אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - ג שער יחוד השם – הלכה › קיום שש מצוות תמידיות בבית הכסא

שלחן ערוך המדות - ג

שער יחוד השם – הלכה · קיום שש מצוות תמידיות בבית הכסא

כוונה לשם מצוה בבית הכסא

ד. לאור האמור בהלכה קודמת, היה מקום להתיר לקיים את מצוות יחוד השם, ומצות האמונה במציאות השם, במקום מטונף, כגון בבית המרחץ ובבית הכסא לחשוב על יחוד השם. ברם באמת יש לאסור זאת מצד אחר, משום שעצם החשיבה שהשם הוא האלהים, גם אם לא חושב על פסוק זה, אלא חושב שהשם הוא הכח היחידי השולט בעולם, וכדומה, עצם חשיבה זו היא הרהור בדברי תורה, האסור במקום מטונף, ולכן אסור הדבר. [ועיין בפנים במה שצידדנו אם יכוון לחשוב על יחוד הבורא, רק כדי לקיים את מצות היחוד, ועם כוונה נגדית שלא לשם מצות ת"ת, האם מותר הדבר.]

מצוות האמונה ויחוד ה' בבית הכסא

א. אחר עלות כל זאת בהלכה קודמת, בא נבא אל נידו"ד [שזו כל הסיבה שעסקנו בנושא זה בהלכה קודמת כדי לבא לכאן], מה הדין לקיים מצוות יחוד ה' והאמונה במציאות האל במקום הטינופת, שלכאורה לאור האמור מותר הדבר, היות והוכח, שמותר לחשוב על הבורא במקומות המטונפים (כדלעיל סעיף ב), ועוד הוכח לעיל, דליכא איסורא למיעבד מצוה במקומות המטונפים (כבסעיף קודם), וכאן קיל טפי, כיון שהוא במחשבה, ולא ניכר שעושה מצוה, וליכא ביזיון. וגם אם לא יעשה עתה, יפסיד עשייתה עתה, ובכה"ג קיל טפי, וכאשר נתבאר כל זה (סעיף קודם אותיות יב,יד), ואף לכוון לשם מצוה במקום מטונף שרי וכדלעיל (סעיף קודם אות יד) [אא"כ יהרהר מהי המצוה, ואת פרטיה, שאז יבא לידי איסור הרהור בד"ת.] ממילא לכאורה ה"ה בנידו"ד, לחשוב על הבורא במקומות המטונפים כדי לקיים את מצות האמונה, או מצות יחוד ה', שפיר דמי.

קיום שש מצוות תמידיות בבית הכסא

ברם דין זה שנוי במחלוקת, האם מותר לקיים את שש מצוות תמידיות [שבהם גם מצות האמונה ומצות יחוד ה'] במקום מטונף, או שאסור הדבר. ונביא את שיטות הפוסקים.

האוסרים וראיותיהם

תחילה וראש, עם האוסרים יעמדו כל הני אשלי רברבי הנזכ"ל (סעיף קודם) האוסרים לקיים מצוה במקומות המטונפים, ויחולק בין טעמי האיסור, כל מר כדאית ליה.

דוד המלך

בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד תנינא סי' קעא) הביא מספר אמרי דוד (מצוה כה כתר תורה ס"ק א), שהוכיח ממנחות (מג ע"ב) מדוד שבמרחץ הצטער שהיה ללא מצוות, ותקשי, שהיה יכול לקיים מ"ע של האמנה במציאות ה', הרי זה מוכיח, שאסור לקיים מצוה זו בבית המרחץ. וכן כתבו רבים וכדלהלן. אולם הלבושי מרדכי השיבו, שהיות ומצוה זו נעשית רק במחשבה, צערו של דוד היה דוקא על מצוות התלויות במעשה, שרק עליהן אנו מברכין אשר קדשנו במצוותיו, לפי שהמח יותר רוחני משאר אברים, ועל כן שאר האברים צריכים להתקדש יותר, לפי גודל ריחוקם, ועל קדושת שאר אברים הצטער דוד. ע"כ. וקילס את דחייתו בשו"ת אור דוד (יונגרייז סי' לא), שהיות והאר"י (הביאו המ"א סי' כא ס"ק ב) הוכיח חיוב לבישת ט"ק גם בלילה מדוד, דאל"כ גם בלילה היה לו להצטער שמחוסר מצוות הוא. ואילו לאמרי דוד אין ראיה, כי י"ל שקיים מצות מחשבה בבורא. ועל כרחך כלבושי מרדכי, שצערו של דוד היה על חסרון מצוות מעשיות. ע"כ. גם בשו"ת להורות נתן (ח"א סימן או אות י) כתב לדחות ראיה זו, שבודאי דוד המלך גם רחיצתו הייתה לשם שמים, כדאיתא בשו"ע (סי' רלא) בכל דרכיך דעהו, אלא שנצטער על שאינו מסובב בחפצי מצוה, כדאיתא שם בגמ' מנחות חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות בתפילין ציצית ומזוזה, ועל כך קאמר שנצטער דוד במרחץ. ע"כ. וע"ע בהקדמת ספר נטע בתוכינו (פרידמן בהקדמה עמ' יז). ועתה ראיתי בספר כנסת ישראל (עמ' יא) להגרי"ח סופר שליט"א שאחיו הגאון רבי ראובן סופר שליט"א הוכיח כאמור לאסור מדוד, ועוד הביא בהמשך שכ"כ גם בספר אמרי דוד (מצוה כה כתר תורה ס"ק א) לדחות את הראיה מתמיד (שנדון בה להלן בעז"ה), ושהראיה מדוד המלך היא ראיה ברורה. אולם הגרי"ח סופר השיב מדנפשיה בדומה לאמור, שהקפידה של דוד היתה כנזכר שם, כגון על תפילין או מילה, שהן מצוות שמקיימים אותם באברים המיוחדים לאותה מצוה, משא"כ הרהור בבורא שמקיימה במח, ואין המח מיוחד למצוה זו. וששוב הראהו אחיו בברכ"י (סי' ח אות ז) שתירץ כעין זה לעניינו ותלי"ת. וע"ע במחז"ב (סי' כא אות א). ועל דחיית הלבושי מרדכי הנ"ל, כתב שיש להשיבה. ע"כ.

ואני כשלעצמי לא הבנתי את הדיון ההלכתי מדוד המלך, שלפי הפשט הפשוט בגמ' מנחות (מג ע"ב) אין ראיה, שהגמ' כתבה, חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות תפילין ציצית ומזוזה, ושעל כך אמר דוד "שבע" ביום הללתיך, וכדפרש"י התם שהתפילין, שתים. ציצית ארבע. ומזוזה אחת. הרי שכל שמדובר כאן הוא על חביבות מיוחדת של מצוות מיוחדות, שבהן מסובבים ישראל בפועל בצורה גשמית. ועליהם הצטער דוד בבית המרחץ שאינם איתו, ולא הצטער על תרי"ג מצוות, שכלל לא מדובר בהן כאן. וא"כ גם אם נימא שמותר להרהר בבורא, ושדוד הרהר בפועל בבורא בבית המרחץ, מ"מ לא יהיה לו בזה נחמה, שצערו היה על מצוות מיוחדות שמסובבים בהם בפועל, והם אינם איתו עתה, עד שהשית ליבו למצות מילה, שאף בה מסובב האדם.

עוד תקשי לדידהו, מה צער הרגיש דוד בחסרון המצוות, והלא מצוות רבות ישנן בידו בכל עת פאות וזקן, תורתו שעוסקים בה וכו', מעקה שבביתו שאף שאינו נמצא בביתו, מ"מ מקיים בה מצוה עתה. גם בפועל עתה מקיים מצוות המרחץ, דיני צניעות ורחצה, פוק חזי כמה הלכות רבות יש בשו"ע (סי' ג). וגם אם לא היתה בידו שום מצוה, מה צער יש בכך, אדרבה שמחה יש שעושה את רצון ה', שבמקום זה לא תהיה מצוה בידו. ועל כן בוודאי שאין דברי האגדה הנזכרים כפשטם, אלא שבאו לומר רעיון נשגב או דברי סוד וכדומה, ובאמת היא פליאה כיצד ניתן להוכיח הוכחה הלכתית מדברי אגדה אלו, על דוד המלך, והלא נודע ומפורסם שאין לומדים הלכה מדברי אגדה, כמו שכתבו הגאונים והראשונים, ושהיא ברייתא מפורשת "אין מקשין בהגדה" ראה כאן בהערה הרמב"ם באגרותיו (מהדו' שילת ח"ב עמ' תסא, ובתשובות הרמב"ם בלאו סי' תנז) כתב, כל אותן הדברים דברי הגדה הן, ואין מקשין בהגדה. וכי דברי קבלה הן, או מילי דסברא, אלא כל אחד ואחד מעיין בפסוק כפי מה שיראה לו בו, ואין בזה לא דברי קבלה, ולא אסור ולא מותר, ולא דין מן הדינין, ולפיכך אין מקשין. ושמא תאמר לי כמו שיאמרו רבים, וכי דברים שבתלמוד אתה קורא הגדה?! הן! כל אלו הדברים וכיוצא בהן הגדה הן מענינם, בין שהיו כתובין בתלמוד, בין שהיו כתובין בספרי דרשות, בין שהיו כתובין בספרי הגדה. ושלום. עכ"ל.

ועוד באגרותיו (מהדו' שילת ח"ב עמ' תפח) ביאר, שאין בחזיון הכוכבים גילוי עתידות, ואע"פ שיש גמרות המורות שיש בהם ממש, כתב וז"ל, ואל יקשה זה בעיניכם, שאין הדרך שיניח אדם הלכה למעשה [היינו דברים שנתאמתו, וכמו שכתב שם שהוכח מן המחקר שאין בכוכבים גילוי עתידות.] ויהדר אפירכי ואשנויי. וכן אין ראוי לאדם להניח דברים שלדעת, ושכבר נתאמתו בראיות, וינער כפיו מהן, ויתלה בדברי מי מן החכמים [דהיינו ישען על גמרא], שאפשר שנתעלם ממנו דבר, או שיש באותן הדברים רמז, או אמרן לפי שעה ומעשה שהיו לפניו. הלא תדעו שהרי כמה פסוקים וכו', וסיים, שבזה גילה את כל ליבו. ע"כ. והרי לנו שלא הוצרך אפילו לנסות ליישב את הגמרות המורות שיש בחזיון הכוכבים עתידות, וזאת לפי שביאר שאין הדרך להניח דבר שכלי ברור [וכן היא לדעתו עתידות בכוכבים], עד שנקרא הלכה למעשה, ולחפש קושיות ותירוצים על דבר זה מדברי הגמ', וגם אם תבא לפניו סתירה מהגמרא, נבאר את הגמ' באיזו דרך שתהיה, כגון שהיא באה לומר סוד, משל, רעיון פנימי, לאו דוקא, למשוך את הלב, עיקרו לדבר הנראה שולי בו וכדו'. וגם אם לא יעלה בדעתינו שום דרך ליישבה, לא מפני זה נשליך את השכל אחורה, ונאמר שבודאי יש תשובה בביאור הגמ' ואיני יודעה.

עוד כתב בסוף הקדמתו למורה הנבוכים, ז' סיבות לסתירות שנמצאו אצל המחברים, וכתב וז"ל, אבל הסתירות המצויות ברוב ספרי המחברים והמפרשים זולת מי שהזכרנו, הם לפי הסיבה הששית. [שביאר לעיל שהם סתירות מן היוצא מתוך דברי שני מאמרים, ולא מן המפורש, לאו בפירוש איתמר אלא מכללא. והן לפי שייעלם הדבר מן המחבר, ויחשוב שאין סתירה.] וכך ימצא במדרשות ובהגדות, סתירות גדולות כפי הסבה הזו, ולפיכך אומרים אין מקשין בהגדה. ומצוי בהם גם סתירות כפי הסבה השביעית. [שביאר לעיל שמחמת עומק הדברים הוכרחו להסתירם, ומשל ההסתר גרם להמשיך את אמירת הדברים לפי הקדמה מסויימת, הסותרת מאמר אחר המוסתר בהקדמה אחרת. או שהאומר אמרו לכתחילה בהקדמה שאינו סובר אותה, לגודל הכרחו להסתיר]. עכ"ל. והרי שכלל היה בידו "אין מקשין בהגדה". ובתשובות הגאונים שבסמוך מפורש, שהיתה לפניהם ברייתא כזו, והיא אינה לפנינו, ובזה אשכחנא פתרנא לאלו דברי הרמב"ם, מנין כתב, ולפיכך אומרים אין מקשין בהגדה, "אומרים" היינו הברייתא האבודה מאיתנו. וא"כ הוראת חז"ל ממש, ולא רק הגאונים והראשונים היא, שמהגדות לא לומדים הלכות.

ובתשובות הגאונים (הרכבי סימן שנג) כתוב, ואילו כולן מדרשות הן ואגדות, ואין מקשין עליהן, דתנו רב' אין מקשין בהגדה. ויש למקרא הזה פתרונות אחרים. עכ"ל. הרי שדברי תנאים הם שאין מקשין בהגדה. וכ"כ רבנו האי גאון בפירושו לחגיגה (באוצר הגאונים חגיגה דף 59) וז"ל, הוו יודעים, כי דברי אגדה לאו כשמועה הם [לא קיבלו דבריהם], אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו, כגון אפשר ויש לומר [דהיינו, התנא אמרו על דרך אפשר, או ויש לומר, שאינם דברי וודאי, אלא אפשריים.] לא דבר חתוך, לפיכך אין סומכים עליהם. עכ"ל. ועוד כתב שם, והמדרשות הללו, לא דבר שמועה הם, ולא דבר הלכה, אלא אפשר בעולם קאמר וכו', וכי המדרשות באפשר בעולם הוא אומרם. [דהיינו אפשריים]. עכ"ל. גם באגרות הרמ"ה (סימן כב) בתשובת ר' אהרן בן משולם מלוניל כתב, והם אמרו (ציין המהדיר לתשו' רה"ג באשכול הל' ס"ת עמ' 158) אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה. ואין מקשין מדברי הגדה. עכ"ל. ובספר האשכול (ח"ב עמ' מז) הביא את דברי רב שרירא גאון במגילת סתרים, שמדרשים נאמרו מסברא ולא קבלה, ורב האי גאון כתב שם לחלק בין מדרשים שבתלמוד לשחוצה לו שאינם מחוורים. ע"ש. והרמב"ן במאמר הויכוח (אות לט) אמר, שאין מצווין להאמין באגדה. והמאירי במגן אבות (סימן א) כתב וז"ל, הוו יודעים, שכל דבר הבא לנו מן המדרשות, אינם הכרח לדין כאלו בא בתלמוד שלנו או בירושלמי וברייתא, אלא יוכל לקבלו מי שירצה, ומי שאינו רוצה, אין בו הכרח וכו'. ע"ש. והרשב"ש במלחמת מצוה (הקדמה ב') כתב וז"ל, ועל כן מי שלא ירצה להאמינם, אין עליו עון אשר חטא, והרוצה להתבונן בו, ולבוא עד תכונתו, הנה שכרו אתו, ופעולת לפניו. עכ"ל.

וכן דורך בשיטה זו הרשב"א, ולו ספר שלם בפירוש הגדות חז"ל (הוצאת מוסד הרב קוק, הדפיסוהו בסט אחד עם שאר חידושי הרשב"א) שבמדרשים ובאגדות חז"ל טמונים סודות התורה, אך גם על דרך הפשט יש לבארם, אולם לא דברים כפשוטם. וזה הוא כל הספר הנ"ל ומעשהו. וכאשר פתח את ספר ההגדות הנ"ל (ריש מסכת ברכות) וז"ל, דע, שיש לחכמים דברים נעלמים רמוזים במדרשים ובהגדות סתומים, והם נגלים לעיני הסכלים כדברים בטלים, וליודעים חן ולמבינים, שכליים. יש מן ההגדות שלא ניתנו לידרש, רק לבעלי הסודות, בהן רמזו לבעלי החכמה בנין ויסודות. ובהגיעי אצל אלו, ארמוז שיש בהם חין ערך ודבר גבורות, ולא אפשר דבר [מל' דיבור], שאין לנו עסק כאן בנסתרות. אך מקצתן יש בהם נסתר ונגלה, כפרי ועלה וכו'. ובהגיעי אצל אלו, ארמוז על נסתרן, ואפרש נגליהן וכו'. ויש מהם נכתבו בלשון נעלם. ואין בכולם בשום צד, רק פשוטי הדברים לבד. עכ"ל. והרי לנו ג' סוגי במדרשים, יש שבאו רק בשביל הסוד, ויש שגם פשט וגם סוד, ועל דרך זו הן מעט. ויש שבהם רק פשט, ונכתבו בלשון נסתר בכוונה מכוונת. והאריך הרחיב בפירושי הגדות לברכות (דף נד ע"ב) בעוג עקר טורא, לבאר את סיבת ההסתר, אף שכוונת חז"ל שם הוא לדבר פשוט [לדעתו]. וז"ל, כי לעתים תמצאם ז"ל רומזים ענין פשוט מאד, או שאין צורך בו כלל, ועם כל זה יוציאו אותו בלשון זר ועמוק מאד, עד שיחשוב המסתכל, שיש בענין ההוא סוד, או ענין צורך להסתירו, ואינו, רק כי לעתים יוציאו אותם בלשון זר מאד, כדי לחדד לבות התלמידים. ועוד, כדי לעוור עיני הכסילים, המטילים השיבוש בדברי החכמים בתחילת המחשבה, בצאת הדברים מגדר השגתם ושכלם המועט. כענין שכתוב, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

וכבר ביאר הרב רבי משה שתי הכוונות האלה בהגדות הנעלמות, בפתיחת פירושי המשנה שלו [והרי שהשעין את דבריו ושיטתו על הרמב"ם.] ועוד יש להם סיבה אחרת, גילו אותם הם ז"ל בקצת המדרשים, והוא כי לעתים היו החכמים דורשים ברבים, ומאריכים בדברי תועלת, והיו העם ישנים, וכדי לעוררם היו אומרים להם דברים זרים לבהלם ושיתעוררו משנתם. וזו הסיבה מפורשת להם ז"ל במדרש שיר השירים בפסוק הנך יפה רעייתי, אמרו שם, רבי היה דורש ונתנמנם הציבור, ביקש לעוררם ואמר, ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת, והיה שם תלמיד אחד ור' ישמעאל בר' יוסי שמו, אמר מאן הות כן, אמר ליה זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא, שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל. עכ"ל. ועוד הרחיב הרשב"א בשו"ת (ח"א סימן ט, ונדפסו גם בפירושי הגדותיו ב"ב עד ע"ב) וז"ל, ודע, כי כל חכם מחכמי תורתנו החסידים, כשיראה דברי הפילוסופים, וישר בעיניו דרכם, כשמגיע אצל הכתובים המורים בהפכם, יפרש אותם בענין שיהיה נאות לחקירה הפילוסופית, ומשים ענין המקראות משל, לפי שאין דוחק אותו ענין נבואי או מצוה. אבל כשהוא מגיע אצל הדברים שנתפרסמה אמיתתם באמונה אצל חכמי ישראל, יפרש המקראות כצורתן, ואע"פ שהחכמה הפילוסופית סותרת אותם וכו', ע"ש באורך. ולכן בפירושי אגדות (ברכות נד ע"ב) על עוג שעקר הר ביאר שהוא משל וכנ"ל, וכן שם (דף נט ע"ב). ואתי שפיר עם דבריו בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תיד) שצעק על הנמשכים אחר הפילוסופיה ומפרשים הפסוקים על פי משל. ועוד לו (שם סי' תיז). ועוד כתב בפירושי אגדות (ריש ברכות ו ע"א,ז ע"א, ח ע"א, טז ע"ב, לד ע"ב, מ ע"ב), שבאגדות סודות, ועוד לו בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' צד). ויש אריכות דברים בנושא, אלא שכאן עמד קנה. , ושהדברים אמורים גם על דברי אגדה שנכתבו בש"ס, כמו שכתב להדיא הרמב"ם המובא למטה, וכ"כ רבנו שמואל הנגיד במבא לתלמוד (בסוף מסכת ברכות עמ' 90 ד"ה והגדה) שני פרטים אלו וז"ל, והגדה הוא כל פי' שיבא בתלמוד על שום ענין שלא יהיה מצוה, זו היא הגדה. ואין לך ללמוד ממנה, אלא מה שיעלה על הדעת. עכ"ל. וא"כ היא תימה להוציא הלכה מכאן. וטעם הדבר שאין להוציא הלכה מאגדה, לפי שאין הכרח שדברי האגדה באו לפשטם, שיתכן שבאו אל סודם, או לרעיון מסוים, וכדומה, כאשר כל עין תראה מן המקובץ למטה מן קמאי.

משום הרהור בד"ת

מ"מ הלבושי מרדכי גופיה שם, אוסר הרהור במציאות ה' מטעם חדש, לפי שהרהור זה הוא הרהור בד"ת, שאסור לכו"ע במקומות המטונפים, וכאשר הבאנו טענתו לעיל, ואולם מתיר ל"הרגיש" את הבורא, שיהיה מורא שמים עליך, גם במקומות המטונפים, אך לא להרהר בפועל במציאותו. [מעניין שבשו"ת משנה שכיר (או"ח ח"ב סי' כג) הביאו, ודן בדבריו, אולם על עצם טענתו זו לאסור, לא נגע, ולא הפריעה לו להתיר למעשה.] וכן פשיט"ל לשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סימן א תשובה שלישית אות ג וסוף אות ד) שהרהור במציאות ה' אסורה משום שנאמר והיה מחניך קדוש, וזה לאסור בא, לא רק ד"ת, אלא כל עניני קדושה. ובר מין דין, הרהור במציאות ה' היא הרהור בד"ת. וכתב כן בלא שום צורך להראות מנין לו חידוש זה. ושם (סוף אות ד) הביא את הלבושי מרדכי ונסתייע ממנו, וע"ש. ועוד שם (אות ה סוד"ה ולדעתי) כתב לגבי לחשוב במציאותו שאסור, "ואין לך דברי תורה יותר מזה". ע"כ. וגם כאן לא הביא לכך שום ראיה, והיינו שהיה פשוט לו שהרהור במציאות הבורא הוא ד"ת, וזאת אף שלא דיבר במי שמהרהר בבורא כדי לקיים מצוה, אלא אף אסר לחשוב על הבורא סתם. אולם להרהר בנפלאותיו, ולא בבורא, נראה שמתיר שם (אות ה). ועמד עוד לדחות את ראיות הר"ש קלוגר (דלהלן אות ה), ואת הראיה מספר חסידים (שתובא להלן אות ד) , וכאשר יובאו דבריו לאורך דברינו. סוף דבר תפס כלבושי מרדכי שלהרהר בבורא אסור, אולם לירא ממנו ולחוש אותו, משרא שרי. וכתב שכן יהרהר ויחשוב בלבו שרצונו להרהר בו ית"ש כראוי, אלא שאינו רשאי, ואזי יעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. [לא הבנתי, לשיטתו שלחשוב על הבורא אסור, הרי כשחושב שרצונו להרהר בו, במחשבה זו חשב על הבורא, וזה אסור לשיטתיה.]

וכן מבואר לאסור ובתורת ק"ו מדברי הבן איש חי (ש"א ויצא הלכה טז) שפסק וז"ל, אסור להרהר בד"ת בבית הכסא ומבואות המטונפות, וכן בבית המרחץ הפנימי. וה"ה דאסור להרהר בצרכי מצוה, הן בענין צדקה, הן בצרכי שבת, הן בצרכי סוכה ולולב ומצה וכיוצא. עכ"ל. ואי אוסר להרהר בצורכי מצוה, ק"ו בן בנו של ק"ו לעשות מצוה בפועל, שהוא בכלל הברכה לאסור בזה האיסר. [ברם לא ידעתי מנ"ל הא, ובשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' נז) עמד על כך, ובספר בית השואבה (אשכנזי הלכות סוכה אות ד) כתב משמו לאסור בזה האיסר. ע"כ. ואולם לא ראיתי כן בדבריו, ע"ש. גם איני מצליח להעלות את פסק הבא"ח הנ"ל עם התורה לשמה (סי' קלב) שהתיר. עוד ראיתי בספר שבילי האמונה (מן עמ' רמו) שהביא את דברי רבי נחמיה פרידמן מווין שכתב, לחשוב תמיד בה', ולצייר במחשבתו שמו הגדול שם בן ד' בסידור שוה ככתיבתו, כמו שאמר הכתוב שויתי ה' וגו', שויתי דייקא. אבל השמר שלא להרהר בזה בבית הכסא או במקום טינופת. ע"כ. הנה שאסר האיסר להרהר בבורא במקום הטינופת. ברם יש חילוק בין הרהור בשם הויה, שהוא שם שאינו נמחק, לבין הרהור בבורא, והרי עיקר חילנו, הוא מדין היתר הזכרת כינויים במקום הטינופת, ואילו שמות שאינם נמחקים אסורים, גם בשו"ת כוכבי יצחק (ח"ב בחידושיו על הירושלמי ברכות פ"ב ה"ג אות חי) חילק שלצייר אותיות השם חמיר טפי. ואולם יש לדון בזה.]

ועתה אינה ה' לידי שו"ת דברי שמואל (ראטה סי' א) וגם הוא כתב לאסור, וראיה לכך הביא מספר חסידים שהובא במג"א (סי' פה ס"ק א) שכתב יחשוב בבית הכסא בעסקיו. ולמה לא אמר שיהרהר ברוממות השי"ת ודבקותו, חזינן דאסור הדבר. ע"כ. ברם עיין להלן (אות ו ד"ה גם בשו"ת להורות נתן) בדחיית ראיה זו.

המתירים וראיותיהם

ירושלמי מפורש

ב. קודם בואנו ללקט את המתירים וראיותיהם, נקדים, שחלקם התירו להדיא אף באופן שכוונתו לקיים מצוה, וחלקם לא נחתו לכך, או שדיברו בסתם לחשוב על הבורא, בלא שבחפצם לעשות מצות האמונה או היחוד וכדומה. כמובן שפרט זה משנה מאוד לענין הלכה, האם הם מתירים לחשוב על הבורא במקום מטונף, או שמתירים יתירה מכך לחשוב על הבורא כדי לקיים את מצות האמונה, או מצות יחוד ה', וצריך תשומת לב כל אחד במה דיבר.

בשו"ת כוכבי יצחק (ח"ב בסופו חידושי ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג אות יח) כתב להעיר על העוסקים בדין זה, מהירושלמי (שם) בדין כניסה לבית הכסא עם תפילין, שבתחילה לא היו נכנסים לבית הכסא עמהם אלא היו שמים אותן חוץ, ואחר שאירעו גניבות, תקנו שיניחו אותן בחורין. ובגלל מעשה שהיה, תיקנו שיוכל להכנס עמהן בידו. ויישא בר בריה דר' יהושע בן לוי אמר, מאן דעבד טבאות [העושה טוב] עושה להן [לתפלין] כיס של טפח, ונותנן על לבו. מה טעם, שויתי ה' לנגדי תמיד. ע"כ. הנה לנו ראיה נפלאה מן הירושלמי, דשרי לחשוב לכתחילה בבית הכסא על הבורא, ושטוב ונכון הדבר, ולכן האדם יעשה מעשה שיעורר אותו לכך, ויצמיד את התפילין הקדושות אל ליבו, כדי ששויתי ה' יהיה לנגד עיני רוחו. ובחפשי באמתחת הספרים ראיתי בשו"ת להורות נתן (ח"א במילואים) שכן העיר לו הרה"ג ר' שמואל רוזנברגר להוכיח להיתר מן הירושלמי, ברם לאידך גיסא הוסיף הרב המעיר, שי"ל שמשם ראיה להיפך, שהואיל ואסור להרהר שם בשויתי, לכן לכל הפחות יתן התפילין על לבו, ועי"ז יקיים שויתי. ע"כ. כלומר מה שכתוב בירושלמי להניח על הלב משום שויתי, אין הכוונה כדי לקיים שויתי, לפי שזה באמת אסור, אלא כדי לקיים זכר לשויתי. ולכאורה הוא תימה, שבירושלמי כתוב הפוך, ועושה בו אוקימתא. גם אם שויתי אסור, איך עושה זכר לשויתי, הלא בזה גורם לעצמו לבא אל שויתי, ולהכשל באיסור. והלא להיפך יש לאדם להרחיק עצמו מן האיסור, ומה מעלה יש לעשות כן, והוא גרעון. ולא עולה על דעתי דרך לדחות את הראיה מן הירושלמי, רק אם נדחוק ששויתי אין הכוונה כפשוטו, לקיים שויתי, אלא הובא הפסוק דרך משל, כשם שאת ה' יש לשים לנגדו, כך נכון לשים את התפילין על ליבו, ואין הכוונה שיקיים בפועל שויתי, שזה אפשר לטעון שאסור. או ששויתי כאן הוא מושג מושאל לקדושה או טהרה, ופירשו, למה להצמיד את התפילין אל הלב, לפי שבזה מתקדש האדם יותר, ונקטו מושג מושאל של שויתי, שהוא ביטוי לרעיון זה. ושמא לכך כיון בלהורות נתן הנ"ל. אולם לאור הראיות שיבואו להלן, אין צורך לדחוק ולדחות, אלא דברי הירושלמי המה כפשוטם, שמותר הדבר.

ספר החינוך

ג. רבים הוכיחו מדברי החינוך (בהקדמתו ד"ה התורה הזאת) שמנה מצות האמונה במצוות שחיובן תמידי, לא יפסוק מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו. ע"כ. וכותבו, שלא יפסק רגע, מורה שגם במקומות המטונפים שרי. ומהם שהוכיחו כן מהחינוך הרה"ג ישראל חיים סאמט (איהו הרב השואל בשו"ת לבושי מרדכי יו"ד תנינא סי' קעא) ובשו"ת לב אברהם (וינפלד סימן לג), והוסיף, שהנה שב החינוך (מצוה כה) במצות האמונה במציאות האל, וכתב בזה"ל, וזאת מן המצוות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב לחיות במחשבה זו. ע"כ. והכי עביד עוד במצות אחדות ה' (מצוה תיז) וכתב, וזאת מן המצוות שאמרנו בתחלת הספר, שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסוק חיובן מעליו לעולם, ואפי' רגע קטן. ע"כ. והכי עוד (מצוה תיח) במצות אהבת ה', (מצוה תלב) וביראה. והכי חזינן בספר יסוד ושורש העבודה (שער א פרק ז) שדרך בדרכו של החינוך לגבי מצוות אחרות, שכתב לגבי מצוות ואהבת לרעך כמוך, ובצדק תשפוט עמתך וז"ל, ושני מצוות אלו, יכול האדם לקיימם בכל עת ובכל שעה ובכל רגע וכו', שאם רואה או שומע על חבירו איזה טובה, והוא שש ושמח בלב שלם ממש, כאילו בא לו אותה הטובה, הרי קיים מ"ע זו של ואהבת וכו', במחשבה. וכן ח"ו להיפך ר"ל, נמצא מ"ע זו יכול האדם לקיים בכל עת שתבא לידו, אפילו אם הוא במרחץ או בשאר מקום שאינו נקי . וכן מ"ע של בצדק תשפוט וכו', יכול האדם לקיים במחשבתו ג"כ בכל עת שיתרחש. משא"כ בשאר מ"ע ול"ת שבכל התרי"ג מצוות. ואף במקום שאין נקי יכול האדם להעלות על דעתו לשמוח בטובת חברו, הן בחול, הן בשבת וי"ט, ובחול יכול גם כן לצער עצמו בצרת חבירו, משא"כ שארי מצוות התלויים בזמן או במקום. עכ"ל. הנה אף שחלק מדבריו נסתרים מן החינוך הנ"ל, שהחינוך כתב שישנם שש מצוות תמידיות אחרות [ועוד ראה בהקדמת החרדים שמנה מצוות תמידיות אחרות מהחינוך, ועמד על כך בהקדמת ספר נטע בתוכינו. ושוב אחר מופלג חזי הוית להגרי"ח סופר בכנסת יעקב (עמ' ח) שהוא חיבור הערות על היסוד ושורש העבודה שתמה על כך.] מ"מ כתב לגבי מצוות תמידייות, שהם תמידיות אף בבית המרחץ ובית הכסא, ומינה נילף לנידו"ד בחינוך, שכ"כ לגבי מצוות האמונה ויחוד ה' שהן תמידיות, להורות בא, דה"ה במקומות המטונפים.

דחיה

אלא דאיהו גופיה הרב לב אברהם (שם ד"ה וכן מש"כ באות ד) כתב, שלא יתכן שהן שש מצוות חיוביות תמידיות, הן משום שלא יתכן במציאות לחשוב בכל עת בשש מצוות, והלא מחשבתו של האדם אינה יכולה לחשוב בבת אחת יותר ממחשבה אחת. וגם נסתר זה מוהגית בו יומם ולילה, הצריכה עיון ושימת כל הלב. וגם בעוסקו במילי דעלמא ובדברו עם הבריות, א"א לחשוב בבת אחת בשני דברים. וגם כיצד יקיים מצוות אלו בעת שינתו. ועל כרחך שכוונת החינוך אינה להורות שהן מצוות חיוביות, אלא שבכל זמן שהאדם נותן דעתו לקיימם, מקיים. ועוד הוכיח כדחייתו מלשון החינוך גופיה (בהקדמתו שם), שחילק את המצוות לסוגים, וכתב וז"ל, ומן המצוות אלו, שאדם חייב בהם לקום לעשותן בהתמדה, כגון מצות אהבת ה', ויראתו, וכיוצא בהן. ויש שחייב לקום ולעשותן בזמן ידוע ולא קודם לכן, כגון מצות סוכה ולולב וכו'. עכ"ל. ואי חייב בהן בכל עת, לא שייכת הלשון "לקום לעשותן" המורה שהיה פנוי מהן קודם, ועתה בא לעשותן. ועוד הוכיח כן מלשון האור זרוע (הל' המוציא סי' קס) שכתב וז"ל, זה הכלל שאני אומר בברכות, כל מצוה שיש עתים למצוותה, כגון ציצית, תפילין, מילה, פדיון הבן וכו', צריך לברך על עשייתם וכו'. אבל אותן מצוות שלעולם חייב בהם ואין עתים להפטר מהם, כגון להאמין באלהינו, וליראה אותו, ולאהבה אותו, ולשמוע בקולו, ולדבקה בו, ושלא לעבוד ע"ז, ביקור חולים, ותנחומי אבלים, ונתינת צדקה וכו', שאין להם פטור , אין שייך לברך עליהם. עכ"ל. הנה ביאר שיחתו שאומרו "לעולם חייב בהם" אינה מצוה חיובית בכל עת, אלא "שאין עתים להפטר מהם", מצוה שבכל עת יש אפשרות לקיימה, וכדוגמאות שמביא, צדקה, וביקור חולים, שברור שאינן מצוות חיוביות בכל עת. עכת"ד. וכבר עמדנו על כך לעיל (ריש סימן ב סעיף א) באורך, וגם אנו העלנו שבוודאי זהו הפשט בחינוך, וזכינו לדרוך בדרכו של הלב אברהם, קחנו משם.

בדרך אחרת דרך בשו"ת לבושי מרדכי הנ"ל, שאף שכתב שהראיה מהחינוך נכונה ומסתברת, מ"מ דחה, שלהרגיש את ה' במקומות המטונפים שרי, ברם לחשוב על מציאותו, זהו הרהור בד"ת שאסור, ולכן כוונת החינוך בכל עת, היינו להרגיש את ה', ולא לחשוב על מצות האמונה בו בפועל. וכן הלך בדרכו בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' א תשובה ג סוף אות ד), [כיוצ"ב כתב בשו"ת ויברך דוד (הרפנס ח"א סי' טו) בשויתי, וכ"כ בספר חישוקי חמד (ברכות דף כד ע"ב), וגם לעיל ראינו כמה פוסקים שכ"כ. ולדרכם יוכרחו לבאר בדרך זו בדברי החינוך, אף במצוות אהבת ה' ויראתו ואף ביחודו, שע"י הרגשה שה' נמצא כאן, אפשר לקיים גם אותם. ואף שבזה יקשה הדבר יותר, מ"מ עדיין אפשר לדחוק כן.] עוד יש להשיב על הראיה מהחינוך, שיש שש מצוות תמידיות, אלמא דאף בבית הכסא משרא שרי, היות ובלאו הכי קשה על עוד מצוות שהשמיט החינוך ממשנתו (ועמדנו על זה לעיל, ר"ס ב סעיף א), ממילא כדי להוכיח מן החינוך, צריך תחילה להבין את שיטתו, ושתהיה זו שיטה מוכרחת בדבריו, וכל עוד לא דרכנו בדרך זו, א"א להוציא מדבריו הלכה.

חסידים ורמב"ם

ד. המהר"ם אריק (נדפסו דבריו בתוך הגהות מקור חסד שעל ספר חסידים) הוכיח מספר חסידים (סי' קנז) שכתב וז"ל, ללמדך שלא יהא במקום הטנופת, ויחשב בדברי תורה, או יתפלל, או ידבר לחבירו שום דיבור מן הקב"ה. ע"כ. ומתוך שבד"ת כתב לאסור מחשבה, ואילו בדיבור מן הקב"ה כתב דיבור, אלמא דמחשבה בבורא משרא שרי, ודיבור בו אסור במקום מטונף. ובסיס הראיה עומד על הבנת המילים "דיבור מן הקב"ה" שהוא לדבר על ה'. וכ"כ להוכיח רבים, ומהם בשו"ת משנה שכיר (ח"ב או"ח סי' כג) שו"ת להורות נתן (ח"א סי' א) שו"ת לב אברהם (וינפלד סי' כג) שו"ת ויברך דוד (הרפנס ח"א סי' טו) ועוד.

ברם אין הכרח שזו הכוונה, דשפיר אפשר "דיבור מן הקב"ה", היינו דיבור שה' אמר, אותו אסור להגיד. או לדבר איזה דבר שה' חפץ בו, אין להגיד, אע"פ שלא מדבר כלל על ה'. ואי תימא דבכה"ג שהוא דיבור שאינו ד"ת, איזה איסור יש בכך, ולכן תכריח שכוונת החינוך כמהר"ם אריק, אף אנו נקשה כן על הבנה זו, מנין שדיבור על ה' אסור, ואדרבה חזינן להיתר בדין כינויים, וכנ"ל לעיל (סימן ב סעיף ב), ושוב ליכא הכרח מהחסידים. שוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' א בתשובה השלישית אות ה), שגם הוא השיב על ראיה זו, שלשון החסידים "מלדבר עם חבירו מן הקב"ה", אינה בהכרח על מציאותו, אלא בנפלאותיו ונסיו, וממילא א"א לדייק שמחשבה שרי בבורא, אלא שמחשבה מותרת בנסיו. ושכן מבואר שלמד בעל הפלא יועץ בספרו יעלזו חסידים על הספר חסידים (שם).

בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' א) דייק מלשון הרמב"ם (ק"ש פ"ג ה"ד) שכתב וז"ל, ולא קריאת שמע בלבד, אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש, אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא, ואפילו אמרו בלשון חול. ולא לאמרו בלבד, אלא אפילו להרהר בלבו בד"ת בבית הכסא ובבית המרחץ וכו' אסור. עכ"ל. הרי שדברי הקודש אסר אמירה, ואילו הרהור אסר רק ד"ת, מוכח לכאורה, דהרהור אינו אסור אלא בד"ת בלבד, ולא בשאר דברים שבקדושה. אלא ששוב סייג זאת, שאם מהרהר במציאות ה', ועולה בדעתו ענין שויתי ה' לנגדי תמיד, הרי אסור משום ההרהור בפסוק. וכמעט שמן הנמנע שהמהרהר בדברי קדושה, שלא יעלה בדעתו פסוק או מימרא מחז"ל, שהם דברי תורה וכנ"ל. עכת"ד. ולכאורה הראיה אינה מוכרחת, וכוונת הרמב"ם "כל ענין מדברי הקודש אסור לאומרו" היינו ד"ת, שהרי ממשיך ומבאר "ולא לאמרו בלבד, אלא אפילו להרהר בלבו בד"ת וכו' אסור", הנה מפורש מדכתב "לאמרו", שדברי הקודש שדיבר בהם קודם, הם ד"ת.

החכמת שלמה, ראיה מתמיד

ה. הגאון ר"ש קלוגר בהגהות השו"ע שלו, הקרויים חכמת שלמה (סי' פה אות ב) כתב, שמותר לחשוב בבית הכסא בו יתברך, במציאותו וביכולתו, דהיינו לקיים שם שוית ה' לנגדי תמיד [כן מבואר בדבריו, ודו"ק]. ותוכן דבריו שבתחילה כתב לאידך גיסא, שהרהור בה' חמיר עוד מהרהור בד"ת, כי הרהור זה קדוש יותר מהרהור בד"ת. אלא שספקו נבע, דשמא מרוב קדושתו, שוב אינו מקבל טומאה, ולכן שרי. והביא לכך ראייה מתמיד כבסמוך. ולכאורה זה אינו, כי לדבריו היה מותר להזכיר שם ה' בבית הכסא, וזה מפורש לאיסור ברמב"ם ובשו"ע הנ"ל (סימן ב סעיף ב). ואין מקום לחלק בין הרהור לדיבור, דניזיל בתר טעמו, שלסברתו היה להקל גם בדיבור. וכ"כ להשיבו בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סימן א בתשובה השלישית אות ב) שלטעמו היה לו להתיר הרהור בד"ת, שגם עליהם אמרו שאין טומאה נתפסת בהן, כדאיתא בברכות (כב ע"א) ועע"ש. ושוב אחר מופלג חזי הוית שזכיתי לכוון לשו"ת דברי שמואל (ראטה סי' א) שדחה כן מדברי הש"ע (או"ח סי' פה ס"ב) שפסק שמותר לדבר בביה"כ בלשון הקודש, אבל השמות שאינם נמחקים אסור. ולפ"ד הגאון הנ"ל אדרבא שמות הקדושים יהא מותר להזכיר טפי.

והנה חילו של הגר"ש קלוגר מיומא (דף ז ע"ב) שנאמר לגבי ציץ, והיה על מצחו תמיד (שמות כח,לח), וביארה הגמ', שאם "תמיד" היינו שילבש תמיד, וכי לא צריך לישון מעט, או לעלות לבית הכסא. לכן רבי שמעון מבאר, שפירוש "תמיד" היינו שתמיד מרצה. ורבי יהודה מבאר, שפירוש ש"תמיד" היינו, שבשעה שלובשו לא יסיח דעתו ממנו תמיד. עכת"ד הגמ'. והקשה הגר"ש קלוגר, דלרבי שמעון יקשה הפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד , וכי לא צריך לעלות לבית הכסא, או לישון. על כרחך דתמיד היינו ממש גם בבית הכסא, וגם בשינה. ובשינה יקיים "שויתי", ע"י שמהרהר בו כל היום, יחלום עליו בלילה, שהחלומות הם מהרהורי הלב. [ואף שבתחילה כתב ראיה זו על דרך "לכאורה", מ"מ סיימה בלשון, כן נראה לפענ"ד, ודו"ק היטב. ע"כ. אלמא דנקיט הכי.] עכת"ד. [הנה לנו שמתיר להרהר בבורא כדי לקיים את הפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד, ולא נכנס לסוגיא האם מותר לקיים מצוה במקומות המטונפים, ועל כן או דס"ל "ששויתי" אינה מצוה, או [וכן נראה יותר, וכך למדו בו הפוסקים, כגון בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד סוף תנינא) ובשו"ת משנה שכיר (או"ח ח"ב סי' כג)] דס"ל דהוי מצוה, אך פשיטא ליה שאין איסור לקיים מצוה במקום מטונף, וכלל לא נחית לסוגיא זו, לרוב פשיטותה לו, וחקירתו היא האם להרהר על הבורא חמיר מהרהור בד"ת, או אדרבה לרוב קדושתו שרי.] וכן סמכו רבים על אלו דברי הגר"ש קלוגר הלכה למעשה, ומהם בספר בירורי חיים (סגל ח"ד עמ' שמב) ושכ"כ בח"ב (עמ' שצח ד"ה ועיין) ושם ציין אל הרב להורות נתן (ח"א סי' א ויובא להלן), ועוד יובאו להלן הדורכים בדרכו.

דחיות

ברם לכאורה יש לעמוד על דברי הגר"ש קלוגר, דאף לפי ביאורו הנזכר, הרי עדיין לא מתקיים "תמיד" בשויתי, וכי כל הלילה חולם על הבורא, וכי כל חלומותיו יהיו רק על ה', וממילא עדיין לא מתקיים תמיד, וא"כ על כרחך שכאן "תמיד" אינו תמיד ממש. גם עצם פירושו שבחלומות מתקיים תמיד, ובזה יתקיים "שויתי וגו' תמיד" כמה קשה להלום זאת, ועוד לטעון שזהו הפשט של הכתוב, ויותר להוציא מכח פשט זה הלכה למעשה, דשרי להרהר בבורא בבית הכסא, היא פליאה נשגבה. ועוד ממקומו אתה למד, שהרי בגמ' הנ"ל ר"ש ור"י הוציאו את הפסוק מידי פשוטו, ודין גרמא להו, ההכרח, דוכי לא צריך לישון ולעלות לבית הכסא. וא"כ ה"ה דנימא הכא בשויתי, דיש להוציא את הפסוק מידי פשוטו, מכח אותו הכרח. שהנה הפסוק הנאמר גבי ציץ (שמות כח,לח) הוא, והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם, והיה על מצחו "תמיד" לרצון להם לפני השם. פשט הכתוב הוא שיהיה על המצח תמיד, אך כאמור הקשתה הגמ' שזה לא יתכן מבחינה טכנית, שהרי צריך לישון, וצריך לעלות לבית הכסא, ולכן מוציאה הגמרא את הפסוק מידי פשוטו, ומבארת, או שתמיד קאי על המשך הפסוק, שיהיה תמיד "לרצון", או שתמיד קאי על מה שלא מוזכר כאן בפסוק, על המחשבה שלא יסיח דעתו תמיד בשעה שלובשו. וה"ה נימא הכא בשויתי ה' לנגדי תמיד, דעל כרחך דתמיד לאו דוקא, שהרי צריך לישון, אלא נימא כגון "תמיד" בכל זמן שאפשר, או בכל דרך אפשרית.

ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' א בתשובה השלישית אות ד) השיבו, שאם תמיד הוא לעולם, הרי גם בדברי תורה כתוב והגית בו יומם ולילה, ובכל זאת ממעטין מקום שאינו ראוי להגות. ועל כרחך כביאור ספר שיח יצחק על יומא (שם) דדוקא בציץ סלקא דעתא דתמיד הוא ממש, כיון שבא לרצות על טומאה שיכולה להיות בכל שעה. ולכן מובן למה תמיד שנאמר במנורה ובחביתין אינו תמיד ממש. וא"כ גם תמיד דשויתי היינו תמיד כל זמן שאפשר. והעיר עוד, שלא כל אדם זוכה לחשוב על ה' בשינתו, ולכן אדרבה תמיד הוא בכל זמן שאפשר, ולא בשינה. ויתרה מכך מבואר בסנהדרין (כב ע"א) שהפסוק שויתי, נאמר לגבי זמן התפילה ולא בכל עת. גם בשו"ת להורות נתן (ח"א סימן א אות ז) דחה את הראיה מתמיד, שהרי נאמר במשלי (ה,יט) באהבתה תשגה תמיד, ובעירובין (נד ע"ב) דקאי על התורה, והרי בתורה אסור להרהר בבית המרחץ ובבית הכסא כדאיתא בברכות (כד ע"ב), ותקשי לרש"ק דס"ל תמיד היינו תמיד ממש. וכן יש פסוקים רבים שנאמר בהם תמיד, ובוודאי שאין הכוונה בהם תמיד ממש, שהנה בשמואל (ב,ט,ז) נאמר, תאכל לחם על שלחני תמיד, ושם (ט,י) יאכל תמיד לחם על שולחני, וכן הרבה. וברור שאין הכוונה תמיד בלא הפסק. אלא בוודאי המילה תמיד מתפרשת כל פעם לפי שעתה ומקומה הראוי לה, ולאו דוקא תמיד ממש בלי הפסק. ועל כן גם שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא לאו תמיד ממש, אלא במקום המותר להרהר בדבר שבקדושה. ע"כ, ועע"ש. וקילס את דבריו בשו"ת לב אברהם (סי' כג ד"ה ועוד יש לה"ר). וכיוצ"ב בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד תנינא סי' קעא) כתב לדחות את הר"ש קלוגר, שהנה בפרש"י על הפסוק (תהלים טז,ח) שויתי וגו' פירש שני פירושים את כוונת דוד המלך ע"ש, ולפי שניהם לא יכונו דבריו, שתמיד אינו תמיד ממש. גם לשני הפירושים אינו חשיבה על מציאות ה', ועע"ש. ע"כ. וכ"כ לדחות בשו"ת להורות נתן (ח"א סימן א אות ח) מהפירוש השני שפירש רש"י שם על הפסוק שויתי, דקאי על ס"ת שבזרוע המלך, ובסנהדרין (כא ע"ב) שאסור להכנס עמו למקום מטונף, הרי להדיא דתמיד דשויתי אינו תמיד ממש, ושאסור במקום מטונף.

גם אם נפרש כר"ש קלוגר ש"תמיד" הוא כפשוטו, מ"מ יש לומר ש"שויתי" אינה בהכרח מחשבה פעילה שחושב על ה', אלא הרגשה פנימית שה' נמצא כאן [כגון הנמצא בחדר כשפניו צמודות לקיר, ויודע שנמצאים בחדר אנשים אחרים, גם אם לא שומע אותם, וכאמור לא רואה אותם, ולא חושב עליהם עתה, מ"מ אינו מסיח דעתו ממציאותם בחדר, ומתנהג בהתאם, בשונה מאם היה לבדו בחדר.] ושכן הוא ביאור הגמ' לפי ר' יהודה בציץ, שתמיד לא יסיח דעת ממנו, תמיד בשעה שלובשו, ודימתה זאת הגמ' שם להסחת הדעת בתפילין, דה"ה תמיד שלא יסיח דעת, שזהו גדר הסחת הדעת האמור בתפילין להלכה, כאשר כתבו רוב הפוסקים על השו"ע (או"ח ר"ס מד) ראה במ"ב (שם ס"ק ג) ובספר הלכה ברורה (סי' כח בבירור הלכה אות ד) מלבד המקובלים שם, וממילא אף לפי חידושו של החכמת שלמה, כל שאפשר ללמוד הוא שלא להסיח דעת מן הבורא, מותר גם בבית הכסא, משא"כ מחשבה פעילה על מציאות הבורא, לכאורה ליכא מהכא הוכחה להיתר. וכן ראיתי שלמד בשו"ת ויברך דוד (הרפנס ח"א סי' טו יובא בסמוך בע"ה), וכ"כ בספר חישוקי חמד (ברכות דף כד ע"ב, ויובאו דבריו להלן בעז"ה) לבאר את שויתי, והתיר מחשבה כזו, ומאידך אוסר מחשבה כדי לקיים מצות אמונה. ועוד כן ביאר את כוונת החינוך בזה בשו"ת לבושי מרדכי הנזכר (יו"ד תנינא סי' קעא) ודרך בדרכו בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' א תשובה ג סוף אות ד).

עוד יש לדחות, דאף אי שויתי היינו תמיד ממש מחשבה פעילה על הבורא, יש לומר שזה נאמר לאדם שהגיע לדרגת שויתי תמיד, שחושב על ה' בכל שעה, וממילא בהיותו בבית הכסא אנוס הוא, וכדין ת"ח שלאונסו שרי להרהר בבית הכסא, כדאיתא בשו"ע (סי' פה), לא כן לכל העולם, ואין ראיה להתיר להם להרהר לכתחילה בבורא בבית הכסא. גם הגרי"ח סופר בכנסת יעקב (עמ' ח) על דברי הגר"ש קלוגר כתב, שאינו פשוט כלל, ואף בראיה מיומא יש לעיין, ומה גם דהיא אליבא דרבנו שמעון, ואנן קיי"ל כרבי יהודה, ועיין. ע"כ. ועע"ש. שוב ראיתי שבשו"ת דברי שמואל (ראטה סי' א) הביא את הר"ש קלוגר ותמה עליו, שדבריו מרפסן אגרא, שיהא מותר ח"ו להרהר מחשבות קדושות במקומות כאלו, וכו' ע"ש, וכתב שראייתו מהגמ' יש לדחות, וצריך לעיין שם. עכ"ד. עוד ראה בסמוך בדברי הלב אבירים.

עוד פוסקים המתירים וראיותיהם

ו. עוד נמצאו פוסקים המתירים לחשוב על הבורא במקומות המטונפים, שכ"כ להקל בספר נחל אשכול שעל ס' האשכול (הל' תפילה סי' יב אות כח) ששמע מגדול אחד, שמותר להרהר במקומות המטונפים בגדולתו של הקב"ה, ושזו כוונת המשורר בשיר היחוד ליום ג', "אף כל טנופת לא תטנפך". ע"כ. [א"כ לא דיבר מצד מצוה, ויתכן שבמצוה (דהיינו לחשוב על הבורא כדי לקיים מצות האמונה או היחוד), יאסור בזה האיסר.] וכן בשו"ת ארץ צבי (פרומר סימן נב) פשט להיתר לחשוב על השם במקום הטינופת, מדברי המ"א והשו"ע הרב (סי' פה) שפסקו היתר להזכיר כינוי במקום הטינופת, אף שכוונתו לה'. [וגם כל דבריו המה חשיבה על ה' סתם, אך בכוונה לשם מצוה, או כדי לקיים שש מצוות, בזה לא דיבר, ויתכן שיאסור בזה האיסר.]

וכ"כ להקל לחשוב בגדולת הבורא בבית הכסא בשו"ת משנה שכיר (ח"ב או"ח סי' כג) מפי ספרים וסופרים, ודבריו באו אף כשכוונתו למצות עשה דמציאות ה', כפי שהביא מילקוט הגרשוני (או"ח קו"א אות כב, ולא מצאתי, וכנראה נתחלף, כי שם באות כא מזכיר ענין דוד, אך לא עוסק בנידו"ד, וכל זה הוזכר בלבושי מרדכי שבסמוך) שהקשה על הנחל אשכול, מדוד שבמרחץ הצטער שהיה ללא מצוות, ולהנ"ל היה יכול לקיים מ"ע דמציאות ה'. ושהשיב על קושיא זו בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד תנינא סי' קעא) שמצוה זו נעשית רק במחשבה, וצערו היה על מצוות התלויות במעשה דוקא, שרק עליהן אנו מברכין אשר קדשנו במצוותיו, לפי שהמח יותר רוחני משאר אברים, ועל כן שאר האברים צריכים להתקדש יותר, לפי גודל ריחוקם, ועל כן על קדושת שאר אברים הצטער דוד. ע"כ. [אולם הלבושי מרדכי אסר למעשה להרהר בגדולת הבורא מדין הרהור בד"ת, וצ"ע שלא התייחס לכך המשנה שכיר.]

והוכיח מהמגיד מישרים (בשלח מהדו"ק ד"ה אור לט"ו בשבט) שאמר לו, ותמיד תייחד כל מחשבותיך ליראתי ותורתי, ואפילו בעת עומדך במקום מטונף, תהרהר בשפלותך ודלותך, ואשר הטבתי לך. עכ"ל. והיות ומהרהר בטובות הבורא במקום מטונף, בהכרח מהרהר בבורא. ושכן דייק הגאון ר' מאיר אריק מספר חסידים (סי' קנז, נדפסו דבריו בתוך הגהות מקור חסד שם) להקל, וע"ע בחסידים סי' תקמה. עכת"ד המשנה שכיר. [וראייתו מהמגיד מישרים, אמנם מראה שמותר לחשוב על הבורא, אך לא מראה שמותר לקיים מצות אמונה במציאות ה' או אחדותו. זאת ועוד גם לאידך גיסא לכאורה מוכח מהמגיד, שאסור לחשוב על יראת ה', אמונתו, ודביקותו וכדו', שהרי כל עיסוקו להזהירו "ותמיד תייחד כל מחשבותיך ליראתי ותורתי", דהיינו דביקות תמיד בה', או בתורה, ועל כך מוסיף שאפילו במקום מטונף שהנ"ל אסורים, כשם שתורה בוודאי אסורה שם, כך יראתי שם, ועל כן מורה לו תהרהר "בשפלותך ודלותך, ואשר הטבתי לך", דהיינו בטובות ה' שרי, אולם ביראתו אסור. ולכאורה צ"ע מה חילוק יש בין הרהור בטובות הבורא, לבין הרהור ביראתו. ויש לדחות שאין הכרח, ואומרו ותמיד תייחד כל מחשבותיך ליראתי ותורתי, ניתן לבאר שבדר"כ יראתי אסורה, כי מגיעים ליראתו על ידי התבוננות בדברי תורה, אכן בדרכים אחרות, מותר גם בבית הכסא לבא ליראתו, ואדרבה זוהי הוראתו שיתבונן בטובות הבורא.]

גם בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' א) אף שבתחילה הביא ראיות לאסור בזה [ומלבד שלבסוף הדר הוא לכל חסידיו, כדלהלן, גם ראיותיו לאסור אחר המחילה חלשות ע"ש, חוץ מראייתו מהמ"א (סי' פא ס"ק א) שכתב שבבית המרחץ יחשוב חשבונותיו, שלא יבא לידי הרהור בד"ת, ושכיוצ"ב כתב השאילת יעב"ץ (ח"א סי' י) שהרמב"ן והחכם צבי עיינו בספרי לעז בבית הכסא, שלא להרהר בד"ת, ולמה לא עיינו במציאות הבורא, והיו מרויחים מצוה, על כרחך שאסור הדבר. ע"כ. ברם גם זו אינה ראיה לאיסור, שהרי כל דבריהם הם עצה כדי שלא יבא להרהר בד"ת, וי"ל שלהרהר במציאות הבורא, אדרבה בזה חששו שמתוך כך יבא להרהור בד"ת, לפי רוב דבקותם בתורה. אכן היודע בעצמו שלא יבא לידי כך, משרא שרי, וליכא מינייהו ראיה. שוב ראיתי בשו"ת לב אברהם (סימן לג) שדחה את כל ראיות הלהורות נתן, ועל הראיה מהמ"א כתב עוד להיפך, שאכן יכל המ"א להציע מצוות אלו, ברם לאו כל מח סביל דא, ובני עליה מועטים לחשוב בכל זמן שהותו במקומות המטונפים בהם, ועל כן יעץ עצה פשוטה יותר. וע"ע בזה לעיל (סוף אות א).] אלא שבסיום דבריו (אות יא), הביא שהמהר"ם אריק הוכיח מלשון ספר חסידים (סי' קנז, נדפסו דבריו בתוך הגהות מקור חסד שם) להקל, שכתב החסידים, ללמדך שלא יהא במקום הטנופת, ויחשב בדברי תורה, או יתפלל, או ידבר לחבירו שום דיבור מן הקב"ה. ע"כ. ומתוך שבד"ת כתב לאסור מחשבה, ואילו בדיבור מן הקב"ה כתב דיבור, אלמא דמחשבה בבורא משרא שרי. ועוד הוסיף הרב להורות נתן לדייק כן מלשון הרמב"ם (ק"ש פ"ג ה"ד) שכתב וז"ל, ולא קריאת שמע בלבד, אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש, אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא, ואפילו אמרו בלשון חול. ולא לאמרו בלבד, אלא אפילו להרהר בלבו בד"ת בבית הכסא ובבית המרחץ וכו' אסור. עכ"ל. הרי שדברי הקודש אסר אמירה, ואילו הרהור אסר רק ד"ת, מוכח לכאורה דהרהור אינו אסור אלא בד"ת בלבד, ולא בשאר דברים שבקדושה. אלא ששוב סייג זאת, שאם מהרהר במציאות ה', ועולה בדעתו ענין שויתי ה' לנגדי תמיד, הרי אסור משום ההרהור בפסוק. וכמעט שמן הנמנע שהמהרהר בדברי קדושה, שלא יעלה בדעתו פסוק או מימרא מחז"ל, שהם דברי תורה וכנ"ל. עכת"ד. ולכל אורך תשובתו מבואר שלא נחית לאסור משום קיום מצוה במקום הטינופת, כמו שמדבר שם לאורך התשובה בחפץ לקיים את מצות שויתי, אלא שדן משום הרהור בדברי קדושה, האם נאסרים כמו הרהור בד"ת. ומבין ריסי עיניו ניכר דפשיטא ליה דמותר למיעבד מצוה במקום הטינופת, וכמו שכתב שם (אות י) בדוד שהיה מקיים מצוה במקום הטינוף דבכל דרכיך דעהו.

בשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' כג) כתב שמותר להרהר במציאות ה' במקומות שאסרו להרהר בד"ת, ולא רק שמותר, אלא שמצווה ועומד האדם בכך. ועמד להשיב על תשובת שו"ת נתן פריו (סימן א) [לבעמ"ח שו"ת להורות נתן, אמנם ספר זה אינו תח"י, ברם ניכר שהיא תשובתו שנדפסה בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' א הנ"ל), ויתכן שבתחילה כתב לאסור לגמרי על פי ראיותיו, והשיבו הלב אברהם, וקיבל את ראייתו מהחסידים, ודין גרמא ליה בלהורות נתן בסוף התשובה להקל, בצירוף ראייתו מהרמב"ם וכדלעיל.] וחילו מדברי החינוך בשש מצוות תמידיות שהן שייכות בכל עת, וממילא הן גם במקומות המטונפים, ושכן הוכיח גם המהר"ם אריק על ספר חסידים הנ"ל. עכת"ד. אלו ראיותיו להתיר, כי כל התשובה נסובה לדחות את ראיות הפריו נתן לאסור. ולכאורה אחר דאיהו גופיה טרח לבאר את דברי החינוך שאינן מצוות חיוביות בכל עת, אלא שאפשר לקיימן בכל עת, ברם באמת בשעת לימוד, ובשעת משאו ומתנו וכדומה, אין לקיימם, אלא שיכול אם יחפוץ להפסיק מהלימוד או ממשאו ומתנו ולקיימן עתה. א"כ אחר שאינן בפועל בכל עת, גם בבית הכסא אינן, אך יכול אם יחפוץ לצאת מבית הכסא ולקיימן עתה, ומה הכרח יש שכוונת החינוך שגם בבית הכסא מותר לקיימן, וכאשר דחינו לעיל. [ואגב בואנו הלום, נראה לבאר את שיטתו עם דבריו לעיל מינה התם בשו"ת לב אברהם (וינפלד סי' יז) בתשובה אחרת, דמסיק שאסור לקיים מצוות במקום המטונף, ודיבורו כאן הוא בשש מצוות תמידיות, והתיר לקיימם לכתחילה במקום המטונף, שאין זו סתירה, דאיהו גופיה (שם סי' יז) כתב לחלק בין לכתחילה שאסור, לבדיעבד ובשעה"ד דשרי לקיים מצוות במקום המטונף. ולדרכו זו עוד חילק בין מצוה שאפשר לעשותה בכל רגע, ואם יפסיק מחמת המקום המטונף, יפסידה באותה שעה, דכל כה"ג הוי כדיעבד, ולכן בזיון לא יאסרה, ומשום הכי תפילין מותרים מעיקר הדין בבית הכסא, וכן ה"ה מצוות שבין אדם לחבירו. משא"כ המנענע לולב וכדומה במקום מטונף, בחירתו לעשותם במקום מטונף, כשאין לו שום מניעה לעשותם במקום נקי, היא בזיון למצוה, ולכן אין לעשות כן. עכת"ד. וממילא כן דעתו אף הכא בשש מצוות תמידיות, דשרו לכתחילה במקום מטונף, לפי שהן מצוות תמידיות, ואם לא יקיימם שם, יפסידם באותו זמן.]

ז. גם בשו"ת ויברך דוד (הרפנס ח"א סי' טו) כתב, שהסכמת רוב הפוסקים להקל להרהר בבית הכסא בגדלות הקב"ה. ואף לאוסרים, נראה דזה דוקא לחשוב במישרין בגדלות ואמונת הבורא ב"ה, שזה בזיון קצת. אבל להרהר בסיפורי צדיקים, שרק בעקיפין מתעורר לאהבת הבורא, כו"ע מודו להקל. ע"כ. [דהיינו עיסוקו לגבי להרהר בבורא בעלמא, ולא כדי לקיים מצות האמונה או יחוד ה', וכן מבואר בו עוד בהמשך.] ועוד כתב להוכיח להיתר את נידונו, מכך שהסכמת הפוסקים שבא"א באופן אחר, מותר לעשות מצוה במקומות המטונפים, כגון אסיר שבבית האסורים לנענע לולב, והרי בעת קיום המצוה ודאי מתעורר האדם לאמונה בקב"ה ואחדותו. וקי"ל מצוות צריכות כוונה, לחשוב שעושה דב"ז לשם השם יתברך, ולא נאסר מהאי טעמא, ועל כרחך כאמור, כיון שעיקר עיסוקו במצוה, ובעקיפין מתעורר לחשוב באחדותו יתברך, כל כה"ג ליכא קפידא. ולאידך הביא את דעות האוסרים, שכן מוכח במגיד משרים (פ' בשלח) מתוך הוראתו למרן שבמקום מטונף יהרהר משפלותו ודלותו, ובצאתו למקום טהור שוב יהרהר בתורה וביראת שמים וכו'. [וכבר השבנו על זה לעיל בסמוך]. וכ"כ בספר מקו"ח סי' פה, שהנמצא בבית הכסא ושומע לאונסו קול לימוד או תפילה, אין עליו איסור, דהוי לאונסו. מוכח שמחשבת תפילה אסורה במקום מטונף, וכל שהתיר כאן משום שהוא לאונסו, דהיינו להרהר בגדלות הבורא אסור. [לא הבנתי, בתפילה יש אזכרת שמותיו יתעלה, שהן בוודאי איסור גמור בבית הכסא, ק"ו מהנזכר בשו"ע (ס"ס ג) וכדאיתא בשו"ע (סי' פה), ומה ראיה יש משם.] וגם הוא הביא את ראית המהר"ם אריק (נדפסו דבריו בתוך הגהות מקור חסד שעל ספר חסידים) מספר חסידים (סי' קנז) שכתב החסידים, ללמדך שלא יהא במקום הטנופת, ויחשב בדברי תורה, או יתפלל, או ידבר לחבירו שום דיבור מן הקב"ה. ע"כ.

ומתוך שבד"ת כתב לאסור מחשבה, ואילו בדיבור מן הקב"ה כתב דיבור, אלמא דמחשבה בבורא משרא שרי, ודיבור בו אסור במקום מטונף. ואף על משמעות החסידים שדיבור בו אסור, הקשה ממודה אני שאומרים קודם נטילה, וקודם נטילה אסור דיבור בד"ת, חזינן דדיבור בבורא שרי. וכך בסידור יעב"ץ הביא מספר סדר היום, לומר מודה אני קודם נטילה. ואף שהיעב"ץ כתב שב ואל תעשה, פוק חזי מאי עמא דבר לאומרו, ושכן הזהירו בספרים הקדושים, כגון בשולחן הטהור (סו"ס ד), וכן העלה בשו"ת ארץ צבי (סי' נב). חזינן דשרי לדבר על הבורא במקום מטונף. ולדעת החסידים ודעימיה, צריך לומר שסוברים שמקום מטונף חמור מידים מטונפות, ולכן לדבר על הבורא [מודה אני] בידים מטונפות שרי, וכמו שכתבו הפוסקים שמותר להרהר בד"ת בידים מטונפים [שכן כתבו לענין מצות עונה דמותר להרהר בד"ת, בשו"ת יד אליהו (רגולר סי' טז), וכן מביא הביה"ל (סי' צב ס"ז) מהפמ"ג והרע"א. וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' ג). אולם המקור חיים (סי' רמ) כתב לאסור, ושכ"כ בס' ראשית חכמה (שער הקדושה פי"ו) משם הרמב"ן, ודלא כמש"כ בספר יוסף אומץ (אות קצח) וכן בסידור יעב"ץ כתב, דבבוקר קודם שנטל ידיו מותר להרהר בד"ת, אלא שכ' שלא יעשה כן. וכן מתיר בשו"ת איש מצליח (סי' ג) ובכף החיים (סי' ד ס"ק קז).] ואילו במקום מטונף אסור להרהר בד"ת, ולכן אסור גם לדבר על הבורא. וכן חזינן דערום ולפני ערוה מגולה אסור לדבר ד"ת, ומותר להרהר בדברי תורה [שכ"כ המ"א (סי' פה ס"ק ב) ובבאר היטב (ס"ס עה) וכ"כ הפר"ח ושו"ע הרב (סי' עג). וכן מבואר בדין עונה הנזכר. ובספר מקור חיים (סי' פח) לכאורה יש סתירה, שבריש הסי' השיג על המ"א, ובסוף הסי' מביא ראיה למ"א מגמ'.] ואילו במקום מטונף אסור. סוף דבר העלה להקל לקרא סיפורי צדיקים במקום מטונף, אם ברור לו שאין בהם שום ד"ת. ובפרט בבית הכסא דידן, דלכמה פוסקים אין להם דין בית הכסא, מאחר שהצואה יורדת למקום אחר. ע"כ. עכת"ד. ולדרכנו לעיל שהתרנו גם לדבר על הבורא, ע"ש מילתא בטעמא, להאמור התם יש להשיבו, שראייתו ממודה אני תיכון בצדק, ודחייתו יש להשיבה כאשר בשו"ת ארץ צבי הוכיח הוכחה חלוטה מדין כינויי ה', שמותר להזכירם במקומות המטונפים, וכאשר גם אנו זכינו לראיה זו, לעיל. ופלא דאיהו גופיה הזכיר את הארץ צבי, ולא עמד על ראיה זו הפורכת את דבריו.

גם בשו"ת מנחת אשר (וייס ח"ה סי' יח חלק ב עמ' קכב) דן בפתקאות שבכותל המערבי אם צריכים גניזה, ופסק להקל, ודשאני הכא מדברי התשב"ץ (ח"א סי' ב) שאסור לאבד ולמחוק תפילות אף שאין בהם אזכרות, דמיירי בתפילות שתקנו חז"ל, ע"ש. והביא לחכמה שלמה שהתיר להרהר בבורא בבית הכסא, ומאידך ללהורות נתן שאסר. וכתב, אך לענ"ד פשוט כביעתא בכותחא שאין בזה איסור, ואף להתפלל אל ה' מותר, אם אין מזכיר את ה', ואינו מתפלל בנוסח קבוע, אלא שמזה יש להמנע בדבור, משום זילותא דשמיא. וכך משמע בספר חסידים (סי' קנז) שלא יהא במקום טנופת ויחשוב בדברי תורה, או יתפלל או ידבר לחבירו שום דברו מן הקב"ה. מ"מ במחשבה אין אסור אלא בתורה, ובנוסח התפילה שתקנו אנשי כנה"ג. וז"ב לענ"ד. עכ"ל.

גם ידידי וחביבי הרה"ג יקותיאל אוהב ציון שליט"א בההדרתו את ספר פדה את אברהם פאלאג'י בהערותיו הקרויים לב אבירים (מע' ה אות ה בהערה) עלה ונסתפק בפתגמא דנא, אי שרי להרהר במציאות ה' בבית הכסא, וסמך על ראיית הר"ש קלוגר מתמיד, והראה באצבע מראה מקום לנידון זה, ואף שהביא הוכחות וספרים שכתבו שהמילה "תמיד" אינה בדוקא בכל זמן, וכאשר גם אנו דרכנו בדרך זו לעיל, לדחות את ראיית הר"ש קלוגר מתמיד. ברם איהו מכח זאת סיים להיפך הגמור, שלכן צריך לומר, דהיכא דאפשר לפרש דתמיד היינו רצוף ללא הפסק, עדיף, ומפרשינן, אלא דהיכא דא"א, מפרשינן מזמן לזמן. ושלפי זה ראיית המהרש"ק קמה וגם ניצבה, דיש לפרש בשויתי תמיד ברצף. ע"כ. ולעיל הבאנו מפי ספרים שעל פי דרך זו כתבו בידיוק להיפך, לדחות את הגרש"ק, שלכן תמיד דשויתי הוא לאו דוקא בכל עת. וכדי להוכיח ראיה לקולא, צריך ראיה חלוטה, ולא ראיה שאפשר לדחותה. מה גם דלעיל (אות ה) כבר השבנו על הראיה מתמיד מעוד כמה פנים. גם בספר ילקו"י אוצר דינים לאשה ולבת (עמ' כג פ"א סעיף ג) על דברי החכמת שלמה שהעלה להקל, כתב, ואמנם במ"ש להוכיח דין זה, יש לפלפל בדבריו, ועיין בלב אבירים. ע"כ. וכן בספר חישוקי חמד (ברכות דף כד ע"ב) הביא את דברי הגרש"ק, וכתב שהם מחודשים, וגם נסתרים מדברי המ"ב (סי' פה ס"ק ו) שיחשוב בבית הכסא בחשבונותיו, ולמה לא יעץ שיחשוב בבורא. ויצא לחלק בין חשיבה על הבורא לשם מצות האמונה, שזה אסור על פי המ"ב (ביה"ל סי' תקפח ס"א ד"ה שמע) שאפשר שכוונה לשם מצוה, היא הרהור בד"ת. אולם המתבונן באברי הגוף, או בפרחים יפים, וחושב "מה יפה העולם שברא השם", מסתבר דאין בזה איסור. ויתכן שזו כוונת דוד המלך בשויתי ה' לנגדי תמיד. אלא שסיים בציון דברי המתירים, ספר חסידים (סי' תקמה) ובהגהות מקור החסד (שם סי' קנז אות ז) ועוד. עכ"ד. גם בספר דבר משולם (סימן ג) סמך על הגרש"ק להתיר להרהר בבורא בבית הכסא, וסייג זאת שיזהר שלא יהרהר בפסוקים, ועוד שאסור לכוין שבא לקיים מצות עשה בזה, על פי הביה"ל (סי' תקפח ד"ה שמע) דלא גרע מהרהור בד"ת, ולכן דעתו שם, שבכל מצוות תמידיות נראה שיכול לחשוב במקום מטונף, אך יזהר שלא יהרהר בפסוקים. ע"כ.

דעת הכוזרי

התכבדו מכובדים

ח. כתב בספר הכוזרי (מאמר ג אות יא) לגבי דרך חיי החסיד, והוא לעולם כאילו השכינה עמו, "והמלאכים מתחברים עמו בכח", ואם יחזק בחסידות ויהיה במקומות הראוים לשכינה יחברוהו בפעל, "ויראה אותם עין בעין" למטה ממדרגת הנבואה, כאשר היו טובי החכמים בבית שני, רואים הצורות ושומעים בת קול, והיא מדרגת החסידים, ולמעלה ממנה מדרגת הנביאים. ויקבל החסיד מכבוד הענין האלהי הנמצא עמו, מה שראוי לקבל העבד מאדוניו שבראו והטיב לו, והוא צופה לגמלו או לענשו. ואל יגדל בעיניך מה שאומר החסיד קודם הכנסו בבית הכסא, התכבדו מכובדים קדושים, כבוד לשכינה, והתודותו אחרי יציאתו בברכת אשר יצר וכו'. עכ"ל. דהיינו אחר שביאר שהחסיד דבוק בה' בכל עת בכח, ושאם יתעלה יותר, ידבוק בו בפועל, לשמוע בת קול ולראות מראות רוחניים. ובדביקות יותר, יגיע אל הנבואה. כתב שמעתה מובן מה שהחסיד קודם הכנסו לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים קדושים כבוד לשכינה. וביאר דבריו באוצר נחמד (על הכוזרי שם) שכל מחשבות החסיד אל ה', ואמנם בבית הכסא אינו רשאי להרהר בדברי קדושה, ואינו יכול לחשוב שם על ה', ולכן מתנצל במאמר זה ומבקש שלא יפרשו ממנו המלאכים השומרים אותו, בעבור עזיבת דבקות מחשבתו ברוחניים בעת ההיא. ע"כ. וכן על מילות הכוזרי "והתודותו אחרי יציאתו" מבאר כן וז"ל, ר"ל, לפי שעזב דביקותו בבית הכסא, בצאתו תכף מתקן זה בהודאתו וכו'. וכן בספר קריאה בקריה על הכוזרי (שם הע' 150) ביאר, דהיינו שבבית הכסא אינו רשאי להרהר בדביקות, ומתנצל שלא יפרשו ממנו המלאכים, בעבור עזיבת הדבק מחשבתו ברוחניים בעת ההוא. ולפי"ז יוצא שהכוזרי אוסר להרהר בדביקות בה' בבית הכסא.

ברם הכרח שזהו הפשט בכוזרי בוודאי שאינו, ולענ"ד הפשט בכוזרי הוא אחר, שהתכבדו מכובדים אומרים למלאכים, משום שיודעים שהם לא יכנסו למקום הטינופת, ולא שעוזבים את החסיד משום שמפריד דביקותו בבורא, והלך דברי הכוזרי הם כך, בתחילה כתב שהחסיד הדבק זוכה שהמלאכים מתחברים עמו בכח, ושאם זוכה יותר המלאכים מחברים אותו אל השכינה בפועל, ועל כך מוסיף שמעתה על תתמה על האמירה הלכאורה מוזרה "התכבדו מכובדים", ומי זוכה לידי מידה זו, כי אכן המלאכים עמו, וכאשר פתח בריש דבריו "והמלאכים מתחברים עמו בכח", וק"ו אם התעלה והם "יחברוהו בפועל ויראה אותם עין בעין", ויודע שלא יכנסו עמו למקום הטומאה, ועל כך מבקש את מחילתם, ומבקש מהם שימתינו לו. מעתה יתכן עד מאוד בכוזרי, שהדביקות בבורא במקומות המטונפים מותרת, אלא שמהמלאכים המלווים עמו מבקש מחילה.

וכן מבואר בספר מלחמת מצוה לבעל המאורות (ברכות ס ע"ב), שכתב לבאר ברכה זו כך, ואפשר לפרש שמרוני, כמו המתינו אותי וכו', מפני שהוא נכנס למקום הטנופת, שלא יעלה בדעתם [של המלאכים] שרצונו להתעכב שם ויפרשו ממנו וכו'. ע"כ. דהיינו עזיבתם אותו, אינה מפני שהוא הפריד דביקותו בבורא, אלא מפני שנכנס למקום טומאה, והם לא באים לשם, ויסברו שרצונו להתעכב שם, ושמא על כן יפרשו ממנו, ולכן מבקשם להמתין לו, שכן אנוס הוא כדרך בני אנוש. וכך ביארו רבים מימרא זו [משום שהמלאכים לא יכנסו למקום טומאה] כגון הלבוש (ר"ס ג) וז"ל, ואומר להם, כי האדם מצד שהוא אדם, וטבעו כן לעשות צרכיו הוא דרכו, ואי אפשר לו זולת זה. אבל אחר שיודע שהם בקדושתן ולא יכנסו עמו לבית הכסא, על כן הוא מבקש ומתחנן לפניהם שימתינו עליו וישמרוהו עד צאתו. עכ"ל. וכן ביאר המהרש"א (ברכות שם) שאין זה כבודכם לילך עמי במקום מבוזה כזה. וכ"כ רבי צדוק מלובלין בספרו ישראל קדושים (ריש סימן ח ד"ה ואחר כך) שאומר כן למלאכים שהם לא יכנסו, אולם קדושת ה', אין שום טומאה חוצצת מפני קדושתו, וכ"כ הבא"ח בבן יהוידע (ב"ק לב ע"א) וכ"כ הערוך השלחן (סי' ג סעיף א) וכן מבואר בשו"ת שלמת חיים (ח"א סי' ז,ח) ועוד רבים. ולמעשה הכי הוא פשט נוסח אמירת התכבדו מכובדים המופיע לפנינו במסכת ברכות (ס ע"ב) ובמסכת כלה (פרק ט הי"ג) ובמסכת דרך ארץ (פרק היוצא הי"ז) המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם. ע"כ. הנה שמבקשם שימתינו לו, והפשט הפשוט הוא כאמור, משום שהם לקדושתם לא יכולים להכנס שם, ולכן תלה זאת בכניסתו וביציאתו דוקא, ולא בהסחת דעתו מן הדביקות.

הב"י, למי אומר התכבדו מכובדים

ט. איברא דלכאורה הב"י (סימן ג) שהביא מהאבודרהם (ריש ברכות השחר) בשם הדב"ש, מבואר שהתכבדו מכובדים אומרים אל השכינה, שהנה ז"ל, שאין לומר זה [התכבדו מכובדים] אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שורה עליו, אבל איניש אחרינא לא, משום דמיחזי כיוהרא. עכ"ל. ומכח כן פסק הכי בשולחנו הטהור. גם בדרכ"מ הארוך (ר"ס ג) העתיק את אלו דברי הב"י בשתיקה, ולכן גם שתק בשו"ע לדברי מרן שכתב, ועכשיו לא נהגו לאומרו. וא"כ לכאורה כוונתם, שאומרו התכבדו מכובדים הוא אל השכינה, שהיא לא נכנסת עמו למקום הטינופת, ולכן היא שייכת רק במי שהשכינה שורה עליו, אבל אדם שלא זוכה להשראת שכינה אינו שייך באמירה זו. ומינה נוכיח שאסור לחשוב על השכינה במקום הטינופת.

י. ברם מלבד שיש לדון האם זה מכריח איסור חשיבה על הבורא. אעיקרא דדינא פירכא, שנראה שאין כוונתם באומרם "שכינה" שאומרים כן אל השכינה, אלא אומרים כן אל המלאכים, וסבירא להו שדוקא חסיד שהשכינה שורה עליו ראוי לומר כן, היינו שאדם בדרגה כזו שהשכינה שורה עליו, בהכרח אין עליו חטא כלל, וממילא הוא ראוי לומר התכבדו מכובדים, כי עליו כל הזמן שומרים המלאכים, לא לאדם שאין השכינה שרויה עליו, דבר המוכיח שיש עמו חטאים, ועל כן אינו ראוי לומר למלאכים שמרוני והם אינם שומרים עליו בעת חטאים. וכאשר יראה הרואה באבודרהם גופיה שפירש כן, ויובאו דבריו בהערה שבסמוך. ואף הכוזרי הנזכר לעיל שדרך ברעיון הזה, כתב שהתכבדו מכובדים אומר כן למלאכים. וכן הוא בלשון המימרא הנ"ל בברכות (ס רע"ב) התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, הרי מפורש משרתי עליון, ואיך נאמר שכוונתו לשכינה, וכן כתבו ראשונים רבים [ולא ראינו בשום חד להיפך] שהתכבדו מכובדים אומר למלאכים, שכך רש"י במקום (ברכות ס ע"ב) פירש, התכבדו וכו' אל המלאכים המלוים אותו הוא אומר, שנאמר כי מלאכיו. וכ"כ הר"י בר יקר בפירוש התפילות, וכ"כ בפסקי הרי"ד (שם) והר"י מלוניל (שם) ובנימוקי יוסף (שם) ובמנורת המאור (ברכות שער ד פרק ו) ועוד רבים. גם הב"י גופיה הביא תחילה את דברי רש"י הנזכרים, ושוב הביא את האבודרהם כדי ליישב את המנהג התמוה שלא לאומרו, והוא מנהג נגד הכתוב בגמ', ושפסקוה כל הראשונים לומר התכבדו מכובדים, וכתב ליישבו על פי דברי האבודרהם הנזכרים. על כן נראה ברור שאומרו "שכינה" אינו כפשוטו, אלא על דרך הכוזרי הנ"ל וכדומה, שזוכה להשראת השכינה בפועל על ידי המלאכים המלוים אותו, ברם השכינה עמו בכל עת, או בשאר דרכים.

וכן למדו בהם כמה אחרונים, ששכינה היא לאו בדוקא, מתוך שפסקו כמותם ובטעמם, ושינו בטעמם, שבמקום לכתוב שכינה, כתבו מלאכים, והיינו שלמדו שהמילה "שכינה" היא לאו בדוקא, שכ"כ הב"ח (ר"ס ג) ועכשיו לא נהגו לאומרו, דאין אנו מחזיקין עצמינו ליראי שמים שמלאכים מלוין אותנו. וכ"כ הט"ז (ס"ק א) כי אין אנו מחזיקין ליראת שמים שמלאכין מלוין אותנו. וכן ביאר המור וקציעה (סי' ג על הב"י) את הב"י והאבודרהם וז"ל, שאין לנו להחזיק עצמנו חשובים כל כך שמלאכי השרת ילוו אותנו. ע"כ. וכ"כ בשו"ע הרב (ר"ס ג) ועכשיו לא נהגו לאמרו, מפני שאין מחזיקין את עצמינו ליראי שמים שהמלאכים מלוים אותנו. וכ"כ עוד אחרונים.

השכינה בכל מקום

יא. ועוד, דאי לא תימא הכי, לכאורה יקשה עד מאוד, כי השכינה לעולם עמו, ורק למלאכים שייך לומר התכבדו מכובדים, כי הם לא יכנסו למקום הטומאה. והכי חזי הוית בר' צדוק הכהן מלובלין בספרו ישראל קדושים (ריש סימן ח ד"ה ואחר כך) שהתכבדו מכובדים למלאכים אומר, כי קדושת ה' אין שום טומאה חוצצת מפני קדושתו, ע"ש. והלא זהו כל המושג שכינתא בגלותא, שהיא יורדת אפילו אל תוך הקלי', לבררה כנודע [כגון בפרי עץ חיים (ק"ש פ"ג ד"ה הג' זכירת מרים) ובאוצרות חיים (שער המלכים), ובשער הכוונות (קבלת שבת דרוש א ד"ה עוד צריך לכוין בענין רחיצת) ובקל"ח פתחי חכמה (פתח נז), והוא המושג "רגליה יורדות מות", וכיוצ"ב היא כוונת נפילת אפים (שער הכוונות נפילת אפים דרוש ב) שהצדיקים היחידאים הראויים יורדים לברר ע"ש.] וכמו שאמרו כיוצ"ב, שאין ד"ת מקבלין טומאה (ברכות כב ע"א). וכיוצ"ב כתב החכמת שלמה (סי' פה) מהמקובלים [האחרונים, ואינו מהאר"י] דתפילין דר"ת מותר לשוח בהן שיחת חולין, לרוב קדושתן. ע"כ. ומה שאמרו שהשכינה שרויה בעשרה, או בשנים שלומדים (סנהדרין לט), או מראשותיו של החולה (שבת יב ע"ב), ואף ביחיד העוסק בתורה שכינה כנגדו (ברכות ו) וכדומה, אלמא דיחיד בעלמא לא שרויה עמו שכינה. היינו דרגות בהשראת שכינה, כי פשוט שהשכינה בכל מקום, ואף בתוך הקלי' יורדת וכנזכר, אלא שיש דרגות גבוהות יותר של השראת שכינה, כגון במקום קדושה, וכל הקדוש קדוש יותר, קדוש יאמרו לו, וכדאמרו בברכות (דף י) שהשכינה שרויה בבית הכנסת, ובמדרש שלא זזה מכותל המערבי, וכדומה, ועל בחינות אלו אמרו שבעשרה יש השראת שכינה, ושאר דרכים הנזכרים, היינו בדרגה גבוהה יותר של השראת שכינה, ברם השכינה נמצאת בכל מקום.

איברא דהברכי יוסף (או"ח סימן ג אות א) הביא תשובה כת"י לחד מקמי'ה מרבנן קשישאי הרב מהר"ר יחיאל קשטלץ, שביאר את הב"י, שטעם הדב"ש הוא בזה"ל, שלכך נתבטל בדורנו, לפי שאין השכינה ומלאכים מתהלכים עם ע"ה. עכ"ל. ולכן הקשה על כך, שא"כ יתבטל הדין שלא לילך בקומה זקופה וגילוי הראש, שאין השכינה על ראשם. וכן לא יסדר שולחנו ומטתו בער"ש, שטעם סידור השלחן אמרו שם משום ששני מלאכים מלווים אותו. והברכ"י משיבו ע"ש. לאמור ששניהם מבינים שכוונתו "שכינה" כפשוטו, שהשכינה אינה נמצאת עם ע"ה. ועוד לכאורה כדרכם כן למד גם הלבוש (ר"ס ג) שנקט כמרן וכטעמו ופירשו וז"ל, ודוקא בימיהם היו נוהגין כן, שהם היו חסידים מפורסמים ויראי אלהים, והיו יודעין שהשכינה ומלאכיו תמיד עמהם. אבל עכשיו בזמן הזה, נתבטל הדבר מלאומרו, מפני שאין בדורינו חסידים מפורסמים כל כך. ואם היה אחד אומר כן, היה מיחזי כיוהרא, לכך אין אומרין אותו כלל. עכ"ל. ברם באמת גם אם כן, פשוט שאין כוונתם שאמירת התכבדו מכובדים נאמרת אל השכינה, וכאמור לעיל, שהיא נאמרת אל המלאכים, ואומרם שכינה, היינו משום שאין המלאכים עמו, הוסיף גם שאין השכינה עימו, דס"ל שזהו חד דרגה, וכדומה, ואגב כתב שכינה, ולא שעלה על דעתו שאל השכינה אומרים התכבדו מכובדים. וגם אם תחפוץ ללמוד בדבריהם בדוקא, מ"מ הראנו לעיל מן קמאי ובתראי, שאל המלאכים היא נאמרת, ועל כן, כן עיקר. ובבואנו הלום, אמרנו לברר האם ראוי לומר היום התכבדו מכובדים, ראה בזה בהערה

האם ראוי לומר התכבדו מכובדים

כאמור הב"י (סי' ג) הביא מהדב"ש שלא לומר התכבדו מכובדים, ובזה יישב את המנהג, וכ"כ מרן בשולחנו הטהור (סי' ג ס"א) בזה"ל, כשיכנס לבית הכסא יאמר התכבדו מכובדים וכו', ועכשיו לא נהגו לאומרו. עכ"ל. ונמשכו אחריו אחרונים רבים, כגון הדרכ"מ (הארוך ר"ס ג), הלבוש (ריש סי' ג), הב"ח (שם), הפרישה (ס"ק א), הט"ז (ס"ק א), הברכ"י (ס"ק א) ובמחז"ב (ס"ק א) ובספרו ככר לאדן (פי' למס' דרך ארץ רבה דף קט"ו ע"ב), ביאור הגר"א (ס"ק א), שלחן ערוך הרב (סי' ג סעיף א), פמ"ג (משב"ז א), מטה יהודה (סי' ג ס"ק א) [ויתירה מכך כתב בדעת מרן, שאחרי שנהגו לא לומר האומרו, הוי יוהרא.] וכ"כ היפה ללב (סי' ג אות ד) ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים ר"ס ט) ובעוד יוסף חי (סוף יצא), ערוך השלחן (סי' ג ס"א) משנה ברורה (סי' ג ס"ק א) שו"ת שמחת כהן (ח"ה בחידושי שו"ע סי' ג), הלכה ברורה (סי' ג הלכה ב) ושם בשער הציון (ס"ק ב) ליקט עוד אחרונים שנקטו כן, וכדרכו בקודש. גם שתיקתם של רבים מנושאי כלי השו"ע לשו"ע בדין זה, מורה דהכי ס"ל, דאי פליגי על השו"ע, או מערערים או מהרהרים על דבריו, היו כדרכם מביעים זאת עלי ספר.

כל הראשונים כתבו לומר התכבדו מכובדים

איברא, הדב"ש הוא דעה יחידאה ממש, שכל הראשונים פסקו לומר התכבדו מכובדים וכדאיתא בברכות (דף ס ע"ב), שכן פסקו הרמב"ם (תפילה פ"ז ה"ה) הרי"ף (ברכות דף מד ע"א מדפיו) הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כב), בה"ג (ברכות פ"ט), סדר רב עמרם גאון (סדר ברכות ובקשות ד"ה וכל שעה), סידור רב סעדיה גאון, הכוזרי (מאמר ג אות יא), פירוש התפילה לר"י בר יקר (על תפילה זו), ראב"ן (ברכות סי' רב ד"ה), רוקח (ברכות סי' שמד), הר"י מלוניל (ברכות שם), פסקי הרי"ד (שם), פסקי הריא"ז (שם), ראבי"ה (ברכות קמו), המאורות (ברכות שם), אגודה (ברכות פ"ט סי' רט), חידושי הרא"ה (שם), מאירי (שם), אהל מועד (ברכות דרך ג נתיב ד), ארחות חיים (ברכות אות סב), כל בו (ס"ס פז ד"ה הנכנס), רבינו ירוחם (דף קד טור ד), נימוקי יוסף (שם), ספר השלחן (תפילה שער ה ד"ה וכל זמן) טור (סי' ג) ומנורת המאור (נר ג סי' קכ). היחידי שראינו שהזכיר סברא זו, הוא בספר הבתים (תפילה שער י ס"א) שאחר שכתב לומר התכבדו מכובדים, הוסיף יש מי שכתב שאין ראוי לומר ברכה זו, אלא ירא שמים וחסיד ביותר, אבל אדם אחר, נראה כגאוה. וכתב על דבריו, ולא נברר לי. ונראה שגם כוונתו שאין דבריו נראים להלכה.

ביאור טעמו של הב"י

זאת ועוד קושיות רבות נערמו על סברת הדב"ש, ולצורך כך נשוב ונביא את הב"י מהאבודרהם בשם הדב"ש, שכתב וז"ל, שאין לומר זה [התכבדו מכובדים] אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שורה עליו, אבל איניש אחרינא לא, משום דמיחזי כיוהרא. וסיים הב"י, ונראה שמפני זה נתבטל מלאומרו כלל בדורות הללו. וכן ברמזי הב"י כתב מרן, מה טעם אין אנו אומרים התכבדו מכובדים, כשאנו נכנסים לבית הכסא. עכ"ל. והקשו האחרונים [שיובאו בעז"ה בסמוך] על כך, הלא מלאכים נמצאים כל הזמן גם עם אנשים פשוטים, ועוד קושיות כאשר יבואר בסמוך. וחלקם מסתלקות כאשר נראה את דברי האבודרהם (ריש ברכות השחר) במקורם, והנה ז"ל, ובעת קומו, אם הוא צריך לנקביו, אומר קודם שיכנס לבית הכסא ברחוק ד' אמות (ברכות ס ע"ב) "התכבדו מכובדים קדושים", למלאכים המלוים אותו הוא אומר, דגרסינן בב"ר, רבי שילא אומר, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, הם מעידים בו, שנאמר (תהלים צא,יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. לצדדים קתני, אם אדם טוב הוא, שומרים אותו ממש. ואם לא, חזרה השמירה ראיה ועדות, לשמור ולראות מעשיו של אדם, ויגידו לבית דין הגדול. והוא אומר למלאכים אלו, "שאו כבוד לעצמכם", כי אינני כדאי לישא לכם כבוד. "משרתי עליון", כלומר בשביל שירות השם אתם עמי, שצוה אתכם ללוות אותי. "תנו כבוד לאלהי ישראל", ומהו הכבוד, "שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, המתינו לי עד שאכנס ואצא, כי כן דרכם של בני אדם". וכתב בחדושי רב"ש, שברכה זו אין לברכה אלא ירא שמים וחסיד שהשכינה שרויה עליו, אבל איניש אחרינא לא, משום דמחזי כיוהרא. עכ"ל. [הנה לפנינו, שיתכן עד מאוד, שגם דעת האבודרהם גופיה שיש לומר התכבדו מכובדים, אלא שהביא את חידושי הרב"ש הנזכר, דס"ל שאין לאומרו אלא ליר"ש.] דהיינו פירושו של האבודרהם לנוסח התכבדו מכובדים וכו' "שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני" הוא, שהאדם מבקש את המלאכים שעמו, שיעשו את אשר נצטוו לשומרו אם צדיק הוא, ומעתה מובנים יפה דברי הרב"ש, שרק יר"ש יאמרם, כי רק אדם שבטוח שהמלאכים באמת רק שומרים עליו, לפי שאין לו חטא, ואף פעם לא מעידים על מעשיו הרעים, לו מתאים לו לומר כן. אך היודע בנפשו שאינו בדרגה זו, ובודאי המלאכים גם יעידון יגידון על מעשיו, ואז אינם שומרים עליו, הוי יוהרא לומר להם "שמרוני" וכו', בזמן שפעמים אינם שומרים עליו, אלא מעידים על מעשיו. ומעתה קושית האחרונים על הרב"ש, שהמלאכים נמצאים כל הזמן עם האדם, לא קשיא, דאכן כן, ברם אינם שומרים אותו בכל זמן. ועל כן דברי הרב"ש שיאמרה רק מי שהשכינה שרויה עליו, אינה לומר שאל השכינה אומר התכבדו מכובדים, דהלא גם האבודרהם פירש לפנ"כ שאמירה זו נאמרת למלאכים, ולא אל השכינה, אלא כוונת הרב"ש שרק לחסיד שהשכינה שרויה עליו ראוי לומר כן, היינו שאדם בדרגה כזו ששכינה שורה עליו, בהכרח אין עליו חטא כלל, וממילא הוא ראוי לומר התכבדו מכובדים, כי עליו כל הזמן שומרים המלאכים, לא לאדם שאין השכינה שרויה עליו, דבר המוכיח שיש עמו חטאים.

והאיר את עיני בזאת בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' יד) שעמד על האבודרהם והב"י, שהדברים קשים מכמה פנים, על כן ציטט את האבודרהם במקורו, ששם אדרבה האבודרהם גופיה מבאר את המימרא ששני מלאכי השרת מלוין לו לאדם, אך מפרש שאם האדם טוב, הם שומרים עליו, ואם לא, הם מעידים על מעשיו. ומעתה זהו שסיים בשם הרב"ש שהנוסח שאומר למלאכים "שמרוני עזרוני" שייכת רק ליר"ש וחסיד, היינו למי שיודע שהוא צדיק שהשכינה שרויה עליו, ולכן המלאכים עמו עושים את תפקידם לשומרו, על כן אומר להם שמרוני כאשר נצטוויתם. אך אינש אחרינא לא, דמחזי כיוהרא. ואתי שפיר שאין אמירת התכבדו מכובדים מכוונת אל השכינה, ואין כוונתו שאין היום מלאכים עמנו, אלא מלאכים שמבצעים שמירה המה רק לצדיקים, ועל כן הוי רמות רוח מי שאומר כן, שבזה הוא מעיד על עצמו שהוא צדיק. ואין פירוש הב"י כביאור הב"ח והט"ז שאין לומר התכבדו מכובדים לפי שהיום אין המלאכים מלוים אותנו. ע"כ.

וכבר קדמו בביאור זה ע"י ראיית מקור דברי האבודרהם בשו"ת לב חיים (פאלאג'י ח"א ר"ס סא) עד שלא הבין בהמשך (דף עז ע"ד ד"ה אחרי) מה הן קושיות המור וקציעה על הרב"ש, ולא שם לב שלא היה המקור לפני המו"ק. ועוד כיוצ"ב כתב בשו"ת יצחק ירנן (ברדא ח"א סי' יג) ע"ש.

קושיות האחרונים על טעמו

על אף האמור, עדיין הקשו האחרונים קושיות רבות על דברי הדב"ש, שכתב שאין לומר התכבדו מכובדים רק מי שהשכינה שרויה עליו, ובלא כן נראה כיוהרא. וכי בזמן הגמ' והראשונים כל האנשים זכו להשראת שכינה, ואפי"ה תקנו חז"ל לומר התכבדו מכובדים, ולא חשו ליוהרא. ועוד לאידך גיסא קשה, למה היום אין איש שאומר התכבדו מכובדים, גם החסיד שבחסידים, ואיך יעקר דין הגמ', שכן הקשו כיוצ"ב בארצות החיים (סי' ג בארץ יהודה סוף אות א) ובשו"ת לב חיים (פאלאגי' ח"א ר"ס סא דע"ו ע"ג) ובשו"ת יצחק ירנן (ברדא ח"א ר"ס יג).

יוהרא

עוד על עצם הדברים לאסור משום יוהרא, תקשי, דמשום דין זה אין חילוק בין חסיד לאינו חסיד, כי גם חסיד יש עליו את דיני יוהרא, אא"כ הוא מפורסם בחסידות, ושאינו מפורסם בחסידות, אף שהוא חסיד גמור אסור בדיני יוהרא, וכאשר נתבאר בשו"ע המדות (חלק גאוה עמ' קכז). גם מה שייך יוהרא בדבר שהגמ' וכל הראשונים פסקו שיש לכל אחד לאומרו, וכל מהות איסור יוהרא הוא רק בדברי חסידות, שאין הרבים עושים אותו, ולא בדין פשוט, וכאשר נתבאר בשו"ע המדות (גאוה עמ' קכג). גם לטענה זו של יוהרא אם כן יש עלינו להשמיט חלקים מהתפילות, שאומרים בהם דברים השייכים לגדולי עולם, ודוגמאות בעלמא נביא, באלהי נשמה אומרים, "כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך" [ולנשמה רק יחידאים זוכים, ועיין בשער הכוונות שם בזה.] "מה אנחנו מה חסדנו מה צידקותינו וכו' כי כל מעשינו תוהו, וימי חיינו הבל, ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל" וכו'. "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך" וכו'. "ואילו פינו מלא שירה כים" וכו' "אין אנחנו מספיקין להודות" וכו', בכל הני וכיוצא בהן נימא שיש להסירם מהתפילה משום יוהרא, שרק צדיקים גמורים שייכים בהם. ועוד ראה להלן (ד"ה עוד יש להשיב, וד"ה אך מלבד) קושיא נוספת על איסור יוהרא.

יוהרא בצינעא

עוד תקשי, דבצנעא ליכא איסור יוהרא, וכאשר נתבאר בשו"ע המדות (גאוה עמ' קכד) מן הראשונים והפוסקים, וא"כ למה אוסר לאומרו בלחש, ובדומה הקשה הפתחי תשובה (יו"ד סי' רמו אות י) על השערי תשובה (סי' ג אות א) בדין אמירת התכבדו מכובדים וז"ל, ולענ"ד נראה דלא שייך מיחזי כיוהרא, אלא בדבר שעושה בפני רבים, משא"כ בזה. ע"כ. וכן הקשה הרב כף החיים (סי' ג ס"ק א) מהפת"ש. וכן הקשה הגאון רבי ראובן מרגליות בספרו נפש חיה (סי' ג) והראה דליכא יוהרא בצינעא מדברי הפמ"ג (סי' רסב א"א סק"ב) לגבי לבוש לבן בשבת דמחזי כיוהרא, שכתב, ובביתו רשאי לעשות מה שירצה, לא בפני רבים. ע"כ.

ועלה במחשבה להשיב על קושיא זו, היות ואמירת התכבדו מכובדים נתקנה לאומרה למלאכים שעימדו, א"כ לכאורה יש צורך לאומרה בקול, כדי שישמעו דבריו, וכדחזינן שביו"כ אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בקול, ובכל השנה נהגו לאומרו בלחש, כדאיתא בשו"ע (סי' סא סי"ג, וסי' תרי"ט ס"ב), מפני שמשה "גנבה" מן המלאכים, וכפי שהביא הטור (סי' תריט) כן מן המדרש רבה (דברים ואתחנן פרשה ב סי' לו), משא"כ ביו"כ שאנו כמלאכים. ובפשטות החילוק הוא שבלחש המלאכים לא שומעים, ולכן לא יקפידו. חזינן דהמלאכים לא שומעים מה שאנו אומרים בלחש, רק בקול. א"כ התכבדו מכובדים שאומרים אל המלאכים הניצבים עמו, יש לאומרו בקול, ולא בלחש, ושוב לא קשה למה אסרו לומר התכבדו מכובדים משום יוהרא, והלא בלחש ליכא יוהרא, כי התכבדו מכובדים אין לומר בלחש, אלא בקול. אולם אחרי שובי ניחמתי, כי התכבדו מכובדים ניתן לאומרו גם בלחש, וכאשר יבואר ברצות ה' להלן (כותרת אמירת התכבדו מכובדים בקול או אפשר בלחש). ומעתה שאמירת התכבדו בכובדים שפיר אפשר לאומרה בלחש, אדרא קושיא לדוכתא, למה אסרו לאומרה בין בקול ובין בלחש משום דמחזי כיוהרא, והלא ליכא איסור יוהרא בדברים הנעשים בצינעא.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה