אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - ב שער אהבת הבריות - הלכה › אהבת יהודי שאינו שומר תורה ומצוות › מותר או מצוה לשונאו

שלחן ערוך המדות - ב

שער אהבת הבריות - הלכה · אהבת יהודי שאינו שומר תורה ומצוות · מותר או מצוה לשונאו

אהבת יהודי שאינו שומר תורה ומצוות

הסוברים מותר

יט. נחלקו האמוראים במסכת פסחים (קיג ע"ב) אי מותר, או מצוה לשנא רשע. רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב מותר לשנאתו. ורב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו, שנאמר (משלי ח) יראת השם שנאת רע. והנה בשאילתות (סי' כז) כתב, אבל לא נהיג כשורה, שרי למשנייה ולמלטייה ולמעבד ביה מעשה, דכתיב ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך. וכ"כ רש"י (משלי ג,ל) ומי שהוא רשע רשאי אתה לשונאו. וכ"כ הסמ"ק (סי' יז) מותר לשנאתו, וכ"כ בהגהות הסמ"ק (סימן ח אות א) אבל רשע שאינו מקבל תוכחה מותר לשנאתו. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סימן קצז) מותר לשנאתו. וכ"כ בספר לקט יושר (עמ' כה) ואם יודע בו דבר עברה שמותר לשנאותו. עכ"ל. וכ"כ עוד כמה ראשונים וכדלהלן (סוף אות יט) ע"ש.

הסוברים מצוה לשונאו

אולם הרמב"ם (סוף הלכות רוצח) פסק, מצוה לשונאו, והעתיק לשונו להלכה הארחות חיים (הלכות טעינה) וכן העתיק לשונו מרן בש"ע (חו"מ סימן רעב סעיף יא) מצוה לשונאו, וכ"כ הרמב"ן (ב"מ דף לב ע"ב ד"ה הא דתניא) והביאו הנמוקי יוסף (ב"מ דף לב ע"א) דמצוה לשנאתו [ופסקו הרמ"א (חו"מ סימן רעב סעיף י) אך כתב זאת בלשון, דהא יפה עושה ששונאו. ופשוט שאין כוונתו לחלוק, וכאשר מבואר במקורו. וכן מתוך ששתק למרן (להלן בסמוך סעיף יא) שכתב מצוה לשונאו, אלא שהרמ"א שלא נחית להכי. וכ"כ בביאור הגר"א (במקום ס"ק טו) בדעת הרמ"א דמצוה לשונאו.] וכ"כ בספר הבתים ספר המצוה (סי' רז) אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחת מצוה לשנאתו, שנאמר יראת השם שנאת רע. וכ"כ היראים (סי' קצה) ולא עוד שמצוה לשנאתו, דכתיב יראת השם שנאת רע. ועוד כתב (סימן רכד) אבל אם הוא רשע אינך מצוה לאהבו, כי מצוה לשנאותו, כדכתיב יראת השם שנאת רע. וכתיב הלא משנאיך השם אשנא וגו'. וכ"כ בספר מעלות המדות (מעלה ב ד"ה ושמא יאמר אדם הרני) שמצוה לשנאת את הרשעים. וכ"כ ההגהות מיימוניות (דעות פ"ו ה"ג) אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו. וכ"כ הארחות צדיקים (שער השנאה) שמצוה לשנאת רשע שאינו מקבל תוכחה. וכ"כ עוד (שער האכזריות) ו"זל, וצריך להיות אכזרי על הרשעים שלא לרחם עליהם, ואמרו רבותינו (קהלת רבה ז) כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, לסוף נעשה אכזרי במקום רחמן. וכן תמצא בשאול המלך, בשביל שריחם על אגג, יצא ממנו המן שנעשה מצר לישראל. עכ"ל. וכ"כ שערי תשובה (שער ג סי' ריח) אבל האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו, ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאותיו, ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים. וכ"כ בביאור הגר"א (חו"מ סימן רעב ס"ק טו) [ובספר חסידים (ס"ס תתקג) כתב, ולא תשנא אחד מפני חבירך, ואין לשנוא אלא מה שהקב"ה שונא, ואשר אוהב אהוב.] ובשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' קכב סוף הדיבור הראשון) כתב ו"זל, אשה זו כיון שמצא בעלה שעשתה דברים אשר לא יעשו ועברה על איסור תורה, ראוי לו לשנוא אותה, וכי שנא שלח. ואם לא תרצה לקבל גיטה, אינו חייב במזונותיה. וראיה לדבר שראוי לו לשנאתה, מדכתי' כי תראה חמור שונאך, והא כתיב לא תשנא את אחיך וכו', אלא מי שראה חבירו עבר עבירה ואינו יכול וכו' ראוי לשנוא אותה, כמ"ש בגמ' פסחים. עכ"ל. והרי דס"ל דהוי דבר הראוי לשנא רשע.

ונמצאו ראשונים שלכאורה סותרים משנתם שכן החינוך (מצוה רלח) כתב, מצוה לשנא, ואולם במצות פריקה (מצוה פ) כתב מותר לשנאת, ולגבי מינוי מלך (מצוה תצז) כתב, והוא שיהא ממלא מקום אבותיו ביראת שמים, אבל כל שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה, אין צריך לומר שאין ממנין אותו במינוי מן המנוין שבישראל, אלא שראוי לשנאותם, ולהרחיקם, ועליהם אמר דוד שנאתי כל פועלי און. ולגבי מסית ומדיח (מצוה תסא) סיים, ומרוב אזהרות אלה [הם המצוות דלעיל] על המסית, יש לי להבין שמותר וגם מצוה עלינו לשנאות גם כן אפילו הרשעים בשאר עברות, אחר ראותנו שהשחיתו והתעיבו מעשיהם עד שאין תקוה בהם, ולא ישמעו לקול מורים, אבל יבוזו דבריהם, ולמלמדם לא יטו אזן, אבל להזיקם מגמת פניהם, הנה אלה רשעים שהיה דוד אומר עליהם (תהלים קלט,כא) הלא משנאיך השם אשנא ובתקוממיך אתקוטט. עכ"ל. וכן בסמ"ג (ל"ת ה) כתב מותר לשנאותו, ועוד כן כתב (במצות עשה פא) כלשון זו. אולם (בעשה ט) כתב, אבל אדם רשע ואינו מקבל תוכחה מצוה לשנאתו, שנאמר יראת השם שנאת רע, ואומר הלא משנאיך השם אשנא ומתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. עכ"ל. ועל כן על כרחך שכוונתם בכותבם מותר, שהוא מצוה, וסמכו על ביאורם במקומות אחרים. או שמש"כ מצוה אינה חיוב לשנאת רשע, כי אם מצוה, ולכן שפיר שייך שיכתבו על דבר מצוה שהוא מותר, לאפוקי מן האיסור. אך באמת ביתר דיוק לא די שהוא מותר, אלא מצוה. [שוב ראיתי שעמדו על סתירות אלו בספר בין אדם לחבירו לא תשנא (עמ' 265 אות ב) ע"ש.]

וביתר שאת כתב הרשב"ץ בזהר הרקיע (מצות לא תשנא דף לו ע"ב) אבל אם הוא בעל עבירות ואין לו עדים להביאו לבית דין, חייב לשנאתו. [וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין פ"י אחר העיקר הי"ג) שבמינים חובה לשנאתם. ברם שם מיירי באפיקורס ומין שמורידין, ולא בעיסוקנו כעת בעובר לתיאבון, ובמין מסתברא דלכו"ע הוא חובה לשנאתו.] ובספר בין אדם לחבירו (חלק לא תשנא עמ' 265) הביאו עוד שבשו"ת ראנ"ח (סוף סימן ד) גם כתב לגבי חוטא חייב לשנאתו.

להלכה ואחר

שרוב רובם של הראשונים כתבו מצוה לשונאו, ובפרט שהרמב"ם כתב כן, ואחר שמרן בש"ע פסק כן, פשוט וברור שכן עיקר להלכה. ומה גם שאלו הראשונים שכתבו לשון מותר, אין מכך הכרח גמור דס"ל מותר ואינו מצוה, דאפשר שכתבו לשון מותר לאפוקי מאסור, ואה"נ הוא אף מצוה, וכאשר נמצא כן בחינוך ובסמ"ג שבמקום אחד כתבו מותר, ובאחר מצוה, ובהם על כרחך לומר כנ"ל. וכ"כ בספר בין אדם לחבירו (חלק לא תשנא עמ' 265 הערה 1) בדברי הראשונים שכתבו לשון מותר [והוסיפו על הנ"ל שכ"כ המאירי (פסחים קיג ע"ב) ותוס' (ב"מ לב ע"ב ד"ה לכוף יצרו) ובשו"ת בנימין זאב (סי' רפב ריש ד"ה ונחזור ובהמשך)] ששמא לא נחתי לדייק שם בזה, רק לכתוב שברשע לא נאמר לאו דלא תשנא, אך מודים שמצוה לשנא רשע. עכ"ד.

איזו שנאה הותרה

כ. לשונותיהם של כל הראשונים והש"ע והפוסקים הנזכרים לעיל מורים שמצות שנאת עובר עבירה, היא שנאה בלא חילוקים בין סוגי השנאה, אלא לשונאו כפשוטו. וכגון כתב הסמ"ג (ל"ת ה) ו"זל, מותר לשנאותו. ועוד (מצות עשה פא) כתב כן. ועוד כתב (עשה ט) אבל אדם רשע ואינו מקבל תוכחה מצוה לשנאתו, שנאמר יראת השם שנאת רע, ואומר הלא משנאיך השם אשנא ומתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאוייבים היו לי. עכ"ל. והרי שכתב שיתקוטט עמהם, ושתכלית שנאה ישנאם, ולאוייבים יהיו לו. וכ"כ היראים (סי' קצה, סי' קפ) שרשע זה מותר לביישו, ומותר להונותו הונאה. וכיוצ"ב כתבו עוד ראשונים הנזכ"ל. וכ"כ רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג סי' ריט) שמי שאינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה, מותר להכלימו ולספר בגנותו. עכ"ל. וכן מבואר בסמ"ק (סימן יז) שהוקשה לו לשם מה ציווי התורה על איסור השנאה, והיא כבר כלולה ונמצאת במה שאמרה תורה ואהבת לרעך כמוך. ומתרץ, שאיסור השנאה בא לגבי רשע שמותר לשנאתו, ובאה התורה לאסור לשנאתו בלב בלבד, אלא לגלות לו ולהראות לו את השנאה. וזהו שאמרה תורה לא תשנא את אחיך בלבבך, דהיינו לא תשנאהו בלב בלבד, אלא גם תראה לו שנאתו. וע"ע בשו"ע המדות (שער השמחה עמ' שכט) שכתבו הפוסקים שמותר לקלל רשעים, ולחלוק עמהם, ולבזותם, וכדומה. [ברם שם מיירי לענין מינים ואפיקורסים, ולא על חוטא לתיאבון דנידו"ד.]

וזה להוציא בא את שיטת תוס' פסחים (קיג ע"ב ד"ה שראה בו) דס"ל לחלק בין שנאה על החטא שהותרה, לשנאה אישית. ודברי התוס' מובאים בריטב"א (שם) בצורה שונה שהם מחלקים בין שנאה הטמונה בלב שהותרה, לבין שנאה הניכרת כלפי חוץ שאסורה. ודרך בדרכם של תוס' הגר"מ פיינשטין זצ"ל בספרו דברות משה (ב"מ ח"א פ"ב הערה עז עמ' שנו) וכתב, שפשוט לענ"ד דאף בישראל שראה בו דבר ערוה שמותר לשנאתו אינו מותר אלא לשם שמים, ולא בשנאה מצד תאותו לשנאתו. ושני עדים העמיד על כך, העד הראשון הוא משום הסברא. והשני, ושהוא ראיה גדולה, מתוך שנאסרה האהבה רק במסית, אבל בכל חייבי מיתות בית דין, אין דין זה. וא"כ משמע שצריך לאהוב אותו, ואסור לשונאו. אלא דשוב הקשה על כך מן הגמרא פסחים (קיג ע"ב) שבראה בו דבר ערוה מותר ומצוה לשנאתו. ומכח הסתירה מחלק בין שנאה לשם שמים, שזו מצוה לשנא, לבין שנאה אישית האסורה, ובמסית כל שהתרבה היא השנאה האישית. ותמהתי על עצמי מה הכרח וראיה גדולה ראה בדבריו, נימא דבמסית באה התורה לרבות איסור אהבתו כדי להוסיף עוד ציווי נוסף על מסית. וכאשר נמצא לרוב עד מאוד במצוות התורה, וכגון אהבת הגר, אף שכלול הגר בציווי ואהבת לרעך כמוך, עוד ציוותה התורה להוסיף על הגר ציווי נוסף לאוהבו, לפי רצון השם יתעלה בחיזוק אהבת הגר ביתר שאת. וכן כאן במסית נתנה תורה ציווי נוסף שלא לאוהבו, לרוב רועו, ולחפץ התורה בהרחקתו. ואחר שמפורש בגמרא פסחים שמצוה לשונאו, ואחר שכתבו כן כל הראשונים ונפסק בש"ע ובפוסקים שמצוה לשנא מי שעובר עבירה בסתם, לענ"ד אי אפשר להעמיס בהם את חילוקו מכח קושיתו זו. וגם איך לא השתמיט שום חד מכל הפוסקים לכתוב כן, וסתימתם דמצוה לשנאתו, מורה שהשנאה היא בין שנאה לשם שמים ובין שנאה אישית. ועוד הביאו בספר בין אדם לחבירו חלק לא תשנא (עמ' 220) עוד פוסקים שכתבו כעין שיטה זו ע"ש.

לצער חוטא לתאבון

ומ"מ עסקינן לענין שנאת עובר עבירה לתיאבון, אך עדיין לא יצא מכלל עמיתך, ועל כן חובה להשיב אבידתו, וחובה להקים עמו, ואסור להלבין פניו, ולספר עליו לשון הרע, וכמש"כ הח"ח (כלל ד סעיפים ה-ז) וע"ש (ס"ק יד), וכן הוא דורך לאורך כל הספר.

וע"ע גבי שנאת הרשעים בדרשות רבינו יונה (וישב עמ' עג) מתי מותר לשנא, ובשו"ת מהר"ם מלובלין (סימן יג). ובמ"א (סי' קנו ס"ק ב) ובפמ"ג (א"א שם באורך) ובשו"ת חק"ל (יו"ד ח"ג סי' פה באורך) אבות הרא"ש (ח"ב דף נה ע"ב) ובגנזי חיים (פאלאג'י מערכת ש סי' צו) ובאורך להגאון רבי ירוחם פעלרא (בביאורו על הרס"ג ריש עשה יט) ובספר קובץ על הרמב"ם (דעות פ"ו ה"ג) דמצוה לשנא רשע, ובספר דבר המלך (מצוה ז). וקונ' ארוך בענין לא תשנא בשו"ת קב זהב (סי' ב). ובשו"ת שאילת יעקב (קמנצקי סימן צ אותיות ב,ג,ד,ה) באורך בזה, ובשו"ת מבית מאיר (ח"ד עמ' רטז) ועיין אורח מישרים (פרק ג הערה א) באורך רב, ובשו"ת כוכבי יצחק (ח"ג עמ' כ, ועמ' רעג) גבי אהבת רשע, ובשו"ת לב אברהם (ווינפלד ח"א סי' קמא) אהבת חילונים, מ"ב (סי' קנו ס"ק ד) ובספרו אהבת חסד (פרק ג סעיפים ב,ג ופרק ד סעיפים א,ב,ג) ובחפץ חיים (כלל ו סעיף י בהגה) ובכף החיים (שם ס"ק יד) ובחסד לאברהם (סימן ג) ובתורת האדם לאדם (ח"ד עמ' 81,82,107,143 והלאה) ועוד (ח"ה עמ' 108) מאמר בשנאת הרשעים מול תוכחתם, ולאורך כל הספר עשרות תירוצים לזה. ובספר הנפלא בין אדם לחבירו חלק לא תשנא, עמדו באורך וברוחב בהאי מילתא, ולא הניחו פינה וזוית, יישר חילם לאורייתא. ובדברי שלום (יודקין ח"א כו) ומראה מקום לזה שם (עמ' כו שבסוף הספר) וע"ע באורך בספר לרעך כמוך (בקונ' הביאורים שבסוף ח"ב סימן ט) מפי הראשונים בזה, ובספר משפטי השלום (עמ' כא), ובשו"ע המדות (שער השמחה עמ' שכט).

סיכום

הרואה [ולא שסיפרו לו, שא"כ אסור לו להאמין משום לשון הרע] אדם מישראל שעשה עבירה במזיד, והיא עבירה מפורסמת בכל שער עירו ומקומו, ואין עליו שום לימוד זכות, מצוה לשנאתו. ופירוש לימוד זכות הוא כל שיש לתלות שעשה חטא זה בשוגג בלא כוונה, או בלא ידיעת האיסור, או אף אם ברור שעבר במזיד אך יש מקום לתלות שסבור שדבר זה אינו איסור גמור, כי אם חומרא. וזאת ידון לפי גדרי לימוד זכות שיובאו להלן בסמוך בע"ה, וכל שלא מתמלאים כל הפרטים הנ"ל, אסור לשנאתו, וחובה לאוהבו.

וכן אם התמלאו כל התנאים הנ"ל, למעט תנאי עבירה מפורסמת, כגון שראהו עושה עבירה שאינה מפורסמת, והוכיחו, ונשאר ברשעו מצוה לשנאתו. וצריך שהתוכחה תהיה מתוך ספר [דהיינו שיראה לו שכתוב בספר, שדבר זה אסור הוא.] שאז אין פנים לשומע לדחות את המוכיח שאין דבריו נכונים, או שהמציא חומרא מליבו. ועל כן אם המוכיח רב גדול, שאי אפשר לדחותו בדרך זו, ודרך העולם לקבל ממנו, אין צריך תוכחה מתוך ספר וסגי אף בתוכחה בפיו.

וכל שמצוה לשנאתו, אין על איש זה מצות ואהבת לרעך כמוך, ואדרבה מצוה לחוש כלפיו שנאה בלב, בין שנאה מחמת החטא, ובין שנאה אישית, ואין מצוה לעזור ולסייע לו בכל דרכי גמ"ח, לפי שיצא מחיוב גמילות חסדים. אולם לא יצא מכלל הגדר ההלכתי של "אחיך" ו"עמיתך", ולכן אסור לבזותו, לביישו, ולדבר עליו לשון הרע, וכדו'.

גדרי לימוד זכות

כללי לימוד זכות, באדם ירא השם, אף שהמעשה שעשה נוטה יותר לחובה, חייב לדונו לזכות. ובינוני [ופירוש בינוני הוא שזהיר מחטאים. אך פעמים נכשל] אם הצדדים לחיוב ולזכות שוים, חובה לדונו לכף זכות. וכשנוטים לצד חובה, נכון שהדבר יהיה אצלו כמו ספק. ובאיש רשע, אף במעשה שווה, יכריעו לכף חוב.

ובכלל לימוד זכות באדם ירא השם שראהו חוטא, אף שאין שום לימוד זכות מכל הצדדים, מ"מ חובה לתלות שבודאי חזר בתשובה אחר חטאו, וממילא אסור לשנאתו.

אחר עלות כל זאת הרי שאם בייש אדם את חבירו, ציערו, או הלבין פניו, ואף אם הזיקו בממון, וכדומה, אסור לשנאתו שהרי כל עוד לא הוכיחו אסור לשנאתו אחר שאין זו עבירה מפורסמת וברורה לכל ישראל, וברור במקרה כזה שבעל דינו פסול מלהוכיחו [כלפי איסור לא תשנא שאח"כ מצוה לשנאתו] לפי שלא יכול לקבל תוכחתו. וכ"כ הח"ח (כלל ח ס"ק כו) שבעל חטא אפשר שאסור לשונאו, שיש לו מקום לטעות שאינו חטא. וכ"כ עוד (כלל י ס"ק ל ד"ה והנה) שהעובר על מצוות שבין אדם לחבירו אסור לשונאו, מאחר ואין נראה לעובר שעושה איסור. אם לא בדבר שנראה לכל שאין במה לטעות בו שאינו חטא.

חילוני אם דינו הוא כתינוק שנשבה

כא. ומעתה בא נבא לדין חילוני אי יש בו חיוב ואהבת לרעך כמוך, והנה חילוני ששנה ופירש, פשוט שאינו תינוק שנשבה, אלא אם הוא כופר בתורה הרי הוא מין שמצוה להורידו, וברור שאין בו מצות אהבה. ואם אינו כופר הרי הוא כמומר תדיר לתאבון, שמצוה לשנאתו וכנזכ"ל (אות ג והלאה) ועוד גרע טפי ודינו כמומר להכעיס, וכאשר יבואר להלן (אות כו) ברצות ה'. אלא ספקינו הוא בבנו שגדל על ברכי החילוניות, ולא קיבל דבר מן הדת, האם דינו כדין תינוק שנשבה, שאם דין תינוק שנשבה עליו מצוה לאוהבו לפי שאינו רשע, וממילא הוא בכלל כל ישראל ובכלל חיוב ואהבת לרעך כמוך, שאין שום מקום לפוטרו מזה, וזה פשוט. וכ"כ החזו"א (יו"ד סי' ב אות כח) עיין בזה להלן (אות כג) מפי ספרים, ועצם הדבר שמצוה לאהוב תינוק שנשבה, מוסכם שם. וכ"כ בספר בין אדם לחבירו חלק לא תשנא (עמ' 208) דתינוק שנשבה אף שעובר על כל עבירות, מצוה לאהובו, ושלא נגעו בכך בספרם.

תינוק שנשבה וחי בין ישראל

נחלקו הראשונים בתינוק שנשבה וחי בין ישראל האם דין תינוק שנשבה עליו, או כיון שרואה את ישראל מעשיהם ומנהגיהם שוב אינו תינוק שנשבה. ורוב הראשונים סוברים שהוא תינוק שנשבה שכן דעת הסמ"ג (לאוין ס"ס ריז) מרדכי (סנהדרין סי' תשטז) ובשם ר"י. וכן דעת האור זרוע (ח"ב דף פח ע"ג) ובשו"ת הרשב"ש (סימן פט ד"ה וכל) ובשו"ת מהרי"ל החדשות (סימנים קפו,רז) ומרן בש"ע (יו"ד ס"ס קנט). ומאידך הסוברים שאינו תינוק שנשבה המה הנימוק"י (ב"מ דף מב רע"ב מדפי הרי"ף) בשם ר"ת, וכן דעת הרמב"ן (ב"מ דף עא ע"א) ובשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן מז).

הרמב"ם

והנה פסק הרמב"ם (ממרים פ"ג ה"ג) אבל בני אותם הטועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם, ונולדו במינות, וגדלו אותן עליו, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגוים וגדלוהו הגוים על דתם, שהוא אנוס. ואע"פ ששמע אח"כ שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, שהרי גדלוהו על טעותם, כך אלו האוחזים בדרכי אבותם שתעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להרגן. עכ"ל. [וכן כתב הסמ"ג (לאוין ס"ס ריז) ו"זל, ופסק רבינו משה (הנ"ל) בני אדם שהם מינים ע"י שגדלום אבותיהם בעניין זה, הרי הם אנוסין וכתינוק שנשבה לבין הגוים, ומצוה להמשיכם בדרכי שלום ולהחזירם בתשובה, ואין להורידם כל כך במהרה. עכ"ל.] ובפירוש המשניות שלו (חולין פ"א מ"ב, תרגום הגר"י קאפח) כתב, אבל אלו אשר נולדו בדעות אלה (אפיקורסיות) וחונכו על פיהן, הרי הם אנוסים, ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגויים שכל עברותיו שגגה, כמו שבארו (שבת סח ע"א,ב). אבל המתחיל הראשון הוא מזיד לא שוגג. עכ"ל. ובתשובת הרמב"ם (בלאו ח"ב סימן תמט) כתב לגבי ההתנהגות עם הקראים ו"זל, ראויים הם לחלקם מחלקי הכבוד, ולהתקרב אצלם במעשה יושר, ולהתנהג עמהם במדת הענוה ובדרך האמת והשלום, כל זמן שגם הם ינהגו עמנו בתמימות, ויסירו מהם עקשות פה ולזות שפה מלדבר תועה על חכמי הרבנים שבדור וכו'. ע"ש באורך. ואלו דברי הרמב"ם הם יסוד מחלוקתם של פוסקים רבים בגדר תינוק שנשבה. כי דברי הרמב"ם לכאורה סתראי נינהו, שבמשנה תורה כתב שבן המשומד שראה היהודים ודתם לא ימהר להורגו, הרי שאין דינו כדין תינוק שנשבה. ומאידך בפירוש המשניות דן את בן המשומד כתינוק שנשבה, וכן בתשובה דן את הקראים החיים בינינו כתינוקות שנשבו.

תינוק שנשבה שהוכיחוהו

כב. והנה הרדב"ז (על הלכות ממרים) יישב את הרמב"ם, כי בן המשומד הוי תינוק שנשבה עד שהוכיחוהו, שאז דינו שמורידין. וכ"כ בשו"ת המבי"ט (ר"ס לז) שזו כוונת הרמב"ם בהלכות ממרים שימשכם בדברי שלום אולי יקבלו תוכחה ואם לא קבלו, מיתתם ביד כל אדם מיד. וכן דעתם להלכה לענין הקראים בזמנם. וכ"כ המהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סי' לג דף סד ע"א) ומש"כ הרמב"ם בתשובה לכבדם, הוא משום דרכי שלום, אך הם ברי הריגה, דלמהר להורגן אין ממהרין [וכלשון הרמב"ם במשנה תורה] אבל אם הרגן אינו נהרג עליהם. ולכן נקט הרמב"ם דתינוק שנשבה הוי אנוס, וכששמע שהוא יהודי וראה יהודים כתב שהוא כאנוס, שאז אינו אונס גמור, אלא שראוי להאריך לו, שמא ישוב, או דילמא נפיק מינה זרעא מעליא. וכ"כ בשו"ת קול גדול (סימן כז) ומהר"ש ויטאל בספר באר מים חיים (סימן לז) ובשו"ת גינת ורדים (ח"א כלל ב סי' לא) ובמשנה למלך (הל' מלוה פ"ה ה"ב ד"ה עוד כתב). והרי לשיטת כל הני חילוני בימינו [אף אי נסבור כסיעת הראשונים הסוברים דדין תינוק שנשבה עליו] כיון שהמציאות היום דחשיב שהוכיחום [כמו שאמרו כן הפוסקים הנ"ל לענין זמנן על הקראים] לא הוו תינוקות שנשבו, והם ברי הריגה, וממילא אין שום מקום שיחול עליהם חיוב דאורייתא של ואהבת לרעך כמוך וחיוב גמילות חסדים, רק משום דרכי שלום, או כדי לקרבם יש לנהוג עמהם בכבוד ובדרך ארץ.

ואולם יש הסוברים ברמב"ם שאף אם הוכיחום הוו תינוקות שנשבו, וכן דעתם להלכה, ומש"כ הרמב"ם ולא ממהרין להורגן, היינו שלא יהרגם לעולם, או כוונתו בכה"ג שהם מפתים ישראלים למינות דאפ"ה מצווים לקרבם ולהחזירם, ואם לא עלה בידנו אז אנו צריכין להורגן, שכ"כ בשו"ת בנימין זאב (ס"ס תו), וכ"כ רבים בדעת הרמב"ם דאף שהוכיחום דין תינוק שנשבה עליהם דכ"כ בשו"ת הרשב"ש (סי' פט ד"ה וכל) ובשו"ת הרא"ם (סי' נז ד"ה ועוד) ובשו"ת מהרשש"ך (ח"ג דף כח ע"א) ועוד. וכן בפשטות דעת מרן בש"ע (יו"ד ס"ס קנט) דפסק דאין להלוות ברבית לקראים דהוו תינוקות שנשבו, ובב"י העמיד דבריו על פי דברי הרמב"ם הנ"ל בפירוש המשניות.

ואף בדעת הרשב"ש הנ"ל כתב בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סימן קלב) דאומנם הוו תינוקות שנשבו, אך אם יורידום אין נהרגין עליהם, וכלשון הרמב"ם הנ"ל. והרי שלדעתו אין חיוב ואהבת בהם, ובעצם הם ברי הריגה. ואומנם הרא"ם סבור שהוא איסור יהרג ובל יעבור. והבאנו כאן רק את תורף הדברים, עיין בזה באורך בשו"ע המדות (שער השמחה עמ' שלא והלאה).

החזו"א, בימינו האם נחשב שהוכיחום

כג. מפורסמים דברי החזו"א (יו"ד סי' ב אות כח) דכיון שאין היום מי שיודע להוכיח כדבעי (ערכין טז ע"ב) חשיב כלא הוכיחום, והוו תינוקות שנשבו. שכ"כ הח"ח בסוף ספר אהבת חסד בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא. ע"כ. ודבריו לכאורה תמוהים עד מאוד, שהרי דיבר כנגד כל הראשונים והאחרונים, הש"ע והנושאי כלים, שכולם תלו את השנאה הלכה למעשה בתוכחה, ושום חד לא ס"ל שאין בזמנו מי שיודע להוכיח, כגמ' ערכין, וא"כ לא נפסק להלכה כגמרא זו. או שלמדו שהיא דברי מוסר וכדומה, ע"ש בגמ'. והיא תימה רבתי עד מאוד. ובר מין דין, אף למטוניה דהחזו"א שאין מי שיודע להוכיח היום, הן הלא התבאר לעיל (אות יג והלאה) דהכא לאו דין תוכחה הוא, אלא רק בירור האם רשע הוא או שוגג, וא"כ לא שייכת כאן תוכחה על פרטיה ודיניה, ולא שייך כאן התנאי שידע להוכיח, אחר שלא בתוכחה עסקינן, כי אם בבירור. ויתרה מכך כי דברי החזו"א בשם הח"ח לא מצאתי איה מקום מושבם, ולשם נשאני ליבי כי הוא המקור, ושוב ראיתי בספר בין אדם לחבירו חלק לא תשנא (עמ' 97) שהעתיקוהו, והראו מקומו בקונטרס מרגניתא טבא (הנדפס בסוף ספר אהבת חסד עמ' שטז) והם הנהגות טובות מהג"ר יונתן וואלינער ושם (אות יז) כתב ו"זל, להשתדל בטובת חבירו, ולרדוף אחר השלום. ולהזהר מלאו דלא תשנא, ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"ם מלובלין לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו [שו"ת מהר"ם מלובלין סי' יג] ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל, וטבעו הרע גרם לו, כמ"ש אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, וכ"ש שאסרו לקללו וכו'. עכ"ל. וא"כ חידוש זה אינו למהר"ם מלובלין, כי הוא כתב רק שאסור לשונאו קודם תוכחה, כאשר יראה הרואה בדבריו. וא"כ אדרבה מהמהר"ם מלובלין סתירה לחידוש זה, דס"ל דשפיר אחר תוכחה יש לשנאתו. ובעל חידוש זה הוא הג"ר יונתן וואלינער. ודין גרמא ליה לחזו"א לפי שלשון המרגניתא טבא הנ"ל מטעה וגורם לסבור שהמשך המילים "ואין בדור זה מי שיודע להוכיח וכו'" הם המשך דברי המהר"ם מלובלין. ומעתה נראה שאף החזו"א גופיה אילו היה משית ליבו לכך, לא היה נשען על חידוש זה. ובר מין דין אף אם המהר"ם מלובלין היה בעל חידוש זה, מאחר והראנו לדעת כי כל הפוסקים עומדים מנגד, כן עיקר. ושוב ראיתי שבספר בין אדם לחבירו חלק לא תשנא (עמ' 258) הביאו מקונ' מרפא לשון (ח"ו עמ' 23) שהקשה על החזון איש כנזכר לעיל, דכבר בערכין (טז ע"ב) כתוב שבדור הזה אין תוכחה, דהיינו דורו של רבי עקיבא כדאיתא התם, הרי שכל הפוסקים שהביאו דיני תוכחה מורים דסבירא להו דאין הלכה כן, ועוד עיין שם. וגם הם העירו כנזכר לעיל שהחזון איש לא ראה את תשובת מהר"ם מלובלין, וסבר שהמהר"ם מלובלין הוא מקור החידוש, ועוד עיין שם. ובר מין דין ראה שהחזון איש גופיה סייג את דבריו וכתב (יו"ד סימן א ס"ק ו) שאמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב, דינו כמומר, ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיע ברוח קודשם בהכרעת דינו וכו'. וכמו כן אותו שאבותיו פרשו מדרכי הצבור והוא נתגדל ללא תורה דינו כישראל לכל דבר, ונמי צריך למוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד וכו'. ועוד עיין בספר מלוה ה' (פרק א הלכה ו הע' 14) דהיום אינו נחשב כהוכיחום, ואף הרדב"ז ודעימיה יודו היום דהוו תינוקות שנשבו. ועיין מש"כ לפקפק בכך בשו"ע המדות (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף ה אות יב עמ' שמב).

להלכה

כד. ונראה דאיכא הכא ס"ס להקל שאין חיוב ואהבת לרעך כמוך, וחיוב חסד בחילוני בימינו אנו, דשמא הלכה כראשונים דתינוק שנשבה וחי בין יהודים אין דינו כתינוק שנשבה. ואת"ל דהלכה דהוי תינוק שנשבה, שמא הלכה כפוסקים דכל שהוכיחוהו לא הוי תינוק שנשבה. ויש לצרף את המהר"ם שיק (יו"ד סימן קלב) שאף לדעת הרשב"ש דהוי תינוק שנשבה אף שהוכיחוהו, מ"מ תינוק שנשבה דינו שהוא בר הריגה בעצם, לפי שאינו עושה מצוות, וראה בשו"ע המדות (שער השמחה עמ' שלט) ורק שאין למהר להורגו, וכיון שכן בודאי שאין חיוב אהבה אליו. ועוד יש לצרף לפטור כאן מכח ס"ס [בתוספת ספיקות על הס"ס דלעיל] הן לענין חיוב אהבת לב, והן לענין חיוב מעשי חסד, ע"פ שיטות הפוסקים הנזכ"ל (סימן א סעיף ב), דלענין חיוב עשיית מעשה חסד יש להוסיף דשמא הלכה כדעות הראשונים שואהבת אינו מחייב עשיית מעשי חסד רק הרגשת אהבת לב, וכדלעיל (סימן א סעיף ב סוף אות טז). ושמא כגאונים דס"ל דמצות ואהבת היא מצוה קיומית ולא חיובית (שם אות יט). וכן לענין חיוב אהבת לב יש לצרף לס"ס [בנוסף לס"ס הנ"ל] דשמא הלכה כשיטות שאין חיוב לבבי כלל במצות ואהבת לרעך כמוך (שם אותיות יז,יט). [ובפרט שהתבאר בשו"ע המדות (שער השמחה עמ' שלט) כי נראה עיקר שחילונים בימינו כיון שחיים הם בין ישראל, אע"פ שדין תינוק שנשבה עליהם ואין להורידם, מ"מ המורידם אינו נהרג עליהם, לפי שבמהות הם ברי הריגה וכדעת המהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סי' לג דף סד ע"א). ואף שדעת מרן (שם עמ' שמ אות יא) שאינם ברי הריגה ויש להחיותם משום שהם תינוקות שנשבו, יש לדון בדבריו וכמבואר שם, ובפרט כאן שהחילונים נחשבים שהוכיחו אותם לפי המציאות בימינו אנו עם כל ארגוני ההחזרה בתשובה וכדומה, ובזה יתכן שמרן יודה דמורידים.] ומה גם שיש לדייק את לשונותיהם של כמה ראשונים, שאף תינוק שנשבה אין חיוב אהבה בו, דהנה כתב רבנו יוסף בכור שור מתלמידי ר"ת (ויקרא יט,יח) ו"זל, ואהבת לרעך כמוך פי' הוא כמוך ביראה, ואם לאו לא תאהבנו, שנאמר יראת ה' שנאת רע. עכ"ל. והרי שתלה את האהבה רק במי שנוהג ביראה, ולפי"ז מי שהוא תינוק שנשבה אף שאין האשמה בו, ואין להורידו, מ"מ לאוהבו אין חיוב, היות ואין הוא כמוך ביראה. וכן משמע מלשונו של היראים (סי' רכד) דכתב גבי מצות ואהבת לרעך כמוך ו"זל, יכול לכל [שציווי זה כולל את כל האנשים] תלמוד לומר כמוך, לרעך שהוא כמוך, שמכניס עצמו בעול שמים ואוהב מצות כמוך. אבל אם הוא רשע, אינך מצוה לאהבו, כי מצוה לשנאותו, כדכתיב יראת ה' שנאת רע, וכתיב הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. עכ"ל. וכ"כ בספר מעלות המדות (מעלה ב ד"ה ושמא) ו"זל, יכול אפילו אינו נוהג כשורה, ת"ל כמוך, לא אמרתי אלא בזמן שהוא נוהג כשורה. וכ"כ עוד ראשונים המובאים לעיל (אות א). ועל כן נראה עיקר להקל שאין חיוב ואהבת לרעך כמוך, הן חיוב לבבי והן חיוב מעשי החסד באדם חילוני, והמחמיר תע"ב.

כדי לקרבם

ואולם כל זאת כתבנו מדינא, אך כדי לקרבם אל אביהם שבשמים, הרי שיעשה מה שביכולתו ממיני האהבה והאחוה אליהם, וכמו שכתב הרמב"ם בתשובה (בלאו ח"ב סי' תמט), וכן כתבו פוסקים רבים הנזכ"ל, וכן מבואר בהגה ש"ע (יו"ד סי' רנא ס"א) ובעוד דוכתי. כי זאת יש לחלק בין טעות של ציבור שלם לבין יחיד, כי אם כל עם ישראל כשר, ורק אחד יצא מדרך הישר, לא נאמר לנהוג עמו באהבה כדי לקרבו, כי אם נרחיקו וכפי דינו הראוי לו. לא כן אם חלק מעם ישראל טועה בטעות, הרי שיש עלינו לעשות כל מה שאפשר כדי להחזירם אל צור מחצבתם, אך מ"מ אין זהו חיוב משום ואהבת לרעך כמוך, ונ"מ טובא הלכה למעשה אם חייב לעזור להם או לאו, ואם חייב לאוהבם או לאו. וע"ע בשו"ת הרשב"א (ח"ה סימן רלח) לגבי ההנהגה עם הפושעים בקהילה, שיעלימו עין מהם, ע"ש. וע"ע בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' נד) אודות קירוב החוטאים, וע"ע בשו"ע המדות (שער הכעס סעיף ז, ועע"ש סעיפים ה,ח).

מסורתי, אהבתו, חסד עמו, והצלת נפשות

כה. אחר עלות כל זאת נבוא אל דין יהודי מסורתי, דהיינו שעושה קידוש בשבת, ובא לבית הכנסת, ומאמין בתורה ובמשה עבדו, אולם פוסח הוא על שתי הסעיפים, ומחלל שבת ושאר עבירות, האם יש בו דין ואהבת לרעך כמוך. ולאור האמור לעיל (אות ג והלאה) פשוט וברור שאין מצוה לאהבו, אלא מצוה לשנאתו, אחר שעובר תמיד, ואף אם לתאבון עושה. ויתרה מכך יתכן שדין מומר להכעיס עליו, שהנה נפסק בש"ע (חו"מ סי' תכה ס"ה) רועה בהמה דקה מישראל במקום שהשדות הם של ישראל וכיוצא בהם, אין מסבבין להם המיתה, ואסור להצילן. במה דברים אמורים בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעו ושונה בו תמיד כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם. אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד בכל היום, אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו. עכ"ל. ובב"י שם ביאר את החילוק בין אוכל לתיאבון לבין מגדל בהמה דקה, שהאוכל לתאבון הוא פעם ביום, ואף זה איפשר שאינו בכל יום, ואילו מגדל בהמה דקה בכל היום עובר על האיסור. והרי נמצא שיהודים מסורתים נקראים עוברים תמיד, ואם כן דינם חמור עשרת מונים, שלא די שאין לאוהבם ומצוה לשנאתם, אלא גם אסור להצילם, אומנם אין מסבבין להם מיתה. ואתי בק"ו בן בנו של ק"ו שאין מצוה לעשות עמהם מעשי חסד, ועוד מאחר שאסור להצילם, יצאו מכלל אחוה, וגם להשיב אבדתם אסור, וכן לטעון ולפרוק להם. [וכיוצ"ב כתב בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן מז) שאחר שאין חיוב להצילו אינו בכלל וחי אחיך עמך, וכדאיתא בע"ז (כו רע"ב) לכל אבידת אחיך וכו', ושכ"כ הרמב"ן בחידושיו (ב"מ עא ע"א) דשרי להלוות בריבית לבן משומדת ו"זל, משום דלא קרינן ביה וחי אחיך עמך, דלאו אח הוא מהאי טעמא, ולא דנו כדין תינוק שנשבה. עכ"ל.]

אוכל נבילה כשיש כשרה

כו. ויתרה מכך איתא בש"ע (יו"ד סי' רנא ס"א) מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אינו חייב להחיותו ולא להלוותו. וביארו שם הנושאי כלים כי עבריין היינו רגיל לעבור, והרי שאין חיוב להחיותו (בשונה מלעיל בש"ע חו"מ שאסור להצילו). ועוד ממשיך מרן שם בש"ע (ס"ב) מי שהוא מומר להכעיס אפילו למצוה אחת, כגון שאוכל נבילה היכא דשכיח בשר כשרה, אסור לפדותו אם נשבה. הגה, אבל מומר לתיאבון אין איסור בדבר אם רוצים לפדותו אבל אין מחוייבים בכך. עכ"ל. והרי מבואר בש"ע שמי שאוכל בשר נבילה כשיש כשרה דינו כמומר להכעיס, וא"כ כן דינו של המסורתי שעובר עבירות לרוב, גם אם יש דרך היתר לפניו.

ולאור האמור מש"כ מרן עבריין במזיד, היינו לתאבון תדיר, ולא רק שפעמים עובר. דהיינו ג' דרגות ישנם, לתאבון, ובו מצוה להצילו. לתאבון תדיר, ובו אינו חייב, אך רשאי להצילו. ולתאבון תמיד, ובו אסור להצילו. וכ"כ הש"ע (יו"ד סי' קנח סעיף א) ו"זל, עובדי גלולים משבעה העממין, שאין בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה. במה דברים אמורים בישראל בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם. אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבלות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו. עכ"ל. והט"ז (יו"ד סי' רנא ס"ק א) ביאר את הש"ע על פי דבריו בכס"מ (הלכות רוצח סוף פרק ד) שביאר את פסק הרמב"ם שם שבפוקרים בגזל אסור להצילם, ומאידך קי"ל דהעובר לתאבון חייב להצילו. וחילק הכס"מ בין עומד ברשעו תמיד, לאינו עומד ברשעו תמיד. וזה כאמור. והרי יוצא דהעובר לתיאבון ואינו עומד ברשעו תמיד, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו. ובעומד ברשעו תמיד, אסור להצילו. וכן אם אוכל טריפה כשיש כשירה, אף שעושה כן לתיאבון, דינו דין מומר להכעיס שאסור להצילו. [אולם תקשי מן הש"ע (יו"ד סי' רנא ס"א) דלתאבון עראי רשאי להציל ולא מצוה, וכן כתב הרמ"א (שם ס"ב). ובאמת שכן הבין הפת"ש (שם ס"ק א) שבכוונת הט"ז (ס"ק א הנ"ל) ליישב, דהאוכל לתאבון בדרך עראי רשאי להצילו. אך אם כן תקשי מחו"מ הנ"ל, שכתב שבתאבון מצוה להצילו, וכן מיו"ד (סי' קנח). וצריך לי עיון בכך. והש"ך (חו"מ סי' תכה ס"ק א) כתב ליישב דמש"כ שם מרן לתאבון מצוה להצילו, היינו שאינו חובה. ולכן ביו"ד כתב מרן (בס"א) וגם הרמ"א (בס"ב) שאינו חייב לסייע ולפדותו, אך אה"נ מצוה לפנים משורת הדין איכא. ע"כ. אך לכאורה גם זה לא מסתדר עם חו"מ, שכתב מרן שאסור לעמוד על דמו, הוי אומר שחייב להצילו, וצ"ע.] וע"ע לעיל (אות יא) בשיטות הפוסקים, שהעובר לתיאבון מצוה להצילו, שכן דעת תוס' ע"ז ב"ח, גר"א, ועוד.

ובין כה וכה גם לדעת התוס' ודעמייהו כל דבריהם באו רק בעבר כמה פעמים, ואילו לפני המסורתי יש לפניו גם היתר ובוחר באיסור רבות אין ספור, וכל כה"ג חשיב להכעיס, וכנ"ל בש"ע (יו"ד סי' רנא ס"ב), והרי שלכו"ע דין המסורתי הוא שאין מצוה להצילו.

הסוברים שמסורתי תינוק שנשבה

ואף שדעת שו"ת בנין ציון החדשות (סוף סימן כג) שיהודים מסורתים דין תינוק שנשבה יש להם, והחזיקו אחריו בשו"ת שרידי אש (ח"א סימן יא אות יב) ובשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' מח אות יב). מ"מ רבו החולקים עליהם, וכן עיקר וכאשר התבאר בשו"ע המדות (שער השמחה עמ' שדמ אותיות יד,טו) עיין שם, ובר מין דין אף אם דין תינוק שנשבה עליהם, הרי התבאר לעיל (אות כד) דאף חילוני דדין תינוק שנשבה עליו, מ"מ אין בו חיוב ואהבת לרעך כמוך, מכח ס"ס, וק"ו במסורתי שבו עוד מצטרף ספק נוסף שמא כסוברים שאינו תינוק שנשבה, ועל כן אין בו חיוב ואהבת וחיוב עשיית חסד.

כדי לקרבם

ואולם משום דרכי שלום וכדי לקרבם הרי ראוי לעזור ולסייע להם, ולגלות להם אהבה ואחוה כדי שנוכל להשיבם אל צור מחצבתם וכדלעיל.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה