אור ברסלב
שכרן של מצוות פרק י''ג - שכרו של שלום בית

שכרן של מצוות

פרק י''ג - שכרו של שלום בית

פרק י''ב - שכרה של השבת הקדושה

גדול השלום שהשם שנכתב בקדושה אמר הקב''ה: ימחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו (במד''ר י''א ט''ז)

''שלום בית'' אין פירושו הסרת קטטה, מריבה, עימות וניגוד בין איש לאשתו, אלא הוא ביטוי לסיכום המעלות הגדולות של ''אהבה ואחוה שלום וריעות'', בהם מברך עם ישראל כל איש ואשה המתאחדים בקידושין ובנישואין לשם חיי קדושה ונשיאות ראש.

ואין שלום הבית ענינים הפרטי של בני הזוג בלבד, אלא הוא יסוד מוסד לבנין כל קהל ה', ההולד ומתבסס הולך ונבנה מבתים שלמים אשר שלום הבית ביסודותם.

כך אמר להם הקב''ה לישראל: בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם ''אלא'' שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה, וגזל, ודבר מכוער, שלא תבואו לידי פסול לעולם.

לכך נאמר ''הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך'' אל תקרי והצנע לכת עם אלהיך אלא והצנע לכת עמך אלהיך. כל זמן שאתה הולך עמו בצנעה יהא הוא ג''כ עמך בצנעה, לכך נאמר והצנע לכת עם אלהיך. (תנא דבי אליהו רבה פרק כ''ח)

בסיום תפילת שמונה עשרה, לפני שאומרים עושה שלום פוסעים אחורה שלשה פסיעות ואח''כ אומרים עושה שלום, זה מלמדנו ''שבשביל השלום'' לא להיות עקשן, ולעמוד על דעתך.

כדי שיהא שלום בבית, כדי שהשכינה תכנס הביתה, כדי שהילדים לא יסבלו, כדי שגם אתה לא תסבול, צרכים לפעמים לחזור קצת אחורה, ולותר, ואזי נעשה נחת רוח לבוראנו.

ידוע ומפורסם לכל עד כמה הקפיד רבינו הסטייפלר לא לקבל נשים בביתו, אף לא לקרוא בכתב נשים, גם אם הנוסח לבד נוסח ע''י אשה, אבל אין רבים יודעים שבענייני שלום בית קיבל הוא בביתו נשים למען יוכל הזוג להמשיך ולבנות בית קדוש ונאמו בישראל.

איש ואישה שזכו שכינה ביניהם ואיך יעלה על הדעת בשביל התנצחות וקטנוניות לגרש את השכינה ממעונה (הרב חיים זונלפד זצ''ל)

אומר הקב''ה זה שלי

ות''ח, כד אתי ב''נ מבי כנישתא, יהכון עמיה מלאכין קדישין מהאי גיסא, ומלאכין מהאי גיסא, ושכינתא על כלהון, כאימא על בנין. ובהאי שעתא, יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו', רק בעיניך תביט וגו', כי אתה ה' מחסי וגו', לא תאונה אליך רעה וגו': ( בא וראה כשהאדם בא מבית הכנסת הולכים עמו מלאכים קדושים מצד זה ומלאכים מצד זה והשכינה על כולם כאם על הבנים ובאותה שעה נאמר עליו יפול מצדך אלף ורבבה מימניך רק בעיניך תביט כי אתה ה' מחסי לא תאונה אליך רעה )

כל דא, אם איניש יעיל לבייתיה בחדווא, ויקבל אושפיזין בחדווא. וכד אתי שכינתא ומלאכין, ויחזו שרגא נהרא, ופתורא מתתקנא, ואיניש ואיתתיה בחדוה, האי שעתא שכינתא אמרת, זה שלי הוא, ישראל אשר בך אתפאר: ( כל זה אמור אם האדם נכנס לביתו בשמחה ומקבל האורחים בשמחה וכשהשכינה באה עם המלאכים ורואה נר דולק ושולחו ערוך ''והאיש והאישה הם בשמחה'' באותה שעה אומרת השכינה ''זה שלי'' ישראל אשר בך יתפאר ) ואם לאו, שכינתא אזלת, ומלאכין עמה, וייתי יצר הרע עם חיליה, ואתחברו עמהון, ויאמר זה שלי הוא, ומן חיילין דילי. ומיד שורה עליו ומטמאתו, ויסתלק י''ה, מן איש ואשה, וישתאר אשא עם אשא. ומאכלו טמא. וע''ד, ואל תתאו למטעמותיו של רע עין. ודאי פתורא דיליה היא מלאה קי''א צוא''ה. ואין צואה, אלא יצר הרע, שהוא טמא: ( ואם לא שאין שם נר דולק ושולחן ערוך ושמחה בין איש לאשתו השכינה הולכת משם והמלאכים עמה והיצר הרע בא עם צבאותיו ומתחברים עמהם עם האיש והאישה ואומר זה שלי ומצבאותי הוא ומיד שורה עליו היצר הרע ומטמא אותו ומסתלק י''ה מהאיש ומהאישה דהיינו י' המאיש וה' מהאישה ונשאר אש עם אש ומאכלו טמא ועל כן אל תתאוו למטעמותיו של רע עין ודאי שהשולחן שלו הוא מלא קיא צואה ואין צואה אלא יצר הרע שהוא טמא ) (זהר הקדוש)

אל תשכח לעזור בבית

אברך בן תורה נכנס למרן בעל ''קהלות יעקב'' זצ''ל, לקבל הדרכה בלימוד. ישב רבינו ובמשך שעה ארוכה הדריכו בסדרי הלימוד ובדרכיו, באר היטב, בהם כלל את כל השיטות הקיימות בלימוד, ואיזו מהן היא הדרך הישרה שיבור לו האדם.

כאשר פנה האברך ללכת עמוס במגילה ארוכה של הוראות והדרכות, ביקשו הסטיפלר לשוב. יש לו דבר מה להוסיף: ''ואל תשכח לעזור בבית'' אני רואה שאתה בן תורה, הוסיף ואמר, ומתמיד בלימודך במסירות נפש גדולה, אבל גם בני הבית דורשים תשומת לב. כשתשוב כעת לביתך, תשאל אם עזרתד דרושה בדבר מה...

אבל אשתי מוכנה ''שאקדיש כל כולי למען התורה'', שואל האברך, ורבינו משיבו בלבביות: אמנם זוהי מצותה וזוהי חובתה, אבל חובתך, החובה שלך, היא לעזור בבית!!!

בקישוטים של האשה לא נוגעים

מעשה והביאו לפני ''הסטיפלר'' ספר תורה מאמסטרדם, ומסרו לסופר סת''ם להגיהו, כדי לקיים בזה מצות כתיבת ס''ת. עלה רבינו לבית הסופר, ומצא שהניח את הס''ת מעל הארון שבחדר הספרים, מקום בו אמורים להימצא דברי נוי לקישוט הארון.

אמר לו רבינו: ''בקישוטים שהאשה מניחה לקשט בהם את הבית, לא נוגעים!!!

לא קרא כתב של נשים

ידוע ומפורסם לכל עד כמה הקפיד רבינו ''הסטייפלר'' לא לקבל נשים בביתו, אף לא לקרוא בכתב נשים, גם אם הנוסח לבד נוסח ע''י אשה.

אבל אין רבים יודעים שבענייני שלום בית קיבל הוא בביתו נשים למען יוכל הזוג להמשיך ולבנות בית קדוש ונאמן בישראל.

יש תוספת בשלום בית

מרן הגרא''מ שך זצ''ל רגיל תמיד להדריך חתנים צעירים החפצים בשלום ביתם ע''י ''דרך אחת'' והיא כלשונו: לוותר ולוותר ולוותר!

לאברך שהסתפק אם לקרוא לבנו הנולד לו על שם אביו או על שם אביה של אשתו, ולאשתו אין שום קפידא בענין יעץ מרו הרב שך, שבכל זאת יקרא לילד על שם אמה של אשתו, בנימוק: אמנם אין כאן חסרון בשלום בית, אבל יש בה משום תוספת בשלום בית, ועל ידי כך יתרבה ויתווסף שלום ביתו.

לפני שדפק על הדלת סידר את מלבושו

דוגמא מאלפת על ''הקשר הרוחני'' שבין איש לאשתו, סיפר ת''ח אחד שפעם התלווה למרן הגרש''ז אויערבך זצוק''ל בדרך לביתו, וכשהגיעו לפתח הבית, לפני שדפק על הדלת, תיקן וסידר את מלבושו, אותו אברך חשב לתומו שכנראה צריכים לבוא אורחים ורצה ללכת.

אך הגאון זצוק''ל אמר לו שאין לו עתה אורחים, אלא, כאשר נכנס לביתו לפגוש את אשתו, בשבלו זה ''כהקבלת פני השכינה'', כי האשה מרמזת לשכינה, ולכן מתקן ומסדר הוא את מלבושיו.

וכשנפטרה אשתו של הגאון זצוק''ל הנ''ל לבית עולמה, אמר הגרש''ז, שאינו צריך לבקש ממנה מחילה כנהוג, משום ש''מעולם'' לא פגע בה והיא לא פגעה בו!!! מבהיל

ריקודו של רבי מאיר שמחה

מקורבו של רבי מאיר שמחה זצ''ל, הגביר ר' יוסף שרשבסקי, סיפר כי פעם נכנס לרבי מאיר שמחה ונתגלה לפניו מחזה שלא ייאמן:

הרב רוקד במעגל עם בעל, אשה והילד שלהם, גדול הדור, ה''אור שמח'', מחזיק ביד אחת את הבעל ובידו השניה את הבן והבעל והבן מחזיקים בידי האשה! ר' יוסף ממש לא ידע את נפשו מרוב תדהמה לנוכח ''חזיון בלתי שכיח'' שכזה והיה כולו תמיהה גדולה.

והנה, לכשנסתיים הריקוד וכולם התיישבו, סיפר לו רבי מאיר שמחה מה שקרה:

הבעל ואשתו באו אתמול לפניו כדי לקבל גט. הבעל הירצה את הטענות שלו, והאשה שטחה את טענותיה היא. ואז שאל אותם רבי מאיר שמחה: וילדים יש לכם? השיבו הם: כן, יש לנו בו אחד. ואצל מי יהיה הבן אחרי הגט, אצל האבא או אצל האמא? שאל רבי מאיר שמחה כאילו לעצמו, ומיד ענה להם: תבואו אלי מחר ביחד עם הילד.

ואכן, למחרת שוב באו והילד אתם. נטל רבי מאיר שמחה את הילד והושיבו על ברכיו והתחיל לבכות. ''בני'', אמר הגאון, ''אתה נשאר מעתה יתום חי'', בלי אבא, בלי אמא. התחיל הילד לבכות גם הוא, ואחריו פרצה האם בבכי מר, וכשכולם בכו - התייפח גם האבא, ואז החליטו שניהם לא להתגרש.

וכולנו יחד התחלנו לרקוד מרוב שמחה!...

ממקצת שבחו של ה''אור שמח''

רבי שמואל עלקין זצ''ל היה גאון גדול, ובהיותו ישיש עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. מחונן היה בזכרון נפלא ומיוחד במינו, כי הוא ידע בעל פה ש''ס, רמב''ם, שלחן ערוך, טור, ש''ך, ט''ז, ראשונים ואחרונים. בזה כולם נוכחו לדעת, שהרי היה לעת זיקנתו סגי נהור, והיה לומד כל הזמן ומצטט מכל מקום כאילו כל ספר פתוח לפניו.

בחגיגת שבע ברכות לבתי, סיפר מעשה שקרה בהיותו בן שתים עשרה שנה, והוא התגורר אז בדוינסק.

הדבר היה מחצית השנה לאחר שה''אור שמח'' נתמנה לרב העיר. העיר דוינסק עומדת על נהר דוינא, שהוא נהר גדול, המשתרע על יותר מאלף ק''מ, ומוצאו בצפון מערב רוסיה והולך דרך לטביה אל מפרץ ריגה בים הבאלטי. טבעי הדבר, כי נהר בסדר גודל זה מחייב נקיטת צעדי זהירות מתאימים, שמא יעלה על גדותיו ויציף את העיר כולה.

ואמנם, דאגו מהנדסי העיר להתקין פתחי ניקוז בגובה מסויים של דפנות הנהר, כדי שבמקרה של זרימה מוגברת של מי גשמים יתנקזו המים דרך הפתחים וימנעו סכנת שטפון מן העיר.

והנה, באותה שנה היתה זרימת המים לנהר כה חזקה, עד שפתחי הניקוז לא הועילו להקטין את הגאות והמצב היה שחסרו שלושה עשר סנטימטר בלבד עד שהמים יעברו את גובה הנהר ויגיעו עד לגשר, כך שסכנת הצפה ושטפון איימה על העיר כולה.

בהלה אחזה בתושבים ורבים מהם כבר התחילו לברוח. הגויים רצו מפוחדים ומבוהלים אל הכומר, אך הוא עצמו היה אחוז פחד ויאוש, וכי מה יש להם לגויים לעשות לעת צרה? אמר, איפוא, הכומר: הסכנה מוחשית וגדולה, מוכרחים ללכת לרב של היהודים. וכך הם רצו אל ה''אור שמח'' זצ''ל. משלחת נכבדה, בראשות ראש העיר, באה לבית הכנסת, שבו שהה הרב, וראש העיר נכנס אליו ותיאר לפניו את המצב.

לאחר ששמע רבי מאיר שמחה את פרטי המאורע, אמר להם להביא לו עגלה, ולאחר שהעגלה הובאה יצאו ונסעו אל הגשר שמעל הנהר.

הרב עלקין סיפר, כי הוא עמד ליד רגליו של רבי מאיר שמחה ושמע כל דבר שאמר. אותה שעה הספיק הנהר לגאות עוד יותר והמרחק מן הגובה המירבי ירד עד לשבעה סנטימטר. כולם רעדו ממש מפחד.

רבי מאיר שמחה פתח ואמר:

שר של ים, אני גוזר עליך שתעצור, אבל המים המשיכו לעלות. ואז חזר ואמר פעם שניה: שר של ים, אני המרא דאתרא, ואני גוזר עליך שתעצור, וגם בפעם הזאת לא עזר. חזר רבי מאיר בפעם שלישית ואמר: אני המרא דאתרא, אני גוזר עליך לעצור, ואם לא תעצור, אשים אותך בחרם!.

והנה, ממש באותו רגע נפסקה גאות המים, וכל הנוכחים פרצו בצעקות צהלה.

ראש העיר התכופף לעומת הרב ונשק על ידו! (שאל אביו ויגדך ח''ב עמוד ק''א)

לתת מקום חם לשכינה

כאשר הגאון רבי חיים זוננלפד זצ''ל רבה של ירושלים היה שומע ששלום הבית מופר באיזה משפחה ''מיד'' היה מתעטף באצטלא דרבנן שלו ושם פעמיו לאותו בית.

לא אחת היו נקישותיו באישון לילה מעירות את הצדדים הניצים משנתם ובעניים אדומות ומנומנמות היו שומעים לקחי מוסריו.

שכינתא בגלותא היה מוכיחם!!!

השכינה גלתה ממקומה ומצאה מעון בביתי ישראל איש ואישה שזכו שכינה בניהם ואיך יעלה על הדעת בשביל התנצחות וקטנוניות לגרש את השכינה ממעונה האין אתם חשים בצערה של השכינה האין אתם מוכנים לותר במשהו כדי להשיבה למעונה.

טוב ויפה היו בני הזוג נעתרים ומתרצים אבל מה החרדה הגדולה הזאת שחרד רבינו באישון לילה ואפילה האם היה העולם חרב אילו היו דוחים את הענין ליום המחר.

בני חביבי היה רבה של ירושלים משיב חז''ל סיפרו שהמשיח יושב בשערי רומי וחובש את פצעיו אך לא בפעם אחת אלא מתיר תחבושת רוחצה וחובשה מתיר אחרת וחובשה ומדוע שמא יקרא לגאול את ישראל שלא יצטרך להתעכב.

וכי כמה יהיה עליו להתעכב דקה אחת או שתים עד שילפף את כל התחבושות כולן, הוי אומר שכאשר המדובר בגאולה גם דקה אחת זמן רב הוא.

אף כאן אם חז''ל אומרים שריב בין בני הזוג מגרש את השכינה ממעונם והשכנת שלום ''משרה את השכינה'' ביניהם כיצד ניתן להמתין לילה שלם.

רבי זליג ברוורמן עושה שלום בית

הצדיק הירושלמי רבי זליג ברוורמן, למד בחברותא עם יהודי שהתקשה בראייתו, ופעם אחת התלונן בפניו היהודי, כי אשתו מציקה לו מאוד, כי בגלל ההגבלה בראייתו הוא אינו מסוגל לעזור לה בעבודות הבית והיא מעליבה אותו וקוראת לו בטלן וכיו''ב. ביקש היהודי מר' זליג, אולי יוכל לעזור בהשכנת שלום בביתו.

עברו כמה ימים והיהודי נראה יותר שמח ומעודד, והוא אומר לר' זליג: כנראה שהתפללתם טוב עבורי, כי שלום הבית התחיל להשתפר, והיא כבר לא מלאה טרוניות נגדי. עבר עוד זמן מה, והכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. ולא ידע היהודי כמה טוב התפלל עבורו אותו צדיק.

מסתבר כי רבי זליג בירר ומצא שבזמן שהבעל יוצא לתפילה, יוצאת האשה לשוק כדי לערוך את קניותיה, ובדיוק באותה שעה נכנס ר, זליג לביתם, מנקה את הריצפה ושוטף את הכלים, וכאשר חזרה האשה הביתה ומצאה הכל נקי ומסודר, בטוחה היתה שבעלה תיקן את עצמו, וממילא הכל היה טוב ויפה!...

כיצד להכרית מחבלים מכרם בית ישראל

העם היהודי נתון בפחד מפני אימת המציקים והמחבלים. הבה נשמע מה מייעצת לנו תורתנו הקדושה בשאלה כיצד להכרית כורת ומחבל מכרם בית ישראל.

על הפסוק בסוף פרשת יתרו (שמות, פרק כ' פרק כ''ב) ''כי חרבך הנפת עליה ותחללה, ''אומר רש''י: ''שהמזבח נברא להאריך ימיו של

אדם והברזל נברא לקצר''.

''ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל.

והוי דברים קל וחומר ומה אבנים שאינן רואות ולא שומעות ולא מדברות, ע''י שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה ביו אדם לחבירו. על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות''.

הרי לנו''מירשם בדוק'' כיצד להנצל מכורת ומחבל, רח''ל. להטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה ובין אדם לחברו. (טובך יביעו ח''א עמוד תי''ט)

הגמ''ח הגדול ביותר בעולם

הערים ירושלים ובני ברק, מיוחדות באוכלוסייתן החרדית אולם יש להן איפיון נוסף הגמחי''ם להלואות כסף בלא ריבית, להשאלת מכשירי רפואה, למוצצים ולעריסות וכו'. באזור מגורי גיליתי שאחת מדיירות השכונה עורכת חתונות במחיר הקרן לחסרי אמצעים. אצל השרברב שכני לבנין אפשר להשיג בהשאלה כלי עבודה הנדרשים לתיקון ברזים וצינורות מים.

אולם ברחוב שבו אני גר מצויים שני דיירים, שעליהם ברצוני לספר.

מולנו מתגורר אדם ששמע על אשה ללא בעל, העמוסה לעייפה בטיפול בחמשת ילדיה. נודע לו שהיא נתקלת בקשיי פרנסה ומתקשה לחנך את ילדיה לבדה. לכן החליט להעניק למשפחה זו את כל הכנסתו החודשית. בעקבות החלטתו, הוא יוצא יום יום לעבודה משמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהרים, ואת ההכנסה החודשית שלו הוא מעניק למשפחה המצויה במצוקה קשה, זה שבע וחצי שנים.

יתר על כן, לאחר העבודה המאומצת הוא מופיע בבית המשפחה, משוחח מעט עם הילדים, לוקח את המבוגרים שבהם לתפילת מנחה ומעריב, ומחנך אותם להתנהג עם אמם בדרך ארץ, המעניין שבדבר הוא, שאותו אדם ממשיך במנהגו הטוב, אף על פי שמפעם לפעם, בהתאם למצבי רוחה, נוזפת בו אמם של הילדים ואף על פי שהוא סבור שהיא כפויית טובה, אין הוא מחסיר אף יום בעזרתו לאותה משפחה.

בנוסף לאדם זה, כך מספרים לי, זכתה שכונתנו שגרה בה אשה בעלת תכונות יחודיות. היא שמעה על אדם שיש לו ארבעה ילדים הזקוקים לאם. מצבם נגע ללבה. לכן, בכל בוקר, עם צאת אביהם להתפלל, היא נכנסת לביתו, מעירה את הילדים, דואגת להלבשתם, מכינה עבורם אוכל, ומזרזת אותם להגיע בזמן ללימודיהם. בסמוך לשעה שמונה היא עצמה יוצאת את הבית ללמד בבית הספר הסמוך.

בשובה מבית הספר היא פונה קודם כל לביתם של אותם הילדים. האב, כמובן, עדיין מצוי במקום עבודתו. היא שופתת תבשילים על האש ומכינה אוכל עבור הילדים ואביהם. את הילדים הקטנים השבים מהגן היא עצמה מספיקה לקבל במאור פנים, מתעניינת במה שעבר עליהם בגן או בחדר, ומציעה להם לאכול.

את הטיפול הזה בילדים היא כבר עושה מספר שנים ללא לאות, אפילו במזג אויר גרוע, ואף בתקופת מחלה.

כדי ליצור היכרות עם דמויות הוד כאלה אני מציע לקורא שיתבונן ויבחין שלא רק ברחובי מצויים אנשים כאלה, אלא בכל בית ''כל אב ואם הינם גומלי חסדים זה לזה'', ושניהם יחד לילדיהם.

האם משום שאתה קורא יקר עושה את כל המתואר לעיל, לא עבור אחרים אלא למען משפחתך שלך, לאשה ולילדים שהקב''ה נתן לך, נפגמת המצוה הגדולה.

האם פרנסת המשפחה שאתה אחראי לה יום יום, אינה דאגה כבדה הרובצת על כתפיך? האם הסיוע היום יומי בבית, הוא פחות מהמצוות שעושות הדמויות שהוזכרו בפתיחת המאמר.

האם את, קוראת יקרה, אינך אשה מופלאה שהרי כבר שנים רבות, ללא הפוגה, את מטפלת בילדיך, ובמסירות רבה. מדי יום את מכינה ארוחות לבעלך ומסדרת את הדירה עבור המשפחה.

האם משום שהטיפול הוא בילדים שהקב''ה העניק לך את האפשרות ללדת אותם אישית, ולא אספת אותם מן הרחוב, נפחת ערכן של פעולותיך הרבות למענם.

את ההתייחסות הזאת לנושא מלמדת אותנו הגמרא כתובות נ' ע''א באומרה: ''עושה צדקה בכל עת'' (תהלים ק''ו) זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים.

אנו למדים שכל ילד הוא בנו של בורא העולם, וילד הנולד למשפחה הוא למעשה פקדון שניתן בידי ההורים בכדי לזכותם על ידי שידאגו לגידולו התקין ברוחניות ובגשמיות, אלא שבחסדו הגדול רצה להקל עלינו את הטיפול בו לכן הוא העביר את הרך הנולד דרך גופם של ההורים, כדי שיחושו קשר אליו, וירגישו שהוא חלק מגופם.

להיבט זה מתייחס רבי ירוחם ליבוביץ זצ''ל, המנהל הרוחני של ישיבת ''מיר'', וכך הוא כותב: ''הנחתנו שמעשה שהאדם עושה לטובת עצמו, אינו מעשה חסד, היא טעות. לדוגמא מצות צדקה ודאי שהיא מעשה חסד ואמרו חז''ל (פסחים ח'. ע''א.) שהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ומעשהו הוא מעשה חסד אף על פי שהוא עשאו לתועלת עצמו, כי הכוונה אינה מגרעת את המעשה.

אמנם ידונו עמו בשמים על עניו לשמה, אבל בענין חסד אין כאן שום חסרון. וכן מניין לנו שאסור לעשות חסד לתועלת עצמו...

ואם כן, באמת, הוא טעות מה שאנו חושבים שחנווני העסוק כל היום במקח וממכר ומרויח בכך את פרנסתו, אין זה חסד. מכיון שהפעולה בפני עצמה בוודאי שהיא מעשה חסד.

אדם הולך ערום יחף, ורעב, וזה בא, מאכילו, משקהו ומלבישו הלא אין לך חסד גדול מזה, ומה איכפת לנו אם הוא מריוח מזה גם כן. היכן מצינו שאסור לקחת ממעשה חסד לטובת עצמו, הלא יכול הוא לכוון כאן גם לשם חסד.

כשאדם יביט במבט כזה על העולם, יראה שכל כולה, כל מעשיה ופעולותיה, כל עסקיה אך עסקיה חסד הם'' (דעת חכמה ומוסר ח''א, סי' נ''ו.)

והנה לא רק חנווני ממלא תפקיד עושה חסד גם בעל ואשה עושים מדי יום מאות מעשי חסד עם בן הזוג ועם ילדיהם, ומקיימים בכך מצות ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא י''ט.) הפעולות נחשבות למצוות אף כשהן נעשות עבור בן המשפחה, ואף על פי שהצורך לעשותן מובן מאליו.

כך לימדתנו התורה: כאשר נצטרעה מרים, והוסגרה שבעה ימים, המתין לה כל עם ישראל עד שהתרפאה, כדי לגמול עמה חסד, ''מידה כנגד מידה'', על שכאשר הונח אחיה הפעוט על פני המים ביאור, לא הלכה משם, אלא המתינה, בכדי שתוכל להיות לו לעזר במצוקתו. כלשון הפסוק ''ותתצב אחותו מרחוק, לדעה מה ''יעשה לו'' (שמות ב, ד. סוטה ט'. ע''ב.) בזכות אותה המתנה ליד המים, היו מים לעם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה.

יתר על כן, החובה לעשות מעשה חסד לבן משפחה ''עדיפה'' וקודמת לעשייה עבור מי שאינו בן משפחה. על כך כותב הרב חיים פרידלנדר זצ''ל, בחוברתו ''וידעת כי שלום אהלך'': ''לפי כללי התורה בצדקה וחסד, כל הקרוב, קרוב קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים (בבא מציעא ע''א ע''א.) עני קרוב משפחה, ועני ורחוק, קרוב קודם, ''ומבשרך לא תתעלם'' (ישעיהו נ''ח ז'.)

ואין לאדם ''קרוב יותר'' מאשר בן זוגו, שהרי אשתו של אדם כגופו. לכן, חיוב החסד של האחד כלפי השני הוא הגדול ביותר. כלומר, בניגוד לדעה הרווחת לעיתים, שמעשה חסד הם בעיקר כלפי זרים, אומרם חז''ל ש''עיקר'' מעלת החסד היא כלפי בן הזוג''.

ה''סבא מסלבודקא'' רואה את החסד כלפי בני משפחה יותר ערכי ומושלם, מאשר חסד עם מי שאינו קרוב. זאת, משום שבכל מעשה חסד ונתינה לזולת קיים גם פגם: בושתו של מקבל החסד, שהרי אדם נולד עם תכונה של רצון לתת ולהעניק, והוא חש בושה כאשר הוא נזקק לאחרים.

לעומת זאת, קבלת סיוע מבן משפחה, אין בה בושה כל כך, וככל שהמקבל קרוב יותר לנותן החסד, בושתו פחותה או אף אינה קיימת כלל. מכיון שהאישיות הקרובה ביותר לאדם היא בן הזוג, נמצא שהוא האישיות הפחות מתביישת כאשר גומלים עמה חסד, ולכן החסד עם בן הזוג הוא מושלם. ללא פגם הבושה (אור הצפון א, קס''ב.)

משום כך אברהם, מורם ורבם של גומלי חסדים, שכל ימיו רדף אחר עשיית חסד, לא זכה לתואר ''רודף צדקה וחסד'' (משלי כ''א, כ''א) אלא על אשר גמל חסד ''עם'' שרה אשתו (בראשית רבה נ''ח, ט'), בעוד שתואר זה אינו מוזכר כאשר גמל חסד עם אורחים זרים, בהכניסו אותם לביתו.

בדבר זה נכשלים רבים וטובים, כאשר הם מסוגלים לקפוץ ממיטתם באישון לילה כדי לעזור לחבר, או לכל אדם המצוי במצוקה, בעוד שלבן זוגם אינם ששים לסייע, או שאינם מתחשבים ברגישיות פעוטות שהוא מביע, בעוד שהם רגישים מאוד לתחושות זוטרות של הזולת. אצל אחרים אפשר לגלות שאומנם הם אינם מסייעים לאף אדם, אך להוריהם הם ממהרים לעזור.

הדוגמה האחרונה הינה חיובית, אך היא צריכה ללמד, עד כמה יש לסייע לבן הזוג. ומה עוד שבמקרים אלה בן הזוג חש תחושת קיפוח, שהרי בן זוגו מוצא זמן ובעיקר עניין לעזור להוריו, בעוד שאת בקשותיו של שותפו לנישואין הוא דוחה על הסף. סיבות רבות גורמות לתופעה זו, העיקרית שבהן היא, שבן הזוג מצפה ששותפו לנישואין ''יבין אותו'' ויסתדר לבדו, בעוד שמאחרים אינו מצפה לכך.

פעמים הדבר נובע ממה שהמסייע לאחרים זקוק מאוד לתמיכה חברתית, והיא ניתנת לו בשפע על ידי אלה שהוא עוזר להם, בעוד שבן זוגו אינו מעניק לו יחס דומה של הוקרה על עזרתו, או אף אם הוא נותו הרי אלה נראות מובנות מאליהן ואין בהן משהו מיוחד. ומה עוד ש''מקובל'' שהעוזר לאחרים נחשב ל''בעל חסד'', דבר שאינו מקובל כל כך כלפי המסייע לשותפו לנישואין. לעיתים העזרה נובעת מאי נעימות לסרב, בעוד שהדבר קל לו יותר עם בן זוגו שכבר התרגל לסירוביו.

אולם כאמור העזרה לבן הזוג ''חשובה יותר'' ונחשבת ל''מצוה מושלמת''. יתירה מכך אומרים בשם ר' חיים ויטאל זצ''ל שמי שגומל חסד עם כל באי עולם אך אינו עושה כן לבן זוגו בורא עולם אינו מחשיבו ל''בעל חסד'' כלל. (הבית היהודי הרב שמחה כהן ח''ב)

עד היכן מגיע כחה של מחלוקת

והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח, והשכתי מעלי את תלונות בני ישראל (במדבר י''ז, כ')

עוון המחלוקת. קובע הגרי''ל חסמן זצ''ל בספרו ''אור יהל'' (חלק א' עמ' קפ''ז) מטמטם ומשחית לבבות בני ישראל להסירם מאחרי ה'! ראיה לדבר: אחרי שנענשו החוטאים בדבר קרח ונאבדו מתוך הקהל חלקם נשרפו וחלקם נבלעו, לכאורה, לא היה צורך בעדות נוספת מן השמים על צדקת אהרן ומשה מחד, ועל פשעי קרח ועדתו מאידך. אף על פי כן עדיין לא שככה אש המחלוקת, והמשיכה לבעור בכל הדור ההוא דור דעה! וכמו שנאמר: ''וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ואהרן לאמר, אתם המיתם את עם ה'''.

גם המגיפה בעם, ככתוב, ''ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות'', לא הועילה לכבות אש זרה זו. וראיה לכך, ממה שנאמר אחרי המגפה ''והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכתי מעלי את תלונות בני ישראל וגו''', משמע להדיא שעד שלא פרח המטה עדיין היו תלונות.

מה גדול הוא איפוא עוון המחלוקת!

לא רציתי ''להפציץ'' את העולם

פעם אחת, מספר בנו של ה''חפץ חיים'': זצ''ל בספרו ''שיחות החפץ חיים'' (עמ', פ'), התלקחה מחלוקת בישיבה (בראדין) בקשר למשגיח הישיבה הרב ר''י ז''ל. מחצית בני הישיבה עמדו לצידו של המשגיח והמחצית השניה התנגדו לו. כדי להכריע בין הצדדים, הושיבו בית דין שהיה מורכב מטובי הלמדנים של הישיבה, ושני הצדדים באו לטעון טענותיהם בפני בית הדין.

תחילה העלימו את כל הענין מה''חפץ חיים'', אך מאוחר יותר, כשנודע לו הדבר, היתה לו ''עוגמת נפש גדולה'' מזה. הוא נכנס לישיבה ודיבר כשעתיים במרירות נפש על ''עוון מחלוקת'', וזה היה תורף דבריו:

הרמב''ם פוסק בהלכות ''דעות'' כי כת מספרי לשון הרע אין להם חלק לעולם הבא, מקור הדין בתוספתא פאה פרק א'.

בספרי על הלכות לשון הרע, אמר בעל ה''חפץ חיים'', השמטתי הלכה זו בכוונה תחילה, כי לא רציתי ''להפציץ'' את העולם. אבל גם אם לא העתקתי דין זה, סוף סוף הלכה הוא.

הגמ' מספרת בפרק חלק שהתנאים נקבצו פעם, והחליטו למנות את שלמה המלך בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא, לפי שהכתוב אומר עליו ''כי עשה את הרע בעיני ה'''. עודם מדברים בענין זה, ואש יצאה ושרפה את הספסלים שעליהם ישבו, אף שהיה בזה לכאורה אות, שאין מסכימים עמם בשמים, לא השגיחו בזה והתקבצו שנית להוציא החלטתם לפועל. גם בפעם הזאת עכבו אותם משמים על ידי בת קול.

ויש לתמוה, מה איכפת להם בשמים מהחלטות בני אדם, שראו לנכון להפריע להם בדיוניהם? אלא, האמת היא שמיום שניתנה תורה לבני אדם נמסרה הרשות לבית דין של מטה, וכפי שמחליטים כאן למטה, מקיימים בבית דין של מעלה. ואם היו פוסקים שאין לשלמה חלק לעולם הבא, באמת לא היו יכולים להכניסו לשם. גם אם אליבא דאמת ראוי להצדיקו.

כמו כן, אמר ה''חפץ חיים'' בנידון דידן. כל אחד מבעלי המחלוקת חושב ''אני פועל למען האמת, ומכיון שאני בן תורה ומתיגע בלימודי בודאי לא ידחוני מעולם הבא''.

אמנם דעו לכם! אם הרמב''ם מעתיק דיו התוספתא להלכה ''לא יועילו'' בעולם הבא ''שום'' עצה וזכות!

הנכם חושבים שגם אני אצטרף לחבורתכם? דעו כי עם כל חביבותי ללומדי תורה אני אומר לכם:

''מוטב לי שיאבדו אפילו שבעים ישיבות'' משאכנס לחבורה של כת בעלי לשון הרע!

עם סיום דבריו הסתלק מהמקום.

אם יראו שם את אימת הדין אוי ואבוי

לאחר ההתקוממות ברוסיה בשנת תרס''ח, התכנסו ''בראדין'' אנשי ההמון. מספר הגרח''א זייטשיק זצ''ל בספרו ''המאורות הגדולים'' (עמ' שכ''ב) ויסדו ''חברא קדישא'' חדשה בנוסף לחברה הקיימת שעמדו בראשה ''בעלי בתים'', ועמדה להתפתח מזה מחלוקת גדולה.

בשבת בשעת התפילה עלה ה''חפץ חיים'' זצ''ל על הבימה ואמר:

''אחים! לו היו נותנים לי אלפים רובל שאבוא לדרוש לא הייתי מסכים, אני זקנתי וכל שעה יקרה לי, ובכסף לא הייתי מוכר את זמני. אבל רואה אני הכרח לדרוש לפניכם.

אני נמצא פה יותר מחמישים שנה והריני זוכר את כל היהודים שעמדו אתי בבית הכנסת, איפה הם כולם היום? נשארו מהם רק המצבות בבית הקברות. רבים מכם עדיין לא היו אז בין הנולדים, ורבים שהיו אז ילדים נמנים כעת עם הזקנים. הלואי שכולנו נאריך ימים, אבל סוף סוף הרי נבוא כולנו ''לשם'', ונהיה נאלצים למסור דין וחשבון על מה שעשינו כאן.

ודעו לכם רבותי! ענין המחלוקת הוא דבר חמור מאד, שאף מי שמקיים''הרבה מצוות כאילו זורקן'' לצרור נקוב. עצום

אני משוכנע שאם יראו שם את ''אימת הדין'', יתפסו בכל קש כדי להנצל, ויאמרו שהיה בעירנו יהודי בשם ישראל מאיר שחשבו אותו לתלמיד חכם, והוא ראה הכל ושתק. ולכן אני מבקש מכם שלא תזכירו את שמי. יש לי חבילה שלי ואינני יודע איך אני אעבור את הדין, א''כ איך אוכל לקבל עלי אחריות של אחרים. ?''

תוך כדי הדברים פרץ בבכי, וכל גופו החל לרעוד מפחד.

מתוך השפעה זו נרעש גם הקהל וקיבלו עליהם לבטל מיד החברה החדשה, והתקינו ''תקנה'' למשך שלוש שנים לא לקבל דמי קבורה ולעסוק בזה כראוי, בגמילות חסד של אמת. (לקח טוב ח''ד עמוד קפ''ט)

מילה קטנה שלום בית גדול

אם היה לנו מושג איזו השפעה יש למילה אחת היוצאת מפינו, לחיוך אחד הנראה על פנינו, היינו מעניקים לאירועי החיים התייחסות שונה לחלוטין.

את הדברים שמענו מפיו של אחד הרבנים ברמת אלחנן שבבוקר אחר, לאחר תפילת שחרית, ניגש אליו אחד הרבנים הידועים בבני ברק, המתעסק בענייני שלום בית, ואומר לו:

''יישר כוח גדול מגיע לך'' על הצלחתך להשכין שלום בבית פלוני. מה שאני לא הצלחתי לעשות במשך זמן רב למרות הניסיון שהצטבר אצלי וההתמחות הגדולה שיש לי בעניינים אלה, עשית אתה ''במילה אחת''.

האברך היה בטוח בכל מאת האחוזים שהרב טעה בכתובת, וניגש אל האדם הלא נכון. ''הייתי שמח מאוד לקבל את השבחים הללו'', אולם צר לי להודיע להרב שליט''א שאין לי כל מושג על מה הוא מדבר. מעודי לא התעסקתי בהשכנת שלום בית, בוודאי לא בשבת האחרון, וברי לי שיש כאן טעות בכתובת.

אבל הרב בשלו, נשאר על עמדו, וממשיך לדבוק בגירסתו, שרק בזכות האברך ''חזר'' השלום אל הבית, לאחר תקופה ארוכה מאוד של מריבות ותככים.

אבוא ואספר לך מה היה, ותדע את גודל השכר שיש לך בשמים, בזכות מילה אחת שהוצאת מפיך.

נכון שלפני כמה ימים, שאל הרב, ניתקלת בבן ישיבה ששקד על תלמודו בהיכל בית המדרש ''בהתמדה רבה'', ואתה לא התעצלת אלא באת לאביו של אותו בחור ''וטפחת'' לו על כתפיו תוך כדי נתינת מחמאה אישית בנוסח ''אה, איזה בן יש לך! איזה מתמיד! אשריהם להורים שגידלו בן שכזה''.

שניות ארוכות לקח לאברך כדי להודות ''באשמה'' ולהיזכר שאכן עשה את הדברים המיוחסים לו.

ובכן דע לך, ידידי, ש''המחמאה הקטנה'' הזו שלא לקחה לך יותר מכמה שניות, החזירה את השלום המיוחל לביתו של אבי הבן, ובלי שהתכוונת לכך זכית לקיים את אחת המצוות הגדולות ביותר בתורה, ''השכנת שלום בין איש לאשתו'', אמר הרב.

אותו רב, שהתפרסם כאחד ''המומחים'' היותר גדולים בענייני שלום בית, הסביר שאחת הסיבות העיקריות המטלטלות כיום את שלום הבית מתבטאת בחוסר ההערכה של בני הזוג זה אל זה. אלא שהבעייה אינה מתחילה בכך. ''הגורם העיקרי'' למריבות הוא שהאיש, וכן האשה, אינם מעריכים את... עצמם, את כוחותיהם וכישוריהם, וכשאדם נמצא במשבר אימון שכזה כלפי עצמו, הוא גם לא יעריך את זולתו.

ברגע שהאדם מרגיש את עצמו במצב מרומם, ומכיר את הכשרונות וההישגים אליהם הגיע, ישתפר בהדרגה מצב הרוח שלו, ואז ייקל עליו להעריך ולכבד אנשים אחרים.

הכלל הוא שכאשר יש לאדם אור בעיניים הולך האור הזה ומתפשט על כל סביבותיו, ואז תהיה לו אפשרות להאיר פנים לאשתו ולילדיו, להתייחס אליהם כראוי, ולהרגיש שאכן ביתו הוא המקום הטוב ביותר עלי אדמות.

''זה מה שפעלת במחמאה שאמרת באוזניו של האבא על אודות בנו'', סיים הרב ההוא. ''גם הוא ידע שיש לו בו מצויין, אבל כששמע את זה מאדם אחר, שלכאורה אין לו כל אינטרס מיוחד לומר זאת, עלו ''המניות'' שלו בעיני עצמו, וכשחזר אחר כך הביתה הביט על רעייתו ועל הסובב אותו באור אחר לחלוטין, עד שהיה לו העוז לבוא ולהכריז: ''כל הבעיות נגמרו. אנחנו חוזרים לחיים רגילים, כבימים כתיקונם''. והכל בזכות מילה שהוציא האברך, ללא כוונה. לא יאומן.

ובאמת, מה איכפת לנו לפרגן ולפזר שבחים על ימין ועל שמאל, במיוחד אם זה מגיע, גם אם לא מדובר בבעיות קריטיות כמו שלום בית.

פעמים רבות קורה, וזה קורה לכולנו, שאדם מצוי במצב רוח קודר, ולא משנה כלל מאיזו סיבה, והנה מגיע מולו חבר ומשבח בפניו את בנו או מעניק לו כל מחמאה מסוג אחר. האדם הזה, שעד לפני רגע היה כל כולו מושפל, שבור ונכא רוח, יהפוך את עורו ויהיה לאדם המאושר ביותר בעולם.

אז למה כל כך קשה לנו להוציא מילה טובה מהפה. ? (טובך יביעו ח''א עמוד קפ''ה)

איך מדברים בני זוג

בפרשת תולדות מספרת התורה שרבקה קראה ליעקב בנה הקטן ''ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך'', ולכן היא מצווה אותו שיברח אל לבו אחיו חרנה. ברם, כשרבקה אומרת את העניין ליצחק, היא נוקטת בסיבה אחרת: ''קצתי בחיי מפני בנות חת''.

וקשה, מדוע לא אמרה גם ליצחק את הטעם האמיתי שהיא חוששת מעשו ותפסה בטעם אחר?

וראיתי לאחד מרבותינו האומר ''תירוץ מבהיל''. מהיכן ידעה רבקה שעשו אחיו מתנחם להרגו? בנביאות. ואם כן היא צריכה לבוא לבעלה יצחק ולגלות לו שראתה בנביאותה על הסכנות הצפויות לבנם הקטן יעקב, ואין זה נאה שאשה תבוא לבעלה ותגלה את מה שהוא עצמו עדיין לא יודע, ותציג את עצמה כיותר חשובה ממנו. אין זו שפה נקייה, וכך לא מדברים לבעל!

איזו עדינות הנפש!

הרי לנו מושג עד כמה צריכים בני זוג לשמור זה על כבודו של זה, ולא לפרוץ פרץ אפילו בשיחה קלה שביניהם. (טובך יביעו ח''א עמוד קמ''ח)

החיסון הגדול ביותר

כשהשתחרר אחד היהודים המפורסמים מן הכלא הרוסי, בו סבל יסורים איומים, שאלוהו כל העתונאים: איך החזקת מעמד במצבים שגדולים וטובים ממך לא החזיקו בו אפילו זמן קצר? התשובה שהיתה בפיו מלמדת אותנו ''לקח עצום''. וכך אמר:

החיזוק היחיד שהעניק לי את האפשרות להתגבר ''על כל המכשולים'' היה ש''מעולם'' לא ראיתי את הורי כועסים האחד על השני. כל ''ימיהם'' התייחסו זה לזו בנחת ומתוך קירבת הדעת, וכל אחד סייע לזולתו בכל מה שאפשר, וכך התגברו הם עצמם על כל נסיונות החיים בהצלחה...

אפשר ללמוד מכאן עד כמה משפיעה התנהגות ההורים על ילדיהם, עד שגם בן כזה שישב שנים רבות בכלא, יכול היה לשאוב עידוד וחיזוק כה מופלאים, בגלל שלא ראה את הוריו צועקים אחד על השני, לא ראה שסותרים זה את זה בדבריהם. מבהיל הרעיון.

הסגולה לשלום הבית

לפעמים חושב האדם כי שלום הבית שלו ''ישתפר'' אם ישהה יותר זמן בביתו, עם אשתו וילדיו, ויתבטל מלימוד התורה.

וצריך לדעת שלא כך הם פני הדברים. מי שחושב שזה הפתרון לבעיות המתעוררות בביתו, כדאי שיידע שהמדובר בפתרון של אנשי חלם...

אדרבה. כאשר האשה רואה את בעלה קשור לערכים רוחניים, היא מעריכה אותו הרבה יותר מאשר אם היה יושב בביתו. בעל כזה שאינו הולך ללמוד בבית המדרש, בדרך כלל קם מאוחר ממיטתו, ואז בני הבית מזלזלים בו, והדבר מביא להעכרת היחסים בין הבעל לאשתו.

פעמים רבות ראינו בעינינו שינוי לטובה בשלום הבית כאשר הבעל מתחזק בלימוד התורה, ושומר בצורה היותר נעלה את ''ברית ה'''. הסיבה לשיפור נובעת מכך שהבעל מרוצה מעצמו, וממילא הוא רגוע יותר, וכל כולו פורח ומלבלב. אם חז''ל אומרים שהאשה ניחונה בתכונות מיוחדות המאפשרות לה, יותר מאשר לבעלה, להכיר בטיבם של אורחים, הרי בוודאי שהיא יודעת להבחין בטיבו של בעלה בעצמו... וככל שהבעל מתחזק יותר בעבודת השם ובלימוד התורה שלו, כך יוטב לו ולמשפחתו. (טובך יביעו ח''ב)

תוכן העניינים

שכרן של מצוות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה