שער השמחה - הלכה · סימן ג - רבוי שמחה
למלא פיו שחוק
א. אסור למלא פיו שחוק, והיינו לשחוק בפה מלא ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ואף לרגע אחד אסור. והוא איסור גמור ולא חסידות, שכן הסכמת הראשונים והשלחן ערוך והאחרונים.
למלא פיו שחוק
א. א. שנינו בברכות (דף לא ע"א) אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה. ונפסק בשו"ע (ס"ס תקס) בלשון זו ממש. ודין זה צריך בירור מה הם דיניו ופרטיו. ועל כן אמרתי לתור ולחפש בספרים עד היכן שידי יד כהה מגעת, ומעזר אל אשאל שלא אכשל בדבר הלכה.
האם דין זה הוא איסור גמור
הנה אחר שהיום אין איש שם על לב, והלכה זו מונחת בקרן זוית ואין מי שיבא ויטול. [וכ"כ הגאון חיד"א בעין זוכר (אות א ס"ק קיז) גבי דין זה וז"ל, ועין רואה דכמעט רובא דעלמא לא זהירי בהו.] מיד מתעוררת המחשבה דשמא מה שאמרו כאן אסור היינו חסידות ולא איסור גמור, שכן מצינו בכמה וכמה דוכתי דפעמים שלשון אסור היינו חסידות ולא דין ממש. ולך נא ראה לגאון חיד"א בספר עין זוכר (אות א ס"ק קג) שכן נמצא בכמה ראשונים דכ"כ תוס' (תענית דף יא) ובריטב"א (מגילה דף כח) והר"ן (סוף ע"ז) בשם הרמב"ן. ע"כ. וכ"כ בספר מאור ישראל (ח"א תענית דף יא ע"א ד"ה תרי). ועתה יצא לאור קונ' מתוך ספר עין יצחק להגאון ר' יצחק יוסף שליט"א ונדפס בתוך קובץ ענף יוסף, ובכללי התלמוד (כלל סה) עמד בזה, והראה עוד ראשונים כיוצ"ב, ושעמד על כך בשו"ת יבי"א ח"ב (חו"מ סימן א אות ב) ובח"ד (או"ח סימן יא אות ד) ובח"ז (חו"מ סימן ז אות ג) ובח"ט (או"ח סימן א אות ג) ועע"ש. והעד על כך שכאן היינו חסידות, שהגמ' שם (ברכות לא ע"א) ממשיכה וז"ל, אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה"ז מכי שמעה מר' יוחנן רביה. ע"כ. ולשון זו בפשיטות מורה דדבר חסידות הוא דעבד, דאל"כ מאי קמ"ל שקיים את דינא דגמ'. עכ"ד. וכ"כ בספר ילקוט כהנה (עמ' ה) ושכ"כ בספר מקור חיים (סימן ב) על דין אסור לילך בקומה זקופה. והמחבר ילקוט כהנה כתב, שיש עמו עשרות מקומות שכן הוא.
ראשונים
ב. ברם באמת הדבר ברור שכאן הוא איסור
ב. ברם ממש, וכמש"כ הראשונים והאחרונים, שכ"כ האשכול (דפוס ירושלים הל' תפילה סי' יב) בשם גאון וז"ל, ואסורי דאמור רבנן, לאו דאוריתא כגון למלאת שחוק פיו בעוה"ז, ולמשמש מטתו בשני רעבון, ולישן ביום יותר משינת הסוס, וכל כיוצ"ב אין עליהן לא מלקות ולא נידוי, אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים. עכ"ל. וכ"כ כזה הב"י (יו"ד ס"ס קנז בבדק הבית) בשם רבינו ירוחם (דף קסה ע"ב) וז"ל, איסורין דרבנן כגון אסור למלאת שחוק פיו ולשמש מטתו בשני רעבון ולישן ביום יותר משינת סוס וכיוצ"ב, אין עליו לא מלקות ולא נידוי, אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים. עכ"ל. וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם במאמרו הנדפס בריש העין יעקב בביאור אגדות ח"זל ומחלקם לחמש חלקים, והחלק הראשון הם אגדות ח"זל שבהם כוונת ח"זל דברים כפשוטם ממש. ולדוגמא בעלמא בוחר מן השמים בידיוק את מאמרנו, מה שאמרו ח"זל אסור למלא פיו שחוק. והרי שהוא איסור גמור. וכ"כ הריטב"א (ברכות לא ע"א ד"ה אסור) גבי האי מימרא דאסור למלא פיו שחוק וז"ל, אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן, אלא משום שלא יתגבר יצרו. עכ"ל. והרי שחזר וכפל בלשונו דאסור [ומש"כ לעיל (בד"ה לא) "ישתדל", היינו כלפי עצבות ופשוט. ע"ש.] וכן משמע ברבינו יונה (דף כא ע"א מדפי הרי"ף) שקשר את כל הסוגיא יחדיו את דין שמחה יתרה דלעיל, ודין למלא פיו שחוק דהכל דבר אחד וכדלקמן (סימן זה סעיף ב) בעז"ה. והרי כתב (בד"ה וגילו) ששמחה אחרת אסורה [חוץ משמחת עבודת ה'.] וכן כתב (בד"ה אמר ליה) שהשמחה שאין בה מצוה אסורה. וכן כתב מדיליה (בד"ה אסור לאדם) דלמלא פיו שחוק אסור, כמו שאמרנו למעלה. ע"כ. וכן בהמשך אימתי השמחה תהיה מותרת וכו'. הרי דבלאו הכי השמחה אסורה. וכל הני ראשונים הם שיש בהם גילוי דהוא איסור, אך בר מין דין נמצאו עוד ראשונים רבים שהעתיקו את ל' הגמרא בלא לפרש, ויובאו לקמן בעזר אל, וסתימתם מורה דהוי איסור.
מרן
ג. ואת עלית על כולנה, שכן הוא לשון הטור והשו"ע (ס"ס תקס) שכתבו את ל' הגמרא אסור לאדם למלא פיו שחוק. וסתמו ולא פירשו, אלמא דאיסור ממש יש כאן. ולך ראה במאור ישראל (ח"א תענית יא ע"א בהערה) דכתב להשיב על שו"ת משפטים ישרים בירדוגו שנתן סעד וסמך למנהג שנהגו בזמנו לשמש בעת רעבון, והלא בגמ' כתוב אסור לשמש בשעת רעבון. ונתן טעם להקל על פי תוס' דס"ל דדין זה הוא חסידות. ודחהו הרב מאור ישראל, מתוך שהשו"ע והרמב"ם כתבו אסור [כלשון הגמרא] אלמא דלדינא קי"ל דאיסור גמור הוא. וזה ממש כדברינו הכא שבגמ' כתוב בל' אסור, והעתיקו השו"ע. וע"ע לעיל (במאור ישראל) מש"כ שם. וע"ע יבי"א (ח"ד אה"ע סימן ט אות א בשני חצאי לבנה). ובר מין דין הלא חזינן עוד למרן בבדק הבית (יו"ד ס"ס קנז) שהביא את ר' ירוחם הנ"ל בלא חולק, שהוא איסור שאמרו רבנן, והממלא פיו שחוק עובר על תקנת חכמים, וכדהעתקנו לשונו לעיל. והרי להדיא עוד בדעת מרן דהוא איסור גמור. וע"ע לקמן (סימן זה סעיף ב אות ט). והן אמת כי המאירי (ברכות לא ע"א ד"ה שמחה) כתב על השמחה היתירה לשון ראוי להם. ובהמשך לגבי אסור למלא פיו שחוק, לשון צריך, ולשונות אלו מורים שאינם איסור. וע"ע לקמן (סימן זה סעיף ב אות ח). ברם לכאורה שם יש מקום לומר שלשון ראוי התכוין לאסור, שהרי כתב שם גם על שבירת כלים לשון אינו ראוי שהוא איסור גמור, וזה מורה שהתכוין בלשון זה לאיסור. וגם אם באמת דעת המאירי דאינו איסור גמור, מ"מ דעת כל הראשונים שהוא איסור גמור, וכן דעת מרן, ועל כן ברור דאיסור גמור יש כאן, וכאשר ראינו בדבריו (בבד"ה יו"ד) וכאשר מורה מקורו הוא ר' יונה, וכן לשונו בשו"ע שכתב אסור, ואי כאן אסור הוא חסידות, בודאי שהיה לו לפרש שיחתו בב"י, ולא לסתום. שהרי אף שמצינו פעמים שלשון איסור הוא חסידות, אין פירושו שכל מקום, ופוק חזי מערכת הפוסקים אי ל' איסור הוא איסור תורה או דרבנן, דהנה בשו"ע (סי' דש ס"א) כתב אסור, והוא איסור תורה וכדמסיים התם. וע' ט"ז (או"ח סימן שג ס"ק ח) דבדר"כ אסור היינו איסור דרבנן, ושם הוי יוצא מן הכלל שהוא דאורייתא. וע"ע מחצה"ש (שם ס"ק ז). וע"ע בספר קהילות יעקב אלגזי (חלק לשון חכמים סי' מח). וע' יד מלאכי (כללי הרמב"ם אות י) דהרמב"ם למוד לומר אסור על לאו שלוקים, כ"ש כשאין לוקים עליו. ועוד לו (בסוף כללי הטור אות מא), ברכ"י (שיו"ב סי' שכג ס"ק ב) שד"ח (ח"א עמ' 61) ובשנית (ח"ו סימן יג אות כז) בדעת מרן. שו"ת יבי"א (ח"ב או"ח סי' יט אות א) וספר לוית חן (סימן קיז עמ' קצח) ספר מנוח"א (ח"ב פרק א הע' 12 ד"ה איברא) שכתב כן ברמב"ם דאסור היינו דרבנן. שו"ת עולת יצחק (ח"ב סימן רלד אות ז) ספר ברכת יעקב (סופר במפתח בסוף הספר) ובשו"ת נחלת לוי (ח"א סימן כט סוף אות ו). והרי לפנינו דלשון אסור פשוטה שהיא איסור גמור, או דבר תורה או דרבנן כל מר כדאית ליה. ורק אם יש לפנינו הכרח גמור להוכיח שבאיזה מקרה ל' אסור הוא חסידות, אין דבר זה מופקע, וכבר היה כן לעולמים, אך כל כהאי גונא אי היה כן בדעת מרן הכא בודאי שהיה לו להשמיענו, ולא לפסוק בשלחן ערוך בלשון אסור למלא פיו שחוק בסתם. ולך ראה מה שכתבנו לגבי כלל זה כאן בהערה (*) שזהו כלל לגבי כל הכללים, ושבלאו הכי הרי שיתבטלו הכללים, שהרי בכל כלל יש יוצא מן הכלל, ומנין שכאן אינו מן היוצאים מן הכלל. ועל כן כל כלל הוא כלל גמור, אלא אם כן יש הכרח מוכרח שכאן הוא יוצא מן הכלל, ודו"ק.
מתי למדים מן הכללות, ומתי לא
(*) ואמרתי לצרף כאן בענין זה, חלק מאשר השבתי לחכם אחד על ענין אחר, גבי האם שתיקת הראב"ד לרמב"ם מכריחה דס"ל כוותיה, והענין נוגע ממש להכא.
ולעצם הוכחת כת"ר כי אין הכרח משתיקת הראב"ד, וכדמצינו בכמה דוכתי ששתק לרמב"ם, ובמקום אחר פורש דפליג עליו. ע"כ. אמינא, כי שמעתי כמה פעמים בביהמ"ד תלמידי חכמים אשר מביעים דעתם כן על כל כללי הפוסקים, שהרי בכל כלל יש יוצא מן הכלל, וא"כ לעולם נאמר כי שמא כאן הוא יוצא מן הכלל, ומהיכי תיתי להכריח להפך ע"פ הכלל. ועוד אזכיר את אשר הוקשה לי משנים קדמוניות, כי מצינו פעמים רבות אשר התוס' כותבים מתוך הכרח, או סתירה, וכיוצ"ב, על דברי הגמ' דהם לאו דוקא. וא"כ הוקשה, כי לכאורה לעולם לא נוכל לדייק את לשון הגמ', כיון שפעמים רבות מצינו שדברי הגמ' הם לאו בדוקא, ומהיכי תיתי שכעת במקום שאתה מדייק ממנו הוא בדוקא, כי שמא גם כאן הוא לאו דוקא, וכיון שאין הכרח שכאן הוא בדוקא, שהרי לעולם תטען שמא גם כאן הוא לאו דוקא, שוב לא נוכל להוציא דין מתוך דברי הגמ', וק"ו שנטען כן בלשונות הפוסקים. וא"כ ח"ו התורה תשמם, ואפשר למחוק חצי מספרית עם ישראל ח"ו. אלא דנראה ברור, כי בכל כלל אזלינן כוותיה, אא"כ יש ראיה לסותרו דבכה"ג אמרינן דאין למדין מן הכללות, כי אז הוא יוצא מן הכלל. אך בכל מקום שאין הכרח לסתור את הכלל, תפסינן להאי כללא בשתי ידים ולא נרפנו, כי הוא מוכרח בהכרח גמור. ורק כשיש הכרח לסותרו, נאמר שיצא כאן הדבר מן הכלל, כי יש הכרח לכך. וזה נראה לענ"ד אמת לאמיתה וה"ה לנידו"ד, כי לעולם שתיקת הראב"ד תוכיח דס"ל כרמב"ם, אא"כ תהיה ראיה מדברי הראב"ד לסתור זאת, דבכה"ג נאמר דלא ס"ל כוותיה. וכן הביא הרב שד"ח (ח"ו סימן ו אות א) לרב יד אהרן שהביא לרב מ"ז דכתב וז"ל, דלא איתמר הא כללא, אלא כשלא מצינו בראב"ד דחולק, אבל כשמצינו דחולק על הר"מ, לא קי"ל האי כללא. ע"כ. והן אמת, כי הרב שד"ח כתב על כך וז"ל, ולענ"ד יש לפקפק קצת, דא"כ כללא מאי אהני, ובכל מקום יש לנו להסתפק שמא כבר גילה דעתו במקום אחר. ע"כ. אך ע"פ האמור זה אינו, והכל אתי שפיר. והרי כלל הוא בידינו, דאין למדין מן הכללות, וע' בברכ"י (או"ח סי' קפג ס"ק ד) ובשו"ת יבי"א (ח"ח יו"ד סי' ל אות א) בכלל זה. וא"כ מאי קמהני לן הרב שדי חמד בכל כללי הפוסקים שכתב, ותקשי עליו קושיתו הנ"ל, דא"כ כללא מאי אהני וכו'. ועל כרחך כפירושנו הנ"ל. וכן ראיתי לקהלות יעקב (אלגזי חלק לשון חכמים סי' קא) כי כל שאין למדין מן הכללות הוא כשיש טעם שלא לומר כן. וכן ראיתי עוד לרב שד"ח גופיה דכ"כ בח"ו (סי' טז סוף אות ג), וכ"כ בשו"ת איש מצליח (כרך ג או"ח ריש סימן ז). ובספר ברכת יעקב (סופר סימן ט) כ"כ אפי' לגבי כללי מרן, ע"ש. ומש"כ בשו"ת הלל אומר (סי' קנט) כי על כל הכללים יש פירכא, ומיירי התם לענין הלכה כתלמיד כנגד רבו. דבריו מרפסן איגרי, והוא נגד כל ספרי הכללים.
אך באמת גבי הכלל האם שתיקת הראב"ד מכריחה דס"ל הכי, יש פנים לומר שאינו מוכרח. כי אע"פ שהשד"ח (ח"ו סימן אות א) הביא לאמבוה פוסקים דס"ל הכי, כי שתיקת הראב"ד מכריחה דס"ל כרמב"ם. וכן ראיתי לספר ויאמר בועז חדאד (על הל' תערובות, בריש הספר כללים אות ט) דכ"כ בשם הפר"ח (סי' צח ס"ק ה ד"ה ואכתי) וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ז אה"ע ס"ח אות ד). ואולם חזי הוית לגאון יעקב חיים סופר שליט"א בספר ברכי נפשי (ח"ב סימן ט אות ב) לעמד באורך בהאי מילתא, וכתב כי מצא מאתים פעמים שבהם הראב"ד שתק בהשגות, אע"פ דפליג בדוכתא אחריתי. והרגיל בספרי הרב יאמין לשמועתו, שמצא ממש מאתים פעמים. ושב והניף את ידו בהאי מילתא בספרו מנוחת שלום הנד"מ (ח"ה עמ' קסז). ומעתה שרואים כ"כ הרבה פעמים שהראב"ד שתק למרות שבאמת הוא חולק. נראה כי אין להכריח משתיקתו דמסכים עם הרמב"ם, אלא שחלק רק במקומות שחפץ באותה עת להעיר, כפי שהעלתה ידו, והכל עשה לפי הענין. ואילו הני אשלי רברבי היו יודעים שכל כך הרבה פעמים שתק הראב"ד אע"פ דאיהו פליג, נראה שהיו מודים להנ"ל, והלא מודים דרבנן היינו שבחייהו וע"כ נראה דאין כלל זה נכון, ואין להוכיח משתיקת הראב"ד בהשגות לרמב"ם.
ולעצם הגמ' שאמרו עליו על ר"ל שהקפיד בכך, והרי זה מורה שהוא חסידות. אחר ראותינו לכל הני ראשונים שאיסור גמור הוא, יש לומר דמה שהשמיעה הגמ' בכך שר"ל כל ימיו נזהר, הוא מפני שאיסור זה קשה שלא להכשל בו כלל, וכגון שאם נאמר על פלוני שמעלתו עצומה שמעודו לא כעס או לא התגאה, בודאי שהוא שבח עצום ונפלא, אף דמדינא אסור לכעוס ולהתגאות, אחר שהקושי לקיים זאת הוא מבואר, וה"ה הכא, שפעמים רבות השחוק בא בלא השגחה ובלא הכנה, וכגון בעת שמחה לפתע אמר מישהו דבר הגורם למלא פיו שחוק וכיוצ"ב, והרי שמי שמעידה עליו הגמ' שמעת שומעו איסור זה עד יומו האחרון לא מילא פיו שחוק, הוא שבח עצום גדול ונפלא. או קמ"ל הגמ' שאפי' לדבר מצוה לא מילא פיו, וכדלעיל בגמ' גבי רבה ור' זירא ששמחו מאוד במצוה. ושוב ראיתי שכ"כ לבאר בספר דברי שלום (יודקין ח"ד סוף סימן יז) דקמ"ל בר"ל דעביד הכי אף במקום חסידות במקום מצוה. ע"כ.
אחרונים
ד. וכ"כ אחרונים רבים דאיסור גמור למלא פיו שחוק, שכן משמע מהלבוש (סי' תקס סעיף ד) ד"זל, ומכל מקום אסור לכל אדם שימלא שחוק פיו. עכ"ל. והכפילות והדגש שהוסיף בלשונו על נוסח האיסור מורה שהבין דאיסור גמור הוא, ולא חסידות בעלמא. וכן מבואר בט"ז (סי' תקס ס"ק ז) ובבאר היטב (ס"ק ט) וכן בהגהות מוהר"א אזולאי על הלבוש (אות ה) העתיק תשובת גאון הנ"ל שבבדק הבית, והרי דהוי איסור. וכן הביאה הברכ"י (ס"ס תקס) וכן בספר דע"ת (ס"ס תקס) ושכן מובאת תשובת גאון זו גם באשכול (הל' ק"ש ותפילה סי' יב) והרי בתשובת גאון מפורש דאיסור גמור הוא. וכן מבואר הכי בפרישה (ד"ה והנלע"ד) שכתב שם בלשונו כמה פעמים אסור על דין זה. וכן מבואר במשב"ז (ס"ק ז) ובכף החיים (ס"ק טל) ושכ"כ היעב"ץ בסידורו עמודי שמים (דע"ה ע"ב). ע"כ. וכ"כ היפה ללב ח"ב (סי' תקס אות ח) ובח"ג (סי' תקס ס"ק ז) וגם הביא שם תשובת הגאון הנ"ל. וכן עביד בתורת חיים סופר (סי' תקס) שהביא התשובה הנ"ל, וגם כתב בלשונו, כל הטעם שאסור וכו'. וכ"כ החיי אדם (כלל קלז סעיף ה) ובפחד יצחק (ערך שחוק) ובערוה"ש (סי' תקס סעיף ח) וכ"כ הגאון חיד"א בספרו עין זוכר (אות א אות קיז) מתשובת הגאונים ובבד"ה הנ"ל, ושכ"כ הרב ארעא דרבנן (מא אות עו) ובספר ריח השדה בשו"ת (סימן יב). [ומש"כ שם הרב חיד"א לחלוק עליהם, הוא לענין הכלל שהוציאו מתשובת הגאונים הנ"ל שאין מנדים על דרבנן אא"כ הוא לתא דאורייתא, או מצוה דרבנן, דאיהו פליג דאין הכרח מהתשובה הנ"ל, די"ל דנתכוונו להשמיענו דליכא נידוי הכא לפי שהוא איסור דרבנן קל, ואה"נ יתכן נידוי על איסורי דרבנן שאינם מצוה ולא לתא דאורייתא. דאלת"ה בדבריו, כיצד תעלה תשובת הגאונים שבה פתח. ע"ש.] ולדרכנו הרי מבואר משלושתם דלמלא פיו שחוק הוי איסור.
וכ"כ הגאון שד"ח (ח"א דף 83 סוע"ב מע' א אות שכו) דמדברי תשובת הגאונים והבד"ה הנ"ל מבואר דאיסור זה הוא איסור קיל, ואין מלקין ואין מנדין, אלא קורין אותו עובר על תקנת חכמים. ומעתה מה שהוזכרו בגמ' תנאים ואמוראים "דחד" וכדו', וכגון נדרים (נ) רבה קודם הלימוד אמר מילי דבדיחותא. וב"ק (יז) שהראהו בן העוה"ב אנשי בדיחי וכדו'. היינו בדיחות קלה, ולא מילוי פיו שחוק. והרי המילה בדח יש בדח ויש בדח טובא, וכברכות (ל סוע"ב) דבסמוך. וע"ע לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ט סוף אות ט) בזה. ואולם הגאון רבנו יוסף חיים בבן יהוידע (ברכות לא ע"א) יליף שהוא דבר חסידות. וגם בספר עינים למשפט (ברכות דף לא ע"א סוף אות א) הביא שבספר אומר שכחה תמה על הסמ"ג והר"מ שלא הזכירו איסור זה, רק בהלכות דעות (פ"ב ה"ז) כתב כן משום מדה טובה. וכתב העינים למשפט דצ"ל דס"ל לרמב"ם שאינו אלא מדברי חסידות. ע"כ. וזה אינו, כי מש"כ הרמב"ם בהל' דעות אינו מדה טובה בעלמא אלא חיוב. ולעצם הדבר, הלא הרמב"ם בכמה דוכתי הזהיר על יתר השמחה, וא"כ אומנם לא נקט ל' אסור על לא ימלא וכו', אך עצם האיסור כתבו, שכן הוא לו בהל' יו"ט (פ"ו ה"כ) גבי שחוק הרבה, דהוא אינו שמחה אלא הוללות. וע"ע בהלכות תפילין (פ"ד הכ"ה). וכ"כ בפירוש המשניות (ברכות פ"ט) אמתני' חייב אדם לברך על הרעה וז"ל, וכמו כן אסרו ע"ה להרבות בשמחה ובשחוק. עכ"ל. וכ"כ שהוא איסור בספר ארח מישרים (סימן ל ס"ח) ובספר דברי שלום יודקין (ח"ד סימן יז). וכן בספר זכר עשה (פרק רביעי הע' סד ד"ה מהא) אף שבתחילה כתב שאין זהו איסור כי אם חסידות, ושכ"כ בגליוני הש"ס למהר"י ענגיל זצ"ל, וע"ע בשו"ת צפיחית בדבש (סי' מ). ע"כ. שוב חזר בו בעקבות דברי מרן בבדק הבית. והביא את דברי רש"י נידה (דף כג סוע"א) עד כאן הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך. ופירש"י, לידי גיחוך, שחוק, בכל תחבולות הללו עסק ר' ירמיה להביא ר' זירא לידי שחוק ולא שחק, דאסור לאדם שימלא פיו שחוק, דרבי זירא מחמיר. טפי עד כאן לשונו. ונפלא, דהאיסור הוא למלא פיו שחוק, ור' זירא הרחיק עצמו שאפי' שחוק בלבד (בלא מילוי פיו) לא היה שוחק. ושכן כתב בספר יד אפרים (בילדער פותח שערים מערכת ר דף ל"ט ע"א) דדוקא למלא פיו שחוק אסור, אך במעט שרי. עד כאן דבריו. ויבוארו עוד פרטים בסמוך.
שמחה יתירה
ב. איסור נוסף הוא להרבות בשמחה יתירה, ואיסור זה הוא גדר כדי שלא להגיע לידי קלות ראש.
לצורך מצוה
ובין באיסור למלא פיו שחוק, ובין באיסור רבוי שמחה, לצורך מצוה מותר.
וגדר שמחת מצוה הוא, כל ששמח במצוה לבדה, ולא שמחה חיצונית לה, וכגון השמח בעצם מצות תפילין, ובניענוע הלולב, ובדברי תורה, וכל כיוצא בהן. אך אם מניח תפילין או עושה מצוה אחרת, ושמחתו היא משום דבר אחר ולא משום עצם המצוה, אסור להרבות בשמחה.
עוד תנאי הוא שתהיה זו שמחה במצוה שאין בה גם הנאת עצמו בעצם השמחה, ולכן שמחת מצוה המעורבת בשמחת הגוף, כגון שמחת חתונה, מצות עונג שבת וכדומה, כל אלו והדומים להם, גם אם כוונתו לשמוח רק לשם המצוה, אסור לשמוח יותר מדאי. וקל וחומר ואין צריך לפנים אם מעורבת בשמחתו שמחת חולין, שאסור.
ולכן בחתונות ובריתות אירוסין וכדומה שאר שמחות וגיל, יש לשים גבול לשמחה, שלא תהיה יתר על המידה, ושלא ימלאו פיהם שחוק.
וכן הוא הדין בשמחת בית השואבה, הקפות שניות, הכנסת ספר תורה.
וכן בהרצאה אסור למרצה לבדח יתר על המידה את השומעים, אף אם כוונתו כדי לגרום הקשבה וכדומה. [אלא אם כן שמח מאוד מעצם דברי התורה וחידושם, עד ששמחתו גוהה על גדותיה ופורצת החוצה, בזה מותר וכאמור, אחר שזו שמחה בעצם המצוה].
שמחה יתירה
מקור הדין
ב. א. כדי לדון ולברר יותר את דין זה, מוכרחים אנו להביא את סוגית הגמ' ברכות (דף ל ע"ב). שנינו במתני', אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ובגמ' מנא הני מילי, ולמסקנא מהכא, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר וגילו ברעדה כתיב. א"ל אנא תפילין מנחנא. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב. א"ל אנא תפילין מנחנא. מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו. אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר, אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן. אמרי ליה אנן מה נעני בתרך, א"ל הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מילא שחוק פיו בעוה"ז מכי שמעה מר' יוחנן רביה. עכ"ל הגמרא.
האם יש כאן שני דינים
ב. ולפום ריהטא מחולקת כאן הגמרא לשני דינים, האחד, להיות בדח טובא שזו כל הסוגיא במעשיות דרבה ור' זירא ובחתונות. והשני בסיום הסוגיא למלא פיו שחוק. שהרי רש"י (בד"ה דהוה קא בדח טובא) ביאר, יותר מדאי ונראה כפורק עול. ע"כ. ומשמע דהיינו השתקעות בשמחה, וזהו דבר אחר ממלוי פיו שחוק, שלשון האיסור למלא פיו שחוק משמע שהוא אף באופן חד פעמי כל שמתגלגל משחוק ואף שלא השתקע בשמחה, וזהו דין הסיפא. וגם מהמעשיות של החתונות משמע דקא בדח טובא היינו שמחה מתמשכת יתר על המידה. וכ"כ המאירי (ד"ה שמחה) שכוונת הגמ' השתקעות בשמחה ולהרבות בה יותר מדאי. ע"כ. ונראה שזה שונה מלמלא פיו שחוק שאינה שמחה מתמשכת אלא אפי' באופן חד פעמי אסור, אחר שכל שנאמר כאן הוא ציור טכני של האיסור, והוא למלא פיו שחוק דהיינו לצחוק בפה מלא. [ויש לבאר זאת שצחוק בפה מלא גרע, לפי שקרוב הוא לליצנות, משא"כ השמחה הרבה קרובה היא לשמחה. וע' לקמן בחילוק בין ליצנות לשמחה.] ואם דברינו נכונים הרי שיצאו כמה נ"מ, וכגון שההיתר של מנח תפילין הוא רק לבדח טובא שהרי עליו הוא נאמר, ולא לגבי האיסור למלא פיו שחוק. וגם שאיסור בדח טובא הוא השקיעות בשמחה ובאריכות משא"כ למלא פיו שחוק. אך אם נאמר שהאיסור למלא פיו שחוק הוא האיסור של בדיח טובא, הרי שעם תפילין שרי למלא פיו שחוק. ואולי גם לפי"ז יהיה מקום לבאר דלמלא פיו שחוק היינו השקיעות בשמחה, ולא מלוי פיו שחוק לרגע.
מח' הראשונים
ג. ונראה שביאור הסוגיא שנוי במח' הראשונים דלגירסת הרי"ף (דף כא ע"א) מבואר דהכל דין אחד וז"ל, א"ל אנא תפילין קא מנחנא וכל כך למה, דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז. עכ"ל. והרי שאיסור בדח טובא הוא הוא האיסור דלמלא פיו שחוק. וכן גרס נמי הרא"ש (פ"ה ס"א) וכן גרס גם בפסקי הרי"ד (שם), וכן משמע ברבינו יונה (דף כא ע"א ד"ה אסור) דקשר שם את איסור בדיח טובא עם איסור למלא פיו שחוק, שהכל איסור משום שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה. וכן הוא בנימוק"י (שם) דביאר ששבר כוס בחתונה למעט השמחה משום שאסור למלא פיו שחוק.
ברם באוצר הגאונים ברכות (בפירושים ר"פ חמישי) משמע שהם שני דינים, כי את איסור רבוי שמחה ביארו משום שמרגיל לערוה, ואת איסור למלא פיו שחוק איסורו משם חורבן הבית. וכן מבואר בפסקי ריא"ז (רפ"ה דברכות) דעל איסור רבוי שמחה כתב אפילו בשעת שמחתו שלאדם ראוי לו לאדם לעמוד ברעדה וכו'. ואילו לגבי למלא פיו שחוק כתב אסור, ומשמע דתרי בבי נינהו. וכן מבואר במאירי (ד"ה שמחה) דביאר את איסור רבוי שמחה שמא יבא לידי קלות ראש, ואם היה שמח למצוה שרי. ושאיסור למלא פיו שחוק הוא איסור אחר משום החורבן, ועל כן אף למצוה אסור. עכ"ד. [והרי להדיא כחילוקנו הנ"ל, דאי תרי בבי נינהו הרי למלא פיו שחוק אסור אף למצוה.] וכן בספר המכתם (שם) הביא מח' בזה דכתב וז"ל, במקום גילה שם תהא רעדה, פי' שמא מתוך רוב השמחה יבא לידי קלות ראש. ולהאי טעמא ה"ה דבכל זמן אחר אמרינן הכי. ואית דאמרי משום חורבן הבית, כדאמרינן לקמן אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז. עכ"ל. והרי שהביא מח', דלפירוש קמא הן תרי בבי, ולבתרא בבא אחת. [ולכאורה יש לשים עם שיטה זו שהם שני דינים את כל הני פוסקים שנתנו טעם לאיסור משום החורבן (ויובאו לקמן בסמוך אות ד בע"ה), וכשם דחזינן לכל הני פוסקים העומדים בשיטת תרי בבי נינהו שנתנו טעם זה, ודין גרמא להו שהוכרחו לחלק בין טעם איסור רבוי שמחה ללמלא פיו שחוק שהם שני דינים, ועל כן דין למלא פיו שחוק ביארו משום חורבן הבית, שכן עשו באוצר הגאונים והמאירי הנ"ל. ומאידך כל הני ראשונים דלקמן הסוברים שהכל דין אחד, ביארו את שני הדינים מטעם קלות ראש ולא חורבן, שכן עשו ר' יונה והר"י מלוניל והרא"ה והריטב"א. ולפי"ז נאמר שגם כל הני ראשונים שביארו את טעם איסור למלא פיו שחוק משום חורבן, ואין לנו גילוי אי ס"ל דהוי תרי או חד בבא, על כרחך דס"ל דתרי בבי נינהו מתוך הטעם שנתנו משום חורבן, שכן הוא בשאילתות דרב אחאי גאון והרמב"ן ובספר הבתים ועוד, ויובאו לקמן בע"ה (אות הבאה). אולם זה אינו מוכרח, כי ראינו בספר המכתם (שם) דהביא אית דאמרי דס"ל דהכל בבא אחת, ונתנו טעם לאיסור מלוי פיו שחוק משום חורבן, והרי שהם יסברו שגם בדיח טובא אסור משום חורבן. ומעתה כל הני שנתנו טעם לאיסור למלא פיו שחוק משום החורבן, יתכן שיסברו שהכל בבא אחת, וגם להרבות שמחה אסור משום חורבן. ויש להוכיח יותר כן, שהרי הטור (ס"ס תקס) ביאר שהאיסור למלא פיו שחוק תלוי בחורבן. והלא אביו הרא"ש (ברכות פ"ה סימן א) גורס כרי"ף שהכל בבא אחת וכנ"ל, והלא דרך הטור לעמוד בשיטת אביו הרא"ש, ואיך תלה הטעם משום החורבן. ולהאמור אתי שפיר, שכן יבאר נמי את איסור להרבות בשמחה משום החורבן וכדברי המכתם.]
טעם האיסור למלא פיו שחוק
ד. כתב רבינו יונה הנ"ל (ד"ה אסור לאדם) בטעם האיסור למלא פיו שחוק, משום שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוות. ע"כ. וכ"כ לגבי בדיח טובא [שהכל איסור אחד לשיטת ר' יונה וכנ"ל] (בד"ה וגילו ברעדה) וז"ל, במקום גילה שם תהא רעדה, טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא, על כן צריך לערבב זה עם זה, כדי שיהא על קו הממוצע. גם (בד"ה לא סבר) כתב וז"ל, כדי שלא ישכח וימשך אחר תענוגי העוה"ז. ע"כ. וכן הר"י מלוניל (דף כא ע"א מדפי הרי"ף) לגבי בדח טובא ביאר טעמו, כדי שלא ירגיל אתכם השחוק והקלות ראש לעבירה. עכ"ל. והרי להרי"ף שאותו מבאר הר"י מלוניל למלא פיו שחוק הוא אותו איסור דבדח טובא וכנ"ל. וכ"כ בחידושי הרא"ה (שם) לענין בדח טובא וז"ל, וגילו ברעדה, פי' שרוב השחוק מגביר יצה"ר, וראוי לו לאדם שלא ימשך אחריו. ע"כ. ובהמשך לגבי למלא פיו כתב, פי' משום חששא דיצה"ר. וכן משמע במאורות (שם) שביאר לגבי כשמניח תפילין דשרי להיות בדח טובא מטעם שיראת מצוה זו שומרתו מהגיס דעתו. ע"כ. והרי עסקינן שהיה בדח טובא, וא"כ א"א לבאר שכוונתו להגיס דעתו שלא יהיה בדח טובא, ועל כן משמע שהאיסור להגיע לקלות ראש. אך מ"מ הכרח שכן דעתו גם לאיסור של למלא פיו שחוק אין לנו, דשמא יסבור שהן תרי בבי. וכ"כ הריטב"א (ד"ה אסור) משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק.
עוד נמצא טעם אחר בראשונים לאיסור למלא פיו שחוק משום חורבן הבית, על כן גזרו ח"זל שאדם לא ימלא פיו שחוק. שכן מבואר בשאילתות דרב אחאי גאון (סוף שאילתא קנח) שכולה עוסקת בדיני אבילות החורבן וסיים בהאי מימרא דאסור למלא פיו שחוק, והרי דס"ל שאיסור זה משום החורבן הוא. וכדדייקו הכי הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שם). וכ"כ באוצה"ג (בפירושים ברכות שם) על איסור למלא פיו שחוק וז"ל, פירוש בימי הגלות. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם (מוסד הרב קוק עמ' רסד בסוף אבילות ישנה קודם שער הגמול) דכתב על האי מימרא, כלומר בזמן הגלות. ע"כ. וכן הוא בספר הבתים (הל' נט"י שער השביעי סי"א) דכתב על הדין הנ"ל, עד בא זמן גאולתינו. וכ"כ המכתם (ברכות שם) וכן יוצא לשני הפירושים (שם). וכן דעת הטור (ס"ס תקס) דכתב אסור למלא פיו שחוק בזמן הזה. עכ"ל. וכדדייקו הכי הב"י שם. וכן כתב המאירי (סוד"ה שמחה) וז"ל, ואחר חורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה, והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז, ר"ל עד שיבא זמן המשיח. רמז לדבר אם לא אעלה את ירשלים על ראש שמחתי. עכ"ל.
ושיטה אמצעיתא לכאורה היא דעת הריטב"א (ברכות שם ד"ה אסור) דכתב, אין הטעם שאסור למלא פיו שחוק משום אבילות החורבן, אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק. אבל לימות המשיח דליכא יצה"ר, ליכא למיחש. עכ"ל. והרי דס"ל דטעם האיסור למלא פיו שחוק משום יתגברות יצה"ר, ובכל זאת מוגבל איסור זה עד שיבנה ביהמ"ק בב"א. אך אינו מהטעם דשוב ליכא צער החורבן, אלא משום דאז לא יהיה יצר הרע. וכן עומד בשיטה זו הרא"ה (ברכות שם) דכתב אז ימלא שחוק פינו, פי' כשיבנה ביהמ"ק במהרה בימנו, דתו ליכא חששא דיצה"ר, כדכתיב כי מלאה הארץ דעה את ה'. עכ"ל. ומ"מ לשיטתם יוצא כדעות דטעם האיסור משום שכחת המצוות, ואין נ"מ במה שתלו זאת בגאולה, כי לדעתם הכוונה לימים שיסור יצה"ר, ובזה לכו"ע גם לסוברים דטעם האיסור משום שכחת המצוות אז לא יהיה איסור זה.
ודעת רש"י (ברכות ל ע"ב) לגבי בדח טובא כתב, יותר מדאי ונראה כפורק עול. ובד"ה תפילין מנחנא, והם עדות שממשלת קוני ושררותו עלי. וא"כ זו שיטה נוספת, דהאיסור בבדח טובא משום מראית עין שנראה כפורק עול, וכשהתפילין עליו שוב אין מראית עין, שהן מעידות עליו. וכ"כ כל' רש"י הנימוק"י (שם) וכ"כ בפסקי הרי"ד (שם) לגבי תפילין פי', והם עדות שממשלת קוני ושררותו עלי. עכ"ל. ברם ע' בר"י מלוניל דכתב, בגילו ברעדה, מטעם שלא ירגיל אותכם השחוק והקלות ראש לעבירה. ובהיתר תפילין ביאר וז"ל, א"ל תפילין קא מנחנא, איני שמח בחפצי גופי שמזדמנים לי כחפצי, אלא שנזדמנו לי חפצי שמים, שזה היום החילותי להניח תפילין, והם עדות שממשלת קוני ושררותו עלי. עכ"ל. והרי שגם הוא כתב עדות, ואפשר לבאר כן גם ברש"י, ובפסקי הרי"ד ובנימוק"י הנ"ל. וע"ע בספר זכר עשה (פרק רביעי הע' סד ד"ה מהא, וד"ה ועי"ש) דנקיט כרש"י.
טעם ההיתר להרבות שמחה ע"י תפילין
ה. ומעתה בא נבוא לברר מהו טעמו של ההיתר להרבות שמחה בעוד התפילין עליו. הנה באוצה"ג (בפירושים ברכות שם) ביארו שאיסור שחוק הוא משום שמרגיל לערוה. וכתבו, ומאן דקביעי ליה תפילין אין יכול להקל ראש. ע"כ. והרי שהתפילין שומרות על האדם מלהקל ראש. ויוצא לטעם זה שמותר להרבות שמחה אף של חולין כשיש תפילין על ראשו, שהם שומרות עליו. וכ"כ טעם זה בספר המאורות (שם) ואי מנח תפילין שפיר דמי, שיראת מצוה זו שומרתו מהגיס דעתו. ע"כ. וכן משמע קצת בספר כד הקמח (ערך תפילין) וכ"כ בחידושי הרא"ה (שם) לבאר הכי וז"ל, פירוש ואדם חייב שלא יסיח דעתו מהן, הלכך לא מסתפינא מיצה"ר. וכ"כ המאירי (שם) בשם יש מפרשים, שע"י התפילין איני מתירא להשתקע בשום דבר מגונה. [וכיוצ"ב חזינן ברמב"ם (הל' תפילין פ"ד הכ"ה) שהתפילין שומרות שלא להקל ראש וז"ל, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק. עכ"ל.]
ומאידך רבינו יונה (על הרי"ף דף כא ע"א ד"ה אמר ליה) נתן טעם אחר להיתר של תפילין, שהיה לו חולי מעים, ולא הניח כמה ימים תפילין, והיום הניח ושמח במצוה, ועל כן שמחה זו של מצוה היא ומותרת. ע"כ. וכ"כ בשם מורו. והרי שהיתר תפילין הוא שמחה של מצוה, דרבוי שמחה בעלמא על דברי חולין וק"ו דברי הוללות אסורה, אבל רבוי שמחה של מצוה מותרת. ויוצא נ"מ דלטעם זה שמחת חולין אסורה אף בהיות התפילין עליו, בשונה מהטעם הקודם, ושרי רק שמחה בעצם המצוה. וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל (שם) וז"ל, א"ל תפילין קא מנחנא, איני שמח בחפצי גופי שמזדמנים לי כחפצי, אלא שנזדמנו לי חפצי שמים, שזה היום החילותי להניח תפילין, והם עדות שממשלת קוני ושררותו עלי. עכ"ל. וע"ע בסמוך בדעתו. וכ"כ המאירי (שם ד"ה שמחה) מדיליה שהאיסור להרבות שמחה שלא להגיע לקלות ראש, משא"כ בתפילין דהוי שמחת מצוה, הרי שלהיפך שמחה זו מקרבתו לבורא יתברך. ועוד הביא בשם יש מפרשים כפירוש הנ"ל דר' יונה שנתרפא מחולי מעים. [ולא הבנתי מה חילוק יש ביניהם. ושמא כוונתו דלפירוש בתרא דוקא שמחה מיוחדת של מצוה שרי. ויותר נראה דברישא כתב את הדין דשרי למצוה כפי שראינו ששמחו הרבה ע"י תפילין, ושוב בא לבאר טעם ההיתר והביא מח', יש מפרשים משום שהתפילין שומרות, ויש מפרשים משום ששמח במצוה בעצם, ולא שמחה אחרת.]
וכבר הזכרנו לעיל (סעיף זה סוף אות ד) שרש"י לכאורה דרך בדרך אחרת, שהאיסור ברבוי שמחה שנראה כפורק עול, ובהיות התפילין עליו הם עדות שאינו פורק ושכ"כ הנימוק"י, ובפסקי הרי"ד, ושמא אפשר לבאר שכוונתם כר' יונתן מלוניל הנ"ל, משום שמחת מצוה, וכדמסיים התם דהוי עדות וכנ"ל. אך א"כ הרי דבעינן תרי, גם שמחת מצוה ולא שמחת גופו, וגם עדות תפילין עליו. וע' לקמן (סעיף זה סוף אות יד) דהסקנו דהעיקר כטעם היתר משום שמחה בעצם המצוה.
נ"מ להלכה
למלא פיו שחוק לצורך מצוה
ו. אחר עלות כל זאת, נבא לבאר את הנ"מ להלכה. כי למ"ד שדין בדיח טובא ודין למלא פיו שחוק הכל דין אחד, הרי שגם למלא פיו שחוק מותר לצורך מצוה. וכמו שראינו שבעת הנחת תפילין שרי להיות בדח טובא, וה"ה למלא פיו שחוק. ולמ"ד דתרי בבי נינהו הרי שלצורך מצוה שרי בדח טובא בדוקא, שעליו נאמר היתר של תפילין, ולא למלא פיו שחוק. וכמו שגם ראינו בראשונים העומדים בשיטה זו שכתבו להדיא הכי, שכ"כ המאירי (שם ד"ה שמחה) דלמלא פיו שחוק אסור אפי' במקום מצוה. וכ"כ בספר חסידים (ס"ס קלז) וכן בשחוק של מצוה לא ירחיק (פי' העושים מצוה מרוב שחוק אל ירחיק) הכעס. וע"ש לעיל, ובפירוש ביאר וז"ל, ר"ל שאל ירחיק הכעס לגמרי, אלא יכעס עליהם שלא יעשה המצוה ברוב שחוק והוללות. עכ"ל. וכן למד בו במקור החסד, והראה מקור לכך מברכות (סוגיא דידן ל ע"ב) הדין דתבר קמייהו כסא דמוקרא. וכן הוכיח מאלו דברי החסידים הרב יפה ללב (ח"ב ס"ס תקס) דאף לדבר מצוה אסור לשחוק. [והן אמת דהפרישה (ס"ס תקס) והסכים עמו הפמ"ג (משב"ז ז) ביאר את ר' יונה (הסובר דחד בבא) שאיסור למלא פיו הוא אף למצוה, ויותר רק בשעה שיעשה ה' עמנו ניסים ונפלאות כדי שיכירו הגוים ע"י שמחתנו. תקשי עלייהו דבדברי ר' יונה בלשונו מבואר שהכל הוא דבר אחד, וכן ברי"ף שלשיטתו מדבר רבינו יונה, ועל וגילו ברעדה ודשרו בתפילין כתב, מדאמרו אסור שימלא פיו וכו'. וכן יש להראות מעוד ראשונים דעיל. וכן הוא ברא"ש, ובפסקי רי"ד. והרי שהיתר למצוה הוא אף ללמלא פיו שחוק. וכן מבואר מהנימוק"י דעל בדח טובא ביאר ששברו הכוס מפני שאסור למלא פיו שחוק. והרי שהיתר מצוה שנאמר בבדח טובא, הוא גם בממלא פיו שחוק.] והסברות בזה, דלמ"ד בבא אחת וטעם האיסור שלא להגיע לקלות ראש, הרי כשהוא צורך מצוה לא גזרו. או שלא חיישינן להכי, דאדרבה היא עבודת ה'. או שהמצוה שומרת עליו וכדלעיל (סעיף זה אות ה) בטעם היתר תפילין כל מר כדאית ליה. ולסוברים דהטעם להכל משום חורבן הבית [שכן דעת המכתם באית דאמרי וכדלעיל (סעיף זה סוף אות ג)] הרי שלא אסרו שמחה משום החורבן רק בחולין ולא במצוה. ולמ"ד דהוו תרי בבי, התירו לצורך מצוה דוקא שמחה רבה שעדיין יש לה גבולות, ועל כן במצוה לא גזרו, או שלא חיישינן לקלות ראש אחר שעסוק במצוה, או שהמצוה שומרת. אך בממלא פיו שחוק בזה כן גזרו, שכאן נפרצו הסכרים, וכן חיישינן לקלות ראש, או שבזה המצוה כבר לא שומרת, או שבזה אין זו עבודת ה' כי אם הוללות. ולמ"ד משום חורבן, הרי שלשמוח הרבה שרי במצוה, ולא גזרו בזה משום חורבן הבית, ברם עד כדי כך שימלא פיו שחוק, בזה אף במצוה אסרו, משום חורבן הבית.
היתר שמחה יתירה במצוה מתי
ז. ומעתה עלינו לברר את היתר לצורך מצוה בין למ"ד חד בבא, ובין למ"ד תרי בבי דלכו"ע יש היתר זה [רק שנחלקו אי אמור היתר זה אף על ממלא פיו שחוק.] והנה לכאורה ישנה סתירה בסוגיא, שהרי כשהניחו תפלין התירו שמחה משום מצוה, ומאידך בחתונות שראו כי רבנן בדחו טובא ראו צורך למעט את שמחתם ושברו כוס, והרי היה שם מקום מצוה הלא היא מצות לשמח כלה, ובמצוה שרי. [וגם היתה זו שמחה בגוף המצוה, לשמח כלה, ולא שמחה חיצונית בעת מצוה, ולמה נאסר.] ומכח קושיא זו, על כרחך שאין היתר גורף של מקום מצוה, ויהיה תלוי בטעמי ההיתר של תפילין הנזכ"ל (אות ה), כי לסוברים שתפילין שומרות על האדם שלא יקל ראש כיון שאסור להסיח דעת מהן, ואם יבא להקל ראש, התפילין שבראשו ימנעוהו. והרי שהיתר זה הוא רק בתפילין ולא במצוה אחרת. [אא"כ נמצא מצוות הדומות לתפילין.] ועל כן בחתונה אין היתר זה. ולמ"ד שהיתר תפילין משום שהשמחה היא שמחת מצוה ששמח במצות תפילין, ולא שמחה בעלמא. על כרחך לחלק בין סוגי שמחת מצוה, כי דוקא מצוה שכולה לשם שמים ואין בה הנאה לאדם ושמח בה, הרי ששמחתו היא רק להשם, ושמחה כזו שריא. משא"כ שמחת חתונה שמעורבת בה הנאה לאדם, אף במי ששמח רק לשם שמים לשם המצוה, מ"מ יש כאן הנאת הגוף, ובזה אין היתר, וחיישינן להוללות, או משום החורבן אסרו. [וכיוצ"ב חילקו הפוסקים גבי מצוות לאו להנות ניתנו, בין היכא שהגוף נהנה או לאו, ע' בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן כד אות ג).] ולמ"ד דהיתר תפילין משום שהן עדות עליו שאינו פורק עול, הרי שמחולק פשוט בין תפילין לחתונה שאין עליו עדות, אף שעסוק במצוה, וע"ע לקמן (סעיף זה אות יא) ועוד (אות יג).
האם ריבוי שמחה הוא איסור
ח. עוד נ"מ בין השיטות היא דלמ"ד דהכל בבא אחת, הרי שגם להרבות בשמחה איסור גמור הוא, וכדביארנו לעיל בריש אמיר (סימן זה סעיף א), שלמלא פיו שחוק הוא איסור וה"ה להרבות שמחה, דהכל איסור אחד. ברם למ"ד דתרי בבי נינהו, אומנם למלא פיו שחוק אסור וכל' הגמ', ברם להרבות בשמחה יש מקום לומר שאינו איסור כי אם דבר הראוי, ועל כן שינתה הגמ' בלשונה ולא כתבה על כך ל' איסור. ובאמת שכן מבואר בפסקי הריא"ז (רפ"ה דברכות) דעל רבוי שמחה כותב וז"ל, אפילו בשעת שמחתו של אדם ראוי לו לאדם לעמוד ברעדה וכו'. ולענין למלא פיו שחוק כתב אסור. וכ"כ בחידושי הרא"ה (שם) גבי רבה בדח טובא, א"ל וגילו ברעדה כתיב פי', שרוב השחוק מגביר יצר הרע, וראוי לו לאדם שלא ימשך אחריו. ובהמשך כתב אסור לו לאדם למלא פיו שחוק. והרי שגם הוא מחלק ביניהם שזה ראוי וזה אסור. ולדרך זו לכאורה כן נראה שכוונת המאירי (שם ד"ה שמחה) שכל רואה דבריו מיד מתקשה בהם, שכתב שלא להשתקע בשמחה ולהרבות בה, ושאם היה שמח לקיום מצוה שבאה לידו מותר, והוא שאמרו תפילין קא מנחנא. ושוב כתב ומ"מ אחר החורבן צריך שלא להרבות שמחה אף לדבר מצוה, והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז. עכת"ד. ומיד קשה, שהרי בגמ' במעשיות דתפילין קא מנחנא בעלי המעשה היו אמוראים, הלא הם רבה ור' זירא, והרבה אחר החורבן היו, שהחורבן היה בימי ר' יוחנן בן זכאי ע' יומא (לט ע"ב) וסוכה (מא ע"א) והוא דור ראשון של תנאים, כיון שקיבל מדור אחרון של הזוגות מהלל ושמאי וכדאיתא באבות (פ"ב) ור"ה (לא ע"ב) וא"כ רבה ור' זירא אחר החורבן היו, וקשיא טובא. ולכאורה נראה שאומנם המאירי כתב שאחר החורבן צריך שלא להרבות בשמחה, ול' זו כתב לעיל כמה פעמים שהוא רבוי שמחה דריש הסוגיא.
מ"מ נראה שכאן כוונתו להרבות בשמחה למלא פיו שחוק וכדמסיים ואזיל, ובזה אתי שפיר מדוע כאן כתב ל' צריך שלא להרבות, ואח"כ אסור לאדם שימלא פיו, ואילו לעיל כתב שמחה שבני אדם שמחים לאיזה דבר שמחה שבאה לידם ראוי להם שלא להשקע בה, ושלא להרבות בה וכו'. והרי כתב ראוי. ולדרכנו דברישא מיירי על רבוי שמחה, ולכן ראוי, ובסיפא לגבי למלא פיו שחוק, ולכן צריך הוא שלא להרבות, שכן איסור הוא. ויוצא שגם להמאירי להרבות שמחה הוא דבר הראוי, ואתי שפיר, שכן ס"ל דהוו תרי בבי וכמבואר בדבריו וכנ"ל. [ועוד ראיה שלהרבות בשמחה אינו איסור, ניתן להביא מדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה הי"א) גבי דברים שאסור לת"ח לעשות משום חילול ה', אף שאינם עבירות. וכתב, או שירבה בשחוק. עכ"ל. וחזינן דאינה עבירה, אלא דבר הראוי. אך אינו מוכרח, אחר שגם מנה שם בהלכה דברים שאסורים מדינא, וכמו אם אין דיבורו בנחת עם הבריות, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס. ע"כ. והרי בעל קטטה וכעס הוא איסור. ואף שעמדנו על אלו דברי הרמב"ם לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ו אותיות ב,ד) וכתבנו שהאיסור מחולק בין לאדם השלם לבין המון העם, ולכן לת"ח אם אינו שלם בכעס שחיובו להשתדל לגבור ולעבוד על מדה זו, ואם כועס בפועל, כיון שעובד על מדה זו, לא עשה איסור, משום כעס. ובאופן זה מוסיף כאן הרמב"ם שכיון דת"ח הוא, משום סיבה אחרת עליו להרחיק את הכעס. והרי יוצא לפי"ז שדברי הרמב"ם כאן אינם איסור. אך באמת זה אינו, כי לדרך זו הרי הכעס הוא איסור, רק שכל אחד נתבע לדרגתו, ואדרבה לדרך זו י"ל נמי לגבי האיסור להרבות בשחוק שכתב כאן הרמב"ם בדין ת"ח, שהוא באמת איסור, אך מחולק בין לאדם השלם לבין שאר העם, וכחילוק הנ"ל. וכן במקורו שהראה הכס"מ במקום ממתני' דמאי (פ"ב מ"ג) מנו שם גם דברי איסור, כמו לגדל בהמה דקה, ועל כן אין הכרח מכאן. ושוב ראיתי בפירוש המשניות להרמב"ם (ברכות פ"ט) אמתני' חייב אדם וכו' דכתב, וכמו כן אסרו ע"ה להרבות בשמחה ובשחוק. עכ"ל. ולהדיא דס"ל כאמור דהוא איסור.] ומ"מ הכרח גמור בשאר הראשונים הסוברים שהם תרי בבי, דיסברו שלהרבות בשמחה אינו איסור אין לנו, ויתכן שיסברו דגם זה איסור הוא.
ואין להקשות דאיך אפשר לומר שלהרבות שמחה אינו איסור, והלא למדה זאת הגמ' מסיפא דקרא עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, והלא מרישא דקרא למדה הגמ' את דין המשנה שם שאמרה אין עומדים להתפלל אלא מכובד ראש, והרי שהוא חיוב לעמוד מתוך כובד ראש, וכדנפסק בשו"ע (סימן צג ס"ב) לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה וכו', וא"כ אי רישא דקרא הוא חיוב איך הסיפא אינו חיוב. לזאת י"ל, דהנה הרא"ה הנ"ל גופיה כתב לענין דין דאין עומדים להתפלל שהוא ראוי וז"ל, אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש פי' מתוך הכנעה שיכנע לשמים, לפי שתפילה היא שאילת צרכיו, והוא כמדבר עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, ראוי לעמוד לו ביראה וברתת ובזיעה ובדעת מיושבת לכוין הדברים. עכ"ל. ובר מין דין הב"ח (סי' צג ס"ק א) ביאר את לשון הטור שהעתיק השו"ע לא יעמוד וכו' שהוא למצוה מן המובחר. וכ"כ הא"ר (ס"ק ב) והמ"ב (ס"ק ד) וע' בזה בספר הלכה ברורה (ס"ק ה) שהמאמ"ר (ס"ק א) דחה את הב"ח. ולדרכנו יש מקום לדון שדין זה שנוי במח' הראשונים דידן, דלמ"ד תרי בבי נינהו, הרי שראוי לעמוד בהכנעה לתפילה. ולמ"ד דחד בבא היא, הרי שחיוב לעמוד בהכנעה, וכדין הסיפא דקרא להרבות שמחה שהוא איסור. ומ"מ אינו מוכרח, וכאמור.
[ולכאורה כל הדיון כעת האם רבוי שמחה הוא ראוי או איסור, מיירי כשעסוק במצוה, וכגון ת"ת, דבזה אית דאמרי דהרבוי ראוי ואינו איסור. אך בעלמא שלא בעת עיסוק מצוה, לכו"ע אסור. וכדמבואר לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף א) שהשמחה היא חיוב תורה, ובעינן אמצע, ולית מאן דפליג התם. ועוד בה ראיה וסיוע, דהלא כל השקלא וטריא בגמ' ברכות היא לגבי העסוק במצוה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. וילפי מדכתיב עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. ועל כן מביאה הגמ' דאביי יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר וגילו ברעדה כתיב, א"ל אנא תפילין מנחנא. והן ההקשר מורה דעסקו בתלמוד תורה, דהלא הקשה עליו מדכתיב וגילו ברעדה, ופסוק זה מדבר על העובד ה' [עבדו את ה' ברעדה] דבעינן וגילו ברעדה. וכן הלשון אביי יתיב קמיה דרבה, מורה שעסקו בתורה, וכן ממאי דמשני ליה אנא תפילין מנחנא, מחזק יותר שעסקו בתורה, ועל כן ממשיכה הגמ' במעשה החתונות שהכל דבר אחד, דהיינו עוסק במצוה, ובעינן וגילו ברעדה. ועל כך חזינן מח' ראשונים בכה"ג אי רבוי שמחה אסור או אינו ראוי, אך בעלמא ודאי שריבוי שמחה אסור, שאין זהו האמצע של מצות שמחה. שוב בינותי שאינו נכון כלל, דהלא הגמ' דברה ברישא דקרא עבדו את ה' ביראה, ומינה ילפי דתפילה שהיא "עבדו" וכדפירש"י התם, תהיה ברעדה. ואח"כ פותחת הגמ' סוגיא חדשה אגב שהביאה רישא דקרא, שוב באה ומבררת מהו סיפא דקרא וגילו ברעדה. ומשני במקום גילה שם תהא רעדה, והיינו מקום גילה אף שאינו של מצוה, ואף של מצוה. ועל כך מביאה את רבה דתפילין והחתונות. וגם דהרי למרן ולראשונים דעימיה כל הסוגיא בבא אחת, וא"כ יקשה איך אפשר דהרישא מיירי על עסוק במצוה, והסיפא למלא פיו שחוק על חולין, והלא הכל דבר אחד.
וגם פשוט דבדח טובא הכוונה רבוי שמחה ולא הוללות, הן מדפשוט דהאמוראים לא עשו הוללות, והן מלשונות הראשונים דלעיל (סעיף זה אות ד) שביארו טעם האיסור בזה כדי לא להגיע לקלות ראש, ומבואר מכל הני ראשונים דבדח טובא אינו קלות ראש אלא שמחה יתירה, שעלולים דרכה לנחות דרגה ולבא לידי קלות ראש. וכן מבואר בראשונים שהבאנו לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ב) שההוללות אסורה אף בשמחת מצוה.]
וע"ע כאן בהערה (*) נ"מ נוספת האם יותר איסור זה לכשיבנה ביהמ"ק, ומה באה המילה "בעוה""ז לאפוקי במאמר אסור למלא פיו שחוק בעוה"ז.
(*) בעוה"ז מהו בא לאפוקי
נחלקו האחרונים אי מש"כ מרן בשו"ע (ס"ס תקס) אסור למלא פיו שחוק בעוה"ז, כוותנו באומרו בעוה"ז להתיר בעוה"ב לימים שאין היצר הרע שולט, שכן כתב הלבוש (סי' תקס ס"ד) וכ"כ הגאון חוות דעת בספרו מקור חיים (ס"ס תקס) דמש"כ מרן בעוה"ז פי' אפי' בזמן בית המקדש והגאולה, אסור למלא פיו שחוק. וכ"כ בספר ערוך השלחן (סעיף ח) ואפי' בזמן המקדש אסור. או שהכוונה להתיר בימים שיבנה ביהמ"ק במהרה בימנו. דהנה הפרישה (סי' תקס) דחה את הלבוש באורך, וכן עביד הרב א"ר (ס"ק ט) והפמ"ג (משב"ז ס"ק ז) שלא ראה הלבוש ברבינו יונה גופיה, רק סמך על קיצור העתקתו שבב"י, והמעיין בפנים יראה שכוונת הפסוק אז ימלא שחוק פינו שמביאה הגמ' (ברכות לא ע"א שם) הוא להתיר ביום הגאולה כדי לפרסם ניסי ה'. ע"ש. ולך ראה בספר תורת חיים סופר (ס"ס תקס) גבי פלוגתא זו, וכתב שהעיקר כלבוש, שהרי טעם האיסור בזמן הזה הוא אף בעשיית מצוה, כדי שלא ישכח מצוות ה', וכמש"כ תלמידי דר' יונה, ושכן מצא בשיטה מקובצת ברכות (שם) דלעתיד לבא שאין יצר הרע, ליכא למיחש. הרי שלמד כלבוש שההיתר הוא לעתיד לבא. עכת"ד. ולכאורה גם הגאון תורת חיים לא ראה בר' יונה גופיה, וכמבואר בו שראה את דברי הפרישה דרך הפמ"ג שקיצר בו מאוד, ועל כן אין ראיה מדברי השיטמ"ק שהביא לגבי הפשט בר' יונה וכבסמוך.
ובראותינו את שיטות הראשונים נראה לכאורה כי האי מילתא במח' הראשונים שנוי, כי למ"ד דכל הסוגיא חד בבא היא, הרי דלמצוה שרי. ומעתה מה שהגמ' למדה מאז ימלא שחוק פינו דעתה אסור, הוא לומר בפשיטות דלעתיד לבא בעת הגאולה דהוי שמחת מצוה שרי, ואין צריך להגיע ולדחוק דמיירי לעולם הבא. ולמ"ד דתרי בבי נינהו, והרי שלמלא פיו שחוק אסור אף לצורך מצוה. הרי שעל כרחך לבאר שאז ימלא שחוק פינו הכוונה לעתיד לבא בעוה"ב שלא ישלוט יצר הרע, ואז יותר למלא פיו שחוק, דשוב ליכא למיחש למידי. ואולם באמת אינו מוכרח, אחר שיש לתלות את טעם האיסור בחורבן וכפי שהובאו דעות שכאלו לעיל (אות ד) וממילא ההיתר לעתיד לבא כשיבנה ביהמ"ק [ולא עוה"ב, ולא משום מצוה].
דעת מרן
ט. והנה הב"י (ס"ס תקס) על דברי הטור שכתב בסוף הלכות דברים זכר לחורבן וז"ל, ואסור לאדם שימלא פיו שחוק בזמן הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו. כתב הב"י, דמפרש רבינו [הטור] דבימי הגלות דוקא קאמר, וכך פירש הרמב"ן בתורת האדם. אבל רבינו יונה פירש, דשלא בימי הגלות נמי קאמר, שהשמחה יתירה מרגילה את האדם לשכוח המצוה. עכ"ל. ובשו"ע שינה מדרכו ולא העתיק את ל' הטור וכתב את ל' הגמ' שאסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה. ע"כ. והרי מדשינה ולא העתיק את לשון הטור [ע' שו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן לב סוף אות ג) שכן דרכו של מרן להעתיק את לשון הטור.] וכן מדהביא בב"י בסיפא את דברי ר' יונה, וגם מדכתב בלשון אבל רבינו יונה, כל זה מורה דמרן נוקט כרבינו יונה, והרי דס"ל דאיסור זה איסור גמור, וכמו שמבואר הכי ברבינו יונה וכמש"כ לעיל (סימן זה סעיף א אות ב). ולפרט זה כן יש להראות מדשתק וסתם הב"י ולא פירש דלשון אסור לאו דוקא, וכאשר בואר לעיל (סימן זה סעיף א אות ג) ויוצא דאיסור זה הוא איסור כללי ואינו קשור לחורבן, וגם יוצא דהסוגיא להרבות שמחה ולמלא פיו שחוק הכל הוא בבא אחת, ושמחה יתירה ולמלא פיו שחוק הוא איסור אחד. שכן מבואר ברבנו יונה וכדלעיל (סעיף זה אות ג). ואתי שפיר אחר שכן עולה מגירסת הרי"ף והרא"ש וכנ"ל. [ור' יונה דמרן נקיט כוותיה נמשך אחר הרי"ף שם.] והרי שני עמודי הוראה הסוברים הכי. וא"כ טפי אתי שפיר דמרן ינקוט כוותייהו. וגם יוצא דטעם האיסור שלא לשכוח המצוות, וכמש"כ רבינו יונה, והעתיקו הב"י.
האם יותר איסור זה בבנין ביהמ"ק
ולגבי האם יותר האיסור למלא פיו שחוק כשיבנה ביהמ"ק, זה שנוי במחלוקת הראשונים, כי הני ראשונים ולגבי שתלו את האיסור בחורבן, הרי שבעת שיבנה ביהמ"ק במהרה בימנו יותר האיסור, וא"כ לדבריהם פשט הפסוק והגמ' אז ימלא שחוק פינו, היינו במהרה בימנו כשיבנה ביהמ"ק. וכפי שדייק הב"י את ל' הטור (ס"ס תקס) שכתב על איסור זה בזמן הזה, אלמא דכשיבנה יותר. וכ"כ בספר הבתים (הל' נט"י שער השביעי סי"א) עד זמן גאולתנו. וכ"כ בשאילתות דרב אחאי גאון (סוף שאילתא קנח) ובאוצה"ג (ברכות שם) פירוש בימי הגלות. והרמב"ן בתורת האדם (מוסד הרב קוק עמ' רסד) וכ"כ בספר המכתם (שם). ובספר דברי שלום (יודקין ח"ד סי' יז) הביא שכ"כ האשכול (הל' תפלה).
ולסוברים דטעם איסור זה משום התגברות יצה"ר, הרי ששייך איסור זה אף בזמן ביהמ"ק. ועל כן או שיבארו שהוא היתר בעת מצוה, וכמש"כ ר' יונה אז ימלא בימי הגאולה, שיותר לשמוח ולמלא פיו שחוק לפרסם ניסי ה'. או שיבארו שהכוונה אז ימלא כמו שפירש הלבוש, לעוה"ב לימים שאין בהם יצר הרע, וכמש"כ השיטמ"ק הנ"ל. וכיוצ"ב כתב הריטב"א (ברכות דף לא ע"א ד"ה אסור) וז"ל, אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן, אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק. אבל לימות המשיח דליכא יצה"ר ליכא למיחש. עכ"ל.
ושיטה אמצעיתא היא דעת הרא"ה שתפס טעם יצה"ר, ותלה זאת בבית, כי כשיבנה ביהמ"ק אין יצה"ר וז"ל, אז ימלא שחוק פינו פי' כשיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו דתו ליכא חששא דיצה"ר, כדכתיב (ישעיה יא) כי מלאה הארץ דעה את ה'. ע"כ. וכן בדרך אחרת בשיטה אמצעיתא דרך המאירי, דתפס את שני הטעמים טעם חורבן וטעם יצה"ר ושילבם זה בזה, שלטעם יצה"ר אסור אף לעתיד לבא, ולטעם חורבן מחולק לצורך מצוה בין בימינו שאסור, ללעתיד לבא דשרי. שוב אחר זמן ראיתי בשו"ת יבי"א (ח"ד אה"ע סימן ט אות א בסוגרים מרובעות) שמעד בזה, ע"ש מש"כ. ובספר עינים למשפט (ברכות לא ע"א אות א). ושוב הראוני ספר דברי שלום (יודקין ח"ד סימן יז) שעמד בזה.
י. והן אמת דקצת יקשה על כך שהרי השו"ע כתב הלכה זו בהלכות לעשות זכר לחורבן, והרי שזה מורה דס"ל דאיסור זה קשור לחורבן. ובאמת שכן ראיתי שכתב בפשיטות הגאון הנציב בהעמק שאלה (שאילתא קנח) בדעת מרן. ברם י"ל בפשיטות דנמשך מרן אחר הסדר שסידר הטור וכדרכו. ובלאו הכי היכן יכניס הלכה זו. ולהטור אה"נ דין זה הוא זכר לחורבן וכנ"ל. וכן מבואר שלמדו במרן אחרונים רבים וכן דעתם להלכה. שכן הוא במ"א (ס"ק יב) דביאר טעם האיסור כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. והרי שהבין במרן כר' יונה שאיסור זה אינו קשור לחורבן, ודלא כטור. וכן הוא בט"ז (ס"ק ז) דדייק את ל' מרן שכתב בעוה"ז, ולא כטור שכתב בזמה"ז, שדברי מרן אזלי אליבא דר' יונה. וכ"כ הרב שולחן גבוה (במקום) בדעת מרן, ושעל כן כתב בשו"ע בעוה"ז. וכ"כ בדעת מרן הפמ"ג (א"א ס"ק יב) דהוא כפירוש רבינו יונה. וכ"כ הגאון בעל חוות יאיר בספרו מקור חיים (ס"ס תקס) לבאר את מרן דנקט כר' יונה ועל כן כתב "בעוה""ז. וכ"כ בספר דברי שלום (יודקין ח"ד סימן יז ד"ה ובזה).
איברא דמקום יש לבעל דין להשיב דאין הכרח בדעת מרן, אחר שהעתיק את לשון הגמ'. ואף שדרכו להעתיק את לשון הטור, מ"מ יתכן שכאן לא הכריע לענין הלכה, ולכן העתיק את ל' הגמ' שניתן לפרשה לשני הצדדים. ומה שהביא את ר' יונה בסיפא, וגם שכתב אבל. ע' מש"כ בשו"ת נחלת לוי (ח"א או"ח סי' כט אות ו) שאין זה הכרח גמור בב"י להוכיח שכן דעתו. וע' בזה כאן בהערה (*) לגבי כלל זה. ובפרט שראינו מי שלמד כן במרן. על כן נלע"ד דהכרח גמור ליכא הכא בדעת מרן.
(*) דעה שהובאה בסיפא, ולשון אבל ובב"י
ואומנם כ"כ דתופסים כדעה שהובאה בסיפא הב"י (סי' תקטו סס"ב) בספר יד מלאכי (כללי ריב"א ה-ח) ובשו"ת יבי"א ח"ב (או"ח סימן יט אות א) ובח"ה (אה"ע סימן ח אותיות ב,ו) ובספר ילקוט כהנה (בכללים שבסוף הספר כלל ג) ם כתב כן, ואף בדברי הב"י.
ואולם בב"י או"ח (סי' רסו אות יב(א)) מבואר דאין מכך ראיה, כי כתב בב"י דרבנו ירוחם (סוף עמ' סג) כתב שתי הסברות, ולא הכריע. ע"כ. והנה רבנו ירוחם שם כתב וז"ל, וכתבו המפרשים דדוקא בחבילה התירו לרוץ, דהיה לו היכרא כמו שכתבתי. אבל בכיסו לא, דלא יהי לו כיסו המרוצה הכירא, וכ"כ הרמב"ם. ובתוספות כתבו דהוא הדין כיסו. עכ"ל. והרי מבואר מהב"י דאין ראיה מכך שהביא רבינו ירוחם את תוס' בסיפא דהכי ס"ל, דאל"כ הרי דס"ל לרבינו ירוחם דהעיקר כתוס'. וע"ע בב"י (אה"ע סימן צד ס"ה) דתמה מנין למד הטור ברא"ש שתופס עיקר כמ"ש שם. וסיים הב"י, ואפשר דמשמע לרבינו (הטור) שהפי' שכתב (הרא"ש) אחרון הוא תופס עיקר. עכ"ל. והרי דלא ברירא ליה למרן. וע"ע בב"י (אה"ע סימן קג סעיף ח) דתמה על הטור מנין שאב בדעת אביו הרא"ש כר"מ. ותירץ דאפשר שטעמו מפני שהביא הרא"ש דברי רבינו איי באחרונה, שכן דרך רבינו בהרבה מקומות לכתוב שהסכמת הרא"ש כאותה סברא שמביא בסוף. עכ"ל. וראה בספר בני ציון (ליכטמן סי' שב ססק"ב) דלמד בהני ראשונים שהביאו שיטת רש"י ותוס', דס"ל לתפוס כשניהם לחומרא שחייב חטאת, בין בניעור עפר ובין בניעור טלית. וע"ע בזה בשו"ת אלישיב הכהן (סימן כ אות ה באורך).
ולגבי כשכתב הב"י ל' אבל, מלבד מש"כ בנחלת לוי (ח"א חאו"ח סימן כט אות ו) ראה בב"י (אה"ע סי' עז דף קיז ע"א) שעל לשון הטור שכתב אבל רב אלפס, ותמה הב"י, דכיון שהעיקר כהרמב"ם, הוה לטור להביא לרי"ף, ועל כך לכתוב אבל הרמב"ם, ולא להיפך. והרי דהעיקר כאבל. וכ"כ הכנה"ג (בסוף שיורי או"ח כללים בדרכי הפוסקים אות לג) דתפסינן כאבל בפוסקים. ועוד ראה בספר כף החיים (סי' שכג ס"ק לח) דהמהר"י ואלי ס"ל דתפסינן כאבל שבב"י. רק ששם בשו"ע כתב בסתם להיפך, והסתפק כמאן עיקר. וע"ש בברכ"י. וע"ע בפמ"ג (בכללים שבריש או"ח בהקדמה כללים טו,כא). וע"ע בספר יד מלאכי (כללי ריב"א אות ט) על הטור דתופס כאבל, ע"ש באורך. וע' בבני ציון (ליכטמן סי' שה ס"ק לג) דלמד בב"י דכתב אבל, דהכי ס"ל. וע' שד"ח (ח"ו דף 89 אות יב) ובשו"ת יבי"א (ח"ב או"ח סימן יט אות א) כתב כן. ועוד לו (ח"ז אה"ע סימן ח אות ו) כ"כ לגבי דעת הטור. וע' בספר נר יהודה (סופר עמ' קג) דהעיקר כאבל. וע"ע בשו"ת תפילה למשה (ח"ב סימן כג אות ו) לגבי שני כללים אלו בסוגרים. וכ"כ בשו"ת שער הרחמים (זיאת ח"א סימן ב אות א) דאבל היינו דס"ל הכי.
וכ"כ בשו"ת אור דוד אזולאי (ח"א סימן כ ד"ה ובפרט) דהעיקר כאבל ע"ש.
ואולם ראה בב"י (סי' שלח ס"א ד"ה והרא"ש) דהרא"ש הביא את שיטת הר"ח ואח"כ את הרי"ף, וכתב הב"י, שאע"פ שלא הכריע הרא"ש, ודבריו נוטים לדברי הרי"ף שהרי כתבם באחרונה. ע"כ. וע' בספר פתח הדביר (סי' שלח ס"ק א) דמש"כ הב"י "נוטים" ולא מוכרח, מפני שסדר הדורות להביא ר"ח ואח"כ רי"ף, וכמש"כ הפוסקים. ע"ש. וע"ע בשו"ת תעלומות לב (ח"ב דף ב ע"ד) דלא שייך כלל זה בב"י, אחר שצריך הוא לסדר על פי סדר הפוסקים. ואולם איהו ס"ל שם שכלל לא תפסינן כלל זה, ע"ש מפי ספרים. וע"ע בב"י (סי' רנז ס"ה) דכתב, וההגהות הזכיר שתי הסברות ולא הכריע. ושם הביא באחרונה דעות המחמירים (וגם כתב בל' אמנם) ומבואר דלא ס"ל למרן כלל זה. וע"ע לגבי הלשון אבל בספר מבא השלחן (ח"א פרק יד סוף ח) דמסיק דאין הכרח בב"י כשכתב אבל, אך בסתם י"ל דכוונתו כאבל, אא"כ יש ראיה לסתור. וע"ע בשו"ת אור דוד (אזולאי ח"א סימן כ בהערה באורך). וכן יש סרך ראיה לגבי ב' כללים אלו שאינם, מדברי הב"י (סי' שטז סעיף ט ד"ה והרא"ש) שהביא את הרא"ש וסיעתיה, ושוב כתב אבל הר"ן וכו'. ותפס בשו"ע כרא"ש. אולם האמת שסיים שם הב"י, כי הטור ס"ל כרא"ש.
להלכה עד כה
יא. אחר עלות כל זאת, נראה עיקר להלכה כמו הני ראשונים שהכל דבר אחד, שדין להרבות שמחה ודין למלא פיו שחוק הם דין אחד, שכן דעת רוב הראשונים וכל האחרונים וכדלעיל. ועוד בה שכן דעת ב' עמודי הוראה וקיבלנו הוראותיהם וכמש"כ המהרי"ף פראג'י (סימן נט) דבמקום שאין גילוי בדעת מרן, נתפוס כמו ב' עמודי הוראה. וכ"כ בשו"ת שמחת כהן (סימן א אות ה) ובשם השואל ונשאל. וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ו סימן לו אות ב וסוף אות ח) וע"ע בזה במש"כ לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ב סעיף ד אות ב). ובפרט שכן נראת דעת מרן וכנ"ל. ועל כן אסור להרבות בשמחה [ואינו רק ראוי. ולגבי פרט זה הרי המקלים הם מיעוט דמיעוט, שמצינו רק את הרא"ה ופסקי הריא"ז, ושמא גם המאירי עמהם, דס"ל דהוי ראוי ולא איסור. וגם הם דיברו בעסוק במצוה כדלעיל (סעיף זה אות ח)] ואסור למלא פיו שחוק, ולצורך מצוה שרי, ואף למלא פיו שרי לצורך מצוה, ובואר לעיל (סעיף זה אות ז) דנחלקו הפוסקים האם דוקא כשמונחות עליו תפילין שרי להרבות בשמחה [משום שהתפילין שומרות עליו או מעידות עליו] או אף כשאין עליו תפילין, אך בתנאי שהשמחה היא שמחת מצוה בעצם המצוה, ובתנאי שאין בקיום המצוה הנאה עצמית לאדם, כגון תפילין ולולב שרי, אך חתונה ועונג שבת שהגוף נהנה, אף שכוונתו להרבות לשמחה רק לשם שמים אסור. עוד צריך להזכיר כאן דכל הדיון הוא ברבוי שמחה, ובלאו הכי בואר לעיל בתשובת שמחה שהשמחה היא אמצע וכדלעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ג) ושמחה במצוה בעינן יותר מהאמצע (סימן א סעיף ח), וכל דיוננו כעת הוא ביותר מכך, בדברי שמחה, אך גם לא דובר בהוללות שהיא ודאי אסורה תמיד, וכדלעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ב).
הרצאה מבדחת
יב. ומעתה רב שמגיש הרצאה, ותוך כדי ההרצאה מספר בדיחה הגורמת לשומעים למלא פיהם שחוק, והיינו לשחוק בפה מלא, לכל הדעות אסור הדבר. דלא מבעי לסוברים דתרי בבי נינהו, והרי כאן הוא ממלא פיו שחוק, וס"ל דבזה אסור אף לצורך מצוה וכדלעיל (סעיף זה אותיות ו,יא). אלא אף לסוברים דחד בבא ודין אחד הוא [וקי"ל הכי] וא"כ שרי למלא פיו שחוק לצורך מצוה, הרי לכל הדעות בנידו"ד אינו חשיב לצורך מצוה, גם אם הבדיחה עוזרת להבנת השיעור או לריכוז וכיוצ"ב, דלכל טעמי ההיתר דלצורך מצוה הנזכרים לעיל (סעיף זה אות ה) אסור כאן. דבין לטעם היתר תפילין משום שהתפילין שומרות עליו, הרי שאינו שייך כאן היתר זה. ובין לטעם דהתפילין עדות שאינו פורק עול, לא שייך כאן. ואף לטעם ששמח במצוה גופא, כאן אינה שמחה בעצם המצוה, ואפי' אם היתה כאן שמחה במצוה [מה שאינו] היה אסור כאן, שהרי בחתונה נאסר להרבות שמחה, ובואר לעיל (סעיף זה אות ז) דדוקא תפילין שרי שהיא שמחה במצוה בלא הנאה אישית, משא"כ חתונה, וה"ה הכא, דדמי לחתונה ואסור.
אחרונים בלמלא פיו שחוק ורבוי שמחה במצוה
יג. וכ"כ הט"ז (סי' תקס ס"ק ז) דלמלא פיו שחוק אסור היום אף בעת מצוה. ולכן אסור בחתונות ובפורים למלא פיו שחוק. [ועוד כתב דבזמן ביהמ"ק היה מותר לצורך מצוה למלא פיו שחוק, וכדמצינו בדוד שהיה מכרכר בכל עוז, ובשמחת בית השואבה. משא"כ שמחה שאינה של מצוה, גם בזמן המקדש ודאי שאסור. עכת"ד. ולדרכנו דלעיל הלא זה יכון רק אליבא דמרן ודעימיה דס"ל דחד בבא היא, ושרי למצוה למלא פיו שחוק. אך גם להם לא יעלו הדברים בקנה אחד יחד עם הט"ז, כיון דס"ל שאין חילוק בין זמן החורבן ותמיד מותר למצוה בכל זמן, ולא כט"ז וכדלעיל (סעיף זה אות ט), ולמ"ד דתרי בבי נינהו, הרי שלצורך מצוה ס"ל שאסור למלא פיו, וכדלעיל (סעיף זה אות ו). ועל ראיותיו מדוד ומשמחת בית השואבה שבבית המקדש, והרי שאף רבוי שמחה מותר לצורך מצוה, י"ל דהני דמו לתפילין ולא לחתונה. ועולה לפי כל הביאורים בהיתר תפילין (דלעיל סעיף זה אות ה), שהרי גם ארון ה' ובית ה' שומרים על האדם מלהקל ראש. והם שמחת מצוה לשם ולעצם המצוה.] וכ"כ החיי אדם (כלל קלז סעיף ה) שאסור למלא שחוק פיו ואפי' בשמחה של מצוה, כגון בחתונה ובפורים. וכ"כ הבאר היטב (ס"ק ט) והפמ"ג (משב"ז ס"ק ז) וכף החיים (ס"ק טל) [ועל הסתירות לדבריו מהא דחזינן דשרי למצוה אחר החורבן (ברכות דף ט ע"ב) זמנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כולי יומא. וכן מסוגיא דידן חזייה דהוה קא בדח טובא א"ל אנא תפילין קא מנחנא. וכן בזוהר (פ' אחרי דף נו ע"א) במילי דאורייתא ובפקודי דאוריתא בעי למחדי. וכתב לישב דהכל מיירי שמחה בלב. ותקשי אדידיה מסיעת הראשונים דהכל בבא אחת (לעיל סעיף זה אות ג) והרי דבדח היינו טובא, וכדין למלא פיו שחוק. ולדרכנו לא קשיא מכל הני ואתי שפיר, דשרי במצוה וכנ"ל (אותיות ו,יא). וע"ע בסמוך בזה.] וכ"כ בספר דברי שלום (יודקין ח"ד סימן יז ד"ה ונראה). ואומנם הא"ר (ס"ק ט) נשאר בדין זה בצ"ע, כי מהפסוק שאמרו שם אז ימלא שחוק פינו וביאר רבינו יונה (ברכות שם) דקאי על זמן הגאולה, משמע דבשמחה של מצוה שרי למלא פיו שחוק. אלא דשוב הביא לט"ז שאסר. ועל כן נשאר בצ"ע. עכת"ד. וע"ע בספר זכר עשה (פרק ד הע' סד סוד"ה מהא, וד"ה ועי"ש).
זהר
יד. ברם הרב יפה ללב (ח"ב סי' תקס אות ח) כתב בשם היעב"ץ הנ"ל לאסור למלא פיו שחוק אף למצוה. ואף בסעודת פורים אסר, לפי ששחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, וגם משום חורבן בית מקדשנו. ברם כתב לדחות זאת מדברי הזהר (פ' אחרי דנ"ו ע"א) וז"ל, ר' יצחק פתח עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכתיב עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. הני קראי קשייא אהדדי. אלא הכי תאנא, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, דאסיר ליה לבר נש למחדי יתיר בעלמא דין, האי במילי דעלמא, אבל במילי דאוריתא בפקודי דאוריתא בעי למחדי. ע"כ. והרי דבדבר מצוה שרי, וכן מסקנתו דהיפה ללב. ואולם בכף החיים (ס"ק לט) הביא מדנפשיה לספר הזהר הנ"ל ודחה, די"ל דמיירי בשמחה בלב, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. ע"כ. ברם זה קשה, שהרי הזהר מדבר על אותו פסוק שהגמ' ברכות דידן מדברת, והגמ' מבארת שמדובר בשמחה ולא בלב, שהרי אביי ראה לרבה דבדח טובא, והעיר לו וגילו ברעדה כתיב. שוב ראיתי שהשד"ח (מע' א אות שכו) הביא את ראית היפ"ל מדברי הזהר דשרי במצוה, וכתב לדחותה, כי "מחדי" שכתב בזהר היינו שמחה, ויש לחלק בין שמחה לבין למלא פיו שחוק, שהוא י"ל שאסור אף במצוה. ומ"מ לדינא מסכים עם היפ"ל דשרי למלא פיו שחוק למצוה, אחר שאיסור למלא פיו שחוק הוא איסור קל, וכמש"כ הגאונים בתשובה הנ"ל (סעיף א אותיות ב,ד) שבבדק הבית, ונאמר על דברי הרשות, הבו לן דלא נוסיף עלה לאסור גם לדבר מצוה. עכת"ד. ולכאורה לא נחית דהגמ' דידן ג"כ חילקה בזה וכדלעיל דלצורך מצוה שרי להיות בדח טובא. ואולם לדרכנו הרי שהכל דבר אחד, שהרי רבא ענהו א"ל אנא תפילין מנחנא, והרי שלמצוה שרי, וכן הזהר מתיר למצוה. וגם מח' הראשונים הנ"ל אי שרי אף למלא פיו למצוה או רק שמחה יתירה שרי, כל מר יכול לבאר נמי את הזהר לשיטתו. ברם לגבי החילוקים בין חתונה לתפילין הנזכ"ל (אות ז) אי אפשר ליישב את היתר הזהר לשמוח הרבה בדברי תורה ובמצוות התורה, רק עם הביאור שהשמחה בתפילין מדובר בשמחה במצוה לבדה בלי הנאות. ועל כן י"ל נמי בזהר שהתיר לשמוח במצוות, היינו במצוות לבדם. ונכנס נפלא בזוהר, שהרי קאי אפסוק עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, דהיינו אעבודת ה', ועל זה מבאר הזהר דהיינו במילי דעלמא. משא"כ עבדו את ה' בשמחה מיירי במילי דאורייתא ובפקודי דאורייתא. והרי שעל כרחך מילי דעלמא אין הכוונה דברי חולין, אלא על עבודת ה' במילי דעלמא, לאפוקי מעבודת ה' במצוות ממש ובתורה עצמה. ואי תימא דהזהר פליג אגמ' דידן, הלא קי"ל כבבלי וכמש"כ ביד מלאכי (כללי ב' תלמודין) וכ"כ באורך השד"ח (ח"ו דף 60 סוע"ב) ובספר עין יצחק כללי התלמוד (סעיפים יט,כ) באורך ע"ש, וע"ע בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יד אות ד). ומ"מ גם לפי הזהר בהרצאה אין היתר, כי עסקינן שהבדיחה היא כלי עזר להבנה או להקשבה, ואינה שמחה בעצם מצות ה' בעצם הלימוד תורה, והרי שגם להזהר אין היתר. וע"ע בספר תורת חיים סופר (ס"ס תקס ס"ק ח) דהביא זהר פ' במדבר על הפסוק איש על דגלו, שביאר שמח' התנאים שם היא האם האיסור למלא פיו שחוק הוא רק בגלות, או כל הזמן. ע"ש.
טו. עוד הניף קסתו הרב יפה ללב (ח"ג סי' תקס ס"ק ז) והוכיח דשרי במקום מצוה לשמוח, מדברי המהרח"ו בספר שערי קדושה (ח"ב ש"ד) וכדהוכיח בספר יוסף לחק (יוה"ש תצוה) ומעוד דוכתי, ואת"י. והנה ז"ל המהרח"ו גבי חשיבות השמחה, ואפילו בכל עבודת מצוה ותהלה צריך שיהיה בתכלית השמחה, כמו שמצינו באביי (ברכות ל ע"א והיא סוגיא דידן) דהוה בדח טובא ואמר תפילין קא מנחנא. וכן רב ברונא משום דסמך גאולה לתפלה לא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא. עכ"ל. והלא דבריו ברור מללו דבכל עבודת ה' צריך להיות בתכלית השמחה, וכאביי דהוה בדח טובא. ואולם נלע"ד אחר עלות כל זאת, דאין כוונתו כפשוטו לכל מצוה, ולא נחית כולי האי הכא בדבריו הקצרים, והלא הגמ' ממשיכה שם שחתונה אסורה, והלא הזהר אסר שמחת עבודת ה' במילי דעלמא. ועל כן נראה שקיצר במקום שהיה לו לקצר כי נקיט ואזיל התם על דרך הפסוק ויאמר לקוצרים ה' עמכם, וכוונתו ככל האמור, וכתב רק את כלליות הדברים דלמצוה שרי, וצריך שיהיה בתכלית השמחה, ברם מתי ואיך תלוי בפרטים.
ועל כן בראותינו שהזהר עולה בקנה אחד עם דברי הראשונים, דשמחה בגוף המצוה בלבד ולא גם מילי דעלמא יחד עם מצוה. נראה לתפוס עיקר כטעם זה. [וטעם זה הוא המיקל יותר מתרי הטעמים האחרים דלעיל (סעיף זה אות ה) שביארו היתר תפילין משום שהתפילין שומרות עליו ומשום עדות.] שכן הזהר יכריע לנו את מח' הראשונים, לך נא ראה בכלל זה במראה מקומות הנ"ל (סוף אות יד). וגם יש לבא ולהקל בשמחה יתירה בקיום המצוה הנ"ל מכח ס"ס [אך לגבי למלא פיו שחוק אין ס"ס] שמא באמת דהסוגיא היא תרי בבי וכסוברים דשמחה יתירה היא בגדר ראוי ואינו דין. ושמא כסוברים דהכל בבא אחת, וכשיטות הראשונים המיקלות דהיתר תפילין הוא משום ששמח בעצם המצוה. ועוד בה נראה לצרף דטעם זה עיקר אחר שכתבו ר' יונה ומרן פסק כוותיה בשו"ע ואזיל בשיטתיה, וקיבלנו הוראותיו.
הוללות
ג. אף שיש פעמים שהותרה השמחה היתירה, הרי ההוללות אסורה (וכאשר בואר לעיל שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ב), וההפרש בין הוללות לבין שמחה יתירה הוא, האם שמחה יתירה זו מקרבת אותו אל השם, או מרחיקה אותו ממנו.
וחיוב שמחה תמידית שיש ללכת בו באמצע [והוא שיהיה שמח תדיר מחמת אושר פנימי, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק. וכנזכר לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף א)] היינו על דרך כלל, אך בעת שמועה משמחת, או חס ושלום להיפך, אין להשאר באמצע, אלא אז האמצע משתנה לפי המאורע, אם שמחה ישמח, ואם עצב יעצב. והאמצע שלהם הוא גם כן על ידי גבול ומידה, לא יותר מדאי לפי ענין המאורע, ולא פחות מדאי.
הפרש בין הוללות לרבוי שמחה
ג. מוכרחים אנו לבאר מהי הוללות, אחר שאינה בכלל האיסור למלא פיו שחוק, אלא היא איסור עצמי. והנה הרואה יראה בראשונים דלעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ב אותיות ב-ד) כי אין השמחה היתירה הוללות, אלא שמחה של קלות ראש היא הוללות. דהיינו יש אדם ששמח מאוד, והשמחה היתירה הזו היא עבודת ה'. ויש אדם השמח מאוד והשמחה היתירה הזו היא ריחוקו מה'. מי ששמחתו היא על דבר חסדי ה', ובהודאה לה', ועל שזיכהו לעובדו וכדו', הרי ששמחתו גם אם היא רבה מאוד, היא שמחה של עבודת ה', ואינה הוללות ח"ו. אך מי ששמחתו היא שמחה ריקה מתוכן, הרי ששמחתו היא התרחקות מה', וככל שתרבה השמחה, כן מתרחק הוא יותר, ויכול בקלות לבא לדברי עבירה. שכן לך נא ראה ברמב"ם (סוף הלכות לולב פ"ח הי"ב) גבי שמחת בית השואבה שכתב וז"ל, אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה, שנא' ושמחתם וגו'. (הי"ג) והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה, ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין, כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שירות ותשבחות וכו'. (הי"ד) מצוה להרבות בשמחה זו. עכ"ל. והרי שהמרבה בכרכורים ובפיזוזין וכדו' כל הדברים הנזכרים, אין זו הוללות, כי אם עבודת ה'. וכ"כ הרמב"ם עוד (הל' יו"ט פ"ו ה"כ) כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש וכו', שהשכרות והשחוק וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת היוצר. עכ"ל. והרי שהמדד וההיכר בין ההוללות לשמחה הוא, האם שמחה זו מקרבתו לה', או להיפך. ועע"ל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א ס"ב) בגדרי שמחה ולא הוללות. אחר שכן, אפי' בשמחת מצוה נצטוינו שלא להרבות, מפני שהגבול דק, ובקל יכול לעבור מרבוי שמחה להוללות, וכאשר בוארו לעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן ב סעיף ב) דעות הפוסקים. ולמלא פיו שחוק בין כה וכה אסור ואף למצוה, וכדלעיל (סימן זה סעיף א). ובנוסף לכל הנ"ל, יש את העיקר והוא החיוב להיות שמח תמיד בדרך האמצע, לא שמח מדאי ולא עצב אלא בינוני. וכמו שכתב הארחות צדיקים (שער השמחה) וז"ל, אדם המשיג תאותו ולא יארע לו דבר המעציב אותו, ובזה יהיה שמח תדיר, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ומן השמחה יבא שחוק לאדם, ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק, וכו' עכ"ל. וכדלעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף א). ורק בשעת קיום המצוה יש עליו חיוב להרבות שמחה יותר מהאמצע שבסתם, וכדלעיל (שער השמחה חלק ההלכה סימן א סעיף ח), והיינו שהאמצע משתנה, כי האמצע בעת שמחה הוא רבוי שמחה וכגון, אדם שנולד לו בן או שאר שמחות, אין זהו אמצע שישאר שמח בדרגה רגילה, אלא האמצע של אדם שנולד לו בן הוא לשמוח יותר, אך גם לא יותר מדאי כפי הראוי. וכדו' בכל דבר ודבר בחיים, לפי מה שהוא, אם שמחה שמח, ואם עצבות עצב.
שמחה עם אשתו
ד. אסור לשחוק עם אשתו נדה, והיינו שלא יהיה בעל שחוק ומהתלות, כלומר פרוץ בצחוק. אך השמחה אף עם אשתו נדה היא חובה [ובתנאי שאינה שמחה דרך חיבה].
שמחה עם אשתו
שחוק וקלות ראש עם אשתו נדה
ד. א. כתב הטור (ריש סימן קצה) וז"ל, חייב אדם לפרוש מאשתו נדה בימי טומאתה עד שתספור ותטבול, ולא מתשמיש בלבד, אלא בשום דבר לא יתקרב אליה, אפי' בדברים אם מרגילים לערוה לא ידבר בהם עמה, אבל מותר להתיחד עמה. עכ"ל. נמצא א"כ דפוסק הטור, דכל סוג דיבור שמרגיל לערוה אסור. והנה הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כא הל' ד) פסק, לא ישחק ולא יקל ראש עימה, שמא ירגיל לעבירה. עכ"ל. אלמא דס"ל לאסור אף יותר מהטור, ובכוונתו לאסור אף סתם צחוק, ולאו דוקא צחוק המרגיל לערוה, והיינו טעמא דאוסר מחשש דלמא ירגיל לערוה. ומרן בשו"ע (סי' קצה ס"א) העתיק את לשון הרמב"ם, אלמא דכן ס"ל לדינא. אך דבר זה אין העולם נזהר בו, והדבר צריך ביאור.
והנה כתב הרשב"א (תורת הבית הארוך ב"ז ריש שער ב דף ג ע"ב) כי מקור דין זה הוא מדאיתא באבות דרבי נתן (פ"ב ה"א) ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב (ויקרא יח,יט) יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב. ע"כ. והוסיף הרשב"א ביאור, "דברים בטלים", כלומר דיברי הרגל. ע"כ. ומבואר דס"ל כטור דהאיסור הוא רק דיברי הרגל, ולא צחוק סתם מחשש שמא ירגיל, ולא כרמב"ם. וכ"כ המאירי (נדה דף 277) וז"ל, יכול ידבר עמה דברים בטלים, פירוש שיחת שעשוע ודברי הרגל. עכ"ל. והרי שמבאר שדברים בטלים הם כאלו הגורמים הרגל בדוקא, וזו כוונתו שעשוע ג"כ. וכ"כ הגאון רחמים נסים יצחק פלאג'י זצ"ל בפירושו על אבות דר"נ (פ"ב ה"א) בספרו אבות הרא"ש (ח"ג).
ומהרמ"א משמע דלא נחית לחילוק הנ"ל בין דעת הרשב"א והטור לרמב"ם, דעל לשון מרן שכתב לא ישחוק ולא יקל ראש עמה, הוסיף הרמ"א אפי' בדברים. ע"כ. ופשוט שאין כוונתו לאסור דיבור בעלמא, אלא לאסור דיבור המרגיל לערוה, דהל' שנקט הרמ"א הוא ל' הטור, ושם כתב להדיא המרגילים לערוה. וכ"כ לפרש הש"ך (סק"ב) במקום את דברי הרמ"א, וז"ל, אפי' בדברים אם מרגילים לערוה. ופירש המחצית השקל דכוונתו דלא תימא דדעת הרמ"א לאסור דיבורים בעלמא, אלא רק דברים המרגילים לערוה. ומתוך שהרמ"א כ"כ על מרן בהמשך לדבריו, אלמא דהבין דמה שכתב מרן לא ישחוק ולא יקל ראש עמה, היינו ג"כ דברים של הרגל, ולא כפי שהבננו דאף שחוק שאינו של הרגל נאסר מצד שמא יגרום להרגל וכל' מרן.
מקור הרמב"ם
ב. ובאמת צריך להבין, מנין מקורו של הרמב"ם לאסור שחוק בעלמא עם אשתו נדה. ותחילה נביא את כל לשון האבות דר"נ, איזהו סיג שעשתה תורה לדבריה, הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא יח יט) יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, ת"ל לא תקרב. יכול ישן עמה בבגדיה על המטה, ת"ל לא תקרב. יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה, ת"ל והדוה בנדתה (שם טו) כל ימים שבנדתה תהיה בנידוי. מכאן אמרו כל המנוולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה עמנה, וכל המתקשטת עצמה בימי נדתה, אין רוח חכמים נוחה עמנה. ע"כ. נמצא, שכל שנאסר הוא רק לדבר עמה דברים בטלים (של הרגל כפי שפירש בתוה"א). וא"כ צ"ע מנין לרמב"ם להוסיף אף שחוק. ותבט עיני בדברי הגר"א (בהוצאת פרנקל) על הרמב"ם דכתב דמקורו של הרמב"ם הוא מק"ו ממסכת שבת (פ"ק דף יא ע"א) במשנה, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה. ומיניה ק"ו שאסור שחוק כמש"כ באבות (פרק ג משנה יג) שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה, ואח"כ ציין הגר"א גם לאבות דר"נ הנ"ל. ומכאן ראיה להבנתנו ברמב"ם דאוסר שחוק סתם, דאל"כ לשם מה מציין הגר"א לק"ו הנ"ל, ולא סגי ליה באבות דר"נ, דמה לי ק"ו מסברתו של הרמב"ם, כשיש אבות דר"נ מפורש. [ואגב אעיר, כי הבנין יהושע על אבות דר"נ במקום כתב, "דברים בטלים" מרגילים לערוה טור (יו"ד סי' קצה). עכ"ל. ולכאורה לא דק כי בטור כתב אפי' בדברים אם מרגילים לערוה, דהיינו שסתם דברים שרי.]