדיא שמצוה זו כוללת גם שהוא אל יחיד. ואף אילו לא היו מפרשים כן, דבריו פלאיים, כי המורכבות כוללת שאין זולתו, בק"ו בן בנו של ק"ו, וכמו שגם בעלי ההגיון עמדו על כך באורך וברוחב ובראיות ואכ"מ.]

הוכחה מכוונת התפילין

ד. איברא דלאידך גיסא יש להוכיח מן השו"ע בהלכות תפילין (או"ח סימן כה סעיף ה) והוא מלשון הטור (שם), שמצות יחודו כוללת רק שה' הוא אלהים יחידי, שהנה ז"ל, ויכוין בהנחתן, שצונו המקום, להניח ארבע פרשיות אלו, שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים. על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור יציאת מצרים, על ידי נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, שהוא יחיד בעולמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. עכ"ל. ולכאורה נראה שהם למדו, שיחוד ה' כולל רק את הענין שהאלהים שולט יחידי, ולא את כל שאר הפרטים שכלל הרמב"ם ביחוד ה', שאינו גוף, ואינו מורכב וכו'. שזה כל מה שהזכירו ביחוד "שהוא יחיד בעולמו, ואשר לו הכח והממשלה וכו'". וכדברי הטור כן כתב גם השל"ה (חולין פרק תורה אור אות עח) בשם אבא מורי (עמק ברכה סימן טז) [שהיה תלמיד הרמ"א], והוסיף מעט וז"ל, ויכוין בהנחתן וכו', ואשר לו היכולת והכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, כמו שעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ביציאת מצרים, ואין בהם מי שיאמר לו מה תעשה. והכי פסקו האחרונים בכוונת מצות תפילין, כגון הלבוש (שם סעיף ט), הא"ר (ס"ק ט), שו"ע הרב (ריש הלכות תפלין), חיי אדם (ח"א כלל יד סעיף כז) קיצור שולחן ערוך (סי' י סעיף י), הבא"ח (הלכות ק"ש), ערוך השלחן (סעיף ח) ועוד.

הוכחה מכוונת המילה "אחד"

עוד לכאורה יש להוכיח הכי מן קמאי, שיחוד ה', היינו אלהים יחידי ולא שאר פרטים, מדנמצאו ראשונים רבים שכתבו שבקריאת שמע בעת שיאמר "אחד", יכוון שה' שולט יחידי בארבע רוחות השמים, ולא הזכירו את שאר פרטי יחוד ה', שאינו גוף, ואינו מורכב, ואינו בזמן, ותאריו משלים וכו'. ותחילה הכי הוא בשלחן ערוך (קריאת שמע סימן סא סעיף ו) וז"ל, צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. עכ"ל. והוא העתק לשון הטור במקום. וכ"כ עוד ראשונים רבים, כגון רבינו יונה (ויעלו הדברים יחדיו, כי רבינו יונה הוא גם מקור לדברי הטור בתפילין הנ"ל) בספר היראה (בק"ש) וז"ל, ויאריך בדל"ת, עד שיחשוב בלבבו, שבורא עולם הוא מלך למעלה ולמטה בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, ממזרח וממערב מצפון ומדרום ותהום רבה, ומאתים וארבעים ושמונה אברים שבו. ואם לא יוכל לכון כל כך, יכון, השם שהוא עתה אלהינו, עתיד להיות אחד. ע"כ. ועוד לו במיוחס לו בשערי עבודה כתב וז"ל, והכונה באמרו יי' אחד, יכוין במלת יי', כלומ', מי ששמו יי', שקבלנו עלינו עול מלכותו, וקבלנו אותו למלך שופט עלינו, הוא אחד. והכונה באחד, שהוא אחד בשמים בארץ ובארבע רוחות העולם. עכ"ל. וכן הביא הב"י (או"ח סימן סא) את תלמידי דרבינו יונה (ברכות דף ז ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ובלבד) שכתבו, ואומרים רבני צרפת, דמכאן נראה, שצריך להאריך מעט בחי"ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ, ובדלי"ת יאריך גם כן כשיעור שימליכהו בארבע רוחות העולם וכו'. ועוד הביא הב"י (שם) שכ"כ הסמ"ק (סי' ב) צריך לכוין באל"ף, שהוא אחד. ובחי"ת שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ, הרי ח'. והדלי"ת, רמז לד' רוחות. ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד. ע"כ.

וכן נמצאו עוד ראשונים שכ"כ, דהכי הוא בסידור רש"י (סי' יד) דכתב, אבל בדלי"ת יאריך עד שיעור שיעשנו בלבו יחידי בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם וכו'. ולא יאריך יותר מדאי, אלא עד דמחשב בארבע רוחות הארץ, להאמינו בכל הילודים, על שם כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים. ובארבע רוחות והתהום ליחדו בכולן, על שם, ומתחת זרועות עולם. ובארבע רוחות הרקיעים, כדי להודיע שאין בכולן אלא רשות אחד וכו'. עכ"ל. וכ"כ הרוקח (סימן שכ) וצריך להאריך באחד ובד', ובלבד שלא יחטוף בח'. וצריך להאריך שיחשב מלכות שמים למעלה ולמטה ובד' רוחות. ע"כ. וכ"כ בפסקי ריא"ז, ובפסקי הרי"ד (ברכות יג ע"ב), ובאשכול (הל' ק"ש) וכ"כ הראבי"ה (ברכות סי' מו) שהביא את דברי הגמ' שתמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות, והוסיף, וצריך להרהר בלבו בכל ענין הזה, להמליכהו בקרותו הפסוק, ולהרהר שהשם הוא היה הוה ויהיה. ע"כ. והרא"ה (שם) ביאר גמרא זו וז"ל, פי', בחית ימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ד' רוחות העולם, כלומר כי הוא יתעלה המשגיח ממכון שבתו על כל בריותיו. וכ"כ בסמ"ג (עשה ב) ובמחזור ויטרי (סימן יב) שבאחד יכון, שארבע רוחות העולם, וארבע רוחות התהום, וארבע רוחות הרקיעים, אין בכולם אלא רשות אחד. וכן הוא באבודרהם (סדר שחרית בביאור ק"ש), וכ"כ הנימוק"י (ברכות יג ע"ב) על דברי הגמ' "תו לא צריכת" פירש, שתאריך שיעור שתחשוב בלבך שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. ע"כ. וכן בשבלי הלקט (סי' טו), וברבינו ירוחם (נ"ג ח"ב) כתבו כתוכן דברי הגמ'. וכן כתב במנורת המאור (נר שלישי סי' צו) וצריך להאריך בדל"ת דאחד, שעור שיכון בו, הקדוש ברוך הוא, יחיד ומולך בארבע רוחות העולם ולמעלה ולמטה, כדגרסינן בריש פרק היה קורא, תניא סומכוס וכו'. ע"כ. וכ"כ בספר השולחן (הל' ק"ש שער שני), ובנמוקי יוסף (ברכות יג ע"ב) שכוונה זו היא קבלת עול מלכות שמים. ולכאורה חזינן דכל הני ס"ל שמצות יחוד ה' היא שהוא האלהים היחידי, ולא כלול בזה שאינו גוף ושאינו מורכב וכו', כל הנזכר ברמב"ם ודעימיה הנ"ל.

דחיה

ה. ברם יש לומר דאינו כן [ותחילה נכתוב את תורף התירוץ, ואח"כ נסמכו ביתדות בעז"ה] בשני הדינים, שהנה לגבי הראיה מכוונת ק"ש במילה אחד, י"ל שכוונה זו שנזכרה בגמ' ובראשונים, אינה פירוש המילה "אחד", אלא דבר חסידות להוסיף בעת כוונת ק"ש, חיזוק יתר בהמלכת ה' עליו [שזו עיקר מצות קריאת שמע היוצאת מהמילים "ה' אלהינו"], שבעת אומרו יחוד ה' [שהיא המילה "אחד"] ימליך את ה' על כל חלקי הבריאה שהוא שולט יחידי בהם. ואין כוונת השו"ע להורות כאן מהו יחוד ה' [שלא פירש כאן את המילה "אחד"], אלא הוסיף דבר כוונה שנכון לכוון בעת אומרו "אחד", תוספת המלכתו בחלק אחד מיחוד ה'. וההוכחה לכך, שכן כולם מודים שכוונת פשט המילים של שמע ישראל וגו', הוא לעיכובא, ואילו הכוונה הנזכרת שה' אחד בשמים ובארץ ובז' רקיעים, כולם אמרו שהיא דבר חסידות. ועוד, שגם הרמב"ם ודעימיה שפירשו להדיא את פשט המילה "אחד" על שלימות אחדותו, הם בעצמם כתבו לכוון כוונה זו, שה' אחד בשמים ובארץ ובז' רקיעים, מה שמכריח את האמור.

ולגבי הראיה מכוונת הנחת תפילין, נמי יש לדחותה, היות ועצם חידוש דברי הטוש"ע שיכוון בעת הנחת התפילין זכר ליציאת מצרים המוכיח על יחודו, העיקר הוא זכר יציאת מצרים, ומה שהוסיפו שיזכור יחוד ה', זה נתווסף אגב, ואין זה עיקר, וממילא כל מה שכתבו על יחוד ה', אין זהו מצוה, אלא הוספה שהוסיפו, ועל כן אינה הוכחה שיחוד ה' הוא מסוג פלוני או אלמוני. ואילו היו אומרים הני קמאי שיחוד ה' הוא שלטון, היתה ראיה שהם חולקים על הרמב"ם ודעימיה, ברם עתה שהם כתבו שיחוד ה' שיש לו שילטון מוכח מיציאת מצרים, גם הרמב"ם מודה לזה, ובפשטות נימא בהו, דגם הם מודים שיש עוד חלקים ליחוד ה', והם לא נגעו בכך עתה, כי אין זה מקומם כאן.

כוונת ק"ש

ו. ועתה נבא בהרחבה לדחות את הראיה מכוונת ק"ש, ולצורך כך נשוב ונעתיק את לשון השלחן ערוך (קריאת שמע סימן סא סעיף ו) וז"ל, צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. עכ"ל. וכאמור הוא העתק לשון הטור במקום. והנה נודע שהלשון "צריך", אינו חיוב, אלא לכתחילה, והיינו שכוונה זו היא דבר חסידות. וכן מבואר במקור הדין במסכת ברכות (דף יג ע"ב) תניא סומכוס אומר, כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו וכו'. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חזייה דהוה מאריך טובא, אמר ליה, כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות, תו לא צריכא. ע"כ. ומדאמרו "מאריכין לו ימיו ושנותיו", מבואר שהוא דבר חסידות. ותקשי הן הלא כוונת פירוש מילות ק"ש הוא לעיכובא ולא חסידות, וכדפסק הרמב"ם (ק"ש פ"ב ה"א) הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובה. והשאר, אם לא כיון לבו וכו' יצא. והוא שכיון לבו בפסוק ראשון. עכ"ל. והכי נפסק בשו"ע (סוף סימן ס), ואם זהו פשט הפסוק, למה אמרו שחסידות לכוון כן. ולהאמור פשוט שיש כאן שני דינים, הראשון לעיכובא, והוא כוונת פירוש המילים של ק"ש, ומהו פירוש המילים שמע ישראל וכו', לא עסקו בכך הרמב"ם והשו"ע. אולם ישנו דין שני בכוונת קריאת שמע, שהוא דבר חסידות, והיינו להאריך בק"ש באמירת אחד, ובשעת אמירת המילה לקבל את ה' עלינו למלך גמור, שלו שלטון יחידי, ולזה ניתן להאריך מאוד בכוונה. [שאמנם המלכת ה' עליו בק"ש היא לעיכובא (וכדלהלן סעיף יא), אך אורך ההמלכה, ופרטי כוונה זו, הן חסידות.] ועל כן נתנו חז"ל שיעור, ושאין צורך יותר מכך, והוא שימליך את ה' שהוא יחיד בעולמו, ומושל בד' רוחות העולם, ודיו. ומעתה מש"כ בשו"ע הנ"ל שיאריך בחי"ת כדי שימליך וכו', לא נכתב כאן שזהו פירוש המילה אחד, אלא זו סוגיא אחרת של חסידות במצות המלכת ה' עליו ועל העולם.

והכי יוצא מבואר מדברי הרמב"ם (ק"ש פ"ב) שבריש הפרק פסק, הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. ובמרחק בהמשך (הלכות ח,ט) פסק, וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא . כיצד ידקדק, ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח. לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים, בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה, והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה, כגון "בכל לבבך", קורא "בכל" ושוהה, וחוזר וקורא "לבבך". וכן "ואבדתם מהרה", "הכנף פתיל". וצריך לבאר זיי"ן של "תזכרו". וצריך להאריך בדל"ת של "אחד", כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות וכו'. עכ"ל. הנה לנו, שהדין להאריך בד' שימליכו בשמים ובארץ ובארבע רוחות, אינו פשט המילה, אלא הוא תוספת כוונה לדקדוק מצוה, ואינו לעיכובא. וכפי שכתב בריש ההלכה מה הם הדיקדוקים בק"ש, ושאם לא דקדק יצא. וגם כתב לשון "צריך להאריך" ונודע שלשון צריך אינו לעיכובא. ולכן גם שמם בשתי הלכות שונות, זו בהלכה א, וזו בהלכה ט, שכן הם שני דינים שונים. ובזה גם יבואו דברי הרמב"ם יחדיו, שהראנו לדעת לעיל שפירש בכמה דוכתי את פירוש המילה "אחד" על שלימות היחוד, ואילו כאן הזכיר רק כוונת אל יחיד? ואין זאת אלא שזה פשט המילה, וזו תוספת כוונה. ונמצא מבואר, שדברי הגמרא לכוון שימליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות, אין זהו פשט המילה "אחד", אלא תוספת כוונה לדבר חסידות.

ובדרך זו ייושבו גם דברי ספר הרוקח, שכבר הבאנו דבריו לעיל שכתב בהלכות חסידות (שורש היחוד סוד"ה בריש מדרש), ובספרו ספר השם (עמוד ו) כדברי הרמב"ם, שיחוד ה' כולל גם את אי מורכבותו על חלקיהן, ומאידך איהו גופיה בספר הרוקח (ברכות סימן שכ) כתב וז"ל, וצריך להאריך שיחשב מלכות שמים למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר. וכן פסק רבא הלכה. וכוותיה עבדינן דהוא בתרא. וכן רב נחמן ורב יוסף לא מצרכי אלא פסוק ראשון זהו קרית שמע של רבי. עכ"ל. [ועוד ראה אליו בפירושי סידור התפילה לרוקח (קדושה של מוסף עמוד תקעב) ועוד שם (ר"ה סוף מלכויות סוף אות קלב).] והרי שהזכיר את הכוונה שיכוון באומרו ה' אחד לגבי אל אחד, ולא הזכיר את אי מורכבותו? ואין זאת אלא שעתה בא להוסיף דבר חסידות בכוונת קריאת שמע, ברם מהו פשט הכתוב המחוייב בכוונה, זה כבר ביאר במקום אחר.

והכי עולה נמי מדברי כד הקמח (ערך יחוד השם) דמחד תפס כרמב"ם במושלם בענין יחוד ה', על כל פרטיו באורך. ומאידך (שם) באמירת ק"ש כתב, שיצייר בלבו ומחשבתו שהוא יתעלה מלך יחיד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. ע"כ. ואי "אחד" היינו אי מורכבותו וכו', מדוע השמיט זאת כאן, וזהו פשט המילה? וכעביד איהו גופיה נמי בפירושו על התורה (דברים ו,ד) על הפסוק שמע ישראל שכתב וז"ל, לכך הוצרך לומר, ה' אלהינו ה' אחד, להורות ה' שהוא אלהי ישראל, הוא אחד, והוא לבדו נקרא ה' אחד, ואין זולתו ברוך הוא, שאחדותו שלמה מכל צד, בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו באחדותו דומה לא בעליונים ולא בשפלים, ועתיד שיהיה בכל האומות אחד, כענין שכתוב (זכריה יד,ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. עכ"ל. וכן הוא לו עוד בכד הקמח (ריש יחוד השם) דכתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו,ד), הזכירה תורה פרשת שמע אחר עשרת הדברות, לבאר כי בדבור (שמות כ) אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד. וכן דרשו ז"ל, רבי נתן אומר, מכאן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות וכו'. לכך הוצרך לומר ה' אלהינו ה' אחד, להורות, כי ה' שהוא אלהי ישראל, הוא לבדו נקרא ה', והוא אחד ברוך הוא וברוך שמו, שאחדותו שלימה מכל צד ומכל פנה, בלא שום הרכבה בעולם. ואין לו דומה באחדותו, לא בעליונים ולא בתחתונים. ע"כ. ועוד ראה אליו בכד הקמח (ערך לולב ד"ה ודבר ידוע). ולהדיא שפירוש הפסוק הוא גם שאינו מורכב וכו'. וחזינן דמחד תפס כרמב"ם בפירוש אחדות ה', ומאידך בכוונת ק"ש לא הזכיר מזה דבר, רק שלטון ה'? ולהאמור אתי שפיר, דהא פשט המילה, והא תוספת כוונה לדבר חסידות.

ומעתה נימא הכי בכל הני ראשונים הנזכרים שכתבו שיכוון באומרו "ה' אחד", שה' אחד בשמים ובארץ ובד' רקיעים, שבאו לדבר חסידות, ולא לפשט המילה, ובאמת יודו שפשט המילה הוא ה' אחד הוא באחדות גמורה, ורק שלא עסקו בכך עתה, וראה בסמוך.

ראשונים החולקים

ז. ברם תירוץ זה לא יכון בדברי רבינו יונה ודעימיה הנזכרים לעיל (סעיף ב אות ב), שפירשו את פשט הכתוב "ה' אחד", רק על כך שה' הוא אלהים יחיד, ולא על שלילת המורכבות. ולדרכנו שהעמסנו בכל הני ראשונים שיעלו עם הרמב"ם ודעימיה, פירשנו שהכוונה באחד שהוא אלהים יחיד ושלם שאינו מורכב, ולהידור מצוה יכוון פרטיה, שהוא אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות, ואילו ברבינו יונה ודעימיה מבואר שלא כן, אלא כל הכוונה באחד היא רק הנ"ל, ולא על אי מורכבותו. וכיון שכן הוא בדעתם, ממילא יש מקום לטעון לאידך גיסא בכל הראשונים דלעיל לגבי כוונת ק"ש, דהכי אף הם ס"ל כרבנו יונה ודעימיה, וממילא אין הכרח בדעתם כמאן ס"ל.

יסוד המחלוקת

יסוד המחלוקת הוא בפשט המילים ה' אחד, כי הפשטות היא רק על שה' הוא אלוה יחידי, שאין כמה אלהויות, ברם הרמב"ם ודעימיה סוברים שהכוונה גם לאי מורכבותו וכו', שלו אחדות גמורה, משום שכך הם מבינים את פשט המילה "אחד", אחדות גמורה. וכמו שכתב להדיא בשו"ת הרשב"א (החדשות מכת"י סי' שסח) להשיב לכופר וז"ל, חזר עוד וטען [הכופר], ואנה מצאת אתה בכל ספריכם, בין בספר תורה, בין בספרי התלמוד, שהוא ית' אחד על הצד שלקחתם אותו, שאין בו רבוי ואחדות? אמרתי, נתבאר זה באור אמתי באמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כאן העמידנו על היחוד, והזהירנו לשמוע ולהבין מצד החקירה האמתית, ונקבל להאמין וכו'. ואחר החקירה וההבנה, נאמין כי הוא ית' אחד. ואי אפשר להוציא בלשון מלה שוללת הרבוי בשום צד, יותר ממלת אחד. עכ"ל, ועע"ש שמאריך בשלימות יחודו. וכן מבואר בעוד ראשונים שיובאו להלן (אות ט) ע"ש.

ובודאי שיש קשר לכך שהם ידעו את אחדות השם מתוך ההוכחות הפילוסופיות, וכמו שהאריכו בזה, ושזהו חלק מן המצוה לדעת את יחוד ה', כנאמר "שמע", וכאשר יובאו דבריהם להלן (סעיף יד). ועוד שמא דין גרמא להו, דאי יחוד ה' בא רק לאלהים יחיד, א"כ תיפוק ליה משום ל"ת דלא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכך קצת מורה לשונו של הרמב"ם בריש יסודי התורה (פ"א הלכות ו,ז), וכן לעיל מינה (בסדר המצוות שבריש הפרק) דכתב הרמב"ם וז"ל, הלכות יסודי התורה וכו' א, לידע שיש שם אלוה. ב, שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה זולתי י"י. ג, ליחדו וכו'. עכ"ל. ומשמע שיחוד ה' היא תוספת על שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה זולתי י"י, ואי יחוד ה' היינו שהוא אלהים יחיד ואין עוד אלהים, היינו הך. שוב ראיתי את המהר"ל בניב"ע (נתיב העבודה פ"ז) שלמד כן בפשט הפסוק משום הכפילות בפסוק וז"ל, כי לכך לא אמר שמע ישראל ה' אלהינו אחד [ללא שנית ה' אחד], כי אין האחדות הוא מצד מה שהוא ית' אלהינו, כי במה שהוא אלהינו ושמו מיוחד על ישראל, אין נראה האחדות, כי אחדותו ית' מה שאין לו יתברך צירוף אל דבר, ואילו מה שאמר "אלהינו", בשם הזה יש צירוף אלינו. [וזו סתירת האחדות.] ולכן צריך עוד לומר "ה' אחד", כי אחדותו בעצמו מבלי צרוף כלל. עכ"ל. וכ"כ האברבנאל על התורה (דברים ו,ה).

מקור הצורך בכוונת התפילין

ח. ועתה נפן לראיה מכוונת התפילין, ובאמת צריך עיון מנין הוציאו חיוב לכוון בעת הנחת התפילין את יחוד ה', והטור שהוא המקור לא כתב מקור לפסקו, גם הב"י לא הראה שום מקור. [מה שציין בבאר הגולה לרבינו יונה, והנה הוא לו בברכות (דף ח ע"א מדפי הרי"ף ד"ה הרוצה), הוא מקור לפרט בדברי הטור, שה' ציוה להניחם על הזרוע כנגד הלב וכו', ולא לענין יחוד השם, כי רבינו יונה שם לא דיבר בזה, ובכלל לא כתב שיכון בעת הנחת התפילין לכך.] אולם הב"ח במקום הפנה כאן לדברי הטור במקומות נוספים (סימן ח, ולסימן תרכה) שכתב בדומה לכאן, שיש לכוון במצות ציצית לזכור את מצוות ה', ושיש לכוון בעת ישיבה בסוכה זכר ליציאת מצרים ולענני הכבוד. וביאר הב"ח, שדין זה הוא חידוש של הטור שלמדו מתוך פשט הפסוקים, דכתיב והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך וגו', יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכוונה שיכון בשעת קיום המצוה. ע"כ. דהיינו התורה כתבה שטעם מצות הנחת תפילין היא לזכור את יציאת מצרים, שעל ידי זכירה זו נקיים את כל התורה. וכן פירש הרמב"ן על התורה (במקום). ומעתה יש ללמוד כן אף מן הפסוק הסמוך שם (שמות יג,טז) שנאמר, והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך, כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים. וכ"כ הלבוש (סי' ח סעיף ט) לגבי כוונת הציצית דילפינן לה מקרא. וכן הפרישה במקום (סי' כה אות י) כתב על דברי הטור, שצונו המקום להניח ד' פרשיות, דכתיב והיה לאות על ידך. ע"כ. לאמור שלמד את פשט הפסוקים שהם הוראת התורה שהתפילין צריכים להיות לנו לזכרון על הכתוב בהם. וכ"כ העטרת צבי (סי' ח ס"ק יא) לפי שכתוב בפרשת ציצית למען תזכרו. וכאמור מרן הב"י (בסימן כה) לא הראה מנין הוציא הטור שיכון בתפילין, אולם בהלכות ציצית (סימן ח) על דברי הטור שכתב, ויכוין בהתעטפו שצוונו המקום להתעטף כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם, כתב, פשוט הוא. ע"כ. ושמא היינו שזהו פשט הוראת התורה. והכי ביאר את מרן השו"ג (ס"ק יא) הביאו כף החיים (ס"ק לא), כלומר זיל קרי בי רב הוא, דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וכו'. א"כ י"ל ששתיקת הב"י שלא להראות מקור לאלו דברי הטור, אף לענין תפילין היא כאמור, שכן מורה פשט פסוקי התורה, וכל כך פשוט הדבר שלא הוצרך להזכירו. וכן יוצא מבואר שמקור הטור מהפסוק, בדברי הפמ"ג (סי' תרכה א"א ס"ק א) שכתב, ובאמת כתוב מפורש (ויקרא כג,מג) למען ידעו דורותיכם וכו', וכן מבואר במחצית השקל (שם ס"ק א).

נמצא שמש"כ הטור בתפילין, ויכוין בהנחתן וכו', מקורו מכך שאמרה תורה, והיה לך לאות על ידך וגו', למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך וגו'. שנתנה התורה טעם למצות הנחת התפילין, כדי שנזכור את יציאת מצרים, ועל ידי זה תהיה תורת ה' בפיך, דהיינו תגרם שמירת התורה, והבין הטור, כיצד, על ידי זכירת יציאת מצרים תקויים התורה, כיון שנסי יציאת מצרים "מורים על יחודו, שהוא יחיד בעולמו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים, לעשות בהם כרצונו" עד כאן לשון הטור. דהיינו נסי יציאת מצרים מוכיחים את יסוד דת ישראל, וממילא מביאים לידי שמירת התורה. וא"כ המילים שבחר הטור שמורים על יחודו וכו', הם מילותיו של הטור, ואין לכך שום מקור אחר, וממילא אין שום מצוה לזכור את יחוד ה' בעת הנחת התפילין, אלא המצוה היא לזכור את יציאת מצרים, ומה שהוסיף הטור לזכור את היחוד, זהו לתוספת הסבר, מה התועלת בזכירת יציאת מצרים. וגם לדעת הטור, מי שלא יכוון כן, קיים את המצוה בשלמותה, ויכל הטור להשתמש במילים אחרות, וכלל לא להזכיר את היחוד, כגון לומר שיציאת מצרים מוכיחה את אלהות ה' והשגחתו וכדומה.

ובבואנו הלום שאין מצוה לזכור את היחוד בעת הנחת התפילין, אלא זו תוספת ביאור שכתבה הטור, אין שום ראיה ממנו שלומד שיחוד ה' הוא רק שה' אלהים יחידי, ולא גם על שלילת המורכבות, כיון שהטור כלל לא עסוק במצות יחוד ה', ואגב נסבה, שכל חפץ התורה לזכור בהנחת התפילין [לדעת הטור] את יציאת מצרים, ולא את יחוד ה', וכל מה שהזכיר הטור את יחוד ה', הוא כדי לתבל ולתת טעם בדבר.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה