שער אהבת הבריות - חלק המוסר · המזלזל בתלמיד חכם, ואין לו חלק בעוה''ב
ז. ואת עלית על כולנה, כי המזלזל בתלמיד חכם הרי שאין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בר נידוי, השם ישמור ויציל. וכאשר נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן שלד סעיף מג) על כ"ד דברים מנדין את האדם, והראשון שפתח בו הוא המבזה את החכם, אפילו לאחר מותו. ועוד ראה שם (סעיף מז). ומקורו טהור מדברי הרמב"ם (ת"ת פרק ו הלכה יד). ועוד כתב הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ו הלכה יב) אף על פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, אם באו עדים שבזהו, אפילו בדברים, חייב נידוי. ומנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום, ונותנין אותה לחכם. והמבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מיתה מנדין אותו בית דין, והם מתירים אותו כשיחזור בתשובה. אבל אם היה החכם חי, אין מתירין אותו, עד שירצה זה שנדוהו בשבילו. עד כאן לשונו. ועוד פסק הרמב"ם (שם הלכה יא) עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים, ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, כלומר בוזים מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו, מלמדי חקותי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל כי דבר השם בזה. עד כאן לשונו. ועד כמה הדברים חמורים שאין לו חלק לעולם הבא, רחמנא ליצלן. אך חומרת שאין לו חלק לעולם הבא הוא דוקא ברגיל בכך, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה יד) וזה לשונו, אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעולם הבא, וכדאי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן. ואלו הן, המכנה שם לחבירו, והקורא לחבירו בכינויו, והמלבין פני חבירו ברבים, והמתכבד בקלון חבירו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה את המועדות, והמחלל את הקדשים. במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו, ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר השם ורפאתיו. כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי, בין במטמוניות, מקבלין אותן, שנאמר שובו בנים שובבים. אף על פי שעדין שובב הוא, שהרי בסתר שב ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה. עד כאן לשונו.