שער אהבת הבריות - חלק המוסר · איני רודף כבוד
לד. ועוד שם (אגרת קמו) כתב להשיב על תוכחת רבו למה הרמח"ל שותק לשיקרי מנגדיו, שאמרו שמצאו בכתביו השבעות לס"מ ושאר מרעין בישין. ועונה הרמח"ל לרבו וזה לשונו, האותי יוכיח במוסר אשר שתקתי ואחריש, ואשר לא בחרב אצא לקראתם. כמדומה לי שלא עשיתי דבר יפה מזה מימי, אשר הנחתי למתרגזים להתעשש בקנאתם, ויהי אשם ללבבם, וזיקות בערו לחטאת נפשותם. אכן הדרת כבוד תורתו יודיעני מאז כי זה הדרך אלך בה, להיות מנענע ראשי לכל גל וגל. וכל אשר ידברו עלי אנשי רשע, לא חשוב הוא בעיני אפילו כקליפת השום, ולא נופל לבי עליו כאלו לא היה. אני כבר הייתי מניח לויניציאנים (חכמי ונציה) להקרע בחמתם ולעשות רשעת לבם, מה לי בכל פחזותם. לא יתנם השם להרע עמדי, וגם היטב אין אותם. ותובע עלבון נרדפים, יתבע עלבוני מידם. חי נפשי, כי אם על דבר אמת היו מריבים עמדי [אם היה אמת במריבה שעשו עימי], ועל אשם אשר היה בי חס ושלום היו מתעוררים עלי, אז היה צר לי. אך אשר ידעתי ויודע כבוד תורתו כי בשקר נסתרו, ועל כזב יתמכו, אינני חושש להם ולכל דבריהם, כאלו לא היו בעולם. איני רודף כבוד, איני מבקש גדולה, מה לי איפוא אם ידברו עלי רעה או טובה. עד כאן לשונו. ונפלא כי אין הוא חפץ בכבוד, שאם היה כן הרי שהיה נפגע כבודו על ידי מעשיהם, ואחר שאינו חפץ בכבוד מה איכפת לו שמעלילים עליו, ומורידים את כבודו, וכבודו אינו עיניינו.