אור ברסלב
שלחן ערוך המדות - א שער השמחה - הלכה

שלחן ערוך המדות - א

שער השמחה - הלכה

שער הכעס - מוסר

סימן א - השמחה התמידית והשמחה במצוות

חיוב השמחה התמידית ובמצוות

א. השמחה חיובה מן התורה [ודבר זה לא נודע בשער בת רבים, שהוא חיוב תורה ממש, כשאר מצוות עשה של התורה.] והיא נחלקת לשני חלקים, החלק הראשון הוא חיוב שמחה תמידית, ועל ידה יכול לעבוד את השם באמת, מה שאין כן השרוי בעצבות, עבודת השם קשה עליו. והחלק השני הוא חיוב שמחה במצוות, והיינו שבעת קיום המצוות יעשם בשמחה ובטוב לבב, על שזוכה לעשות את רצון השם, ומאהבתו אל השם, ולא יעשם כמצות אנשים מלומדה.

שמחה תמידית, והשמח בחלקו

א. א. השמחה חיובה מן התורה מדכתיב והלכת בדרכיו, וכדכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"א ה"ד) הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעת ודעה מכל דעות שיש לאדם וכו', כיצד לא יהיה בעל חמה וכו' ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. ע"כ. ושם (הל' ה) ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנ' והלכת בדרכיו. עכ"ל. וכן הוא לו (פרק ב ה"ז) לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן, אלא שמח. כן אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק, ולא עצב ומתאבל, אלא מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות וכו'. עכ"ל. [ומצינו שמדת ה' יתברך השמחה כדכתיב (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו. וכן בישעיה (סב ה) ישיש עליך אלהיך וגו'. ועוד (משלי יג) אור צדיקים ישמח. ושנינו (חגיגה יב ע"א) דשמחה זו היא של הקב"ה ששמח כשראה אור הגנוז לצדיקים.] ובהמשך וכן לא בעל נפש רחבה נבהל להון, ולא עצל ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה, מעט עסק ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו. עכ"ל. והרי שכאן הוסיף פן נוסף של שמחה והיא השמח בחלקו. וראה לעיל (שער המדות חלק ההלכה סימן א ס"א) שכן מנו מצות עשה דוהלכת בדרכיו כל הראשונים. וכ"כ רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ג סי' יא) חיוב שמחה משום השמח בחלקו שלא יהא דואג ומיצר כל ימיו, ויעבור כל מה שיצוה הבורא מן השמחה במה שחננו, כמו שנאמר ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך. עכ"ד.

שמחה בעשיית המצוות

ב. עוד חלק אחר בשמחה הוא חיוב לשמוח בעשית המצוות, וכדכתב הרמב"ם בסוף הלכות לולב (פ"ח הט"ו) וז"ל, השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב ללב. עכ"ל. ושפתיו ברור מללו שהוא חיוב גמור ד"ת. ועוד כ"כ בהל' יו"ט (פ"ו ה"כ) לגבי ושמחת בחגך וז"ל, כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה מצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והשכרות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, הא למדת שהעבודה שמחה, וא"א לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות. עכ"ל. ולהמבואר לו בהל' לולב דלעיל, הרי שאין זהו ציווי דוקא בשמחת חג, אלא ציווי על כל מצוות התורה, ועל כן זו כוונתו גם כאן. ועוד ראה ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ט ה"א) באורך בהאי מילתא. וכ"כ רבינו יונה על משלי (כא טו) הנה חובה עלינו לעבוד את השי"ת בשמחה, כאשר כתוב, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך, ונאמר עבדו את ה' בשמחה. עכ"ל. וכ"כ הסמ"ק (מצוה ג) גבי מצות ואהבת וז"ל, ויש לו לשמוח בעשיית מצות קונו כאילו אכל ושתה ומילא כריסו מכל טובות והנאות שבעולם. עכ"ל. וכ"כ רבינו יונה (ברכות דף כא ע"א מדפי הרי"ף ד"ה גמ') גבי חיוב השמחה בעת עבודת ה' וז"ל, ואע"פ ששמחה אחרת אסורה כמו שהוזכר למעלה, שמחה זו מותרת ומחוייבת, כענין שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'. עכ"ל. וע"ע בשערי תשובה (שער רביעי סימנים ח,ט) בגודל מעלת השמח במצוות. וכ"כ רבינו בחיי (על התורה במדבר ד) וז"ל, כי השמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת, כן השמחה על המצוות נקראת עבודה. וכן כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, והוא שכתוב עבדו את ה' בשמחה. עכ"ל. וכ"כ עוד בספרו כד הקמח (ערך שמחה נמצא באות ס) וכן הזכיר משה רבינו ע"ה תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך וגו', הענישו בעבודתו כשלא היתה בשמחה. השמחה הזאת היא מצוה מן התורה, נצטווה אדם עליה כי היא עבודה גמורה לשי"ת, חשובה יותר מן המצוה. עכ"ל. וכ"כ הכל בו (סי' ס) ועוד לו (סי' עב ד"ה אע"פ) לגבי שמחת בין השואבה וז"ל, וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנא' תחת אשר לא עבדת וגו'. עכ"ל. וכ"כ בספר העיקרים (מאמר ג פרק לג) וז"ל, ונמצא הכתוב מיעד העונש הגדול על מי שאינו עובד ה' יתברך בשמחה, אמר משה במשנה תורה, תחת אשר לא עבדת וגו', תלה העונש על שלא עבד השם יתברך בשמחה, לא על שלא עבד במוחלט. עכ"ל. ועוד ראה בסמ"ק (סימן ג) דיליף מדכתיב ואהבת וגו' חיוב לשמוח במצוות וז"ל, ויש לו לשמוח בעשיית מצות קונו, כאילו אכל ושתה ומילא כריסו מכל טובות והנאות שבעולם. עכ"ל. וראה בספר המנהגות (דף לה ע"ב) גבי ברכת הלבנה וז"ל, והאי דנהגינן לרקד לפניה, טעמא דהא מילתא משום שמחה, חייבין אנו לשמוח על מצוה ראשונה שצוה הב"ה לנו. עכ"ל. וכן פסק בספר ארח מישרים (פרק ל סעיף ב) ומקורו מהרמב"ם הנ"ל. [וע"ע לקמן באיסור למלא פיו שחוק (שער השמחה סימן ג סעיף ב אות ח).]

והיינו טעמא שמוני המצוות לא מנו מצות עשה זו של שמחה במצוות, משום שהיא מצוה כוללת וכדביאר הרמב"ם (ריש ספר המצוות שורש ד). וכן ראיתי שכתב בספר נימוקי מהרא"י (בספר הליקוטים שברמב"ם פרנקל הל' לולב פ"ח הט"ו).

ואמנם המגיד משנה במקום (הל' לולב פ"ח הט"ו) הראה מקור להרמב"ם משבת (ל ע"ב) מדכתיב ושבחתי אני את השמחה, ולמדה הגמ' זו שמחה של מצוה. ותקשי דאי מהא לשון זו אינה חיוב כי אם שבח. ולכאורה נראה ליישב דהביא גמ' זו כמראה מקום בעלמא, וכמו שפתח שם הכס"מ שדברי רבנו מבוארים בכמה מקומות בתלמוד, וכמראה מקום הראה לדוגמא את הגמ' שבת הנ"ל.

וכן הוא בליקוטי מוהר"ן (מהדו' תנינא סוף סימן כד) שמדבר על שמחה ואוסר ההוללות. שאף שיש שתי בחינות בעבודת ה' לב נשבר שהוא טוב מאוד, ושמחה. השמחה עדיפה, כי מלב נשבר בקל יכולין לבא למרה שחורה, יותר מאשר יכולין ליכשל ע"י שמחה ח"ו לבא לידי הוללות ח"ו. עכ"ל. והרי שההוללות אסורה, והיא על גדר ח"ו. וכמו שדיבר (בסוף ח"א עמ' רפב באורך) על שמחה מהותית לשמוח שזכה לעשות רצון ה' ולעובדו. ע"ש. וראה לקמן שער השמחה (חלק ההלכה סימן ב סעיף ז). וע"ע בספר זכר עשה הנד"מ לידידי הרה"ג יקותיאל אוהב ציון שליט"א (פרק רביעי הע' סה ד"ה מהא, עמ' קעט) ויש להשיב על דבריו. ואכמ"ל.

חיוב כללי

ולשונו של הרמב"ם מורה שאין זהו חיוב בפני עצמו על כל מצוה ומצוה, שאם לא יעשנה בשמחה עובר אדאורייתא, אלא חיוב כללי שכן תהיה דרך עבודת ה' של האדם, ומי שכן דרכו, אף אם פעמים לא עשה כן, לא עבר. ברם אם דרכו שלא לעבוד ה' מתוך שמחה, עבר.

מהות שמחה במצוות

ג. והמגיד משנה (שם) ביאר כי מהות שמחה במצוה היא שיעשה המצוות בשמחה, ולא כמצוות אנשים מלומדה. ע"ש. וע"ע במסילת ישרים (פרק יט) בביאור שמחה זו שהיא שיהיה לבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלמות האמיתי והיקר הנצחי. ואמר שלמה במשל החכמה (שיר השירים א) משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם לכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדלתו יתברך, יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו וכו'. וע"ע לקמן (סימן זה סעיף ט).

העצב העבודה קשה עליו

ד. ומה שכתבנו שהשרוי בעצבות עבודת ה' קשה עליו, כ"כ הריטב"א (ברכות ל ע"ב ד"ה לא) ורבינו יונה (ברכות כא ע"א מדפי הרי"ף ד"ה לא) ויובאו לקמן (סעיף ג). וכן כתב עוד רבינו יונה בשערי תשובה (שער ב סימן ט) קוצר הנפש מונע מלאכת שמים וכו', גם כי יזקן האדם מאד, אל יהי על עצמו למשא, ואך בכל שנותיו ישמח, למען לא יאבד אחת משנותיו, ולא יאבד בעבודת הבורא. עכ"ל. וכ"כ הארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה אמנם) וז"ל, כי כל זמן שאדם שרוי בצער לא יוכל ללמוד, וגם בית דין המצטערים לא יוכלו לברר הדין בין כשר לטרפה, בין היתר לאיסור. גם הצער מבטל כונת הלב בתפילה. גם כשאדם שרוי בצער מי שמדבר אליו, או מי שמבקש ממנו לעשות עמו חסד, אין לו כח לעשות בקשתו. עכ"ל. וע"ע כל בו (סי' עה ד"ה וסדר הברכות) גבי מחשבת יגון. וכ"כ בספר שערי קדושה למהרח"ו (ח"א ש"ב) ועוד כתב כן (בח"ב ש"ד) וז"ל, העצבות גורמת מניעת העבודה, ובטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'. והוא שער התחלת גרוי והסתת היצר הרע, גם אם הוא צדיק בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה וכו'. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סימן קנה) וע"ע לקמן שער השמחה (חלק המוסר סימן ג) מעוד מקורות שכן הוא.

השמחה התמידית

ב. חיוב השמחה הן בשמחה התמידית והן בשמחה במצוות, הוא שמחה ולא הוללות, כי ההוללות אסורה.

וגדר השמחה התמידית היא אושר ושלוה פנימיים על שזוכה לעבוד את השם ולעשות רצונו, ועל שממלא את יעודו ותכליתו בעולם הזה, ועל שמחתו בחלקו, שמסתפק במה שהמציא לו הבורא, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. והשמח הזה זיוו מבהיק ושרוי בשלוה, ובאושר פנימי. [ואין שמחה זו על ידי פעולות חיצוניות].

השמחה התמידית

חיוב שמחה ולא הוללות

ב. א. וצריך לחלק בין שמחה לבין הוללות, בין בחיוב השמחה ובין בשמחת מצוות, כי השמחה חיוב, אך ההוללות איסור. וכלשונו של הרמב"ם דעות פ"א (ה"ד) ופ"ב (ה"ז) וכפי שהועתקה לשונו לעיל (שער השמחה סימן א סעיף א אות א) ע"ש. והרי שחיוב השמחה הוא בתנאי שלא יהיה של הוללות. וכן מבואר הכי בארחות צדיקים (שער השמחה) שיש שמחה ויש שחוק, השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע, ואדם המשיג תאותו ולא יארע לו דבר המעציב אותו, ובזה יהיה שמח תדיר, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא. ומן השמחה יבא שחוק לאדם, ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק וכו'. וכן סיים את השער ולא ימלא פיו שחוק. וביאר באורך אלו דברים השמחה והשחוק אסורים, ואלו מצוה. כי אסור שחוק במכשול חבירו, ולעג על הזהיר בעבודת ה', ובהשגת עבירה, והשכרות בבית המשתה אסורים. אך השתיה כמנהג המשכילים שהשכל גובר על היין משובחת. והבטחון מוכרח לשמחה, כדי להצדיק עליו דינו. וההסתפקות במועט נצרכת, ועל כן השמח בחלקו הוא העשיר. והשמחה במצוות משובחת ביותר ע"ש. וכן לשמח נפש נדכאים, והשמח ביסורים, ולשמח חתן וכלה, ובימים טובים ומועדים. עכת"ד. והרי שמחולק כנ"ל בין השמחה שהיא מצוה, לבין השחוק וההוללות שהן עבירות. והשמחה היא שמחה פנימית, ולא השחוק שהוא תולדה ממנה, ובו ראוי למעט. וכ"כ המאירי (ברכות לא ע"א ד"ה שמחה) וז"ל, שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם, ראוי להם שלא להשתקע בה, ושלא להרבות בה יותר מדאי. ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם, והותר להם לעשות איזה דבר שלא בראוי, כדי למנוע רוב שמחתם שלא להשתקע בו יותר מדאי, כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מדברים המעציבים. כלל גדול אמרו במקום גילה שם תהא רעדה, שמא מתוך רוב שמחה הוא בא לידי קלות ראש. עכ"ל. [ומש"כ ראוי, היינו כלפי מקרה שיש שמחה מוצדקת, וכמו שכתב לאיזו דבר שמחה שבאה לידם, ולא בעלמא להיות שמחה כ"כ, כי זה איסור. וגם לגבי דבריו אלו ע' לקמן (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף א אות ג, ושם סעיף ב אות ח) אי כוונתו ראוי או איסור.] וכן הוא בספר הכוזרי (מאמר ב סי' נ) וז"ל, כללו של דבר, כי בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מאלה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלהים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכוונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כן השמחה במצותו ובתורתו צריכים מחשבה וכוונה, שתשמח במצוה עצמה, מאהבתך המצוה בה, ותכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסניתו, קרוא אל שלחנו וטובו. ותודה על זה במצפון ובגלוי, ואם תעבר בך השמחה אל הנגון והרקוד, היא עבודה ודבקה בענין האלהי. עכ"ל.

הוללות בחג

ב. ויתרה מכך אף ביו"ט שיש חיוב דאורייתא בפני עצמו של שמחת חג וכדכתב הרמב"ם בהל' יו"ט (פ"ו הי"ז) ע"ש, כתב (הל' כ) כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש וכו', שהשכרות והשחוק וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת היוצר. עכ"ל. וחזינן שאף השמחה במצוות, שגוף המצוה היא השמחה, הרי שהשמחה חובה, אך ההוללות איסור. וע"ע בספר המצוות (עשה נד) ובחינוך (תפח). וכן הוא לשון השו"ע סוף הל' יו"ט (סי' תקכט סעיף ב) חייב אדם להיות שמח וטוב לב. ובהמשך (הל' ג) כתב, אדם אוכל ושותה ושמח ברגל, ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש. ע"כ. וכן בספר הבתים (בספר המצוה נב) כתב ובאה לו מצות שלמי שמחה, לפי שההמון נמשכים בימי השביתה להרבות המאכל ממיני הבשר, לכך באה במצות השמחה שלמים שתעשה השמחה לה'. אמנם באה בענין המצוה לשמח בניו ובני ביתו, לעוררם שישמחו במועדות לענין המכוון בהם, שה' משגיח בנו, ויעוררם שמחת לבבם להאמין ההשגחה. והיה מיוחד בשמחת בית השואבה, שהיתה השמחה לפני ה', למען לא יתערב בשמחתם דבר גופני, והיתה השמחה בגדולי ישראל. [סוכה (נג ע"א) רמב"ם (הל' לולב פ"ח הי"ג).] וכן באה תקנת רבותינו בענין השמחה ברגל, שהיו ממנים שוטרים שלא יתערבו אנשים ונשים, וכל זה להרחיקם מן השמחות המדומות, והרחקה מן העברות. עכ"ל. וכן בספר נייר (הל' יו"ט) כתב, לשמח קטנים באגוזים, נשים וכו' אנשים במיני יין ובשר ומעדנים. אך יזהר מקלות ראש המשכיחו בוראו, אלא יעשה לשם שמים. ע"כ. וכן בספר ארחות חיים (הל' חול המועד סימן לד) אחר שביאר במה משמחם כתב, השמחה הוא שיהא אדם שמח ומודה לבורא יתברך על כל הטובות שעושה לו, ושיהא לבו זוכר שם שמים ויראתו. ע"כ. וכ"כ המהר"ח או"ז בדרשותיו (סימן א ד"ה גדול ה') שהקב"ה נותן שכר על מצוות, לא מבעי שיש קושי וצער בקיומן, אלא אף שנהנים מהם, שנא' ושמחת בחגיך. ובלבד שלא יעשו שחוק של קלות ראש, שנא' תחת אשר לא עבדת את וגו', כשיש לך שמחה וטוב לבב עבדת את ה' אלהיך. עכ"ל. הרי אף שהשמחה בהן חובה, ההוללות איסור. וכ"כ הכלבו (סימן ס) לגבי החג, שלא ימשך בקלות ראש, שוודאי אינה שמחה רק הוללות וסכלות. ולא נצטוינו רק על שמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנא' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, הא למדת שהעבודה בשמחה לא מתוך שחוק וקלות ראש ושכרות. עכ"ל. וכן מבואר בארחות צדיקים (ערך שמחה ד"ה וזאת המדה) ששמחת החג חייבת, אך אסורה בקלות ראש.

וכן יש להראות שההוללות אסורה מדברי ספר המאורות (מגילה ז ע"ב) לגבי שמחת פורים דכתב לענין השכרות, ואין זו שמחה הכתובה בתורה, כי זה נקרא שחוק והתול וקלות ראש. והשמחה היא לשמוח בשם יתברך שגאלנו והצילנו וקרבנו לעבודתו להיות לו לעם סגולה ולשמח הענים וכו'. וכן דעת ה"ר אפרים. עכ"ל. וכ"כ כיוצ"ב המאירי (מגילה שם) והרי שאף בשמחת מצוה ההוללות אסורה.

הוללות בחג חמורה מעשיית מלאכה

ג. ויתרה מכך כתבו הראשונים כי שחוק וקלות ראש אף בחג שמחוייבים בשמחה, איסורו כה גדול וחמור אף מאיסור עשיית מלאכה דרבנן בחול המועד. ודייקו כן מדברי הירושלמי, א"ר אבא בר ממל אילו היה מי שיתמנה עמי, התרתי שיהיו עושין מלאכה בחול המועד. כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה. ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין. ע"כ. וכתב הכל בו (הל' חו"מ ס"ס ס) נראה מזה שאיסור גדול בשחוק יותר ממלאכה. שכוונת השי"ת בנתינת המועד היתה כדי להדבק ביראתו ואהבתו, ולעסוק בתורתו התמימה. ע"כ. וכ"כ הארחות חיים (הל' חו"מ סוף אות לד דף צג) ופסקום האחרונים דכ"כ הא"ר (סי' תקל ס"ק א) והגחיד"א במחזיק ברכה (אות ג) ועוד לו בקונ' שמחת הרגל (לימוד ג) ובבגדי ישע (שם) והביאם כף החיים (ס"ק ה)

וכ"כ המ"ב (ס"ק ב) וכ"כ בחזו"ע (יו"ט עמ' קעג).

וגדולה מכך חזינן דאסרו ח"זל אף למלא פיו שחוק, והיינו אף שחוק חד פעמי, שכן הוא גורם להגיע לעבירה וכאשר יבואר לקמן (שער השמחה חלק ההלכה ר"ס ג) ועוד ראה שם (סעיף ב אות ד), וע"ע לקמן שער השמחה (סימן ב סעיף א אות ו) באיסור הקלות ראש וההוללות. והרי שמחולק כאמור, בין השמחה לבין השחוק וההוללות.

קלות ראש כנגד בית קדשי הקדשים

ד. ואף דחזינן בברכות (נד ע"א) לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. ע"כ. ופירש"י (ד"ה לא יקל ראשו) לא ינהג קלות ראש. ע"כ. אלמא דדוקא התם אסורה קלות ראש, הא בעלמא שרי. וכן פירשו נמי הנימוק"י (שם) פירוש, לא יקל, לא ינהוג קלות ראש. ורבינו יהונתן מלוניל (ריש פרק ט) לא ינהג קלות ראש כנגד שער מזרח שהוא חוץ להר הבית וכו'. ע"כ. ברם רוב הראשונים ביארו שאין הכוונה כאן לקלות ראש בעלמא, אלא דברים שביחס לבית המקדש הוו קלות ראש, וממילא אזלא לה האי דיוקא. דהנה כתב הערוך (ערך קל) לא יקל אדם את ראשו פי', נטית גרון, כלומר לא יהלך בהרמת ראש בקומה זקופה, אלא בכפיפת קומה בהרכנת ראש. עכ"ל. והרי דס"ל דקלות ראש שנאמרה כאן היא ביחס לבית המקדש, לילך בקומה זקופה. וכ"כ באוצר הגאונים (חלק הפירושים שם) פי' לא יקל אדם את ראשו, לא יהלך בהרמת ראש בקומה זקופה, אלא בכפיפת קומה ובהרכנת ראש. עכ"ל. ובדרך אחרת ביאר המאירי (פ"ט ד"ה המשנה התשיעית) פי', שלא יעשה שום דבר של קלות ראש, כגון תגלחת ראש וזקן, ועמידה לשם ערום, והטלת מי רגלים כנגד שער המזרח, אעפ"י שהוא חוץ לתחום ירושלים, הואיל והוא כנגד השער. עכ"ל. וכ"כ הריטב"א (שם) פירוש כגון עומד ערום וכיוצא בזה, חוץ מן הנפנה, שהוא איסור ביותר מזה, כדבסמוך. עכ"ל. וכן אינה ה' לידי שיטה מקובצת (ברכות סא) דכתב כדברי הריטב"א. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות (שם ד"ה קלות ראש) וז"ל, קלות ראש, היפך כובד ראש שקדם. ועינינו, שלא ישתקע בשעשוע שחוק וזמר. וע"ע לו בהלכות תפילה (פי"א ה"ו). והנה בהלכות בית הבחירה (פ"ז ה"ה) כתב, לא יקל אדם את ראשו. כל' המשנה, ולא ביאר. הרי שפשוט שכוונתו כאשר ביאר במשניות. ומעתה כן י"ל אף בדעת רש"י ודעימיה שסתמו כאשר סתם הרמב"ם בבית הבחירה, ופירש בפירוש המשניות דכוונתו קלות ראש ביחס לבית המקדש, וא"כ כן י"ל ברש"י נמי, וככל הני אשלי רברבי, ואפושי פלוגתא לא מפשינן. והעיקר דאל"כ כיצד יעלו דיבריהם עם כל האמור לעיל, שקלות ראש אסורה. ונראה לכאורה שלכך כיון בחידושי הרא"ה (שם) דכתב כל' רש"י בתוספת מועטה וז"ל, פי', שער המזרחי היה בבהמ"ק, וקאמר שלא ינהג אדם שום קלות ראש בכ"מ שהוא כנגד שער המזרחי, מפני שהוא מכוון כנגד קדשי הקדשים. עכ"ל. וקמ"ל באומרו "שום" דלא רק קלות ראש כפשוטה אסורה, שזו בלאו הכי אסורה, אלא אף קלות ראש ביחס לבית המקדש אסורה.

השמח בחלקו

ה. ותנאי מוכרח לרוגע ושלוה נפשיים, אשר מהם יגיע אל השמחה, הוא השמח בחלקו וכמש"כ הארחות צדיקים (שער השמחה) שיש שמחה ויש שחוק, השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע, ואדם המשיג תאותו ולא יארע לו דבר המעציב אותו, ובזה יהיה שמח תדיר, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא. ובספר מגן אבות לרשב"ץ (פ"ד מ"א) כתב, ונמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום, ואין לך עשיר גדול ממנו. ומי שאינו שמח בחלקו, אפי' יש לו ממון הרבה, הרי הוא עני, שאין לו כל תאותו ומחזר להשלימה וכו' עכ"ל. וע' לקמן (סימן זה סעיף ד) ועוד לקמן שער השמחה (חלק המוסר סימן ב) בזה באורך.

אמצע המדה

ג. העצבות היא קצה אחד וההוללות היא הקצה השני, והאמצע שבו אנו מחוייבים ללכת, היא השמחה. וצריך לשים לב ששמחה זו לא תהיה בגדר החמישי של השערי תשובה (ש"ג סי' קעז השני) והוא המתלוצץ על המעשים אף שלא מזלזל בהם, אך שמח ללא דבר, וכעין השכרות מן היין, שהיא שמחה פסולה. אלא עסוקים אנו בשמחה ואושר פנימיים [וכמבואר בהלכה קודמת]. אף שהרואה שני שמחים אלו נראים כלפי חוץ דומים.

גדר חיוב השמחה

ג. הנה כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"א ה"ה, ופ"ב ה"ז) שחיוב השמחה הוא האמצע וכתב, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. ועוד כתב, לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות, ולא עצב ואונן, אלא שמח. וכ"כ רבינו יונה (ברכות דף כא ע"א מדפי הרי"ף ד"ה לא) וז"ל, ואינו רוצה לומר שישתדל האדם שיהיה עצב, שהעצבון חולי הגוף, וכשאדם חולה אינו יכול לעבוד הבורא יתברך כראוי. אלא שלא יהיה שמח ולא עצב כי אם על האמצעי. עכ"ל. ועע"ש לעיל (בד"ה אמר, ובד"ה וגילו). וכ"כ הריטב"א (ברכות דף ל ע"ב ד"ה לא) וז"ל, ואינו אומר שישתדל האדם שיהיה עצב, שהעצבון חולי הגוף הוא, וכשהאדם חולה אינו יכול לעבוד הבורא יתברך כראוי. אלא לומר שלא יהיה שמח ולא עצב אלא על קו האמצעי. עכ"ל. וכ"כ לעיל בסמוך (בד"ה אמר רב) שצריך לעכב השחוק ולעצבו זה עם זה

כדי שיהיה על קו הממוצע. ע"כ. והיינו אמצע בין שחוק לבין העצב. וע"ע בארחות צדיקים (שער השמחה) שיש שמחה ויש שחוק, השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע, ואדם המשיג תאותו ולא יארע לו דבר המעציב אותו, ובזה יהיה שמח תדיר, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא. ומן השמחה יבא שחוק לאדם, ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק וכו'. וכן סיים את השער ולא ימלא פיו שחוק. וע"ע לקמן (סימן זה סעיף ח) שגם בשמחה במצוות בעינן אמצע לפי ענינה.

אתה הראת לדעת כי השמחה היא שמחה ושלוה פנימיים ואושר פנימי על שזוכה לעבוד את ה' ולעשות רצונו, ועל שממלא הוא את יעודו ותכליתו בעוה"ז, והרי השמח הזה זיוו מבהיק ושרוי בשלוה וכמש"כ הארחות צדיקים, ותולדת שמחה זו היא השחוק, אך בו עליו למעט. ולמלא פיו שחוק אסור, וכן ריבוי השמחה אסור וכדלקמן (סימן ג).

השמח בחלקו

ד. עוד חלק בשמחה הוא השמח בחלקו [וכנזכר לעיל סימן זה סעיף ב] והיינו שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. ונמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום, ואין לך עשיר גדול ממנו. ומי שאינו שמח בחלקו, אפי' יש לו ממון הרבה, הרי הוא עני, שאין לו כל תאותו, ומחזר להשלימה.

השמח בחלקו

ד. א. שנינו באבות (ד משנה א) השמח בחלקו הוא העשיר. וכן במסכת תמיד (לב ע"א). וכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ז) אלא בעל עין טובה, מעט עסק ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו. עכ"ל. וכ"כ הארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה ועתה נחזור) יש שמחה ויש שחוק, השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בליבו בלי פגע רע, ואדם המשיג תאותו ולא יארע לו דבר המעציב אותו, ובזה יהיה שמח תדיר. עכ"ל. ועוד כתב הרמב"ם (בשמונה פרקים פ"ז ד"ה ודע) וז"ל, השמח בחלקו כלומר, שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. עכ"ל. וכ"כ רבנו יונה (בפירושו לאבות פ"ד משנה א) השמח בחלקו, האומר די לי בחלקי, אחר שאני יכול לפרנס את עצמי ואת ביתי ולעסוק בתורה, מה לי ממון אחר וכו'. ועע"ש שההפך נקרא עני. וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (שם) והאריך בהאי מילתא וכתב, ונמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום, ואין לך עשיר גדול ממנו. ומי שאינו שמח בחלקו, אפי' יש לו ממון הרבה, הרי הוא עני, שאין לו כל תאותו, ומחזר להשלימה וכו' ע"ש. וכ"כ המחזור ויטרי (סי' תכט) והשמח בחלקו, שכל מה שהק' מזמן לו, הוא מקבל באהבה. וע"ע בספר מנהגי טירנא (חג הסוכות א) כי כל השמח בחלקו ואינו רודף אחר ריבוי ממון, ונהנה ממה שיש לו, מתת אלהים הוא. ע"כ.

שמחה שאינה של מצוה

ב. והרי לנו שחלק מחלקי השמחה היא השמח בחלקו. ולכאורה תקשי מהאי דשנינו בשבת (דף ל ע"ב) דשמחה שאינה של מצוה אינה רצויה. וכאן חזינן השמח בחלקו והיינו אף שמחה שאינה של מצוה, אלא שמחה גם בחלקו הגשמי, וכאשר ביארו הראשונים דלעיל. וכן עוד מבואר בדברי הראשונים דלעיל (סימן זה סעיף א) דחיוב שמחה הוא שלא להיות עצב אלא בינוני. ולא התנו זאת בשמחה של מצוה דוקא. [ואף שביארנו דבריהם שהוא אושר פנימי שעושה רצון ה' וממלא את יעודו בעולם, וזה בודאי שהוא שמחת מצוה. מ"מ כן כתבנו בגדר עצה טובה, שהיא דרך פשוטה וקלה יותר להגיע דרכה אל השמחה. אך הני ראשונים לא התנו את השמחה שהיא קו האמצע בשמחה של מצוה דוקא. וכן מפורש בדבריהם שהצריכו השמח בחלקו.] דהנה שנינו בשבת (ל ע"ב) בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. ובהמשך מאי דבריו סותרין זה את זה. כתיב (קהלת ז) טוב כעס משחוק, וכתיב (שם ב) לשחוק אמרתי מהלל. כתיב (שם ח) ושבחתי אני את השמחה, וכתיב (שם ב) ולשמחה מה זה עושה. ומשני, לא קשיא, ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עושה, זו שמחה שאינה של מצוה. ע"כ. והרי ששמחה שאינה של מצוה, אינה ראויה. ועליה נאמר ולשמחה מה זה עושה.

שמחה פורצת ואושר

ג. ונראה לאור האמור, דהכוונה כאן לשמחה פעילה, וכמקביל של שמחת מצוה שהיא שמחה יתירה, וכפי שיבואר גדרה בעז"ה לקמן (סימן זה סעיף ח). ולא דובר כאן בחיוב השמחה בעצם, שבו אנו כעת עסוקים, שהיא שמחה של אושר דהיינו שמחה פנימית, וכמו שבואר בריש אמיר (שער השמחה סימן א סעיף א) ששני חלקי שמחה יש, האחת בעצם, והיא השמחה התמידית, והשניה בקיום המצוות, והרי זה מבואר יחד עם כל הראשונים יחדיו. ואומנם בספר כד הקמח (ריש שער השמחה) ביאר שהשמחה במצוות דווקא ולא בעלמא וז"ל, אין השמחה ראויה בעוה"ז כי אם בעבודת השם יתברך. עכ"ל. ועוד לו (בד"ה ומפני) כתב, ומפני שחייב אדם למעט בשמחת העוה"ז, תקנו חכמים לברך על שנוי יין הטוב והמטיב וכו'. עכ"ל. וכן בספר חובות הלבבות (שער עבודת האלהים ריש פרק עשירי) כתב, שהשמחה תהיה רק בעבודת ה'. ע"ש ודו"ק. וכן בספר פלא יועץ (סוף ערך שמחה) כתב שאסור לשמוח בדברי רשות, רק במצוה. וכן פסק בספר ארח מישרים (ריש פרק ל) כי השמחה בדברים בעלמא, שלא בענין מצוה אינה מן הראוי, שעליה כתיב ולשמחה מה זו עושה. ומקורו מדברי הגמרא שבת הנ"ל. ברם יש לומר בכל הני כחילוק הנ"ל, שדיברו בשמחה פעילה, שהיא אין לה מקום רק בשמחה במצוות, ולא דיברו על השמחה בעצם, שהיא אושר ושלוה שהיא תמידית, ואינה תלויה בשמחה במצוות, וכפי שמוכח מדברי הרב כד הקמח גופיה, שהרי שתית יין גורמת שמחה יתירה פעילה, ועל כך כתב שחייבים למעט. וכן בפלא יועץ הנ"ל ראיותיו המה מאיסור מילוי פיו שחוק וליצנות, והרי שדיבר בשמחה יתירה הפורצת חוצה. וכן מבואר החילוק בין שמחה פורצת לשמחה פנימית ברמב"ם בפירוש המשניות (ברכות פ"ט מתני' חייב אדם לברך וכו') וז"ל, וכמו כן אסרו ע"ה להרבות בשמחה ובשחוק, אבל תהיה השמחה במעשים עליונים. רוצה לומר לעשות הצדק ולרדוף אותו. ואולם הזהרת הכתוב על היגון והדאגה כל כך הוא גלוי ומפורסם בספרים בדברי הנבואה, שאין צריך לדבר עליו. עכ"ל. וכן מבואר ברבינו יונה בשערי תשובה (ש"ב סימן ט) על הפסוק ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש (קהלת יא,ז) כתב, פי' חוזר לדבר על ימי הזקנה, שהמשיל אותם לערב, ומפני כי הזקן לא יטעם את אשר יאכל ואת אשר ישתה, כדברי ברזלי הגלעדי, אמר כי יש לו לזקן ליהנות במאור השמש, ואל תקצר נפשו עליו, כי קוצר הנפש מונע ממלאכת שמים, ויערב לו האור כאשר יערכנו לעומת ימי החשך הבאים, כאשר יזכיר במקרא אשר למטה מזה (פסוק הבא) כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח, ויזכור את ימי החשך כי הרבה יהיו כל שבא הבל. פירוש גם כי יזקין האדם מאד, אל יהי על עצמו למשא, אך בכל שנותיו ישמח, למען לא יאבד אחת משנותיו, ולא יאבד מעבודת הבורא, ויזכור [דהיינו אם יזכור] ימי החשך כי הרבה יהיו, ואז לא יוכל לעבוד עבודה. עכ"ל. והרי שהשמחה הפנימית היא אושר, ודרך להשיגה בגשמיות באכילה ושתיה מה שנמנע מהזקן, ועל כן עליו להשיגה בדרכים גשמיות אחרות, וכגון במאור השמש. וכ"כ הארחות צדיקים (שער השמחה ד"ה אמנם) שהשגת השמחה על ידי שתית יין בשיעור הנכון כמנהג המשכילים, משובחת, והוא שיגבר השכל על היין, ולא יגבר היין על השכל. ע"ש.

הצדקת הדין

ה. חלק נוסף של השמחה הוא החיוב להצדיק את המאורעות הקשים שבאו עליו, כי באו עליו מחמת חטאיו, לכפר עוונותיו.

הצדקת הדין עליו

ה. א. כתב הארחות צדיקים (ערך שמחה) כי במדת השמחה תלויה מצות עשה שיצדיק כל מאורעותיו, שנאמר (דברים ח,ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. עכ"ל. וע"ש שהאריך כי לכך צריך בטחון ואמונה. וכ"כ בספר שערי תשובה (שער ד סי' יג) וחייב אדם להתבונן ולדעת כי אין התלאה אשר מצאתהו והיסורין הבאים עליו לפי גודל עונו ורוב חטאיו, אך השם יתברך מיסרו דרך מוסר האב את בנו בחמלת ה' עליו, שנא' וידעת עם לבבך כי כאשר וגו'. ועוד כיוצ"ב כתב (בשער ג סימן יז) דוידעת וגו' היא מצות עשה של זכרון חסדי ה' להתבונן בהם. ע"כ. וכ"כ הסמ"ג (מ"ע יז) וז"ל, מצות עשה לצדק את הדין על כל המאורע, שנאמר וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך וכו'. וכל אדם צדיק או בעל תשובה שמהרהר על המאורעות שאינם לטובתו, עליו הכתוב אומר אני יסרתי חזקתי זרועתם וגו'. עכ"ל. ובספר ברית משה (על הסמ"ג שם) הראה מקור לכך מפסיקתא זוטרתא (פ' עקב, על הפסוק הנ"ל) וז"ל, ללמדך כמה גדולים יסורין שמקרבים את האדם תחת כנפי השכינה. ע"כ. וכ"כ הסמ"ק (סימן ה) וז"ל, לצדק את הדין על כל המאורע כדכתיב (דברים ח) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך. דרשו חכמים (ברכות דף ס) אם הריעוך הרבה, יהא בעיניך מעט, ואמור מעט מחובי נגבתי. יהיה שמח ביסורין כשבאין עליו, ואם אינו יכול לסובלן, מכל מקום לאחר שיעברו ישמח בהם, וישתוק ואל יתפש בהם, כדאמרינן (ברכות ו) אגרא דיסורין שתיקותא. ומצוה זו נוטה מאד אל האהבה, כאשר דרשו רבותינו (ברכות נד ע"א) בכל מאודך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך. גם מצינו דורות הראשונים שהיו מחבבין היסורין. וגם דרש רבי עקיבא חביבין יסורין. עכ"ל. והסכים על ידו הסמ"ק מצוריך (שם) ע"ש בדבריו המעוררים לבבות בקבלת היסורין. וכ"כ הבה"ג (במנין המצוות שלו שבריש הספר עשין אות קמג) צדוק הדין. עכ"ל. וכדביארו בהגהות מהר"ם טרויב במקום. ועוד ראה לקמן בסמוך שכן מפורש בבה"ג (הלכות ברכות). ואולם התועפות ראם (על היראים בהקדמה לעמוד ראשון עמוד העריות. ועוד בסימן תל) כתב שהיראים למד בבה"ג שהיא מצות עשה על דיינים, וכמבואר לו בסימן תל, ולא צדוק הדין. ועע"ש. וע"ע כל בו (סי' עה ד"ה וסדר הברכות) דכתב ואין ראוי לאדם שיכעוס, רק שיקבל גזרת השם מאהבה, שכל מי שנותן מחשבת היגון בלבד, קרוב לכפור בהש"י. הלא תראה שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה, וזהו כבודו יתברך. עכ"ל. ומדויק לכאורה, דס"ל שהוא בכלל דבר הראוי ולא חיוב מן התורה. ועוד הביא בספר כיצד מתמודדים (שער ו) שכ"כ בספר חרדים (פרק לה) בחיוב מצוה זו, ועע"ש.

חייב אדם לברך על הרעה

ב. ומ"מ מתוך שהרמב"ם והיראים ושאר מוני המצוות לא מנו מצוה זו, מכלל תרי"ג מצוות, הרי זה לכאורה מורה דלא ס"ל הכי. ושמא ס"ל דמאי דכתיב וידעת עם לבבך וגו', אינו צווי עלינו להצדיק הדין, אלא היא ידיעה בדרכי ה'. ומ"מ גם א"כ, לכו"ע יש חיוב להצדיק את הדין, ואפי' לברך על כך, וכדנפסק בשו"ע (או"ח סי' רכב ס"ג) חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך על הטובה. כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם, נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה', שהיא שמחה לו. עכ"ל. ומקורו ממתני' דברכות (דף נד ע"א) ועוד (בדף לג ע"ב, ודף מח ע"ב) ומגילה (כה ע"א) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. והעתיק את ל' הטור (שם). וכן הוא בשו"ע (יו"ד סי' שעט). וכ"כ ראשונים רבים דכ"כ הרמב"ם (הל' ברכות פ"י ה"ג) ועוד לו בפירוש המשניות (ברכות פ"ט על מתני' חייב אדם) וז"ל, ואפי' לא הורה הכתוב עליו, הוא דבר שכלי. ע"כ. וכ"כ הסמ"ג (עשין כז) חיוב זה. וכ"כ בפסקי הרי"ד (ברכות לג ע"א) ובחידושי הרא"ה (שם) ובספר הבתים (הל' תפילה שער תשיעי סכ"ו) ובערוך (ערך טב) וז"ל, חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, כי הרעות שמביא הקב"ה על האדם, לטובתו הן, שהן כפרה לעוונותיו. כאדם שמצער עצמו בהקזת הדם, ורפואתו הוא, וחייב לברך. עכ"ל. וכ"כ הר"י מלוניל (ברכות על דף נד ע"א) וכ"כ הבה"ג (הלכות ברכות) וז"ל, חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר. ובכל נפשך, ואפילו נוטל את נפשך. על הרעה ברוך דיין האמת. ועל הטובה ברוך הטוב והמטיב. עכ"ל. וכ"כ האשכול (אלבק הל' ברכת הודאה) מברך על הרעה מעין הטובה, ועל הטובה מעין הרעה. עכ"ל. וכ"כ המאירי (ריש פרק תשיעי דברכות דף ס ע"א, ובביאור המשנה השמינית) וסיים שם, ולעולם אל ימעט בטחונו בבוראו, וירגיל עצמו לומר על כל מה שאירע לו, כל דעבדין מן שמיא לטב. וכ"כ בספר כד הקמח (ערך אהבה) בכל מאודך, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בכל הוי מודה לו, ויש לו לקבל הכל בשמחה שנא' חסד ומשפט אשירה, אם

חסד אשירה, אם משפט אשירה. עכ"ל.

דיין האמת

ג. ואומנם בדיני ברכת דיין האמת, ניתנו פרטים, ולא בכל מקום מברך, ע"ש בשו"ע ובנושאי כלים. ברם היסוד הוא אחד, שחייב להודות גם על מאורעותיו הקשים, עד כדי כך, שפעמים נתקנה ברכה לכך להודות לה' על מאורע זה. וטעם וסברא לכך, לפי שבודאי היסורין באו על עוונותיו וכמש"כ הראשונים דלעיל, וכאשר יבואר לקמן (סימן זה סעיף ו). וגם למי שהוא צדיק בלא עון, יש עוד טעמים ליסורים וה' יודע תעלומות, וכמש"כ רבינו יונה הביאו הפרישה (סי' שעט אות ד) דהשם יתברך יודע למה הוא עושה. ע"כ. וכ"כ הב"ח (שם אות ב).

יסורים בלא חטא

ו. נחלקו הראשונים אם יש יסורים בלא חטא, או שמוכרח שאדם אשר באו עליו יסורים יש לו חטאים, ולדעות אלו מוכרח שהיסורים באו גם לכפרת עוונותיו. ואף לסוברים שיש יסורים בלא עון, הרי שבדרך כלל יסורים באים לכפר עוונותיו, אך יש עוד סיבות ליסורים, וכגון להרבות שכרו בעולם הבא, או לכפר על בני דורו. [ועוד טעמים לכך עיין בספר חובות הלבבות (שער הבטחון פ"ג ד"ה ובכל זאת) ובספר העיקרים (מאמר ד פרק יג) ובדברי רב נסים גאון במגילת סתרים (הביאם בספר חסידים סי' תרה) ובספר מסילת ישרים (פרק יט)].

יסורין בלא עון

ו. א. שנינו בשבת (נה סוע"א) אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. ומותיב עלה מארבעה מתו בעטיו של נחש, ושמע מינה יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון, ותיובתא דרב אמי תיובתא. ע"כ. ובתוס' (ד"ה וש"מ) ביארו דאע"ג דבמאי דקאמר אין יסורין בלא עון לא יתותב, מ"מ נדחו דרבי רב אמי. ע"כ. והרי דס"ל דיש יסורין בלא עון. וכן מבואר במגילת סתרים דרב ניסים גאון והעתיקה בספר חסידים (ובסימן תרה) מבואר דיש יסורים גם לצדיק גמור. וכן מבואר בדברי רש"י (ברכות דף ה ע"א ד"ה יסורין של אהבה) וכ"כ עוד התוס' (ברכות דף מו ע"ב סוד"ה מר) גבי נוסח ברכת המזון לאבלים שכתבה הגמ' אל אמת דיין אמת שופט בצדק לוקח במשפט ושליט בעולמו וכו'. ופירש בה"ג דאין לומר לוקח במשפט, דקיימא לן בפ' במה בהמה יוצאה (שבת נה ע"ב הנ"ל) דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. אך סיימו תוס' לחלוק על בה"ג, מיהו משום סיבה זו אין לשנות מנוסח הגמ', וכן יש לומר בברכת המזון דאבלים לוקח במשפט. עכת"ד. והרי לפנינו דהן לבה"ג והן לתוס' דפליגי עליה, הרי שיש יסורין בלא עון. [ואולם בבה"ג שלפנינו ברכות שם לא כתוב כן לגבי יסורין, רק על מיתה.] וכן דחו את בה"ג, הרא"ש (ברכות פ"ז ס"ס יג) ושכן עמא דבר, והאו"ז (ח"ב הל' אבילות סי' תמט) ובשם מורו רבי יהודה בר יצחק כדברי תוס' הנ"ל וז"ל, ומיהו בכך אין למוחקו, וכן עמא דבר. וכן מבואר באבודרהם (ברכת המזון לאבל) מתוך שסיים עם דברי הרא"ש. וכן דעת הר"ן (בהלכות דף לד ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה פתח) שאין לשנות מנוסח הגמ', ואף שבודאי יש מיתה בלא חטא ויסורין בלא עוון וכדאיתא בשבת (נה ע"ב) מ"מ כל דרכיו משפט, והוא יודע למה עושה כן. ע"כ. וכן בספר השלחן (הל' סעודה שער חמישי) כתב לוקח במשפט. וכן האגור (סי' רנח) דחה את בה"ג ושאין למוחקו. וכן הטור (יו"ד ר"ס שעט) פסק כרא"ש.

ומאידך נמצאו ראשונים דנקטי ואזלי בשיטת בה"ג והשמיטו מנוסח ברכת המזון לאבלים את המילים לוקח במשפט, דכן עביד הרי"ף (דף לד ע"ב מדפיו) [ובר"ן על הרי"ף (שם ד"ה פתח) ביאר את השמטת מילים אלו ברי"ף משום דנקיט ואזיל בשיטת בה"ג, וכן הרא"ש (פ"ז ס"ס יג) ביאר הכי את הרי"ף. ואולם הם חולקים וכנ"ל.] וכן הוא בסדר רב עמרם גאון (ברהמ"ז לאבלים) שופט בצדק ושליט בעולמו, והרי שהשמיט ולוקח במשפט. וכ"כ בפסקי הרי"ד (ברכות שם) ובפסקי ריא"ז (שם) והאשכול (הל' סעודה) כבה"ג וכן בחידושי הרא"ה (ברכות שם).

מרן

ב. והנה הב"י (יו"ד סי' שעט) על דברי הטור דפסק כרא"ש, הוסיף דכ"כ המרדכי (סוף מועד קטן סי' תתקכח) נגד בה"ג. וההגהות מימון (פרק יב מהל' אבל אות ז). ואולם הרמב"ן בתורת האדם (עמ' רה) פסק כבה"ג. עכת"ד. ובשו"ע כתב את נוסח הברכה עד המילים האלו שופט בצדק וכו'. ולא כתב אם יש לומר לוקח נפשות במשפט או לאו, וא"כ לא הכריע ותלה הדבר במנהג, שכ"א יאמר כמנהגו, ועל כן סיים וכו' דהיינו שכל אחד ימשיך איך שידוע לו. והרמ"א המשיך על דברי מרן לוקח נפשות במשפט וכו'. ובסידור בית עובד (דף רכז ע"א) כתב לוקח נפשות והשמיט במשפט, וזה כבה"ג. והרי לפנינו שלכל הני אשלי רברבי הן לעומדים בשיטת בה"ג [למעט לרמב"ן וכבסמוך] והן לחולקים עליו, הרי שסוברים המה כי שפיר יש מיתה בלא חטא ויסורין בלא עון.

ומאידך נמצאו כמה ראשונים הסוברים שאין יסורים בלא עון, שכן כתב הרמב"ן בשער הגמול (סימן קיח) ובחידושיו (ברכות דף ה ע"א) גבי יסורי אהבה. ובספר העיקרים (מאמר ד פרק יג) ע"ש באורך. ובמאירי (שבת נה ע"א). וע"ע בשו"ת בנימין זאב (סימן רי) ובשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתפד) ולהגאון חיד"א בשו"ת לב דוד (סי' פח) וע"ע באורך בספר כיצד מתמודדים להרה"ג רבי יהודה ברכה שליט"א (ריש שער א) ומשם הבאנו מקורות רבים בענין זה.

ומ"מ גם לסוברים שיש מיתה ויסורין בלא חטא, הרי שהן מיעוט דמיעוט, וכמו שהגמ' שבת (נה סוע"א) מנתה שרק ד' אנשים מתו בלא חטא, וה"ה י"ל לגבי יסורין. וכן כתב הב"ח (סי' שעט אות ב) מ"מ כיון דרובא דרובא אינן בלא חטא, שפיר קאמרינן לוקח נפשות במשפט. ע"כ.

טעמי יסורין נוספים

להרבות שכרו

ג. עוד נאמרו טעמים נוספים ליסורי צדיקים, כדי לתת לצדיק שכר לעולם הבא. דכ"כ רש"י (ברכות דף ה ע"א ד"ה יסורין של אהבה) וז"ל, הקב"ה מייסרו בעוה"ז בלא שום עון, כדי להרבות שכרו בעוה"ב יותר מכדי זכויותיו. וכ"כ רב ניסים גאון במגילת סתרים הנדפסת בספר חסידים (סי' תרה) וכ"כ רבינו יונה בשערי תשובה (שער שני סימן ה) וז"ל, וכאשר יבא מוסר השם יתברך על האיש אשר הוא זך וישר, יהיה לנסיון ולהגדיל שכרו לעולם הבא. כמו שנאמר (דברים ח,טז) למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך. ע"כ. וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (פרק ב משנה יט, ובמשנה כא) ועוד עיין אליו (פ"ד משנה כ). וכ"כ בספר חובות הלבבות (שער הבטחון פ"ג ד"ה ובכל זאת) ובספר מנורת המאור (נר ה כלל ג ח"א פ"ג) ובספר העקרים (מאמר ד סי' יג) וכ"כ המבי"ט בבית אלהים (שערי התשובה ס"ט ד"ה והיסורין הבאים על האדם על העתיד) ובספר מסילת ישרים (פרק יט) ביאר זאת, כי בעלי הדעה האמיתית אין להם כוונת עצמם כלל, אלא כל תפילתם להגדיל כבוד שמו יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עכובים [יסורים] נגדם, עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבוה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר, להראות תקפו בנצחונה. וכבר מורגל זה הענין בכל אוהב בשר ודם שישמח כשיזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב, עד היכן מגיע עצם אהבתו.

לכפר על בני הדור

טעם נוסף הוא כדי לכפר על בני הדור. דאיתא בשבת (לג ע"ב) בזמן שהצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור. וכ"כ רש"י (כתובות דף ח ע"ב ד"ה אתא) ובספר חסידים (סי' תקכח) ובשו"ת מהר"י וויל (סי' קצא) ובספר העקרים (מאמר ד פרק יג). ואולם בשו"ת מהרלב"ח (ס"ס עו) פירש שזהו עונש לבני דורם, ולא סיבה להעלות את הצדיק.

כדי ללמדו תורה

ועוד ראה ברש"י ברכות (ה ע"א ד"ה אשרי הגבר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו) שכתב וז"ל, שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה. עכ"ל. והרי שה' מייסרו כדי ללמדו תורה. ועוד עיין בכיוצ"ב דברים נפלאים בספר מסילת ישרים (סוף פרק יט).

לקבלם באהבה

ותנאי מותנה במעלת יסורים אלו שיקבלם מאהבה, וכמפורש בברכות (דף ה ע"א) יכול אפי' לא קבלם מאהבה, ת"ל אם תשים אשם נפשו, מה אשם לדעת אף יסורין לדעת וכו'. וע"ע בספר כיצד מתמודדים (ח"א שער ו עמ' עא).

שמחה יתירה כדי לצאת מעצבות

ז. השרוי בעצבות עמוקה, כדי לצאת מעצבותו מותר לו להשתמש אפילו בשמחה יתירה [אך לא בהוללות] כדי לשמח עצמו. ובלבד שהוא לזמן מוגבל רק כדי לשמח עצמו, עד שישוב לאמצע. אך לעשות כן דרך חיים הוא איסור, ואין צריך לפנים.

שמחה יתירה כדי לצאת מעצבות

השרוי במרה שחורה

ז. כתב בליקוטי מוהר"ן (ח"ב סי' כד) צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא. ע"כ. כוונתו למי ששרוי בעצבות, צריך להכריח את עצמו להגיע לשמחה, ולא להוללות, שעליה כתב (ס"ס כד) שהיא ח"ו. ותנא דמסייע ליה הוא הרמב"ם (שמונה פרקים ריש פרק ה) גבי השרוי במרה שחורה ישמע ניגונים וכו'. ולמעשה זה כתוב ביד החזקה (הל' דעות פ"א ה"ז) שהדרך לתקן המדות ע"י שיתפוס קצה שני ההפוך לטבעו זמן מה ואח"כ יחזור לאמצע. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר שני כלל ח פרק ב) אך אם שרוי בעצבות, ועל כן אינו עובד ה' כדבעי, בזה ישמח עצמו לשם שמים כדי לעובדו, כדכתיב קח לי מנגן (מלכים ב,ג,טו). וכדאיתא בברכות (לא ע"א) אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה וכו' אלא מתוך דבר שמחה של תורה. וע"ע לקמן (סימן ד סעיף ה) שכתבנו כן מפי ספרים וסופרים. אך לעשות מזה דרך חיים ושכל ימיו יקפץ וירקד כגדי ברחובות, הס מלהזכיר, והלא על כך כתב הליקוטי מוהר"ן שהוא ח"ו, והוא הקצה השני של השמחה, והיא עבירה, וכאמור. ומש"כ בליקוטי מוהר"ן (ס"ס כד) מילי דשטותא, ברור שאין כוונתו להוללות, אלא לשמחה יתירה, כי כל שהתיר הרמב"ם (דעות פ"ב הלכה ב) לתפוס קצה שני, הוא בקצוות המדות, אך לא דבר האסור בעצם עצמותו באיסור רבנן, משום שגורם עבירה.

שמחה במצוות

ח. חיוב שמחה במצוות הוא בשמחה יתירה מהשמחה התמידית, כי השמחה התמידית היא שמחה פנימית, ואינה באה לידי ביטוי על ידי פעולות חיצוניות של שמחה, כי אם בצהלת פניו בלבד. אך השמחה במצוות היא שמחה יתירה ממנה, וצריכה לפרוץ החוצה מליבו בעת עשיית המצוה, וכגון בהליכתו, בהתלהבותו וכדומה. אולם גם בה רבוי השמחה אסור, ויבוארו פרטיהם בעזרת השם בהמשך.

שמחה במצוות

גדר שמחה במצוות

ח. א. שמחה במצוה היא יותר מאשר חיוב השמחה התמידית ששם החיוב הוא האמצע, וכאן צריך יותר מהאמצע בעשיית המצוות [ולמעשה אין זה נקרא יותר מהאמצע אלא שזהו האמצע בדבר מצוה, ודו"ק, רק לצורך הבנת הענין נקטנו לשון זו.] וכמבואר ברמב"ם הל' יו"ט (שם) שבחג ישמח ע"י אכילה ושתיה, וישמח אשתו בראוי לה ובניו ובנותיו בראוי להם. וכן נפסק בשו"ע (סוף הלכות יו"ט סי' תקכט ס"ב). ואולם גם בשמחה במצוות אסור להרבות בשמחה יתר על המדה, וכאשר מבואר בל' הרמב"ם והשו"ע הנ"ל, וכמש"כ לעיל שער השמחה (סימן זה סעיף ב) ושם מיירי גם על שמחת מצוה. ועוד יבואר לקמן שער השמחה (סימן ג ס"ב) באלו מצוות שרי להרבות ובאלו אסור. ושוב ראיתי שכן מבואר בחינוך (מצוה תפח) גבי מצות שמחת החג וז"ל, משרשי המצוה, לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה, ואל השינה. ורצה האל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציונו לעשות השמחה לשמו, למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם ציונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי. עכ"ל. והרי שהיא שמחה יתרה שאין ללכת בה בכל השנה, ואף שבכל השנה גם יש מצוה להיות שמח בדרך האמצע וכמבואר לעיל, מ"מ בחגים יותר וכאמור.

ב. וכן מבואר ברבינו יונה (ברכות כא ע"א מדפי הרי"ף ד"ה לא סבר) שכתב כלומר בכל עצב שהאדם עצב יש בו יתרון כדי שלא ישמח וימשך אחר תענוגי העוה"ז, ואינו רוצה לומר שישתדל האדם שיהיה עצב, שהעצבון חולי הגוף, וכשאדם חולה אינו יכול לעבוד הבורא יתברך כראוי, אלא שלא יהיה שמח ולא עצב כי אם עם האמצעי. עכ"ל. והרי שנוקט בדרך הרמב"ם שהאמצע הוא המשובח. וא"כ על כרחך דמש"כ לעיל (בד"ה גמ', ובד"ה אמר ליה) ובשם רבו שהשמחה שלא במצוה אסורה, נקט את המילה שמחה, וכוונתו אינה כמו בלשונו של הרמב"ם שמחה, כי להרמב"ם מילה זו היא האמצע, ולר' יונה היא יותר מהאמצע, כי כל אחד מהראשונים קבע לעצמו מילה זו בדרך אחרת, אך כוונת שניהם עולה לדבר אחד, שהאמצע משובח, ולכל צד אסור. [וכמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק רביעי, ע' מהדו' קאפח) כי לא שמות המדות הם העיקר כי אם הכוונה כי יתכן שהשמות אינם מדוייקים ע"ש. וע"ע לקמן שער השמחה (סימן ב סעיף ז אות ג).] וא"כ מש"כ ר' יונה שמחה במצוה, הרי שמילה זו כוונתו יותר מהאמצע, ויוצא שבמצוה יש לשמוח יותר. וכן הבין בספר מנורת המאור (נר שני כלל ח) כי המילה שמחה היינו שמחה יתרה, ועל כן כתב השמחה לא ראויה ואפי' במקום מצוה, ובעת חתונה בעינן כובד ראש, וכדאיתא בברכות ששבר רבינא כוס יקרה. וכ"ש כשנמצא במקום קדוש. ובהמשך (פרק ב) כתב, אך אם שרוי בעצבות ועל כן אינו עובד ה' כדבעי, בזה ישמח עצמו לשם שמים כדי לעובדו, כדכתיב קח לי מנגן (מלכים ב,ג,טו). וכדאיתא בברכות (לא ע"א) אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה וכו' אלא מתוך דבר שמחה של תורה. וכן בימי השמחה דהיינו בחגים מצוה לשמח עצמו ומשפחתו. עכת"ד.

והכל עולה לדבר אחד, ואין כאן מח' רק בקביעת המילה שמחה, וכדמסיים שבחגים מותרת השמחה, והלא הרמב"ם ביאר שההוללות אסורה, ולמנורת המאור שמחה היא יותר מהאמצע, ולכן כתב שאינה ראויה במצוה רגילה, אך יש מצוות דשרי כגון של שמחת חג, ברם גם היא מוגבלת שלא תהיה שמחה של הוללות. [ולגבי מש"כ ברישא שהשמחה אינה ראויה בחתונה, ע' לקמן שער השמחה (סימן ג סעיף ב) שנברר בע"ה אי שרי לשמוח הרבה בעת מצוה.] וכן בספר כד הקמח (ערך שמחה נמצאת באות ס) כתב כי השמחה ראויה ומחוייבת רק במצוות, אבל שלא במצוות היא אסורה. ושעל כן תקנו לברך הטוב והמטיב על שנוי יין שהוא ברכת אבל, כדי למעט השמחה שנעשית מחמת רבוי היין. וגם במצוות ישמח בדרך המיצוע ואפילו בשמחת המצוה אמר וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה. ופירש על דרך יתכן לומר שלזה כיוונה התורה והיית אך שמח, בלשון מיעוט, שימעיט אותה ויחזירנה לדרך המיצוע, וזהו והיית אך שמח. אבל השמחה על מעשה המצוה בדרך הבינוני הוא שנצטוה אדם עליה. ועע"ש. והרי שלומד שהאמצע הוא בשמחת מצוה. ומ"מ אין לומר שכד הקמח ומנורת המאור אוסרים שמחה שלא של מצוה בכל אופן, וכפי שהראנו לעיל (סימן זה סעיף ד) מהשמח בחלקו וכדו' שהוא חיוב אף שאינו של מצוה, כי בזה לא דיברו, רק דיברו בשמחה שמבינים שהיא שמחה שפורצת החוצה ולא רק שמחה פנימית שניכרת על פניו בלבד. כנלע"ד, דאל"כ כיצד יפרנסו את דין המשנה (אבות פ"ד מ"א) השמח בחלקו הוא העשיר, והעיקר שלא נראה שיחלקו על הרמב"ם, ובפרט שנראה שבאו לכוין ליסוד דבריו כי יש ללכת אחר המיצוע. וזה מבואר ע"פ האמור לעיל שהבינו שהמילה שמחה היא יתרה, [ואין זה פלא שכד הקמח יקרא אמצע, אף שדבריו אמורים על שמחה יתרה, אחר שכלפי מצוה הוא אמצע, לשמוח אך לא יותר מדאי]. וכמו שכתבנו לעיל (סימן זה סעיף ד אות ג) והוכחנו מן הפוסקים ששמחה תמידית היא פנימית ולא פורצת, ואילו השמחה במצוות היא חיצונית שפורצת החוצה ע"ש.

וכ"כ בספר פלא יועץ (ערך שמחה) ככד הקמח, כי ישמח במצוות שהם כשלל רב, ושהוא כאיש אשר המלך חפץ ביקרו שחפץ בנו לעובדו. אך שמחה של רשות אסורה. ועוד כתב (בערך שחוק) בגנות המתענגים בשחוק, וק"ו המשחקים בקוביא. וע"ע אליו (ערך ליצנות).

מהות השמחה במצוות

ט. השמחה במצוות היא שישמח בעצם עשיית המצוה שעושה את רצון קונו וזוכה לשמשו, ולא יקיימה כמצות אנשים מלומדה. ונובעת שמחה זו מאהבת השם ומיראת הרוממות.

מהות השמחה במצוות

ט. א. זה יוצא מכל האמור לעיל שמהות שמחת מצוה היינו שמחה בעצם עשיית המצוה שזוכה לעשות רצון אביו שבשמים, ושורשה אהבת ה' וכדכתב הרמב"ם (בסוף הלכות לולב פ"ח הט"ו) וז"ל, השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. ע"כ. וכן מבואר ברבינו יונה (ברכות דף כא ע"א ד"ה גמ') וז"ל, אע"פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו, שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג. אבל הקב"ה איננו כן, אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה, מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצות, ושש ונעלס בקיומה, שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו. ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה' ביראה וגו', ובפסוק אחר עבדו את ה' בשמחה, ר"ל תעבדו את ה' ביראה, ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו. עכ"ל. והרי ששמחה זו נובעת למי שמתבונן ביראת ה' וגדולתו. ובספר ארחות צדיקים (ערך שמחה) כתב כי השמחה היא שישמח באלהים שהוא חלקו ונחלתו, וכן כתיב חלקי ה' אמרתי (תהלים קיט, נז) וכו'. לכן ישים כל האדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך עליון אשר בני מעלה ישתחוו לו, וכן אמר דוד שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב (תהלים קיט, קסב). וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא. עכ"ל. וכ"כ החינוך (מצוה תפח) וציונו לעשות השמחה לשמו וכו', וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו. ע"כ. וכ"כ המסילת ישרים (פרק יט) ע"ש. וע"ע בזה לעיל (סעיף א אות א) וע"ע לקמן שער השמחה (סימן ב סעיף א אות ו).

שמחת מצוה קודם התפילה

ב. ברם עוד גדרים נוספים של שמחת מצוה חזינן דאיתא בברכות (לא ע"א) ובפסחים (קיז ע"א) אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה (ליצנות רש"י) ולא מתוך קלות ראש (חילוף של כובד ראש, מתוך זחות לב ועתק. רש"י) ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה. ופירש"י, כגון דברי תנחומים של תורה, כגון סמוך לגאולת מצרים, או סמוך לתהלה לדוד, שהוא שבח ותנחומין, כגון רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו. וכגון מקראות הסדורות בתפילות ערבית, כי לא יטוש ה' אל עמו, כיוצ"ב. עכ"ל. ונפסק הכי ברמב"ם (הל' תפילה פ"ד הי"ח) ובסמ"ג (עשין יט) ובשו"ע (סימן צג סעיף ב) וכתב כתוכן דברי רש"י. וכ"כ כדברי רש"י שהן דברי תנחומין של תורה, בפסקי הריא"ז (שם) ורבינו ירוחם (נ"ג ח"א) שלכן נהגו לומר פסוקי דזמרא ואשרי קודם תפילה. ע"כ. וכ"כ הנימוק"י (שם) והר"י מלוניל (שם) כל' רש"י, והראב"ן (סימן קעח) כתב, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, לפיכך תקנו לומר תהלה לדוד לפני מנחה. עכ"ל. והרי שכאן שמחה של מצוה היא דרגה אחרת, וגם לצורך אחר שהיא הכנה לתפילה, והיא מתוך הודאה לה' על ניסיו וחסדיו שעמנו.

שמחה קודם הלימוד

ג. ובשבת (ל ע"ב) שנינו אמר רב בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה וכו' ומאי דברים שסותרין זה את זה וכו' דכתיב ושבחתי אני את השמחה (קהלת ח,טו) וכתיב ולשמחה מה זה עשה (שם ב,ב). ומשני, ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה (ופירש"י, כגון הכנסת כלה) ולשמחה מה זה עשה ה' זו שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא תוך עצלות ולא מתוך שחוק (פירש"י, שחוק ממש שאין דעת שוחק מיושבת עליו, ואפילו אינו של לצון, מ"מ אין בו יישוב). ולא מתוך קלות ראש (פירש"י לצון), ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב ג, טו). אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה. (פירש"י צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא). ומותיב עלה מהא דכל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה. [וחזינן דלא ישמח. והקושיא היא על הלכה דבעינן שמחת מצוה, דאי משכינה, מה הקושיא, וגם מאי משני.] ומשני, הא ברבה הא בתלמיד. ואיבעית אימא הא והא ברבה, הא מקמי דלפתח הא לבתר דפתח. כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא. ע"כ. והרי שכדי לפתוח ליבם של התלמידים, מספר סתם דבר המשמח, אף שבעצמותו אין בו כלל עבודת ה', לא דבקות ולא שמחה של מצוה בעצם, אלא הוא כלי עזר ללמוד התורה. וכ"כ בספר יוסף אומץ (יוזפא עמ' 267) וז"ל, וכתב מהרי"ל כשהיה רבינו תם רוצה ללמוד תמצית הלכה חמורה, היה נותן לפניו תל של זהובים כדי לשמוח בהן, ונתרחב לבו, ולמד בחשק. לכן נראה לי שטוב לרב לומר מידי דבדיחותא קודם שיתחיל ללמוד, כדי לשמח עצמו עם תלמידיו. עכ"ל. ומש"כ רש"י לעיל לגבי אין השכינה שורה וכו' ולא מתוך שחוק, היינו אף שחוק שאינו של קלות ראש. והרי שגם שחוק שאינו של קלות ראש אינו ראוי, אינו סתירה לכאן, כי שם עסקינן במי שתשרה עליו השכינה, וזה אף בסוג שחוק שכזה אין השכינה שורה עליו, אך בתור פתיחה ללימוד היא משובחת. ונפסק כהאי מימרא דהשראת שכינה ביסודי התורה (פ"ז ה"ד) וברא"ש (ברכות פ"ה ס"ב), ומבואר שם כדברינו, שכל הפרק שעסק הרמב"ם הוא בדברי נבואה, ושם תלה גדרו שכדי להתנבא בעינן לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה. עכ"ל. והיינו שמחולק בין סוג שמחה של מצוה של נבואה, לבין לצורך לימוד תורה. וצריך לשים לב, כי כאן המושג שמחה הוא שאול בעלמא, שהרי מילי דבדיחותא אינן שמחה פנימית, וכיוצ"ב נמצא בראשונים שנקטו את המילה שמחה והתכוונו לקצוותיה ולא לשורשה, ולדוגמא בעלמא כן הוא בספר ארחות צדיקים (בריש הקדמתו, חמשה כחות) שכתב שמחה וכוונתו לפרוץ בצחוק. וכ"כ לעיל (סימן זה סעיף ח אות ב) ועוד ראה לקמן (שער השמחה סימן ג סוף אות א) שביארנו דכאן הכוונה בדיחה המעלה חיוך, ולא הגורמת למילוי הפה שחוק.

סימן ב - חיוב שמחה ועצב בימות השנה וגדריהם

חיוב שמחה בשלשת רגלים

א. חיוב שמחה בשלשת הרגלים פסח שבועות וסוכות, וכן בימי חול המועד הוא חיוב מן התורה, וחיוב זה הוא להוסיף בשמחה יותר מחיוב השמחה התמידית שבכל השנה. וישמח עצמו בדברים חיצונים כדי לעורר את הנפש לשמחה יתירה, אנשים בראוי להם על ידי אכילת בשר ושתיית יין, ונשים בראוי להם בבגדים ותכשיטים, וילדים בראוי להם בממתקים.

ובכל דבר שיודע שמשמחו חייב אדם לעשותו. [ופרטי דיניהם מבוארים בשלחן ערוך (סימן תקכט ס"ב).]

וכוונת השמחה היא שיהיה אדם שמח ומודה לבורא יתברך על כל הטובות שעושה עמדו, ועל שזוכה לעבוד את בוראו, ועל שהשם משגיח בנו. ויהיה לבו בעת השמחה זוכר שם שמים ויראתו, ואסור למשוך בשחוק ובקלות ראש.

סוכות ופסח חיוב שמחה בהם ד"ת

א. א. איתא בפסחים (קט ע"א) ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנא' (דברים טז) ושמחת בחגך. אולם תוס' (מועד קטן דף יד ע"ב ד"ה עשה) ס"ל שהוא חיוב דרבנן. שעל דברי הגמ' שאבל אינו נוהג אבילות ברגל, שנא' ושמחת בחגך, ואבילות היא עשה דיחיד ושמחת בחגך עשה דרבים, ועשה דרבים דוחה עשה דיחיד. הוקשה לתוס', דהלא אבילות היא מדרבנן, ומהו שאמרה הגמ' עשה. וביארו דגם ושמחת בחגך הוא דרבנן, כי מצות עשה דושמחת בחגך נאמרה לגבי שמחה בקורבן שלמים, וכדאיתא בחגיגה (דף ח ע"א). עכת"ד. כלומר שגם חיוב אבלות הוא מדרבנן, וגם ושמחת בחגך הוא מדרבנן. ומה שאמרו בגמ' עשה, היינו עשה דרבנן. והרי לנו שסוברים תוס' כי מצות ושמחת בחגך הוא חיוב דרבנן ולא דבר תורה.

ואולם תוס' הם שיטה יחידאה ממש, וכל הראשונים כתבו דמצות ושמחת בחגך היא מצות עשה דבר תורה אף בימינו אנו, ואף על עצם שמחת החג. דכ"כ הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ז) שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר ושמחת בחגך וגו'. אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה (פ"א ה"א), יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. [הלכה יח] כיצד הקטנים נותן הם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. עכ"ל. והרי דיבר להדיא שמצות עשה זו היא בין לגבי שלמים ובין לגבי עצם שמחת החג. וכ"כ עוד הכי בספר המצוות (מצות עשה נד). ועוד ראה אליו בהלכות יו"ט (פ"א הלכה כא) ובהלכות לולב (פ"ח הל' יב והל' טו). וכ"כ תוס' כת"י הובאו בשיטמ"ק (פסחים קט ע"א) דאע"ג דהאי קרא דושמחת בחגך כתוב בכי תבא, וברגל כתוב ושמחת אתה וביתך, משני הר"ר אלחנן דילפינן ושמחת מושמחת. ע"כ. וכ"כ תוס' (חגיגה דף ח ע"א) דפסח ילפינן מסוכות מהיקש דשבועות (דף י ע"א). וכ"כ היראים (סי' רכז) ועוד לו (סי' תכז). וכ"כ בפסקי ריא"ז (פסחים שם) והסמ"ג (עשה רכט, ול"ת שסא) ובספר תניא רבתי (סי' נח) וכ"כ הסמ"ק (סי' צה) והחינוך (סי' תפח) ובספר הבתים (ספר המצוה נב) ספר נייר (הל' יו"ט) כל בו (הל' חול המועד סי' ס) אגודה (פסחים פרק י) ריטב"א (מגילה ה ע"ב ד"ה והא) וכ"כ המהר"ח או"ז (בריש דרשותיו) והטור (סי' תקכט) וכ"כ שבלי הלקט (סימן שעב). ועוד כן מבואר בראשונים שיבואו בסמוך (אות ג) לענין חיוב שמחה בחג השבועות שלמדו שם מגזרה שוה ומהיקש.

ב. ועוד כן מבואר מראשונים רבים שלמדו את הסוגיא הנ"ל דמועד קטן, שושמחת בחגך היא מצות עשה גמורה, דכ"כ הבה"ג (הל' אבל סי' כא ד"ה והכין אמרו דף מב סוע"ג) ועל כן חידש שמי שמת לו מת ביו"ט שני של גלויות, מאחר שחיוב שמחה ביו"ט שני של גלויות הוא מכח ספק תורה, על כן ינהג אבילות, כיון שהאבילות היא ודאי עשה דיחיד, ודוחה ספק עשה דרבים דושמחת בחגך. וכן הביא הטור (יו"ד ס"ס שצט) את הבה"ג דכתב כן להדיא דהוי מצות עשה [בנוסח אחר מהנמצא לפנינו] ושכ"כ כל הגאונים. וכ"כ הרי"ף (מו"ק דף יא ע"א) וגם הוא התקשה בקושית תוס' דאף דקי"ל דאבילות יום ראשון ד"ת, מ"מ לילה ראשונה דרבנן, ומה כוונת הגמ' באומרה דאבילות היא מצות עשה. וביאר דהגמ' דיברה לכו"ע, דהיינו לא מבעי למ"ד דאבילות דרבנן דהשמחה שהיא ד"ת דוחה אבילות, אלא אף למ"ד דאבילות ד"ת אף לילה ראשונה, מ"מ עשה דרבים עדיף ע"ש. והרי להדיא דלמד דושמחת בחגך היא מצות עשה גמורה ולא רק לענין שלמים. וכ"כ הרי"ץ גיאת (שערי שמחה ח"ב עמ' נו) כדברי הבה"ג הנ"ל, וכן פסק הרמב"ם (הל' אבל פ"י ה"ט,י) וכ"כ הרמב"ן בספר תורת האדם (שער שבתות ויו"ט מהדו' שעוועל עמ' רכב) וכ"כ ההגהות מימוניות (הל' אבל פרק י אות י) וכ"כ כרמב"ם החינוך (מצוה רסד) וכן דעת בעל ההשלמה (מו"ק שם) ובעל המאורות (שם) וכ"כ רבינו ירוחם (דף רלו ע"ג) וכן פסק הב"י (או"ח סי' תקמח) שכן בדין כיון שהרי"ף והרמב"ם סוברים כן.

ואף החולקים אבה"ג וס"ל שמי שמת לו מת ביו"ט שני של גלויות לא ינהג אבילות. אינו מפני שהם עומדים בשיטת תוס' וסוברים שושמחת בחגך אינה מצות עשה אשמחה אלא השלמים. אלא משום דס"ל דאבילות היא מדרבנן ואילו ושמחת בחגך היא מצות עשה דאורייתא. שכן דעת המהר"ם מרוטנבורג (הלכות שמחות סימן ד) ופליג אבה"ג, ועוד הביא שם דכן ס"ל לר' אברהם ב"ר דוד ורבינו שמחה. ע"ש. וע"ע במח' זו באשכול (ריצב"א הל' מו"ק) וכן כתב הרא"ש (מועד קטן פ"ג סימן ג). ע"ש. ועוד הביא לראב"ד דס"ל דושמחת בחגך הוא ד"ת, ושגם הוא התקשה בקושית תוס', וביאר את הגמ' אתי עשה דרבים דושמחת בחגך ודחי עשה דיחיד של תספורת וגיהוץ, דהם אסורים שלושים יום מדין תורה. והרי שסובר דעסקינן במצות עשה גמורה דושמחת בחגך. ועוד הביא הרא"ש דר"י פירש דאבילות גם יום ראשון דרבנן, ומש"כ בגמ' ודחי עשה דיחיד, דאע"פ שהוא אינו עשה אלא מדרבנן קרי ליה עשה, וכדמצינו כיוצ"ב בפסחים (צב ע"א). ע"כ. והרי דס"ל דושמחת הוא ד"ת, דאי דרבנן קושיא מעיקרא ליתא, וכדברי תוס'. וכ"כ גם רבינו יהונתן מלוניל (מו"ק שם) אתי עשה דרבים ושמחת בחגך שהוא מצות עשה על כל ישראל, ודחי עשה דיחיד. וביאר דעשה דיחיד היינו גיהוץ ותספורת מדאורייתא. וכן בספר המכתם (שם) הביא שני התירוצים של הרי"ף ומשום גיהוץ. וכ"כ בחידושי הר"ן (שם) אתי עשה דרבים דכתוב ושמחת בחגך שהיא מצות עשה לכל ישראל. ע"כ. ועע"ש בדברי הגאונים. וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ו סי' לג) וכן דחה את תוס' בספר חזון עובדיה (הל' יו"ט עמ' צו) וע"ע (שם עמ' שיט) ועוד (שם עמ' צו) דהעלה כי בליל יו"ט ראשון אין מצות שמחה ד"ת, אלא רק דרבנן.

שבועות חיוב שמחה בו

ג. חיוב שמחה בחג השבועות מבואר מל' הגמ' פסחים (קט ע"א הנ"ל) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל. ע"כ. והרי כל הרגלים בכלל. וכן מפורש ביראים (סי' רכז) דילפינן בשבועות (פ"א דף י ע"א) מהיקש דר' יונה, הוקשו כל המועדות זה לזה, לחייב שמחה גם בפסח, ובר"ה, וגם בר"ח. ע"כ. ועוד כתב (סי' תכז) ציוה שישמחו ישראל בג' רגלים, וכמפורש בפסוקים על חג סוכות ושבועות. ופסח בפ' ר"א (שבת דף קלא ע"ב) ילפינן חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות לחיוב חגיגה בפסח ג"כ. ומדכתיב ושמחת בחגך, י"ל שכ"מ שיש חגיגה יש שמחה. עכ"ד. וכן תפס כדברי היראים בספר שבלי הלקט (סי' רסב) דה"ה פסח גזירה שוה חמשה עשה חמשה עשר. או י"ל מדכתיב שלשה רגלים תחוג לי בשנה, למדנו מצות חגיגה בחג. ומדכתיב ושמחת בחגך, למדנו שכל שיש חגיגה יש שמחה. וכ"כ הרוקח (סי' שא) בכל ג' רגלים חייב אדם לשמוח. ופסח יליף גזירה שוה חמשה עשר. ע"כ. וכ"כ הסמ"ק (סי' צה) לשמוח ברגלים. ובספר החינוך (תפח) לשמוח ברגלים שנא' ושמחת בחגך. וכן מבואר בספר המצוות (עשה נד) שצונו לשמוח ברגלים, והוא אמרו יתעלה ושמחת בחגך. עכ"ל. והרי מש"כ הרמב"ם במשנה תורה (הל' יו"ט פ"ו הי"ז) שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר ושמחת בחגך וגו'. כוונתו באומרו עם שאר ימים טובים, לכלול את חג שבועות, וכמפורש לו בספר המצוות הנ"ל, וכמו שהסברא גם מורה שלכך כיון. וכ"כ כל' הרמב"ם בספר נייר (הל' יו"ט) וז"ל, שבעת ימי הפסח וח' ימים סוכות עם כל שאר ימים טובים אסור בהספד ותענית, וחייב להיות שמח וטוב לב וכו'.

חול המועד

ד. בחול המועד ג"כ חייבים בשמחה ד"ת. דכ"כ הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ז) שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ובתענית, וחייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכו'. וכ"כ בספר הבתים (ספר המצוה נב) וכ"כ בספר ארחות חיים (הל' חול המועד סי' לד) דחול המועד חיוב תורה לשמוח בו. וכ"כ בספר נייר (הל' יו"ט) שבעת ימי הפסח וח' ימים סוכות עם שאר כל ימים טובים וכו'. וכ"כ בספר שבלי הלקט (סי' רסב) וביראים (סי' תכז) ותפס כוותיה הסמ"ג (עשין כז) וכ"כ הכל בו (חול המועד סי' ס).

חיוב שמחה זו יותר משאר השנה

וחיוב שמחה זו הוא יותר מחיוב השמחה של כל השנה, והוא מתוך שחייבו ח"זל בפעולות חיצוניות לשמח את עצמו, וכדאיתא בפסחים (קט ע"א) במה משמחם רבי יהודה אומר, אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להם ביין, ונשים במאי, תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. ופסקו הכי הראשונים דכ"כ הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ח) ובספר המצוות (עשה נד) והשיטמ"ק (פסחים קט ע"א) בשם תוס' כת"י. וברוקח (סי' שא) פסקי ריא"ז (פסחים שם) סמ"ג (עשין רכט ול"ת שסא) שבלי הלקט (סי' רסב) תניא רבתי (סי' נח) סמ"ק (סי' צה) חינוך (מצוה תפח) ספר הבתים (ספר המצוה נב) ספר נייר (הל' יו"ט) ומרן בשו"ע (סי' תקכט ס"ג).

כל דבר המשמחו מחוייב לעשותו

ה. ויתרה מכך כתבו הראשונים דלאו דוקא בהני, אלא בכל דבר המשמחו מחוייב לעשותו, וכמו שכתב היראים (סי' רכז) וז"ל, ולא יין בלבד, אלא כל דבר שמשמח את האדם, וכל דבר שנודע ששמחה היא לו, חייב אדם לעשות. והוכיח כן מפסחים (קט) נשים במה משמחם וכו' כ"א בראוי להם. וכ"כ עוד היראים (סי' תכז) שחיוב לעשות כל דבר שמשמחו. וכ"כ הריבב"ן (פסחים שם ד"ה בבבל בבגדי צבעונין) וז"ל, במה שהיא שמחה, ובמה שנהגו לשמח. עכ"ל. וכ"כ שבלי הלקט (סי' רסב) ובשם היראים הנ"ל, בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה, וכל דבר ששמחה היא לו, חייב לעשות. וכן העתיק את היראים להלכה בספר תניא רבתי (סי' נח) שכל דבר המשמחו חייב לעשות. ובספר המצוות (עשה נד) כתב בכל מין שמחה, לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים. וכ"כ החינוך (מצוה תפח) ועוד אמרו זכרונם לברכה שמח בכל מיני שמחה. וכ"כ בספר הבתים (ספר המצוה נב) ובארחות חיים (הל' חולו של מועד סי' לד) וחייב לשמחם בכל מיני שמחה. ובאגודה (פסחים פרק י) כתב, וכן נכון לשמח לפי השגת יד האדם, בבגדים או במנעלים לכל הפחות. ע"כ.

ואף חיוב שמחה זו הוא יותר מהשמחה בשבת (וכדלקמן סימן זה סעיף ד) מדכתב מרן (ר"ס תקכט) דבגדי יו"ט יהיו יותר משל שבת, וע' במ"א (ס"ק ד) מ"ב (ס"ק יב) כף החיים (ס"ק כג) ובחזון עובדיה (יו"ט עמ' צ).

כוונת השמחה ואיסור קלות ראש

ו. ואולם הקלות ראש אסורה וכדכתב מרן בשו"ע (סי' תקכט ס"ב) חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד וכו'. (ובסעיף ג) ולא ימשוך בבשר וביין ובשחוק וקלות ראש. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם (הלכות יו"ט פ"ו הל' יז-כ) וכן בספר הבתים (בספר המצוה נב) כתב, ובאה לו מצות שלמי שמחה, לפי שההמון נמשכים בימי השביתה להרבות המאכל ממיני הבשר, לכך באה במצות השמחה שלמים שתעשה השמחה לה'. אמנם באה בענין המצוה לשמח בניו ובני ביתו, לעוררם שישמחו במועדות לענין המכוון בהם, שה' משגיח בנו, ויעוררם שמחת לבבם להאמין ההשגחה. והיה מיוחד בשמחת בית השואבה, שהיתה השמחה לפני ה', למען לא יתערב בשמחתם דבר גופני, והיתה השמחה בגדולי ישראל. וכן באה תקנת רבותינו בענין השמחה ברגל, שהיו ממנים שוטרים שלא יתערבו אנשים ונשים, וכל זה להרחיקם מן השמחות המדומות, והרחקה מן העברות. עכ"ל. ובהמשך העתיק לרמב"ם שלא ימשך בשחוק וכו'. וסיים, הנה נתבאר מלשון הר"מ ענין השמחה וכוונתה. וכן העתיק את הרמב"ם הכל בו (הל' חול המועד סימן ס) וכן בספר נייר (הל' יו"ט) כתב, לשמח קטנים באגוזים נשים וכו' אנשים במיני יין ובשר ומעדנים. אך יזהר מקלות ראש המשכיחו בוראו, אלא יעשה לשם שמים. ע"כ. וכ"כ החינוך (מצוה תפח בשרשי המצוה) וציונו לעשות השמחה לשמו. וכ"כ בספר כד הקמח (ערך שמחה ד"ה ועל כן) ע"ש. ובספר מנורת המאור (נר ב כלל ח ח"א ס"ב) ישמח לשם שמים. וכן בספר ארחות חיים (הל' חול המועד סימן לד) אחר שביאר במה משמחם כתב, השמחה הוא שיהא אדם שמח ומודה לבורא יתברך על כל הטובות שעושה לו, ושיהא לבו זוכר שם שמים ויראתו. ע"כ.

ויתרה מכך כתבו הראשונים כי שחוק וקלות ראש אף בחג שמחוייבים בשמחה, איסורו כה גדול וחמור אף מאיסור עשיית מלאכה דרבנן בחול המועד. ודייקו כן מדברי הירושלמי, א"ר אבא בר ממל אילו היה מי שיתמנה עמי, התרתי שיהיו עושין מלאכה בחול המועד. כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה. ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין. ע"כ. וכתב הכל בו (הל' חו"מ ס"ס ס) נראה מזה שאיסור גדול בשחוק יותר ממלאכה. שכוונת השי"ת בנתינת המועד היתה כדי להדבק ביראתו ואהבתו, ולעסוק בתורתו התמימה. ע"כ. וכ"כ הארחות חיים (הל' חו"מ סוף אות לד דף צג) ופסקום האחרונים דכ"כ הא"ר (סי' תקל ס"ק א) והגחיד"א במחזיק ברכה (אות ג) ועוד לו בקונ' שמחת הרגל (לימוד ג) ובבגדי ישע (שם) והביאם כף החיים (ס"ק ה) וכ"כ המ"ב (ס"ק ב). ועוד ראה לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ב) באיסור הקלות ראש וההוללות, ועוד שם (סימן א סעיף ט) בכוונת השמחה במצוות, שישמח שזוכה לעבוד את ה' יתברך, וזה שייך אף כאן. וע"ע בספר מועדים וזמנים (ח"ז סי' קיב) דשני מיני שמחה איכא הכא, שמחה פנימית, ולעורר עצמו על ידי דברים חיצוניים.

ראש השנה

ב. בראש השנה יש חיוב שמחה מן התורה, ויעורר עצמו לכך על ידי אכילה ושתיה וכדומה. אך לא ישמח שמחה יתירה כחיוב השמחה בחגים, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד. ומצד שני חיוב שמחה זה הוא יותר מאשר חיוב השמחה במשך שאר ימות השנה, שבימות השנה אין חיוב לעשות דברים חיצוניים המעוררים את השמחה. וראה להלן (סימן זה סעיף ג אותיות ב,ג) איך אפשר לשלב את היראה והשמחה יחד.

ר"ה

ב. א. כתבו הראשונים דיש מצוה מן התורה לשמוח בראש השנה. דהנה היראים (סי' רכז) ביאר דושמחת בחגך נאמר בסוכות. וחיוב שמחה בשבועות ילפינן בשבועות (פ"א דף י ע"א) מהיקש דר' יונה, הוקשו כל המועדות זה לזה. וגם פסח, ור"ה, ור"ח בכלל ההיקש. עכת"ד. וכ"כ הגאונים שר שלום, ורב שמואל בר רבי חפני, ורב פלטוי גאון, הביאם הרא"ש (ר"ה פ"ד סי' יד דף מ רע"ב) דכיון שנקרא מועד, י"ל בתפילה מועדים לשמחה. ע"ש. ויליף לה מדכתיב וביום שמחתכם ובמועדכם ובראשי חודשכם ואמר מר (סוכה נה ע"א) חדשכם כיצד זה ר"ה. וגם בספר עזרא מצינו שהיו בוכים השבים מן הגולה, ואמר להם עזרא, כי קדוש היום לאדוננו, ואמר אכלו משמנים ושתו ממתקים, כדי שתהא השנה שמינה ומתוקה עליכם, ושלחו מנות לאין נכון לו. ודרשו רבותינו (ביצה טו ע"ב) למי שלא הניח עירוב. עכ"ל. והרי שיש חיוב שמחה ואכילה בר"ה. וכ"כ האבודרהם (סדר תפילת ר"ה ד"ה והשיאנו) וז"ל, וגם מצאנו בו שמחה, שנא' וביום שמחתכם ומועדכם ובראשי חדשכם, ואמר מר ובראשי חדשכם כיצד זה ראש השנה. והרי דס"ל דימי שמחה הם. וכ"כ המרדכי (ר"ה סימן תשז) דחיוב תורה לשמוח בר"ה וז"ל, ועוד במ"א [במדרש אגדה] קרי ליה חג, וכתיב ושמחת בחגך, וא"ר יוחנן הוקשו כל המועדות זה לזה, הא למדת ששוה לשאר יו"ט. עכ"ל. ועוד בהמשך מדכתיב חדות ה' היא מעוזכם. עכת"ד ע"ש. וכ"כ הטור והשו"ע (או"ח סי' תקצז ס"א) וז"ל, אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בר"ה ולא בשבת שובה, אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם. עכ"ל. והדברים עומדים על פי מדרש שהביא הטור לעיל (ס"ס תקפא) ואוכלים ושותים ושמחים בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. ע"כ. ועוד הביא הטור שרבנו האי גאון יליף מדכתיב (נחמיה ח,י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו'. והביאו הרא"ש (סוף ר"ה ס"ס יד). ע"כ. וכ"כ הרי"ץ גיאת (הל' תשובה) ובספר המנהיג (הל' ר"ה) ובשבלי הלקט (סי' רפד) ובהגהות מיימון (הל' פ"א אות א). ואומנם בספר מחזור ויטרי (סי' שכב) כתב וז"ל, אין אומ' והשיאנו י"י אלהינו את ברכת מועדיך לחיים לשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכינו, לפי שלא הוזכר ברכה ושמחה אצל ר"ה ויום הכיפורים כל עיקר, אלא אצל שאר הרגלים במשנה תורה כביכול אין שמחה לפני המקום באותה שעה מפני העולם התלוי בחובה. עכ"ל.

והרי דס"ל שאין שמחה בר"ה כל עיקר. ומ"מ היא דעה יחידאה, וכאמור. וגם יש ליישבו עם כל הני דבריו שכתב איהו גופיה (בסי' קמב) גבי שמחת שבת, והבאנו דבריו לקמן (סימן זה סעיף ד אות ג). ע"ש.

גדר השמחה

ב. וכ"כ הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"ו) וז"ל, אבל ר"ה ויו"כ אין בהם הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה. עכ"ל. והרי שיש חיוב שמחה בהם, אך לא שמחה יתירה. [ועוד מבואר הכי ברמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ז) שכתב, שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר ושמחת בחגך וגו'. עכ"ל. והרי שכלל גם שאר ימים טובים. ומיעוט רבים שנים לפחות, כיון שבנוסף לפסח וסוכות יש לכלול גם שבועות, וכפי שביאר בספר המצוות (עשה נד) הובא לעיל (סימן זה סעיף א אות ג) וסביר להניח שכוונתו גם לר"ה וכמבואר לו בהל' חנוכה הנ"ל בסמוך. וכ"כ בדומה ללשון הרמב"ם הנ"ל בספר נייר (הל' יו"ט) שבעת ימי הפסח וח' ימים סוכות עם כל שאר ימים טובים אסור בהספד ותענית, וחייב להיות שמח וטוב לב וכו'.] וכ"כ תרוהד"ש בפסקים וכתבים (סימן ב) גבי מי שמתה אשתו, לא ישא אחרת עד שיעברו ג' רגלים. אך ר"ה ויו"כ אינם כרגל לענין זה, דימים הנוראים הם ולא נתנו לשמחה כמו רגלים. ע"כ. והרי שניתנו לשמחה, אך לא כל כך כמו ברגלים. וכ"כ הרא"ש (מועד קטן אלו מגלחין סי' מח) כדין זה, וביאר אע"פ שאין הרחקת הזמן שוה בהם [בין ג' רגלים], מ"מ שמחת הרגלים מסייעת לשכחה מדעתו. בשונה ממש"כ לעיל שר"ה ויו"כ לא נחשבים רגל, והיינו שבהם השמחה אינה כ"כ שמחה. עכת"ד. וזה כתרוהד"ש, וכן פסק מרן בשו"ע (יו"ד סי' שצב ס"ב).

תוכן העניינים

שלחן ערוך המדות - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה