שלום דוד חלק א· רבי דוד ב"ר משה הכהן מג'רבה
ליקוטי חי' מציעא
דף ב' במתני' שאין לו בה פחות מג"ח וכולי הטעם כתב הרא"ש ז"ל דחישינן לרמאות הובא לה' בני סמיכי ז"ל ומה דהוק"ל ע"ז מדפריך הגמ' לקמן הא תו ל"ל ע"ש דוח"ל דקו' הש"ס היא רישא למ"ל דמלבד דאין זה משמעות לשון הא תו ל"ל עוד בה די"ל דמתני' לא זו אף זו קתני גם דוח"ל דמילתא דפשיטא היא דודאי צריכא למימר כיון דהנשבע על דעת ב"ד הוא נשבע ושו"ר למהרי"ל ז"ל בס' זרע יצחק ז"ל שתירץ כן וי"ל והנה ה' בני סמיכי ז"ל תי' דהרא"ש לא גריס הא תו ל"ל אלא מגופה דמתני' קדייק וכאית דגרסי שהביאו התו' לקמן ע"ש וק' דלספרים דגרסי לה תק"ל קו' הרא"ש הכא דאמאי צריך לישבע על החצי שמודה לו בו חבירו וצריך לתרץ כמ"ש הוא ז"ל וא"כ ק' מאי פריך הא תו למ"ל וגם אי מתרץ דכיון שאינו ראוי ליחלק חשבינן ליה כאילו הוי בכלל הטענה וע' בהז"י ז"ל תק' מאי פריך דשפיר אשמעינן האי מילתא ואפ"ל דלספרים דגרסי לה י"ל דמילתא דפשיטא היא אלא דלהרא"ש ז"ל לא ניח"ל למימר הכי שכתב ומכאן ראיה וכו' ולא מצי וכו' משמע דס"ל דחידוש גמור הוא וע"ש בהז"י ז"ל אלא דלאחר המחי"ר אשתמטיה דהרא"ש ז"ל כתב להדיא דהעיקר כספרים דגרסי הא תו ל"ל הו"ד במקובצת ע"ש טעמו:
בגמ' והא זה וזה קתני וכו' כתב ה' בני סמיכי ז"ל שבמ"ב ז"ל הק' דאמאי לא קאמר בהיפך דאי לא תני אלא מצאתיה הו"א דאתאי לידיה משמע תנא כולה שלי לומר דאני מצאתיה ראיתיה ע"ש ואינו מובן דתלמודא ס"ל מבחוץ דמצאתיה ראיתיה משמע עכד"ק ולאחה"ר הא אמר הגמ' דמצאתיה דלשון תורה דאתאי לידיה משמע אלא דה"א דתנא נקט לישנא דעלמא וא"כ המ"ל דה"א דהתנא נקט לישנא דאורייתא וזה פשוט וכן אמר הח"הש ר' יוסף בוכריץ הי"ו וע"ע להמרש"א ולמהרמ"ש ושאר המפרשים ז"ל והא דקבע המ"ב ז"ל בקו' הגמ' דפריך והא זה וכו' נראה דכוונתו דכפי אוקמתא שלו ניחא קו' הגמ' דאם אמר אני מצאתיה וכולה שלי הייתי אומר דתני מצאתיה וכולה שלי לומר דדווקא בחזקה גמורה דלא שייך בזה לומר סיפא לגלויי ארישא ולכן תני זה וזה דהוי כעין סיפא ורישא דהוי שפיר סיפא לגלויי ארישא כנ"ל וע' לה' תפארת בחורים ז"ל בד"ה בעלמא:
ובעיקר קושייתו נ"ל דהש"ס נראה לו דדינא הוא דראיה אינה קונה וכמו שנראה ממתני' דלקמן דמה שתירצו התו' אינו אלא דיחויא בעלמא ובהוה אמינא הוא דרוצים לומר כן לכן לא רצה לתרץ באופן האמור להפך הדין כנ"ל פשוט וכן אמר רא"ם הי"ו בן מוה"ר ועט"ר ראש הרבנים הח"הש הדה"מ כמוה"ר ר' משה זקן מאגוז הי"ו ואפשר שלזה כיון מהרש"א ז"ל שהניח בי"ל וע' למורינו הי"ו בסה"נ סבר פנים ע"ש. ומוה"ר הנז' אמר דתירוצינו אינו נכון דקשה לשינויא דגמ' ליתני מצאתיה לחוד כיון דלפי האמת אין לטעות ממתני' שכתבו התו' וצ"ל דכיון דאיכא טעות בסה"ד גם דאין לומר כן לפי האמת לא רצה התנא להניח הטעות ומעתה ק' דהא אכתי איכא למיטעי לומר אדרבא אי תני מצאתיה הו"א דאתיה לידיה משמע תני כלה שלי לומר דראייה קונה וי"ל כמ"ש התו' וליכא שום גילוי ממתני' דראייה ל"ק אפי דתני תרוייהו אלא ממתני' שכתבו התו' וא"כ כיון דאי תני מצאתיה לחוד הו"א לקושטא כמ"ש הש"ס וכמ"ש התו' עוד היום אימא כן לפי האמת גם דתני לתרוייהו ויהיה הלכה קונה ול"ק והא זה וזה וכו' אלא צ"ל כמ"ש בסבר פנים עכד"ק הי"ו ודפח״ח.
בתו' בד"ה שנים וכו' מכדי וכו' עמ"ש מהרמ"ש ז"ל דא"ל דקושיות הגמ' הם למ"ד חדא מסכתא ולאו דוקא דסוטה מסדר נשים היא והנה ה' תפארת בחורים ז"ל הוכיח מדברי הריטב"א ז"ל דכוליה נזיקין חדא מסכתא היא שכתב בדין הוא דליתני מציאה תחילה אלא משום וכו' דכולה ניקין חדא מסכתא ויש סדר וכו' דלפי"ז מאי פריך בשבועו' מכדי וכולי אלא ודאי דכוליה סדרא דנזיקין חדא מסכתא ע"ש והוא תימא דאכתי מאי פריך בסוטה וצ"ל דבהנהו יש קבלה שכך נשנו וא"כ ליתא לראייתו:
ושמעתי מהרב המופלא החה"ש הדה"מ כמוה"ר ר' יעקב כהן הי"ו מק' לדברי דאם איתא הל"ל טעמו פה גם למ"ד כולהו נזיקין לאו חדא מסכתא ונאמר שקבלה שכך נשנו קמא ואחריה מציעא כיון דק"ל ליתני דיני מציאה תחילה עכד"ק וכפי שעה השבתי לו דלא רצה לבדות זה מעצמו גם שהוא מכח קושיא שוב נזכרתי גמרא ערוכה בב"ק דף ק"ב ושם מבואר דעיקר פילוגתייהו בנזיקין אי הוו חדא מסכתא הוא על קמא ומציעא איך שיהיה דדברי ה' תפ"ב ז"ל קשים:
ויצאתי חפשי ומצאתי להריטב"א ז"ל בשבועות שהק' כן ותירץ משם מהר"י ן' מיגש ז"ל דכולה נזיקין חדא מסכתא וכתב עליו דזה אינו אלא בג' בבי דווקא ושוב תי' דקבלה בידם שכך נשנו עש"ב הרי בהדיא כמו שדמיתי בדעתו ז"ל שש אנכי ויש להרגיש עליו ז"ל דאמאי לא הק' לתי' מהר"י ב"מ ז"ל דאכתי מאי פריך בנזיר ובסוטה וכמו שהק' לתי' הרמב"ן ז"ל ע"ע ועוד יש להרגיש עליו דשם כתב כדברי התו' וא"כ אמאי לא כתב טעמו פה גם למ"ד לאו חדא מסכתא ואולי דהשתא לא גמיר לה או נאמר דהכא לא ניח"ל לומר כדברי התו' דמ"מ תקשה בלימוד ובה"א דקראו ב"מ קודם ב"ק איך לא קראו דיני מציאה תחילה דהא ליכא מפני דסליק וכולי ול"ל דאה"ן דהא בחדא מסכתא יש סדר וכמ"ש מהרמ"ש ז"ל להק' על פי' מהר"ם ז"ל וגם דהמגד"ן ז"ל תירצה שפיר י"ל דלא ניח"ל להריטב"א ז"ל בההוא תירוצא וכמו דלא ניח"ל למהרמ"ש ז"ל שכתב על מהר"ם ז"ל זה הבל וכו' מקו' זה כנ"ל דעת הריטב"א ז"ל כאן ודלא כה' תפ"ב ז"ל שהק' עליו מדפריך בשבועות שהבין דהריטב"א ז"ל לי"ל סברת התו' ואין חי' הריטב"א ז"ל למציעא תחת ידי לראות הדברים בשרשן:
בד"ה ויחלוקו וכו' אבל טלית וכו' מ"ש ה' קהל יהודה ז"ל דלפום מאי דס"ד דמאי מצאתיה ראיתיה לכאורא אין החלוקה יכולה להיות אמת דאם ראוה בשנים כל אחד מחצה שלו לענ"ד ל"ק דאפ' שיש איזה דבר גדול ורם מפסיק באמצע הבגד והאחד שהלך משני צדדים ראה כולה ואחד לא ראה כי אם מצד אחד א"כ דחציה שלו באמת ולא מכח המציאה כגון שהיא ונכרי שותפים באותו הבגד ואבד וע' להז"י ז"ל בגמ' מיהו ממ"ש התו' בדף ח' ע"א בד"ה אלא אין נראה כהאי תי' ודו"ק:
בד"ה וזה וכו' כדאמר וכו' ע' לה' תפ"ב ז"ל ולי נראה דכוונתם להוכיח דאמרינן מגו גם שאותה טענה יצטרך לישבע עליה כן למדתי מדברי הרשב"ץ ז"ל שכן פי' דברי הרמב"ן ז"ל הובאו בש"מ ז"ל אלא דהוא ז"ל הוכיח כן מפרק המוכר את הבית ולא ידעתי למה עד שראיתי בש"מ לקמן שכתבו דהגם דטעין כולה שלי נמי ישבע מ"מ מרויח שיקח חציה ע"ש ולפי"ז ניחא דמפרק המוכר משמע אפי' שאינו מרויח ועי"ל:
ודע דבש"מ ז"ל תי' עוד משם הרמב"ן ז"ל דכמו שאילו היה טוען כולה שלי לא היה לוקח כ"א חציה כ"כ בטוען חציה ע"ש ואפ' שלזה כיון רש"י בד"ה וזה גם תי' דמממון לממון לא אמרינן מיגו להוציא והמרדכי תי' דממון לממון לא אמרינן והוק"ל מגמ' לקמן ותי' דמיגו כל דהו אמרינן ע"ש וע"ע מ"ש הנמק"י ז"ל גם תי' משם מהרי"ך צדק ז"ל דמיירי דאחד תפוס עד חציה והשאר בחזקת שניהם והגמ' דמוקי בכרכשתא היינו רישא ע"ש ור"ל דהגמ' דמשני דתפיסי לשון רבים דהיינו שניהם היינו ברישא אבל בסיפא א"ץ לומר דתפיסי בכרכשתא אלא אחד אלא דק' דאיך משכחת לה דתפיס עד חציה לא פחות ולא יותר דזה אינו בנמצא דאל"כ מאי מק' הש"ס נימא דתפיסי בשוה ואולי דשניהם אי אפשר אבל אחד אפשר ושו"ר בש"מ לקמן שהק' כן בפשטא דשמעתתא וכתבו דלספרים דגרסי והשאר בשבועת ניחא דאי תפסי בצמצום ליכא שארא ואפ' שכן היתה גי' מהרי"ך אלא דאני עני לא זכיתי להבין ד"ק דהא משכחת לה דתפסי כל אחד רביע והשאר בחזקת שניהם ואפ' דס"ל דזה ודאי לא יתכן להיות משא"כ בתפיסי כל אחד חציה ממש אפ' להיות וע"ע בש"מ ז"ל עוד תי' אחר:
ואנכי הרואה ראתה עיני לה' קהל יהודה ז"ל שתמה דמאי מק' התו' והא הגמ' מוקי לה במו"מ וע"כ דנקיט זוזי מתרוייהו מחד דמי כולה ומחד דמי חציה ולא ידע אי מדעתיה ואי בע"כ והשתא א"ל דמאן דיהיב דמי חציה הוא בע"כ וטעין חציה שלי דמורי התירא ואמר דמי קא יהבינא ובכולה שלי לא הוה מורי התירא וא"כ מאי מיגו איכא ע"ש וי"ל דקו' התו' לסה"ד א"נ דגם במסקנא לא קאמר אלא דילמא ולזה מק' שפיר אלא דל"ז להבין דאמאי לא הק' זה על הש"ס דאמר האי מיגו ולתי' התו' לק"מ דהגמ' לפוטרו משבועה קאמר ואפ"ל בדוחק שגם שקבע דבריו בתו' מ"מ כוונתו להק' על הש"ס גופיה. עוד הק' לתי' התו' דאמאי לא אמר הגמ' דקמ"ל דמיגו להוציא לא אמרינן ע"ש וי"ל דחדא נקט א"נ נקט צריכותא בשבועה דמתני' נקטה ישבע ברישא ואח"ך תני דין חלוקה גם מ"ש דלרש"י מאי מיגו איכא לא ידעתי מי הגיד לו דהתו' מק' לרש"י ותי' מהר"ר יוסף בוכריץ הי"ו דכוונתו להק' על רש"י מהגמ' גם שקבע בתו' עכ"ד הי"ו:
ואחזה לה' מגדנות נתן ז"ל שכתב להק' על שני תי' הנמק"י ז"ל מסוגיא דלקמן עיין שם ואשתמטיה דברי הש"מ והמרדכי ז"ל שזכרתי לעיל וע"ש להמגד"ן ז"ל מה שתי' ולבסוף הוק"ל על הר"ן ז"ל גבי עיזי דאכלי חושלי עש"ב וגם הנמק"י ז"ל שהביא בריש אמרותיו כ"כ הו"ד להש"ך ז"ל סימן פ"ב ועיקר קושייתו נ"ל דלא דמי ומפני שראיתי שקדמני מוה"ר הי"ו בסה"נ סבר פנים לא אכתבנו:
והנה ה' מראה הפנים אשר סובב להירושלמי ז"ל הק' על תי' התו' מההיא דשבועות דף מ"ב ע"א עש"ב ולק"מ די"ל שאני התם דשטרא מעליא הוא ולכן אמרינן מיגו להוציא וכמ"ש התו' בבתרא דף ל"ב ע"א בד"ה והילכתא בשם ר"י ופלא גדול שהוא בעצמו כתב שדעת מהר"י בן מיגאש ז"ל כן ואמאי לא ישב בזה קו' שעל התו' וצ"ע. עוד כתב להוכיח דר"ף סובר דמיגו להוציא אמרינן מההיא דפרק המקבל דף ק"י ע"א דאמרינן שם מלוה אמר חמש ולוה אמר שלש נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ואמר ר"ף לר"א ר"ז ורע"ו לא ס"ל הא דר"י מ"ט וכו' ולא אמר הטעם דמיגו להוציא לא אמרינן ולדעתי י"ל דהטעם לא בדאו מלבו אלא מר"ז ורע"ו גופייהו ואה"ן דלדידיה איכא טעמא אחרינא ועוד הדחה מורי הי"ו דס"ל להתו' שהוא מיגו להחזיק כיון שעברו ג' שנים עכ"ד הי"ו ודפח"ח:
ע"ב גמ' אי תנא וכו' מ"ש ה' קהל יהודה ז"ל דלישני אי תני מציאה משום דליכא פסידא לרמאי י"ל משום דע"ק ליתני מו"מ וצ"ל דשאני התם דמורי ואמר וכו' ולזה ניח"ל לעשות הכל בסגנון אחד:
שם ואי תנא מו"מ וכו' מ"ש ה' כוס הישועות ז"ל דנימא אי תנא כולה שלי הו"א דאיירי במציאה י"ל דקו' הש"ס היא ליתני מו"מ בהדיא:
שם אפי' תימא סומכוס וכו' לא אמר אלא משום דעדיין י"ל כן למ"ד דדווקא שמא ושמא אמנם בדלקמן ק' וכבר הק' כן בש"מ ז"ל ותי' דק"ו פריכא הוא דאדרבא ממקום שבאת כיון דאיכא דררא דממונא וא"ל כולה למד ואפ"ה טעין בה ודאי רשע הוא ולא רמינן עליה שבועה עי"ש ובהכי ניחא דלכאורא ק' לפירש"י ודקארי לה מאי קארי לה:
בתו' בד"ה לימא וכו' מצינו וכו' ממ"ש מהרמ"ש ז"ל מדמק' לקמן דווקא לר"י עי"ש ק' דאימא לאחר דשמעו בכאן קיבלו מניה וטפי הל"ל מדלא מק' בסה"ד עדיפא מקודם לימא מתני' לא רבנן ולא ר"י וי"ל אלא דק"ל דאדרבא מדמק' לקמן על ר"י מוכח דלא ידע להאי סברא דתרוייהו אגבהוה וליכא רמאי דאי ידע מאי פריך וכדמשני לקמן דמ"ש לקמן אא"ב רבנן וכו' דתרוייהו הוא אינו ר"ל דתרוייהו אגבהוה אלא ר"ל דהחלוקה יכולה להיות אמת דאפ' שהקנה לו חציה משא"כ במנה כמ"ש התו' לעיל אבל אה"ן אפ' דבמתני' נמי איכא רמאי ולא ה"ל לתו' אלא לומר מצינו וכולי אפ' דתרוייהו ותו לא דהיינו החלוקה יכולה להיות אמת דגם כפי"ז א"ש כב"ן דסברא זו ודאי ידע לה המק' וכדמצינו שלא הק' לקמן אלא על ר"י דווקא דגם דאפ' דשני מק' הם מ"מ כיון שמצינו דהמק' דלקמן ידע לה מסתמא גם דהכא ידע לה ובפשט הגמ' אין להק' מאי פריך לימא מתני' דלא כר"י אחר דכבר מסיק וידע סברא דתרוייהו אגבהוה די"ל דב' מק' הם בשני ישיבות ומסדר הש"ס סידר לשניהם משא"כ לדבריהם ולפי מ"ש מהרמ"ש ז"ל ק' וכן ק' על מ"ש מהר"ם ומהרמ"ש ז"ל דדחיק"ל לומר דהמק' לא ידע להאי סברא דהא לקמן לא ידע לה כי על כן נראה לי דגם התו' דייקי ואמרי מצינו לומר דהמק' ידע לה ובלא הכרח ועכ"ז פריך שפיר ושו"ר להמגד"ן ז"ל שהק' כקו' בפשטא דשמעתתא וגם לפי תי' שם לא א"ש דברי מהרמ"ש ז"ל דמ"מ לא מוכח דידע לסברת אגבהוה מדמק' לקמן דווקא לר"י די"ל דלא ידע אלא לסברת החלוקה יכולה להיות אמת:
דף ג' ע"א בגמ' בין לרבנן וכו' נפקיה וכו' כתב ה' קהל יהודה ז"ל אע"ג דיהא מוכח הוא ביד הנפקד הכא שניא דאיכא למיחש דילמא עשה קנוניא בע"ה עם א' מהם לומר לא נטלתי ויהא מוכח ביד בע"ה ויחלוקו ע"ש וק' דבנפקד נמי אמאי לא תיחוש לקנוניא ואפ' דל"ד לפקדון שנתנו לו מעות משלם לבעה"ב שלא נתנו לו כלום אלא הוא רוצה לפרוע שכר הפועל משלו ובש"מ הק' כקו' ה' ז"ל ותי' באו"א ע"ש.
בתו' בד"ה אלא וכו' רמאי וכו' כתב הת"ב ז"ל דהשתא ניחא גם מציעתא דזה אומר חציה שלי גם דודאי איכא רמאי כיון דליכא פסידא ולמ"ש דלשון אלא משמע דהדר לגמרי ק' מהך מציעתא ע"ש ולענ"ד במציעתא ליכא רמאי דהא י"ל תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה ואחד סבור הוא הגביה קודם וכולה שלו ואחד סבור שהגבוהוה שניהם בב"א וכל אחד יש לו החצי ועע"ש מ"ש מהפ״ני ז"ל ולסוגיא דלקמן דף ז' ע"א ובש"מ ז"ל שם:
דף ד' ע"ב בגמ' והאי שטר וכו' הילך וכו' ק' למ"ש רש"י הו"ד בהג"א ז"ל דהילך בעינן דוקא אותם המעות עצמם ע"ש דא"כ איך חשיב שטר הילך וי"ל דרש"י סובר כמ"ש הנמק"י ז"ל הו"ד בב"י ז"ל סי' פ"ח ובב"ח ז"ל שם דלמאי דקאמר דטעמא משום שיעבוד קרקעות הדרינן ביה מהילך ואפי' לר"ש לא הוי שטר הילך ע"כ וגם שהג"א ז"ל דייק ממ"ש רש"י לעיל לא הוצאתים ועיין להגהות הב"ח ז"ל מ"מ י"ל דרש"י נקט שם לפי האמת אך צריך לעיין במ"ש ה' ב"ה ז"ל בשם הריטב"א ז"ל שלמד מרש"י שסובר כהרמב"ם ואין בידי לראות ושו"ר שכקו' הק' הגד"ת ז"ל הובא להמפ' ז"ל.
שם ואין נשבעין וכו' הלח"ם ז"ל בפט"ז מה' אישות ה' כ"ה הוכיח מכאן דאפי' דגובה גם ממטלטלין כמו שטר מלוה דהכא הוי שיעבוד קרקעות ותמה עמ"ש המגיד להיפך ותי' דדווקא הכא דכתב שטר לא כן דברי המגיד דאיירי במקום שאין כותבין כתובה ע"ש ולא יכון זה בדעת המש"ל ז"ל בה' טו"ן פ' ד' ה' ד' ע"ש ושו"ר שכ"כ ה' בני סמיכי ז"ל מיהו בלא"ה תמיה לי מדמסיים המגיד אבל במקום שכותבין יש שבועת התורה כיון וכו' והוא פלא גם פלא שה' בני סמיכי ז"ל לא נרגש בזה ושו"ר שקדמני ה' מעשה רוקח ז"ל:
ולעיקר קו' הלח"ם ז"ל א"ל דאה"ן דלמ"ד הילך פטור דפסק רבינו כוותיה שור לא הוי שיעבוד קרקעות כיון דגובה מהמטלטלין דאין זה אמת וכמו שתראה לרבינו בה' שבועות פ"ח ה' י"ג:
והנה ראיתי לה' בני סמיכי ז"ל שהביא דברי המגיד הללו ויישב בהם קו' התו' למ"ד ש"ד ע"ש ור"ל והתו' מוכרח דלא ס"ל כה"ה ז"ל אך ק"ל דהרא"ש ז"ל סובר כה"ה בפ' שני דכתובות ע"ש וגם הוא כתב כדברי התו' בפ' שבועת הפקדון ומביאו הטור בסי' פ"ח ע"ש:
ודע דלשיטת הרמב"ם בה' אישות דהבעל נשבע דאורייתא תמהו בש"מ לכתובות רפ"ב שזה היפך הירושלמי ותי' דהירושלמי במקום שאין כותבין והרמב"ם במקום שכותבין ע"ש ובעיני יפלא דהרמב"ם מסיים להדיא וכל אלו במקום שאין כותבין וצ"ע:
בתו' בד"ה ולעולם וכו' יותר וכו' עמ"ש מהר"ם מלובלין ז"ל ודבריו תמוהים דכגון דא אמרינן אערומי קא מערים כדלקמן בדף ח' ע"ש וא"ל דס"ל דכמו דלפי"ד התו' צ"ל דהגמ' בהנ"מ מסתברא לא ס"ל כן וכמ"ש מהרש"א ז"ל א"כ נימא בלא"ה דמגו דמרויח סלע ולי"ל כסברת הגמ' לקמן דרב המרחק ביניהם וגם א"ל דס"ל דאם באנו לסברת אערומי גם תי' התו' לא א"ש ג"כ דהא אערומי אלא ודאי דהשתא לא ס"ל לומר כן שזה דוחק גדול ועוד דע"ק על תי' דמתלמודא לקמן דהוצרך לטעמא דאערומי שמעינן דאמרינן מיגו מממון לשבועה ותק' שפיר קו' דהל"ל דמיגו הוא דמרויח ולא ס"ל סברת אערומי וס"ל דאמרינן ודוח"ל דתלמודא חדא מתרי טעמי נקט ושו"ר שכבר קדמני מהרמ"ש ז"ל:
בד"ה אין וכו' שמחל לו וכו' הק' הט"ז ז"ל בסי' פ"ח מדאמרינן בי"נ דף קכ"ח במ"מ השטר והעדים מעידים שנפרע כולו ישבע כדין מ"מ וגובה מנכסים ב"ח מחצה ואינו גובה ממשעבדי דאמ"ל אנן אעדים סמכינן והשתא כיון דאית ליה מקרקעי וקתני גובה איך נשבע על שיעבוד קרקעות ותי' דאי מחל לו דכשימכור אותם לא יטול מהם ולא יטול אלא כ"ז שהוא שלו לא הוי ש"ד והכריח דבר זה דהתו' לא הק' גם למ"ד לאו דאורייתא גם דודאי דלדידיה נמי גובה מב"ח ע"ש והוא תימה מסוף דברי התו' שכתבו אההיא דר"י צ"ל דלי"ל ב"ח דאי אית ליה הוי שיעבוד קרקעות וצ"ל דהתו' לא הק' למ"ד ל"ד דלדידיה אינו אלא חייב לפרוע החוב שעליו ולא מתורת שיעבוד אתינן עלה דהא ל"ד ומטלטלין נמי חייב לפרוע לכן לא הוי שיעבוד קרקעות ואפ' דס"ל דדעת התו' דדווקא התם דמדינא דאורייתא גובה מלקוחות אלא דהחכמים תיקנו דלא גבי ולכן גם דהוי כמחל מ"מ אי אית ליה ב"ח יחשבו לשיעבוד משא"כ אי מחל בהדיא דמדינא דאורייתא לא גבי ממשעבדי כיון דמחל אז ב"ח לא הוי שיעבוד כנ"ל לומר בדוחק קצת:
ולעיקר קו' הט"ז ז"ל לכאורא י"ל דבאין לו איירי ומ"ש וגובה מב"ח ר"ל ממה שיהיה לו לעתיד אבל ממשעבדי שימכור לעתיד לא גבי גם ששיעבד לו גם מה שיקנה לעתיד דאמרו ליה אנן אעדים סמכינן מיהו נראה דז"א חדא דמסתמא אינו נשבע אלא בשעת הפירעון ועוד דלא שייך בזה לומר אנן אעדים סמכינן ואתון קנוניא עבדיתו דכיון שראו שנתחייב בב"ד לשלם המחצה לא הי"ל לקנות כנ"ל:
לכן מה שנ"ל לומר הוא דהסוגיא אזלא כפי ההלכה דקי"ל לאו דאורייתא כמ"ש הב"ח ז"ל בס"ס פ"ח לדעת התו' ע"ש אך לא יכון להרא"ש ז"ל שסובר כמ"ד דאורייתא וסובר כהתו' כמ"ש הטור משמו ע"ש וצ"ל כמ"ש הט"ז ז"ל:
והנה ה' בני סמיכי ז"ל תי' דהתם איירי שמחל לו אב"ח ולא אמשעבדי ולכן חייב כיון דלא גבי לא מב"ח ולא ממשעבדי ולא הוי שיעבוד קרקעות ע"ש והוא תימה דאם מחל לו איך גובה מב"ח ואפ' דה"ק אם ירצה הלוה יתן לו מב"ח ותלמודא נחית לא שמעינן דלא גבי ממשעבדי גם דלא מחל אך מלבד שהוא דוחק קצת עוד בה דלא ה"ל לסתום אלא לפרש כיון דכל כח הט"ז דל"ל שמחל מדקתני וגובה מב"ח:
ובמשים חפשי מצאתי להח"א ז"ל שתמה על הט"ז כהמיהתנו וע"ש מ"ש לתרץ לעיקר קו' הט"ז ז"ל ועיין מ"ש הת"ב ז"ל עליו ולהב"ח ז"ל בס"ס פ"ח ולהדרישה ז"ל ס"ק ל"ח ולהעה"ש ז"ל בסי' פ"ב ס"ק ע"ד:
והנה הת"ב ז"ל כתב לתרץ דכיון שאח"ך תיקנו דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות הו"ל כמחל וכיון דאתרע שטרא הו"ל כמלוה עפ"י ע"ש ולהב"י ז"ל בס"ס פ"ב ודו"ק ולא ידעתי איך ניח"ל בזה דמ"מ הא אית ליה שיעבוד דב"ח וכדקתני וגובה מב"ח וצ"ע:
דף ה' ע"ב בד"ה דחשיד וכו' מדרבנן וכו' עמ"ש מהרמ"ש ז"ל ומה שהק' עליו המש"ך ז"ל ומוה"ר ראש הרבנים הח"הש הד"המ כמו"הר ר' זקן משה מאגוז הי"ו תי' דר"ז סבר כאביי לקמן דאמר שמא מלוה וכו':
דף ו' ע"א בד"ה הקדישה וכו' כתקפה וכו' לפי"ז ק' דקאמר הגמ' מה ביתו ברשותו דהא משום שאינו שלו נגעו בה וחציה דתפיס בה ברשותו הוא ואפ' דנקט כן בדרך רבותא דאפי' אם אח"ך יוברר ע"י עדים דשל המקדיש היא או שהשני הודה כן דהוי שלו ולכאורא אינו יכול לחזור מ"מ מטעם שאינה ברשותו יוכל לחזור והגם דכשהודה הוברר שהיא פקדון אצלו וא"כ ברשותו הוי מ"מ כיון דבשעת ההקדש היה כופר לא הוי בתורת פקדון ליחשב ברשותו אך לענין שלו חשוב שפיר שלו כיון דבאמת היה שלו והמקדיש יודע שהיא שלו כנ"ל ושו"ר מ"ש מהרמ"ש והמש"ך ז"ל:
ע"ב גמ' והא הכא דכי תקפו וכו' עמ"ש המש"ך ז"ל מהרש"בא ואפ"ל עוד דס"ל לר"ה כיון דהמע"ה שייכא שפיר על אחת מהחלוקות דהיינו בכור טהור שפיר נקט ליה האי לישנא גם דלא שייך אכולהו:
דף ז' ע"ב גמ' ל"מ לא כתב וכו' הק' מוה"ר הרמ"ז הי"ו הנז"ל דאמאי לא אמר דאמר ליה מזוייף הוא ותי' דא"כ יחזיר ויטעון הלוה מזוייף ושוב אמר דזה אינו דהשתא נמי יטעון כתבתי וכו' ושו"ר שכקו' הק' מהרש"א ז"ל במ"ב וכתי' תי' ה' בני סמיכי ז"ל ונסתייע מדברי מהרש"א ז"ל גופיה ע"ש והוא פלא עכד"ק הי"ו:
דף ט"ו ע"א בתו' בד"ה ב"ח וכו' דאי משבח לקוחות וכו' עמש"הק מהרש"א ז"ל ולענ"ד לאחה"ר לק"מ דלקוחות שאני דבהיות המוכר חי חל שעבודא גם בשבח ותו לא פקע מינייהו כנ"ל:
והנה המש"ך ז"ל בקמא דף צ"ו כתב דתלמודא משמע ליה דמתני' דתני דאין האשה נוטלת בשבח משמע אפי' היתר על היציאה ואי באפותיקי אינה נותנת אלא היציאה כדין יורד ע"כ וה' תפארת בחורים ז"ל כתב דז"א דפילוגתא דרו"ש תוכיח דיש לו שבח דקאמר היינו היתר וכמ"ש התו' לעיל ובקמא דף צ"ה ע"א בד"ה דאתא ע"ש ולק"מ דגם דמצינו שבח על היתר דווקא מ"מ על היציאה דווקא לא מצינו דלשון שבח היינו ריוח ומה שהוציא אינו מכלל הריוח ולא מיקרי שבח אלא היתר דווקא או בכלל היתר והיציאה ומפני דלפי קו' מהרש"א ז"ל יהיה פי' אין נוטלין בשבח היינו ביציאה לזה אמר המש"ך ז"ל דהגמ' לא משמע"ל בשבח על היציאה דווקא אלא צ' לכלול גם היתר וכ"ש דא"ש לומר דקאי על היתר לבד כנ"ל ואין להק' עוד מההיא דקאמר אם ההוצאה יתירה על השבח דהתם שאני דמוכיח מתוכו לא כן היכא דאין מוכיח מתוכו סתמיה משמע טפי דקאי גם על היתר או נאמר דכוונת המש"ך ז"ל דמשנה דבכורות דתני ואינו נוטל בשבח ואח"ך קתני וכן האשה בכתובתה ודאי דדומיא דבכור קתני דאינו נוטל בשבח פי שנים היתר כנ"ל:
ודע דמדברי התו' לעיל ובקמא שהביא ה' תפ"ב ז"ל תשובה מוצאת למ"ש ידי"ן ש"ר הטבח'ים ה"ה כמוה"ר ר' משה שתרוג הי"ו בהגהותיו לס' מאורות נתן ז"ל ליישב קו' מהרש"א ז"ל בד"ה הא מתניתא ע"ש ותבין:
כל הכתוב לחיים שלחתי אותו לידי"ן הנז' וזאת תשובתו מדברי התו' לעיל לק"מ דהתם ליכא טעות דודאי צריך הנגזל לשלם ההוצאה ללוקח דלא גרע מיורד לשדה חבירו שלא ברשות כיון דקי"ל כרבנן בפ' הגוזל דלא קנסי לגזלן כ"ש ללוקח מגזלן וא"כ ע"כ הא דקאמר יש לו שבח היינו היתר וכיון דליכא טעות א"ץ לפ' אבל הכא בב"ח א"ל כדשמואל דב"ח גובה כל השבח ואי הברייתא לא ס"ל כשמואל הי"ל לפרש וע' בש"מ בשם הרשב"א ז"ל וראיה מדבריהם בקמא שהבאת דאחר שכתבו דהו"מ לשינויי וכו' כתבו ומ"מ המק' ס"ד דשבח קתני אפי' ההוצאה ע"כ והיינו משום דאיכא למטעי דר"מ קניס אפי' בשוגג לא ה"ל לסתום זהו כח המק' דשם והבאתי דבריהם לעיל ברש"י בד"ה יש לו שבח וע"ז סמכתי בכאן לתרץ קו' מהרש"א ז"ל ולומר דס"ד כדס"ד המק' שם וגם המתרץ שם הניח לו סברא זו ולא תי' לו דשבח היינו היתר דזה דוחק א"כ נמי זהו דעת ר"ן דהכא אבל מה שתי' מהרש"א הוא דוחק גדול דר"ן גופיה הוא דאמר שם ובפ' המקבל ג' שמין להם את השבח וכולי וא' מהן ב"ח והק' מדשמואל ומוקמינן דר"ן באפותיקי אלמא ר"ן גופיה ס"ל האי חילוקא והיכי מייתי מברייתא דאיירי באפותיקי עכ"ד ודבריו קשים לשמוע דא"כ איך כתבו התו' בקמא דהומ"ל בשבח היתר וכדמשמע גבי פילוגתא דרו"ש דלעיל ע"ש אימא דשאני ההיא דרו"ש דליכא למיטעי לא כן שם דאיכא למטעי דר"מ קניס אפי' בשוגג:
והודעתיו מזה וזאת תשובתו אבאר לך עומק דבריהם דמתחלה כתבו דהומ"ל דשבח הוא היתר ודרך התנא לקצר ולא חש למטעי דפשיט"ל לתנא דליכא למקנס בשוגג וכמו שכן הוא לפי האמת במסקנא אלא דשפיר משני ליה ולא הוצרך לדחוקי בהכי אבל א"ל דלשון שבח סתמא אינו סובל פי' זה כלל דהא התם אמרינן ואינו גובה את השבח דהיינו היתר ואע"ג דהתם ליכא למטעי ה"נ ס"ל לתנא דליכא למטעי ולא מייתו התו' ראיה אלא דשייך לפ' לשון שבח על היתר דווקא וע"כ ועדיפא מזה משנינן בב"ח מאי שבח חצי שבח דיותר רחוק הוא וכ"ש דהתם איכא למטעי טובא שהרי מהדורא קמא דר"א ס"ל דראשון קיה וא"כ הוי שבח כולו ואפ"ה דחקינן ומפרשינן חצי שבח וכ"ש דשפיר י"ל דשבח הוא היתר וגם ליכא למטעי כדפירישית אלא דלא הוצרך המתרץ לזה והניח לו סברתו ואח"ך כתבו ומיהו המק' ס"ד דשבח הוא אפי' ההוצאה וכו' וע"ז אני נתתי פנים להמק' דס"ד הכי היפך מאי דמשמע בההיא דרו"ש וע"ז כתבתי דהתם ליכא למטעי אבל היכא דא"ל דהא מבע"ל להגמ' אי קנסו בשוגג לא ה"ל לסתום וע"ז סמכתי לתרץ קו' מהרש"א דר"ן דמייתי סייעתא לשמואל דאמר ב"ח גובה את השבת ואע"ג דזה סברא אמתית ונכונה וכדקאמר רבא תדע וכו' מ"מ מייתי נמי סייעתא מברייתא דקתני גובה את השבח מב"ח ומדקתני סתמא משמע דכל השבח קאמר וכדשמואל דאל"כ לא הל"ל שבח סתמא דאיכא למטעי דכל השבח קאמר וכסברא הפשוטה והנכונה ונתיישב קו' מהרש"א וכאן עדיף כח סייעתא דר"ן מכח המק' דשם וכמובן וז"פ וברור עכ"ד הי"ו:
ע"ב בגמ' ושמואל אמר מעות וכו' עמ"ש המש"ך ז"ל ומ"ש ידידינו הרמ"ש הי"ו בהגהותיו לס' מאורות נתן ז"ל ע"ש וראויים הדברים למי שאמרן ברם במ"ש להוכיח מדברי הרשב"א ז"ל שכתב דאם קיבל בפי' וכו' ע"ש לאחה"ר אינו כלום דהרשב"א קאי לפ' דברי שמואל ולשמואל בשטרי מקח לא אמרינן ט"ס ואה"ן דלדידן אפי' בלא כתב וכ"ז מבואר מדברי המש"ך ז"ל והוא פלא אמנם אי ק' הא ק' ממ"ש הרשב"א הו"ד בש"מ גבי הא דאמר רבא נמצאת שאינה וכולי הכיר בה וכו' וז"ל הא דפריט נמצאת הכיר ולא קאמר ה' כרב בתרוייהו וכו' ע"ש וא"א מנ"ל דרבא בהכיר בה פסק כרב דא"ש גם לשמואל וכמ"ש המש"ך גופיה וטפי הל"ל דרבא פסק כשמואל דהילכתא כוותיה בדיני אלא דבמכר שאני דלדידן אחריות ט"ס גם בשטרי מקח ונ"מ למקדש אחותו ולפי"ז א"ש יותר דל"מ לומר בהכיר בה ה' כשמואל דלשמואל אין חוזרין ולכן גם בנמצאת לא אמר ה' כרב והוי אגב תרתי אבל לתי' הרשב"א הוי אגב חדא ואפ"ל דגם אם הרשב"א יסבור כהמש"ך מ"מ לא ניחל"ל דרבא פסק כשמואל אלא משום דאחריות ט"ס לכן אמר מעות יש לו דא"כ מה לו להשמיענו דמעות יש לי כיון דהשמיענו דאט"ס אלא דכיון לומר דס"ל ה' כרב שאמר האי לישנא מעות יש לו וכו' אלא דמ"מ המש"ך ז"ל ליישב פסקי הרמב"ם ז"ל נראה לו לומר דרבא פסק כשמואל:
גם א"ל לדברי המש"ך ז"ל אמאי לא עביד הגמ' צריכותא דאי תני מכר הו"א דווקא הכא דסובר רב אחס"ס אפי' במקח דעדיין ק' ליתני ההיא דאחותו דליכא למטעי בשמואל דהכא מודה דאית ליה אחט"ס גם במקח דמדקאמר שמואל בדף י"ד צריך לימלך משמע דווקא בהלואה דא"ל מאן דאמר הא לא אמר הא דא"כ גם היום דאשמעינן מעות חוזרין יש לומר כן וכ"ז פשוט ובלא"ה לק"מ דלא מצינו דרב אית ליה אחריות ט"ס ועדיפא קאמר הגמ' ולכן לא ניח"ל להגמ' לעשות הצריכותא כולה ברב או בשמואל ולימא הכי דאי אשמעינן בהכיר בה הו"א דאחותו מודה דמתנה ואי תני אחותו הו"א בהא קאמר רב דאי מתנה לימא לה דבאחותו ליכא כיסופא וכן לשמואל אלא דלא ניח"ל בזה דסברא קלישא היא ועדיפא קאמר בסברא ישרה וכמ"ש להרמב"ם והרא"ש ז"ל דס"ל הלכה למעשה לחלק בין אחותו להכיר בה כנ"ל פשוט:
וגם זה שלחתי לידידינו הנז' והשיב דט"ס נפל בדבריו ורצ"ל אבל לא קיבל בפי' לא וכו' ומסתמא אף לפסק הלכה לדידן כתב כן דאל"כ הל"ל ולא לשתוק וכן מבואר בדבריו גבי מאי דפסיק רבא הילכתא וכו' וז"ל בש"מ ועוד דאם איתא וכו' אלא א"כ כתב לו אחריות וכמש"ל הרשב"א ע"כ אלמא אפי' לדידן כתב אלא א"כ כתב לו אחריות אבל לא קיבל בפי' לא ואע"ג וכולי והמדפיס דילג מלא קיבל בפי' קמא עד לא קיבל בתרא עכד"ק הי"ו:
דף כ"ד ע"ב בגמ' הרי שאבדו לו וכו' דרך אגב אכתוב כאן מה ששמעתי מאת בחור מורם כה"ר סעייד חדאד הי"ו (מתישבי גאבס יע"א נכדו של אותו צדיק כמוהר"ר מסעוד חדאד זצ"ל ותנצב"ה) דהגמ' בחולין דף י"ב ע"א רצה לומר דפליגי ברוב מומחין אצל שחיטה ע"ש והזש"א ז"ל בחי' לשם הק' דאמאי לא אוקי פילוגתייהו בסמוך מיעוטא ומאן דאוסר סובר כר"מ ע"ש ול"ק דמאן דאיסר הוא רבי יהודה ומסתמא חכמים דפליגי על ר"מ בסמוך מיעוטא הם רבי יהודה בר פלוגתיה דר"מ כדאיתא בכ"ד בגמ' עכ"ד הי"ו:
דף כ"ה ע"ב בתו' בד"ה אחר וכו' מדפריך וכו' עמ"ש המש"ך ז"ל ושמעתי מאחד ממעיני הישועה מבחורים כה"ר כמוס מימון הי"ו מתושבי גאבס יע"א מתמיה דא"כ הגמ' דפריך וליהוי קשר סימן ומקום סימן ידע דאיירי במדדין דאל"כ נימא דאיירי במשתמר לגמרי וא"כ ק"ט דהשתא נמי מאי פריך וליהוי מקים סימן כיון דידע דאיירי במדדין עכ"ד הי"ו ואפריין נמטייה שכ"כ ידין הרמ"ש נר"ו בס' מ"ן מדידיה ולא זכר ש"ר המש״ך ז"ל ע"ש ותפארת בחורים כה"ר סוסו כהן הי"ו אמר דהמדייק בלשון המש"ך ז"ל שכתב הא דלא משני הכי בלבבו יבין דלא כיון להקשות על המק' דכהנה רבות דהמק' מק' כפום רהטיה העולה על רוחו שהבין דמתני' במשתמר קצת אכן על המתרץ יש להק' שפיר ושפיר מת' המש"ך ז"ל אמנם הרמ"ש נר"ו דעתו להק' גם על המק' ולכן כתב מה שכתב עכ"ד הי"ו כי נעמו:
דף ל"ד ע"ב בגמ' שלמו בנים וכו' ילד"ק אמאי לא בעי הגמ' באמרו בנים לשלם כבעיות דלעיל מניה ואפ' דגם דדינא יתיב לא שלם ממש אלא אפי' אמר מ"מ היינו דווקא אם השומר חי וקיים ואמר לשלם מקני ליה כפילא המפקיד דגם דדינא יתיב דיכול לחזור כמ"ש התו' בד"ה וחזר מ"מ המפקיד מובטח הוא שלא יחזור בו היות שבזה מרויח שלא ישבע שבועה דאורייתא משא"כ הבנים אינו מובטח בדבריהם שאומרים לשלם ולא מקני להו כפילא ונקט אחרי כן שילם לבנים אגב דנקט שילמו בנים ואפ' שזה שדקדק רש"י בלשונו הזך באומרו והאב לא וכו' להודיע דדווקא האב מהני אמירתו:
ולכן נמי לא פירש פה כפירושו בד"ה שילם לבנים וע' לה' לחם אבירים ז"ל או נאמר דרש"י סובר כר"ת דאינו יכול לחזור וסובר דדווקא האב ולכן מקני ליה כפילא אבל הבנים יכולים לחזור ולכן לא מקני להו כפילא כנ"ל בדרך אפשר אם בעיני מירי יוכשר:
תמו ליקוטי מציעא. בעזרת נוטה שמים כיריעה. ואכתוב ליקוטי בתרא. בע"ה הגדול הגבור והנורא:
דף ה' ע"א בתו' בד"ה אע"פ וכו' א"נ וכו' לא ניח"ל לומר דחסר הוא דע"י כובד התקרה שעתיד ליתן ממהר ליפול א"נ דמפ' כר"ג ז"ל שכתב שלא נתן על הכותל אלא עשה כמין קונדיסין ונתן עליו את התקרה ואעפ"כ וכו' ע"ש ושו"ר מ"ש ה' פני שלמה ז"ל בד"ה אלמא לא עביד:
בד"ה הקובע וכו' בסתם וכו' וכן פסק מרן ז"ל בסי' ע"ח ובסי' שי"ז גבי סתם שכירות פסק החזקה וכו' וע"ש בהש"ך ז"ל ולהפנ"ש ז"ל בכאן ולכאורא החילוק פשוט דשאני שכירות דחייש שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך לצאת וכמ"ש התו' לקמן ואמר מוה"ר הרמ"ז הי"ו דלא ניח"ל בזה דא"כ אמאי תלו טעמא כי אם משום סתם שכירות וכו' וחזקה וכו' הא עיקר הטעם שמא יפול אף אם סתם שכירות כרצון המשכיר וביום ל' גופיה היל"ל דלא פרעיה כל שכירות המגיע ליומו שמא יפול וכן בהתנה המשכיר לשוכר בפי' שיוציא אותו ביום שירצה היל"ל שלא נתן מחששת שמא יפול עכד"ק הי"ו:
ע"ב בגמ' תנן וכו' בחזקת וכו' נראה דב' מק' הם אחד ידע הא דמי יימר ואחד ידע הא דכל שיפא ושיפא ולכן לא הק' רישא לסיפא ומשה"ק עוד ה' אליה רבה ז"ל דדילמא דווקא בהלואה דלהוצאה ניתנה אבל במתני' דמחויב לבנות ולסייע בכותל אמרי' דנותן אפי' תו"ז ע"כ י"ל דכיון שהיה מסרהב כמ"ש התו' בד"ה מארבע גם שהוא ידע דהוא מחויב לבנות עמו הוא מפני דהמעות צריכים לו לאוצאה והוי שפיר כהלואה כנ"ל:
אך מה שק' לשיטת הב"ש ז"ל שהביא מוה"ר ועט"ר הרמ"ז הי"ו בריש קונ' ויסמוך משה המחובר לס' שיר חדש דדווקא באומר שפרע הכל בב"א אבל באומר זוזא נאמן ע"ש דנוקמא למתני' באומר שפרע זוזא זוזא וע' להעה"ש ז"ל בח"מ סי' ע"ח ס"ק ה' דבאומר פרעתי סחורה עביד דפרע ע"ש דנוקמא בסחורה ואין בידי הב"ש ומהרש"ך ז"ל לראות ודוח"ל דגם זאת מילתא דפשיטא הוא וי"ל דתנא דמתני' סתמא קאמר משמע בכל ענין אבל א"ל דא"כ ליפלוג וליתני בדידה אבל בב"א בחזקת שלא נתן דהשתא נמי פלגה בדידה דגם סיפא בזוזא זוזא ומטעם מי יימר דהמק' ידע לה מדלא הק' רישא לסיפא ושו"ר לה' פני שלמה ז"ל שכתב דלא הק' רישא לסיפא די"ל רישא מפני דאית ליה מיגו וסיפא בדליכא (ע"ש שכ"כ לר"ת דמת' לקו' התו' בד"ה מד' בחזית וגם לתו' דאית להו נמי תי' דידעינן א"ש דכדי שלא תק' רישא לסיפא נימא דאיירי בלא ידעינן אלא בחזית ופשוט) ומ"מ מק' לר"ל דסבר המק' דמיגו דפרעתיך מיגו גמור הוא כקו' התו' ולעולם לא ס"ל הא דמי יימר עש"ב וכפי"ז א"ש לומר דלא תי' כן דליפלוג וליתני בדידה דע"כ טעמא דסיפא משום דאיירי בב"א דלא ס"ל הא דמי יימר דבזוזא זוזא נאמן אפי' בדליכא מיגו וא"כ גם בלא סמך ה"ל דין זה כנ"ל ושו"ר להפ"ש גופיה שהביא קו' מה' באר יעקב ז"ל ע"ש שלא תי' כאמור:
ובחוות דיעי למוה"ר הרמ"ז הי"ו אמר דכפי"ז אחר דמשני מי יימר לא צריך תו לשינויא דכל שפא ושפא. גם א"ל דלמ"ש הפ"ש ז"ל א"ץ לכ"ז די"ל בפשיטות ממ"נ אי סברת זוזא זוזא סברא פשוטה דנאמן גם בלא מיגו א"כ כ"ש בדאיכא מיגו ופשיטא דבחזקת שנתן ואם אינה פשוטה והיינו דקמ"ל התנא ק' איך השמיענו כזאת בדין הכותל דאיירי באופן דאיכא מיגו דאדרבא איכא למטעי דדווקא היכא דצורף טעמא דמיגו דבעלמא הוא טעם כעיקר וי"ל ג"כ ה"ה בזוזא זוזא דגם דס"ל לר"ל חזקה אפי' במקום מיגו הוא מפני דחזקה אלימתא היא לא כן בזוזא נימא דאינה חזקה כ"ך ובמיגו הוא דנאמן עכד"ק הי"ו והשבתי לו דזה לא יתכן כי אם לר"ת אבל לתו' לא א"ש דלוקמא בזוזא זוזא והיא גופא קמ"ל התנא ואיירי בלא חזות רק בדידעינן דליכא מיגו אבל למ"ש א"ש גם לתי' והשיב מוה"ר הנז' דזה ליתא דודאי התו' לא ס"ל כהפ"ש ז"ל ממ"ש לקמן דרישא ק' גם לאביי ורבא וא"א לא מק' מידי דנימא מטעם מיגו עכד"ק וגם די"ל דכיון דר"ל איירי גם בדאיכא מיגו א"כ גם אביי דמודה היינו גם באיכא מיגו ודוק בלישנייהו שכתבו דמודו מ"מ אינו מוכרח כלל גם שלח אלי וז"ל ולעת עתה אוסיף לדבר דא"ץ לכ"ז בלא"ה למ"ש הפ"ש ז"ל דאי רישא איירי בזוזא זוזא מאי אירייא דתני עד ד"א גם ביותר מד"א נמי בחזקת שנתן וק' מרישא גופא אפי' בלא ליפלוג וכו' אלא דברישא גופא הל"ל סתמא עכד"ק ודפח"ח:
והנה על הב"ש ז"ל הק' המפ' דאיך מבע"ל אי אמרינן מיגו במקום חזקה ודאי דלא אמרינן מדר"ל גופיה דאמר אינו נאמן גם דאיכא מיגו דפרעתיו זוזא זוזא ע"ע ונ"ל דלא אמרינן מיגו דזוזא זוזא כיון דרובא דעלמא פורעים בב"א וכמ"ש הראב"ד הו"ד להפ"ש ז"ל לתרץ קו' התו' בד"ה ובא בזמנו מיהו פ"ה מהתו' דלא ס"ל כן מדלא תי' כן:
שם בגמ' שאני הכא דמי יימר וכו' פי' ר' גרשום ז"ל דמש"ה אינו נאמן כי טעין דפרע חלקו קודם שסמך דאמרינן ליה דודאי סבר בדעתו הואיל ואינו חייב עכשיו לסייע בהגבהה ל"ל למיתן ליה מי יימר דמחייב וכו' כשאסמוך הכותל ע"ש ויש להרגיש דמדכתב כי טעין דפרע חלקו קודם שסמך נראה דס"ל דלא כפירש"י כאן וע' רש"י במשנה אלא ס"ל דבזמנו ודאי ידע דחייב כיון שסמך משא"כ קודם דאינו מחוייב וא"כ מהו זה שסיים מי יימר וכו' כשאסמוך וכו' ודוח"ל דמודה לפירש"י והא דנקט כי טעין לאו דווקא וחדא נקט ונראה דדעתו ז"ל דבזמנו מסתמא שואל לאיזה מהחכמים ופורע משא"כ תו"ז ודאי דאינו פורע מסברת מי יימר דלא יחוש לשאול ואומר גם אם אסמיך מי יימר וכו' וא"ל לישני בקצרה כיון דעדיין לא סמך דבדין אין מחייבין אותו מסתמא לא פרע דהא אינו מחוייב בהלואה וא"ד למחוייב אלא דעדיין לא הגיע זמן הפירעון די"ל מימר אמר מפני דניח"ל בהגבהתו ועתיד אני לסמוך פרעתיו קודם לכן הוצרך לומר מי יימר:
ומפה קדוש מיה"ר ועט"ר הרמ"ז הי"ו שמעתי דהנה ממ"ש רש"י ז"ל כשגמרתי את כותלי משמע דכל שאומר שפרע קודם שגמר הוי תו"ז וא"כ י"ל דבזמנו דהיינו אחר שגמר ודאי ידע דחייב אבל מתני' בתו"ז דהיינו סמך לפלגא דבזה כ"ע לאו דינא גמירי אבל דברי רגמ"ה ז"ל אין מטין כן לנו חזו עכד"ק הי"ו ושו"ר מ"ש המש"ך ז"ל ע"ע ודו"ק: