שער אהבת הבריות - חלק המוסר · התבוננות שכלית
א. תחילה וראש ישים האדם אל ליבו את כל הדברים הנזכרים לעיל, ויפנימם פנימה, על גודל חיוב מצות אהבת הבריות, וההשגות הנוראות שמשיג בעליה, ועל גודל מעלתה, ומוסריותה. ועתה ננסה לגעת בקושי הריגשי והמחיצה החוצצת מבני האדם לאהוב זה את זה. שכן אם אינו מכיר אדם זה, כיצד יאהבהו ואינו מכירו. ובפרט שרואהו כעת באופן מקרי, ומכאן ואילך יתכן שלא יראהו שוב לעולם, ועל שום מה יאהבהו, ויתכן שלא יהיה שום קשר ביניהם. ואכן אם מכירו ובעל מעלות טובות הוא, ויודעו שהוא איש האוהב את הבריות. אמת הדבר שבאופן זה אין שום קושי לאוהבו, ואדרבה טבע האדם לאהוב אנשים כאלו, ומי שאינו אוהבו סימן שטבעו רע, ואין צריך להכביר במילים על כך. ברם באמת מה מעטים בני אנוש שאוהבים המה את בני האדם, וחפצים לעזור איש לרעהו בכל עת ובכל מצב, ונער יספרם, וכמו שכתב הרמב"ם באגרת אל תלמידו רב יוסף (אגרות הרמב"ם שילת עמ' תכ) וכבר הודעתיו פנים בפנים אם הוא זוכר, שהאדם אם יסכים בזמננו זה לעשות או לומר כפי גמול כל אדם כמות מעשיו, כמו שנאמר ועם עקש תתפל [כלומר אם יתעקש המתעקש עם כל אחד ואחד כפי רעתו ומדתו] יקבע בנפשו זה קנין נקבע בכל מיני רעות [דהיינו יקבע בנפשו מדת הרוע, על פי הכלל שאחר המעשים נמשכים הלבבות, ומעשיו כל הזמן יהיו ברוע מדותיהם של אחרים.] לפי שרוב מי שרואה הוא עקש. [רוב בני האדם עקשים המה. זהו הנוגע לנו, אך אי אפשר להמנע מלסיים עם הצעתו הנפלאה של הרמב"ם, וזה לשונו, אם כן ראוי לאדם שרוצה להיות אדם, שיסתכל בהשלמת מדותיו וקנין שכליותיו, ואל יעסיק דעתו בשטויות. עד כאן לשונו]. והרי לנו כי רוב בני האדם רעים, ואם כן כיצד ניתן לאוהבם. ואף אם האדם הניצב כאן אוהב את הבריות, אך יש לו מדה רעה כל שהיא, כגון שהוא כעסן, הרי שהכעס גורם שלא לאוהבו ולהרחיקו, ואיך נחוש כלפיו אהבה ואחוה שלום ורעות, שהוא ציווי התורה שאמרה ואהבת לרעך כמוך, כמוך ממש כגופך, כמו שכתבו הראשונים שהובאו לעיל בחלק ההלכה (סימן א סעיף א). ויתר על כן אם אדם זה בעל מדות רעות הינו, על אחת כמה וכמה שקשה לאוהבו, ואם גם אין לו מדות טובות, הרי שבן בנו של קל וחומר שקשה לאוהבו, ואיך נחוש אליו אהבה ואחוה ורצון לעזור, והוא אדם שאין דרכו לעזור ולסייע, ובכל עת חושב רק על עצמו וצרכיו, ואף אם יבקשוהו לעזור.