אור ברסלב
שלח תשלח חלק ההלכה › הוספות לדיני שלוח הקן

שלח תשלח· רבי נפתלי ויינברגר

חלק ההלכה · הוספות לדיני שלוח הקן

דיני שלוח הקן

סעיף א

חיזור אחר מצות שלוח הקן

(לדין א')

נתבאר לעיל כי אף ש"מעיקר הדין אין חיוב לחזר בהרים וגבעות אחר קן כדי לקיים מצות שלוח הקן, מכל מקום בודאי יש להשתדל לקיימה". וב'הרחב דבר' הבאנו מקורות וטעמים להא דראוי להשתדל לקיים מצוה זו, ודברים מלהיבים, בחשיבות הגדולה שיש בחיזור אחר קיום מצות שלוח הקן, ואף עדויות על גדולי ישראל לדורתיהם כמה חיזרו לקיים זאת המצוה, ובאיזו שמחה גדולה קיימוה. ויש להוסיף יותר בהרחבה מה שהבאנו לעיל.

בעל השל"ה כותב בספרו 'שני לוחות הברית' (פרשת כי תצא), וז"ל: "דע כי מצוה זו של שלוח הקן גדולה ונפלאה במאד מאד. והאריכו בה בזהר ובתקונים וכל המקובלים. ובפרט הרמב"ן האריך במאד (דברים כ"ב, ו), והריקאנטי (פרשת כי תצא) הביא דבריו ופירשם והקשה קושיות עיין שם. ועיין לעיל בפרשת חקת במה שכתבתי בענין מלת 'גזירה היא מלפני', שאינו כפי מה שמבינים העולם שענין גזירה הוא דבר שאין לו טעם, אדרבה ענין גזירה הוא דוקא דבר שיש לו טעם, והוא לקוח ונגזר ממה שלמעלה הימנו, עיין שם. וכלל העולה במצות שלוח הקן, למטה רומז על שלוח האם למעלה, כמוזכר בדברי רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קד-קה) שהביא הרמב"ן (דברים כ"ב, ו). ורומז לבינה אם עליונה שהיא סוד עולם הבא. "שלח תשלח את האם", כי היא צריכה לך לעולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך, כמה דאת אמר 'למען ייטב לך והארכת ימים', והבנים תקח לך לעולם הזה, והרמז בו לסוד שמיטין ויובל ודי בזה למבין", עכ"ל השל"ה.

המגיד מדובנא בספרו אהל יעקב (פרשת קדושים ד"ה אמנם בהתבונן עוד) כתב יסוד גדול בענין טעם המצות יעו"ש. ואלו דבריו בכתבי המגיד מדובנא על תנ"ך (מגילת קהלת פרק ב, פסוק ד): "ונקדים מה שאמרו חז"ל על הכתוב 'צדקתך כהררי אל', מה ההרים כובשים את התהום שלא יציף העולם, כך המצוות כובשות את הפורענות מלבוא על האדם. כוונת חכמינו היא, שהתאוות הן הפורעניות והריהן ממש כתהום המהלך מתחת לארץ, ולולא ההרים הכובשים אותו היה מציף את העולם. כך, יצרי לב אנוש תוקפים את האדם ומבקשים לבלעו, ולולא המצוות הכובשות את התאוות לא היה קיום לאדם מפניהם. לפיכך כל תאווה שיש בלב ניתנה מצווה כנגדה לשמש לה סייג וסייג לסייג וכו'. וכך אכילתו ושתיתו ומלבושו וכל מעשיו בכולם תלויות מצוות, עד שאפילו בלכתו בדרך הוא חייב במצוות שילוח הקן, והן המצוות כובשות את היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות. וכשם ששקל הקדוש ברוך הוא את התהום ואת ההרים לתת הר גבוה ותלול במקום תקפו של התהום, והר קטן במקום רפיונו, כמו שנאמר (ישעיהו מ, יב) 'ושקל בפלס הרים'. כך שקל הקדוש ברוך הוא כל חפצי האדם ומעלליו לפי גודל קלקולם בנפש ותגבורת תאוותיו על ידיהם, ולפי ערך זה בנה רוב מצוות להכניע בהן את היצר. וזה שאומר הכתוב, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה", עכ"ל.

בספר 'חידושי רבי יונה צבי' (לרבי יונה צבי בערנפעלד זצ"ל תלמיד הכתב סופר, פרשת כי תצא) כתב וז"ל: "וזה ג"כ ענין מצות שילוח הקן שנאמר 'כי יקרא קן צפור לפניך בדרך', ואין איש רואה מ"מ תקיים המצוה, וכשתחזק להיות מורא שמים על פניך, אז תוכל ללחום כנגד כל המזיקין, וזו כוונת הילקוט שמעוני (תהלים צ"א) 'ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן', מי שבסתר מתלונן בצל שדי ומשמר עצמו שלא יחטא, 'לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם'. יש מזיק שהוא שט כחץ וטס כעוף שנאמר 'מחץ יעוף יומם', ו'סביב רשעים יתהלכון, אמר הקב"ה, אם קיימת מצות שילוח הקן, בדרך בסתר רק מפחד השי"ת אני מצילך ממנו, כי בידך הגבורה לכבשו", עכ"ל.

סעיף ב

חיזור אחר שאר מצות

(עוד לדין א')

ב'הרחב דבר' הבאנו לשון הגמרא בחולין (קל"ט, ב): "ת"ר כי יקרא קן צפור לפניך, מה ת"ל, לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, יכול יחזור בהרים ובגבעות כדי שימצא קן, ת"ל כי יקרא במאורע לפניך". ומבואר דילפינן מקרא שבשלוח הקן אין חיוב לחזר אחר המצוה בהרים ובגבעות. ונחלקו הפוסקים האם יש חיוב לחזר אחר שאר מצות, ושתי השיטות כתבו להוכיח כדעתם מגמרא זו, וכדלהלן.

יש מהפוסקים שדייקו מגמרא זו שרק בשלוח הקן יש מיעוט מיוחד שאינו מחוייב לחזר אחר המצוה, משא"כ שאר מצות שאין בהן מיעוט, הרי הן עומדות כמו סברת הגמרא בהו"א שיש חיוב לחזר אחריהן. כך יש ללמוד מהא דכתב בחידושי רבי יהודה ב"ר בנימין הרופא, וז"ל: "יכול יחזור בהרים וגבעות, כמו שמחזר על שאר מצות", עכ"ל.

וביתר ביאור כתב בעל ה'נתיבות המשפט' בספרו 'מקור חיים' (או"ח סי' תל"א ד"ה נראה) בעוסקו בענין חיוב האדם להדר אחר מצות עשה דתשביתו, וז"ל: "מחויב לחזור אחר קיום מצות עשה, כדאמרינן בחולין פרק שלוח הקן, יכול יחזור בהרים ובגבעות כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא וכו'. מוכח דבסתם מצות עשה מחוייב לחזור אחריה כדי לקיימה", עכ"ל.

עד"ז כתב הגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו 'ארחות יושר' (פרק, שמחה של מצוה, עמ' פ"ו) ע"פ החזו"א, וז"ל: "וכך כתב ה'חזון איש' (יו"ד סי' קע"ה סק"ב) שכל מצוה חייב כל אדם עכ"פ פעם אחת בחייו לקיימו (חוץ משילוח הקן שמיעטו קרא)", עכ"ל.

וכשיטה זו כן יש להוכיח מהתוספתא (בבא מציעא פ"ב ה"י), דמבואר התם שיש לימוד מיוחד בהשבת אבידה ופריקה וטעינה שאין צריך לחזר אחריהם דכתיב בתורה 'כי', ומשמע מזה שבשאר מצות שלא נאמר בהן 'כי' יש חיוב לחזור אחריהם.

אכן, כנגד כל אלו הפוסקים עומד הגאון מהרש"ם בתשובותיו (ח"א סי' ר"ט), דכתב לדייק בהיפוך, דהלא כל ההו"א של הגמרא לחייבו לחזר בהרים, הוא משום דכתיב שלח תשלח, ופירש"י: לפי שנאמר שלח תשלח שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת עד שתבוא לידו, עכ"ל. והוכיח מזה המהרש"ם דבעלמא אין שום סברא לחייבו בכך. וכן כתב בחידושי מהר"י שפירא זצ"ל (מתלמידי רבי עקיבא איגר) בחידושיו למסכת חולין (קל"ט, ב) וז"ל: "ולא דק (בספר מקור חיים) במה שכתב 'שמחויב לחזור אחר קיום מצות עשה כדאמרינן בחולין יכול יחזור בהרים', דהא מפורש בגמ' ובפרש"י והר"ן דדוקא הכא הוה ס"ד כן משום דכתיב שלח תשלח ב' פעמים אבל בשאר מצות עשה לא אמרינן הכי", עכ"ל. ויעוין בשו"ת 'מנחת יצחק' שהאריך בענין זה (ח"ב סי' ע"ה, ח"ו סי' ל"ז).

וכל המחלוקת הנ"ל הוא האם יש חיוב ע"פ הלכה לחזר אחר קיום כל המצות, אבל כבר הבאנו בדברינו לעיל (שם) ב'הרחב דבר', דברי רבי חיים ויטאל שע"פ קבלה יש ענין להשלים כל המצות. וע"ע בדברי רבי חיים ויטאל שאם אינו משלים כל מצותיו צריך לחזור לעולם בגלגול, והובאו דבריו בספר 'ארחות יושר' להגר"ח קניבסקי שליט"א (עמ' פ"ז),

וז"ל הגמרא במס' מכות (דף כ"ג, ב): "דרש רבי שמלאי וכו' רמ"ח (מצות) עשה כנגד איבריו של אדם. ופרש"י וז"ל: דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה", עכ"ל. וע"ע בספר 'זכור למרים' מרבינו החפץ חיים (פרק כ"ב) שמסביר חשיבות ענין קיום כל אחד מהתרי"ג מצות. וכן כתב עוד בזה בהקדמה לספרו ליקוטי הלכות.

ועיין בשיטה מקובצת ערכין (ב, ב אות ט"ו) שכתב בשם הרא"ש [על מה שכתב שם תוס' שבזה"ז אין עונשין למי שאינו לובש ציצית], וז"ל: "מיהו צריך להשתדל לקיים כל המצוות וכי משה רבינו היה תאב לאכול מפירות הארץ, אלא מצוות התלויות באקץ וכ"ש מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצוות", עכ"ל. הרי שיש מעלה גדולה בהשתדלות לקיים כל המצות.

סעיף ג

גדר חיוב שלוח הקן

(לדין ב')

כיבוד הזולת במצות שלוח הקן

שאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א האם לשיטת החות יאיר שרי לכבד חברו כשרואה קן, או שחייב בעצמו לטפל בו. והשיב לי דשפיר שרי גם להחו"י, ומשום דשלוח הקן אינה מצוה המוטלת על הגברא אלא על החפצא, דצריך לדאוג שיקויים רצון תורה הקדושה לשלח האם, וע"כ שפיר יכול לכבד כל מי שרוצה בזה. וכן עמא דבר, דמקובל לכבד גדולי ישראל במצוה זו, עכתו"ד.

אכן הגר"ח קניבסקי שליט"א ענה בתשובותיו (תשובה קי"ח), כי "מי שעדיין לא קיים המצוה בעצמו, לא יכבד אחרים, דיש בזה כעין ביזוי מצוה אלא יקיים בעצמו פעם אחת בחייו, ואחרי זה יכול לכבד חבירו", עכ"ל.

סעיף ד

עונש בעידנא דריתחא על המנעות משלוח הקן

(עוד לדין ב')

טעם שמענישים בעידנא דריתחא

רבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער שלישי מדריגה שניה אות כ"ב) מסביר טעם הדבר שבעידנא דריתחא מענישים גם על ביטול מצוות עשה באופנים הנ"ל, וז"ל: "כי ענוש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יופי המצות ושכרה", עכ"ל. וכעין זה איתא במנחת חינוך (מצוה ב' אות כ"ב), וז"ל: "רק בעידן ריתחא מענשינן ליה מן השמים על שאינו מביא עצמו לחיוב המצוה כמבואר בפרק התכלת, אבל הבית דין אין מוחין כלל וגם בידי שמים אין עונש, רק דכל ישראל מחוייבים לחבב מצוות בוראנו ב"ה, ולהביא עצמם לידי חיוב כמשה רבינו ע"ה שנתאוה לכנוס לארץ לקיים מצוות התלוית בה", עכ"ל.

י"א שרק צדיקים מקבלים עונשים

ז"ל מהרש"א (מנחות מ"א, א): "בעידן דריתחא ענשינן, ר"ל בעידן ריתחא בעלמא, היה לצדיקים להגן על דורן בתפילתן ובמצותן, וע"כ יש להן להרבות במצות כדי לזכות דורן בכך ולא טצדקי למפטר נפשייהו ממצות, ועל כן ראוי לצדיקים שכמותם ליענש על כך", עכ"ל.

וכעי"ז איתא בבעל הטורים (סוף פרשת בחקתי) על הפסוק "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", וז"ל: "מצות במילוי מ"ם צד"י ו"ו תי"ו עולה תרי"ב והוא בגי' תלמידי חכמים על שם חכם לב יקח מצות", עכ"ל.

שיטת החו"י לעומת שיטת החכ"צ

הנה בהרחב דבר (דין ב') עסקנו בשיטת החו"י דהרואה קן 'חייב' לשלח האם גם אם אין לו צורך כלל בבנים. והבאנו דהגרע"א וכן החזון איש נקטו בפשיטות דגם החכם צבי ס"ל כן. ולכאורה כוונתם היא, דמהא דס"ל להחכם צבי שאין חיוב ליקח הבנים לשלמות המצוה, אם כן ההתחייבות במצוה אינה תלויה במה שיש לו צורך בבנים. אכן נתבאר עוד שם דבשו"ת 'אבני נזר' כתב דלהחכם צבי אין חיוב שילוח אם אינו רוצה ליקח הבנים, יעו"ש.

ומצאתי עוד כשיטת האבני נזר, בגליונות ה'ברוך טעם' על 'שיירי כנסת הגדולה' [נדפס לראשונה בירחון כרם שלמה דחסידי באבוב, תמוז תשמ"ב] שכתב בזה"ל: "אם רואה אדם קן ואינו רוצה ליקח כלל מהקן אין עליו שום חיוב להזקק לשלוח, יעוין בתשובות חכם צבי סי' פ"ג", עכ"ל. הרי להדיא דס"ל שגם להחכם צבי שאין לקיחת הבנים חלק מהמצוה, מ"מ אינו מחויב ליזקק לקן ולשלח האם אם אינו צריך את הבנים. ואין שתי שאלות אלו תלויות זו בזו.

סעיף ה

בענין שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים

(לדין ט')

הבאנו לעיל מחלוקת ראשונים ופוסקים אם יש חיוב לזכות בבנים אחר ששלח האם. ועל על פי שתי השיטות הנ"ל, יש לנו לבאר הדין המבואר במשנה (חולין קמ"א, א), ד"שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר שלח תשלח את האם". ונבאר בס"ד דברינו. הנה בגמרא (שם) איתא: "א"ל ההוא מרבנן לרבא ואימא שלח חדא זימנא, תשלח תרי זימנין, א"ל שלח אפילו מאה פעמים", עכ"ל. [יעוין בפירוש הרמב"ם על המשניות ד'מאה' פעמים היינו לאו דווקא, אלא הוא הדין אפילו אלף פעמים].

ולכאורה קשה, אי נימא דלקיום המצוה יש לקחת הביצים מהקן, אם כן לאחר שכבר זכה בבנים לצורך קיום המצוה בפעם הראשונה, איך יכול לקיים המצוה פעם נוספת, והרי הביצים הם כבר מזומן. ומצאנו תשובה לשאלה זו על פי דברי המאירי שם, דכתב בזה"ל: "שלח את האם וחזרה קודם שיטול את הבנים, חייב לשלחה פעם אחרת, וכן כל זמן שתחזור עליהם אפילו מאה פעמים", עכ"ל.

והנה דין זה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רצ"ב, סעיף ה): "שלחה וחזרה, שלחה וחזרה אפילו כמה פעמים חייב לחזור ולשלחה. אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם פטור מלשלח", עכ"ל.

והש"ך (ס"ק ז') כתב בזה"ל: "שלחה וחזרה וכו' משמע אפי' שלחה כדין דהיינו כדי שיצאה מתחת ידו, כיון שחזרה אפי' שלחה כן כמה פעמים וחזרה קודם שנטל הבנים חייב לחזור ולשלחה כיון שלא נטל הבנים עדיין וחזרה עליהן הרי לא תקח האם על הבנים קרינן ביה. וכן משמע בש"ס פ' אלו מציאות (ל"א, א) דהוי דומיא דהשב תשיבם דאע"פ דקיים כבר מצות השבה צריך להשיב כמה פעמים וכן נראה לי דעת הטור", עכ"ל.

והנה מדברי הש"ך הנ"ל אין לנו ראיה אי סבירא ליה כשיטת החכם צבי דידן, שלצורך קיום המצוה סגי בשילוח האם בלבד, ואילו הזכייה בבנים היא רשות בעלמא. דהרי אפשר שאיה"נ אינו מקיים כלל המצוה עד שעושה זכייה בהבנים.

אמנם ב'ערוך השולחן' (יו"ד סי' רצ"ב, סעיף ג) אחר שהביא שיטת החכם צבי כתב בזה"ל: "ועוד ראיה מהא דתנן שם שלחה וחזרה אפילו ד' וה' פעמים חייב לשלח ע"ש, ואי ס"ד דמחויב ליטול את הבנים הרי אחר שנטלם שוב אינו חייב בשילוח, מדתנן התם נטל את הבנים והחזירן לקן וחזרה האם פטור מלשלח ע"ש אלא וודאי שאין חיוב בזה", עכ"ל.

ברם, מצאנו לכאורה מדברי אחד מן הראשונים רבי יוסף גיקטיליא, משמעות גדולה לענין דידן, באיזה אופן אפשר לקיים המצוה אפילו מאה פעמים באותו קן. [רבי יוסף גיקטיליא חיבר כידוע הספר 'שערי אורה', ושאר ספרים. והעיד עליו האריז"ל שיש לסמוך על ספרי הקבלה שלו. וגם רבי חיים מוולוזין כתב בשם רבינו הגר"א זיע"א שאי אפשר להבין ספר הזהר אלא אחר העיון בספריו של רבי יוסף גיקטיליא (עיין בספר 'כתר ראש' אות ס'). וב'ערוך השלחן' (הלכות תלמוד תורה יו"ד סי' רמ"ו, סעיף ט"ו) כתב בזה"ל: "לענין לימוד חכמת הקבלה אשרי מי שזוכה לה כי היא מאירת עינים להבין עומק תוה"ק אמנם צריך לזה קדושה, וטהרה, זריזות, ונקיות, וידיעה גדולה וכו'. וחכמה זו ראוי ללומדה מרב, מפה לאוזן, אך עתה בעוה"ר אין לנו זה, אך כנגד זה יש ספרים קדושים המורים לנו דרך בהתחלת לימוד חכמה זו והיינו ספר שפע טל, שערי אורה, עבודת הקודש ודומיהם והבא לטהר מסעיין אותו מן השמים", עכ"ל].

דהנה רבי יוסף גיקטיליא כתב בספר 'כללי המצוות' (ערך שיעור עמ' קס"ט) בזה"ל: "ויש מצות שאם קיימם פעם אחת חייב לחזור עוד ולקיימן אם נולד בהם הכרח. דתנן בפרק שילוח הקן (חולין קמ"א, א) שלחה וחזרה, שלחה וחזרה, אפילו ארבע וחמש פעמים ביום חייב לשלוח. ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל"א, ב) החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבע וחמש פעמים חייב להחזיר, שנאמר השב תשיבם. ואמרינן עלה ואימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני ותו לא, אמר רבא השב אפילו מאה פעמים משמע. שלח תשלח אפילו מאה פעמים משמע. ודע כי על כל פעם ופעם שציותה התורה לכפול המצוה על כל פעם ופעם נותנים לו שכר, דגרסינן בחגיגה (ט, ב) א"ל בר הי הי להלל מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו. אמר לו עובד אלהים ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת", עכ"ל.

ומסתימת לשונו משמע להדיא שאפשר לקיים המצוה באותו קן ארבעה וחמשה פעמים ביום אחד. וכן משמע מהא דכתב, שעל כל פעם ששולח האם הרי הוא קיום מצוה לפני עצמה. ובפשטות דעת נוטה לומר שסובר רבי יוסף גיקטיליא כשיטת החכם צבי שאינו צריך לעשות זכייה בבנים אחר ששלחה, [ולעיל הבאנו שכן דעת האבן עזרא, ספר החינוך, רבי שמשון רפאל הירש, בעל השבט יהודה, בעל האמרי שפר, רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל ועוד אחרונים]. אכן באמת קצת קשה לומר כן בדעת רבי יוסף גיקטיליא, דהרי הבאנו לעיל (שם) שאחד הטעמים שהביאו הפוסקים לחיוב זכייה בבנים הוא משום הטעם המבואר בזהר, ובפשיטות קאי רבי יוסף גיקטיליא בשיטה זו, (עיין ב'ערוך השלחן' סי' רצ"ב סעיף ד', וב'בית לחם יהודה' על גיליון השו"ע, שלטעם הזהר צריך לעשות זכייה בבנים). ואולי יש לומר דלעולם חולק השערי אורה על החכם צבי, וסובר שיש חיוב לעשות זכייה בבנים, אלא שסובר שיכול להפקיר הבנים אחרי שעושה זכייה בהם וכמו שהבאנו בהרחבה בדין כ"ד, ובזה אתי שפיר הכל, וצ"ע.

סעיף ו

בענין חיוב שילוח האם דוקא

(לדין ט"ז)

נתבאר לעיל עפי"ד הגמרא, והראשונים שמצות שלוח הקן שייכת רק באם, וכשהאב רובץ אין שייכת מצוה זו. וכן נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע. ואמנם הבאנו שם (סוף הרחב דבר) שיטה מחודשת מרבינו ניסים גאון בספרו 'יפה מהישועה', דכתב שמקיימים מצות שלוח הקן גם בשליחת האב כשהוא רובץ. והבאנו דברי רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל שנתן טעם להסביר דברי רבינו ניסים גאון.

ומצאתי בספר 'זכר עשות' לרבי יעקב ארגואיטי זצ"ל (דיין בק"ק איסטנבול) ששלח מכתב לרבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל להקשות עליו על מה שכתב להסביר רבינו נסים גאון (עמוד ק"ס) וז"ל: "יקרתך הגיעתני ונתמלא כל הבית מזיו אורו, סלח נא אבקש כי אחרתי המועד מלבא בשורת דרך אר'ש, כי עמוס התלאות אנכי, וכעת גזלתי לי רגעים אחדים להגיד כי ישר, ובפיו מלא כי מי כמוהו מורה לפשר דבר ולישר הדורים, אך לא אכחד תחת לשוני כי בשתים לא עלתה לי, זה יצא ראשונה, כי את זה חזיתי ואספרה שהגאון ריב"ר אלברצלוני באזהרותיו אשר תקן הכי אמר "שמור קן צפור וכו' שלח תשלח את האם וכו' שלוח מצותו באם ולא באב וכו'", הרי שפתיו ברור מללו כי אין אבות במצוה הזאת. ידעתי כי יאמר גברא אגברא קא רמית, ואנא דאמרי לסברת הרב ניסים גאון שס"ל כי מה שאמרו בש"ס זכר פטור מלשלח היינו בזכר סתמא שאין ידוע לנו. לא כן אם נודע לנו שזהו אביהם חייב לשלח. ואך בחלקות תשית עם כל הפוסקים אולם זאת שנית כסות דמעה דברי הגאון עלו לפני בדמוע במה שהביא לנו סיוע שאין בו ממש מארז"ל מעשה באחד וכו' ועלה ושלח את האם ואת האב, דמע אדמע מי גילה לו רז זה, ומי אמר לו ותהי, כי מעשה שהיה כך היה ואיה מקור מוצאו זוהי שהקשיתי על הרבינו ניסים גאון ובערות יסוד נפל הבנין וסגר עלינו המדבר ולא גליא לדרעיה ואפיק נהורא להאיר עיני על הדבר הזה. נא אל יאשימני כי העזתי פני לפניו כי תורה היא וללמוד אני צריך וערעור מותר. וכבר בשרתי בקהל רב כי דבריו עלו לרצון לפני במה שיצא לישע דברי הגאון לעשות סניגרון לדבריו אלא שצריך סעד לתומכו. אשים קץ למילי כי הוגעתיו עד הנה" וכו', עכ"ל.

סעיף ז

בענין קיום שלוח הקן בביצים שיש בהם דם

(לדין י"ח)

ב'הרחב דבר' נתבאר בהרחבה דעת הראשונים, והאחרונים, וכל פוסקי זמננו שמקיימים מצות שלוח הקן לכתחילה אפילו כאשר הביצים מרוקמים ויש בהם דם, וכמו כן מקיימים המצוה לכתחילה כאשר האפרוחים עדיין לא נפתחו עיניהם, ואין שום פקפוק וספק בזה, יעו"ש.

והראה לי אחי רבי אלעזר דוד שליט"א שיש להוסיף דככל הדברים הנ"ל כן כתב בספר 'יד אליהו' (ח"ג סימן ט"ו ס"ק ד'. לרבי אליהו רגולר זצ"ל, אב"ד דקאליש, וזכה ללמוד בצוותא חדא עם רבי חיים מוולוזין, ועם רבי אברהם אחיו של רבינו הגר"א זיע"א שנים רבות), וז"ל: "ויש לעיין מאי קא פשיט תלמודא בעיא דר' זירא ממתני', הא אפשר לומר דהא דקאמר טהור רובץ על ביצי עוף טמא מיירי ג"כ באופן שילדה העוף טהור ביצתו בין הטמאים, ונתערבה, ועתה רובץ הטהור על כל הביצים ביחד, ואשמעינן דאע"פ דהיה לו לחייב בשביל ביצתו הטהורה דמונחת בין הטמאים, דהא לענין שלוח הקן לא מהני ביטול ברוב וכמו שכתבנו לעיל, ובפרט לענין איסורא מה שייך ביטול בזה, ומ"מ פטורה דהא סוף סוף אסורה, וקרינן בי' תקח לך ולא לכלביך, דומיא דטריפה דלאו בתר מין אזלינן. ולכאורה היה נראה להוכיח מזה, דכיון דע"י הלידה יהי' ניכר העוף טהור בין הטמאים, אעפ"י דהשתא לא חזי, מאי איכפת לן, הא ראוי לגדל אפרוח ממנה, דהא להכי קאי בע' שהאם יושבת עליה, ולכן חייבת בשלוח הקן, דלא דמי לאפרוח טריפה, דלא חזי לכלום, דאף למ"ד טריפה יולדת ומשבחת, מ"מ לא נוכל לומר דהאפרוח קאי לגדל ולהוליד ביצים, לכן תקח לך ולא לכלביך קרינן בי', משא"כ באם יושבת על הביצים הרי להכי קיימת, וחזי שפיר למיקרי תקח לך. ובזה היה נראה לי להוכיח ולפשוט איבעי' שלי, באם רבץ הטהור שהוא טריפה על ביצת טריפה אי חייב בשלוח הקן, דהא מ"מ חזי לגדל אפרוחים מהביצים של טריפה, או לא כיון דהשתא אסור באכילה קרינן בי' תקח לך ולא לכלביך, אבל לפי מה שכתבנו הרי מוכח שפיר דחייב בשלוח הקן", עכ"ל היד אליהו. ומוכח להדיא שאם הביצים ראויים להוציא אפרוח, שחייבים לקיים המצוה בכי האי גוונא, אף שאין הביצים ראוים עכשיו, וממילא הוא הדין בביצים מרוקמות. וכן כתב עוד כעין זה ממש להלן בספרו 'יד אליהו' (חלק הפסקים, סי' נ"א).

ועוד מצאנו למי שכתב כדברינו, והוא ב'חידושי מהרא"ך' (יו"ד סימן רצ"ב. לרבי אלעזר הכהן אב"ד פלאצק, חתן רבי יעקב מליסא בעל ה'נתיבות'), וז"ל: "הנה צורבא מדרבנן אחד שאיל לי ונסתפק כי באפרוח טריפה פטור מלשלח האם דדרשינן תקח לך ולא לכלביך, אם הביצים הם טריפה דהיינו מעוף טריפה אי ג"כ פטור דהוה ולקחת לך ולא לכלביך, או כיון דיכול להיות אפרוח אינו בגדר ואכלת לך ולא לכלבך, והנה מהא דהש"ס לא נקט ביצת טריפה רק אפרוח טריפה, וכן מבואר ברמב"ם (בפי"ג מהלכות שחיטה), אין ראיה כיון דכתיב אפרוחים ברישא דקרא נקט אפרוחים. ונראה בעיני פשוט דביצים טריפה הבאים מזכר כיון שיכול להיות אפרוחים מחויב בשלוח דאי אפשר לפוטרו מדכתיב לך ולא לכלביך דהא ראוי הם לעשות אפרוח וכו', כיון דראוי שיהיה מהן אפרוחים לא שייך לומר ולא לכלביך. וכן מוכח בפירוש מהמשנה דביצים מוזרות פטור מלשלוח וכתב הר"ן כיון דאי אפשר להיות ממנו אפרוחים, אבל אם היה ראוי להיות אפרוחים היה חייב בשלוח", עכ"ל. ומבואר להדיא מדבריו שכל ביצים שראוי לצאת מהם אפרוחים חייבים במצות שלוח הקן. וביצת טריפה אסורה באכילה כמבואר בתמורה (לא, א) ובשו"ע (יו"ד סי' פ"ו סעיף ו'), ובכל זאת חייבים עליה בשילוח משום שעתידה להשתנות למילתא דהיתרא.

סעיף ח

הפקר בשבת

(לדין כ"ד)

לאחר שנתבאר באריכות דדעת הרבה פוסקים דמהני הפקר כדי שיוכל לקיים המצוה פעם נוספת, יש לנו לברר האם שרי להפקיר ביום השבת כדי שיהא אפשר לקיים המצוה במוצאי שבת [שהרי בשבת אסור לקיים המצוה, כמבואר בדין כ"ט].

ומצינו בנדון זה מחלוקת גדולה בראשונים. הרמב"ן ריש פסחים (ד"ה לפיכך) כתב לענין ביטול חמץ בערב פסח שחל בשבת, דאין הביטול משום הפקר, שהרי אסור להפקיר בשבת. וב'שער המלך' (הל' לולב פ"ח ה"ב) הביא כן גם בשם הריטב"א. ומבואר דנקטו בפשיטות דאסור לעשות הפקר בשבת. וטעמם משום שבהפקר נראה כמקנה קנין יעו"ש. וכ"ה דעת ה'פרי חדש' (או"ח סי' תל"ד, סע' ב').

אמנם דעת המאירי בחידושיו עמ"ס שבת (קכ"ז, ב ד"ה ממה) דשרי להפקיר בשבת. וכך כתב עוד המאירי בספרו 'מגן אבות' (ענין הי"ח ד"ה ומה). וכ"כ ב'עבודת הגרשוני' (סי' כ"ה). וכך היא דעת ה'ברכי יוסף' (סי' רמ"ו, ס"ד) שמותר להפקיר בשבת, והביא כן גם מספר 'מגילת ספר' לרבי בנימין קזיש על הסמ"ג. ויעו"ע בברכ"י (סי' של"ט, ס"ט).

גם המהרש"ם ב'דעת תורה' (סי' י"ג, ס"ג) הביא בשם הרבה פוסקים דס"ל דשרי להפקיר בשבת. וכן דעת ה'תהלה לדוד' (סי' רס"ז, סי"ג). וכבר האריך בזה ב'שדי חמד' (מערכת הה"א סי' ק') יעו"ש.

ושאלתי את הגר"ח קניבסקי שליט"א האם אפשר לסמוך על שיטות המתירים, ולהפקיר בשבת. ואמר לי לעיין ברע"א על השו"ע (סי' י"ג, סק"ח), דאמנם המג"א ס"ל שמותר להפקיר בשבת, אכן הגרע"א מביא כמה ראיות לאסור. וכן כתב בשו"ת רע"א (סי' קע"ד) שאין להפקיר בשבת. ולכן אמר לי הגר"ח קניבסקי שליט"א שאין להפקיר בשבת. ויעו"ע בתשובותיו (ס"ז).

סעיף ט

הפקר בפני בני ביתו

עוד זאת ראוי לברר, האם יכול אדם להפקיר בפני אשתו ובניו, שהרי הפקר צריך להעשות לכתחילה בפני שלשה, ובדיעבד סגי בפני אחד, יעוין מה שכתבנו בזה לעיל (דין כ"ה).

ומצאתי להגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו 'דרך אמונה' (הל' שמיטה ויובל פ"ז ציון ההלכה ל') שכתב בענין זה בנוגע להפקר בעת ביעור פירות שביעית, וז"ל: "והג' אנשים י"א שיכולין להיות אפילו אשתו ובניו (תשובות מהרי"ט סי' פ"ה), וי"א דצריך שיהיו כשרים לעדות (כף החיים או"ח סי' רמ"ו בשם מנחת פתים). ולכאורה סגי בשנים מהן ראויים לעדות, וראיתי תשובה ממו"ח שליט"א שמצדד דלא מהני בפני נשים וכש"כ אשתו ובניו דלא מהני. וכ"כ בתה"ש בשמו דראוי ששנים מהן יהיו כשרים לעדות וגם השלישי לא יהיו מבני ביתו. וכ"כ בס' ארחות רבינו ח"ב עמ' שנ"ד בשם אאמו"ר זללה"ה", עכ"ל.

וכששאלתי להגר"ח קניבסקי שליט"א כיצד ראוי לנהוג למעשה בהפקר לענין שלוח הקן, השיב לי, שהרוצה לצאת כל השיטות, לכתחילה יהדר להפקיר בפני ג' כשרים. ויעו"ע בתשובותיו (ס"ו).

סעיף י

שלוח הקן בשבת

(לדין כט)

נתבאר בדברינו לעיל דאסור לקיים מצות שלוח הקן בשבת. וב'הרחב דבר' הראנו המקור להלכה זו, והוספנו כמה נימוקים לכך. ובשם הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל הבאנו דנתן טעם, משום שהרי לשלמות המצוה צריך לעשות קנין בבנים ולקיים לשון הפסוק 'ואת הבנים תקח לך', כמבואר לעיל (דין י'), ובשבת אסור לעשות קנין, ועל כן אסור לקיים המצוה בשבת.

ואמנם באמת נידון זה של זכייה מן ההפקר, לא ברירא אי חשיב מעשה קנין שיהא אסור לעשות בשבת, ונחלקו בזה הפוסקים. הנה בשו"ע או"ח (סי' של"ד ס"ט) כתוב להדיא לענין דליקה שפרצה בשבת, דאם רוצים שרי לבוא ולזכות מן ההפקר. ומשמע לכאורה דזוכים ממש ע"י קנין. וכן מהא דאיתא בשו"ע (סי' רס"ו ס"א וס"ז בבה"ל שם) משמע דשרי לזכות בשבת מן ההפקר.

גם ב'תהלה לדוד' (סי' רס"ו סו"ס י"ג) כתב להדיא דשרי לזכות בשבת מן ההפקר, וביאר טעם הדבר, וז"ל: "ולא אסרו קונה קנין אלא כשיוצא מרשות לרשות דומיא דמקח וממכר, אבל הפקר לא מיקרי שיוצא מרשות הפקר, דאין רשות להפקר", עכ"ל.

ומאידך, מדברי הגרע"א בהגהותיו על השו"ע (סי' של"ט, ס"ו) משמע שאין לזכות בשבת מהפקר. ובתשובותיו (סי' קע"ד) מביא צדדים לכאן ולכאן. והגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל בהגהותיו 'אפריון שלמה' על ה'שער המלך' (פ"ח מלולב) מאריך להוכיח שאסור לזכות בשבת מן ההפקר.

ובספר 'שמירת שבת כהלכתה' (פרק כ"ט הערה ל') מביא הכרעת הג"ר שלמה זלמן אוירערבך זצ"ל, וז"ל: "מסתבר דאסור להגביה לקנין באופן שניכר לכל שהוא מעשה קנין", עכ"ל. וע"פ הכרעה זו שפיר יש לאסור בנדון דידן, שהרי ניכר לכל שהמגביה הבנים כדי לזכות בהם לצורך קיום המצוה, ובכה"ג יתכן דלכו"ע אסור, וכנ"ל.

עד כאן ההוספות על דברינו לעיל ב'דיני שלוח הקן'. וכדי להגדיל תורה ולהאדירה, נציע כאן עוד נדונים ונושאים בהלכה, הנוגעים לקיום מצות שלוח הקן, ויש מהם גם הנוגעים לקיום שאר מצוות. ועוד נציע איזה ענינים כלליים הנוגעים לעופות ומנהגים הכרוכים בהם. ונבאר בס"ד איזה סוגיות בגמרא חולין העוסקות בשלוח הקן. ונסיים בס"ד בהוספות ב'מילי דאגדתא'.

סעיף יא

הלוקח האם בידיו, אי מהני לשלחה ע"י שליח

בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (תשובה פ"ב), שאלנו בזה"ל: "הלוקח האם כדי לשלחה ונותן אותה ביד חברו כדי שהוא ישלח אותה בשליחותו, האם מקיים בהכי המצוה או אדרבה שהוא עובר בהלאו", והשיב בזה"ל: "יתכן ששולחו כמותו".

והנה, בספר 'דבר אברהם' (ח"ב סי' ח' ענף ז'), וכן בשו"ת 'התעוררות תשובה' (ח"ד סי' קנ"ח) דנו בשאלה זו, ומשמע מדבריהם דלא מהני בזה שליחות.

אכן בספר 'יד המלך' על הרמב"ם (פ"א מהל' גזילה ה"ה) לרבי אלעזר סג"ל לנדא (נכד בעל הנודע ביהודה) דן גם כן בשאלה זו ופשיטא ליה דמהני שליח לקיום העשה. וכן הוא להדיא בפירוש הרלב"ג עה"ת (דברים כב, ז), דכתב בזה"ל: "שלח תשלח את האם מגיד שאם לקחה ושלחה פטור, ואינו פטור אם לא קיים העשה שבה הוא או שלוחו אבל אם שלחה אחר שלא מדעתו הנה לא קיים העשה שבה שהתורה אמרה שלח תשלח", עכ"ל.

סעיף יב

קיום המצוה בבית הכסא

בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (תשובה צ"ד) נתבאר שאם נמצא קן בבית הכסא, דמותר לקיים מצות שלוח הקן בעודו עומד בתוך הבית הכסא. וכן כתב הג"ר יצחק זילברשטיין שליט"א בספרו 'חשוקי חמד' (שבת כ"ט, ב), וז"ל: "והנה מצות שילוח הקן יש לקיימה גם בבית הכסא וכמו כן בדיקת חמץ אם חושש שיש שם חמץ", עכ"ל.

סעיף יג

בענין שנים שקיימו המצוה ביחד

בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (תשובה ע"ח) נתבאר שאם שנים שולחים ביחד את האם מהקן, כל אחד זוכה ב'חצי מצוה'. ושוב הוסיף בתשובותיו (קנ"ה) דכעין זה איתא במסכת שבת (קל"ג, ב) "אנא עבדי פלגא דמצוה". ויש להביא סימוכין לזה מדברי ה'יד דוד' לרבי יוסף דוד זינצהיים ז"ל (מכות י, ב. עיין מה שכתב אודותיו החתם סופר בדרשות כרך א', ובתורת משה מהדו"ת פרשת ויגש), וז"ל: "אמנם נראה לעניות דעתי דעד כאן לא קאמרינן דאין מצוה בחצי שיעור, אלא כשאינו מקיים רק החצי מן המצוה, אבל החצי האחרת אינה מתקיימת כלל. אבל כשכל המצוה מתקיימת ע"י שנים וכל אחד עביד פלגא דמצוה, בוודאי הרי זו מצוה שלימה ולרצון לפני הבורא. והרי לרוב האחרונים שנים מוהלין בשבת, אע"פ שהמוהל בלי פריעה אינו מקיים המצוה בשלימות, דמל ולא פרע כאילו לא מל, ואף על פי כן מותר כיון דאח"כ מתקיים המצוה בשלימות. ושנים שעשו מצות מעקה, וכן שקבעו מזוזה, וכן שלוח הקן וכדומה מן המצות, בוודאי שקיימו המצוה שלימות ולא יקופח שכרם, ולא יפקפק אדם דלא עבדי תרווייהו מצוה. וה"נ בערי מקלט, משה עשה אתחלתא דמצוה, ויהושע גמרה, ואע"פ שלא היו בזמן אחד והיה הפסק בנתיים מה בכך הא גבי מילה ופריעה נמי אי אפשר לקיים כאחד. כן נראה לדעתי הקלושה", עכ"ל.

סעיף יד

קטן שלקח אם על הבנים מה דינו לכשיגדיל

כתב ה'מנחת חינוך' (מצות תקמ"ה אות כ"א): "הכל חייבים במצוה זו חוץ מחרש, שוטה וקטן ככל המצוות. ונראה דאם קטן עבר ולקח אם על בנים, כשיגדיל חייב לשלח, כי באמת חייל עליה המצוה רק דהוא קטן ואינו בר ציווי, אבל בהגדיל דהוא בר דעת מחוייב לקיים ולשלח", עכ"ל.

ועיין בשו"ת 'הר צבי' (או"ח חלק ב' סי' א') שנחלק על המנחת חינוך ומשום שמצות שילוח חלה רק כשלקח האם, ובההיא שעתא קטן הוי ואין מעשיו כלום לחייבו, ממילא אין חיוב לשלח כשיגדיל. ועי"ש שדן בהרחבה בקטן שעבר בקטנותו על שאר לאוין הניתקים לעשה, אם חייב לקיים העשה לכשיגדיל. וע"ע הרבה פרטים בזה בספר 'תורת הארץ' (פרק ה' סי' ע"ב-ע"ט).

סעיף טו

קן המונח על גבי אדם או בעלי חיים

בגמרא חולין (קל"ט, ב) איתא: "אמרי ליה פפונאי לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו, אמר (שמואל ב' ט"ו) ואדמה על ראשו". ופרש"י וז"ל: "אע"פ שהיה בראשו לא אבדה את שמה. שמע מינה אדם גופיה אדמה הוא, מדלא אבדה את שמה דלא קרייה עפר, והשתא נמי על הארץ קרינא ביה", עכ"ל.

על עצם מציאות שאלה זו, היאך שייך קן צפור על ראשו של אדם, עיין ב'ערוך השולחן' (סעיף י"ז) שמסביר שמצוי על ראשו של אדם כמו הפראים שבמדינת הודו המתבודדים ביערים, ונקבץ עפר על ראשם וכו'. וכן איתא בהגהות מהרש"ם בחולין (שם).

והנה בגמרא לא נתבאר אלא לענין ראשו של אדם, אבל לא לענין ראש של בעל חי, אכן הרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג הי"ז) כתב ההלכה בזה"ל: "המוצא קן על פני המים או על גבי בעלי חיים חייב לשלח", ע"כ. ומבואר במגיד משנה ובכסף משנה, דהרמב"ם הוה פשיטא ליה דבעלי חיים דינם כאדם, דמאי שנא. ובאשכול (פרק שלוח הקן) איתא כהרמב"ם שכתב דכל שכן הוא דבהמה על הארץ קרינא ביה, יעו"ש.

אכן רבינו הגר"א זיע"א בביאורו (סק"ז) על השו"ע [שהעתיק לשון הרמב"ם], כתב להעיר בקוצר אמרים בזה"ל: צ"ע מנ"ל, ע"כ. והיינו דקשיא ליה לרבינו הגר"א מנא לן לדמות בעלי חיים לאדם. ולכאורה לא ניחא ליה להגר"א במש"כ הנו"כ על הרמב"ם שמסברא יש לדמותם, ששניהם נבראו מאדמה, דרק אדם מצינו להדיא בקרא שמקרי אדמה, ואין ללמוד מהפסוק לענין שאר בעלי חיים שאף הם קרויין אדמה.

ומצאנו גם בלבוש שכתב, בביאור דברי השו"ע כדברי הנו"כ על הרמב"ם, וז"ל (סי' רצ"ב סעיף ג'): "או בראשו של אדם או בראשו של שאר בעלי חיים, ילפינן מדכתיב [גבי אדם המבשר שהרג את שאול]: 'ואדמה על ראשו'. שמע מינה שנקראת העפר אדמה, אפילו בראשו של אדם וכו', והוא הדין לשאר בעלי חיים שכולן מעפר נבראו", עכ"ל.

ויש לציין שעולה נפק"מ לדינא מהא שנתבאר כי אדם נדמה לעפר, דאיתא בחיי אדם (הלכות שבת כלל כ"א, ב): "התולש נוצה מעוף, בין חיה בין מתה, חייב דאורחיה בכך והוי גוזז. לפיכך אסור לתלוש קליפות בשר מבשרו דהוי כעוקר דבר מגידולו". וביאר דבריו בנשמת אדם וז"ל: "הט"ז כתב דמריש סנהדרין משמע דאדם הוי כקרקע, ונ"ל דכוונתו דמתניתין שם איתא ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן, וראיה זו חלושה מאד. אבל ראיה ברורה מחולין (קל"ט, ב) מצא קן בראשו של אדם חייב בשילוח הקן שנאמר והאדמה על ראשו, ופירש רש"י שם דאדם גופיה אדמה הוא, מדלא אבדה את שמה דלא קרוי עפר, והשתא נמי על הארץ קרינן ביה. וכן פסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן רצ"ב) וזו ראיה שאין עליה תשובה", עכ"ל.

סעיף טז

'מצא קן בים' - כיצד יתכן דבר זה

בתרגום יונתן בן עוזיאל בראשית (א, כ) כתב על הפסוק 'ועוף יעופף על הארץ', שהעוף בונה קינו על הארץ. וכן איתא ביתר אריכות ברמב"ן על התורה (בראשית א, כב) על הפסוק 'והעוף ירב בארץ', וז"ל: "אע"פ שבריאתו מן המים ברכתו תהיה בארץ שיפרו וירבו עליה, כי אין בעוף שיטיל ביציו במים ויגדלו שם רק השוכנים תמיד במים וניזונים מהם עושין ביציהם בארץ ונולדים בה", עכ"ל.

ומבואר מדבריהם אלו כי אין מציאות של עשיית קן על גבי המים, אלא רק על הארץ. ולכאורה יש להקשות על זאת מהא דאיתא בגמ' חולין (קל"ט, ב) מצא קן בים חייב בשילוח, שנאמר (ישעיה מג) 'כה אמר ה' הנותן בים דרך', הרי חזינן דאפשר לעופות לבנות קניהם על המים. ואולי מחמת שאלה זו הוצרך רש"י (ד"ה קן בים) לפרש בזה"ל: "ששטף הים את האילן והיה קן בראשו חייב לשלח דים נמי איקרי דרך", ודו"ק.

•

סעיף יז

הלוקח האם ומשאיר הבנים בקן - אי עובר על לאו

בתורתינו הקדושה מצינו לאו ועשה בנוגע למצות שלוח הקן: לאו - לא תקח האם על הבנים. עשה - שלח תשלח את האם. ומצאנו שנחלקו הראשונים וכן האחרונים באופן שלקח אדם האם מעל גבי בניה ולא שלחה, האם עובר בכה"ג על הלאו. דהנה באופן זה ודאי על העשה עבר, שהרי אינו מקיים מצות הבורא לשלח האם, אך הנדון הוא לענין הלאו, האם בלא לקיחת הבנים לאחר מכן כבר עוברים על הלאו בכך שלקחו האם, או שמא אין עוברים על הלאו אלא אם כן לקחו הבנים לאחר מכן. ולהלן יבואר בעזה"י דשורש מחלוקת זו אם עוברים בכה"ג על הלאו, תליא בביאור לשון התורה.

בשו"ת 'חכם צבי' (סי' פ"ג, דבריו מובאים בשלמותם להלן בספרנו) כתב בתו"ד בפשטות שבכה"ג אין עוברים על הלאו, וז"ל: "דלא עבר אלא אם כן נוטל האם והבנים כפשטיה דקרא לא תקח האם על הבנים, אבל עשה מיהא איכא אפילו במניח הבנים ונוטל האם", עכ"ל.

וה'מנחת חינוך' (מצוה תקמ"ה) האריך בזה והביא דברי החכם צבי הנ"ל ונחלק עליו, ולאחר אריכות דבריו סיים וכתב בזה"ל: "ולענ"ד האמת כמו שכתבתי דכוונתו [של רש"י, יעוין להלן] דעל האם לחוד עובר ג"כ בלאו הזה והעשה אף דלא לקח הבנים, כן נראה לענ"ד", עכ"ל.

ובספר ה'כתב והקבלה' לרבי יעקב צבי מעקלענבורג, אב"ד קעניגסבערג, אשר מטרתו 'לפרש את המקראות ע"ד הפשט, לאחדם עם תורה שבעל פה', כתב דלשיטת ה'מנחת חינוך' [מבלי שהזכיר שמו] יש לפרש הפסוק 'לא תקח האם על הבנים' לא שלוקח האם עם הבנים, אלא כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל: 'אימא מעל בניא'. וכן נראה מפירש"י: לא תקח האם בעודה על בניה. ולפי זה צריך לומר שחסר אות מ"ם במלת על, וצ"ל לא תקח האם מעל הבנים. וכמו שמצאנו חסר בכמה מקומות: השמרו לכם עלות בהר. עד יקום גוי אויביו וכו'.

אכן לשיטת החכם צבי שאינו עובר על הלאו אלא אם כן לוקח האם עם הבנים, צריך לפרש תיבת 'על' היינו עם, כמו, 'והכני אם על בנים', וכן, 'אם על בנים רוטשה'.

ראשונים שמוכח מדבריהם כה'חכם צבי'

בחידושי רבי משה קזיס (תלמיד הרמ"ע מפאנו, בחידושיו לחולין קל"ט, ב), האריך בהצעת דברי ראשונים שנחלקו כבר במחלוקת האחרונים הנ"ל, ואלו תו"ד:

הרמב"ם בפירוש המשניות (מכות פרק ג') כתב: "מה שאמרה תורה לא תקח האם על הבנים הוא לאו, ואם עבר ולקחן כאחד וכו', ולפיכך אינו חייב מלקות על לקיחתם כאחד לפי שיוכל לשלח האם" וכו'.

גם בספר המצות (ל"ת, ש"ו) כתב כן הרמב"ם, וז"ל: "הזהירנו שלא נקח קן צפור בעת הצידה האם והבנים". ובספר ה'חינוך' (תקמ"ד) כתב: "שלא נקח קן צפור האם והאפרוחים או הביצים". וכ"ה בר"ן (ריש פרק אותו ואת בנו), דכתב: "בשלוח הקן שהוזהר שלא יקח שניהם".

ועוד מביא שם הר"מ קזים לשונות הרמב"ן, חזקוני, ורבינו בחיי (פרשת כי תצא), אשר מפירושם משמע להדיא כשיטתו של הח"צ שאין עוברים על הלאו, אלא אם כן לקחו האם והבנים גם יחד, יעו"ש. וכן משמע מדברי החפץ חיים בלקוטי הלכות (חולין פרק ה) שכותב שעובר על הלאו אם לוקח שניהם כאחד.

והגר"ח קניבסקי שליט"א מדייק גם מהרמב"ם (הל' שחיטה פרק י"ג הלכה י"ד) שסובר שאינו עובר על הלאו עד שיקח האם והבנים ביחד (דבריו מובאים בשלמותם להלן בספרנו). וכן הוא להדיא בהמאירי (חולין קט"ו, א) שכותב בזה"ל: "נטל האם והבנים ובא לבית דין והזהירוהו", עכ"ל וכן איתא גם בהחזקוני פרשת וישלח (ל"ב, י"ב) על הפסוק פן יבא והכני אם על בנים.

ראשונים שמוכח מדבריהם כה'מנחת חינוך'

מאידך גיסא, מביא הר"מ קזיס לשון התרגום: 'לא תסב אימא מעל בניא', דמשמע שלוקח האם בלבד מעל בניה. וכן מוכח מלשון רש"י הנ"ל, וכמו שדייק גם ה'מנחת חינוך'.

עוד מביא להוכיח כשיטה זו מלשון התוספתא (חולין פ"י): "אחד נטל את האם ואחר נטל את הבנים, הנוטל את האם חייב". משמע דבלקיחת האם לבד כבר עובר. ויעו"ע ב'דבר אברהם' (ח"ב ס"ח ענף ט' אות י"ט) שמוסיף לדייק כן עוד מלשון התוספתא במקום אחר, יעו"ש. וכן מוכיח מלשון הטוש"ע (סי' רצ"ב ס"ו): 'אם נטל האם מעל הבנים ולא שלחה ישלחנה ופטור', ומשמע שאם לא שילחה עובר גם על הלאו, אף דנטל רק האם בלא הבנים. וכן מוכיח מלשון הרא"ם.

וכן יש להוכיח מלשון היראים (סי' שפ"ז) שכתב: 'כל היכא דחייב לשלח האם קאי בלא תקח'. וכבר ציין בהגהות 'תועפת ראם' (אות ג') דמלשון זה מוכח שגם בלוקח האם בלבד עובר בלאו.

וכן משמע מדברי ספר אזהרות לרבי שלמה אבן גבירול (מצות ל"ת מצוה רפ"ב) וז"ל: "ולא תקח אם קן, על פני הצפורים", עכ"ל.

וכן הוא בספר אהל מועד לרבי שמואל ירונדי (שער איסור והיתר דרך ב, נתיב ח) וז"ל: "היתה האם בקן צריך לשלח האם קודם שיקח הבנים ואסור ליקח האם אף על פי שמשלח הבנים", עכ"ל. משמע שעובר על הלאו אם רק לוקח האם.

וכמו כן מדויק מלשון ספר החרדים (פט"ז) שכותב בשם האריז"ל: "וכשיקחנה יכוון שלא לזכות בה אלא לוקחה כדי לקיים מצות שלוח, ואז לא יעבור על לאו דלא תקח האם", עכ"ל. הרי להדיא דגם בלקיחת האם בלבד יכול לעבור על לאו.

ועל כל זאת יש להוסיף דברי רבים מהראשונים שהובאו בספרנו (דין ג'), ה"ה: רבי יוסף אבן פלט, רשב"א, אורחות חיים, אהל מועד, ספר המאורות, ספר המנוחה, ספר הפרדס, אשר מדבריהם מוכח דלקיחת האם כרוכה היא במצוה הבא בעבירה, יעו"ש. ובע"כ דנקטו דאם אינו משלח הרי הוא עובר על הלאו, ומוכח דס"ל כשיטה זו. וכן דעת ה'מעשה רוקח' וה'ערוך לנר', ע"ש.

וע"ע בספר 'יד שאול' לבעל שו"ת 'שואל ומשיב' (יו"ד סי' רצ"ב אות ז'), ובשו"ת 'יהודה יעלה' למהר"י אסאד (ח"א יו"ד סי' ק"ד), ובספר 'לב אריה' (חולין קמ"א, א ד"ה במשנה), אריכות דברים בביאור שתי השיטות הנ"ל.

סעיף יח

איסור זכיה בבנים לפני שילוח האם

בגמרא (קמ"א, ב) מבואר בשם רב שיש איסור על האדם לזכות בביצים לפני שהאם קמה מעלייהו. והנה מלשון הגמרא משמע שהוא איסור מדאורייתא ממש, שהרי מביאה הגמרא פסוק לזה, שנאמר, שלח תשלח את האם, והדר הבנים תקח לך. וכן איתא להדיא בראב"ד המובא ב'שיטה מקובצת' במס' בבא מציעא (ק"ב, א), וכ"כ ב'מנחת חינוך' (מצוה תקמ"ה) דהעובר ולוקח הבנים מתחת לאם עובר בלאו מכלל עשה.

אכן בביאור הגר"י פערלא לרס"ג (ל"ת קל"ז ד"ה אמנם בעיקר) מדייק מלשון הרמב"ם (פכ"ג מהלכות מכירה, ה"י) דלכאורה זהו רק גזירת חכמים. ושוב כתב לדחות דיוק זה, יעו"ש בכל דבריו. וע"ע בספר מחנה אפרים (הלכות קנין חצר, סי' ד) שהאריך בזה.

סעיף יט

סעודת מצוה אחר קיום המצוה

כתב האריז"ל בהקדמה לשער המצות בזה"ל: "כי בהיותו מחפש ומקיים המצות שאינם נוהגות תדיר כמו מצות זרוע ולחיים וכו' גורם אל השראת רוח הקדש על האדם ולהשיג ידיעה וחכמה, ובפרט ביום ההוא עצמו שקיים איזה מצוה מהם", עכ"ל. ובהקדמה לספר חידושי 'מנחה חדשה' על הש"ס לרבי נפתלי חיים הורביץ זצ"ל (עמוד י"ג), מובא בשם רבי אברהם שמחה הורביץ זצ"ל, האדמו"ר מברנוב (תלמיד זקני בעל ה'דברי חיים' זצ"ל מצאנז), שיש לערוך סעודת מצוה אחר שזוכה לקיים מצות שלוח הקן. ובעת דברי עם הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל אמר לי שאפשר לפרסם בשמו בספרנו "שיש ענין גדול לעשות סעודת מצוה בהיום שמקיים מצות שלוח הקן, ושראוי לאכול בסעודתו בשר ודגים וכל מטעמים", עכתו"ד.

סעיף כ

שאלת חכם לאחר שכבר שאל חכם וקיבל תשובה

מכיון שתוך כדי בירור וכתיבת דיני שלוח הקן, נתברר שישנם כמה וכמה הלכות ונושאים אשר הפוסקים ז"ל, וכן גדולי דורנו שליט"א חלוקים בהוראתם, והם נוגעים לעצם צורת קיום המצוה, וכגון, האם מחויב אדם לשלח כל קן שרואה, גם כשאין לו צורך בלקיחת הבנים, יעוין לעיל (דין ב'). וכן, האם לקיחת הבנים הם חלק מהמצוה, יעוין לעיל (דין ט'). לכן, ראינו לנכון להציע בקצרה בירור הענין דשאלת חכם, אחר שכבר שאל חכם אחר, והאם הלכה זו נוגעת גם לענין דידן.

בשו"ע יו"ד (הלכות כבוד רבו ות"ח. סי' רמ"ב סל"א) נתבאר ברמ"א שאחר שאסר חכם, אסור לחכם אחר לבוא ולהתיר. ולכאורה ה"ה בנדון דידן אם הורה לו חכם בנדון מסוים לאיסור, אסור לחכם אחר להתיר, וכן אסור להשואל לנהוג כהוראה השניה.

אכן בספר 'חוט שני' על הלכות נדה (עמ' צ"ג) כתב חידוש לדינא, אשר על פי זה עולה דאין הלכה זו נוגעת לנדו"ד, וז"ל: "ודע דדין זה ד'חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר' איירי רק באופן כאשר השאלה נוגעת לענין מסוים שנתעורר לו שאלה בזה, כגון שיש שאלה על תרנגולת וכדומה, דבזה שייך לומר שחל בו הוראת החכם, אף שהחכם צריך להגיע לסוגיות הש"ס והפוסקים כדי לברר שאלה זו, מ"מ הנידון שהתעורר צריך הכרעה.

אבל כאשר השאלה היא כללית, ורק כעת השאלה נוגעת אליו, וכגון שנסתפק לו וכו' כיצד לנהוג בשלוח הקן וכדומה, לא שייך כאן דינא דחכם שאסר, כיון שהשאלה היא כללית ורק כעת נוגע אליו, ואין בהוראה זו שויא חתיכה דאיסורא, ולא משום כבודו של חכם, ומותר לשאול בזה לחכם השני, וגם חכם השני רשאי להתיר בכה"ג", עכ"ל ה'חוט שני'.

סעיף כא

האכלת צפורים בשבת שירה

איתא בשולחן ערוך (או"ח סי' שכ"ד סעיף י"א): "אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים ולא לפני יוני שובך ויוני עליה ולא לפני חזיר. אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך", עכ"ל. ומבואר להדיא שאסור להאכיל עופות של הפקר בשבת.

אמנם יש מנהג עתיק המובא בפוסקים, להאכיל צפורים בשבת שירה, ודנו הפוסקים האם מותר לנהוג כך, או שמא יש להמנע מזה מחמת ההלכה המבוארת לעיל. ותחילה נציע בקצרה טעמי מנהג זה. ה'תוספת שבת' (או"ח סי' שכ"ד סעיף י"א. הובאו דבריו במהרש"ם, וערוך השולחן) כתב בזה"ל: "מרגלא בפומייהו שהעופות אמרו שירה בים".

ובליקוטי מהרי"ח (ח"ג חודש טבת) כתב בשם החוזה מלובלין כי דתן ואבירם רצו ברשעתם להכחיש דברי נביאות משה רבינו, וכאשר הגיד משה כי בליל יום השביעי לא ירד המן כי שבת הוא, עשו דתן ואבירם תחבולות להכחיש את דבריו וקמו בלילה ופזרו מהמן שנשאר להם מערב שבת לחם משנה ליומיים כדי שיוכלו להראות לפני העם שירד המן בלילה של שבת. זימן הקב"ה צפורים ואכלו את כל המן קודם אור היום וכאשר רצו דתן ואבירם בבוקר יום השבת להראות לפני העם המן שהניחו, לא מצאו מאומה כי אכלוהו הצפורים וחזרו בבושת פנים, וזה שכתוב (בשלח ט"ז, כ"ז) 'ויהי ביום השביעי יצאו מן העם', היינו איזה מסויימים מן העם, ללקוט מה שהניחו אתמול ולא מצאו, כי אכלום כבר הצפורים טרם בואם, עכתו"ד.

טעם נוסף לנתינת חיטים בשבת זו לצפורים ועופות, הובא בספר 'אור פני משה' (פרשת בשלח) לרבי משה סופר אב"ד פשעווארסק (והובא בספר טעמי המנהגים), וז"ל: "שהוא ע"ד הפסוק (שמות ט"ז, ל"ב) 'למען יראו את הלחם' היינו למען ידעו ויראו הדורות איך אשר בוטחים בישועתו יתברך בלב שלם, הוא ממציא מזון להם כאשר המציא לישראל במדבר. ונודע מאמר חז"ל שישראל נמשלו לציפור ועתה בעונינו חרב בית המקדש ונגנזה צלוחית המן, לכך נהגו בשבת שירה אשר שם נאמר פרשת המן זורקים מזונות לצפורים להורות ישראל הנמשלים לצפור יפנו עצמם מעסקיהם ויעסקו בתורה ומצות אז ימציא להם השי"ת מזונות בלי עמל ויגיעה וירד להם המן מלמעלה כאשר הצפורים מוצאים מזונותיהם נזרקים למעלה על גגותיהם", עכ"ל.

דעת האוסרים

עתה נציע בס"ד שיטות הפוסקים בענין מנהג זה. המקור הראשון לאסור קיום המנהג, הוא ב'מגן אברהם' (סי' שכ"ד סעיף ז'), וז"ל: "יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות, ואינו נכון שהרי אין מזונתן עליך", עכ"ל. וכן נפסק להלכה בשו"ע הרב (סי' שכ"ד סעיף ח'), בקיצור שו"ע (סי' פ"ז סעיף י"ח), ובמשנה ברורה (סי' שכ"ד סעיף ל"א).

רבי יעקב עמדין אף הוא כתב בסידורו 'שערי שמים' (חלק ב' שער י"ב אות י"א) לאסור זאת, וכתב בחריפות נגד מנהג זה, וז"ל בתו"ד: "מה שנוהגין להטיל חיטין לפני העופות, שטות הוא ואסור", עכ"ל.

ובספר 'נוהג כצאן יוסף' לרבי יוסף סג"ל (עמ' קצ"ג. והוא ליקוט מנהגים של ק"ק פרנקפורט דמיין), כתב, וז"ל: "נוהגין לאכול חטין בשבת שירה. ושמעתי סמך לזה בשל"ח נוטריקון בשבת שירה לאכול חטין. ולא באתי להודיע הכא המנהג, אלא להזהיר העם הנוהגים ליתן חטין לפני העופות דאסור מפני שאין מזונותן עליך עיין בשבת (קנ"ה, ב), ומ"ש הב"י באו"ח (סי' שכ"ד). וז"ל המגן אברהם (סי' שכ"ד) יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון", עכ"ל.

ובספר 'ארחות רבינו' (חלק א' עמוד קנ"ב) כתב: "שאלו את מרן החזו"א זצוק"ל אם מותר לתת קאשע (שיריים של חמין) לצפורים בשבת שירה, ואמר מרן שאסור כמו שכתוב במגן אברהם (סי' שכ"ד, ז) ובמ"ב (סי' שכ"ד, ל"א). אמנם מו"ר (בעל קהלות יעקב) זצוק"ל נותן לצפורים ביום א'", עכ"ל.

דעת המתירים

בעל ה'חות יאיר' כתב בספרו 'מקור חיים' (סי' שכ"ד), וז"ל: "כתב במגן אברהם שאין לתת חטים בשבת שירה לפני העופות. ולי נראה דלא נאסר רק בשנותן לפניהם דמינכר לכל שטורח בשבילם וכאן דמניח לפני החלון מאי קעביד", עכ"ל. משמע מרהיטת לשונו שאסור להניח לפני העופות ממש אמנם מותר ליתן חיטים על חלונו [וכן בכל מקום אחר, כגון מרפסת], בכדי שיגיעו העופות לשם.

ומטעם זה התיר ג"כ בשו"ת 'ציץ אליעזר' (חלק י"ד סי' כ"ט), וז"ל: "ונראה להוסיף דיש גם היכר שעושים זאת לא לשם טורח בשבילם אלא בשבילנו, דהא אנו מניחים החיטים בחצר או על הגג עוד לפני שהעופות נמצאים שם, ורק לאחר מכן המה באים בהריחם שנמצא אוכל עבורם". ועוד כתב שם בזה"ל: "כך הוא מנהגן של ישראל, וזכורני ממנהג זה מילדותי, ונהגו ככה בבתים של תלמידי חכמים יראים ושלמים באין פוצה פה ומפקפק", עכ"ל.

וב'תוספת שבת' (שם) כתב לבאר טעם ההיתר באופן אחר, וז"ל: "ואפשר דכיון שנהגו כן לשם מצוה דמרגלא בפומייהו שהעופות אמרו שירה בים לכן אין להקפיד בכך. וכה"ג כתב באליה רבה בשם מעדני יו"ט בסוף סי' של"ה, דהא דנוהגים בשמחת תורה לפזר פירות והנערים מלקטים ונותנים לסלים, דאסור לעשות כן משום דהוי עובדא דחול כמבואר שם, היינו דכיון שעושין כן לשמחה לא הקפידו בכך, א"כ אפשר דהוא הדין נמי לענין זה. כן נראה ליישב מנהג זה", עכ"ל. והובאו דבריו להלכה בהמרש"ם (בספרו דעת תורה חלק ג' סי' שכ"ד סעיף י"א).

תוכן העניינים

שלח תשלח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה