שער יחוד השם – הלכה · הספירות
יב. נחלקו חכמי המקובלים במשך דורות רבים, בהגדרת ה"ספירות" העליונות, האם הם הבורא ית' בעצמו, או שהם דברים אחרים, ונתבארו הדברים באורך כאן למטה. ובכלל הדברים יתבארו דברי הראשונים שכתבו שבאמירת שמע ישראל במילים "השם אחד" יש לייחד את השם עם י' ספירות. והיות ונושאים אלו, לא כל אחד רשאי ליקרב אליהם, על כן לא כתבנום כאן בהלכה, והראוי לכך יעיין למטה.
י' ספירות
א. הקדמה- כל הדיון בי' ספירות האם הם אלהות או לאו הוא רק באצילות, אולם למטה מהאצילות, לכו"ע הם נבראים. זאת ועוד לכו"ע הוא ודעתו אחד [או למהר"ל ודעימיה פשוט בתכלית הפשיטות], עיקר הדיון התעורר עקב תורת הסוד שדיברה על ספירות ועל צימצום והשתלשלות העולמות מהבורא עד עולמנו על פרטיהם הרבים, מה שלכאורה מורה שאין האצילות אלהות, שהלא הבורא הוא ודעתו אחד, ואין אצלו חילוקים [ק"ו אם הוא פשוט בתכלית] וכל מושג הספירות הוא חילוקים. מאידך אמרו בתורת הסוד שהאצילות נקראת כן מלשון האצלה ממנו ית', ושהאצילות אלהות, ושמתפללים לספירות, ועוד מושגים קבליים אחרים, שמראים שהאצילות היא אלהות, ודין גרמא לדיון דידן, אי האצילות אלהות או לאו. הרמב"ם כמובן לא התעסק בכך, כיון שלא נודע לו מתורת הסוד של הזוהר ושל המקובלים הראשונים, וק"ו לא תורת האר"י, וכמש"כ להדיא במורה הנבוכים (בהקדמת ח"ג) וכל המח' בזה נובעת מחוסר ידיעה, אלא שעל דבריו שהוא ודעתו אחד, מושתתת המח' הנ"ל. ויתירה מכך באמת הדיון על י' ספירות הוא אותו הדיון שעל התארים, כמו שעולה מכל הדיון בספירות דלהלן, והכי כתב להדיא השומר אמונים (אירגאס ח"ב אות סז) וז"ל, שהאין סוף נקרא בכל השמות, שהרי כל שמות הקדש הכתובים בתורה, שהן הם עצם הספירות , אין זה אלא בצירוף כח הא"ס המייחס אותם וכו'. עכ"ל. וכן במה שהוא חולק על הרמב"ם בביאור התארים, כתב השומר אמונים, שלא יובנו התארים אלא בתורת הסוד וכדלהלן, דהיינו ששמות התארים בתורה הם הספירות. וכתוכן זה כתבנו לעיל (סעיף יא אות טו) בשם הרמח"ל בדברו על התארים. וזה פשוט, לפי שהי' ספירות הם גם המדות העליונות חסד דין רחמים וכו', שהם הנהגת הבורא במדותיו העליונות, וא"כ הכל דבר אחד, בפרט לפי ביאורי הנמשלים של הרמח"ל. אלא שכיון שנאמרו מושגים קבליים רבים שלכאורה סותרים זה את זה בנידו"'ד, וכפי שפתחנו את ההקדמה, על כן נוצרו שיטות ודעות רבות בתארי האל בספירות, וכדלהלן.
לכו"ע ה' אחד באחדות גמורה
ותחילה נודיע שאין כאן מחלוקת לגבי מהות השם, שכולם מודים בהסרת ההגשמה מהשם, ושאין לנו שום מושג בבורא, שהוא "סוג" אחר, וכל המח' היא עיונית, שאף הסוברים ששייך תואר עצמי כל שהוא בבורא, היינו תואר בהשאלה, או כלפינו, ולא כלפיו, או שאיננו יודעים איך יתכן כן, וכיוצ"ב, וכדלהלן, אך לא שע"י שהוא תואר עצמי, אנו מכירים את הבורא, או משיגים משהו ממנו. וכיוצ"ב כתב בספר בחינת הדת (דף ה ע"ב הוצאת יש"ר עמ' 45) אחר שעמד על השיטות בנידו"ד, סיים, שהיוצא מדרכם שגם הסוד עולה עם דברי הרמב"ם הנ"ל בבורא, שהוא אחד באחדות גמורה, וכמעט אין מחלוקת ביניהם לבין המפורסם בענין האל. ע"כ. וכתוכן זה כתב השומר אמונים (אירגאס ח"א אות לג) דאף דאיהו ס"ל שיש תארים עצמיים בבורא על פי תורת הסוד, הוסיף, אך בוודאי שלא מפני כן נדע משהו ממהות הבורא, שבו אין השגה, והסובר אחרת מגשים, ע"ש. וגם בח"ב (ריש אות כג) לגבי המח' אם הא"ס והרצון הוא הבורא או עלול ממנו (ויובא להלן בסמוך בהערה) כתב, שבין למר ולבין למר יש מניע לספירות המתלבש בהם, לחד הבורא, לאידך הרצון של הבורא, והבורא עצמו לכו"ע אחד באחדות גמורה, וא"א לדבר בו. כיוצ"ב כתב גם הרלב"ג במלחמות ה' (מאמר ג פרק ד) לגבי מחלוקת התארים, שאחר שביאר את האמור, סיים, אלא שאין המכוון מאלו השמות הרבים, כי אם דבר אחד פשוט בתכלית הפשיטות, כמו שבארנו. והנה רוחק אלו התארים והדומה להם כשנאמרו עליו יתברך, מכוונתם כשנאמרו על זולתו, הוא כרוחק מדרגתו יתברך ממדרגתם בעצם השלמות והכבוד. ר"ל שהם נאמרים בשם יתברך באופן יותר שלם מהאופן אשר נאמרים בזולתו. עכ"ל.
סיכום הדעות שיבואו להלן
ב. היות והתארכו הדברים, אמרנו תחילה לתמצת את השיטות שיובאו להלן (ושם יובאו במקורותיהם), האם הספירות אלהות או לאו [עם תוספת מועטת]. ואף שיש בין הדעות חילוקים, וכדלהלן, מ"מ ניתן לחלקם לשתי שיטות עיקריות, הסוברים שהספירות הם אלהות גמורה, והסוברים שהספירות אינם אלהות, אלא כלי הבורא, שבהם הוא פועל. ונזכיר שבסיס המחלוקת הוא שה' אחד, ועל כן לומר שיש לו ספירות, הרי זה ביטול אחדותו. ומאידך כתוב שהאצילות אלהות, וכך הוא פשט הכתובים. וכדי להעלות יחדיו את הדברים, יצא כל אחד בדרכו. ונתחיל עם הסוברים שהם כלי הבורא, כיון שהם מועטים.
כלי הבורא
הסוברים שהספירות הם כלי הבורא ואינם הבורא עצמו, המה הריקאנטי והחייט [כ"כ בשמו הרמ"ק והמגיד מישרים, והוסיף שכן סובר "רב פלוני".] וכ"כ הרדב"ז בספרו מגן דוד. וכ"כ השומר אמונים שהספירות אינם אלהות אלא כלי פעולתו, שקוראים לבורא דרכם, כי א"א לקרוא לבורא עצמו, לפי שאין לו שום שם, על כן שואלים את שמות הספירות בשביל לדבר אליו. [הריקאנטי הנ"ל, ביאר במקום אחר שיש להתפלל אליו, ולא אל ספירותיו, שהנה כתב הרקאנטי (פ' בשלח) הזהר מאד שלא תקצץ בנטיעות, לחשוב באחת מע"ס בלבד. אלא תמיד תהיה מחשבתך מיוחדת בא"ס, ותתפשט ותמשיך ענף מחשבותיך אל ההוי' שתצטרך לכוין אליה. אבל מ"מ יהיה שורש כוונתך קשור ומיוחד בכולן, בכל לא"ס, כשלהבת הקשורה בגחלת, וכענבים באשכול, כן יהיה כל הע"ס מיוחדות במחשבותיך בא"ס לא"ס. ועוד כתב (פרשת משפטים), כל המפריד אחת מעשר ספירות, הרי הוא כמקצץ בנטיעות. עוד כתב הריקאנטי (פ' יתרו בהגה) שהסובר שחכמתו ית' ובינתו וחסדו וכדומה שאר כחות המיוחסות אליו, הם דברים נפרדים בהשם, הוא בכלל עובד ע"ז. ע"כ. ולאור האמור שלמד שהם כלי הבורא, כוונתו כאן באומרו שיש ליחד את הבורא בי"ס, היינו שאין להם כח עצמי, רק הבורא הוא הפועל בהם. שפשוט שמי שנותן להם עצמיות, הרי הוא עובד ע"ז. אך אין כוונתו שהם אלהות, וכמבואר. והיות והחולקים עליהם, באו בטענת כפירה, ועבודה זרה להתפלל לספירות, שהם כליו ולא הוא, לביאור הנ"ל חשיבות רבה, שמסלק את הקושיא.]
אלהות
הספירות אלהות גמורה- כ"כ המגיד מישרים (והרמ"ק הביא כן משם רבי דוד) וכ"כ בשם המקובלים (כ"כ הבחינת הדת בשמם).
אלהות גמורה, אך רק בספירות כתר [בשונה מהמגיד מישרים נ"ל, שכל הי"ס אלהות]- שם טוב וזולתם (גם הרדב"ז בספרו מגן דוד הביא שזו מח' מקובלים, ושיש סוברים כן, ברם איהו דחאם).
הספירות עצמותם אלהות, וכליהם לבוש -רמ"ק.
הספירות אלהות, והדיבור בהם הוא רק כלפינו שהם פעולות האל, ומצדו הם אחדות גמורה (כ"כ הרמ"ק בשם הרדב"ז ואיהו פליג וכבסמוך).
כנ"ל בהרחבה, שהספירות אלקות, אלא ששמות הספירות [שהם פירוד] שמותם כלפינו, והוא פועל הכל באחדות בלא פירוד וספירות. כ"כ עבודת הקודש (גבאי), מערכת אלהות, נוה שלום, מראות הצובאות, מהר"ל, תוס' יו"ט [אלא ששני האחרונים חולקים על הרמב"ם, שאין לומר עליו ית' הוא ודעתו אחד, ויתבאר להלן]. דהיינו האצילות אלקות שהבורא פועלם בלא שינוי, והשינוי ושמות הספירות הם למקבלים, שלמקבלים נראה השינוי, לא כן בבורא, לא חל בו שינוי. [משל לנפש, שבאמת היא אחת, וכל פעולותיה פועלת באחדות, ואפי"ה נותנים לה שמות שונים לפי סוגי פעולותיה, שנקראת נפש חיונית, וטבעית וכו', וקריאת שמות אלו אינם משום שישנם כמה נפשות, אלא רק לצורך הדיבור בה, ברם באמת הכל נפש אחת הפועלת פעולות רבות באחדות.]
ועוד בדרך האמורה שהספירות אלהות, וכל הדיבור בהם הוא רק כלפינו כדי שנוכל לדבר בהם-כ"כ התניא [אלא שדרך בדרך אמצעית לגבי הגדרת הוא ודעתו אחד בין הרמב"ם למהר"ל, ויתבאר להלן בעז"ה].
רמח"ל- הספירות אלהות, אלא שע"י המרה, ה' נתן לנו אפשרות לראותם. דהיינו הספירות הם בורא "מחופש", שרואים את הבורא, אך לא את מראהו האמיתי. ועל כן הספירות הם עצמיות של הבורא, ברם לא כפי מראהו האמיתי.
רבנו נתן- הספירות אלהות, ולא נדע איך ה' עושה שנוכל לדבר בו בספירות שהם אי אחדות, שזהו למעלה מן השכל.
ועוד ראה כאן בהערה
א"ס ורצונו
בשומר אמונים (ח"ב אותיות כב-לא והלאה סיכום באות ל, ועוד שם אות לז) הביא מח' מקובלים, שהרמ"ע מפאנו בפלח הרמון (שער ד פרקים ב-ד) וביונת אלם (פרקים א,ב) ובספרו מאה קשיטה (סי' כב,לב) כתב, שהרצון הוא הא"ס שהוא קדמון, ובעל הרצון קודם אליו. ומבאר שגם לשיטתו הוא ודעתו אחד, אלא שהמושג אין סוף הוא אינו הבורא, כי גם זה משל והגדרה, ולכן מרים את האלהים שלב נוסף, שהבורא קודם לאין סוף, והוא בעל הרצון בתכלית, והוא ורצונו ודעתו וכו' אחד. וכשאנו מדברים על אין סוף, אנו מדברים שלב מתחת, שבו אפשר לדבר על הרצון שמתגלה, ואפשר לדבר על צמצום שחל באין סוף. ושכתוכן זה כתבו מקובלים קדמונים, שיש את הבורא קדמון, ויש את הכתר שהוא העלול הראשון, אך גם קדמון, שהוא לבוש אל הבורא [ושהרמ"ע מכנהו א"ס ורצון]. והובאה שיטתם בפרדס (ש"ג פ"א) ושהם בעלי תריסים. ועל דעתם כתב הרמ"ק, שאין להאמינם. ושם (פ"ג) השיגם הרמ"ק, שנתינת מושג קדמון לאיזה דבר חוץ מהבורא, היא שניות. ועוד לו באלימה עין כל (ת"א פ"ו ות"ג פי"ב) דהוי שניות. [ועוד לעיל השומר אמונים (ח"ב אות כ) הביא, שלהיפך מהם כתב הראב"ד (הנ"ל), ושכ"כ ר' עזריאל שקבל מהר"י סגי נהור בן הראב"ד וז"ל, דע, כי אין סוף אין לומר בו לא רצון, ולא חפץ, ולא כוונה, ולא מחשבה וכו'. ע"כ.] והשומר אמונים (שם) אף שהולך ומסכים עם הרמ"ק, מטעם שביאר, כיון שדבריהם חידוש, ואין גילוי לכך באר"י, לכך לא נקבל דבריהם. אך לא מחמת הקושיא הנזכרת, לפי שעליה יש להשיב, שהבורא אין אלהותו תלויה בקדמות, כי אם מצד עצם מעלתו, ויתכן שקדמותו חייבה קדמון אחר, אך הוא פחות ממנו, כי הוא מחוייב מהבורא, בשונה מהבורא עצמו שאין דבר שמחייב אותו. עכת"ד. עוד לגבי האמור ראה בארי נוהם (פרק יד) שכתב, ששם טוב וזולתו ס"ל שהא"ס הוא הכתר, והשיבם הפרדס (שער ג, ושבשער ד) שדעת הרקנאטי ואחרים עמו, שהספירות הם כלי האומן, והוא עצמו רם ונשא. ואילו דעת ר' דוד בספרו מגן דוד, שהם עצם אלהות, והרמ"ק עשה פשרה ביניהם. ע"כ. עוד הביא מבחינת הדת (דף ה ע"ב ובהוצאת יש"ר עמ' 45) שהמקובלים שאמרו כי הי"ס הם האלהות בעצמו, ושאין הנה עילה יותר גדולה כלל. וכתב עליהם שזו כפירה. ויש מהם מי שאמר שהנה עילה עליונה על אלה, ויקראוה א"ס.
נמצא לשיטת הרמ"ע ודעימיה, הבורא מוכרח המציאות, וממנו חוייבו הרצון והא"ס, וגם הם קדומים, ושם הויה מיוחס אליהם לא לבורא, שלבורא עצמו אין לו שום שם ושום אות או רמז. [והוכיחו דבריהם ממאמר חז"ל, שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, הרי שהם שנים, ועוד ראיות מהזוהר ע"ש.] וכל הי"ס הם לרצון כמו ענפים לשורש. ואפי"ה נכוין בתפילות אל בעל הרצון, שהיות וא"א לרמוז אליו בשום שם, זו הדרך להתפלל אליו. עוד ביאר השומר אמונים (אות כט), שבין לרמ"ק בין לרמ"ע יש מניע לספירות המתלבש בהם, לרמ"ק הבורא, ולרמ"ע הרצון של הבורא.
ומ"מ כאמור זו שיטתם, אולם רוב המקובלים חולקים עליהם, שהא"ס הוא הבורא עצמו, והרצון היא ספירה, וכל אחד לשיטתו כפי שמבאר את הספירות, כך מבאר את הרצון. וכך גם דעת הרמח"ל, כמש"כ בדוכתי טובי, ומהם בספרו חוקר ומקובל (אות נ) א"ס ב"ה הוא הרצון לפי מה שהיה יכול לרצות [לעשות את הברואים בדרך אין סוף כמו שביאר לעיל] שאין לו שום סוף שיעור ותכלית. ספירות הם מה שרצה על דרך תכלית, נכלל במדות פרטיות שרצה בהם וכו', לא אותם שהם בו לפי עצמו, כי הוא כל יכול, אלא אותם שרצה בהם לברוא בהם ועל פיהם את עולמו וכו'. (אות נה) כללו של דבר, הספירות הם הכחות של הרצון העליון המוגבל, אותם שרצה בהם, שעל פיהם כל הפעולות. ועוד ראה בקל"ח פתחי חכמה (פתח א). לגבי הרצון ואין סוף.
עוד ראשונים שהספירות אלהות
ג. כתב בעל הרוקח בספר השם (עמוד ו) וז"ל, כשיאמר האדם ה' אחד בקריאת שמע, יחשוב על י' הוויותיו, הוא אחד בשמים ממעל, אלו י' הויות מעלה ומטה, וד' רוחות ראשית ואחרית טוב ורע וכו'. ע"כ. ויתבאר על פי דבריו בספר הרוקח (סוף הלכות חסידות שורש הייחוד) וז"ל, בני שמע לדברי, ואל תיגע לחשוב מה הוא, כי לא תוכל לידע דבר מהבורא, והוא לא נברא, היה הוה יהיה, מה דמות תערכו לו, אל מי תדמיוני ואשתוה. כי כל דמות הנוצרים [מלשון יצירה] אין ביוצר. וכל דמיון הברואים, אין בבורא. וכל צלם העשויה, אין בעושה. אם יתקבצו כל הנבראים, חכמים, נבונים וידועים, לא יוכלו לכוין הכל בהויתו. על כן ה' שמו וכו'. למד ברייתא הנקראת ספר יצירה ואמר, דע וחשוב יצור, והעמד דבר על בוריו וחשב ויצר על מכונו, כי הוא היוצר ובורא לבדו ואין זולתו. ומדתו עשר שאין להם סוף, עשר ספירות בלימה, בלום לבך מלהרהר, בלום פיך מלדבר. ואם רץ לבך, שוב למקום. דע וחשוב שהאדון יחיד, והיוצר אחד ואין לו שני, ולפני א' מה אתה סופר. פי' כשתחשוב בלבבך על בורא עולם היאך חכמתו למעלה למעלה עד אין קץ, ועמוק עמוק למטה עד אין סוף, בס' יצירה עשר שאין להם סוף, עומק ראשית, עומק אחרית, עומק טוב, עומק רע, עומק רום, עומק תחת, עומק מזרח, עומק מערב, עומק צפון, עומק דרום. ואדון יחיד אל מלך נאמן, מושל בכולן, על זה אמר החכם, וראיתי את כל מעשה האלקים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה, אל ישיאך לבך להרהר בעשר ספירות שמניתי, רחוק מה שהיה, עמוק עמוק מי ימצאנה, לבך אל ימהר להוציא דבר, אם רץ לבך שוב למקום כהרף עין והשתחוה לו, כי הוא אחד ואין שני לו וכו'. עכ"ל. הנה שמפרש שהספירות אלהות, ומה שאנו מחלקים אותם לחלקים בעצם האמירה שהם ספירות, היינו שבאמת הם באחדות גמורה עם הבורא, אלא שאין בכח שכל אנוש להבין דבר זה. ועוד ראה אליו בפירושו על התורה (דברים ו,ד) על הפסוק שמע ישראל מאריך שם בזה, מהמקובלים ומהזוהר, ושהתארים הם משלים. גם בספר אהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב ה) כתב וז"ל, אמרו בספר יצירה (פ"א מ"ז) על סוד הייחוד, עשר ספירות בלימה, נעוץ סופן בתחילתן, כשלהבת קשורה בגחלת. שאדון עולם יחיד ואין לו שני. ולפני אחד מה אתה סופר. כל זה אמרו להורות על הייחוד השלם, ושהוא ית' ומדותיו אחד , אין רבוי בו כלל, ולא בשום ענין, ואע"פ שהמדות נמנות עשר, הכל הוא להשמיע האוזן וכו'. עכ"ל. [הרי אף שנוקט שהן אלהות, מבאר שכל זה מבחינתנו, לא מבחינתו, רק "להשמיע האוזן".]
לייחדו בק"ש בי' ספירות
יש שלמדו שבעת אמירת קריאת שמע, באמירת "השם אחד", יש לייחד את השם בעשר ספירות. כמובן לא באו דבריהם אלא לבעלי הסוד, ולא לעמך ולפשטנים [וכמו שכתב גם להדיא רבנו בחיי שבסמוך]. ומ"מ הרי זה מורה שלמדו, שהי"ס הם מהות השם. [ברם עדיין ניתן ללמוד בהם שכלפיו הם מהות, לא כלפינו שהם ספירות. וכמו שדרך בדרכם האהל מועד, וביאר כן. ובדרך נוספת דרך הרוקח שבסמוך, ע"ש.] שהנה כתב רבי עזרא מגרוניא (בריש מנין מצוותיו) וז"ל, חייב כל אדם לייחד שמו וכו', לכך צריך אדם לדעת כי לייחד שם הוא אחד ואין שני, דכתיב אין עוד מלבדו, ולייחדו בעשר ספירות באין סוף , ומצות עשה לייחד. עכ"ל. וכ"כ רבינו בחיי על התורה (דברים פרק ו,ד) בביארו את פסוק שמע ישראל על דרך הסוד וז"ל, ועל דרך הקבלה, שמע ישראל, כוף אזניך ושמע, בפסוק שמע ענין היחוד האמתי המקובל והמוצנע אצל יודעי האמת בסוד יחוד עשר ספירות, שנתחייבנו ליחד את כולן, ולחבר הכל כאחד . אם ממטה למעלה, אם מלמעלה למטה. ומלת "שמע" מלשון חבור, כענין וישמע שאול (שמואל א,טו,ד), לשמע אוזן ישמעו לי וכו' (תהלים יח,מה). עכ"ל. ובדומה כ"כ בספר המנהגות (דף ד ע"ב וה' ע"א) ואחרי כן עדות יי' נאמנה, שאנו חייבין להעיד על יחודו האמיתי. וקורא שמע ישראל, פי' כל אחד ואחד מישראל אומ' לעצמו ולחברו, קבל כי יי' אלהינו, והוא הכבוד היושב על הכרובים, יי' אחד, הוא כתר עליון, הוא שנ' עליו ולפני אחד מה אתה סופר. ויש אומ', על תפארת ישראל נאמ', ויש לו סוד גדול. [וממשיך לבאר על דרך הפשט וז"ל, ויש אומ', שכפל השם הנכבד, כדרך הפסוק שאמ', ולדן אמר דן גור אריה. והנכון בעיני, כי השם הראשון מורה שהוא ראשון, והשני מורה שהוא בלא שנוי, ומי שיודע נקודו, ידע דבר זה. גם מלת אחד מורה כן, כי הוא מורה שהוא בלא שנוי, אלא למי שיש לו משנה [בו בלבד שייך שינוי, וכדמסיים, ולכן הוא] ראשון בלי ראשית ואחרון בלי אחרית ואין לו שנוי. ולא יתכן שנוי, אלא למי שיש לו משנה עליו. וכן אמ' הכתוב, יי' מלך, שהוא תמיד ראשון, יי' ימלוך, שהוא אחרון.] עכ"ל.
כלי האלהות
ד. לרוב הדעות והוויכוחים בנושא זה, מה יכונו דברי האברבנאל (דברים ו,ה) שכתב, הסכמת האחדות והשלמות והכללות האמתי מכל צד, אשר נלאו פיות חכמי הספירות האלהיים מלבאר. עכ"ל. ונבא ללקט את דעות הראשונים הנזכ"ל, להראות על מה נחצבו דבריהם, ומה היא שיטתם. יש הסוברים שספירות האצילות אינם אלהות, אלא הם שמות פעולותיו, ואינם מהותו [לראובן קוראים חכם כי מהותו חכמה, אבל ה' נקרא חכם, כי ניכר במעשיו חכמה, אולם אין מהותו חכם, לפי שהבורא הוא סוג אחר, שהוא וחכמתו וכו' אחד.] ולכן כל תארי מהות כגון, חכם, גבור, או עשר ספירות, חסד, גבורה וכו', אינם למהותו, אלא "כלי אומנות" שעל ידם פועל בנבראים, כדרך אומן הפועל על ידי כלי אומנות.
כן הביא הרמ"ק בפרדס (שער עצמות וכלים ש"ד פ"א ומשם ראיתי) שכ"כ הרב מנחם רקאנטי בספר טעמי המצות שלו, ונמשך אחריו והביאו באריכות החייט במנחת יהודה (פ"ג, ו ואת"י) עם ראיותיו, מן המושכל, ומן הזוהר שמבואר בו שהספירות אינן אלהות ע"ש. ולפי"ז הי' ספירות אינן הבורא יתברך אלא כליו, ואינם אלהות. עכת"ד. [אין ספרים אלו תח"י, ואילו המגיד להלן כתב בשם הריקאנטי שהם אלהות ושמאידך עומד המנחת יהודה, וזה לכאורה להיפך מהנ"ל. גם אנו ראינו כמה דברים מהרקאנטי שכתב שהם אלהות, וצ"ע, ומ"מ איך שלא יהיה, עצם השיטה קיימת.] וכן ראיתי שכתב הרדב"ז (בהקדמת ספרו מגן דוד) להוכיח שהספירות אינן הוא, אלא נבראות, ושהסוברים שהם מהות ה', טועים, כדמוכח מכל ספר הזהר בתיקוני גולגלתא וכדומה, שהכל שינויים בי"ס. ושהמתכווין בתפילה אל ספירה פלונית, וכדומה, עוע"ז. ועוד שם כתב וז"ל, וכל מי שיאמר לך הפך זה בענין הספירות, לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תתפתה אחר עצתו, פן תלכד במצודתו. כי כל החושבים הפך זה, עובדים אלוה מבלעדי השם, ומתפללים אל אל לא יושיע. ואני ראיתי מגילה אחת נקראת מגלת סתרים ואגרת חמודות וכתוב בה שהכת"ר הוא האי"ן סו"ף והוא מכלל העשרה, ואמר שהוא מחלוקת בין המקובלים, ושזהו הדעת הנכון. ובאמת כי טוב היה לו למחבר להסתירה לגמרי, ולשים בבטנו קברה, ולא יצאת לאויר העולם, לפי שכתב הפך האמת. והנה בספר הזה כתוב שהוא מחלוקת, אבל מה שכתבנו הוא הדרך הישרה וכו'. עכ"ל.
י"ס אלהות גמורה ושמותם הם פעולותיו כלפינו
ה. הרמ"ק (שם פרק ב) הביא בשם רבי דוד בספרו מגן דוד שחלק על הרקאנטי הנזכר, שהי"ס הם אלהות גמורה [ואם כוונתו לרדב"ז בספרו מגן דוד לא ידעתי היכן, כי בחפשי בספר זה ראיתי ההיפך, וכנ"ל, ומ"מ השיטה קיימת, ראה בסמוך במגיד מישרים, וכמו שגם הרדב"ז הנ"ל הביא כן ממגלת סתרים ואגרת חמודות, אמנם הם אמרו כן רק לגבי הכתר, ושמא נתחלף בין הרדב"ז לבין דברי הרדב"ז שהביא י"א כן, ודחאם.] ושהשיב על הרקאנטי מתוך דברי הזוהר, ומספר יצירה, ומן הפילוסופיה [ואת הראיות מן הפילוסופיה לא ראה צורך הרמ"ק להביאם, כלשונו "למיעוט תועלתם".] ושלכן מסיק, די"ס הם אלהות גמורה, ושמותם הם כלפינו, שהם תארי הפעולות שאנו מתארים בהם את פעולות האל, ברם הבורא פועל אותם באחדות גמורה, וכמשל הנשמה בגוף, שהיא אחת, ופועלת באחדות פעולות נפרדות בגוף, ולא נוכל להשיגה רק מצד פעולותיה באברי הגוף, כן ה' בספירות. וכדמוכח מכל ספרי הקבלה שכתבו שהספירות נאצלות ולא נבראות, הרי שהם כח המאציל ולא נפרדות ממנו, והן ממש הוא, ועע"ש. [מאידך הרמ"ק בפרדס (שער עצמות וכלים שער ד פרק ג) השיב על רב דוד, שכיון שה' הדעת היודע והידוע, אם הספירות הן חוץ ממנו, הרי שיודע הוא בדעה שהיא חוץ ממנו ח"ו. עכת"ד. ולא הבנתי, אדרבה מכאן ראיה לרבי דוד, שה' יודע בדעה שאינה חוץ ממנו, ובזה לא שייך לדבר בספירות, אלא כלפינו מדברים בספירות, כי הם תולדות פעולותו, וכתארי פעולות שאינן תארי מהות, ולא משום שתיארנו את ה' בתואר פעולה, נקשה שה' פועל בפעולה חוץ ממנו, כי תואר פעולה הוא כלפינו, וכלפיו פועל באחדות, בדרך שאינה ניתנת לנו להשגה, כי אין בכח שכל אנוש לעמוד על כך על בוריו, וכן ע"ז הדרך שאר קושיותיו לא מובנות לי, שהקשה שלדרכו נשללת ההשגחה, והשכר והעונש אינם מאיתו ית' ח"ו, כי מדותיו אינן לו וכו', ולכאורה זה פשוט שאינו, וכאמור, ומכך בא לאפוקי המושג שהוא הדעה היודע והידוע, שכל מושגינו אינם נכונים בו, אלא הוא משהו אחר, שאין לו בו שום מושג כהשגתינו.]
הספירות אלהות
ו. כתב בספר מגיד מישרים (סוף שמות, ויקהל מהדורא בתרא ד"ה אור לר"ח ניסן בשנת הרצ"ו) שקשה בספירות במאמרי הסוד, דמחד המלכות מתייחדת עמהם, ומאידך לא. מחד העבירות מגיעות אליה, ומאידך לא. מחד הספירות אלהות, ומאידך יש בהם שינוי, ועוד קושיות אחרות ע"ש, ושמכח כן המנחת יהודה אמר שהוא דוגמת כלי ספינה, ואינם אלהות. שרי ליה מארי, רחמנא לשזבן מההיא דעתא. ומ"מ לא יענש על כך, כיון שלא אמרו כדי לחטא, אבל טעות גדולה היא. והוסיף עוד קושיות ממאמרי הזוהר שמהם נראה שיש בספירות שינוי, עד שהביא קצת מקובלים לומר שאינם אלהות ח"ו. וידעת שר' פלוני כן סובר, ועתיד ליתן את הדין, ועונשו גדול. ושלכן הורה המגיד למרן, שכשתפגש עמו, תאמר לו שיחזור בו, ויקבל ממך. ושוב מבאר לו על פי מאמר בתיקונים, שכל הי' ספירות יחוד אחד הן, והם עצם האלהות באין סוף, כשלהבת קשורה בגחלת, דוגמת הנשמה בגוף האדם עם האברים, שהכל א', כמו שכתב מנחם מריקנטי, וזהו עולם הייחוד הגמור. ומשם ואילך התחלת עולם הפרוד וכו'. והי"ס עליונות הם עצם האלהות, והם אחדות גמור כמו שאמרתי, ואין בהם שום שינוי כלל, רק כפי מה שהאדם עושה, כך מודדין לו. ובכן ואתה שלום. עכ"ד. [לעיל הבאנו שהרמ"ק והארי נוהם כתבו שהריקנאטי לא סובר כן, אלא שהם כלי האלהות, ואת"י. ושמא הביאו רק לצורך המשל שהמשיל, ולא שכן דעתו לעצם הענין. ומ"מ לעיל הבאנו שהרמ"ק כתב שכן דעת רבי דוד, שהספירות אלהות גמורה, וכ"כ הארי נוהם (פרק יד) בשם רבי דוד הנ"ל, ועוד הביא שם, מספר בחינת הדת (דף ה ע"ב ובהוצאת יש"ר עמ' 45) שהמקובלים שאמרו כי הי"ס הם האלהות בעצמו, ושאין הנה עילה יותר גדולה כלל. (ושכתב עליהם בחינת הדת שזו כפירה). ועוד הבאנו לעיל שהרדב"ז הביא שיש שלמדו כן בכתר דוקא שהוא אלהות גמור, וכ"כ הארי נוהם (פרק יד) לגבי הכתר שכן דעת השם טוב וזולתם. ולפי דברי הארי נוהם (פרקים ז,כז) כמגיד משרים הנ"ל, שהן אלהות, כן דעת העבודת הקודש גבאי (חלק התכלית ח"ג פרק סח, וחלק היחוד פי"ב) שהספירות הם תארים עצמיים, ופליג ארמב"ם בתארים, ושכתב (בחלק היחוד הנ"ל) שהשמות וכנויים הם בערך הפעולות שעושה בהנהגת עולמו, וכפי הכנת המקבלים לא זולת וכו' ותמה עליו. ע"כ. ואין ספר זה תח"י, לעמוד על שיטתו.]
עצמות י"ס אלהות וכלי י"ס לבוש
הרמ"ק (שם פרק ד) מכח קושיותיו הנזכרות, דרך בשיטה חדשה, שהי"ס הם נאצלו ממנו, ומתיחדות בו, והוא והם אחד, אלא שהם מתלבשים בכלים של י"ס, ושם יש את המספרים והחלקים, לא כן באור הנשמה, שהוא אחדות גמורה ללא חלקים, וי"ס דעצמות מתלבשים בי"ס דחיצוניות, ובזה ניכרים הם לנו. וכמשל מים הנכנסים בכלים הצבועים בצבעים שונים, שלכ"א מראה שונה, אך המים אחד הם. או כמשל אור השמש העובר בעשרה סוגי זכוכית הצבועים בצבעים שונים, שהאור אחד, ולנו נראים עשרה אורות, שאין השינוי בעצם, אלא כלפי המקבלים [ולכן השמות הם מהותו לפי השגתנו, לא לפי מהותו האמיתית]. ובהמשך הפרקים מוכיח כדבריו ממאמר פתח אליהו, ומעוד דוכתי בזוהר. ושם (פרק ט) לדרכו עמד ליישב את קושיית ידיעה ובחירה, כי הידיעה והבחירה היא בכלים [לפום ריהטא לא הבנתי, למה אין קושיא זו חלה על העצמות שמבטלת את הבחירה.] וכ"כ בספר ארי נוהם (פרק יד) שהרמ"ק מיצע בין הרקנאטי ורבי דוד בספרו מגן דוד.
המהר"ל
ז. תחילה נביא את תמצית דברי המהר"ל, השם "פשוט בתכלית", ולכן חולק על הרמב"ם שאי אפשר לומר עליו שהוא הדעה והידוע וכו', לפי שאין לו שום גדר, ואילו אמירתנו שהוא הדעה, גם היא נתינת גדר בו, וכיון שאין בו שום גדר, אלא הוא פשטות בתכלית, לכן כל התארים בו הם מה שאנו רואים ממעשיו שפעל באחדות, ולנו הם מגיעים בשינוי. [חוץ משם הויה שעליו כתב בזה"ל, כי שם העצם בא בלשון הויה, ללמד כי זהו עצמותו.] ונמצא שהספירות הם אלהות, ואפי"ה הם תארים עצמיים, כי הוא פועלם באחדות [ולכן אין אצלו ספירות] ולנו הם נראים בפירוד. וכפי הנפש בגוף שפועלת כוחות רבים, עד שאנו נותנים לנפש שמות שונים, כאילו יש כמה נפשות שנקראת נפש חיונית, והנפשית, והטבעית וכו', אע"פ שבאמת אין זו אלא נשמה אחת ואלו כוחותיה שאצלה הם באחדות, אלא שהיות ופועלת פעולות שונות באחדות, אנו נותנים לה שמות שונים, כדי לדבר בה. כך הבורא וכוחותיו הם הספירות [משל זה הוא משלו של עבודת הקודש, שמביא המהר"ל.]
שהנה המהר"ל בהקדמתו לספרו גבורות ה' (הקדמה שניה) דורך בדרך חדשה, שבה דחה את עצם דברי הרמב"ם המוסכמים ומפורסמים שהוא הדעה הדעת והידוע, בטענה שבזה שאנו אומרים שהוא הדעה, הרי הגדרנו את הבורא, שיש לו איזה גדר, וה' אין בו שום גדר, כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות. ולכן מבאר שכל דיבורנו בה' הם רק תארים שפועל לצרכינו, ובו אין שינוי, שהוא פועל פעולה באחדות, ולנו ניכר השינוי, לפי ראות עינינו מה שעשה ה', ולכן אין קושית ידיעה ובחירה, כי כל המושג ידיעה, הוא פעולה שפועל הניכרת לנו, אך בו הכל אחדות וכו', ע"ש. [והקשה שם קושיות רבות על הרלב"ג, שהמשיך את יסוד הרמב"ם הנ"ל בדברים רבים, מתוך הרצון לבאר איך אחד פועל פעולות שונות, ע"ש שעליו יצא קצפו, וגם לכך הוצרך לדרוך בדרכו הנ"ל. ברם על הרמב"ם לכאורה לא קשה קושייתו הנ"ל כלל, דאדרבה מסיים הרמב"ם שאין בכח אנוש להבין זאת, ומה שאנו אומרים שהוא הדעה, היינו כלפי מה שאנו קוראים דעה, כלפינו אנו קוראים לה' כן, כדי לדבר במושגים שלנו. ברם ה' אינו הדעה, כי הוא משהו אחר, וזהו כל תוכן דבריו הנ"ל, ובאורך ראה אליו במורה הנבוכים בתארים (ח"א נ-סג). וכך כתב הרמב"ם בשמונה פרקים (סוף פרק ח) וז"ל, ויתחייב מפני זה, שלא נדע דעתו גם כן, ולא נקיפנה בשום פנים, היות שהוא דעתו, ודעתו הוא. וזה הענין הוא נפלא מאד, והוא אשר נעלם מהם, ואבדו, לפי שהם ידעו כי מציאותו יתעלה על שלימותה לא תושג. וביקשו להשיג דעתו, עד שתפול תחת שכליהם, וזה מה שלא יתכן. כי לו היקפנו דעתו, היקפנו מציאותו, הואיל והכל דבר אחד, לפי שהשגתו על השלמות היא, שיושג כמו שהוא במציאותו, מן הדעת והיכולת והרצון והחיים, וזולת זה מתאריו הנאים. הנה כבר בארנו, כי המחשבה בהשגת דעתו, סכלות גמורה, זולת שנדע שהוא יודע, כמו שנדע שהוא נמצא. ואם נשאל היאך היא דעתו, נאמר שאנחנו לא נשיג זה, כמו שלא נשיג מציאותו בשלימות. עכ"ל. אגב פתח המהר"ל שם את דבריו, ואנחנו תלמידי משה ע"ה אין אומרים כך, וח"ו לומר כך עליו וכו', וזהו דרך החיים שראוי לכל ישראל לדעת ולהאמין, ולא ילך בדרכים המעוקלים אשר חדשו מדעתם וכו'. עכ"ל המהר"ל. כמדומני שמהלכו הנ"ל הוא היחידי שאמרו, וגם בעל התניא דלהלן שהמשיך את משנתו, אינו דורך בדרכו לגמרי. ושם את תורת משה עמו, כאילו כתוב כן בתורה, ושפשוט כדבריו, וזה א"כ דבר תמוה. כיוצ"ב הראנו להלן (אות יא) דעביד השומר אמונים בתורת הסוד.]
ושב והניף קסתו המהר"ל בספרו דרך חיים על דברי המשנה באבות (פ"ה מ"ו), עשרה דברים נבראו בער"ש בין השמשות, שהרמב"ם בפירוש המשניות שלו שם פירש שאין שינוי ברצון ה', אלא בעת הבריאה רצונו פעל את הבריאה, וכלל בה את כל הניסים שיהיו. ושורש זה, שאם חל שינוי ברצונו, נתננו שינוי בידיעת הבורא. וחלק המהר"ל על כך כהנ"ל, שה' פשוט בתכלית, ואין הוא ודעתו אחד, כי אז נתננו לו גדר, ואין בו גדר, אלא פשיטות גמורה ללא שום גדר, וידיעתו היא פעולה חיצונית לו, ככל שאר פעולותיו. ולכן שינוי רצון אינו נותן שינוי בפשטות, כי הוא דבר חיצוני לו. וסיפר שעל דבריו הנזכרים בספרו גבורות ה', יצא כנגדו איש אחד מארץ פולין, ואסף רבים עמו וטענו שהמהר"ל באומרו שאין ידיעתו מהותו וכו', כופר [ח"ו], וכתב קונטרס ארוך כנגד המהר"ל [להלן מצטט מפרק כא שלו, ומשיבו.]
וחילו של המהר"ל מכח תורת הסוד, שבספר הזוהר וכל ספרי הקבלה, וכי הם אומרים כי עצמותו הוא השכל, והרי לא המשילו הקב"ה רק לנשמה אשר ממנה כל הכחות, ולכן גם ידיעתו היא כח שהוא נשמה לה, ובזה יכונו הי' ספירות, שאי אפשר לומר שהם שליליים, וגם אי אפשר לומר שהם עצמותו, אלא הם מדותיו, כוחותיו, שפועל בהם נשמה בגוף, באחדות, ולכן אין זה פוגם באחדותו. ושכן כתב הרב כמהר"ר מאיר גבאי ז"ל בחלק היחוד (מספרו עבודת הקודש פרק יא) וז"ל, וחכמי האמת קראו הקב"ה נשמה כי הוא נשמה למדותיו וכו', ושם (פרק יב) כתב, כי רבוי הספירות מצד רבוי פעולותיו. [ופתחנו את ספר עבודת הקודש הנזכר, ושם ביאר שידיעתו היא פעולה חיצונית לו, ככל שאר פעולותיו, וז"ל, ידיעתו היא כח שהוא נשמה לה, ובזה יכונו הי' ספירות, שאי אפשר לומר שהם שליליים, וגם אי אפשר לומר שהם עצמותו, אלא הם מדותיו, כוחותיו, שפועל בהם נשמה בגוף, באחדות. ע"כ. ועוד כתב שם את דברי המהר"ל שבסמוך מהרב פרץ] ועוד הביא המהר"ל, שכ"כ בספר מערכת אלהות (פרץ פרק ז) שהמקובלים חולקים בהנ"ל על חכמי המחקר, והם סוברים שיש תארים עצמיים ללא תוספת בעצם, כמו השמש ואורו, שהכל אחד, אע"פ שהאור אינו דבר נוסף על כדור השמש, והוא תואר שאין בו תוספת. ושכן הם הספירות, תוארים ללא תוספת בעצם. וכפי שהרב חסדאי הובאו דבריו בנוה שלום (מאמר יב דרוש א) דחה את דברי הפילוסופים, שאין התארים נותנים תוספת, אע"פ שהם עצמיים, ואינם תארים שלילים. ושכל מה שהוצרכו הפילוסופים לחלק בין דעתו לבין שאר מדות, מפני שהם אומרים כי עצמותו שהוא שכל, ולפי"ז הידיעה היא עצמותו. ולכך הוקשה להם שיהיה אם כן שינוי בעצמותו יתברך. ואין הדבר כך כלל, כי הוא יתברך יודע ויכול חי, הכל בכח אחד יתברך הוא עצמו ואין הידיעה עצמותו, רק שהוא יודע, ומכיון שהידיעה היא שיודע, ומה שהוא יודע דבר זולת אין זה עצמותו, כי עצם הדבר אינו יוצא מעצמו, ואין בזה שנוי ידיעה, ואין מחייב בו שנוי כלל, כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ומפני כך, כולל הכל, כי זהו ענין הפשוט, שלא יגדור בדבר מיוחד. ומפני כך כולל כל הידיעות, ואין חוץ ממנו ויודע הכל. עכת"ד. [ואחר נשיקת עפרות רגליו, לכאורה לא עמד על דברי הרמב"ם כדבעי, וכפי שהבאנו לעיל שלהרמב"ם אין דעתו עצמותו, ומכך בא לאפוקי, שה' אינו הדעה, כי הוא משהו אחר, וזהו כל תוכן דבריו במורה הנבוכים בתארים (ח"א נ-סג). ובשמונה פרקים (סוף פרק ח) הנ"ל, ושמא דיבר נגד הרלב"ג בלבד, ואת הרלב"ג לא למדתי.]
עוד דרך בדרך המהר"ל תלמידו התוספות יו"ט בפירוש המשניות שלו (אבות פ"ה מ"ו שם).
התניא שיטה מחודשת המאחדת את המהר"ל והרמב"ם [להבנתם בו]
ח. תוכן דברי בעל התניא (פ"ב בהגהה, ועוד לו בשער היחוד והאמונה פ"ז-י ספר התניא מושתת בין השאר על ספרי המהר"ל, כאשר כתבו בתניא עם פירוש חסידות מבוארת (ח"א עמ' ו) שעל דף השער כתוב ספר של בינונים מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון. עכ"ל. וביארו, שמקובל מפי חסידים הראשונים, כוונת רבינו היא לספרי המהר"ל מפראג, והשל"ה הקדוש. עכ"ל. [לא ידעתי למה לא כתבו האר"י הרמ"ק והרמב"ם, ואולי לרוב הפשיטות.] ואגב בעל התניא הוא דור חמישי למהר"ל. ומ"מ כאן בנידו"ד ניכר שבעל התניא ינק מהמהר"ל, שהרי היסוד של פשוט בתכלית שיוזכר, ילדו המהר"ל, ואין קודם לו. וגם כן כתב בעל התניא במפורש בליקוטי תורה דלהלן. ) שיסוד הרמב"ם שהוא המדע והוא היודע וכו', נכון גם לפי תורת הסוד, כפי שכתב הרמ"ק בפרד"ס [כ"כ בהגהה הנ"ל, וגם בשער היחוד והאמונה אמצע פ"ז], ושגם לפי האר"י [כי הרמ"ק קדם לו] יתקיימו הדברים, אך רק מחב"ד דאצילות [דהיינו הוא ודעתו אחד, יכון רק מחב"ד דאצילות, שבהם ה' אחד באחדות גמורה עם הספירות, ובכל זאת ניתן לדבר על מידות השם, כלפינו, ואילו כלפיו, הם באחדות גמורה, לפי שהוא "סוג אחר" מהמוכר לנו.] אך למעלה משם יכונו דברי המהר"ל, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות בלי שום גדר, עד שמהות חב"ד דאצילות, נחשבת כעשיה גופנית [דהיינו הדרגה הנמוכה בעשיה] ביחס ללמעלה מחב"ד דאצילות. והרחיב שיחתו בשער היחוד והאמונה (פ"ח-י ובפרט ראה בהגה פ"ט), ושם (בסיום פ"י), שכל הספירות ושמותם הם רק אלינו, ברם בבורא באמת אין שום שינוי, שהוא אחדות גמורה, ואין לו ספירות ושום שמות. ובזה שילב בין שיטת הרמב"ם [להבנתו] לבין המהר"ל, שהרמב"ם יכון בחב"ד דאצילות, והמהר"ל שדוחה את הכלל שהוא המדע והידוע, אלא פשוט בתכלית הפשיטות, יכון למעלה מחב"ד דאצילות. עכת"ד, ועיין כאן בהערה
העמקה בייחודו בעל התניא
תחילה נבאר שתוכן דבריו מושתתים, על כך שקיבל את קושיות המהר"ל על הרמב"ם, שדברי הרמב"ם הוא ודעתו אחד, גם הם נתינת גדר בבורא, ולכן שם בעל התניא גדר זה למטה מחב"ד דאצילות [ובהמשך נבאר מה הכריחו לתפוס כרמב"ם], ולמעלה מכך קיבל את גדר המהר"ל שהוא פשוט בתכלית. [ואף שהמהר"ל לא ראה את הרמ"ק, והקשה מדעתו על הרמב"ם והרלב"ג, ועיקר קושיותיו מתורת הסוד, הוסרו על ידי ביאור הרמ"ק המובא לעיל, מ"מ עדיין קשה קושיתו של המהר"ל שנתינת גדר סוף סוף פוגעת באחדותו. ברם אנו לעיל לא הבננו את קושייתו כלל ברמב"ם, מ"מ בעל התניא מקבלה], ולכן תפס כוותיה למעלה מאצילות. אך לבסוף (סוף פרק ט) מכח עצם דברי הרמב"ם בהרחקת ההגשמה, שב התניא וכותב שהכל כלפינו. ע"כ. ומעתה קשה, שאחרי שמסיים שהכל כלפינו [וכן הוכחנו למעלה, שזו כוונתו.] א"כ שוב אין מקום לכל המהלך, שבסיום דבריו הוסרה השגת המהר"ל, על הרמב"ם [שהקשה שגם האמירה שהוא ודעתו אחד, פוגמת באחדותו. ובאומרנו שהוא ודעתו אחד כלפינו, בוודאי שאין כאן שום פגם באחדות.] ולכאורה היה עליו לתפוס רק כרמב"ם, ועליו יוסיף שהספירות הם כלפינו ולא כלפיו.
וי"ל, שהוא שם את דברי הרמב"ם שהוא ודעתו אחד בחכמה דאצילות כלפינו, ולא כהבנתנו לעיל באורך ברמב"ם שדבריו המה כלפי הבורא, ולכן חילק את חילוקיו. [וכאשר כתב שדברי הרמב"ם באחדותו שהוא הדעה והידוע יכונו בחב"ד דאצילות. ע"כ. וכבר נתבאר למעלה, שלדעת בעל התניא, כל הדיבור בספירות הוא כלפינו, א"כ שם את דברי הרמב"ם שהוא ודעתו אחד, כלפינו, ולא כלפיו יתעלה. ואכן לדרכנו אין מקום להשגות על הרמב"ם.] ברם כיון שכן, קשה על עצם דבריו שלומד שהוא הדעה והידוע כלפינו, א"כ לא שייך השגת שלמות יותר אף כלפינו, שהרי הוא ודעתו אחד באמת היא שיא האחדות, ואיך שייך לומר שיש דרגות אחדות יותר גבוהות? ויתבאר על פי דברינו למעלה בסמוך, שכל חילוקי דרגות השלימות, גם הם כלפינו, וכל המושגים אחדות גמורה, ויותר אחדות וכו', הם משום שכלפינו יש חילוקים בשלימות, ולא כלפיו, שבו באמת הכל אחד באחדות גמורה בכל העולמות, ואין חילוקי אחדות. ואילו כלפינו כאן בעולם הזה, מראה העינים צועק שאין אחדות, אע"פ שהשכל יודע שהכל אחדות. ולמעלה מזה בספירות, מחד נותנים להם שמות דרגות וחילוקים, והוא חוסר אחדות, אע"פ שבשכל, השמות הם רק כלפינו, וכן הלאה למעלה מזה.
בדרכנו האמורה יובנו דברי בעל התניא מעוד פן, שלכאורה קשה עליו לאידך גיסא, המהר"ל הרי לא הסכים לקבל אף את האמירה הוא ודעתו אחד, ולכן כתב שאין שום תואר, אלא הוא פשוט בתכלית, וא"כ איך אפשר לבאר [כביאור בעל התניא] את העולמות והספירות למעלה מחב"ד דאצילות שהם בגדר פשוט בתכלית, והרי כל דברי המהר"ל באו לאפוקי מגדר, ושוב מה שייך לתת עולמות וגדרים [א"ק ולמעלה], באחד בפשטות. ולהאמור אתי שפיר, שדברי בעל התניא בזה באו כלפינו, ובהשאלה, רק כדי לבטא את גודל האחדות, שאף שלנו נראים הדברים באי אחדות, שהרי מדברים על עולמות וגדרים, מ"מ הוא באחדות.
[ברם יש על דרכנו זו כמה קושיות, כי המהר"ל שעליו נשען, ועליו משתית בעל התניא את מהלכו הנ"ל, וכמבואר, לא סובר כלל כביאור הנ"ל, לא בהוא ודעתו אחד, ולא באחד בפשטות. גם ממילא אין מקום לדחות את עצם דברי הרמב"ם שהוא ודעתו אחד בבורא, כיון שכן אוחזים מדרכו בבורא, וכמו שסיים בעל התניא גופיה בסוף פ"ט. או לחילופין היה לו לבאר שמה ששם את הרמב"ם בחכמה דאצילות, הוא רק מושג מושאל. ואמנם היה מקום לבאר את בעל התניא בדרך שונה לחלוטין, שהבין את דברי הרמב"ם שהוא הדעה והידוע, כפי שהבינו המהר"ל, שיש לבורא מדות, אך באחדות, ולכן שם את גדר הרמב"ם במקום שמתחילות המדות, מחכמה דאצילות (ולא מא"ק, ששם לא דוברו בו ספירות בפירוש, רק אורות אח"פ וכדומה), ולכן יכונו הדברים עם הספירות, וכיון שכאמור קיבל את השגת המהר"ל, שעדיין יש בזה נתינת גדר, ופגימה באחדותו הגמורה, על כן למעלה מזה שם את גדר המהר"ל אחד פשוט. [ועל זה תפול הקושיה שהקשינו לעיל על המהר"ל שבאמת אין זהו הפשט ברמב"ם, שלרמב"ם ה' הוא סוג אחר לחלוטין, וכשאמרנו הוא ודעתו אחד, אינו שיש לו דעת, באחדות, אלא הוא סוג אחר.] ברם כאשר יראה הרואה, בעל התניא גופיה למד כדברינו ברמב"ם, שה' הוא סוג אחר, לך ראה אליו בשער היחוד והאמונה (פרק ד עמ' עט, פרק ז עמ' פב, ע"ב, פג ע"ב, וכל פרקים ח,ט בפרט כותבו, כל השומע יצחק לו. ציוני העמודים הם לתניא דפוס ראשון) שמבואר שלמד כדרכנו ברמב"ם, שה' הוא סוג אחר, וא"כ א"א לומר שלמד ברמב"ם כמהר"ל, והדרא קושיא לדוכתא.]
סיכום
לדעת בעל התניא ה' אחד בתכלית בכל הדרגות מצד אמיתותו, וכלפינו שואלים את הביטוי "הוא ודעתו אחד" למדותיו, הן הספירות, לפי שאי אחדותם היא רק כלפינו, וכדי להמחיש שאפילו שאנו מדברים עליהם באי אחדות, הם כן באחדות [אף כלפינו, שכלפיו בין כה הן באחדות.] שואלים את המושג "הוא ודעתו אחד", בכדי לבטא, שגם שם הם בדרגת אחדות כזו אף כלפינו. ואף שמצד הגדרה זו יוצא שא"א לתת עוד יותר אחדות, מ"מ משתמשים בהגדרה זו בכדי לסבר את האוזן ולהדגיש את גודל האחדות, ולכן למעלה מכך אומרים אחדות יתירה מכך, אף כלפינו, שהעולמות הגבוהים מחב"ד דאצילות, הם "אחד בפשטות", ולמעלה מזה עוד יותר אחדות. ועל כן שב וכותב (בסוף פ"ט) שכל זה כלפינו, ברם כלפיו בין כה הכל אחד בפשטות. זה הנלע"ד כדי להעלות את דברי בעל התניא יחדיו.
מקורו של בעל התניא
על אף האמור בריש ההערה, עדיין צריך ביאור, מניין הוציא בעל התניא את דבריו לחלק בין דרגות האחדות, ולצורך מה חילוקים אלו. וחזי הוית בתניא חסידות מבוארת (עמ' קיט) שביארו את ההכרח של התניא, מסוד הצמצום, שבו גילה האר"י שה' סילק אורו לגמרי, ושוב הכניס מעט אור, הרי שהאור שנכנס, אינו יכול להיות הוא, שהרי זה שנכנס אור, זו הגבלה, ולכן מבאר בעל התניא שכל הצמצום הנ"ל נכון לגבי הכלים די"ס, ואפי"ה שם הוא ודעתו אחד, אך באור הפנימי אין צמצום כלל, שהוא אחד בפשטות. עכ"ד. [ברם אין דבריהם מובנים, וכמות שהם כתובים, יכונו עליהם דברי הרמב"ם במורה הנ"ל בריש דבריו בתארים, שהקדים שהתכלית הבנה, ולא אמירה, ורק נצרות יכולה לומר בפה, מה שלא יתפוס השכל, כאומרם "שלוש שהם אחד", והלא זהו העיקר שבא הרמב"ם לאפוקי. ועל כן לתפוס את תוכן דברי הרמב"ם שהוא ודעתו אחד, ולהלביש זאת על ספירות, שמא זה חוסר הבנה של עורכי הספר הנ"ל. גם אין בהסברם ביאור מה החילוק, ומנין, בין חב"ד דאצילות ולמעלה מכך. וראה בסמוך מה שהראנו מקורו, ושמא לכך כיוונו, ולא דייקו בלשונם, לאהבת הקיצור.]
עתה ראיתי בתניא בהוצאת פאר מקדושים (פ"ב הער' ט) שהפנו אל בעל התניא גופיה בליקוטי תורה (פרשת ויקרא דף ד טור ב) שביאר את שיחתו, מנין הוציא את דבריו. והנה שם אחר שביאר שהשכל האנושי הוא כלי הנשמה, ואינו מהות הנשמה, וכדמוכח מתינוק, שאע"פ שהנשמה בו היא אותה נשמה של גדול, מ"מ אינו משיג אלא מעט, והיינו משום שכלי הנשמה הוא השכל, אצלו הוא כלי קטן. ולכן גם בשכל אדם גדול ישנם שינויים, שפעמים הוא צלול, ופעמים ידבר הבל. ושהמהר"ל כתב שבזה יובן למעלה מזה בבורא, היחס בין עשר ספירותיו אליו, שהם כליו, והוא כנשמה בהם, ואינם עצמיותו, כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ואילו הי"ס יש בהם איזה גדר וגבול. ומכל מקום הבורא מתאחד בהם באחדות גמורה, ועל זה יכונו דברי הרמב"ם הוא המדע והוא היודע, ואילו על הבורא עצמו יכונו דברי המהר"ל שהוא פשוט בתכלית. שהמהר"ל לא ידע מתורת האר"י, ועל כן חלק לגמרי על הרמב"ם, ובהגלות דברי האריז"ל עולה כאמור, שדברי שניהם אמת, המהר"ל בבורא, והרמב"ם בהתלבשות אור א"ס ע"י צמצומים רבים בכלים דחב"ד דאצילות, דבהם נאמר "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהו", והיינו שהוא המדע והוא היודע. וכדאיתא נמי בתיקונין, "אנת חכים ולא בחכמה". עכת"ד. ובזה סרו מספר תמיהות [אחרות] שעלו במחשבה, שלכאורה לא היה מובן, למה רצה לתפוס כרמב"ם בחב"ד דאצילות, הרי לבסוף תופס כרמב"ם באמת, באין סוף ממש, א"כ למה לשימו בחב"ד דאצילות, כשבסוף שמים את אמיתות הרמב"ם בבורא, הרבה למעלה מזה. [והקושיא שהקשינו על המהר"ל, ונשארנו בצ"ע, שהוא ודעתו אחד זהו אחדות גמורה, וא"כ א"צ לומר אחדות יותר. על התניא יישבנו שנוקט מושג זה של רק בהשאלה, איך הספירות נראות כלפינו, עם גדרים ומדות שאפילו הכי הם הוא ודעתו אחד, ברם אמיתות מאמר זה, הוא אחדות גמורה, ועל כן באמת יכון בבורא עצמו.] קושיא נוספת הוסרה, דצ"ע לשיטתו מה הכריחו לקבל את הרמב"ם למטה, ולא די לו בהבנת המהר"ל על כל הספירות. ולאור האמור לא קשיא, כי בעל התניא קיבל את השגת המהר"ל על הרמב"ם, ומאידך באר"י ובתיקונים אמרו איהו וגרמוהי חד, ועל כך הוצרך לאחד ביניהם. ובתוספת דברי בעל התניא (בהגהתו בשער היחוד והאמונה סוף פרק ט) מובן מה הכריחו לתת עוד יותר יחוד, כי הבורא צמצם את הא"ס ועשה א"ק, והרי שני שלבים, ואח"כ צמצם א"ק והואצלה האצילות, והרי שלישי, ועל האצילות נאמר איהו וגרמוהי חד הנ"ל, ודין גרמא לרב בעל התניא לצאת בדרכו, שמחב"ד דאצילות אחדות דהרמב"ם, למעלה ממנה אחדות דמהר"ל, ולמעלה ממנה אחדות יתירה, שהכל אחדות גמורה ואין בכח אנוש להבינו.
עוד נראה לבאר, שהוקשה לי על האמור, שבעל התניא התחיל מחכמה דאצילות שהיא הכלי הראשון, ולכן משם מתחיל שהוא המדע והיודע. והלא באר"י מבואר שיש עולמות גבוהים ממנה, עולם א"ק, ועוד למעלה ממנו עולמות אין מספר, וכמו שבעל התניא גופיה (בהגהת שער היחוד והאמונה פ"ט) בנושא זה מדבר על עולמות גבוהים יותר. וא"כ לדרכו של בעל התניא, לכאורה על עולמות אלו היה לומר את דברי הרמב"ם שהוא המדע והידוע. ברם לא קשיא, שכאן מתייחס בעל התניא למדותיו יתעלה, שהם הספירות, והמדה הראשונה המדוברת היא חכמה דאצילות, כי כתר כידוע שייך לעולם העליון, ובא"ק דובר באורות אח"פ וכדומה, ולא במדות וספירות, אלא בהשאלה, וכאשר עולה מדבריו בליקוטי תורה המובאים לעיל בסמוך.
עוד ראיתי שציינו לעיין בתניא באיגרת הקודש (פרק כ), ובספר דרך מצוותיך (מצות האמנת האלקות פ"ג-ד ושבפרק ז בארוכה) לבעל הצמח צדק, ואל ספר ערכים (חב"ד כרך ד ערך אורות דספירות פשיטות וציורם) וגם אל חסידות מבוארת מועדים (בנספחים ערך אין סוף ועשר ספירות באורך) ואת"י. ועוד ראה בשיחות קודש (תשכ"ח ח"א עמ' 258,303) ותרגומי השיחות הובאו בשיעורים בספר התניא, וגם בשיעורים בחסידות (שעל שער היחוד והאמונה עמ' שפא והלאה) וראה עוד שם (בשיעורים בחסידות, בביאורים לפ"י עמ' תקו והלאה). העמקה וחקירה באלו דברי בעל התניא.
לתניא הספירות הם כלפינו, וה' פועל באחדות בלא ספירות
עוד הרחיב בעל התניא את שיטתו, ותחילה נכתוב את תמצית דבריו. כל הדיבור בספירות הוא כלפינו, וכלפיו יתעלה אין ספירות כלל, רק אחדות, בלא שום שינוי. ולכן מה שהספירות נקראות "לבוש" הבורא, ו"כלי" הבורא, הוא שם כלפינו, ברם כלפיו זה אינו. [וגם באחדותו כלפינו, יש דרגות יתירות, כי כשיש כלפינו בחינה שאינה אחדות גמורה, הן הספירות, אף שבחינה זו היא רק כלפינו, מ"מ נקרא הדבר פחות אחדות, כיון שאנו רואים זאת שלא באחדות, בשונה מהדרגה שמעליה, שגם אנו רואים בה אחדות. ולכן לעולם הזה אנו קוראים שיא הפירוד, אף שגם כל העולם הזה הוא באחדות גמורה עם הבורא וכדלהלן, ולמעלה ממנו הספירות, ולמעלה מהם העולמות העליונים מהם, ולמעלה מהם הא"ס.]
שהנה כתב בשער היחוד והאמונה (פרק ז) כמה פעמים, שהא"ס מתלבש בספירות ושהם כליו , וכגון כתב וז"ל, כי מקור החיות הוא רוח פיו של הקב"ה, המתלבש בעשרה מאמרות שבתורה וכו'. כמו שהקב"ה נקרא א"ס, כך כל מדותיו ופעולותיו, דאיהו וגרמוהי חד , היינו החיות הנמשכת ממדותיו שהן חסד ורחמים, ושאר מדותיו הקדושות, ע"י התלבשותן, שמתלבשות ברוח פיו וכו'. ורוח פיו הנעשה כלי ולבוש לחסד זה, כהדין קמצא דלבושיה מינה וביה [כצב שלבושו, הוא גבו, הוא מעצמותו]. וכ"כ עוד בעל התניא בליקוטי תורה (ויקרא דף ד טור ב) שהיחס בין עשר ספירותיו אליו, שהם כליו, והוא כנשמה בהם, ואינם עצמיותו, כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ואילו הי"ס יש בהם איזה גדר וגבול. ומכל מקום הבורא מתאחד בהם באחדות גמורה, ועל זה יכונו דברי הרמב"ם, הוא המדע והוא היודע וכו'. ועוד בשער היחוד והאמונה (פרק ט) ביאר כאמור, שאפי"ה כל זה באחדות גמורה, ובסוף הפרק, שאין שכל אנוש יכול להבין כיצד יתכן הדבר. ושם (סוף פרק ט) נקרא חכם, כי הוא מקור החכמה [וגם כאן לכאורה מבואר שספירת חכמה אינה בבורא אלא שם מושאל, ברם לאור האמור, וההמשך, זה אינו.] ושם (פרק י) שהדיבור בספירות אינו אמת, אלא מושאל "דברה תורה בלשון בני אדם" וכו', "לשכך את האוזן". וממשיך, שהדיבור בספירות הוא רק כלפינו, ואילו מצד ה', הם באחדות גמורה עמו וז"ל, כך כל מדותיו של הקב"ה, ורצונו, וחכמתו, אינן עולות ונקראות בשמות אלו כלל, אלא לגבי הנבראים, עליונים, ותחתונים. וכך מסיים את פ"י, שכל הספירות ושמותם הם רק אלינו, ברם בבורא באמת אין שום שינוי, שהוא אחדות גמורה, ואין לו ספירות ושום שמות. ועוד שם (פרקים י,יא) שיש גבוה יותר מהספירות, הדיבור העליון, ויותר גבוה המחשבה העליונה, ע"ש, ושכמובן הם באחדות גמורה. ולמעשה יתירה מכך ביאר לעיל מינה התם (פרק ג) שגם כל העולם הזה, על כל חלקיו, אפילו הגשמיים ביותר, הם באחדות גמורה עם הבורא, למעשה הכל אלהות, ורק שאנו טועים למראה עינינו, כיון שה' ברא יצירה שנראית כאילו יש לנו ולסובב אותנו, עצמיות, ברם אמיתותם, אחדות וביטול גמור לבורא, ע"ש. ק"ו למעלה בעולמות העליונים, ק"ו באצילות, ק"ו בדיבור ובמחשבה העליונה, הנזכרים, ק"ו באין סוף.
וכדי להעלות את כל דבריו האמורים יחדיו, שלפום ריהטא נראים כסתראי, דמחד כתב שהם לבוש וכלים, הרי שאינם עצמיות, וכן מבאר בליקוטי תורה הנ"ל שאינם עצמיות. ומאידך כתב פעמים רבות שהכל באחדות גמורה. יעלו יחדיו על פי דברי עצמו, שמה שאינו אחדות גמורה, הוא רק כלפינו, וכאמור.
זאת ועוד, לאורך שער היחוד והאמונה חילק בין דרגות היחוד [שבפ"ג מבאר שכל העולם אפילו הגשמי ביותר כל כולו באחדות עם האלהים, ובטלים אליו, ומה שרואות עינינו היפך אלהות, זה משום שה' מסתיר עצמו (ובפ"ד מבאר שעושה כן ע"י מדת הגבורה), ואילו היו לנו עינים לראות, היינו רואים שכל הגשם בטל לחלוטין לבורא. וגבוה מזה שם (פרקים ז-י) מבאר, שהספירות עצמם, באחדות יתירה מכך. ושם (פרקים יא,יב) שלמעלה בכך אחדות דיבור, ומחשבות הבורא. ולמעלה מהכל הא"ס עצמו לפני הצמצום, כמו שביאר לאורך המאמר, ובפרט בדברו על הצמצום (פרק ז).] ולכאורה קשה להבין, שאחרי שאנו אומרים שהכל באחדות גמורה, שהוא ודעתו אחד, א"כ מה שייך לחלק בדרגות, שזה יותר באחדות, וזה יותר, והלא אחרי שאמרנו הוא ודעתו אחד, אין יותר אחדות מכך, ובזה כללנו הכל. והדברים לכאורה נשמעים כמשחקי מילים, שיא האחדות, ועוד יותר אחדות, ועוד יותר, שאלו מילים בלבד, ללא תוכן והבנה. ולכן נראה ביאורו כאמור, שחילוקי הדרגות הם כלפינו, ולא כלפיו, ושדרגות החילוקים הם לפי דרגות חילוקי האחדות כלפינו, ברם כלפיו, בכל דרגה הכל אחד באחדות גמורה. [עוד דבר הצריך ביאור, שהתניא בשער היחוד והאמונה (פרק ז) כתב כאמור, שיסוד הרמב"ם שהוא המדע והוא היודע וכו', נכון גם לפי תורת הסוד, כפי שכתב הרמ"ק בפרד"ס (כ"כ בשער היחוד אמצע פ"ז). ע"כ. והיות והבאנו לעיל שהרמ"ק למד את הרמב"ם שהוא ודעתו אחד בעצמות הי"ס שהן אלהות, ושמאידך כל חילוקי הי"ס נאמרו בי"ס של הלבוש, והתניא תולה את הרמב"ם ברמ"ק, א"כ כן דעתו ברמב"ם. אולם בשער היחוד הנ"ל (וכגון בהגה סוף פ"ט, וגם בלקוטי אמרים בהגה ופ"ב), מבואר שלומד התניא ברמב"ם שהאחדות הוא ודעתו אחד הוא בכלים די"ס, וקשיא. (וראה בחסידות מבוארת ח"א בעיונים שבסוף הספר אות נו, ואת"י עתה). ושמא מש"כ בשם הרמ"ק הוא לאו דוקא, ואיהו פליג ארמ"ק ברמב"ם על פי הסוד, ושהוא ודעתו אחד הוא גם בכלים של הספירות. שוב אחר זמן ראיתי בתניא באיגרת הקודש (פרק כ) שעמד על כך, וצריך לעיין שם, ועתה את"י.]
השומר אמונים
ט. היות והשומר אמונים הוא ראש מדברי הקבלה [שאחרי תורת האר"י] בהגדרת הי"ס, ובהרחקת ההגשמה, וכפי שמפנים אל כל הניגש אל חוכמה זאת, ראשית ללמוד את ספרו ומן המעט ראה כאן בהערה כגון הבא"ח בדעת ותבונה (בהקדמתו ד"ה זאת ועוד) כתב, כי ראיתי מנהג העולם הלומדים בחכמת האמת, לומדים בספר שומר אמונים, ואח"כ מתחילים ללמוד ספר הקדוש עץ חיים, וכתב, שאין זה מספיק לקרב אל הקודש, ולכן כתב את ספרו, ע"ש. וכך ראיתי שהביאו לגאון רבי משה אב"ד סאמבור שכתב כשלושים וחמש שנים אחר פטירת השומר אמונים, להמליץ על ספר זה כהקדמה לסוד. ובספר הברית (ח"ב מאמר יב פ"ה) כתב עליו, וכל משכיל ימצא נחת רוח גדול בספרו. ע"כ. והאדמו"ר רבי צבי אלימך שפירא בהגהותיו לספר סור מרע ועשה טוב (אות קכז) כותב, אם תרצה לרוות צמאונך בזה, עיין בספר שומר אמונים וכו', ואז תצליח ואז תשכיל, ועע"ש (אות קיז). ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' נ) כתב, שאיתא בספרים אחרונים, שמהנכון ללמוד מקודם בספרים אשר המה התחלת החכמה, כמו ספר שערי אורה, וספר שומר אמונים. וכך רק כעשרים שנה אחר צאת השומר אמונים, נכתב ספר עמוד העבודה לגאון רבי ברוך קאסיבר שדורך בדרכו של השומר אמונים, ומאריך במקום שקיצר. , על כן טרחנו לעמוד על דבריו ולהבין את שיטתו, ולצורך זה נלקט את ביאורו לגבי הספירות, מש"כ בספרו.
למען הבהירות תחילה נכתוב את מסקנתו, ואח"כ נראה זאת בדבריו. הספירות אינם שמותיו, אלא שמות הכלים שעמם פועל השם. ושואלים את שמות הספירות כדי לדבר אל השם [בתפילות], אע"פ שאינם הוא, כיון שאין לה' שם, וכיון שע"י הספירות הוא פועל. [בדרכו זו דורך בעל השומר אמונים גם בביאור התארים, וכאשר התבאר לעיל (סעיף יא אותיות ח-יד), שהקבלה מבארת את תארי האברים הכתובים בתורה, שהם הספירות, ושהספירות הם נבראים שה' פועל דרכם, שהם כלי הבורא, ולכן הוא פועל באחדות, והפירוד הוא בהם. ולכן כשכתוב "יד השם" בתורה, הכוונה לספירה פלונית שבה פועל ה' באחדות גמורה, והשינוי והפירוד הוא בספירה. ולכן אע"פ שאין זהו תואר חיובי לבורא עצמו, שלבורא אין שום תואר חיובי, מ"מ תארי התורה הם תארים חיוביים לכלים של הבורא, שבהם אנו מדברים אל השם. והסיבה שע"י הספירות אנו מדבריו אליו, כי אין לו שם.]
ועתה נביא את תוכן דבריו, ותחילה נזכיר שבסיס השגותיו על הרמב"ם בתארים, הוא שהרמב"ם לא ידע קבלה [וכפי שנביא גם שכ"כ להדיא] ובקבלה יש תארים עצמיים. כתב השומר אמונים (ח"א אות לג), שהפילוסופים [התורניים כמובן] סוברים בכוונת תארי האלוה הכתובים בתורה, שאין תארים חיוביים רק שליליים. וכתב עליהם, טעות הוא בידם, שהתורה לא נתכוונה כלל לייחס התוארים לשי"ת בדרך שלילה . וגם לא מצינו שאמרו חז"ל בשום מקום שתארי השי"ת הם בדרך שלילה, ושאסור לתאר אותו בדרך חיוב. גם עניין היחוד שנצטוינו עליו בתורה, לא הבינו אותה כלל, כי באמת לא יובן ולא יושג כל זה זולת ע"י ידיעת הספירות, מה שהוא נעלם מעיני חכמי המחקר. ולפיכך נתקשו בהבנת התוארים, ופירשו מה שפירשו. ואין להאשימם כל כך, כי להיותם נעדרים מחכמת הקבלה, לא יכלו להכנס בהשכלת תואריו יתברך, היאך יתייחסו , ויותר רצו להדחק לבארם באופן הנזכר, מלסתור האמונה של האחדות הפשוטה. עכ"ל. דהיינו תארי הספירות הם חיוביים, וכאן לא פירש איך יכונו דבריו, שלכאורה הם סתירה מינה וביה. וכ"כ בהמשך (אות לה) וז"ל, ולכן כל הרוצה שלא לפגום אמונתו, צריך הוא ללמוד חכמת הקבלה, כי על ידה יבין סוד ההנהגה, וענין האברים, והמדות ותוארים הכתובים בתורה, איך יתייחסו באלוה. עכ"ל. עוד שם (בריש ויכוח שני אות ד) כתב שהקבלה תלמד הרחקת ההגשמה וכו', והוסיף וז"ל, ומכלל יחודו, הרחקת התוארים מעליו, ואיך יובנו התוארים והאברים הכתובים בתורה. עכ"ל.
הספירות אינם מהותו אלא כלי פעולתו
י. ותחילה נראה שכתב שהספירות אינם מהותו, אלא "כלים" שבראם ועמהם הוא פועל, ברא, יוצר, ומקיים. שהנה כתב (ח"א אות מב) שהי' ספירות הם עלולות ממנו נאצלות ממנו. ושם (אות מג) שהם אחרים ממנו, ואפשריים לא מחוייבים. ואי אפשר לנאצל שהוא הכתר העליון, לקבל טובה ושלימות מהא"ס, עד שיהיה שוה לו ממש, אלא מוכרח שירד מאת פני אדניו ושלמותו הבב"ת, בערך ההבדל שיש בין העילה לעלול. עכ"ל. ועוד כתב (אות מה) שהכתר, "נמנע לעלול שיהיה שוה לו" "פעל והאציל" "ואחריו האציל י"ס". ושם (אות נג ד"ה אמנם) כי היודע שהא"ס הוא למעלה מפרטי עולם העשיה ויצירה ובריאה ואצילות, יחייב מציאותו [את מציאות הבורא] חיוב נפלא, שהרי יודע שאינו [הבורא] א"ק, ולא אחד מאורותיו הנפלאות ולא אחד מספירות עולם האצילות, ולא ממדרגות בריאה יצירה ועשיה, כי אם עליהם הוא מתעלה ומתנשא לאין תכלית וכו'. לכן הוצרכו הספירות שהן הם המדות הנפשיות והתוארים הנזכרים, ועמם יפעל הא"ס יתברך שמו העניינים הללו, ולא ישיגהו מזה שינוי כלל וכו'. לפיכך הוצרכו הספירות, כי על ידם יפעול כל הפעולות, מבלי שישתנה כלל, כי השינויים יבואו על ידיהם, ואינם בו כלל, ו גם על ידם יקרא רחום וחנון ארך אפים ובכל השמות והכנויים. עכ"ל. ושם (אות נה) שאומרנו שהספירות היו נעלמות באין סוף, היינו שהיו בידיעתו, שכיון שהוא יוצרם, ואין בו שינוי, נקראים עצמותו, אבל הם לא הוא כלל, "אבל שם [בבורא] אינם ספירות ח"ו". ושם (אות נז) כתב, ואין הכוונה לומר שנתפשטה ידיעתו ונפרדה ממנו ח"ו וכו', אלא הענין הוא שבין ספירות א"ק, בין ספירות עולם האצילות, כולם הם מחודשות נתחדשו ממנו בחדוש גמור , ולא שיצאו ממנו, אלא שנתחדשו מאמתת עצמותו וכו'. שהספירות נמצאו ממנו ומכחו, כמו נר המודלק מנר, שהנר השני נמצא מכח הנר הראשון. וגם שהם מחודשות וכו'. וכן שאינם יוצאים מעצמותו אל אצילות וכו'. וכמו שהאריך בזה בספר אלימה עין כל (ת"א פ"ד ות"ג פי"ד) ע"ש. עכ"ל. וסיכם זאת (אות ס) שאין בספירות ולא בא"ק חלק מהאין סוף שנשתלשל, אלא נתחדשו מהא"ס בדרך אצילות, שהוא הוצאת דבר מדבר, והראשון לא יחסר, כמו שאמרת במשל הנר. וגם שאין מהותם מעצם המהות הבלתי בעל תכלית. עכ"ל. ושם (ח"ב אות נה) ולכן אין שום הבנה לתארי התורה רק על פי הסוד, והיינו שה' יצר דבר אחד, וממנו יצר שני, וכיון שעוברים דרך השני מקבלים יצירה חדשה וכו'. וע"ש (ח"ב אות נז) שתארי הי"ס אינם בבורא, כי מהבורא יצא רק אור פשוט בתכלית הוא הכתר, וממנו השתלשלות של השתלשלות עד שאפשר לקרותם בשמות, ויהיה בהם רבוי ושינוי. שמהבורא יצא באחדות גמורה כתר א"ק, שאין שם שום ריבוי ושינוי כלל ועיקר, וממנו אדם קדמון, שהוא אחדות על אחדות, וממנו כתר אצילות, שהכל רחמים גמורים ואחדות [אך יש מושג רחמים] וממנו בחכמה מתייחדים חסד דין רחמים, שכולם רחמים גמורים ואחדות. וממנו הבינה, ששלושתם יחד. וממנה ג' ספירות חסד דין רחמים, פעולות נפרדות. ע"כ. והוסיף (אות סט) ביאור, שהספירות הם כלי הבורא, ופועלות מכוחו ולא מעצמם, והסובר שפועלות מעצמם היא שניות. ושם (אות עא) שהספירות הם כלי הבורא , ככלים ביד האומן. ואם יסתלק מהם, ישארו כגופא בלא נשמתא וכו'. עוד לו (ח"ב אות יא העיקר הג') יחיד בעולמו, הענין הוא, כי עם היות שהא"ס פועל ע"י הספירות , הנה הוא לבדו העיקר, וכמש"כ וכו'. הרי דאם היות שהפעולות נפעלות מהא"ס והספירות, עכ"ז הוא יחיד בעולמו, כי לא יצדק באמיתות ליחס הפעולות אל הספירות, כי אם אל המנהיג אותם, שהוא הא"ס י"ש, וכמו שהוכחתי בויכוח א סימן עא. עכ"ל.
למי מתפללים
לאור האמור שהספירות אינם הבורא אלא כלי פעולתו, מיד עולה השאלה, המקובלים שמכוונים כוונות בשמות הספירות, שמהם יושפע שפע ברכה פעם אל ספירה פלונית, ופעם אל אלמונית, פעם שיושפע מספירה פלונית, ופעם מאלמונית, ועוד כוונות רבות כהנה, הרי זה לכאורה סותר את האמור, ואם דברים כפשוטם, עם האמור יצא כפירה ועבודה זרה, שמתפללים אל כוחות אחרים מהבורא, ח"ו. [ועוד ראה להלן (סעיף יג) בארוכה על כך.] לצורך כך מבאר השומר אמונים שאכן התפילה היא רק אל הבורא, אך מתפללים אליו בשמות כלי פעולותיו, כי לדבר אליו בשמו אין אפשר, כי לבורא אין שום שם, והרי שאין דרך לפנות אליו ישירות, ועל כן אומרים או מכוונים אל שמות כלי הפעולה, אך הכוונה היא אל הפועל עם כלי הפעולה, ולא אל כלי הפעולה. שהנה כתב (ח"ב אות סה) שאין מתפללים אל הספירות, אלא אל הכח הפועל בהם, הוא הא"ס, והמתפלל לספירה עובד ע"ז, ושכ"כ הרדב"ז (בהקדמתו למגן דוד) והרמ"ק באלימה עין כל (ת"א פ"ב ופי"ח) ושאר כל המקובלים. [וכך הביא לעיל ח"ב (אות כג) מדברי הרמ"ע מפאנו, שאף דס"ל שיש את הבורא, וממנו עלול הא"ס, התפילה לבורא, ע"ש]. ע"כ. והעיקר עמד לבאר בח"ב (אות סז), שאע"פ שא"א לקרא לבורא על שם פעולותיו [שכנ"ל (סעיף יא אות יא) פליג ארמב"ם בהא, וס"ל שגם תואר זה פוגם באחדותו.] מ"מ הבורא כן נקרא בשמות הספירות, משום שהוא פועל ע"י הספירות, ותפילתנו בשמות הספירות אליו, שפועל דרך הספירות, ולא אל הספירות. ושאע"פ שהוא פועל שינויים ע"י הספירות, כמובן אין השינוי בו, אלא בהם. א"כ באמת התארים הם שמו המושאל לו כשהוא פועל בספירות, ולא שמו ממש. ושכ"כ הרמ"ק בפרדס (שער לב הנקרא שער הכוונה), וע"ע כאן בהערה ביאורנו הנ"ל בדעתו, יוצא מכח מה שנראה כסתירה בדבריו, לפי שפעם קורא לשמות הספירות שמות של הספירות, ולא של הבורא, ופעם שמות של הבורא.
שהנה כתב וז"ל (ח"ב אות סז ד"ה הרי מבואר) כי אחר שהאציל הספירות נקרא הוא בשמותם, על שם פעולותיו והנהגותיו. ומאידך שם בהמשך קוראם שמות הספירות וז"ל, הרי דהספירות בלתי הא"ס, לא אתקריאו הוי"ה ובשאר השמות [הרי שהם כן נקראים בשמות הקודש, ולא הוא]. וכך ממשיך וז"ל, וא"כ בהזכירנו שם הויה ושאר השמות, נכלל ג"כ כח הא"ס במייחדם, וגורם שיקראו הספירות, אותם שמות שאנו מזכירים. וכן שם (בסוף האות) כתב וז"ל, הרי מבואר, כי בכל ההודאות והתפילות ושפתי רננות, נזכיר השמות בקול ודבור שהם בספירות, ונכוין במחשבתא ורעותא דלבא אל הא"ס, שהוא היחיד ונעלם, דמחבר לון, ומייחד לו כחדא, שע"י כן נקראים הספירות בשם הויה. עכ"ל. להדיא שהם שמות הספירות עצמם, ולא שם הבורא. ומאידך לעיל בהנ"ל ממשיך וז"ל, ונמצא כי הא"ס בבחינת היותו מייחד ומקיים הספירות, שהם עובדין דיליה, נקרא בשם הויה, ובשאר השמות והכנויים. אבל בבחינת עצמותו הפשוט, אין לו שום שם. עכ"ל. ולהדיא שהבורא נקרא בשם הספירות, אך בשם כלי פעולותיו, וכן לעיל (מאות סז ד"ה הרי מבואר) הובא שכ"כ. ונראה שמש"כ "נקרא הוא בשמותם" וכותבו "נקרא בשם הויה", היינו שאנו מדברים אליו בשם זה, למרות שזה לא שמו. וכמו שמסכם את דבריו בהמשך (סוף אות סט) וז"ל, ועם האמור נתבאר, איך כל תפילותינו הם לא"ס, כי בלעדו אין משפיע ונותן. ומפני שאין אנו יכולים לכנות בו שום שם ותואר וכינוי, אנו מתפללים אליו על ידי הספירות [מפורש שהם לא שמותיו], כי שם [בספירות] שייכי השמות והכינויים הכתובים בתורה ובסדר תפלותינו, ושם נוכל לדבר עמו ולקרוא אותו בכל השמות, במחשבתא ורעותא דלבא, על שם שהוא מהווה ומקיים אותם, ופועל עמהם כל הפעולות וההנהגות [ולא משום שהם שמותיו ממש, אלא הם שמות מושאלים אליו, כי בהם הוא פועל]. עכ"ל. וכן ממשיך (אות עג) שהספירות הם כלי הבורא. ועוד שם (אות עה) האריך והביאו את דברי האלימה כל עין, שהם כליו, וכסא אליו, ולבושיו בהתחברם זל"ז, ולכן פגם בלבוש אינו פגם במהות, אך בכבוד, כמלכלך בגדי מלך, שהוא פגם בכבוד, ולא במהות המלך. מה הכריחנו ללמוד כן בדבריו.
קושיות על השומר אמונים
יא. אף שמשענתו על תורת הסוד, וכתב (ח"א אות לג) שאם יודעים קבלה הכל מובן ופשוט, וכן כתב שוב בהמשך (שם, ועוד אות לה) כשמבאר את הסרת ההגשמה, ושאינה רק הסרת תארי גוף, אלא גם הסרת תארי התפעלות, חנון, ורחום, שינוי, רצון, אהבה, שנאה, רוגז, רחמנות, שחוק וכיוצא מהמדות הנפשיות, וכל זה באחד הפשוט הוא טעות גדול להאמינו. הוסיף וז"ל, ולכן כל הרוצה שלא לפגום אמונתו, צריך הוא ללמוד חכמת הקבלה, כי על ידה יבין סוד ההנהגה, וענין האברים, והמדות ותוארים הכתובים בתורה איך יתייחסו באלוה . עכ"ל. באמת היא פליאה נשגבה, כי כאמור תורת הסוד מסובכת בנושא זה, וכשקוראים את הזוהר או את האר"י אין דברים מפורשים כך, ואדרבה להיפך, הלומד הפשוט את דבריהם ללא הדרכה יפה, יכשל בגשם הרבה יותר מלומדי התורה, וכמו שהוא בעצמו השומר אמונים (להלן אות נה) כותב על הקבלה, שללא רב חכם מקובל ישתבש על ידה בעיקרי האמונה. ושם (ח"ב אות לד) כתב, כל הרוצה להבין ענין הצמצום כפשוטו ממש, הרי הוא נופל בכמה שיבושים וסתירות של רוב עיקרי האמונה. ע"כ. וכוונתו שם כנראה אל המשנת חסידים (יושר לבב ח). ועוד כתב (ח"ב אות מו), כי הקוראים בספרי המקובלים לפי תומם מבלי עיון וחקירה, לא יבינו דבריהם על אמיתותם, ויכשלו בכמה עיקרי האמונה וכו', ולכן לפנ"כ (אותיות לה-מא) כה טורח טורח רב לבאר שהצמצום אינו כפשוטו, אלא משל. ומה כל הטורח, אילולי שהוא חידוש לא נודע, שיש צורך להכריחו ולהוכיחו. ועוד ראה שם (ח"ב אותיות כב-לא) בדבריו כמה אפשר לטעות, ושם (אות סה) שאין להתפלל את הספירות, והאריך מאוד להוציא מטעויות אשר נגרמות לכל מעיין בקבלה, ע"ש באורך.
ומלבד שאין הדברים פשוטים בתורת הסוד, יתירה מכך בעלי הסוד גופייהו נחלקו בתורת הסוד מה הכוונה בספירות, וכדלעיל באורך, ועל כן הכרעתו הנ"ל היא של השומר אמונים, ואינה כתובה במפורש בתורת הסוד, אלא הכרעתו בתורת הסוד. ובפרט דלעיל (סעיף יא אות יא) לענין התארים אומרו "קבלה", כוונתו לדברי הראב"ד בלבד, שאמר את ענין שמהפשוט לא יצא רק פשוט אחד, ואין בזה תורת האר"י [ואף שבוודאי היה קדוש עליון ומקובל אלהי, ואין צריך לפנים, ברם אין לזה את משקל תורת האר"י, ואכ"מ.]
גם צריך ליישב את דבריו יחדיו, דלעיל (ח"א אות סז רד"ה ודע כי אלו) לכאורה סותר משנתו, שכתב, שכל הי' ספירות עם היות שהם י' במנין, הם אחד באחדות, שהם מיוחדות במאצילם בלי פירוד כלל וכו'. כי כמו שיש בשלהבת שינוי גוונין, לבן, אוכם, אדום, ותכלת, ועכ"ז הם אחד, שהם מיוחדת, וכולם שוין בעיקר אחד. כמו כן בספירות, כי אע"פ שנאצלו, לא נפרדו, ח"ו. ומה שנייחס להם מספר וריבוי וחלקים, אינו מצד עצמן, כי אם בערך פעולתן בעולמות התחתונים וכו'. כי הריבוי והשינוי המיוחס אל הספירות הוא מסטרא דילן, דהיינו מצד השפעתן, שהם כוללין כל דרכי ההנהגה, אבל מצד עצמן הם אחדות מיוחד. עכ"ל. ולכאורה דבריו סתראי נינהו לכל המבואר לעיל, שהם כלי הבורא, ונבראים, ואינם הבורא, וא"כ בשביל מה צריך לתת בהם אחדות עם הבורא, ועוד חמור מינה, שאלו דבריו לכאורה מזכירים נצרות, וצריך לי הבנה בכוונתו.
זאת ועוד, לדרכו שהתארים הם לכלי הבורא, יקשה, שבקבלה האצילות נחשבת אלהות, והרי לדרכו אינה אלהות, אלא כלי האלהות, והלא זהו עיקר הגורם למחלוקת המקובלים במהות הספירות. ואיהו יצטרך לדחוק לשיטתו בספירות, שמש"כ בתורת הסוד שהאצילות אלהות, הוא מושג מושאל, לבטא את רוב קדושתם. ונמצא דבר מעניין, שעל הרמב"ם שכתב שאין תארים עצמיים, השיג השומר אמונים, שהרמב"ם הוציא את המקרא מידי פשוטו, שהמקראות דיברו בהשאלה בלבד. ברם כך יקשה עליו גופיה, שהוא הוציא מפשט דברי המקובלים שהאצילות אלהות. [ולדרכו של הרמח"ל דלהלן בסמוך, הוסרה קושיא זו, שאכן זו אלהות ע"י המרה, והרי שזה הבורא ממש, אך לא מראהו ממש, וכן לאידך, קושיות השומר אמונים לא יקשו בדרכו של הרמח"ל, והכל בא כפתור ופרח, וכדלהלן, ולאור האמור, ובעיקר כיון שאנו סומכים על הרמח"ל, כאשר יתבאר בסמוך, כן עיקר.]
הרמח"ל, הספירות הם מראה ה' אחר המרה, ולכן הם הבורא מחופש
יב. שיטתו של הרמח"ל נתבארה לעיל (סימן א ריש סעיף י) קחנו משם, ועתה נביא רק את תמצית הדברים.
הרמח"ל בקל"ח פתחי חכמה (פתחים ה-יא) מבאר שהנביאים בעת חזיון נבואי, אינם רואים את מהות ה' כמות שהוא, לפי שאותו יתברך אי אפשר לשום נברא להשיג. וכדי שישיגוהו, ה' לקח מידה אחת ממנו, ועשה לה "המרה", כך שחלק ממידה זו תושג לנביאים, בצורה שיכולים להשיגו. דהיינו הנביא רואה את ה', אך לא רואה את ה' כמות שהוא, אלא דרך המרה. להמחשה נאמר, שדומה הדבר לרואה את חבירו במכשיר אולטרא סאונד, או דרך מצלמת רנטגן, סי טי וכדומה, שכל אלו צורות אחרות של מראה רעו, אמנם רואה את רעו ממש, אך בדרך המרה, ולכן רואה אותו בצורה אחרת ממראהו האמיתי. במילים אחרות כתב הרמח"ל בדעת תבונות (אות קפו) שהדמיון שרואה הנביא הוא כן הבורא בעצמו, רק ע"י המרה, כמשל הרואה את חבירו מחופש, הרי שרואה את חבירו ממש, ואינו דמיון, לפי שהנגלה אליו הוא חבירו ממש, אך לא את מראהו האמיתי ממש, לפי שהוא מחופש. וכן דומה הדבר לרואה את חבירו דרך זכוכית צבועה, שאכן רואה את חבירו ממש, אך לא את מראהו ממש, וככל שהזכוכית כהה יותר, כך המראה יותר רחוק מאמיתותו, אך מ"מ רואה את חבירו באמת. ע"כ. מעוד פן נבאר מהי "המרה", מתברר שסביב האדם ישנה "הילה", בשנים האחרונים פיתחו מכשיר שעל ידו ניתן "לצלם" את הילת האדם [צבעה של ההילה המצולמת, משתנה בין אדם לאדם, ובאדם עצמו בזמנים שונים]. ההילה אינה ניתנת לראיית בן אנוש, אולם מצלמה מיוחדת זו "ממירה" את מראה ההילה, ומציגה אותה, וכך בן אנוש משיגה. כמובן אין מראה ההילה המצולמת מראה ההילה באמת, אלא שע"י מצלמה מיוחדת זו "מומר" מראה ההילה האמיתי, והאדם משיגו בתמונה המוצגת. כבמשל צילום ההילה, כן ה' "צילם" את עצמו לצורכנו, התוצאה של "התמונה" הרוחנית הנגלית לנביאים אחר ההמרה היא, י"ס דאצילות וכדומה, שדרכם יש לאנושות מעט השגה בבורא, שיודעים שבהם ברא את העולם, ובהם מנהיג את העולם, ושכוחותיהם פועלים חסד דין וכו'.
עוד הרחיב הרמח"ל (בפתח ז והלאה) שהנביא שרואה בנבואתו מראות רוחניים [מה שאין בידינו לראות, כי מעולם איש גשם לא רואה רוח, רק נביא שעולה לדרגת נבואה על ידי נשמתו רואה מראות רוחניים ולא גשמיים] וראה את העולמות העליונים [שזו כל תורת הסוד בהשתלשלות העולמות, שהם מראות נבואה שסיפרו לנו] כשמספר לנו על נבואתו, אינו יכול לספר לנו מה שראה ממש, כי אין לו כלים לספר לנו, שכאמור אין בידנו לדמיין מראות רוחניים [כי הדמיון מוגבל במה שהשיג האדם בחושיו, וכמשל העוור, לספר לו על הנאת נוף מרהיב, וכנזכ"ל (סעיף יא).] על כן הנביא כדי לספר לנו מה שראה, חייב לעשות לצורכנו המרה, ולתרגם לנו את אשר ראה, במשלים שאנו מכירים בעולם הגשם, שלמשלים אלו יש דמיון והקשר למה שראה. אך כשאנו נשמע את "תיאוריו", נדע בוודאות שמה שעולה בדימיוננו אינו מה שהוא ראה [וכאשר הסברנו במקומו, שא"א למי שלא ראה רוח לדמיין רוח, כי הדמיון מוגבל לדמיין בגשם, וכמשל העוור שמסבירים לו בדברים שמכיר.] כגון הנביא כשראה מראה רוחני המראה על השגחה כללית, ראה איזה מראה רוחני שיש לו "דמיון" לעיגול, ולכן הנביא מתאר לנו זאת בתור עיגול. זאת ועוד, הנביא כשראה את ה"עיגול" הרוחני, מיד הבין את תוכנו, שהוא השגחה כללית, כי כך הם במראות הנבואה, רואים מראה רוחני, ומבינים את תוכנו. אולם כשהנביא אומר לנו שראה "עיגול", צריך להוסיף הסבר שעיגול מראה על השגחה כללית, כי אנו כמובן לא מבינים את כוונתו, אלא בדרך רוח הקודש. [כשאנו אומרים שהנביא "ראה", מילה זו מטעה לחשוב כראיית העין, ולא כן, אלא כגון כשנביא רואה נשמה טובה "כשנפגש" עמה ירגיש את רוב טובה, רצונה לעזור ולהשפיע אהבה, וכדומה, שאינו רואה מראות כשלנו שהם ראיה גשמית אלא רואה ראיה רוחנית. ואין זה חסרון, כי ראיה זו עדיפה אין סוף מראייתנו המוגבלת, וכמו שנתבאר לעילן (סעיף י אות ב).] דוגמא נוספת הנביא כש"ראה" נתינה ממשיל זאת לקו, לפי שהמראה הרוחני שראה יש לו דמיון לקו, וכשהוא ראה אותו במראה הנבואה מיד הבין שהכוונה לנתינה. וכן הוא באותיות שבתורת הסוד, אות פלונית מורה על עולם אלמוני וכדו', או י' שנמשלה לנקודה, שפירושה עצירה, ו' התפשטות וכו', הם סוג נוסף של המרה שהנביא ממיר לנו את אשר ראה, שגם היא ראיה שיש לה דמיון למראה הרוחני שראה.
על כן יוצא שאף שהנביא רואה מראות רוחניים, מ"מ אין הנביא, ולא שום נברא אחר, גם הרוחניים הגבוהים ביותר, יכולים "לראות" את ה', ולכן כשם שהנביא כדי שאנו נבין מה ראה, עשה "המרה" למה שראה, כך כבר נזכר שה' עשה "המרה" ל"מראה" שלו, הם הי"ס דאצילות, כדי שהנביאים יוכלו להבינם. וכך הם כל המושגים הקבליים שהם מראות הנבואה, קו, עיגול, אוזן פה, קוים, ירידה, עליה, אור חוזר, דמות אדם וכו' וכו', כולם הם המרות שעשו הנביאים לצורכנו, שהם ראו אותם במראות רוחניים אחרים שיש להם דמיון למה שסיפרו לנו, אך גם הם, מה שראו, לא ראו את ה' באמת, אלא אחר המרה, שה' המיר את מדותיו והראה להם י"ס דאצילות כדי שישיגוהו, כי הוא אחד באחדות גמורה, שאף אחד לא יכול להשיגו, אף הנביאים. ועוד לוקטו דברי הרמח"ל מכמה דוכתי בנושא זה, וביישוב דבריו יחדיו, כאן בהערה אף שהרחבנו את שיטת הרמח"ל, לרוב דקות העניינים, הרגשנו צורך להביא את לשונו ולבארו, כדי שהמעיין יוכל לעמוד על הדברים. כתב הרמח"ל (קל"ח פתחי חכמה פתח ה) הספירות הם הארות שניתנו להראות. עכ"ל. דהיינו הספירות הם אלהות, שלא התחדש כלום במהותם, וכל שהתחדש היא המרה שעשה ה' "למראהו", כדי שאנו נוכל ל"קרוא" אותו. ומה שקראם "הארות" אף שהן אלהות, זאת משום שהיות ו"ניתנו להראות", חייבים לתת להם שם שונה מאשר אלהים [שהוא הבורא ללא המרה], וכיון שהגשם הכי דק שלנו הוא הארה, דהיינו אור, לכן בחר במילה זו, אף שיש בכוחה של מילה זו להטעות, שיש כאן השתלשלות, וממילא שניות, ברם אין ברירה. ולכן בהמשך (פתח ו) מבאר שאינם שניות והשתלשלות ממנו, כי באמת אין בו ספירות, שכל דבר פועל ה' באחדות גמורה. רק היות ובשלימותו, אין אנו יכולים להשיגו, וכדברי הרמב"ם שאין בשכל אנוש להבינו על בוריו, לכן ה' עשה המרה, שיוכר לנו מה ואיך פעל, פועל, ומנהיג, ולנו זה ניכר בשניות, ברם בו באמת אין שניות. שאין הספירות השתלשלות חדשה מהא"ס, דבר שלא היה בו בתחילה, אלא הם חלקים מאחדותו שהוא מגלה לנו, ואצלו כאמור אינם חלקים, כי הוא שלם, ופועלם באחדות גמורה. ועוד מרחיב זאת (פתחים כד,כה) שהספירות אלהות מצד עצמותם, ומצד הראותם לנו אינם אלהות, כי אנחנו לא יכולים להשיג אותם בהיותם אלהות, רק ע"י ההמרה הנזכרת. ושבזה ייושבו הסתירות, דמחד נקראים הספירות אלהות, ומאידך אור נאצל, זיוו, השתלשלות וכו', שמשמעותם דבר חדש, שלא היה קודם, וזו שניות, כי הווצרות דבר מדבר הוא מקרה גופני. והמהדיר הראה שכ"כ עוד הרמח"ל בעשרה אורות (אותיות ה,ח נדפס בגנזי רמח"ל עמ' שז) [ועוד ציין לכללי מאמר החכמה שבספר דעת תבונות (עמ' שי) ואת"י.] וזוהי כוונתו גם במאמר הויכוח (סי' מב והלאה) שמבאר הרמח"ל, שעל ה' עצמו א"א לדבר, אך במדותיו אפשר, כי אע"פ שאצלו הם אין סוף, מ"מ בפועל אנו רואים מדותיו כאן בעולם עם גבול, שהרי בהם מנהיג שכר ועונש וכו', וברא את העולם עם גבולות, שיכל לברא הרבה יותר עולמות וכו', א"כ לנו נראות מדותיו מוגבלות, ועל המדות המוגבלות שהראה לנו ה', עליהם אנו מדברים בעשר ספירות דאצילות, על מדותיו שכלפינו הם מוגבלות. ולכן אח"כ בהמשך המאמר (כגון באות נה) קורא לאצילות כוחות הרצון "המוגבלים".
גם בספרו דעת תבונות (ח"א סי' כג) כתב, שהמדות העליונות [דהיינו העשר ספירות] הן כמידותינו, אך חוצה לו. ושם (סי' מו) הוסיף, שההנהגות שבהם אנו מתארים את האל, חסד, דין וכו' אינם למהותו, אלא לפי מה שאנו מכירים בו. ויתירה מכך, הכרותנו עם מדות אלו באנושות, ה' ברא אותם לפי ערכנו, כי כל מושגנו בטוב ורע נבראו בשביל השגתינו, ולערכינו, ולא אליו. ויכל לבחור מידות אחרות לאין סוף, שאיננו מכירים כלל, שבהם היה ניכר לנו, ובהם היינו מתארים אותו. כי כל המדות הם חוצה לו, ואינם מהותו, בשונה מאצלינו שהמדות הן מהותינו. ואף על פי כן, הן מדותיו שלו, כי הוא עושה אותם ומפעילם. ובכללים שבסוף הספר מבאר שזהו הביאור במשל שבתורת הסוד, קו דק מא"ס שנכנס לתוך העיגול שאחר הצימצום, הקו הדק הן המדות שאותם בחר ה' לגלות לנו, אחר הצימצום, היא ההמרה שעשה ה' למראהו לצורכינו. ועוד כן כתב בדעת תבונות (ח"א אות פ) שקריאת מדות ה' אינם לו, אלא חוצה לו, רק כלפינו, וכשם שהנשמה שאין לה חלקי אברים, אלא כל כוחותיה נמצאים בכולה [הנשמה רואה מכל הכיוונים לכל הכיוונים, וכן השמיעה שלה מכולה, וכו' שאר חלקיה בכולה. שמעתי חוזר בתשובה שחווה מוות קליני, שכשחזרה נשמתו לגוף, חש אכזבה עצומה, כי בהיותו חוץ לגוף, לא היה מוגבל, "רואים לכל הכיוונים יחד".] מ"מ מפעילה הנשמה את הגוף, שהוא בעל תכונות ואברים שונים. כן ה' מפעיל את מדותיו שהן שונות [כי כל אחת נפרדת מחבירתה, החסד אינו שמחה וכו'. וכאמור מידות אלו הן כלפינו בהמרה] באחדות גמורה. ועוד (באות קב) כתב, שכל שפע ה', דהיינו מדותיו שבהם מחייה את כל העולמות, שאנו רואים אותם חיצוניים לו, איננו מכירים אותם מצידו, כי מצידו הם באים באחדות, ולא נדע איך מגיעים הדברים מאחדות לפירוד, אלא שמצידנו אנו רואים שניות. ועוד ראה שם (אותיות נב,נח,ק והלאה).