שלח תשלח· רבי נפתלי ויינברגר
חלק ההלכה
דיני שלוח הקן
סעיף א
חיזור אחר המצוה
א. מעיקר הדין אין חיוב לחזר בהרים וגבעות אחר קן, כדי לקיים מצות שלוח הקן, ומכל מקום בודאי יש להשתדל לקיימה, ודבר גדול הוא.
הרחב דבר
א. בגמרא חולין (קל"ט, ב) איתא: "ת"ר כי יקרא קן צפור לפניך, מה ת"ל, לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ת"ל כי יקרא במאורע לפניך", עכ"ל. ומבואר דמעיקר הדין אין חיוב מוטל על אדם לחזר אחר מצוה זו. ואולם כבר נאמר חכם לב יקח מצות. ואכן איתא בקדמונים בשבח המהדר ומשתדל לבוא לידי קיום מצוה זו.
בספר ארחות חיים מרבי אהרן הכהן מלוניל (הלכות שבת, הלכות קידוש סעיף כ') כותב: "לפיכך המחזר בהרים וביערים אם ימצא קן צפור לקיים שלוח הקן יש לו שכר ואינו נקרא הדיוט, ואף על פי שהוא פטור מלחפש אחריו", עכ"ל.
וכן כתב הברכי יוסף (גיליון השו"ע יו"ד סי' רצ"ב ס"ו) בזה"ל: "דמדברי האריז"ל משמע שצריך להשתדל לקיים מצוה זו", עכ"ל. וכן כתב בערוך השלחן (יו"ד סי' רצ"ב ס"א) וז"ל: "ואף שמן הדין אינו חייב לרדוף אחריה, מ"מ בוודאי דבר גדול הוא להשיג מצוה זו", עכ"ל.
מעלת המצוה
והענין מובן היטב ע"פ דברי המדרש תנחומא בפרשת שלוח הקן וז"ל: "אמר רב אדא, מאתיים וארבעים ושמונה מצוות עשה יש בתורה כמנין אבריו שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם, עשה אותנו שתחיה בזכותנו ותאריך ימים", עכ"ל.
וביתר ביאור איתא בהקדמה לשער המצות מרבי חיים ויטאל וז"ל: "ואפילו אותם שאינן חובה על האדם אלא בהזדמן כגון מצות שלוח הקן, שאינו מחויב לרדוף אחריה אלא כי יקרא קן צפור שהוא דרך מקרה וכיו"ב, עם כל זה צריך האדם לחפש אחריהם ולעשותם כי כל זמן שלא השלים התרי"ג מצות שהם כנגד רמ"ח איברים וגידי נשמתו, הנה נשמתו חסרה מן האיברים ונקרא בעל מום ועליו נאמר כל אשר בו מום לא יגש, וזה נזכר ומפורש בספר התיקונים תי' ע' דף קל"א ע"ב שאין לו תיקון עד שיחזור בגלגול וישלים כל התרי"ג מצות", עכ"ל רבי חיים ויטאל.
וכן כתב רבינו הגר"א על הפסוק "בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישלם" (משלי י"ג, י"ג) וז"ל: "אבל הירא מלעזוב שום מצוה, ורואה לקיים כל דבר יהיה שלם בכל אבריו", עכ"ל.
ופשוט שאין להקשות מכל זה על הא דמובא להלן (דין ב) שיטות הפוסקים שאפילו ברואה קן אינו חייב ליטפל בה אם אין לו צורך בבנים. דבודאי מצד עיקר הדין ס"ל להני פוסקים שאינו מחויב בזה. ומ"מ על פי קבלה וטעמי החכמה יש להדר אחר מצות שלוח הקן אע"פ שאין מחויב ע"פ דין. כן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, עיין בתשובותיו (פ"ט, קע"ח-קפ"ב).
ויש לנו עדות על בעל תרומת הדשן שהשתדל לקיים מצוה זו, כמובא בספר לקט יושר, שנכתב ע"י תלמידו והוא כולל הלכות ומנהגים של רבו, וז"ל (חלק יו"ד, עמ' ס"ט): "אין לי חידושים ממצות שילוח הקן, אבל זכורני שפעם אחת אמר לו בעה"ב אחד במרפורק שיש לו קן בכרם שלו, ושאל לבעה"ב כל הדינים משילוח הקן ואמר כן הוא, והלך הגאון זצ"ל אל הכרם ולא מצא כמו שאמר בעה"ב. כמדומה לי שאמר שלא בא לידו זו המצוה", עכ"ל.
ובפירוש שולחן גבוה על השו"ע לרבי יוסף מלכו (יו"ד סי' רצ"ב ס"ח) איתא בזה"ל: "וכך עושים פה ירושלים עיה"ק ת"ו חסידים ואנשי מעשה לרדוף בהרים וגבעות וכפרים באישון לילה ואפלה ומסכנין בעצמן כדי לקיים מצות שילוח הקן ובשנה הזאת שנת התקי"ט קיימו מצוה זו תוך העיר", עכ"ל.
וכתב השל"ה בספרו 'שני לוחות הברית' (פרשת כי תצא), וז"ל: "דע כי מצוה זו של שלוח הקן גדולה ונפלאה במאד מאד. והאריכו בה בזהר ובתקונים וכל המקובלים. [להלן ב'הוספות לדיני שלוח הקן' הבאנו כל לשונו, יעו"ש].
בספר 'שער הגלגולים' לרבי חיים ויטאל (הקדמה ל"ח) איתא בזה"ל: "אמר לי [האריז"ל] כי המצות אשר אני חסר מהם הם י"א [מצות] בלבד וכו'. ואחר שאשלים אותם אז צריך שאקיים מצות שלוח הקן אף על פי שכבר קיימתיה בגלגול אחר. וזו המצוה היא תיקון אחרון שבכל התיקונים שאני צריך לתקן, וכוונת הענין להורות על שלוח הנפש שכבר נגמרה להתקן", עכ"ל. ועוד כתב להלן שם (שער הגלגולים פרק ד'), וז"ל: "כל המצות שיש יכולת ביד האדם לקיימם בגלגולו וכו' צריך האדם לרדוף אחריהם ולקנות שדה לקיים מעשרות, ואם לא קיימם הוא מוכרח להתגלגל ולקיימם על כל פנים", עכ"ל. והביא רבי חיים ויטאל (בהקדמה לשער המצות) שמקורו הוא בתקוני זהר (ע'), וז"ל: "זכאה איהו מאן דשריא ליה בכל אבר ואבר דיליה למעבד ליה אתר דלישרי ביה ולאמלכא ליה בכל אבר ואבר דלא יהא אבר פנוי מיניה, דאם חסר חד אבר דלא שריא עליה קוב"ה בגין ההוא אבר אתחזר בגלגולא עד דישתלים באיברים דיליה", עכ"ל.
בספר 'אגרת דרך ה" לרבי משה מטראני (המבי"ט) כתב (דף כ"ה) בזה"ל: "ושלוח הקן וכל מצות מאלו שאינן מצויות בכל יום, ישתדל שיבא לידו ויעשה לשם שמים", עכ"ל.
בספר "מאזני צדק" (על ספר תהלים, נדפס בשנת תס"ז. לרבי יצחק מווינא, תלמיד רבי דוד אופנהיים, הרב דק"ק פראג קודם שכיהן שם רבי יונתן אייבשיץ), כתב המחבר בהקדמה בזה"ל: "אפילו [ק"ן] סימני תהלים הם ע"פ הסוד, כאשר שמעתי מפי אדוני מו"ר הגאון הנשר הגדול וכו' מוהר"ר דוד אופנהיים נ"י טעם נכון ע"פ הרוקח, למה הם ק"ן מזמורי תהלים, באשר שמצא אדוני מורי ורבי, רבי דוד אופנהיים כתוב בכתיבת יד הרוקח אשר עדיין לא זכינו לאורו שלא בא עדיין לדפוס, טעם למה המה ק"ן מזמורים, לפי שדוד היה במדבר ולא היה יכול לקיים המצות עשה של שלוח הקן לכך אמר כנגדו ק"ן מזמורים. ומפרש הרוקח למה באמת במדבר לא קיים שלוח הקן, לפי שעמלקים מכשפים היו (ומנעו מלקיים שלוח הקן)", עכ"ל.
רבי יעקב עמדין בספרו 'מור וקציעה' (או"ח סי' כ"ד) כתב בזה"ל: "שמע מינה דאית לן למעבד טצדקי למיתי לידי חיוב מצוה אף על פי שאיננה חובה. ומכאן יש ללמוד לא לבד למצות ציצית, שהיא ודאי הכרחית בלא זאת, מכמה טעמים המוזכרים בסימן זה, וכל שכן בעת קריאת שמע ותפלה דלא סגי בלאו הכי כמו שכתבנו בסמוך בס"ד, אבל אפילו שאר מצות שאינן הכרחיות כלל אם לא באופן שיזדמנו כמו שלוח הקן ודכוותה, גם כן יש להוכיח מכאן שטוב לאדם החרד לדבר ה' לחזר אחריהן לקיימן. ולדעת בעלי הקבלה צריך האדם להתגלגל כדי לקיים תרי"ג מצות", עכ"ל.
בספר כתבי המגיד מדובנא על תנ"ך (מגילת קהלת פרק ב, פסוק ד) כתב בזה"ל: "ונקדים מה שאמרו חז"ל על הכתוב 'צדקתך כהררי אל', מה ההרים כובשים את התהום שלא יציף העולם, כך המצוות כובשות את הפורענות מלבוא על האדם וכו' עד שאפילו בלכתו בדרך הוא חייב במצוות שילוח הקן", עכ"ל. [ועיין להלן בפרק הוספות לדיני שלוח הקן שהבאנו כל לשונו].
הפרי מגדים כתב (או"ח אשל אברהם סימן ש"א, ס"ק ז): "ויש מצוה, אם עושה מקיים מצוה, ואין עושה אין עון, כשילוח הקן וצדקה אם יזדמן לו", עכ"ל. וכעין זה כתב הפרי מגדים (או"ח פתיחה כוללת חלק ג, אות א) וז"ל: "והמין הב' הוא נקרא מצוה לא חובה כמו שילוח הקן ומצות צדקה אם נתן כפי שיעור הראוי אין מחויב לרדוף אחריה, עיין יו"ד הלכות צדקה (סי' רמ"ט, סעיף א, ב)", עכ"ל.
ובספר יסוד ושורש העבודה (שער הכולל פרק כ') כתב וז"ל: "בכדי לבוא על המוגמר בכי טוב, ראה ראינו לסיים את הספר בעניני ביאת משיח צדקנו שאנחנו עם קדוש מצפים ומחכים שיבוא במהרה בימינו. ונכון הדבר להזכיר סיבה מעוררת את האהבה לקרב ביאתו במהרה בימינו, והוא ענין נפלא של קיום מצות עשה דשלוח הקן, כי מצא בקן ידו לעורר רחמים מרובים בעולמות העליונים", עכ"ל.
במכתבי רבי צבי הירש קאלישר (מכתב קי"ח) כתב בזה"ל: "הלא בפירוש כתב השל"ה הק' בפרשת כי תצא והביא גם אזהרת האריז"ל שם בגליון שיתגלגלו ח"ו נפשות כאלו בכמה גלגולין, שכל שיש אפשרות בקיום שום מצוה אפילו אינה לפניו ממש הוא בא בגלגול עד שמקיימה. ואפי' אינו רוצה לחפש אחר קן צפור לקיימה צריך להתגלגל. ואם במצוה שכתוב רק כי יקרא הוא כן לדעת האר"י, ק"ו במצות הרבות הכתובות בתורה בלשון חוב שצריך להשתדל בכל עוז", עכ"ל.
בהגהות וחידושי הרש"ש (רבי שמואל שטראשון) על מסכת אבות (פרק ד' משנה ג') כתב בזה"ל: "הוי רץ למצוה קלה וכו' שמצוה גוררת מצוה, לכאורה תיפוק ליה משום מצוה זו גופא, וכדלעיל ריש פרק ב'. ונראה דכאן יכוון דאפילו מצוה שאין מחויב לרוץ אחריה כמ"ש בחולין (קל"ט, ב) גבי שלוח הקן יכול יחזור בהרים וכו'. ורמז לדבר דשם בסוף המסכתא קוראה מצוה קלה. וכן מצות ציצית שאינו מחוייב ללבוש טלית בת ד' כנפות כדי להתחייב בה, אשמעינן דמכל מקום ישתדל וירוץ אחריה כדי לקיימה, ועיין בפירוש הרמב"ם מה שהביא דוגמא לזה ממשה רבינו", עכ"ל.
בספר 'קובץ הערות' לרבי אלחנן וסרמן (סי' ג') כתב בזה"ל: "ולפי זה, כי בכל מצוה ישנן שני דברים תועלת ותיקון הנעשה מהמצוה, אשר בשביל זה ציוה הקב"ה לעשותה כי לכל מצוה יש טעם, כמו שכתב הרמב"ן בפרשת כי תצא במצות שלוח הקן וז"ל: 'וזה הענין שגזר הרב (הרמב"ם) במצות שיש להן טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם מלבד שכרן', וכו' עיי"ש באורך. ובשביל זה היה ראוי לעשות המצות אפילו לא נצטוינו עליהן וע"כ קיימו האבות את התורה קודם שנצטוו עליה מפני שהבינו התועלת והתיקון מזה", עכ"ל.
בספר 'מגילת סתרים' לרבי יצחק אייזיק מקאמרנא בעל 'היכל הברכה' (עמוד ט"ו) כתב בזה"ל: "בשנת תר"ה, ז' ניסן חלמתי שקיימתי מצות שלוח הקן, ואח"כ נזדמן לי שקיימתי בפועל. איתא במדרש (דברים רבה ו, ו) מה שכרך והבנים תקח לך, שיהיה לך בנים", עכ"ל.
בשו"ת מנחת אלעזר (חלק ג, סי' מ"ג), כתב וז"ל: "נסתפקתי במי שאירע לו קן צפור אם על הבנים, וזיכהו השם יתברך לקיים מצוה זו החשובה ובאה בחשיבותה בגודל ערכה". ולהלן שם (סי' ס"א) כתב עוד המנחת אלעזר: "ועיין שם בתיקוני זהר (תיקון ו') כמה כח המצוה הזאת שמעורר חסד למעלה על כנסת ישראל. ועיין במדרש רבה (פרשת כי תצא ו, ו) מה שכרה של מצוה זו שאם אין לך בנים אני נותן לך בנים. וכן ממהרין אליהו ומלך המשיח על ידי מצוה זו עיין שם במדרש רבה. ע"כ שפיר הוי קס"ד בגמרא יכול ירדוף בהרים ובגבעות", עכ"ל.
הבן איש חי בספרו דעת ותבונה (פרק מ') כתב בזה"ל: "ודע כי המצות שיכול האדם לקיימם ובאה לידו איזה מצוה מהם ולא קיימם, או אם היה יכולת בידו לעשותם ולא עשאם, מוכרח הוא שיתגלגל עד שיקיימם וכו'. שלוח הקן דכתיב ביה כי יקרא קן צפור, או שלא היה לו בית ונמנע מלעשות מעקה וכיוצא באלו, כי לא נזדרז לחפש אחריהם ולקיימם, הנה האיש הזה מחוייב גלגול כנזכר אבל מובטח לו שלא יחטא בגלגול הזה", עכ"ל. [ועיין מה שכתב הגאון הנ"ל בשו"ת תורה לשמה, חלק יו"ד סימן רע"ז, וקצת צ"ע ליישב הדברים יחדיו].
בספר 'אורות ממזרח' (עמוד צ"א) העיד על רבי אליהו, אביו של בעל הבן איש חי, בזה"ל: "חיבה יתירה גילה בהשתוקקותו לקיים את כל המצוות הבלתי שכיחות שאפשר לקיימן, גם בזמן הזה היה מחזר אחרי קן ציפור כדי לקיים מצות שילוח הקן", עכ"ל.
בספר 'שמן ששון' לרבי ששון פרסייאדו זצ"ל, והוא פירוש על הספר הק' 'עץ חיים' לרבי חיים ויטאל (שער ט"ו) כתב בזה"ל: "ואם במצוה כזאת זוכה לכמה טובות לאריכת ימים, ולבנים זכרים כמו שכתב החינוך כל שכן שאר מצות. ועל זה היה תפילה לאל חיי שיעזרני על דבר שמו כן יהי רצון אמן. ותיתי לי דרדפתי אחר מצוה זו וקיימתי אותה ג' פעמים", עכ"ל.
רבי יעקב משה חרל"פ כותב בהערות לספר 'חבש פאר' בזה"ל (עמוד ע"א): "ויש לומר שלא אמרו דמחויב להכניס עצמו לחיוב אלא במצות של חובת הגוף גמור כמו בשלוח הקן", עכ"ל.
בספר 'עולמו של צדיק' (עמוד קכ"ה) נכתב: "מסופר על הצדיק המקובל רבי סאלימן מוצפי זצ"ל שרדף כל ימיו אחר מצות שלוח הקן. עבור שתי מטרות, האחת קיום מצות עשה מן התורה, וגם סגולתה המיוחדת של מצוה זו לקרב את הגאולה. חרף זמנו המצומצם שכולו עבר בשקידה בתורה כוונות ויחודים, מצא לו זמן לחפש במקומות מתאימים בו נמצאים קנים של עופות שעה ארוכה השתטח בקרבת הקן ומצא לו מקומות מסתור, וכשמצא שעת כושר קיימה והאירה לו ההצלחה בפניו שזכה לקיים מצות שילוחי הקן בארץ ישראל", עכ"ל.
בספר 'רמתים צופים' על 'תנא דבי אליהו', לרבי שמואל אבד"ק נאשעלסיק (נדפס בשנת תרמ"א. עמ' ק"ז), כתב בזה"ל: "המצות שאינם בכוונה כגון שלוח הקן ושכחת העומר הם גדולים מאד מחמת שמזמינים אותם מן השמים מחמת זכות נשמתו ומצא חן וכו' ולאו כל אדם זוכה לכך", עכ"ל.
ובספר 'תפארת ציון' (עמוד ר"י) נכתב על רבי בן ציון אבא שאול כתב: "מי שראה אותו פעם איך שהוא רץ לקיים מצות שלוח הקן. אפשר לעשות רצון ה' גם בהליכה רגילה אבל הוא רץ ונתיגע לקיים את המצוה לעשות נחת רוח לקב"ה וזה היה עיקר מטרת חייו", עכ"ל. ועיין להלן (ב'הוספות לדיני שלוח הקן' מה שהוספנו בזה).
סעיף ב
שלוח הקן באין לו צורך בבנים
ב. יש מגדולי האחרונים שסוברים שכל שרואה קן צפור, יש עליו חיוב לשלח האם, ואפילו אם לא עלה בדעתו ליטול הבנים. אכן המנהג הפשוט הוא ששלוח הקן אינו חיוב, אלא שאם רוצה ליטול הבנים, חייב לשלח מקודם האם.
הרחב דבר
ב. הנה בשאלה זו נתחבטו הרבה גדולי הפוסקים, ושקלו וטרו בזה הרבה בראיות מש"ס ראשונים ומדרשי חז"ל. ואציין עיקרי השיטות, בס"ד.
שיטות המחייסים לשלח האם בכל אופן
ראשון הפוסקים שמצאנו שדן בזה להדיא הוא רבי יאיר חיים בכרך בספרו שו"ת חות יאיר (סי' ס"ז) וז"ל שאלתו: "נשאלתי אם כי יקרא קן ציפור לפני איש בשדה, אם מחויב עכ"פ לזקוק לה לשלח האם, או רשאי לילך לדרכו דלא אמרה תורה שלח תשלח רק באם ירצה ליקח הבנים", עכ"ל. ולאחר שקליא וטריא צדד להכריע כהצד הראשון דמחויב הוא ליזקק לקן ולשלח האם, אפילו אם לא רצה מלכתחילה ליקח הבנים.
ועיקר ראייתו מהא דאיתא בגמרא חולין (קל"ט, ב): כי יקרא, מה ת"ל, לפי שנאמר שלח תשלח יכול יחזור בהרים וכו' ת"ל כי יקרא במאורע. ומהא הוכיח דעכ"פ במאורע רמי עליה ליזקק לה, דאי לא נימא הכי מהיכא תיתי לן למימר שחייב לחזור בהרים. ובפתחי תשובה (סק"א) הביא דבריו והגרע"א בחידושיו על השו"ע הוסיף דכן הוא בתשובת חכם צבי (סימן פ"ג). [ועיין בחזו"א (יו"ד סי' קע"ה) שנקט גם דהחכ"צ ס"ל כהחו"י בזה. אכן בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תפ"א סעיף קטן ו' כתב דלהחכ"צ אין חיוב שילוח אם אינו רוצה ליקח הבנים].
ומצאתי כי מדברי המשנה למלך על הרמב"ם (הלכות עבדים, פרק ג' הלכה ג') יש ללמוד דס"ל כה'חות יאיר', דבכל אופן שרואה קן חייב לשלח האם ולקיים המצוה, דז"ל שם: "מצות שלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריה, אלא אם יזדמן לו יתחייב בה", עכ"ל.
וכן יש ללמוד להדיא מדברי המהר"ל מפראג בספרו 'תפארת ישראל' (סוף פרק ס"א) דכתב בזה"ל: "מפני שכתיב (דברים כב, ו) 'כי יקרא קן צפור', שמצא אותו, ולא היה מזומן לו (חולין קל"ט, ב), וצוה אותו לשלח האם. וזהו כמו פריעת חוב גם כן, שהקרה השם יתברך לפניך, לכך מוטל עליך לקיים המצוה שיש בזה", עכ"ל.
ועיין בספר 'מור וקציעה' לרבי יעקב עמדין (או"ח סי' כ"ד) שכתב בזה"ל: "שמע מינה דאית לן למעבד טצדקי למיתי לידי חיוב מצוה אף על פי שאיננה חובה. ומכאן יש ללמוד לא לבד למצות ציצית וכו', אבל אפילו שאר מצות שאינן הכרחיות כלל אם לא באופן שיזדמנו כמו שלוח הקן ודכוותה, גם כן יש להוכיח מכאן שטוב לאדם החרד לדבר ה' לחזר אחריהן לקיימן, ולדעת בעלי הקבלה צריך האדם להתגלגל כדי לקיים תרי"ג מצות", עכ"ל. ומוכח להדיא דסבירא ליה כשיטת החות יאיר, דכל שנזדמן קן לפני האדם הרי הוא מחוייב לקיים המצוה, ואין זה תלוי כלל אם יש לו צורך בבנים אם לאו.
וכן יש ללמוד מהא דכתב רבי משה חאגיז בספרו לקט הקמח על השו"ע (יו"ד סי' רצ"ב), וז"ל: "כי יקרא קן צפור לפני איש בשדה, מלשון הגמרא דקאמר יכול יחזור בהרים וכו' דמשם מוכח דאם הקרה ה' לפניו קן צפור שמחוייב ליטפל בו ובפרט לפי טעם הזוהר לעורר אהבת ורחמי ה' על בניו בני ישראל", עכ"ל. וכן מדוייק מלשון רבי שמשון רפאל הירש בספרו חורב (פרק ג'), דז"ל: "אם תמצא קנים ואפרוחים בלי בעלים מוטלת עליך החובה של שלוח הקן", עכ"ל.
ויש לדייק כשיטה זו מלשונו של רבינו ירוחם (ספר אדם נתיב ט"ו אות כ"ג), שכתב בזה"ל: "ואינו חייב לחזר אחר מצוה זו אלא אם כן מצאו דרך מקרה", עכ"ל. ומשמע דאם מצא דרך מקרה נתחייב בשילוח, גם אם אין לו צורך בבנים.
וכן מדוייק מלשון הלבוש (יו"ד סי' רצ"ב סעיף א'), דז"ל: "מי שימצא קן מעוף טהור ישלח את האם ואת הבנים יקח לו", עכ"ל. וכן משמע מדברי האור שמח (הלכות יום טוב פרק ג' הלכה ח') דכתב בזה"ל: "בשילוח הקן עיקר הכוונה היא בשילוח האם, מוכח מזה דאף אם אינו רוצה ליקח הבנים מצוה בשילוח האם, דלפי זה עיקר המצוה היא שילוח האם", עכ"ל.
ויש להוסיף שה'ברכי יוסף' בסוף ספרו הביא ב'קונטרס אחרון' (יו"ד סי רצ"ב) שיטה מחודשת מאד בענין זה, ונחלק עליה, וז"ל: "עיין מה שכתבנו בפנים (הספר) משם הרב חות יאיר (אות ח'), ועתה ראיתי להרב המפורסם מהר"ר פנחס עניו בשו"ת גבעת פנחס (ח"א סי' ל"ג) שחלק על זה דאם אינו רוצה ליקח האם או הבנים אין עליו מצות שלוח הקן. וכתב דהמתחסד בזה לא טוב עשה בעמיו והיא מדת אכזריות. ואני בעוניי כמעט שעברתי על דבריו, לא מצאתי ראיה החלטית, ואמינא לא מסתפינא דאשריו לזה שמקיים מצות עשה, ומה צורך יש לאדם כי אם לקיים מצות בוראו וקבלת רבינו האריז"ל תכריע", עכ"ל.
ויעו"ע בחידושי הרד"ל לרבי דוד לוריא על המדרש רבה (דברים פרשה ו, סק"ט) שדייק משתי מקומות במדרש שם דמבואר להדיא שאפילו מהלך בדרכו וראה קן צפור, שמחויב לטפל בהקן ולשלח האם. והגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו שיח השדה (קונטרס הליקוטים פ"ט) הביא עוד מדרשים דמוכח מדבריהם כן, עיין להלן בספרנו שהעתקנו כל לשונו. וכן יש משמעות מתוך דברי המדרש רבה פרשת צו (פ"ט סי' ט) וז"ל: "חזקיה אמר וכו' כי תראה, כי תפגע, כי יקרא אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה", עכ"ל. וכעין זה איתא נמי במדרש תנחומא פ' חוקת (אות נ"א).
ועיין בשו"ת 'אבן שתיה' לרבי אליעזר דון יחיא (או"ח סי' ב') שהוכיח מהרבה ראשונים כדברי החות יאיר יעו"ש. וכן איתא בשו"ת מראה יחזקאל לרבי יחזקאל פנט (סימן ע"ג) וז"ל: "וכן מצות שלוח הקן דאיתא בשלהי חולין (קל"ט, ב) יכול ידדוף בהרים וכו' ת"ל כי יקרא וכו', רק דהנהו מצות מ"מ יש בהם עדיפות קצת יותר שלעת מצוא כשלובש טלית, ומוצא קן צפור עכ"פ הוא מצווה ועושה", עכ"ל.
פוסקים הנוקטים כן להלכה
כדברי החות יאיר פסקו להלכה בברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"ב סעיף ח), ובערוך השלחן (יו"ד סי' רצ"ב סעיפים א, ב). וכן פסק להלכה גם בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ר"ט) יעו"ש בהרחבה. וכן כתב עוד המהרש"ם בספרו 'עין הרועים' (ערך עונשין אות ג'), וז"ל: "גם במ"ע של שלוח הקן, אף דאמרינן בחולין (קל"ט, ב) דאין צריך לחזור בהרים וכו' ולא אמרה תורה שלח תשלח רק באם ירצה ליקח את הבנים וכו'. מ"מ אם נזדמן לו ורואה לפניו קן מחויב לקיים מצות שילוח הקן ואם לא קיים נענש בעידן ריתחא", וציין בזה לדברי החות יאיר. ויעוין מה שכתב עוד בענינים אלו המהרש"ם בספרו 'תכלת מרדכי' (פרשת עקב עמוד קכ"א). וכן אמר לי הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל שהעיקר להלכה הוא כשיטת החות יאיר, וכדהוכיח בספרו אבן ישראל על הרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג).
שיטות המחייבים רק כשרוצה הבנים
ואמנם, מאידך גיסא, יעוין בדברי הגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו 'שיח השדה' חלק קונטרס הליקוטים סי' ט' (הבאנו דבריו בשלמותם להלן בספרנו) שהביא לשונו של הר"ן (קל"ט, א) דמוכח להדיא לא כן, שכתב: "שילוח מי הוי מצוה מוטלת עליו, הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח", עכ"ל. וכן משמע מלשונו של המאירי (קל"ט, ב) שכתב "מצות שלוח הקן אינה מצוה שיהא צריך לחזר אחריה ר"ל שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי שיקיים מצות שלוח באם, או שיחזור אחר מצוה זו בהרים וגבעות, אלא לכשיזדמן לידו יקיים שנאמר כי יקרא", עכ"ל. ועוד הוכיח שם דהרמב"ן, הרשב"א, והריטב"א סבירי להו שאין חיוב להיזקק לקן אם אין לו צורך בביצים. וכן כתב רבנו בחיי (דברים כ"ב סוף פסוק ז) להדיא שאינו חייב בשילוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים, וז"ל: "שאינו חייב בשלוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים", עכ"ל.
וכן משמע מפירוש הרוקח על התורה לרבי אלעזר מגרמיזא (סוף פרשת כי תצא), דכתב בזה"ל: "ממורי הר"ר יעקב בר יהודה הלוי זצ"ל, פירש רבינו שמואל חסיד שמצות שילוח כשלוקח הבנים, אבל אם רוצה להניח הבנים אז אינו חייב לשלח", עכ"ל.
וכן איתא בדרשות ופירושי רבינו יונה על התורה (פרשת כי תצא) וז"ל: "המצות מתחלקות לשלשה חלקים. יש מהן מצות המחויבות בעצמן מבלי מיצוע והקדמה אחרת, כגון מצות תפלה ותפילין ודומיהן, שהאדם צריך לרדוף אחריהם. ויש שצריכין מיצוע והקדמה כגון למול את בנו, שתחלה צריך להיות לו בן. ויש שבאין אחרי מצוע, והן רשות לאדם, אם ירצה לעשותן יעשה על פי התורה, ואם לא ירצה לעשות אינו עובר כגון מצות יפת תואר ושלוח הקן", עכ"ל.
וכן מבואר בספר 'מגילת ספר' לרבי בנימין קזיש על הסמ"ג, וז"ל (לאוין ק"ן): "אמנם אם זה האיש לא רצה ולא התאוה תאוה ליקח שום אחד מהם לא האם ולא הבנים אין מכריחין אותו שלא כרצונו שישלח האם ויקח הבנים כיון שאין לו חפץ בשום אחד מהם. ולכך לא כתב הרמב"ם בחיבורו מצות עשה לשלח האם כאילו נראה שהיא מצות עשה מחוייבת. אבל אין הכי נמי דאם זה האיש אף שלא היה לו חפץ בהם התאוה תאוה ליקח הבנים כדי לקיים מצות עשה לשלח האם בודאי כי שכרו טוב ואריכות ימים, שעשה מ"ע דמעיקרא נמי איכא עשה וכמו שכתב ג"כ רש"י", עכ"ל.
וכן כתב בספר המקנה (קידושין מ"א, א ד"ה מצוה) בזה"ל: "וכן בשילוח הקן דאינו מצווה לשלוח אלא אם רוצה ליקח הבנים", עכ"ל. ובהגהות 'אמרי ברוך' המודפסות בסוף השו"ע לבעל ה'ברוך טעם' איתא: "מדברי שו"ת הרשב"א (סימן י"ח) וכו' נראה ג"כ מבואר שאם רואה אדם קן ואינו רוצה ליקח כלל מהקן אין כאן חיוב לשלח האם", עכ"ל. וכן כתב בספרו ברוך טעם (דין ד' פ"א), וז"ל: "שאינו חיוב על האדם כי אם כשרוצה ליקח הבנים, אבל אם אינו רוצה ליקח הבנים ואינו רוצה לזכות מן הקן יכול להניח ולילך לדרכו", עכ"ל.
וכן מדויק מה'מנחת חינוך' (ריש מצוה תקמ"ד) שכתב, וז"ל: "המוצא קן בדרך של הפקר וכו' והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים ורוצה ליקח", עכ"ל. הרי שבאופן שאינו רוצה ליקח הביצים אין צריך כלל לשלח.
ואף החת"ס (או"ח סי' ק) פסק שאין חיוב לשלח האם אם אינו רוצה בבנים. והוכיח זאת גם מהא דאיתא במשנה סוף חולין דשלוח הקן היא מצוה קלה כאיסר, ומפרש"י שאין בה חיסרון אלא דבר מועט. ואי נימא שכל שרואה קן מחויב הוא ליטפל ולשלח האם, הרי יתכן שמפסיד אז הרבה יותר מאיסר מחמת שמתבטל מעיסוקיו, וע"כ שמיירי שרוצה לזכות בביצים וחייבתו תורה להפסיד האם ולשלחה. וכ"כ גם בשו"ת אבני נזר או"ח סי' תפ"א. וכך הוכיח גם הנצי"ב בספרו מרומי שדה חולין (קל"ט, ב). והוכיח גם מהרי"ף דס"ל כן, וסיים דכן המנהג הפשוט שאין חיוב לשלח הקן אלא ברוצה הבנים. וכן מוכיח המהר"ם שיק בחיבורו על התרי"ג מצות (מצוה תקמ"ה).
וכן הביא בספר עיקרי דינים לרבי דניאל טירני (סי' ל"ב ס"ק ט"ז) המודפס בסוף השו"ע מספר עדות ביהוסף, וז"ל: "הורה חכם שההולך בדרכו ורואה קן צפור על העץ או על הארץ אינו חייב ליזקק ליטפל לשלח את האם ורשאי לילך לדרכו ולהניחה עיין בפרק שלוח הקן", עכ"ל.
וכן מדויק מלשונו של מרן החפץ חיים, שכתב בספרו ספר המצות הקצר (חלק המ"ע, מצוה ע"ד) וז"ל: "המוצא קן צפור בדרך, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים ורוצה לקחתם, צריך לשלח האם מקודם", עכ"ל.
ועיין בחזו"א (יו"ד סי' קע"ה סק"ב) שהוכיח עוד כשיטה זו ודחה דאיית החו"י. וכן בחזון יחזקאל על תוספתא חולין (דף ל"ט מדפי הספד) דחה ראיית החו"י, ואדרבה הוכיח מהתוספתא שלא כדבריו. וכן הוכיחו הרבה אחרונים מתוס' קידושין (ל"ד, א ד"ה מעקה).
ושאלתי את הגרי"ש אלישיב שליט"א, כיצד יש לנהוג למעשה כשרואים קן. דהא לשיטת החות יאיר מחויב לקיים המצוה כל פעם שרואה קן, ואפילו צריך להוציא הרבה ממון ולבטל מעיסוקיו כמו שכתבו החתם סופר, והנצי"ב בדעת החות יאיר, וכמו שהבאנו לעיל. והשיב לי בזה"ל: "יש ענין גדול לקיים מצות שלוח הקן, אמנם מדויק מרוב פוסקים דלא כהחות יאיר, וממילא אין כאן חיוב אלא ענין גדול", עכתו"ד.
וכן פסק להדיא רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בשו"ת 'מנחת שלמה' (תנינא ב' סי' ה' סעיף ד') וז"ל: "מצות שילוח הקן דנקטינן אין זו מצוה חיובית והרואה את הקן מותר לו לילך לדרכו ולא לעשות כלום", עכ"ל.
עונש בעידנא דריתחא
איתא בהפתחי תשובה (יו"ד סי' רצ"ב סק"א) בשם הספר משנת חכמים שלפי שיטת החות יאיר מקבל עונש בעידן ריתחא אם רואה קן ואינו מקיים המצוה וז"ל: "דכמו שאמרו בציצית דליכא עונש כי אם בעידן ריתחא, הוא הדין בזה, אם רואה קן ואינו נזקק לשלח את האם, מענשי ליה בעת ריתחא אבל ליכא עונש", עכ"ל.
וכן איתא בספר משכיל לדוד עה"ת לרבי דוד פארדו (בעל החסדי דוד על התוספתא) שכותב (סוף פרשת יתרו) בזה"ל: "מצות שלוח הקן שאינו חייב לדלג על ההרים למצוא הקן כדי לקיימו, אלא שאם אירע לו, חייב לקיימו, ואם לא קיימו אף על פי שלא עבר על הלאו, שלא לקח לא האם ולא הבנים כלל, אף על פי כן בעידן ריתחא נענש, אך אם לא בא לידו אין לו שום עונש אפילו בעידן ריתחא", עכ"ל. וכן כתב המהרש"ם שמקבל עונש בעידן ריתחא אם רואה קן ואינו מקיים המצוה (הבאנו לשונו לעיל).
אמנם לפי השיטות החולקים על החות יאיר כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א שמשום שאם אינו רוצה הבנים אין חיוב כלל לטפל בקן שמצא, אזי אף בעידנא דריתחא לא מענישים על זה, עיין בתשובותיו (צ, קפ"ה). ומצאתי להדיא כדבריו בחידושי הכתב סופר עמ"ס חולין (קל"ט, ב ד"ה יכול יחזור), דכתב ממש ככל הדברים האלו, וז"ל: "דגם בעידן דריתחא לא מענשינן על שלא קיים מצות שלוח הקן, דגם דבפרק התכלת מנחות (מ"א, א) וכו', היינו כשעושה לו בגד ועושה טצדקי לפטור עצמו מציצית וכו', אבל בשלוח הקן וכדומה ששב ואל תעשה הוא, ולא עשה התחכמות לפטור נפשיה, נ"ל דלא מענשינן לעולם. ומינה בנוטל האם ומטדיף הבנים כדי לפטור נפשיה משלוח וכדו', יש לומר שמענישים כמו בציצית כיון שעשה התחכמות לפטור נפשיה", עכ"ל.
וכן כתב במהר"ם שיק (סי' ר"צ) וז"ל: "והפתחי תשובה (יו"ד סי' רצ"ב) הביא שם דיש אומרים דבעידן ריתחא מענשינן עלי' ולפי ענ"ד דווקא בציצית דאיכא מצות למען תזכרו, נהי דהוא רשות אבל אינו רשות לגמרי. אבל בשלוח הקן דהוא רשות לגמרי בוודאי לא מענשינן עליו, כן נראה לפי ענ"ד", עכ"ל. ועיין להלן (ב'הוספות לדיני שלוח הקן') מה שהוספנו בענין עידן ריתחא.
סעיף ג
ברכה על המצוה
ג. י"א שמברכים בעת קיום מצות שלוח הקן. אכן דעת הרבה מהפוסקים שאין לברך, וכן היא דעת פוסקי זמנינו. אך הרוצה יכול לברך בלא שם ומלכות, ויאמר הנוסח: ברוך אתה מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו לשלח הקן.
הרחב דבר
ג. שיטות הפוסקים שיש לברך
בספר תמים דעים להראב"ד בעל ההשגות (סי' קע"ט) מביא השאלה שנתחבטו בה הרבה הקדמונים, על איזה מצות מברכים ועל אלו מצות אין מברכין. והשיב דהכלל בזה שכל מצוה שאינה בינו לבין עצמו אלא תלויה באחרים כגון צדקה והשבת אבדה, אין צריך לברך עליהם. וכל מצוה שהיא בינה לבין עצמו כגון סוכה ולולב ושופר וציצית והדומות להן צריך לברך עליהן. וסיים בזה"ל: "והלכתא צריך לברך בשלוח הקן ובמעקה ובפדיון הבן", עכ"ל.
ובספר הרוקח לרבי אלעזר מגרמיזא כתב (סי' שס"ו): "כל המצות שהן חקות וגזירה צריך לברך, שילוח הקן וראשית הגז ושאר מתנות כהונה", עכ"ל. הרי לנו לכאורה דעתו של הראב"ד, ודעת הרוקח, שיש לברך על שלוח הקן. [ויעוין בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ב ובשיורי ברכה שהביא הערת הפוסקים בנוגע לשיטת הראב"ד בזה. ודעתו נוטה שתיבות "לברך בשלוח הקן" הוא טעות סופר ותוספות של מאן דהו].
ובספר 'פשטים ופירושים על התורה', שנכתב ע"י אחד מן הראשונים, רבי יעקב מווינא זצ"ל, כתב (פרשת כי תצא) שיש לברך על שלוח הקן, וז"ל: "שלח תשלח יש לברך על שילוח הקן כמו על שאר מצות", עכ"ל.
וכן מבואר בספר המקנה עמ"ס קידושין (דף מ"א, א ד"ה מצוה) דיש לברך. ובספר פאת השולחן לרבי ישראל משקלוב (הלכות ארץ ישראל פ"ג) גם נקט דמברכים. ופסק כן לדינא בספר ערוך השולחן (יו"ד סי' רצ"ב, סעיף י) וז"ל: "ונראה פשוט שחייב לברך בשעת שילוחה אקב"ו על שילוח הקן", עכ"ל. וכן פסק הערוך השולחן במקום אחר שיש לברך (חו"מ סי' תכ"ז, סעיף י), וכן פסק לדינא בשו"ת בית אב (חמישאי, יו"ד סי' ש"ז).
שיטות הפוסקים שאין לברך
אמנם דעת רוב ראשונים שאין לברך על שלוח הקן. אלא שנחלקו בטעם הדבר. ונציין עיקרי השיטות בזה. הנה בשו"ת הרשב"א (סי' י"ח) עסק גם בהרחבה בשאלה הנ"ל, למה אין מברכין על המצות כולן וכו'. ובתוך דברי תשובתו כתב וז"ל: "וכן כל מצוה שהיא באה מתוך עברה, כגון השבת הגזלה וחזרת הריבית. שלא צונו לגזול כדי להשיב וליקח האם כדי שנחזור ונשלח אותה, ועל כיוצא באלו", עכ"ל. ומסיים הרשב"א דכך השיב הרב רבי יוסף אבן פלט ז"ל להראב"ד. [ועיין בברכי יוסף (שם) שתמה מדברי הרשב"א במקום אחר (ח"ג סי' רפ"ג) שכתב די"א שמברכים עליה. ומ"מ כתב הברכ"י דנראה דלא פסיקא ליה מילתא התם, כמדויק מלשונו שם]. ושאלתו של הראב"ד בהרחבה ותשובתו הארוכה של רבי יוסף בן פלט הובאו בשלמות באבודרהם בשער השלישי.
ונראה דבעקבות דברים אלו הלכו בעל הארחות חיים לרבי אהרן הכהן מלוניל (הלכות ברכות סי' ע"ב) והאהל מועד לרבי שמואל ירונדי (שער הברכות דרך ראשון נתיב ב), ובספר המאורות לרבי מאיר המעילי (ברכות ס, ב), וספר המנוחה לרבי מנוח בן יעקב מנארבונה (הלכות ברכות פרק י"א), שכתבו דאין מברכים כשמקיים שלוח הקן משום שהיא מצוה הבאה בעבירה עיין היטב בדבריהם. ובספר הפרדס לרבי אשר בן רבי חיים ממונתשון כתב (תרומת הפרדס, השער התשיעי פרק ג') בזה"ל: "וכן כל מצות עשה שיש עמה לאו כגון שלוח הקן או הדומה להן אין מברכין עליהן", עכ"ל. וכן כתב עוד להלן שם (פרק כ"א, כללי הברכות) שאין לברך כשמקיימים מצות שלוח הקן, ומביא זאת גם מבעל העיטור (הלכות ציצית ש"ג ח"ב).
ובאמת טעם זה צריך תלמוד, אמאי חשיב שמצוה זו באה בעבירה. ואכן הביא האבודרהם דהראב"ד השיג על טעמו של רבי יוסף בן פלט וטען בזה"ל: "אמר אברהם הא לא מחוורתא, שאם נטלה ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא", עכ"ל. יעוין בספר מעשה רקח ובמה שכתבנו בזה באריכות להלן (דין ה).
וטעם נוסף להא דאין לברך על שלוח הקן מבואר במאירי מגילה (כ"א, ב) וז"ל: "וכמה מצות נעשות בלא ברכה, עשיית מעקה וכו' ושלוח הקן. אלא שיש מי שכולל בזה שלכל אלו אינן חובה קבועה על אדם, אלא כשיזדמן אותו ענין לידו, ובכל כיוצא בזו אין ברכה", עכ"ל. ועד"ז כתב רבנו בחיי בפרשת כי תצא (כ"ב, ז) וז"ל: "ומצוה זו מן המצות המקובלות, והחכמים ז"ל תקנו ברכה בכולן ולא תקנו בזו, לפי שאינה מצוה מחוייבת כמו שאר המצות ואינו חייב לחזר אחריה במכוון, אלא כשיזדמן לו", עכ"ל.
והנה מלבד טעמים אלו הוסיפו האחרונים עוד טעם שלא לברך, מחמת שיש בזה ספק ברכה לבטלה. בשו"ת תורת נתנאל לבעל הקרבן נתנאל (סי' ט', הביאו הפתחי תשובה סק"ב) כתב דאין לברך על מצוה זו שמא יהיו הבצים מוזרות (עיין להלן דין כ) ואין לברך על הספק. ובערוך השלחן כתב דאין כדאי לשומעם לדברים אלו, דאם כן לא נברך על תפילין שמא נפסל אות אחת, ואלא ודאי דמעמידין על חזקה, וא"כ גם כאן כן.
ובשו"ת בנין ציון החדשות לבעל הערוך לנר (סי' י"ד) טען עד"ז וז"ל: "ובזה יש ליתן טעם ג"כ שלא מברך על שלוח הקן, דבשעה שמברך עובר לעשייתה יש ספק שמא תפרח האם מאליה מעל הקן מבלי שישלחנה והוי ברכה לבטלה", עכ"ל.
ונראה להוסיף חשש נוסף. דהנה קיום המצוה הוא דוקא כשהאם רובצת, ומסתמכים על ידיעת טבע העופות שאין האם נמצאת בקן בלילה אלא אם כן יש לה ביצים לרבוץ עליהם. אכן אין כלל זה קבוע, ופעמים הרבה יש שהאם ישנה בקן עוד קודם שהטילה ביציה, ואף שנראה לעין אדם שהיא רובצת על הביצים, באמת אין הדבר כן. ושוב יש תמיד חשש ברכה לבטלה. ויש להוסיף עוד דלפעמים קורה שהאם שוברת את הביצים, תוך כדי שילוחה מהקן ואז נכנסים במחלוקת הפוסקים אם מקיימים בכה"ג את המצוה, כמבואר להלן (דין י"ז) וזהו טעם נוסף שלא לברך על מצוה זו.
ומצאתי בשו"ת 'דברי יציב' (חלק יו"ד סי' קצ"ב) להגה"ק מקלויזנבורג זצ"ל תשובה ארוכה בענין זה. ובתו"ד כתב שם (אות ב') וז"ל: "ומ"מ לדינא כתב גם בשערי דעה דאף שמבואר ברוקח לברך, מיהו כיון שהרבה ראשונים כתבו דאין לברך, וכן נראה דעת הטור ומחבר ושאר אחרונים, וגם ברמב"ם לא נזכר כלל מן הברכה, לכן נראה דאין לברך", עכ"ל. ויעו"ע בשו"ת 'תורת נתנאל' (סי' ט'. דבריו מובאים במלואן להלן בספרנו) שגם ציין לכך שהטור והבאים אחריו לא הזכירו ברכה במצוה זו, ויעו"ש שנתן טעם לזה.
והוסיף בשו"ת 'דברי יציב' עוד טעם מדנפשיה אמאי אין מברכין, משום שיש במצוה זו ענין של צער בעלי חיים, כמבואר בזוהר (יעוין להלן בספרנו חלק האגדה, הטעם הרביעי), ולכן אין מברכין, על דרך שכתב הרשב"א (תשובות, סי' י"ח) בטעם שאין מברכין על מיתת בי"ד שהשי"ת חס על בריותיו, והוסיף דמה שמברכין על שחיטה, י"ל כיון דהוי לצורך אדם שנהנים בכך, משא"כ בשלוח הקן. ועיין בשדי חמד (מערכת הבי"ת אות מ') שדעתו גם כן שאין לברך.
סיכום לדינא
לדינא נהגו שאין לברך מספק וכשיטת הרבה פוסקים שסדרם הברכי יוסף (יו"ד סי' רצ"ב בשיורי ברכה), ה"ה: הר"י בן פלט והראב"ד והרשב"א והרב העיטור ומהר"ם מרוטנברק ורבינו אשר ב"ר חיים, והמאירי והרמ"ע מפאנו בספר אלפסי זוטא פ"ק דפסחים. וכדכתב הברכי יוסף עצמו שם וז"ל: "ומ"מ לענין דינא פשיטא דנקטינן שלא לברך כיון דאיכא כמה רבוותא שכתבו בפירוש שאין מברכין והכי נקטינן", עכ"ל.
מעשה רב
איתא בספר 'ארחות רבינו' (כרך ד' עמ' כ"ט) שבעל הקהלות יעקב זצ"ל לא בירך כשקיים המצוה. וכן הועד על ראש ישיבת פוניבז' הג"ר אלעזר מנחם מן שך זצ"ל שזכה לקיים מצוה זו כמה וכמה פעמים ולא בירך, עיין קובץ מבקשי תורה כרך י"ב. ושמעתי מהרב שמעון מרגליות שליט"א שכיבד בעצמו את הגרי"י וייס זצ"ל בעל המנחת יצחק ואת הג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ולא בירכו. וכן שמעתי להורות לדינא מהגרי"ש אלישיב שליט"א, ומהגר"ח קניבסקי שליט"א עיין בתשובותיו (א), ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל. וכן הורה לי הג"ר חיים פנחס שיינברג שליט"א, יעוין תשובותיו להלן בספרנו.
ברכה בלא שם ומלכות
כתב בבית לחם יהודה (בגיליון השו"ע, סי' רצ"ב) וז"ל: "ואם מברך על מצוה זו יש מחלוקת הפוסקים, לכן נראה שיכול לברך בלי שם ומלכות", עכ"ל. והערוך השלחן, אף דס"ל דראוי לעשות ברכה גמורה על מצוה זו, הביא גם שיטה זו וכתב שהביאה גם הבאר היטב למהרי"ט. וכן פסק בשו"ת מהר"ם שיק (סי' רפ"ט-רצ"א). והגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי (תשובה ג) שיכול לברך בלי שם ומלכות. וכן שמעתי מהג"ר משה הלברשטאם זצ"ל.
נוסח הברכה
ולענין נוסח הברכה, הנה האריך בענין זה בנוגע לכל המצוות, בספר נחל איתן להגר"ח קניבסקי שליט"א, ושם (סי' ה' ס"ג סק"א) ערך קונטרס מיוחד עם כל שיטות הראשונים. והעולה מכל דבריו דלפי הרבה ראשונים היה ראוי לומר הכא בנוסח על שלוח הקן. אולם לדעת ר"ת יש לומר לשלח הקן. ועיין בתשובותיו (ד) שאם מברך בלי שם ומלכות יש לומר כשיטת ר"ת וכמובא בקרבן נתנאל (מסכת פסחים פרק א סי' י' אות כ'). ויש להוסיף דבשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' דפ"ג) הנוסח הוא כך, לשלח הקן.
אכן בשו"ת מהר"ם שיק (סי' ד"צ) פסק שנוסח הברכה הוא על. ובסימן שלאחריו הוסיף דיש לומר הנוסח על 'מצות' שלוח הקן. אולם בספר נחל איתן (דף פ"ז) כתב דלשיטת הבבלי עולה שרק על ג' מצוות מברכין בנוסח על מצות, תפילין של ראש, ציצית, ועירוב, יעו"ש טעמא דמילתא. ולפי"ז גם אי נימא דמברך בעל, אין לומר על מצות. ולמעשה כתבנו למעלה כמו שהורה לי הגר"ח קניבסקי שליט"א שנוסח הברכה הוא לשלח הקן.
סעיף ד
ברכת שהחיינו
ד. יש מי שהורה לברך שהחיינו אך דעת הרבה פוסקים שאין לברך וכן הורו פוסקי דורנו.
הרחב דבר
ד. שיטות הפוסקים
בשו"ת סמא דחיי (סימן ג') פסק דיש לברך שהחיינו על מצוה זו. והביא דבריו בפתחי תשובה (סק"ב). והנה ההכרעה בשאלה זו תלויה במה שכתבו הפוסקים לענין כסוי הדם, אי יש לברך על מצוה זו שהחיינו, והאריכו בזה בשו"ע יו"ד (סי' כ"ח ס"ב), ועל פי הכללים שהניחו לנו הפוסקים שם, יש לדון הכא.
ובירר כבר ענין זה החיד"א בברכי יוסף (סעיף ב) והעלה דלדעת הש"ך והפר"ח התם, אין לברך בשלוח הקן שהחיינו. אכן למה שהעלה רבי יונתן אייבשיץ בספרו כרתי ופלתי יש לברך, דהוא חילק בין תפילין וציצית שהוא חייב לקיימם תמיד, משא"כ כיסוי הדם שאינו מחוייב להמציא עצמו לשחוט ולכסות ורוב ישראל אין שוחטין ומכסין, ולכן כשבאה מצות כיסוי לידו יברך בשמחה, ע"כ תו"ד. וא"כ כל שכן שיברך על מצות שלוח הקן כיון שרובא דרובא אינם מקיימים אותה, אלו תו"ד הברכ"י.
העולה לדינא
ולדינא כתב הבדכי יוסף דלא יברך כיון דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וספק ברכות להקל. ובספר עמודי האדזים מרבי אליעזר חזן על ספר היראים (סי' ס"ב סעיף א) ג"כ כתב שלא יברך. וביאר בזה, דאע"ג דעופות יולדות מזמן לזמן, והזמן היותר רגיל הוא בחודשי אדר וניסן, ואם כן לכאורה דינם כפירות המתחדשות, מ"מ באמת אינו כן, חדא, משום דאיכא תודים ובני יונה שיולדים בכל חודש ואם כן הוי המצוה תדירא. ועוד דלגבי המוצא קן הלא יתכן שימצאו בזמן אחר, ולכן לא חשיב זמן קבוע. ויעוין עוד שם שהאריך בזה. וכן פסק בערוך השלחן (סעיף י) דלא יברך עי"ש. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שאין לברך דהוי כשאר מצות שמקיימים פעם ראשונה בחיים ולא מבדכין. וכן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א שאין לברך עיין בתשובותיו (ו). וכן שמעתי מהג"ר יהודא שפירא זצ"ל. ויש להוסיף שכן נהגו כל פוסקי זמננו שהובאו לעיל (דין ג), שכן הועד עליהם שלא בירכו לא ברכת המצוות ואף לא ברכת שהחיינו.
והנה מצינו בפוסקים שנתנו עצה במקום שיש מחלוקת בפוסקים האם יש לברך שהחיינו או לא, שיכניס עצמו לחיוב מצד אחר, כגון שילבש בגד חדש וכדומה, ויכוין לפטור בברכה גם מצוה זו. עיין בביאור הלכה (סי' כ"ב ד"ה קנה), ובפירוש מזוזות ביתך להגר"ח קניבסקי שליט"א על יו"ד (סי' רפ"ט סעיף א). ולענין שלוח הקן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א ומהגר"ח קניבסקי שליט"א שאין חיוב לחפש אחר בגד חדש כשהולך לקיים מצות שלוח הקן וכן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א בתשובותיו (קס"ב).
סעיף ה
אופן שילוח האם
ה. כששולח האם י"א שצריך לקחת האם מעל גבי הבנים בידיו ואז לשלחה ממנו. אכן י"א שבאופן זה עוברים על הלאו של לא תקח האם על הבנים, אלא אופן השילוח הוא ע"י שמגרשה מהקן במקל וכדומה. וכן נהגו והורו הרבה מגדולי זמננו.
הרחב דבר
ה. המקור לבירור הלכה זו נפתח בהבנת הגמרא בחולין (קמ"א, ב). דהכי איתא התם: "במה משלחה, רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר באגפיה" [כנפיה]. ומספרת הגמרא בהמשך על אדם אחד שתלש כנפי היונה ושלחה, וחייב אותו רב יהודה מלקות ואמר לו שישהה אותה עד שיגדלו כנפיה ואז ישלחנה. והיינו רב יהודה לשיטתו דמשלחה בכנפיה דוקא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג ה"ה) והשו"ע (סי' רצ"ב ס"ד) כרב יהודה. וביארו הר"ן והמגיד משנה טעמם משום דהוא עבד עובדא כשמעתיה.
שיטות הראשונים
והנה רש"י כתב שני פירושים בביאור שיטת רב הונא ורב יהודה, אשר הם מקור לשתי השיטות שהבאנו לעיל. דמתחילה כתב רש"י וז"ל: במה משלחה ברגל. יאחזנה ברגלה וישלחנה. בגפה. אוחזה בכנפה ומשלחה. אולם רש"י דוחה פירוש זה וז"ל: וכמדומה לי דהכי קאמר, רב הונא אמר ברגל שאם תלש גפה ושלחה נפטר ממצות שילוח כיון שהלכה ב' פסיעות או ג' ומותר לחזור לתופשה. ורב יהודה אמר בגפה שתוכל לעוף כדרכה וכו', עכ"ל רש"י.
נמצא דלפירוש ראשון צריך לאחוז אותה ממש בכנפיה ולשלחה. ולפירוש שני אין הקפדה כלל שיאחז אותה ויכול לשלוח עם מקל, אלא העיקר שתוכל לעוף בשעת השילוח, והיינו שיהיו לה כנפיים.
והרא"ש כתב כפירוש השני של רש"י וז"ל: ר"י אמר באגפיה, צריך לשלחה בענין שתוכל לפרוח באגפיה שלא ימרוט כנפיה, עכ"ל. וכך היא גם דעת רבינו ירוחם (בספר אדם נתיב ט"ו אות כ"ג). וכך הוא גם לשון הטור והשו"ע: אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח. וכתב בביאור הגר"א (סק"ט) דהיינו כפירוש שני ברש"י.
וכדברי רש"י שיכול לשלח במקל, מצאנו גם כן בספר האשכול (פרק שלוח הקן), דכתב וז"ל: "במה משלחה בכנפיה, אבל אם מרט כנפיה והולכת ברגליה והדר תפסה לא יצא", עכ"ל. ומתבאר מדבריו שאין הקפדה כלל שיאחז האם בידיו, אלא יכול לשלוח גם עם מקל וכדו', והעיקר שתוכל האם לעוף בשעת השילוח, והיינו שיהיו לה כנפיים. וכך הוא גם לשונו של הר"י מנרבונא: "ורב יהודה אמר בגפה, שתוכל לעוף כדרכה". וז"ל רבינו ישעיה אחרון (בעל פסקי ריא"ז, נכד התוספות רי"ד): "אין שילוח העוף אלא בכנפיו, לפיכך אם מרט כנפיו מכין אותו מכת מרדות". וכ"כ רבי יהודה ב"ר בנימין הרופא: "רב יהודה אמר בגפיה שתוכל לעוף כדרכה".
גם מדברי הר"ן על הרי"ף מבואר דסבירא ליה כן, שכתב בזה"ל: "ועובדא דבסמוך מוכח כדפירש רש"י ז"ל, אבל הרמב"ם כתב בפרק הנזכר וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה. וקיימא לן כרבי יהודה דהא חזינן דעבד עובדא כשמעתיה", עכ"ל.
והרי גם רש"י כתב שמהעובדא שהביאה הגמ' לקמן באחד שגזז כנפיה ונגדיה ר' יהודה מוכח כפירושו שר' יהודה לטעמיה שצריך דווקא כנפיים שלמים כדי שיפריחו ולכן הכהו מכת מרדות. והר"ן שכתב בזה כרש"י, דמהעובדא דגזז כנפיה מוכח כפירושו של רש"י, ומסיים אח"כ שהמעשה ראיה שכן ההלכה, מוכח להדיא שמעובדא זו איכא ראיה דנקטינן כרש"י.
אמנם בביאור הגר"א (שו"ע אות ט') כתב שלא כהר"ן, שאין מהעובדא קושיא לפירושו של הרמב"ם. וכן יעוין ב'לחם משנה' (הלכה ד') על הרמב"ם שמסביר למה אין קושיא על הרמב"ם מעובדא זו. אבל מ"מ דעת הר"ן בזה הוא כרש"י ודלא כה'לחם משנה'.
וכן איתא להדיא כשיטת רש"י בפירוש 'שחיטת חולין רבתי' לרבי יהודה אלמדארי (חי בתקופת רבי יהונתן הכהן מלוניל), בחידושיו לחולין (קמ"א, ב). ועוד יש לנו בזה דבריו המפורשים של המהרש"ל (חולין פרק י"ב סי' ז'), שכתב להדיא שעיקר השילוח הוא שיהיו הכנפיים שלמים בשעת השילוח, ומוכח מזה שיכול לגרשה עם מקל, יעו"ש.
ולשונו של הלבוש (סי' רצ"ב סעיף ד') מורה כך, דכתב: "אלא שצריך שישלחה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח לכל מקום שתרצה", עכ"ל. הרי להדיא כפירוש השני ברש"י, שאין צריך לאחוז האם בכנפיים אלא השילוח הוא שתוכל לעוף בכנפיה.
והערוך לנר בספרו שו"ת בנין ציון (החדשות, סי' י"ד) כתב בזה"ל: "זכורני שפעם א' שאלתי לאדמ"ו הגאון מו"ה אברהם בינג זצ"ל איך יקיים מצות שלוח הקן והיה דעתי שיגביה האם מעל הבנים ויפריח אותה. והשיב לי שאסור לעשות כן דמיד כשלוקח אותה עובר בלאו הלא תקח האם על הבנים אלא שצריך לגרש אותה מעל הקן עד שתפרח", עכ"ל.
ובעל האדר"ת בספרו שו"ת 'מענה אליהו' (שאלה כ"ג) הביא דבריו להלכה, דכתב וז"ל: "ונראה לי בעיקר קושית מעלת כת"ר נ"י, על פי דברי שו"ת 'בנין ציון' (תשובה י"ד) ששאל את רבו הגאון רבי אברהם בינג בקיום מצות שילוח הקן. ואמר לו דא"א לקיים רק כשיפריח מקודם את האם, דאם לא כן עובר בלאו ע"ש היטב, והם הם דברי שמואל לרב יהודה באמת", עכ"ל.
בירור שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג ה"ה) כתב בזה"ל: "וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה". ודייק הר"ן (על הרי"ף) דס"ל להרמב"ם כפירוש ראשון של רש"י, דאופן השילוח הוא ע"י שאוחז האם בידיה ואז משלחה. וכן דייק בביאור הגר"א הנ"ל, והוסיף דאף מהרי"ף מוכח דס"ל כן.
ומצינו עוד בחתם סופר בתשובותיו (או"ח סי' ק') שנקט כן בפשיטות בשיטת הרמב"ם, שצריך לאחוז האם בידיו. וכן מבואר בערוך השלחן (ס"ו).
אמנם בספר דמשק אליעזר עמ"ס חולין (לרבי אליעזר אשכנזי שלמד ביחד עם רבינו הב"ח, נדפס בשנת ת"ו, ונדפס מחדש בשנת תשנ"ב) נקט בפשיטות דהרמב"ם יכול להתפרש גם כפירוש השני ברש"י, ואף שדבריו שם צ"ע קצת, מ"מ הא מיהא מבואר להדיא בדבריו דאף להרמב"ם אין אחיזת האם בידו לעיכובא, ועיין במעשה רקח על הרמב"ם (פרק י"ג הלכה ד') שציין דברי בעל הדמשק אליעזר.
ואוסיף לציין כמה מאחרוני זמננו שגם הציעו הבנה אחרת בשיטת הרמב"ם. בשו"ת תורה לשמה לבעל הבן איש חי (סי' רע"ח), כתב על הרמב"ם דלא בעינן שישלח האם בידו ממש לאחר שאחזה ותפסה בידיו, אלא כל שגרם לבריחתה, ע"י שפתח הכלוב וכדומה, נחשב שקיים מצות שילוח הקן. וממוצא דבר, יש ללמוד דלא בעינן כלל שיאחז האם בידיו, אלא סגי שגורם לבריחתה בעודה בקן.
ובספר 'תשובות והנהגות' להג"ר משה שטרנבוך שליט"א (יו"ד סי' שכ"ט) כתב דהרמב"ם הלא מיירי שם באופן שכבר לקח האם בידיו ועבר על הלאו שלקח האם על הבנים, כמבואר לעיל שם הלכה ד', ועל זה כתב הרמב"ם שצריך לאוחזה ביד ולשלחה, דהואיל וכבר לקח האם לידו צריך לשלחה בידיו ממש.
ובספר אוצרות ירושלים (חלק קע"ב) הוסיף דיוק מלשון הרמב"ם דס"ל דשילוח בידיו לאו דוקא, דהרמב"ם שם (ה"ג) כתב: "בא אחד וחטף האם מידו ושלחה, או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו, לוקה". ומשמע להדיא שאם ברחה מדעתו ומתוך כוונה מצידו, נחשב שקיים בזה מ"ע דשילוח הקן. ויש ללמוד מזה דלא בעינן כלל שיאחז האם מקודם בידו. אכן פשוט שאין זה מוכרח, ויש לחלק ולומר, דבעינן עכ"פ שיאחז מקודם האם ויתפסנה, ואח"כ סגי שיגרום לבריחתה.
ולכאורה נראה להוכיח כדבריהם מהא דהבית יוסף (יו"ד סי' רצ"ב) שפסק כפירוש שני ברש"י, לא ציין לשיטת הרמב"ם. ופשוט דאי היה סבור שלהרמב"ם בעינן שיאחז האם בידו, היה מציין למחלוקת זו. ואשר לכן סתימת דבריו מורה לכאורה דנקט דלשון הרמב"ם אינו בדוקא, וסגי גם בשילוח ע"י הברחת האם מהקן. ואכן כן שמעתי להדיא מהגר"ח קניבסקי שליט"א, מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א, ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל שגם לדעת הרמב"ם יוצא אם מגרשה במקל, ומש"כ לגרש בידו אינו לעיכובא ואולי הוי רק לכתחילה, אבל ודאי שקיים המצוה גם כשגירשה במקל. וכן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א עיין בתשובותיו (ז).
בירור שיטת הרשב"א
והנה הבאנו לעיל (דין ג) דברי הרשב"א בתשובותיו דנותן טעם אמאי אין מברכין על מצות שלוח הקן, משום דהיא מצוה הבאה בעבירה, דהשילוח בא לתקן הלאו שבלקיחה. ודימה זה למחזיר גזלתו, שאין מברך על מצות החזרת הגזל, משום שהיא באה בעבירה.
ובמושכל ראשון היה נראה להוכיח דשיטתו היא כהרמב"ם, דלעולם אופן קיום המצוה הוא ע"י שלוקח האם בידו ואז משלחה. אכן כבר כתבו המעשה רקח על הרמב"ם (פרק י"ג הלכה ג') ובעל הערוך לנר בתשובותיו בנין ציון (החדשות, סי' י"ד) דלכאורה הדברים קשים לאומרם, ולא מסתבר דנתכוון הרשב"א לומר דתמיד אופן קיום המצוה הוא ע"י עבירה. ולכן כתבו דאדרבה מדברי הרשב"א יש ללמוד שאופן הפשוט של קיום המצוה הוא בהברחת האם מן הקן ע"י מקל וכדו' שאז אינו לוקח האם מע"ג הבנים. והרשב"א בא רק לתת טעם אמאי אין מברכין, והוא משום דשייך במצוה זו אופן של מצוה הבאה בעבירה אם שולח את האם ע"י ידו, יעוין היטב בדבריהם שם.
האם יש איסור בלקיחת האם
ועכ"פ עולה מדברי הרשב"א דיש לנו מחלוקת ראשונים שהיא הפוכה מקצה לקצה. דשיטת הרמב"ם, כפי שנקטו חלק מהאחרונים הנ"ל, דאופן קיום המצוה הוא דוקא ע"י שלוקח האם ומשלחה. ולדעת הרשב"א יש באופן זה איסור גמור דעובר על לאו. וכבר הבאנו לעיל (דין ג) דכדעת הרשב"א כן היא גם דעת רבי יוסף בן פלט, והאורחות חיים, ובעל האהל מועד, ספר המאורות, ספר המנוחה, וספר הפרדס.
והנה כל זה כתבו האחרונים הנ"ל כפי הנראה מדברי הרשב"א בתשובה זו. אולם מצאתי תשובה נוספת מהרשב"א, ומדבריו שם נראה להיפך רז"ל (חלק א, סי' תצ"ג): דאפילו נטלה על מנת לשלח חייב לשלחה, דאע"ג דלאו ליכא עשה איכא וכו'. ומבואר להדיא דס"ל להרשב"א דבנוטל ע"מ לשלחה ליכא לאו. וזהו לכאורה סותר לדבריו בתשובה הנ"ל. שהרי דוחק לומר שכוונת הרשב"א רק לאופן שנטל לא ע"מ לשלחה, דבכה"ג עבד הלאו. דאטו משו"ה הכי לא מברכים כלל, וצ"ע.
ומאידך גיסא הראב"ד השיג על דברי ר"י בן פלט בזה"ל: אמר אברהם הא לא מחוורתא, שאם נטל ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא, עכ"ל. ועד"ז איתא נמי בתוס' קידושין (ל"ד, א ד"ה מעקה) וז"ל: "ושלוח הקן נמי, כגון שלקח האם על מנת לשלחה ואח"כ נמלך ולא שלחה, דהשתא לאו ליכא כי אם עשה", עכ"ל. מבואר מדבריהם דגם אם לוקח האם אין בזה איסור, אם אכן נטל ע"מ לשלחה. אכן לא מבואר בדבריהם דס"ל דהכי הוא אופן קיום המצוה, שיקח וישלחה. אלא רק מבואר דנחלקו על הראשונים דס"ל שיש איסור בדבר.
ובספר חרדים לרבי אלעזר אזכרי כתב (פט"ז) וז"ל: "וכשיקחנה יכוון שלא לזכות בה אלא לוקחה כדי לקיים מצות שלוח, ואז לא יעבור על לאו דלא תקח האם, הכי מפורש סוף מסכת חולין, כן הורה הרב כמוהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל", עכ"ל. ומשמע מרהיטת לשונו דזהו אופן קיום המצוה ע"י שלוקחה מקודם בידו ומשלחה.
ויעו"ע בשו"ת בנין ציון הנ"ל מש"כ בענין זה, דמתחילה היתה דעתו שאופן קיום המצוה הוא ע"י שיגביה האם מעל הבנים וישלח אותה, ואמר לו רבו רבי אברהם בינג זצ"ל דאסור לעשות כן דמיד שלוקח אותה עובר בלאו דלא תקח, אלא שצריך לגרש אותה מעל הקן עד שתפרח. וכבר הוראנו לדעת דאין הדברים פשוטים כלל ועיקר, ותלוי הדבר במחלוקת ראשונים הנ"ל.
ובאמת גמרא מפורשת יש לנו בענין זה, אשר רמז לה האריז"ל הנ"ל בספר החרדים, דהכי איתא בחולין (קמ"א, א): "כגון שנטלה על מנת לשלח, דלאו ליכא עשה הוא דאיכא". אכן יעוין בשו"ת שאגת אריה (סי' פ"א) ובביאור הגרי"פ פערלא על הרס"ג (ל"ת קל"ז) שדחו ראיה זו.
הלכה למעשה
כתב החזו"א (יו"ד סי' קע"ה ס"ב) וז"ל: "ואין נפקותא בשילוח אם לוקחה ביד על מנת לשלחה או שמגרשה עד שתברח", עכ"ל. חזינן תרתי, חדא דנקט שאין איסור בלקיחת האם אם עושה כן ע"מ לשלחה. ועוד, דאין זה לעיכובא כלל, ושפיר מקיים המצוה גם באופן שמבדיחה מהקן.
ובספר 'ארחות רבינו' (כרך ד' עמ' כ"ט) כתב שמרן בעל 'הקהלות יעקב' זצ"ל קיים מצות שילוח ע"י הקשה במקל. [וכן אמר לי בנו הגר"ח קניבסקי שליט"א, שאביו זצ"ל קיים המצוה ע"י הקשה במקל]. וכן איתא בספר 'קן צפור' שהאדמו"ר מסאטמאר זצ"ל בעל 'הויואל משה' נהג כן ואמר שמה שכתוב בהרמב"ם אין זה לעיכובא. וכן הורה הגר"ח קניבסקי שליט"א. עיין בתשובותיו (ז-י"ד, קכ"ג, קמ"ה, קמ"ו) ועוד אמר לי שכשקיים בעצמו המצוה שלח האם על ידי הקשה במקל.
אכן מהגרי"ש אלישיב שליט"א שמעתי דיש לחוש לשיטת הרמב"ם, ומשום דמבואר בשו"ת החת"ס הנ"ל דבשילוח שלא כדין יש לחוש לאיסור צער בעלי חיים, וע"כ ראוי להקפיד לקיים המצוה באופן שיעלה כדין אליבא דכ"ע, ולכן יש להקפיד לאחוז האם ולשלחה. ואף אם קשה הדבר, מפני שהאם בורחת כשמרגישה שרוצים לתופסה, ימתין עד שתחזור וינסה שוב לתפסה. ושמעתי מהג"ר יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל דמן הראוי היה לחוש לשיטת הרמב"ם, אך מכיון דבחזו"א איתא דיוצא בכל אופן, לכן כשקשה הדבר כגון שהקן במקום גבוה, יכול לקיים מצוה ע"י מקל וכדומה והוסיף שכן קיים בעצמו המצוה ע"י מקל.
ויש לנו בזה 'מעשה רב' מראש ישיבת פוניבז' הג"ר אלעזר מנחם מן שך זצ"ל ומהג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ומהג"ר יצחק יעקב וייס זצ"ל ומהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל ויבדלחט"א הג"ר שמואל ואזנר שליט"א שקיימו המצוה ע"י מקל. והג"ר משה שטרנבוך שליט"א בתשובות והנהגות הנ"ל מורה אף הוא לנהוג כן, דבזה ליכא דררא דעבירה כלל, משא"כ אם לוקח האם בידו, יעו"ש.
ויעוין תשובות הגאון רבי חיים פינחס שיינברג שליט"א להלן בספרנו שהורה ג"כ שיכול לשלחה עם מקל. ואמר לי הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל שבאופן זה קיימו בביתו בעל ה'מנחת יצחק' זצ"ל, והג"ר משה אריה פריינד זצ"ל וכן קיים בעצמו המצוה הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל. ובאמת דעל פי המצוי, כמעט אי אפשר לקיים המצוה באופן אחר, דקשה מאד מאד לתפוס האם ביד, כי בטבעה היא בורחת מיד כשרואה או מרגשת שמתקרבים אליה.
סעיף ו
דרך השילוח
ו. כשבא לקיים המצוה ע"י שמגרשה מהקן, אין צריך להכות במקל על האם ממש, אלא די שיכה לידה ויגרום בכך שתבהל ותעוף. והוא הדין נמי שמקיים המצוה ע"י שזורק אבן לעברה וגורם בכך להברחתה. וכן אם מגביה קולו ומגרשה, קיים בזה המצוה. ויעוין בסעיף הבא.
הרחב דבר
ו. כל זה יש ללמוד מלשונו של החזו"א הנ"ל (דין ה) דסגי שמגרשה עד שתברח. ונראה לפי זה דבכל אופן שגורם לגרשה יצא ידי חובה. וכן שמעתי מהגר"ח קניבסקי שליט"א דסגי בכך שהשילוח הוא מכוחו. ולכן גם אם לא נגע בה במקל חשיב ככוחו. וכך השיב לי בכתב, עיין בתשובותיו (ח, קכ"ג).
וכן שמעתי מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א דכל שהאם בורחת מחמת מעשיו, סגי. ושמעתי מידידי הרב שמעון מרגליות שליט"א שראה בשעה שקיימו הג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל והג"ר יצחק יעקב וייס זצ"ל המצוה, שהכו במקל ליד האם ולא עליה ממש. ובספר 'הבנים תקח לך' בהוספות הביא הוראת הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל דסגי בהכי, וכן באופן שזורק אבן. וכן שמעתי בעצמי מהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל.
ולענין השמעת קול לשם שילוח האם, יעוין בתשובותיו של הגר"ח קניבסקי שליט"א (ט, קמ"ה, קמ"ו) דסגי בהכי. וכן שמעתי מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א. וכן הוא בספר מבית לוי שדייק כן מלשון הערוך השולחן (סעיף ו) שלשיטת הרמב"ם לא מהני כשמגרשה בקול, אבל לשיטת רש"י יוצא בכה"ג.
ולכאורה יש למצוא סימוכין לזה מסוגיא דב"מ (צ, ב) דחסמה בקול חייב לרבי יוחנן, יעו"ש.
סעיף ז
כוונה באופן השילוח
ז. הנה יש פעמים שמיד כשמתקרבים אל הקן, מרגשת בזה האם ותיכף בורחת. ואשר לכן ראוי לכוון מיד בתחילה שרצונו לקיים המצוה בכל אופן שיגרום להברחת האם. ואז יקיים המצוה בין אם תברח מיד מחמת התקרבותו, ובין אם תברח מיד כשיניף המקל, אף שעדיין לא הספיק להכות על הקן.
הרחב דבר
ז. עיין בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א (ט, י"א, קמ"ה). שאם כוונתו לקיים המצוה דווקא ע"י מעשה הכאה, ולמעשה האם עפה מעצם הנפת המקל, אזי לא קיים המצוה. ומשום זה ראוי לכוון שרוצה לקיים המצוה ע"י כל מה שיגרום להברחתה. ואז מקיים המצוה בכל אופן שגרם להברחתה, הן ע"י עצם התקרבותו אליה, והן ע"י הגבהת המקל וכיו"ב. וכן שמעתי מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א, ומהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל.
סעיף ח
שיעור השילוח