שער אהבת הבריות - חלק המוסר · ברב שחטא
ט. ואם יאמר האומר כי שונה רב זה שעליו חפץ אני לדבר, לפי שהוא חטא פשע ורשע. אף לו יצוייר שכן היא האמת, וחטא באיסורים [ולא בהשקפה וכדומה, שהרי בהשקפה אין חטא] כדי שיותר לדבר עליו, צריך את כל גדרי לשון הרע שנתבארו בספר חפץ חיים (כלל ד סעיף ב והלאה, וכלל ח סעיף ה והלאה, וכלל י) ויסודם הוא שיצא מכלל עמיתך, וכמעט שאין באפשרות שיהיה כן ברב. ובפרט שביאר החפץ חיים (כלל ד סעיף ד) שתלמיד חכם שראהו חוטא, אפילו כמה פעמים יש חיוב ללמד עליו זכות, ושאם חטא בודאי שעשה תשובה עיין שם. וראה לעיל בחלק ההלכה (סימן ב סעיף ח) באורך בפרטי דין זה, מתי מותר לדבר, וכמעט שאינו באפשרי, עיין שם. ויתר על כן אף אם באמת מותר לדבר עליו לשון הרע, דבר שהוא נדיר עד מאוד, מכל מקום היות ומדובר בתלמיד חכם, הרי שהדבר צריך משנה זהירות, שהרי אפילו חכם שסרח והחטיא נפסק ברמב"ם (ת"ת ריש פרק ז) שאין מנדין אותו בפרהסיא, שאף על פי שכשל, כסהו כלילה. וכל תלמיד חכמים שנתחייב נידוי, אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו. עיין שם. וכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן שלד סמ"ב). ועל כן אף אם נאמר שחטא וסרח, לדבר עליו בריש כל חוצות ובפרהסיא מי התיר, אחר שצריך משנה זהירות בו, שתלמיד חכם הינו.