שער אהבת הבריות - חלק המוסר · סיבת ההתרפות מקיום מצות ואהבת
א. קודם גישתנו אל אהבת הבריות, שומה עלינו להשית ליבנו לכך שאהבת הבריות היא חיוב גמור דבר תורה, ואינה עצה טובה גרידא מאת יודע תעלומה, אלא דין גמור, וככל שאר חיובי תרי"ג מצוות שנצטוינו בתורה. וידיעת פרט זה הוא יסוד מוסד להביאנו אל קיום מצוה זו. כי אם נשאל את בני האדם, האם חובה לאהוב את רענו, האם חובה לעזור ולסייע להם. יענונו כי חובה בודאי שאינה, אומנם זו מצוה חשובה ומידה נפלאה אשר מי שרוכשה הגיע למעלה נפלאה, אך חיוב בודאי שאינו. ואם נשאלהו הלא מקרא מפורש הוא בתורה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) אף הוא יוסיף לנו עוד מאמרי ח"זל השגורים בפי כל יהודי, הלא רבי עקיבא אמר (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד) ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, והלל (שבת לא ע"א) הורה לגר, דמאי דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוי עליך לחברך לא תעשה] היא כל התורה על רגל אחת, וכהנה וכהנה מאמרי ח"זל רבים אודות מעלת ואהבת לרעך כמוך, אך חיוב זו לא שמענו אף לא ראינו. ואפילו אם נשאלה את בני התורה, האם חובה גמורה לאהוב את רענו, יעננו, איך זה יתכן, והרי אין זה בר קיום לאהוב את כל בני ישראל כמוך ממש, ועל הפסוק שאמרה תורה ואהבת לרעך כמוך יענו, שבודאי נאמרו בפשט המקרא פירושים שונים, ומנהג העולם יוכיח. מה גם שהשם "גמילות חסדים" מוכיח על כך, כי המילה חסד מצביעה על דבר חסד שאינו חיוב אלא חסידות.