פרק י''ג - שכרו של שלום בית · הגמ''ח הגדול ביותר בעולם
הערים ירושלים ובני ברק, מיוחדות באוכלוסייתן החרדית אולם יש להן איפיון נוסף הגמחי''ם להלואות כסף בלא ריבית, להשאלת מכשירי רפואה, למוצצים ולעריסות וכו'. באזור מגורי גיליתי שאחת מדיירות השכונה עורכת חתונות במחיר הקרן לחסרי אמצעים. אצל השרברב שכני לבנין אפשר להשיג בהשאלה כלי עבודה הנדרשים לתיקון ברזים וצינורות מים.
אולם ברחוב שבו אני גר מצויים שני דיירים, שעליהם ברצוני לספר.
מולנו מתגורר אדם ששמע על אשה ללא בעל, העמוסה לעייפה בטיפול בחמשת ילדיה. נודע לו שהיא נתקלת בקשיי פרנסה ומתקשה לחנך את ילדיה לבדה. לכן החליט להעניק למשפחה זו את כל הכנסתו החודשית. בעקבות החלטתו, הוא יוצא יום יום לעבודה משמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהרים, ואת ההכנסה החודשית שלו הוא מעניק למשפחה המצויה במצוקה קשה, זה שבע וחצי שנים.
יתר על כן, לאחר העבודה המאומצת הוא מופיע בבית המשפחה, משוחח מעט עם הילדים, לוקח את המבוגרים שבהם לתפילת מנחה ומעריב, ומחנך אותם להתנהג עם אמם בדרך ארץ, המעניין שבדבר הוא, שאותו אדם ממשיך במנהגו הטוב, אף על פי שמפעם לפעם, בהתאם למצבי רוחה, נוזפת בו אמם של הילדים ואף על פי שהוא סבור שהיא כפויית טובה, אין הוא מחסיר אף יום בעזרתו לאותה משפחה.
בנוסף לאדם זה, כך מספרים לי, זכתה שכונתנו שגרה בה אשה בעלת תכונות יחודיות. היא שמעה על אדם שיש לו ארבעה ילדים הזקוקים לאם. מצבם נגע ללבה. לכן, בכל בוקר, עם צאת אביהם להתפלל, היא נכנסת לביתו, מעירה את הילדים, דואגת להלבשתם, מכינה עבורם אוכל, ומזרזת אותם להגיע בזמן ללימודיהם. בסמוך לשעה שמונה היא עצמה יוצאת את הבית ללמד בבית הספר הסמוך.
בשובה מבית הספר היא פונה קודם כל לביתם של אותם הילדים. האב, כמובן, עדיין מצוי במקום עבודתו. היא שופתת תבשילים על האש ומכינה אוכל עבור הילדים ואביהם. את הילדים הקטנים השבים מהגן היא עצמה מספיקה לקבל במאור פנים, מתעניינת במה שעבר עליהם בגן או בחדר, ומציעה להם לאכול.
את הטיפול הזה בילדים היא כבר עושה מספר שנים ללא לאות, אפילו במזג אויר גרוע, ואף בתקופת מחלה.
כדי ליצור היכרות עם דמויות הוד כאלה אני מציע לקורא שיתבונן ויבחין שלא רק ברחובי מצויים אנשים כאלה, אלא בכל בית ''כל אב ואם הינם גומלי חסדים זה לזה'', ושניהם יחד לילדיהם.
האם משום שאתה קורא יקר עושה את כל המתואר לעיל, לא עבור אחרים אלא למען משפחתך שלך, לאשה ולילדים שהקב''ה נתן לך, נפגמת המצוה הגדולה.
האם פרנסת המשפחה שאתה אחראי לה יום יום, אינה דאגה כבדה הרובצת על כתפיך? האם הסיוע היום יומי בבית, הוא פחות מהמצוות שעושות הדמויות שהוזכרו בפתיחת המאמר.
האם את, קוראת יקרה, אינך אשה מופלאה שהרי כבר שנים רבות, ללא הפוגה, את מטפלת בילדיך, ובמסירות רבה. מדי יום את מכינה ארוחות לבעלך ומסדרת את הדירה עבור המשפחה.
האם משום שהטיפול הוא בילדים שהקב''ה העניק לך את האפשרות ללדת אותם אישית, ולא אספת אותם מן הרחוב, נפחת ערכן של פעולותיך הרבות למענם.
את ההתייחסות הזאת לנושא מלמדת אותנו הגמרא כתובות נ' ע''א באומרה: ''עושה צדקה בכל עת'' (תהלים ק''ו) זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים.
אנו למדים שכל ילד הוא בנו של בורא העולם, וילד הנולד למשפחה הוא למעשה פקדון שניתן בידי ההורים בכדי לזכותם על ידי שידאגו לגידולו התקין ברוחניות ובגשמיות, אלא שבחסדו הגדול רצה להקל עלינו את הטיפול בו לכן הוא העביר את הרך הנולד דרך גופם של ההורים, כדי שיחושו קשר אליו, וירגישו שהוא חלק מגופם.
להיבט זה מתייחס רבי ירוחם ליבוביץ זצ''ל, המנהל הרוחני של ישיבת ''מיר'', וכך הוא כותב: ''הנחתנו שמעשה שהאדם עושה לטובת עצמו, אינו מעשה חסד, היא טעות. לדוגמא מצות צדקה ודאי שהיא מעשה חסד ואמרו חז''ל (פסחים ח'. ע''א.) שהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ומעשהו הוא מעשה חסד אף על פי שהוא עשאו לתועלת עצמו, כי הכוונה אינה מגרעת את המעשה.
אמנם ידונו עמו בשמים על עניו לשמה, אבל בענין חסד אין כאן שום חסרון. וכן מניין לנו שאסור לעשות חסד לתועלת עצמו...
ואם כן, באמת, הוא טעות מה שאנו חושבים שחנווני העסוק כל היום במקח וממכר ומרויח בכך את פרנסתו, אין זה חסד. מכיון שהפעולה בפני עצמה בוודאי שהיא מעשה חסד.
אדם הולך ערום יחף, ורעב, וזה בא, מאכילו, משקהו ומלבישו הלא אין לך חסד גדול מזה, ומה איכפת לנו אם הוא מריוח מזה גם כן. היכן מצינו שאסור לקחת ממעשה חסד לטובת עצמו, הלא יכול הוא לכוון כאן גם לשם חסד.
כשאדם יביט במבט כזה על העולם, יראה שכל כולה, כל מעשיה ופעולותיה, כל עסקיה אך עסקיה חסד הם'' (דעת חכמה ומוסר ח''א, סי' נ''ו.)
והנה לא רק חנווני ממלא תפקיד עושה חסד גם בעל ואשה עושים מדי יום מאות מעשי חסד עם בן הזוג ועם ילדיהם, ומקיימים בכך מצות ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא י''ט.) הפעולות נחשבות למצוות אף כשהן נעשות עבור בן המשפחה, ואף על פי שהצורך לעשותן מובן מאליו.
כך לימדתנו התורה: כאשר נצטרעה מרים, והוסגרה שבעה ימים, המתין לה כל עם ישראל עד שהתרפאה, כדי לגמול עמה חסד, ''מידה כנגד מידה'', על שכאשר הונח אחיה הפעוט על פני המים ביאור, לא הלכה משם, אלא המתינה, בכדי שתוכל להיות לו לעזר במצוקתו. כלשון הפסוק ''ותתצב אחותו מרחוק, לדעה מה ''יעשה לו'' (שמות ב, ד. סוטה ט'. ע''ב.) בזכות אותה המתנה ליד המים, היו מים לעם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה.
יתר על כן, החובה לעשות מעשה חסד לבן משפחה ''עדיפה'' וקודמת לעשייה עבור מי שאינו בן משפחה. על כך כותב הרב חיים פרידלנדר זצ''ל, בחוברתו ''וידעת כי שלום אהלך'': ''לפי כללי התורה בצדקה וחסד, כל הקרוב, קרוב קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים (בבא מציעא ע''א ע''א.) עני קרוב משפחה, ועני ורחוק, קרוב קודם, ''ומבשרך לא תתעלם'' (ישעיהו נ''ח ז'.)
ואין לאדם ''קרוב יותר'' מאשר בן זוגו, שהרי אשתו של אדם כגופו. לכן, חיוב החסד של האחד כלפי השני הוא הגדול ביותר. כלומר, בניגוד לדעה הרווחת לעיתים, שמעשה חסד הם בעיקר כלפי זרים, אומרם חז''ל ש''עיקר'' מעלת החסד היא כלפי בן הזוג''.
ה''סבא מסלבודקא'' רואה את החסד כלפי בני משפחה יותר ערכי ומושלם, מאשר חסד עם מי שאינו קרוב. זאת, משום שבכל מעשה חסד ונתינה לזולת קיים גם פגם: בושתו של מקבל החסד, שהרי אדם נולד עם תכונה של רצון לתת ולהעניק, והוא חש בושה כאשר הוא נזקק לאחרים.
לעומת זאת, קבלת סיוע מבן משפחה, אין בה בושה כל כך, וככל שהמקבל קרוב יותר לנותן החסד, בושתו פחותה או אף אינה קיימת כלל. מכיון שהאישיות הקרובה ביותר לאדם היא בן הזוג, נמצא שהוא האישיות הפחות מתביישת כאשר גומלים עמה חסד, ולכן החסד עם בן הזוג הוא מושלם. ללא פגם הבושה (אור הצפון א, קס''ב.)
משום כך אברהם, מורם ורבם של גומלי חסדים, שכל ימיו רדף אחר עשיית חסד, לא זכה לתואר ''רודף צדקה וחסד'' (משלי כ''א, כ''א) אלא על אשר גמל חסד ''עם'' שרה אשתו (בראשית רבה נ''ח, ט'), בעוד שתואר זה אינו מוזכר כאשר גמל חסד עם אורחים זרים, בהכניסו אותם לביתו.
בדבר זה נכשלים רבים וטובים, כאשר הם מסוגלים לקפוץ ממיטתם באישון לילה כדי לעזור לחבר, או לכל אדם המצוי במצוקה, בעוד שלבן זוגם אינם ששים לסייע, או שאינם מתחשבים ברגישיות פעוטות שהוא מביע, בעוד שהם רגישים מאוד לתחושות זוטרות של הזולת. אצל אחרים אפשר לגלות שאומנם הם אינם מסייעים לאף אדם, אך להוריהם הם ממהרים לעזור.
הדוגמה האחרונה הינה חיובית, אך היא צריכה ללמד, עד כמה יש לסייע לבן הזוג. ומה עוד שבמקרים אלה בן הזוג חש תחושת קיפוח, שהרי בן זוגו מוצא זמן ובעיקר עניין לעזור להוריו, בעוד שאת בקשותיו של שותפו לנישואין הוא דוחה על הסף. סיבות רבות גורמות לתופעה זו, העיקרית שבהן היא, שבן הזוג מצפה ששותפו לנישואין ''יבין אותו'' ויסתדר לבדו, בעוד שמאחרים אינו מצפה לכך.
פעמים הדבר נובע ממה שהמסייע לאחרים זקוק מאוד לתמיכה חברתית, והיא ניתנת לו בשפע על ידי אלה שהוא עוזר להם, בעוד שבן זוגו אינו מעניק לו יחס דומה של הוקרה על עזרתו, או אף אם הוא נותו הרי אלה נראות מובנות מאליהן ואין בהן משהו מיוחד. ומה עוד ש''מקובל'' שהעוזר לאחרים נחשב ל''בעל חסד'', דבר שאינו מקובל כל כך כלפי המסייע לשותפו לנישואין. לעיתים העזרה נובעת מאי נעימות לסרב, בעוד שהדבר קל לו יותר עם בן זוגו שכבר התרגל לסירוביו.
אולם כאמור העזרה לבן הזוג ''חשובה יותר'' ונחשבת ל''מצוה מושלמת''. יתירה מכך אומרים בשם ר' חיים ויטאל זצ''ל שמי שגומל חסד עם כל באי עולם אך אינו עושה כן לבן זוגו בורא עולם אינו מחשיבו ל''בעל חסד'' כלל. (הבית היהודי הרב שמחה כהן ח''ב)