אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - א שער השמחה - מוסר

שלחן ערוך המדות - א

שער השמחה - מוסר

שער השמחה - הלכה

סימן א - השמחה התמידית

האם אנשים בעולם משיגים את השמחה

א. הבה ונשאלה את בני האדם עלי אדמות, מה כל חפצם, שאיפתם, וחלומותיהם. והנה אחר ההתבוננות ותשומת הלב הרי שכל אחד ואחד מהם יענה תשובה בעלת מילה אחת ויחידה, אשר כוללת את כל פעולותיו, טרחותיו, ועסקיו, והיא "האושר". כל אחד רוצה להיות מאושר, ולשם כך כל האנשים בכל העולם, טורחים עמלים ויגעים בלא הרף. אולם הדרך אל האושר והשמחה הנכספים, הרי שכל אחד משתמש בדרכיו שלו, לפי הבנת שכלו מה הם הדברים אשר יובילו אותו אל האושר הנכסף. והנה רוב האנשים בעולם סבורים שהדרך היא על ידי השגת ממון, חושבים המה כי בהיות הפרוטה מצויה בכיסם, וככל שישיגו יותר ממון, הרי שאז שוב יוכלו להגשים את כל מאוויהם שאיפותיהם ורצונותיהם, וככל שהממון יהיה יותר באמתחתם כן האושר יבא יחד עמו, אחר שכל הנאותיהם בא יבואו ברינה. ויש הסבורים כי מילוי הדרך אל האושר היא במילוי כל תאוותיהם לסוגיהם, והרי שאז האושר יבא עמהם, תאות אכילה, שתיה, כבוד, שיחה, ילדים, נשים, מעמד חברתי וכדומה, הן הדרכים אל האושר. ובדרך כלל האנשים מערבים את הדרכים ומקיימים גם מזה וגם מזה על תנח ידך. וכדי להשיג את האמצעים האלו למטרת האושר, הרי שאנשים משקיעים בכל יום את כל ימיהם ממש, יום ולילה לא ישבותו, כל ימות השבוע, ואפילו בשבתות וימים טובים, עובדים הם ללא הרף, משקיעים בכל יום שמונה שעות עבודה ויותר להעשיר את נכסיהם, ולהרבות את ממונם, נוסעים לקצוות תבל, נלחמים כדי להגיע למשרה רמה יותר, עמדת מפתח בכירה יותר, כדי לשלוט בכוח ובממון, ולא בוחלים בשום דרך ובשום אמצעי, רוכשים דירות, מכוניות, מכשירי חשמל, ריהוט יוקרה וכו' וכו'. וכך כתב המסילת ישרים (לקראת סוף פרק יא) הנה חמדת הממון היא האוסרת אותו במאסר העולם ונותנת עבותות העמל והעסק על זרועותיו, כענין הכתוב (קהלת ה,ט) אוהב כסף לא ישבע כסף. היא המסירה אותו מן עבודת השם וכו'. היא המוסרת אותו לסכנות רבות, ומתשת את כחו ברוב הדאגה אפילו אחרי השיגו הרבה. עד כאן דבריו. ובהמשך ביאר על ענין הכבוד וזה לשונו, ויתר על כן חלק הכבוד שאינו יכול לסבול ולראות את עצמו פחות מחברו, וכללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את האדם מכל התשוקות והחמדות שבעולם, ולולי זה כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים, והיה פרנסתו קלה עליו, ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל, אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו, מכניס עצמו בעבי הקורה הזאת, ואין קץ לעמלו. עד כאן. והרי הכבוד שורשו נובע מהרצון להשיג אושר.

השמחה אין

וראה זה פלא כי אחר כל הטורח הגדול הזה, כל המאמצים האדירים שמשקיעים האנשים, הרי שהאושר הנכסף נעלם מן העין, האנחה וחוסר סיפוק העצמי והריקנות עוטפים אותם מכל כיוון, ומכל צד. הן אמת כי רגעי שמחה יש לכל אחד וכן רגעי סיפוק ואושר. אך רגעים הם, וחלוף יחלופו, ורוב רובו של היום, הוא חוסר סיפוק ושביעות רצון, רגעי האושר והשמחה בטלים ומבוטלים באלף. לך ראה ברחוב אנשים הנוסעים במכוניות פאר, ופרצופם קודר חשוך וחמוץ, הריקנות וחוסר הסיפוק מנת חלקם וחייהם, ואם בארזים נפלה שלהבת, באנשים אשר הצליחו להשיג עושר, הרי שקל וחומר שכן הוא בדלת העם אשר כלל לא השיגו את תאותם, הוא העושר, כאשר יראה כל רואה.

שמחת העולם מהמכתב מאליהו

והנה בספר מכתב מאליהו (ריש ח"א) כתב את הדברים האמורים מזוית עינו החדה, לגבי חיי האושר, כי במבט שטחי כשנשאל איה האושר, יענונו כי אמנם יש עשירים אומללים מחמת צרותיהם, אך ביניהם בעלי אושר ישנם, אחר שהשיגו תאותם, וכאשר נראה באופני דירתם, מאכלם, ומשתם, משרתיהם, ומסעם מובאם ומוצאם, ומידת נכסיהם וזהבם, אבנים טובות וכו'. אולם באמת זו תשובה שטחית, נעבור נא בין בני האדם ונשאל את העשירים עצמם, ולא נשאל את האחד על רעהו, האם מאושר הוא. יענונו שלא אצלם הוא, אחר שהקנאה והתאוה שלא באה לסיפוקה, ורובם רע להם בבית, צרות משפחה צרות בנים, צרות כל דבר אשר יצר להם. והם צרות מתוך עושרם ומחמתו מתהוים, ולא צרות צדדיות, כי הלא אין אדם מת וחצי תאותו בידו. נשאל נא את הבנונים בעושר, ונמצא כי עובדים המה עבודה רבה וקשה להרבות כסף, וכל ימיהם עסוקים הם לא להינות מעושרם, אלא להכין להם עושר, והם לעולם לא נהנים ממנו. וכשיזקינו, לא יהנו, אחר שהתרגלו בעבודה, ואחר שאין בהם כח לעבוד, שוב אין טעם לחייהם. והפחותים, הפועלים, בודאי לא מאושרים המה, אחר עבודתם הקשה, והרגשתם כי חלקם בזה העולם קטן וזעיר, וסבורים שהעשירים גזלו מהם את עושרם, ובעבודתם מביאים עושר לעשירים, ולא להם. עד כאן תורף דבריו.

הסוד הנפלא

ב. הבה נתבונן ונראה מהי הנוסחה המדוייקת להשגת האושר והשמחה הנכספים. וממילא נבין מדוע למרות כל המאמצים המרובים, וההשקעה האדירה, התכלית לא באה לידי מימושה. ובמאמר מוסגר ברצוני להדגיש כי דברינו אמורים עתה אפילו למי שאינו עובד השם, אפילו לחילוני או לגוי אשר מטרת חייהם היא הנאות, פשוט משום שאנו עוסקים אנו עתה בלב ליבם של החיים הגשמיים, איך נכון לחיות ולא לטרוח ולעמול לריק, מהי הדרך לנסות לכבוש את שביל החיים אשר כולם דורכים בו ללא הצלחה, עמלים ומזיעים והכל לריק, והתכלית לא מושגת. ואחר שנראה את יסוד האושר הגשמי, שוב נוסיף עליו נדבך נוסף ונפלא, והוא חיוב עבודת השם, שזו הסיבה העיקרית שאנו מחוייבים בכך, אך גם בלא זאת כל בר דעת מעוניין לחיות חיי אושר, ועל כן כעת אנו מבארים איך היא הדרך, ומה המניעה והמונעה. ואל תתמה על חפץ על הדרך אשר בה בחרנו, כי הרואה יראה שכן עשו רבותינו, ושכנעו עצמם ואחרים בכל מיני דרכים שפשוט "משתלם" לעבוד את השם. ועיין בהערה (*)

(*) הננו להראות שכן עשו חכמינו על ידי מקצת מן המקצת ראיות. תחילה כן יראה הרואה שעשה דוד המלך בתהלים (לד יג) וזה לשונו, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך וגומר. והרי שמראה לנו את הדרך לחיות חיים טובים של העולם הזה, נצור לשונך מרע וגומר ואז חייך יהיו לא רק חיי עולם הבא, אלא חיי עולם הזה. וכמו שביארו שם הרד"ק והמלבי"ם. ועוד מצינו במתניתין דאבות (פרק ו משנה ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. עד כאן. והרב הצדיק רבי צבי הירש פלאי זכר צדיק לברכה (משגיח דישיבת חברון) היה רגיל על לשונו לומר, אם אתה עושה כן, אז אשריך בעולם הזה, אז תרגיש תענוג של עולם הזה כפשוטו. וכן פירש בספר מכתב מאליהו במקומות רבים וכגון (בח"ג עמ' 48,163). ועוד שנינו באבות (רפ"ד) בענין הקשור אלינו והוא איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קח,כ) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. עד כאן. וכפי שפירש רש"י שם, אשריך בעולם הזה, שלא תצטרך לבריות. עד כאן. דהיינו שהעולם הזה שלו יהיה אשריך. וביתר ביאור כתב רבינו יונה (התם) מדכתיב (משלי טו,טו) כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד. רצונו לומר כל ימי עני המתאוה לממון רעים, אוהב כסף לא ישבע כסף. אך טוב לב, ישמח בחלקו, כל ימיו טובים, כמו העושה משתה תמיד. עד כאן. וכן כתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב הלכה ג) אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. בעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס וכו'. וכן דרך בדרך זו בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 48) עיין שם, וזו תכלית ספר החינוך. וכן יראה כל רואה במקומות רבים ודי בזה.

יסוד השמחה מילוי התאוה

ג. כתב הארחות צדיקים (שער השמחה) וזה לשונו, השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו, בלי פגע רע, ואדם המשיג תאותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו. ובזה יהיה שמח תמיד, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא. עד כאן לשונו. והרי לנו יסוד היסודות, ולב ליבו של השמחה, כי כדי להשיגה הרי צריך שימומשו שני תנאים. התנאי הראשון, שישיג תאותו. והתנאי השני, שלא יבוא לו דבר הגורם צער. עוד מבואר כי השמחה איננה צחוק, [וכמו שגם ממשיך שם הארחות צדיקים, כאשר עיני המעיין תחזינה שם] אלא אושר פנימי, והוא ניכר על האדם בכך שפניו מאירים וכו', [וצחוק בודאי שלא גורם זאת, וקל וחומר שלא הממלא פיו שחוק וריבוי שמחה שהם אסורים, וכמו שכתבנו לעיל בחלק ההלכה (סימן ג סעיפים א,ב).]

ומה שכתב השמחה ניכרת על פני האדם, שפניו מאירות, ושהשמחה נובעת מסיפוקו בחלקו. כן מבואר גם ברש"י (משלי יז,כב) על הפסוק לב שמח ייטיב גהה, ורוח נכאה תשבר גרם. ופירש רש"י, לב שמח ייטיב גהה, כשהאדם פניו מאירין. עד כאן. וכן פירש האבן עזרא, שהוא השמח בחלקו.

ומעתה עלינו לחתור ולברר איך היא הדרך להגיע לידי מילוי התאוה, שעל ידה הרי יהיה מאושר ושמח.

רכושנות

ד. הבה ונתבונן בתאוה המובנת ביותר והמוצקה ביותר, שנשארת אחר השגתה ואינה כלת, אשר ההיגיון מורה שבא לפחות יושג האושר, והיא הרכושנות. הנה אדם המתאוה לרכושנות כלומר להשגת דברים גשמים הנשארים אחר השגתם, כגון דירה, מכונית, רהיטים, בגדים וכדומה. לכאורה זו דוגמא של דבר שהשכל הפשוט מורה שבהשיג תאותו, כשיקנה וירכוש את הדירה היפה הנכספת, את המכונית שכה חמד, את הממון שחלם להשיג וכדומה, הרי שלכאורה בהשיגו את תאותו יתמלא שמחה ואושר, אחר שנכנס הוא תחת הגדר שאמר הארחות צדיקים שהאושר מותנה בהשגת תאוותו. אך ראה זה פלא, הבט ימין וראה את כל העולם הרודף אחר חומריות וממון בלא הרף, וראה ברחובות אנשים מדוכאים מיוסרים, בעלי עינים חלולות, מלאי צער וריקנות, לא רק אלו האנשים שלא השיגו תאוותם, שהרי אלו פשוט שיחיו בצער, ועיניהם נשואות לדבר שלא עלה בידם להשיגו, שהרי התנאי הראשון של האושר הוא השגת התאוה. אלא אף אלו האנשים שכן משיגים, וכן מצליחים, בעלי הממון והיכולת, הרי שהאושר מהם והלאה, הרחק מרחק שנות אור.

וכדי להבין זאת הבה נתבונן אני ואתה הקורא ידידי היקר על איזה דבר שהתאוינו לרוכשו, ולבסוף התממשה המשאלה והשגנוהו, וכגון מכשיר חשמלי חדיש כזה או אחר, ספריה או שולחן, וכל דבר אחר, נסה נא להזכר, איך שקודם הקניה כל כך חפצת והתאוית אל הדבר ההוא, וההרגשה היתה כי אם אשיג את הדבר הזה, הרי שאהיה המאושר עלי אדמות, ושוב לא אתאוה לשום דבר אחר, כי לא אזדקק לו. ובשעת הקניה שמחת מאוד, וכשהגיע החפץ לידך שמחת עד כדי כך שתקנו חכמינו זכרונם לברכה חיוב לברך ברכת שהחיינו. אך אחר יום או יומים (תלוי בסוג הדבר ובנפש) שכחת מהדבר, והתרגלת אליו, והרי הוא כלא היה, ושוב אינו משמח יותר, הנה תסתכל עכשיו על החפץ שכה חמדת אותו, וכה טרחת כדי להשיגו, והיית סבור שבו יהיה תלוי אושרך, ועכשיו כשתסתכל עליו, הרי שאין הוא משמח כלל וכלל, ופעמים רבות אין לך שום קושי להשליכו או ליתנו במתנה, התברר שהכל היה דמיון כוזב, והרי הוא שקר ללא רגלים. וההולך בדרך זו כדי להשיג את האושר הלא האושר ממנו והלאה.

זכורני בצעירותי מעשה שהלם בי, והשאיר בי רושם עז, והוא הדבר אשר אנו עוסקים בו עתה, ידיד לי חפץ מאוד ברכב חדיש שהיה למעלה מיכולתו, ואחר הטורח הרב וההשתדלות עלה בידו, והתממשה תאותו, והנה ימים מספר מאוחר יותר, נסענו ברכבו החדש והנכסף, וכיוון שאנו ידידים, אמר לי את רחשי ליבו, כלשונו אמר "זה לא זה". אני כשלעצמי נבהלתי, הלא כל כך טרח, וכל כך יגע, וכבר תוך מספר ימים זה לא מספק, והלא החובות עכשיו עליו הם עול כבד הרובץ על צוארו, ההגיון מורה שלפחות ההנאה בהשגת תאותו, תמשך לתקופה של כמה חודשים. והוא הוא אשר דברנו.

יש לו מנה רוצה מאתים

ה. והנה ביארו לנו חכמינו זכרונם לברכה את שורש הדבר והוא באומרם יש לו מנה רוצה מאתים. ובקהלת רבה (א,יג) אין אדם מת וחצי תאותו בידו. ולדוגמא אדם שהשיג מליון דולר, הרי שחסר הוא כעת שני מליון. ברגע שהשיג אלף, רוצה הוא אלפים. ולא זו בלבד שלא משנה הכמות, אלא אדרבה אומרים חכמי המוסר שככל שישיג יותר, הרי שחסר הוא יותר, כי החסר גדל עשרת מונים. שהנה אדם פשוט שהשיג אלף, חסר לו עוד אלף בלבד, ואילו עשיר שהשיג מליון, לא רק שחסר לו אלף, אלא חסר הוא מליון נוספים. הלא כך רואים אנו בחוש בבני האדם והרי מי ששוכר דירה, מתאוה לדירה משלו גם קטנה ככל שתהיה העיקר שיהיה לו נכס שיקל מעליו את עול השכירות. ומי שיש לו דירת שני חדרים מתאוה לעוד חדר אחד, ומי שיש לו יותר הרי שחפץ בעוד חדר, או בדירה מפוארת יותר או באיזור טוב יותר. וכך אמר שלמה בחכמתו (קהלת ה,ט) אוהב כסף לא ישבע כסף. וכן כתב רש"י באבות (פ"ג מ"א ד"ה השמח) וזה לשונו, אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו, הרי הוא כעני שבעניים. עד כאן. וכן כתב רבינו יונה (שם ד"ה איזהו) וזה לשונו, כי מי שאינו שמח בחלקו, ואינו שבע במה שנתן לו השם יתברך, עני הוא. עד כאן. וכן כתב הארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה ועתה) כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ולא יסתפק במה שחלק לו האל. עד כאן לשונו. וכן כתב התשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"א) ומי שאינו שמח בחלקו, אפילו יש לו ממון הרבה, הרי הוא עני, שאין לו כל תאותו, ומחזר להשלימה. וכו' עיין שם. וכן כתב בספר מנורת המאור (נר א כלל ב פ"א) התאות בני אדם העושר, וחושבים שיוכלו להשיגו בחריצותם, מתעסקים כל ימיהם בחמדם להעשיר, ועליהם נאמר כל ימי עני רעים (משלי טו,טו). עד כאן. וכן כתב הרס"ג באמונות ודעות (מאמר עשירי בספר הפרישות באורך) עיין שם, ובספר חובות הלבבות (הקדמת שער הבחינה) כי אנשים מתאוים מה שלא יגיע אליו ממנו [מה שלא ישיגו בפועל] וכו', כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה [מה שישיגו תאותם] מבקשים מה שהוא למעלה ממנו, ודורשים מה שאחריה. עד כאן לשונו.

כלי זהב נאים מהם

וכן כתב בספר המספיק לעובדי השם לרבנו אברהם בן הרמב"ם (פרק הסתפקות) וכבר אמר שלמה כי האוהב כסף לא ישבע מהוסיף עליו, וזהו מאמרו (קהלת ה,ט) אהב כסף לא ישבע וכו'. והרי זו דוגמא לשאר דברים, והפרט מלמד על הכלל. עד כאן לשונו. ולמדנו בדבריו שהוא הדין בכל סוגי התאוות, שדינם דין אחד. והוסיף שם בשם אביו הרמב"ם דבר נפלא וזה לשונו, ואמר אבא מרי זכר צדיק לברכה בזה, שאם כלתה נפשך שיהיו כליך כלי כסף, זכור שכלי זהב נאים מהם, ויש שעושים אותם מבדלח. עד כאן לשונו. ומצאתי לו שכן כתב במורה נבוכים (חלק שלישי פי"ב) עיין שם באורך בזה. (ולרוב חשיבות המאמר היעב"ץ במגדל עוז (בית המדות עליית הבחינה פ"ז) טרח והעתיק את כולו.) והובאו דבריו להלן (אות ז).

תאוות כשותה מים מלוחים

וכך כתב הגר"א באיגרתו המפורסמת וזה לשונו, והעולם דומה לשותה מים מלוחים, ידמה לו שמרוה, וצמא יותר. עד כאן לשונו. וכן כתב הסטייפלר בספרו חיי עולם (ח"א פ"ד) עיין שם, וביאר ונתן טעם בדבר זה שהטביע השם יתברך, והוא בשביל התורה, כדי שישאף לעלות עוד ועוד בעבודת השם, ולא ידע שובע. [ועיין בזה להלן (אות ח) בארוכה.]

התאוה מלחמת הזאבים

וכך ביאר נקודה זו המכתב מאליהו ח"א (קונ' החסד פרק ז) כי השאיפה היא רעבון, ונראה בבעלי חיים כי כל הרעבים יאכלו וישבעו מלבד החזיר יאכל בלי הרף, וזה חולי רע, ואף לו תיקן השם מזון בכל מקום. מה שאין כן אדם המתאוה [כפי רוב רובו של העולם], כוסף הוא לדבר שלא ישיגהו לעולם, אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו (קהלת רבה פ"א יג). לפני שנים רבות בנודדי דרך ארצות הצפון, ראיתי עדת זאבים רעבים רצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על דרכם, ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד מהם קפץ על גבי חברו וידחפנו מבלי השאיר לו מקום. וכה נשכו זה את זה, וילחמו זה בזה, עד אשר כולם היו פצועים, ויזב דמם לרוב. וכה נלחמו, עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג חסרי אונים. ורק אחדים, הגבורים בהם, המה שמו שיניהם בנבלה. ותעבור רגע, והנה גם אלה התחרו זה בזה, וישובו ויכו איש את רעהו נשוך ופצוע, עדי האחד גבר ויחטוף הנבלה וינס. התבוננתי למראה וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל דרכו אשר רץ עליה מלאה דם, מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו. אמרתי ללבי, הן בדמו הוא, אבל ישבע את רעבונו, עליו נאמר "בנפשו יביא לחמו". ושבתי וראיתי בנשארים, והנה פצעיהם עוד רבים ורעים מפצעיו, דמם אבד וכחם סר מהם, ומה הועילו במלחמתם, ירגישו חרפת מנוצחים, אשר חברם הכם, וגם אכל ושבע ודשן, והמה שבעי מכות, וגם רעבונם זה אשר למען השביעו נלחמו, עודנו בחזקו כבראשונה. עתה בהתבונני לרעבון השואף לחומריות, עלתה בזכרוני המעשיה הזאת, כי תהיה משל לבני אדם, הן גם המנצח בתחרות פצוע הוא חולה עייף ויגע. וגם כי נצחונו אשר נצח איננו שוה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים, אלא יוכפל וירבה כאמור. אבל אם כה גודל המנצח, מה יהיה חלק המנוצחים? ורוב העולם מנוצחים בתחרותם. עד כאן תורף דבריו הנפלאים.

נמצא שהחפץ להשיג הנאתו אפילו דרך תאוה של רכושנות, מובטח לו שהאושר ממנו והלאה, ואדרבה ככל שישיג יותר כך האושר מתרחק יותר, והרי הוא מפליג בספינת חלומות אשר בכל פעם מתרסקת אל מול סלעי המציאות, ובכל פעם האשליה שהאושר הנכסף בא יבא ברינה בעת מימוש המשאלה, מתרסק ונגוז הוא, ושוב מתאוה תאוה חדשה למשהו גדול יותר, שבו בו חושב הוא שבפעם הזאת בהשיגו חפץ זה, שוב לא יקרה לו כבראשונה, כי בעת השגתה הרי שאז האושר בא יבא, וחוזר על עצמו חלילה. ומי הולך באפילה לא ידליק את אור השכל ויפקח עיניו ויראה, כי לא זו הדרך, ולא זו העיר להשיג את האושר, אלא להרחיקה. והכסיל בחושך הולך, ורץ אל התאוה הבאה, וממנה אל שאחריה, מרדף ללא סוף, עדי בואו אלי קבר, ואף חצי תאותו אינה בידו, וחוסר השמחה הם מנת חלקו עדי שאול, כי כבר ראינו שכדי להשיג את האושר יש צורך בהשגת התאוה, וזה לא השיגה, כי אם רדף אחריה כל ימיו בלא הצלחה, ואין אדם מת וחצי תאותו בידו (קהלת רבה פ"א יג).

תאוות חולפות

ו. והלא אם הדברים אמורים בתאוות שנשארות עמו, שדרכם אי אפשר בשום אופן להשיג את האושר, הלא הדברים באים בתורת קל וחומר במי שמנסה להשיג הנאה דרך מימוש תאוות שנעלמים אחר השגתם, כגון תאות האכילה, ראיה, בדיחות, וכדומה, שאם בתאוה שנשארת עמו, בתאות הרכושנות הדברים אמורים, הלא קל וחומר בן בנו של קל וחומר בתאוות שאינן נשארות עמו שכן הוא. והלא כשהשיג תאות הראיה, ושוב אינה עמדו, לא השיג שום דבר, ואינה עמו כי אבדה ואיננה, ורק הריקנות היא מנת חלקו, והאושר הנכסף מתרחק ונעלם. ודומה לשיכור השותה לשוכרה כדי להפיג צערו, ובהפקחו שוב שרוי הוא בצערו, ושוב שם אל השיכר עינו, והרי שאינו שמח כי אם עצב, וכל ימיו ילך מדחי אל דחי.

משל ההולך במדבר

והרי הדברים הם כמשל ההולך במדבר אין סופי, וממרחק רב רואה רכס הרים אדיר, וסבור כי אחרי הרים אלו יגיע הוא סוף סוף אל מקום ישוב. ומתאמץ הוא ברוב עוז ותעצומות להגיע אל ההר הנכסף, ולעלות במעלה ההר, והנה אחר מאמץ עילאי וכוחות נפש אדירים, מצליח הוא לעלות אל פסגת ההר, ואז נגלה לעניו מחזה מבעית, מן האופק נשקף רכס הרים רחוק כפול ומכופל בגודלו מן ההרים שעלה עליהם. ושוב אוזר הוא את כוחותיו בשנית בתקוה שאחרי ההרים האלו, יגיע הוא אל מחוז חפצו, ובהגיעו לשם שוב מגלה רכס הרים גדול מהם, וחוזר חלילה. וכן הוא בעל התאוה, כי בהשיגו תאותו מתאוה לתאוה גדולה ממנה וחוזר חלילה, והרי שהאושר ממנו והלאה, ומתרחק והולך הוא ממנו.

רוב הרעות בעולם האדם מביאם על עצמו בידים

ז. וגדולה מכך חידד את הדברים הרמב"ם במורה נבוכים (חלק שלישי פרק יב) ולרוב חשיבות הפרק טרח והעתיק את רובו בספר מגדל עוז ליעב"ץ (עמוד סה). ואלו תורף דבריו, כי על טענת רבים כי רוב חיי האדם הם רעות, והטוב הוא מועט ובטל בשישים. משיבם הרמב"ם, כי כל רע שימצא באדם יהיה על שלשה מינים. המין הא' הם דברים התלויים בטבע, סופות, ברקים, רעידות אדמה וכדומה. והם מעטים מאד ואינם אפילו חלק ממאה ולא חלק מאלף. המין השני של הרעות הם רעות שיעשו בני אדם אחד לשני, גניבה, גזילה, הרג, ומלחמות. ואומנם זה המין יותר מן המין הראשון, אולם גם הוא מועט. והמין השלישי הוא הרוב, וממנו יצעקו בני האדם כולם, והם הרעות שבני האדם עושים ומזיקים בידים לעצמם. וזה המין נמשך אחר המדות המגונות כולם. דהיינו התאוות לסוגיו, תאות אכילה, משתה, משגל וכדומה, לקיחתם ביתר, או באוכלים מזיקי הבריאות, ויגרמו לכל החוליים, גם של הגוף וגם חוליי הנפש. כי מדות הנפש נמשכות אחר המעשים, וגם כשתתרגל הנפש להם, תשתוקק למה שאינו הכרחי. וכל הני גורמים שאנשים מכניסים עצמם בסכנות עצומות, כרכיבת הים, ועבודת המלכים כדי להשיג את אלו הדברים שאינם הכרחיים. וכשיארע לו דבר רע בנסיונותיו להשיגם, יתרעם בגזירת השם ומשפטיו, ויתחיל לגנות הזמן. ולא השית ליבו כי הוא הזיק את עצמו. אך ההכרחי כדי לחיות קל להשגה, וכך החכמים שמו תכליתם להשיג ההכרחי, לחם לאכול, ובגד ללבוש, ללא מותרות, וזה דבר קל, וכל אדם ישיגו במעט טורח. עד כאן תורף דבריו ועוד עיין שם.

לב מי לא יתפלץ על רוב סכלות בני האדם וטיפשותם, אשר כל מטרתם וכל חפצם שיהיה להם טוב, והם בידיהם שלהם ממש ברדיפתם המוטעת אחר הטוב לדעתם, בזה עצמו מביאים את הרע עליהם, עד שרוב ימיהם הם רק רע כל היום, והטוב בטל בשישים, כמה מריבות בין אדם לחבירו, כדי להשיג יתר ממון ויתר תאוה. כמה טורח אדם להשיג משרה, כמה טורח בלימוד אותה אומנות ואחר כך כמה נלחמים כדי להשיג את המשרה, ואחר כך לעלות במעלותיה. כמה שעות עובד אדם בכל יום כדי להשיג עוד ממון ואילו היה מסתפק בהכרחי היה די לו בשעה שעתים עבודה ותו לא. הכבוד המדומה אשר רדיפתו לא מניחה קרן וזוית, ותולדתו הרעה שכל מי שאומר על האדם איזה דבר הפוגע בכבודו, נפגע ונעלב, ומקנא ונוקם וכו' וכו'.

הנפש לא תמלא

ח. יתרה מכך חסרון מהותי נוסף יש בהשגת תאוות גשמיות, והוא הוא הטעם והסיבה בכל מה שביארנו עד כה, כי גם מי שאת שאיפותיו משיג [מה שבדרך כלל לא קורה, כי האנשים כלל לא משיגים את חפצם. ויתרה מכך נתבאר לעיל כי את סיפוק תאוותיו לעולם לא ישיג.] הרי שירגיש הוא ריקנות וחוסר סיפוק שיכרסמו אותו עדי קירבו, ולא יניחוהו, וככל שיחלוף הזמן יותר, כן הריקנות תגדל, ויוצרך למלא את הריקנות שבו באתגרים חדשים, ללכת אל מחוזות חדשים שלא דרך בהם וכיוצא בזה, כדי להשקיט את רעבון רוחו הגובר ואינו נותן לו מנוח, והרי שהאושר ממנו והלאה, והצער והכאב לעולם לא יניחוהו. והוא שהורנו שלמה המלך (קהלת ו,ו) וגם הנפש לא תמלא. והיינו שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם מגוף ונשמה, מגשמיות ורוחניות, וכשם שהגוף צריך לקיומו אכילה ושתיה, גם הרוח צריכה כדי להחיותה אכילה ושתיה רוחנים, ודברים גשמיים אינם מזינים, ולא מספקים אותה. וכמו שלימדנו להועיל המסילת ישרים (פרק א) לגבי הנשמה וזה לשונו, שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל ענוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת רבה (ו,ו) זו לשונם, וגם הנפש לא תמלא. משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים. עד כאן לשונו. והרי שהנשמה לא מתמלאת ולא באה לידי סיפוקה בהנאות גשמיות, וממילא האדם ירגיש ריקנות וחוסר סיפוק ואי נוחות אשר לא יתנו לו מנוח, ויחייבוהו לפעול כדי להשקיט רעבונו. וכן מבואר בספר הכוזרי (מאמר ג סימן ה) דלנפש צורך במזון נפשי, כשם שלגוף צורך במזון גשמי. ושצריך לזון אותה שלש פעמים ביום, ובשבת, ובחגים. עיין שם. וכן כתב בספר המספיק לעובדי השם (ריש פרק השקידה) כי לנפש האדם סגולה מצד עצמה להתעלות ולהשתוקק לעולמה הרוחני שמימי. עד כאן.

כל דבר שב ליסודו

וכן כתב בספר הישר (שער א סימן יג) כי כל דבר יפצר לשוב אל יסודו. והדמיון על זה, כי כאשר ניקח אבן מן הארץ ונשליכה למעלה בכח ידנו, תעלה בכח ההשלכה, ותשוב לרדת בטבע אל המקום אשר לקחה משם. וכן המים כשנזרקם. וכן הרוח כשנכניסנו לנאד נפוח. וכן האש כשתעלה השלהבת תפצר לשוב ליסודה. כמו כן הנשמה, כי נלקחה משמים ונצמדה לגוף. עד כאן דבריו. וראה בתקוני הזהר (נב ע"ב) הובא בספר ראשית חכמה (שער היראה פ"ה ט). ותלה זאת בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 180) בדברי השערי קדושה (ח"א ש"א) שלנשמה רמ"ח אברים ושס"ה גידים המתלבשים תוך אברים וגידים של הגוף, והם ניזונים כל אחד ממצוה המיוחדת לו. ועל כן הרשעים בחייהם קרואים מתים, לפי שאברי וגידי נשמתם ללא מזון רוחני, ומסתלקת מהם נפש הקדושה. וכן הוא במסכת בבא קמא (דף פב ע"א) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה מיד נלאו. ומפני כך תקנו לקרא בתורה בימים שני וחמישי, כי בלי תורה הנשמה מתעייפת מצמאון. עד כאן דבריו.

נפש חסרה

והרי כך רואים אנו בעינינו שאנשים רבים מחפשים להשקיט רעבונם זה בחויות והנאות שונות ומשונות, אטרקציות והנאות מסוכנות, נסיעות לארצות רחוקות, קפיצות מצוקים, וממטוסים, ריחוף בדאונים, טיפוסי הרים, צליחת הרים ובקעות נהרות וארצות, חיפוש עצמי בכתות מיסטיות, בכתות של עבודה זרה ממש, בכישוף, יוגה, בודהה וכדומה, הכל כדי להשקיט רעבונם, והנשמה לא מוצאת בהם מנוח, לפי שהיא מן העליונים, והרי שהאושר הנכסף שבשבילו כה טרח וכה עמל, והשקיע בשבילו את כל ימיו, וטרח טורח רב למען השיגו, ועמל למענו בלא הרף, הרי הוא ממנו והלאה. רואים זאת בחוש בצעירים אחר שסיימו צבא יוצאים לסובב סביב העולם במקומות נדחים, מנסים למלא את הריקנות האוכלת אותם ולא נותנת להם מנוח. מחפשים הם למלאה דרך טיולים מסוכנים אטרקציות כאלו ואחרות, כניסה לכתות מסטיות וכדומה. ואכן זהו המניע של חוזרים בתשובה רבים הוא משום שלא מוצאים מנוח במקום מושבתם, הריקנות שאחזה בהם, וחוסר האושר שחשו, אף בשעת השיגם תאותם ומשאלתם ממש, כי הנפש לא תמלא שהיא מן העליונים. וכנזכר לעיל.

הסטייפלר

ט. וכך כתב הסטייפלר בספרו חיי עולם (ח"א פרק ה) שמטעם זה שהנפש אינה רואה סיפוק בכל תענוגי העולם הזה, ומשתוקקת להדבק בדבר רם ונעלה, בחרו האומות לעבוד עבודה זרה לעבדה ולהעריצה. ואחר כך הפוקרים מצאו ענין בפילוסופיא, ובדורות האחרונים באידאולוגיה של מפלגות. ואמנם אחרי כל זאת מרגישים ריקות ושממון בעומק נפשם, ומשתדלים להשקיטה בהבלי הבלים, ככדור רגל, בביקורי תיאטרות וקרקסאות וכיוצא בזה. עד כאן דבריו. וכן דרך בדרך זו בספר מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 48) וקראה דרך ההשגה השלילית, והיינו שיש אושר בעולם הזה בגשמיות, וזהו שקר וכזב, ועל כן הורונו חכמינו אוהב כסף לא ישבע כסף, ומרבה נכסים מרבה דאגה, כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וכו', והרי חשבונות אלו מראין שאין שום אושר ונחת בעניני העולם הזה, ורק השטן מטענו בערמתו באושר מדומה. עד כאן דבריו. ובספר חובת האדם בעולמו (ח"ה עמ' 21 הע' 25) הביאו מעשה וזה לשונו, לפני כארבעים וחמש שנים הצליח מטפס הרים ישראלי להעפיל אל פסגת האורסט, ההר הגבוה ביותר בעולם, כל העולם רגש וסער למראה היסג זה. וכשנשאל על ידי שר החוץ הישראלי "מה הרגשת לאחר כל המאמצים להגשמת חלומך? ענה, ברגע הראשון חשתי התרוממות רוח, ולאחר מכן ריקנות. עד כאן. וראה זה פלא כה מהר התרוקן הוא מתוכן, מן הדבר שכה כסף וכה טרח להשיגו, מדבר שיודע שהכבוד בא יבא עמו, ואפילו שכך חש הוא בריקנות. כן כך הם פני הדברים, וכאמור כי הנפש לא תמלא לפי שהיא מן העליונים, וכל תענוגות שתתן לה בזה העולם, אינן מספיקות לה.

הרי יוצא כי התאוות לא יוכלו להביאנו אל האושר והשמחה לא רק מצד עצמם, שהם ההיפך הגמור, אלא אף מצד הנשמה, שהרי הרגשת הריקנות תמלא את ההולך בדרך זו, וממילא האושר הנכסף ממנו והלאה.

סימן ב - הדרך אל האושר

דרך ראשונה

א. הנה שני דרכים לפנינו כדי להגיע אל האושר אל מילוי התאוה, הראשונה היא ארוכה וקצרה, שכן היא דורשת עבודה מאומצת יותר, ומושקעת יותר, אך אחר העבודה, שוב ילך בה כל ימיו. והדרך השניה קצרה וארוכה, שכן קלה היא ליישום, אך לאוחזה וללכת בה כל ימיו, יקשה עד מאוד. ונתחיל לבאר את הדרך הראשונה שהיא ארוכה וקצרה. האושר יגיע במילוי התאוה כמו שכתב הארחות צדיקים וכפי המובא לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן א אות ג). והנה תאות האדם נחלקת לשני חלקים, א. תאותו הנפשית, ב. תאוה גופנית. על כן נתחיל לבאר את הדרך להשגת התאוה הנפשית, והיא במילוי הצורך הנפשי לבא לידי סיפוקו ולשלוותו, ונראה בעזרת השם את הדרך להשגתם.

סיפוק נפשי

מאחר והנפש רוחנית היא ואכילתה וצמאונה הוא לדברים רוחנים בלבד [וכמו שנתבאר לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן א אות ח)], הרי שהדרך למלא את הנשמה היא בעשית דברים רוחנים, וכגון אדם שישים אל ליבו אידיאל ומטרה אמיתית ולדוגמא לעזור לבני אדם ולסייע בידם, בכל תחום שיהיה, וילך באמת בדרך זו, הרי שתתמלא נפשו סיפוק ותרוה בזה את צמאונה. וכגון רופא שבאמת יתכוין לעזור לחולים, הרי שנפשו תבא לידי סיפוקה. כי הן אמת שרבים הם הרופאים אשר פונים לעיסוק זה כדי לעזור לבני אדם, אולם בפועל אחר שנכנסו הם למקצוע זה, הרי שמטרה זו מהם והלאה, ואת עינם וליבם נותנים הם במשרתם ובממון, ולא בעזרה לחולים. אפשר להכיר זאת בדרך דיבורם והילוכם, העזרה אשר הם מגישים, ואין צריך להכביר במילים. אך ישנם רופאים שהם כן מכוונים לעזור, וזו היא להם תכלית חיים, והרי שאלו אף אם הם חילונים או גוים, ככל שכוונתם תהיה לעזור לבני אדם, וכך יהיה הלך חייהם, הרי שיתמלאו סיפוק נפשי, וככל שתמעט כוונתם, הרי שהאושר ימעט והחשך והרעבון הנפשי יגבר. וכן הוא הדין בכל סוג מקצוע שיהיה, כגון פקיד, שוטר, נהג אוטובוס וכדומה, אם יקח לו לאידיאל ומטרת חיים לעזור לבני אדם, ולכן הפקיד בנק יציע ללקוח את הדרך הטובה ביותר עבורו, וידבר בסבלנות, וינסה לעזור כפי יכולתו לבני האדם, וכן הנהג אוטובוס יעצור לאנשים כצורכם, וימתין בסבלנות עד שיעלו, ועד שישבו, וינסה לסייע בכל דרך אפשרית וכדומה, והוא הדין לשוטר, ולמנקה, וכל אדם אחר, הרי שיתמלאו סיפוק נפשי. לפי שמעשים אלו הם מעשי אמת, והרי שהנפש מתמלאת מהם. והוא הדין אם יטול על עצמו לשפר מדותיו, ויעבוד על עצמו שתהינה מדות טובות, כגון שיהיה סבלן וכיוצא בזה, הרי שיתמלא מכך סיפוקו הנפשי. וכך כתב בספר המספיק לעובדי השם (ריש פרק השקידה) לנפש האדם סגולה מצד עצמה להתעלות ולהשתוקק לעולמה הרוחני השמימי. ושאיפה זו תתפתח ותשתכלל על ידי עיסוקים מדעיים. והשתוקקות זו תתקים ותגבר חילים על ידי התכשרויות מוסריות דתיות. עד כאן לשונו. והרי שהנפש תתמלא על ידי התממשות מוסרית, או דתית. וכן מבואר בספר חיי עולם (ח"א פרק ט) עיין שם [אך יתכן שלאורך שנים גם זה לא יועיל, לפי המבואר בריש ספר שערי קדושה הנזכר לעיל, רק ההולך בדרך השם.]

השגת תאות הנפש

ב. והרי שאם ישאל אותנו גוי מהי הדרך לשמחה, כך נאמר לו, שימצא ויעשה אידיאל אמיתי, ויחיה על פיו ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, והרי שהאושר הנכסף ישיגו. אולם כל זה לגוי, אך לנו אנו היהודים בני אברהם יצחק יעקב, אשר בנים אתם להשם אלהיכם, חיים כולכם היום, לנו יש תורת חיים, ואצלנו האושר הנזכר הוא כאין וכאפס מול האושר האמיתי שאנו יכולים להשיגו, והוא האושר של עובד השם אמיתי ועושה רצונו יתברך. כי הסיפוק העצמי והאושר הנפשי שחווה כל עובד השם, הוא לאין ערך ושיעור מעל האושר הנזכר, ואין דומה לו, ההרגשה שעושה הוא את רצון השם, וממלא את יעודו ותכלית בואו לזה העולם, אין שני לה. כל חוזר בתשובה הטועם טעם הנאה זו וסיפוק נפשי זה, לא יוכל להניחה, ועל הנאות וחויות תאוותניות שהכיר, יאמר את הפסוק בוז יבוזו לו, כי אינם נחשבים מול אושר זה של הסיפוק הנפשי של עובד השם.

צריך להבחין ולא לטעות, כי רבים החושבים שהנאה רוחנית גדולה עשרת מונים מהנאה גשמית, היינו שעצם ההנאה מקיום מצוה, היא הנאה גדולה מאשר הנאות גשמיות, וזה אינו נכון, והמוחש לא יוכחש, רק לבעלי דרגות נפלאות יש באמירה זו מן האמת. אך כוונת האמירה היא שהנאה רוחנית גדולה מהנאה גשמית, היא דברינו האמורים כעת, והוא הסיפוק והאושר מן המצוה שמלוה את המקיימה בשעת המצוה ואחריה, לבין הריקנות מהתאוה.

והרי זה מתחייב שכדי להגיע את האושר שכה כוספים אליו כל האנשים בכל העולם, ועמלים להשיגו במשך כל ימי חייהם, ומשקיעים בו את כל הונם וממונם וזמנם וכוחם, ישיגו עובד השם העובדו באמת ולא כמצות אנשים מלומדה, וממילא תאותו תבא לידי סיפוקה, ויהיה שמח.

השגת תאוות הגוף

ג. הראנו לדעת כי השמח הוא מי שתאותו מתמלאת, ועד כה ביארנו כיצד להשלים את תאות הנפש. אולם לענין תאות הגוף, עד כה לא דיברנו כיצד להשלימה, כי אם דברנו בגנותה וקילקולה. ואמנם אמת נכון הדבר שמי שמלא סיפוק מעבודת השם סיפוק גדול ועצום, הרי שאף שיש דברים אחרים שאמורים לקלקל את האושר, לא יצליחו בכך מחמת רוב אושרו, ועל כן אף שתאות גופו לא באה לידי סיפוקה, יתכן שיוכל להיות בשמחה תמיד ובאושר תמידי. וכמשל מי שזכה בסכום עתק ואיזה דבר לא נעשה כרצונו, או איזו תאוה לא התממשה לו, הרי שאין בזה כדי להפריע את שמחתו, שכן השמחה ששרוי בה כעת כה גדולה, שדברים קטנים לא מסיטים ומניעים אותה. ותלוי הדבר בגודל הסיפוק שיש לו מעבודת השם, ובגודל תאוותיו הגשמיות. אך מכל מקום נבא ונראה את הדרך להשגת תאוות הגוף.

השמח בחלקו

והרי שהדרך היא כאשר הורונו חכמים במשנה באבות (פ"ד מ"א) איזהו עשיר השמח בחלקו. והיינו שישמח במה שיש לו, ולא יתאוה להשיג מה שאינו מוכרח לקיומו, ואינו בהישג ידו. והרי ששוב תאותו תהיה בידו אחר שלעולם משיגה. כי אחר שבואר לעיל שאם ינסה להשיג תאוות, הרי שבעצם נסיון ההשגה כבר הפסיד את המערכה, כי נכנס למעגל קסמים שלא יוכל לצאת ממנו, ורק בפורשו מן מעגל זה ינצח את המערכה. וכן כתב רש"י בפירושו לאבות על משנה זו (פ"ד מ"א ד"ה השמח בחלקו) וזה לשונו, שיש לו חרות נפש ולב טוב באותו חלק שהקדוש ברוך הוא מזמין לו, בין טוב בין רע, בין רב בין מעט, ואינו מצטער להיות רודף ולהוט ואצור, ולקנות יותר מחלקו. ואילו לא היה שמח מיגיע כפיו, אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו, הרי הוא כעני שבעניים וכו'. וכן כתב רבינו יונה באבות (פ"ג מ"א ד"ה איזהו עשיר השמח בחלקו) וזה לשונו, האומר די לי בחלקי, אחר שאני יכול לפרנס את עצמי ואת בתי ולעסוק בתורה, מה לי לממון אחר וכו'. עיין שם. וכך כתב בארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה ועתה) כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ושלא יסתפק במה שחלק לו האל. לכן השמח בחלקו הוא עשיר, אף אם הוא עני. עד כאן לשונו. וכן כתב המחזור ויטרי (סי' תכט) והשמח בחלקו, וכל מה שהק' מזמן לו, הוא מקבל באהבה. עד כאן. ובספר מנהגי טירנא (חג הסוכות א) כתב, כי כל השמח בחלקו, ואינו רודף אחר רבוי ממון, ונהנה ממה שיש לו, מתת אלהים הוא. עד כאן. וכן כתב הרמב"ם בשמנה פרקים (פ"ז ד"ה ודע) וזה לשונו, השמח בחלקו, כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. ובספר מורה נבוכים (חלק שלישי פרק יב) כי החכמים נותנים עיניהם להשיג רק את המוכרח, שאם תתאוה להיות כליך מכסף, והלא היותם מזהב יותר נאה, ואחרים עשאום מספיר, ואפשר שיעשו גם כן מנופך, או בכל מה שאפשר למוצאו. וממשיך שם, וצריך שתבחן עניינו במציאות, כי כל אשר הענין יותר צריך לבני האדם הוא נמצא יותר ויותר בחנם, וכל מה שימעט צורך הכרחי, הוא נמצא יותר מעט והוא יקר מאד. כי הענין ההכרחי לאדם על דרך משל, הוא האויר, והמים והמזון. אמנם צורך האויר יותר חזק, שאם יפקדהו קצת שעה ימות, אבל המים יעמוד בלעדיו יום או יומים. והאויר יותר נמצא ויותר בזול בלא ספק, וצורך המים יותר מצורך המזון, כי כשישתה ולא יאכל יעמדו קצת בני אדם ארבעה ימים או חמשה מבלתי מזון, ואתה תמצא המים בכל מדינה ומדינה יותר נמצא ויותר בזול מהמזון. וכן ימשך הענין במזונות, מה שהוא צורך יותר נמצא יותר ויותר בזול במקום ההוא, ממה שאינו הכרחי, אומנם המוס"ק והענב"ר והאודם והברקת [עשבים יקרים] איני חושב שאחד משלמי הדעת יחשוב שיש לו צורך גדול לאדם אלא לרפואה, והנה יעמדו במקומם, ובמקום הדומים להם הרבה מן העשבים ומן העפרים. זהו פרסום גמילות חסדי השם יתברך למציאות, ואפילו בחק זה החי החלוש. עד כאן דבריו. וכן כתב בנו רבנו אברהם בהמספיק לעובדי השם (פרק ההסתפקות). וכן כתב הרשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"א באורך) ונמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום, ואין לך עשיר גדול ממנו. ומי שאינו שמח בחלקו, אפילו יש לו ממון הרבה, הרי הוא עני, שאין לו כל תאותו, ומחזר להשלימה וכו'. עד כאן. וכן כתב בספר מנורת המאור (נר א כלל ב ח"א פ"א) כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת כה ע"ב) תנו רבנן איזהו עשיר, כל שיש לו נחת רוח בעשרו, ואין לך נחת רוח גדול מהשמח בחלקו, כמו ששנינו בפ"ד מפרקי אבות וכו'. עד כאן.

יתאוה למוכרח לקיומו

ד. ומכל מקום אין פירושו של דבר שלא יתאוה לשום דבר. כי מה שמוכרח לקיומו כן יתאוה אליו להשיגו, וכמו שכתב הרמב"ם ביד החזקה (הלכות דעות פרק ג הלכה ב) לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכו'. אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד. עד כאן לשונו. והרי שיתאוה להשיג את הדברים הצריכים לגוף. וכן כתב בשמונה פרקים (רפ"ד, ובהמשך בד"ה אבל מה שעשו) [וזו כוונתו בהלכות דעות (פרק ג הל' א) שכל דוגמאותיו שם הם דברים מוכרחים לקיום הגוף, ודו"ק] עיין שם. וכן כתב עוד במורה נבוכים (חלק ג פרק יב ד"ה המין השלישי). וכן כתב בנו בספרו המספיק לעובדי השם (פרק ההסתפקות) וזה לשונו, ועיקר ההסתפקות הוא שלא תהא הנפש תלויה בתענוגות העולם, ולא תשאף לדבר שאיננו בגדר ההכרח. עד כאן. והרי מדוייק מדבריו כי אל המוכרח תשאף. ועוד הוא לו (בפרק הפרישות ד"ה וכיון) שגם על המסתפק להתאמץ מעט כדי להשיג את ההכרחי למחיתו, וכך יוכל היות שיהא פלוני עשיר לבוש בגדי משי ואוכל מעדנים ומסתופף בארמונות, ועם זאת הרהו פרוש. במה דברים אמורים אם באים לו הנכסים הללו בלא כונה מצידו, כגון בירושה וכדומה, או בהתאמצות מועטת להשיג את ההכרחי, ואדון העולם זכהו בהצלחה יתירה. כמו שהעידה התורה על יצחק שזרע כדרך האדם, והלא הזריעה הכרחית למחית אנוש ונתברך בזריעתו. עד כאן לשונו. וכן כתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ד מ"א ד"ה שנאמר) וזה לשונו, כמו השמח בחלקו שאין רצונו אלא בכדי חיותו. עד כאן לשונו. והרי שכדי חיותו כן יתאוה. וכן כתב הכוזרי (מאמר שלישי סימן ה באורך). וכן כתב המסילת ישרים (סוף הפרישות).

דרך כבישת התאוה הגשמית

ה. המטרה והשאיפה אשר צריך להגיע אליה היא שלא יתאוה אלא כדי קיומו, ולכן יכריח שכלו את תאותו לכך. והדרך להגיע לידי מדה זו [אחר ההיתבוננות השכלית הנזכרת, שבהתאוות הרי שלא ישיג מטרתו, וישאר ריקן וחסר] היא דרך עבודת המדות, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ב) בשמנה פרקים (פרק ד) כי דרך כבישת המדות היא להטות עצמו לצד השני לתקופה, ואחר כך ישוב לאמצע. כלומר שתקופה יקצין עצמו שלא יקח גם ממה שגופו צריך, כגון על ידי צומות, או שיאכל רק פת ומים וכדומה, ואחר תקופה זו כל אחד לפי עינינו, ישוב לאמצע, ושוב יתאוה רק למה שנצרך לגופו. [ואורך זמנה, גם עד כמה יתפוס קצה שני, תלוי לפי גודל תאותו, ככל שהוא תאותן יותר, כך יאריך תקופה זו יותר.] וכמבואר ברמב"ם (שמונה פרקים פ"ד) שכן יעשה גם לענין התאוות, והיינו שיתפוס קצה תקופה, והרי שבבת אחת יטיל על עצמו כן. וכן כתב בספר המספיק לעובדי השם (פרק ההסתפקות) כי ההתכשרות המביאה לידי הסתפקות היא אכיפת הנפש למשמעת והרגלתה להצטמצם בדברים שבהכרח, ולהתרחק מן המותרות עד כאן לשונו. ועוד עיין אליו (פרק השקידה ד"ה ובשקידה) [אך שם דיבר על פרישות מוחלטת, ולכן מצריך לאט לאט ודו"ק.] ועוד עיין בספר ארחות צדיקים (בהקדמה).

ובספר מסילת ישרים (פרק טו) כתב דדרך קנין מדה זו היא בהתבונן האדם ויראה כי התאוה היא כזב מדומה, והרע בו אמת לאמיתה, וכגון תאות האכילה, היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו, שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה, וכיון שיצא מבית הבליעה וירד בבני המעים, אבד זכרו ונשכח כלא היה. והשבע מאכילת ברבורים אבוסים, או מפת קבר, הוא שבע באותו אופן בדיוק. וכל שכן אם ישים אל ליבו החלאים הרבים היכולים לבא עליו מחמת האכילה. ולפחות הכבדות שחש אחריה, והעשנים המהבילים את שכלו. ומאידך לא ישים מושבו בין התאוותנים ובעלי הכבוד, כי אז ימשך לכך. וסיים כי יש ליזהר שלא לקפץ ולדלג אל הקצה האחרון במידת ההסתפקות ברגע אחד, כי זה ודאי לא יעלה בידו, אלא יהיה פורש והולך מעט מעט. היום יקנה קצת ממנו, ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בו לגמרי, ויעשה אצלו טבע ממש. עד כאן תורף דבריו. וכן ינקט את שיטת הפנקס הנזכרת לעיל, שהרי השגת אי התאוה כמותה ככל השגת שאר מדות, והארכנו בפרטי שיטה זו לעיל (שער המדות חלק המוסר סימן ד) קחנו משם ואין צריך לכפול.

וככל האמור כן כתב המכתב מאליהו (ריש ח"א) שמאחר והקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, הרי שבהסירם יהיה היכי תמצי להנות מהעולם. אולם אדם ללא פעולה, בלי אמבציה ואנרגיה, ללא חיוניות, אינו נקרא חי, וכפי הזקנים וכי חיים יש להם, הלא קרובים הם לדיכדוכה של נפש. ועל כן אין שום אושר גשמי, רק אושר רוחני. העשיר ברוחניות הוא מאושר ולא אחר. עד כאן דבריו. ועוד שב והניף ידו בח"א (קונ' החסד פרק ח) וביאר שתיקון התאוה היא השמח בחלקו. ובהמשך (פרק ט) כתב, כי הדרך להגיע לכך היא על ידי נתינה לאחרים. ויעשה כן תחילה שלא לשמה, שיעורר רחמיו לצרכי הזולת. ואם זה לא יספיק לו כדי לתת לאחרים, הרי שיעורר גם את חיובו ושכרו בעולם הבא, ואחר המעשים ימשכו הלבבות. ועוד כתב (פרק י) שאת השאיפה הרעה לתאוות, ימעט על ידי רעבון, ואז יבוא לבטולה. עד כאן תורף דבריו. וזה כאמור. ובאמת כי דבר זה צריך אריכות, אולם אין זה מקומו כאן, ועוד חזון למועד נקי נדר.

דרך שניה להשגת השמחה

ו. ועתה נפן אל הדרך השניה להשגת השמחה, שהיא קצרה וארוכה. והיא שיתבונן האדם על רוב חסדי השם שעשה ועושה עמו, והיינו הן בפן הגשמי, על כל אשר עשה השם עמו כדי לקיימו ולהטיב עמו, והן בפן הרוחני והם התורה והמצוות שנתן השם לנו כדי להטיב לנול הימים. וככל שיעמיק חקר ויבחין בפרטי החסדים, כן ישמח יותר, ויודה ויהלל להשם הגדול והנורא וילך שמח לבטח. וראה בספר חובות הלבבות (בהקדמת שער עבודת האלהים) בחיוב ההודאה לבורא עולם על חסדיו שעמנו, ובהתבוננות בחסדי השם שעמנו (עיין שם באורך), והביא דוגמאות רבות. ועוד שם (פרקים חמישי שישי). ועוד עיין לו (שער חשבון הנפש פרק ג, ובפרט בד"ה והארבעה עשר) שהשם אוהבנו ועושה עמנו חסדים ועם אבותינו, והרי שירגיש מיד תאוה להחזיר לו מכנגד אהבה. וכן שם (ד"ה והתשעה עשר) ועוד (בשער אהבת השם פ"ב). ועוד ראה בספר מעלות המדות לרבנו יחיאל והוא חד מן קמאי שכתב כן (במעלה השניה עמ' לז) עיין שם.

תודה על כל נשימה ונשימה

אפשר להגיע לשמחה אפילו בהתבוננות על פרט גשמי אחד שהשם נתן לנו. וכגון להודות להשם על כך שהלב פועל, על שהנשימה עובדת, שהאצבעות זזות, שכשקמת בבוקר יכולת לעמוד וללכת וכו' וכו'. כי מי אמר שהלב צריך לעבוד, לך נא ראה כמה אנשים הלב שלהם שבק חיים, כמה אנשים שוכבים במחלקות לב בכל העולם, כמה אנשים חולים במחלות לב. ושלי תודה להשם, הלב עובד כבר כך וכך שנים, בלא הפסקה, בכל עת, ובכל שעה, בלא שום פיספוס, בלא שום קלקול, הודו להשם כי טוב. וכך שנינו בילקוט שמעוני (ח"ב תתפט) כל הנשמה תהלל יה, שעל כל נשימה ונשימה חייב להודות. (הביאו הפלא יועץ (ערך אהבה לקדוש ברוך הוא ד"ה ואם עברו)). הנה אחותי מרת דפנה עליה השלום נפטרה בקיצור ימים ושנים בגיל 35 מהמחלה הנוראה, וזכורני שכה התאוותה להמשיך לחיות על אף כל התרופות והטיפולים הקשים. פעם ליוותי אותה לבית החולים, לצורך בדיקות רפואיות שהיתה עוברת כל שבוע. כשחזרתי לביתי בסוף היום, הייתי מותש פיזית ונפשית, רק מההליכים הביוקראטיים והנהלים, אי אפשר לאמוד את הפחד מפני תוצאות הבדיקות, אי אפשר לאמוד את כל הסבל הנפשי שעוברים רק מבדיקות שיגרתיות במחלה קשה בבית חולים, וקל וחומר הטיפולים הקשים, המצב הנפשי הקשה מחוסר יכולת לתפקד בבית, ולנהל אותו, להזדקק לעזרתם של הקרובים והשכנים, ולעמוד מול מבטם השואל של הילדים הקטנים, זהו סבל בל יתואר. וזכורני שכשליוותי אותה לבית החולים בהגיענו אל שעריו אמרה לי משפט שיצא מעומק ליבה ויחרט בזכרוני כל ימי "אתה יודע, כבר אין אני מתפללת להשם שירפא אותי, אני מתפללת להשם שיתן לי חיים, גם עם המחלה". המשפט הזה הכה בי, איך היו לה כוחות נפש לסבול חיים שכאלו, ולבקש לחיות אותם. הרי זה מלמד על תאות החיים כשלעצמם. איזה חסד גדול השם עושה עמנו שנותן לנו חיים, והרי מי שיתבוננן על כך רק על זה שהוא חי, אפילו אם יש לו מחלה קשה חס ושלום, הרי שעליו להודות ולשמוח בחייו, והרי אם היו מודעים לאחותי עליה השלום כי תפילתה התקבלה ותזכה לאריכות ימים עם המחלה, ועם כל המכאובים, היתה ששה ושמחה כל הימים כפי שכך התפללה להשם שיהיה.

התבוננות הכוזרי

ז. וכן כתב בספר הכוזרי (מאמר שלישי סי' יא) כי יראה האדם שכל אבריו נשמעים לרצונו והאדם כלל לא יודע את דרכי פעולותיהם איך הם פועלים. וכגון כשאדם קם, הרי כל אבריו מפנים תנועותיהם, ומסתובבים נמתחים ומתקווצים מאות גידים, וכן אלפי שרירים נמתחים ונרפים, על פי אלפי ההוראות שהמוח שולח לכל אחד ואחד מהם באלפית השניה, על זה להמתח ועל זה להתכווץ, כל אחד כפי צורכו המדוייק, והאדם כלל לא יודע מכל זאת, רק חושב לקום, והנה המוח וכל מערכות הגוף על אלפי פרטיהם פועלים ממילא. וכן על זה הדרך כשירצה האדם ללכת, או לשבת, ושאר מצבים, מערכות הגוף פועלות מאליהם, אלפי אלפים של חלקים, פעולות והוראות נעשות מאליהם. וכן באברי הדיבור, אין צריך לומר באיש גדול אשר יודע שהוא מדבר, אלא אפילו תינוק אשר מוציא אברות, ומעתיק מילים, ואינו יודע שהוא מדבר על ידי הלשון, הפה, והגרון, הרי מערכת הדיבור שהשם מפעילה היא נפלאה ביותר, כל אבריה ומיתריה פועלים בהרמוניה נפלאה, והאדם כלל אינו יודע איזה אבר, ואיזה מיתר פועל. ומי אמר שכל זה צריך לפעול ולעבוד, רק רצון וחפץ השם מפעילם. ראה כי שונה הבריאה מאומן המייצר כלי, וכגון אומן שייצר אבן רחים, הרי שבסיימו מלאכתו ילך לו האומן והכלי נגמר, ומוכן הוא לעשות מלאכתו. מה שאין כן מעשי הבריאה, אילו השם יסלק ממנה השגחתו והנהגתו רגע אחד, הרי שיפסד העולם כולו. השם בורא האברים, ונותן להם את הכוחות, וממשיך להם חיות. [וכן כתב בספר נפש החיים (שער א פרק ב) שהאדם בונה בנין ומסתלק ממנו. מה שאין כן הקדוש ברוך הוא משעת הבריאה בכל עת ובכל שעה משפיע חיות לה, ואילו יסלקה רגע אחד, כרגע היו כולם לאפס.] ומי שישית ליבו לדבר זה, הרי הוא לעולם כאילו השכינה עמו, בהיות ובכל תנועותיו חושב בפועל השם ומעשה ידיו. וכן על זה הדרך בשאר מערכות הגוף, הנשימה, הלב, הכבד, הכליות וכו' וכו', ובכל שאר הבריאה, הכל פועל ברצות השם, ומי אמר שכך צריך להיות שכך צריך לקרות. עד כאן תורף דברי הכוזרי. והרי המתבונן בכך יהיה שש ושמח כל ימיו, ויודה וישבח לאל נורא עלילה, על כל החסדים שעושה עמנו.

חוסר שימת הלב לפי שהתרגלנו

והסיבה שאנו לא מבחינים בכל הטובות והנפלאות אשר עמנו, היא לפי שנולדנו תינוקות בלא שכל, וגדלנו לתוך הטובות שהשם משפיע עלינו, כך שמחמת ההרגל אין אנו שמים לב שאנו מקבלים טובות. וכמו שכתב בספר חובות הלבבות (פתיחת שער הבחינה) וביאר זאת במשל לתינוק שמצאו איש חסד במדבר, וחמל עליו ואספו אל ביתו, וגידלו והאכילהו והלבישו, ונתן לו כל טוב, עד שגדל ונהיה לאיש. ושוב שמע איש החסד הזה על אסיר מעונה בעינויי רעב וערום ימים רבים, ונכמרו רחמיו עליו, והלך ופייס את שר בית הסוהר שישחררו, ואספו אל ביתו, והטיב לו רק מקצת מן הטוב שהטיב לראשון. והרי שהאסיר יכיר טובה ויודה לו יותר מן התינוק שגדל בטובה, מפני שהטיב עמו בשעה שידע את גודל החסרון שחסר היה הוא, מה שאין כן התינוק לא הבין את הטובה כשנתנו אותה לו. [ועוד ביאר שלא שמים לב לטובות השם יתברך מפני הרדיפה אחר תאות העולם הזה. ומפני הרעות שבאות על בני האדם, עיין שם.]

ח. ועל כן על כל אחד לשים ליבו אל הטובות אשר השם נותן לנו. וראה כי מי שנפל למשכב במחלה קצת מסובכת וחשש לחייו, ושוב התרפא, איזו שמחה שמח ומודה להשם. והרי אנו שחיים ונושמים והכל עובד כשורה וכראוי, לא כל שכן שיש לנו לתת הודאה לבורא העולם. וכן כתב הרה"ג רבי יהודה ברכה שליט"א בספר שמחת יהודה (ח"א פרק יז) וביאר זאת במשל לאדם שחש כאבים בחזהו ועל כן יעץ לו הרופא לעשות צילום חזה, והנה תוצאות הצילום מורות על אסון גדול, וברור שגידול נמצא בחזהו. ועל כן מיד מפנהו הרופא המטפל לבית החולים, ואחר הבדיקות הודיעו הרופא האחראי כי אמנם גידול הוא, אך מכל מקום אינו ממאיר, ודי בניתוח קל כדי לרפאו. וכששמע זאת החל לרקד מרוב שמחה, ברוך השם שאין זו המחלה הידועה, ודי בניתוח. והרי שמי שאין לו גידול, לא ממאיר ולא שאינו ממאיר, ואינו זקוק לניתוח כלל, ולא להרדמה, ולא להחלמה, אלא הולך הוא בריא וחזק, לא כל שכן שצריך לרקוד ולשמוח לפאר ולהודות לבוראו. עד כאן דבריו. וכך שמעתי באומרים לי על מעשה באיש אשר בחצייתו את הכביש הגיחה לפתע מכונית ופגעה בו, ובחסדי השם לא אירע לו דבר. ועל כן למחרת עשה קידוש בבית הכנסת. ואיש משכיל ונבון ביום שלאחריו גם כן עשה קידוש בבית הכנסת, ולשאלת רבים על שום מה ולמה עשה קידוש, ענה כי גם אני בחסדי השם עברתי את הכביש, והודו להשם כי טוב, וחסדו גבר עלי בכפל כפלים וכלל לא דרסה אותי שום מכונית. ועל כן כדי להודות ולהלל להשם יתברך, הנה גם אני עורך קידוש.

וכגון ראה אנשים שאין להם ילדים, כמה סובלים וכמה טורחים, כמה ממון מוציאים ורפואות נוטלים, ולואי שיזכו לזרע של קיימא. ומי שיש לו ילדים, לא קל וחומר שצריך להודות. וכן כל פרטי גידול הילדים, כי רק כשחס ושלום משהו לא עולה כשורה, אז שמים לב שבעצם אנו עטופים בחסדי השם, והכל השם נותן לנו מידו הטובה והרחבה, ועלינו להודות על כך. והרי שזו אמת לאמיתה, תודה להשם על כך שהכל עובד שהכל פועל, הכל מצליח. והלא הכל מצליח פירושו של דבר שאלפי ורבבות פרטים מצליחים לך, והרי כל חלקי הגוף פועלים, ולך ראה בבית חולים כמה מחלקות יש, ובתוך כל מחלקה כמה סוגי מחלות ישנם, ובמקרה חס ושלום שאצבע אחת לא מתנועעת, וקל וחומר אבר פנימי, וקל וחומר אבר מהותי, כמה אנשים טורחים בשביל כך, כמה ממון מוציאים על זאת. וכן כל אלפי חלקי הנפש פועלים כשורה, וכן אצל האשה, הילדים, ההורים, האחים וכו' וכו', הלימודים, הפרנסה, שלום בית. כל המתבונן יראה עוד ועוד חסדים, שכל אחד ואחד מאלו החסדים הוא קריטי כל כך, ובלעדיו חייו אינם חיים. ואנו מקבלים אותם בפשיטות ובלא שימת לב, ובלא הודאה לבורא העולם אשר מגישם לנו על מגש של כסף.

סימן ג - פרטים נוספים להשגת השמחה

שמחה וזריזות חברים

א. עוד סיבה העומדת בפני עצמה, אשר מבחינה שכלית מחייבת להיות בשמחה, היא העובדה שהשמח משיג את מטרותיו, ואילו העצל לא. כי מי ששמח ומאושר, הרי שבכל אשר יפנה ולאו דוקא בעולם הרוחני, אלא בכל תחום שיהיה, כששם לו מטרה, הרי שביכולתו להגיע אל המטרה וליישמה, וכגון אם החליט לסיים ששה סדרי משנה, משנה ברורה הלכות שבת, מסכתות שונות, וכל כיוצא בזה, וכן בהחלטות גשמיות אם החליט לרכוש מקצוע כל שהוא, תואר אקדמי וכדומה, כל מטרה שיציב לפניו, הרי שיש לו את הכלי להשגת המטרה. אך העצב לא יוכל ולא יצליח, ואם יצליח, הרי שזה יהיה בקושי רב, לפי שהעצבות והעצלות חברים, תמיד הולכים יד ביד, וכובד ומשא הדבר על העצל, הוא גדול שבעתים. ומאידך גיסא השמחה והזריזות חברים, והרי שהשמח כל טורח יהיה עליו כמשא קל, וישאהו במהרה ובקלילות. צא וראה כשאתה עצב כמה זמן לוקח לך לפתוח את הספר, והלימוד נסרך בעצלתים, וללא סיפוק. ואילו כשאתה שמח ההפך. והרי שהשמחה היא יסוד להצלחה בכל תחום, ובפרט בעבודת השם, כי השמח עובד השם בקלילות ובהנאה, ומגיע להשגות גבוהות ונפלאות. ואילו העצב, עבודת השם עליו היא לו למשא, והרי שהיא קשה עליו, וגם לא יגיע רחוק בעבודתו. וכן הוא בכל תחום, אשה עצבה לא מנהלת את עניני הבית, ערמות הכלים נאספות והבית חסר סדר ונקיון. ואילו אשה שמחה, הבית מבריק, והכל מתופעל עם מרץ נעורים.

יסוד זה נמצא כבר בראשונים שכן מבואר ברמב"ם (הל' דעות פרק ב ה"ז) וזה לשונו, לא יהיה בעל נפש רחבה ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה. עד כאן לשונו. והרי שהעצבות והבטלה הולכות יד ביד. וכן כתב רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ב סימן ט) קוצר הנפש מונע ממלאכת שמים וכו', גם כי יזקין האדם מאד, אל יהי על עצמו למשא, ואך בכל שנותיו ישמח, למען לא יאבד אחת משנותיו, ולא יאבד בעבודת הבורא. עד כאן לשונו. וכן מבואר בספר ארחות צדיקים (שער הדאגה) שהעצבות היא שורש פורה אל העצלות ומחסרת מעבודת הבורא, וזה לשונו, הדואג על עולם הזה, הוא רחוק מאד מן התורה והמצוות והתפילה. לכן יחוש מאד לתקן המדה הזאת, להסיר אותה ממנו. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד (שער השמחה ד"ה ועתה, ובד"ה אמנם). וכן כתב בספר מנורת המאור (נר ב כלל ח ח"א פ"ב) העצב אינו יכול לכוון בתפילה ולהעמיק בדעות פנימיות, וכדאיתא בשבת (ל ע"ב) שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו'. עד כאן. וכן כתב המהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב שער ד) העצבות גורמת מניעת העבודה ובטול עסק התורה וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את השם. והוא שער התחלת גרוי והסתת היצר הרע גם אם הוא צדיק, בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה וכו'. עד כאן לשונו. (ועוד ראה לו בחלק א שער ב). וכן כתב הגר"א (על משלי טו,יג) מי שלבו עצב, הרוח שלו נכאה. פירוש שבורה וקצר רוח, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל. עד כאן לשונו. וכן כתב המסילת ישרים (זריזות פרק ז) כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחזק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת אבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה, וזה דבר שהנסיון יעידהו. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר עלי שור (ח"א פרק הזריזות בעמ' שכו).

וכן כתב באורך בספר והיית אך שמח (פרק א כי) העצבות גורמת רפיון ואי הצלחה. וראה אליו (עמ' 45) בשם הגר"מ שפירא זכר צדיק לברכה שהשמחה היא צמיחה, ועל כן שורש המילה שמח, קרוב לשורש צמח, לפי שאותיות ש' וצ' מתחלפות. ועל כן חכמינו זכרונם לברכה בעירובין (ג ע"ב) אמרו, כל אמות באמה בת ששה, אלא הללו שוחקות והללו עצבות. עד כאן. ופירש רש"י אבות כלאים מודדים בטפחים גדולים, ושל סוכה ומבוי עצבות, מצומצמות לחומרא. עד כאן לשונו. הרי ששמחה היא התרחבות וריבוי, ועצבות צמצום ומיעוט. וזהו גם לשון המשנה בשבת (דף קמז) ואין מעצבין את הקטן. ופירש רש"י, לשון ידך עצבוני, שמתקנים ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו כמידת צלמו. עד כאן. הרי שמעצבין היינו צמצום המקום. וכן היא הטיית הלשון צר, צורר, מיצר, דהיינו צמצום ההיפך מהשמחה שהיא התרחבות והתפשטות. וראה עוד מה שכתבנו לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף א בסוף ההערה).

והרי כל מי שרוצה להצליח בכל תחום שיהיה, ובוודאי שבעבודת השם יתברך, מוכרח שיהיה שמח ומאושר, ולא עצב ומדוכא, כי השמח יפעל ויצליח, יסמן לו מטרה, ויצעד לעברה, וגם יכול יוכל לה. ואילו העצב, גם אם יסמן מטרה, הרי שבדרך כשול יכשל לא יצליח ויתיאש, וגם אם יצליח, הרי שיעלה לו זה בקושי רב, ובמאמצים עצומים, וגם הצלחתו תהיה בצמצום.

שמחה בריאות

ב. כל אחד רוצה חיים ארוכים, ובריאות הגוף. כמה אנשים מוכנים לשלם עבורם, את כל ממונם כפשוטו יתנו כדי להשיג בריאות ואריכות ימים. והרי מקרא מלא דיבר הכתוב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב,ד), וראה נא כמה אנשים משלמים עבור ניתוחים, עבור טיפולים רפואים, הרי את כל ממונם ויתרה ממה שיש להם, יכנסו וישקעו בחובות, ואף שאין להם שום ידיעה מנין ישלמו אותם, והלא פקוח נפש דוחה את כל התורה, והדברים פשוטים וכל אחד יודע זאת על עצמו ועל אחרים. והרי שאם יבא לפנינו איש נאמן וישר, אשר יודעים אנו את מהימנותו, ויודעים אנו שדבריו כנים, ויודיע לנו שישנה באמתחתו תרופה ושיקוי פלאי, אשר כל שותה מן משקה זה כפית ליום, מובטח לו חיים ארוכים, ללא חולי ומכאוב. הלא כמה אנשים ירוצו וישלמו עבורה, את כל ממונם יתנו תחת משקה כסום זה. והרי אם כן בבן אנוש, על אחת כמה וכמה במלך מלכי המלכים, אשר נותן לנו תרופה אשר עונה על הצרכים הנזכרים, ואומר לנו כי יש בה אריכות ימים ובריאות, הלא בדברי מלכו של עולם אין כל פיקפוק, ובוודאי שהדברים כפשוטם. וקל וחומר אם התשלום עבור תרופה זו הינו מזערי ולא יקר, אם כן כמה נרוץ לקנותה ולהשיגה. וקל וחומר אם בהשיגנו תרופה זו גם עצם חיי חיותינו יהיו נעימים ומוצלחים יותר. והנה אומר לנו החכם מכל אדם ברוח קודשו (משלי יז כב) לב שמח ייטיב גהה. עד כאן. ופירש הארחות צדיקים (ריש שער השמחה) כי השמח יאירו פניו וזיוו מבהיק וגופו בריא ואין זקנה ממהרת לבא עליו, כמו שנאמר לב שמח ייטיב גהה. עד כאן לשונו. והלא שפתיו ברור מללו, כי לב שמח יהיה בריא ויאריך ימים. וכך פירשו במקום זה הרלב"ג ובמצודת דוד, שהשמחה היא בריאות הגוף. וכן הוא במשלי (יג,יב) תוחלת ממושכת מחלה לב, ועץ חיים תאוה באה. עד כאן. והיינו שמי שמתאוה לדבר זמן רב, ותאותו לא מתמלאת, הרי שגורם הוא חולי. ומי שתאותו נשלמת מיד, הרי היא עץ חיים. וכפי שביארו כן האבן עזרא והרלב"ג והמצודת דוד והמלבי"ם במקום. והסברא פשוטה, וכפי שרואים בצד השני, במי שהעצבות היא לחם חוקו ומנת יומו, הרי שמזדקן מהר, הבט ימין וראה על אנשים ששיכלו בן יקיר, איך הלבין שערם תוך שנה, ובבת אחת הזקנה קפצה עליהם. וכן על שאר צרות ודאגות לא יבואו ולא יהיו. וכך כתב הארחות צדיקים (שער הדאגה) כי הדאגה ניכרת על הפנים, ומכלה הלב, והיא חולי הגוף. עד כאן. וכך שנינו במשנה במסכת שבת (דף קמא ע"ב) נוטל אדם את בנו והאבן בידו. ובגמרא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. ופירש רש"י, שאם לא יטלנו יחלה. עד כאן לשונו. וכך נפסק בשלחן ערוך (ר"ס טש) כלשון רש"י הנזכר לעיל, והרי הצער מביא חולי.

וכן כתוב במשלי (יג,יב) תוחלת ממשכה מחלה לב, ועץ חיים תאוה באה. וכפי שביארו שם המפרשים, שהשגת תאותו היא עץ חיים, ותוחלת ממושכת, היינו ציפיה אל התאוה ללא הגשמתה, היא מחלת לב. והרי בואר לעיל (שער השמחה חלק המוסר סימן ב) שהמשיג תאותו הוא השמח, ודרך השגת התאוה הגשמית היא רק השמח בחלקו, והשגת התאוה הרוחנית בעבודת השם, וזה יהיה שמח ומאושר, ואז יקויים בו שיהיה עץ חיים כי תאוה באה. ושמא זו כוונת הפסוק (תהלים לד,יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. עד כאן. וביארו האבן עזרא והרד"ק במקום, שמדובר על אריכות ימים כפשוטו. והתנאי לכך הוא מניעת כל חלקי הדיבור האסורים ובקשת השלום ורדיפתו, והרי כל אלו מביאים את האדם לאושר, ולכך שלא ידע מכאוב וצער מבני אדם, והרי יהיה שמח, ועל כן ממילא בריא. וכן הוא במדרש ויקרא רבא (טז,ב) ובמדרש שוחר טוב (נב,ב) והביאום גם הארחות צדיקים (שער לשון הרע ד"ה עבור אשר) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צו) מעשה באדם אחד שקרא ברחוב מי רוצה סם חיים. באו כל העולם לקנות. הוציא ספר תהלים והראה להם מה שכתוב בו, מי האיש וגו'. וכן כתב בספר העיקרים (מאמר שלישי פרק לד) גבי עבודת השם ביראתו בשמחה, שעל כך אמר שלמה (משלי י) יראת השם תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה. עד כאן. והיינו שהעובד מיראת השם בשמחה, זוכה לאורך ימים. עיין שם.

עול הבית

ג. עוד פרט חשוב אשר ההתבוננות בו יכולה לשנות שעות רבות של לחץ כעס ועצבות, לשעות של שמחה ועונג עילאי, היא ההתיחסות לילדים ולאשה. כי כשאדם מסתכל ומתבונן על רגעים יפים מהחיים הגשמיים, הרי שהתמונות שעולות וצצות מן הזכרון [מלבד הרגעים הגדולים כמו חתונה לידה וכדומה שהם מתי מעט] הם תמונות של חיי משפחה רגילים לחלוטין, שיחה נעימה וכנה בלא לחץ, הנאה ממשחק עם הילדים, לקחת את הילד לגן, עצם ההליכה בנחת ובשלוה עם הילד, השיחה עמו, להרים ולחבק אותו, להשכיב את הילדים לישון כשזה קורה בנחת, אלו רגעים נפלאים. רק שבדרך כלל אין זמן, חייבים לרוץ עם הילד לגן, כי מאחרים לכולל, מאחרים למקום פלוני או אלמוני, חייבים להשכיב כבר את הילדים כי הערב צריך לעשות כך וכך. חייבים לסיים את השיחה, כי אני רוצה ללמוד, לעשות להספיק וכו'. והרי שעצם חיי המשפחה שהם אחת מההנאות המתוקות ביותר, לשוחח, להשכיב לישון, וכדומה, אנחנו מפסידים אותם כי ממהרים אנו תמיד לאותו דבר שיש לנו לעשות, והרי גם אם היו לנו ארבעים ושמונה שעות ביממה, היינו ממלאים אותם בעוד אלף דברים אחרים שחובה לעשות עכשיו, ומפסידים שוב את השמחה המשפחתית.

והרי שאם ניקח זאת לתשומת לב, ללכת עם הילד לגן יהיה דבר המשמח את הנשמה, וכן על זה הדרך לשטוף רצפה יחד עם האשה וכדומה. ופשוט וברור ההפרש העצום בין המטפל בילדים בשמחה ובהנאה, לבין כפי שבדרך כלל הם פני הדברים במרוץ החיים הכל נעשה בלחץ ובמהירות, הרי שחיי המשפחה יראו אחרת לחלוטין. וכפי שהקדמנו (בתחילת מוסר השמחה) כי כל האנשים משקיעים את כל חייהם בעמל רב רק כדי להשיג הנאה, והנה אנחנו בידים דוחקים את ההנאה עצמה הצידה, ובמקום להשקיע עוד עשר דקות בעת לקיחת הילדים לגן, בהשכבתם לישון וכדומה, והרי שאז עצם מעשים אלו יהפכו להנאה עצומה, אנו מעדיפים לחסוך עשר דקות, כדי להשיג מטרה אחרת שלמעשה תכליתה לשם הנאה אחרת שתבוא, אם בכלל תבוא בעת מימושה. כגון ללכת לעבודה כדי להריוח עוד כמה שקלים, בשביל שיהיה לי יותר כסף, ותכלית הכסף כדי להשיג הנאה. או כדי שאספיק לישון מוקדם יותר, או כדי שאספיק לנקות את השלחן, או לרוקן את האשפה וכו'. ומלבד שבואר לעיל שזהו שקר, ואין בדברים שכאלו כדי להשיג את האושר כי אם להרחיקו, גם לפי השקר הרי שהוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה, ובידים אנו מפסידים הנאה עכשווית נפלאה והופכים את לקיחת הילדים לגן וכדומה לצער ולחץ, בשביל להשיג הנאה הפחותה עשרת מונים. ומה גם שיש כמה ספקי ספקות לגבי ההנאה העתידית אם כלל תגיע, ואם תוספת של כמה פרוטות אלו נצרכים.

הכניסה לבית

ד. מה הפרש יש בין הנכנס לביתו כפי שבדרך כלל נכנסים הביתה, עם כל המטען שהצטבר במשך היום, עם כל הקשיים בלב, והציפיה והרצון למצא בבית פינה שקטה, או צלחת אוכל להשביע רעבון. ואז הילדים והאשה הם דבר המפריע לכך, וממילא איזו עוגמת נפש מתעוררת ממפגש זה. בפרט שהילדים והאשה המתינו לאבא כל היום כדי לספר, כדי שיעזור, כדי שישמע מה אירע ומה קרה. הלא האשה כל היום התמודדה בשביל הבעל, כי במוחה כל שעושה הוא בשביל הבעל, הלכה לעבודה בשבילו, בישלה בשבילו, ניקתה בשבילו, טיפלה בילדים בשבילו, [וגם יש אמת בכך שרוב מעשי האשה בבית בשביל הבעל. צא וראה כשהבעל לא נמצא תקופה, כגון אם נסע לחוץ לארץ לחודש, הרי שאז הבית מתנהל בעצלתים.] ועתה שהוא מגיע וכה רצתה שישמע את אשר אירע ואשר עשתה למענו, הרי שהבעל כה שקוע בעצמו וברצונותיו. ואם כן הם פני הדברים איך הבית יראה, והיכן השמחה שנעלמת במחי יד, או יותר נכון שנרמסת בידים.

ומאידך בעל שלפני כניסתו לבית מתכונן לשמח את כולם, והרי שאת בעיית הרעב אם מציקה היא, יפטור באכילת דבר מה קודם בואו הביתה. ונכנס הוא הביתה בהקשה על הדלת או בצלצול פעמון במנגינה, כך שכל המשפחה רק בשומעה מנגינה זו יודעת שאבא בא, נכנס הוא לבית בברכת שלום לבבית ושמחה, ומיד כל הילדים קופצים עליו, אבא בא אבא בא, נותן הוא את תשומת הלב לכל ילד מחבק ומנשק ומשחק עמהם. ואחר שקיבלו את תשומת הלב, גם לאשה אומר ערב טוב לבבי, ודורש בשלומה וענינה איך הסתדרה, ושדאג לה וכדומה, הרי שהבית כולו עולה על גל השמחה.

מנת העמל והיסורים והעונג נקבעות בראש השנה

ה. עוד פרט חשוב מאוד אשר חובה לידע אותו, והרי שהוא כלי עזר עצום להתמודדות עם קשיים, כתבו בעל הקהילות יעקב במכתב הנדפס באגרות קדש, והובא גם בספר עלינו לשבח (בראשית עמ' ע) וזה תוכנו, הנשים טועות טעות גדולה במה שחושבות שעל ידי שלא ילדו בנים מרובים יקלו מעליהן את עול החיים. כי באמת אין חילוק אם מטפלת בגידול שלושה ילדים או שבעה, כי כל מנת היסורים והסבל וכן מנת עונג החיים, הכל נגזר מן השמים בראש השנה, ואי אפשר להשמט מזה. שאם האדם ישתמט מאיזה עול המביא לידי סבל, יצמח תחתיו סבל אחר, ומנת סבלו לא יגרע ולא יוסיף, והרבה שלוחים למקום ברוך השם, כל מיני מחלות רחמנא ליצלן, דקדוקי עניות רחמנא ליצלן, בזיונות, קטטות ומריבות בין הבעל לאשתו, או עם שכניו, או שותפיו, לחץ של בעלי חובות, דכאון בלי שום טעם, אבידת החן, שיעמום, וכהנה וכהנה. ושום תחבולה בעולם, לא תגרע ולא תוסיף על מנת הסבל והיסורין, ומנת שמחת החיים והעונג שנגזר על האדם בשמים. ואם יקל לעצמו עול החיים, השם יודע איזה עול אחר יבוא תמורתו מיד, או אחר שנים. ואין לאדם לעשות שום תחבולות נגד סדרי החיים הטבעי שיסד הבורא ברוך השם. עד כאן דבריו. והרי לנו כי עול הבית ועול תורה ומצוות אינו עול שאדם נוטל על עצמו, אלא שבלא עול זה, יפול עליו עול אחר. וכפי שאומרים אנו בתפילה שאחר הלימוד, אני עמל והם עמלים וכו', כי אדם לעמל יולד, וכן הוא בסנהדרין (צט ע"ב) אדם לעמל יולד, זכה לעמל תורה, לא זכה לעמל דרך ארץ. והרי זה פשט חדש במאמר חכמינו זכרונם לברכה (אבות פ"ג מ"ו) כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול דרך ארץ. ועל כן ישמח האיש ביוצאי חלציו ולא ימאס בטירחתם ובעמלם, אלא יגיל ישמח ויודה להשם על שזכה ליסורים של עמל בנים, ולא חס ושלום יסורים אחרים.

ועתה הראני ידידי הרב ארז אלחרר שליט"א שכן מפורש בילקוט שמעוני (תהלים סי' תתנ) אמר רב ביזנא, אין אדם בעולם בלא יסורין, חושש בשנו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן. זה ער וזה ער, הוי אשרי הגבר וגו'. עד כאן לשונו. והרי לנו שאם נגזר על האדם כגון שלא לישן בלילות, אם יקבל על עצמו יסורין אלו בעבודת השם, ויעמול בתורה וידיר שינה מעיניו, הרי שכבר בבחירתו וברצונו קיבל את מנת היסורין אשר נגזרה עליו, ואם לא כן הרי שיהיו לו כאבי שינים, או כאבי עינים וכיוצא בהם, שעל ידיהם לא יוכל לישן בלילה. ושמעתי מי שסיפר על לילה של נידודי שינה מחמת בכי התינוק. וענוהו אמור תודה שאתה קם בשביל התינוק שלך, תאר לך שהיית חס ושלום צריך לקום בגלל דברים אחרים, מחמת שהשכן מפריע או בגלל חולי חס ושלום, והרי שכיוונו לאמת. ושוב ראיתי שכן כתב בספר כיצד מתמודדים (שער ו עמ' רטו) ושכן הוא גם בבראשית רבה (פרשה צב) וזה לשונו, אמר רבי אלכסנדרי אין לך אדם בלא יסורים, אשריו לאדם שיסורים באים עליו מן התורה, שנאמר ובתורתך תלמדנו. עד כאן לשונו. ושהקריינא דאיגרתא (ח"ב סי' כז) הביא מדרש זה, וביאר כאמור, שמנת היסורין נגזרת מן השמים לכל אחד, ואי אפשר להנצל מכך, אשרי מי שהיסורין באים עליו על ידי עסק התורה והמצוות, ואז כל היסורין המה זכות עצומה ונוראה, שסובל בעד כבודו של הקדוש ברוך הוא, ותורה וקדושה, ואילו יזניח חס ושלום עבודת הקודש, אזי היסורין לא יעברו ולא יפחתו, ואז המה צרות צרורות ללא תועלת. עד כאן דבריו.

סימן ד - כאשר קורה דבר המצער

א. עד כה עסקנו ודיברנו כיצד להגיע אל התנאי הראשון של השמחה, והוא שיתמלאו רצונותיו. ועתה נעסוק בתנאי השני של השמחה והוא שלא יארע לו דבר המצערו. ולכאורה פרט זה אינו תלוי באדם כלל וכלל, כי אם ברצון השם. ואם כן כל שיש לעשות לגבי פרט זה, הוא רק להתפלל אל השם שלא יארע לו דבר שיצערו. אולם באמת זה אינו נכון, ורוב רובם של הדברים שקורים לאדם ומצערים אותו, תלוים באדם עצמו, ואפרש את שיחתי, בעזר צורי וגואלי.

הכל פסיכולוגיה

נפתח בשאלה קיצונית לצורך הבהרה, האם חשיבה על מוות היא דבר המעורר עצב, או שמחה. לכאורה פשוט שעצב. אך הנה חכמינו זכרונם לברכה מורים לנו שיש אנשים אשר להם דרך חשיבה שונה, כי יש רשעים שבחושבם על המוות מגיעים למסקנא הפוכה והרי לך הגיגי מחשבתם ורוח מבינתם ומסקנתם אכול ושתו כי מחר נמות (ישעיה פרק כב). ורואים אנו כי אותה מחשבה גורמת לאנשים שונים מסקנא הפוכה, לזה עצב ולזה הוללות. וכן הוא גם על דרך הקדושה, כי שני אנשים הקוראים ספר על אדם שנפטר בקיצור ימים ושנים, הרי שהאחד שוקע בדכאון, והשני להיפך מסתכל על חשיבות החיים עצמם, ואומר ברוך השם אני חיי ונושם, וכל מערכות גופי פועלות, והרי לא לעולם חוסן, אבה אנצל את הזמן ואעבוד את השם ביתר שאת וביתר עז. ולמעשה זו דרך חיים על כמעט כל צעד ושעל, האם להיות אופטימי או להיות פסימי, האם בכל דבר לראות את חצי הכוס המלאה, או את חצי הכוס הריקה. הבחירה לראות דברים באור או בחושך, היא בחירה שהאדם בוחר, והיא מובילה את חייו אם לשמוח או להעצב. וגם חשיבה זו ניתנת לשינוי על ידי חשיבה והתבוננות.

שני אנשים ישנים ברחוב בתוך שק שינה, האחד נהנה בלא גבול, והשני שרוי בדכאון עמוק. ההפרש ביניהם הוא בחשיבה, זה נמצא בטיול בחיק הטבע, והרי אפילו כשמתעורר מחמת שלא נוח לו, כי קר או כי עקץ אותו יתוש, מכל מקום תיכף ומיד נרדם עם חיוך על שפתיו. וזה שאין לו קורת גג מעל ראשו, ולכן ישן ברחוב בתוך שק שינה, הרי שכל כולו הוא שק של יגון ואנחה, והרי מצד האמת שניהם נמצאים באותו מצב גופני בדיוק וראה את המרחק ביניהם. וכן שני אנשים הולכים במדבר, זה שמח וזה עצב עצבות עמוקה, איך יתכן, פשוט זה בטיול, וזה נאבדה לו הדרך. הרי שההתיחסות אל דברים והחשיבה עליהם, משנה לחלוטין את ההרגשה הפנימית, כיצד להתמודד במצב זה. ואם נשכיל לפרש את מאורעות החיים בצורה נכונה, הרי ששוב מאורעות החיים יהפכו לדברים משמחים ומחזקים, ולא מדכאים ומייאשים, כל קושי יהפך לאתגר וחויה, ולא ליאוש ונפילה, הרי אלו שבטיול שמחים בכך שהטיול קשה ומאמץ, שמחים בכך שצריכים לעלות על הרים רמים, לעבור בקעות, ולצלוח נהרות וכדומה. והרי שהקשיים הם להם אתגר והנאה, ולא קושי יגון ואנחה. כך אם נסתכל על החיים בצורה נכונה, הרי שהקשיים הם התגרים ונסיונות מהבורא יתברך. כשדבר לא הצליח או נפל לטמיון, אף אם נעשה עבורו טורח רב, והושקע למענו עמל וממון רב, הרי אם עיניו בראשו, יאמר מאת השם היתה זאת, ודכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. ואם כסיל הוא, הרי שישקע בדכאון ויקונן על מר גורלו, ויטען שוב המזל הגרוע שלי, תמיד קורים לי כל הדברים הרעים וכדומה. אל היסורים אם באו חס ושלום, יסתכל בעל השכל שהם כפרת עוונות, אשר מנהיג הבירה הביאם עליו בכוונה מכוונת, ושהוא שאין חכם כמותו יודע מה שעושה, ואם איש נבון וחכם הוא הרי שישמח בהם. לגדל ילדים, האם יאמר אשרי שזכיתי, או אוי לי כי עונתי, תלוי בהסתכלות הנזכרת לעיל. וכן על זו הדרך בכל דבר ודבר, האם לשקוע בעצבות או לשמוח מפני המאורעות הסובבים אותנו, תלוי הדבר בהסתכלות על הדברים, אם באור חיובי או שלילי, וכלל זה נתון בידיו של כל אחד ואחד.

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה