שער אהבת הבריות - חלק המוסר · היצר שבאדם שונא ומחפש סיבה את מי לשנא
יד. שמעתי את סיפור המעשה מפי הרה"ג רבי אליהו בן פורת טהרני שליט"א מחבר ספר אלופינו מסובלים שהיה נוכח ועד לדבר. לפני שנים היה דיון הלכתי לגבי יהדותם של כת מסויימת [כת בני ישראל] והגאון הראש"ל רבי יצחק ניסים זצ"ל הקים ועדה מיוחדת לכך, ומסקנתם יצאה בכוחה דהיתרא, שיהודים כשרים הינם. באותה העת היו קנאים המתנגדים להיתר, וצעקו וצווחו שצריך גיור לחומרא. אחד מן הרכב המתירים היה אב בית דין בתל אביב, ויום אחד ישב הוא במזרח של ישיבת פונוביז, וכמה בחורים קנאים נגשו אליו, וגינוהו וביישוהו בפרהסיא. לאחר שבועים הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל דיבר בישיבה, ובשיחה אמר את חטאי אני מזכיר היום. והנה שקט ודממה בהיכל הישיבה, קדוש ישראל מודיע בשער בת רבים על איזה חטא שיש לו, והוא דבר פלא. ויוסיף ויאמר, לפני שבועים נשפך כאן דם יהודי, ואני לא פציתי פי ולא קמתי למחות, על חטא זה, היננה מתוודה. ומה תאמרו כי כוונתם היתה לשם שמים. פתח את ספר שערי תשובה (שער ג סימן לט) וקראו, לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט,יז) הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת השנאה, והיא מדה מעוללת פשעים רבים, ומסבבת כמה עלילות נשחתות, כמו לשון הרע, שהיא שקולה כנגד כמה חייבי מיתות בית דין כאשר יתבאר. וכמו דרישת רעה, והשמחה לאיד, וגרמת נזקים לחברים, והליכת רכיל, ונקימה, ונטירה, ומאבדת טובה הרבה מן הנפש, כאשר יתבאר בשער השנאה. וראה עד היכן הגיע עונש השנאה, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא דף ט ע"ב) בית שני שהיו עוסקים בתורה ומעשים טובים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. עד כאן לשונו. וביאר את דברי רבנו יונה, כי הנה האדם על נגעי וחטאי עצמו אינו צועק וצווח, אלא מלמד על עצמו זכות, כגון איני מושלם, אני סך הכל בן אדם, וכדומה. אך על חטאי אחרים, יביישהו ויבזהו בשער בת רבים, וסבור הינו שכל כוונתו לשם שמים. האם כך היא האמת, האם באמת לשם שמים כוונתו, אם כן הוא, למה על עצמו אינו צועק וצווח, למה את עצמו לא מבייש בפרהסיא "לשם שמים" על חטאיו ועל עוונותיו, ורק באחרים נוהג כן. שורש הדבר הינו שבלב פנימה יש יצר הרע, ולו תכונות רעות, קנאה, תאוה, כבוד וכדומה, ואחת מתכונות הרשע היא השנאה, בלב יש נקודה של שנאה, רצון להרע ולשנא אחרים. אלא מה אשנא סתם יהודי, אז היצר מחפש היתרים לשנאה, ולכן הוא מחפש ומוצא מי שעובר על איזה דבר, וכאן הוא תופסו כביכול לשם שמים לשונאו ולביישו. ולא שהמעשה שעשה היהודי, הוא הגורם לשנאה, אלא להיפך בלב פנימה יש שנאה, והמעשה מתיר לשנאה לפרוץ. אך אם היה אוהב את רעו כאשר אוהב הוא את עצמו, בודאי שאת הלשם שמים היה מניח בצד, כיון שהיה מלמד על רעו זכות, כאשר על עצמו בקיא הוא באלפי לימודי זכות. וזהו שכותב רבנו יונה הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת השנאה, ומפרט את תולדותיה, לפי שמדת השנאה שרויה בלב, והתולדות הם תולדותיה, ולא השנאה היא תולדה המעשים שעושים אחרים.