פרק י''ב - שכרה של השבת הקדושה
מצינו במסכת שבת (דף ע''ה ע''ב) משנה מפורשת: ''כל הכשר להצניע ומצניעים כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת עליו, וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע''. ובגמרא: כל הכשר להצניע'' למעט מה, רב פפא אמר למעט דם נדה, מר עוקבא אמר למעט עצי אשרה''. ומ''מ כולם מודים שהמצניע חייב.
והנה רש''י פירש שם: אם נעשה חביב לאדם, והצניעו חייב, אח''כ אם הוציאו. אף שהוא מאוס מאד, (כהלשון שתיקנו בתפילה): ''ושקצונו כטומאת הנדה'', ועכ''ז אם חביב בעיניו להוציאו חייב סקילה ע''ז.
והמבין דבר בעיני השכל אם הם פקוחות, מה ענין חיוב מיתה אם מחבב דבר מאוס כזאת שהוא מאכל חתולים, התורה מחייבתו סקילה.
והנה מדה טובה מרובה ממדת פורענות לכל הפחות חמש מאות פעמים (יומא ע''ו ע''א) אף דבר קל כדם שאינו שוה רק כל דהוא, אם עשה מצוה קלה כזאת בחביבות, יכפל שכרו חמש מאות פעמים לעולם הבא, כערך מסקילה לחיים. העושה מצוה רבה בכמה מאות שקלים, כמה דמי נדה יש כאן, ולכל חלק יכפל שכרו חמש מאות פעמים כערך מסקילה לחיים בעולם הבא שכולו טוב ''היש קץ לזה''.
והמבין דבר יבין מזה מה בין העושה מצוה בלי שמחה ובין העושה בשמחה, כי''רוב השמחה מורה על החביבות''. ולכן אמר דוד המלך ע''ה (תהלים, קי''ט, קס''ב) ''שש אנכי על אמרתו כמוצא שלל רב''. (כתבי הסבא מקלם חנוכה ופורים עמוד נ''ה)
כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים, ונותנים לו משאלות לבו ואמר רבי שמעון בר יוחאי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין רבי אומר כל המשמר שבת אחת כתיקונה, מעלה עליו הכתוב כאילו שומר כל השבתות מיום שברא הקדוש ברוך הוא עולמו עד שיחיו המתים, שנאמר ''ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם'' (מכילתא תשא סוף פרשה א')
השבת מקור הברכה
את המעשה הזה שמעתי מהגר''ז סורוצקין זצ''ל גאב''ד לוצק. בשנותיו הצעירות כיהן כרב בעיירה ז'טל, העיירה שבה נולד ה ''חפץ חיים''. בז'טל היה בחור יהודי שהחליט לנסוע לארץ ישראל ביחד עם ה''חלוצים''. היו אלה צעירים שנתפסו לציונות, כשאחת מגמתם ''לזרוק'' את כל מטען היהדות מאחוריהם, ובבואם ארצה היו באמת מגשימים מטרה זו, בטענה שבארץ ישראל כבר לא צריכים לשמור שום דבר מדיני היהדות ר''ל.
אותו בחור בז'טל, ברצותו לצבור לעצמו מעט כסף להגשמת מטרתו, רכש בכסף שאביו נתן לו מכונית שבה היה מסיע אנשים מן העיירה לתחנת הרכבת ובחזרה. מכיוון שכבר נתפס לרעיונות הנפסדים של ה''חלוצים'', הפסיק להקפיד על שמירת השבת כהלכתה, הוא היה מאחר בכניסתה ומקדים ביציאתה, ופעם אחת אף נתפס כשהוא מגיע לעיירה אחרי כניסת השבת: מיד קם רעש גדול במקום, כולם רצו לרב והתריעו על הפריצה הנוראה. הרב שלח מיד לקרוא לבחור, אך זה המציא איזה תירוץ על מעשיו, ונתן הבטחה שיימנע מזה להבא. אבל אחרי כמה שבועות שוב חזר על מעשהו, והוא נתפס בנסיעתו אף בשעה מאוחרת יותר, ושוב קרא לו הרב והוא התנצל פעם נוספת, אבל במהלך הזמן כבר לא הועילו כל המחאות, כי הבחור נעשה ממש למחלל שבת בפרהסיא.
הגר''ז סורוצקין חיפש עצות שונות איך ''לרסן'' את הבחור הזה. הוא רצה לקרוא לאביו, אלא שהאבא חלה ונאלצו לאשפז אותו בבית חולים בוילנא, כך שהוא לא היה בביתו. הלך הרב והזמין את אמו של הבחור, אלא שזו התעקשה לטעון שלא יתכן שהבן שלה מחלל שבת.
הגר''ז סורוצקין זצ''ל הפטיר על כך באומרו, כי אותה אם, ברחמיה המדומים על בנה, המחישה את פסוקו של הנביא, ''נשים רחמניות בישלו ילדיהן'', שמרוב רחמנות הו מבשלות ושורפות את ילדיהן!...
והנה, הזדמן הרב לוילנא, לרגל אסיפת רבנים שנערכה במקום, ובה השתתף גם ה''חפץ חיים''. למחרת בבוקר יצאו כל הרבנים לתחנת הרכבת כדי לחזור למקומותיהם, ובתוכם גם הרב סורוצקין. בבואו לתחנת הרכבת, ראה שיש עוד זמן עד לנסיעה, ולכן יצא מן הקרון כדי לשאוף מעט אוויר בחוץ.
ה''חפץ חיים'' נשאר בקרון שלו, בהיותו עסוק בתפילה. כאשר התהלך הרב סורוצקין בבית הנתיבות הבחין לפתע באביו של אותו בחור, והאבא בראותו את הרב מיהר לקראתו בשמחה.
לשאלה, מה הוא עושה במקום, ענה אבי הבחור, כי היתה לו סבתא צדקנית שבאה אליו פעמים רבות בחלום, וכל מה שהיא אומרת לו, הוא אמת. והנה, לפני זמן מה באה אליו שוב בחלום ואמרה לו, הנה, זה כבר כמעט שנה שאתה שוכב כאן בבית החולים ולא מצליחים לרפא אותך. צא מבית החולים וסע ל''חפץ חיים'' לבקש ברכה, שמעתי לעצתה, התגנבתי מבית החולים ואני רוצה לנסוע עתה לראדין.
''אינך צריך לנסוע עד ראדין'', אמר לו מיד הרב סורוצקין, ה''חפץ חיים'' נמצא כאן ברכבת, תיכנס אליו ותבקש ברכה...
מוחו של הרב סורוצקין פעל עתה ''בקדחתנות''. זו ההזדמנות הטובה ביותר, אמר לעצמו, לחסל את פרשת חילול השבת של הבן הסורר. מיד ניגש לר' הלל, נכדו של ה''חפץ חיים'' שעמד לא הרחק ממנו, ולחש באוזנו את כל המעשה עם היהודי ובנו, בהוסיפו, שמן הראוי לבקש מה''חפץ חיים'' שיתנה את הברכה בתיקון המעשים של הבן.
ר' הלל הסכים לרעיון, אבל עד שנכנסו פנימה לקרון כבר סיים ה''חפץ חיים'' את התפילה והוא מסיר את התפילין ואותו יהודי כבר עומד לידו.
כשסיים לסדר את התפילין שאל את היהודי מה רצונו. היהודי התחיל לבכות וסיפר שהוא מאושפז כבר מזה שנה בבית חולים ואינו רואה שום שינוי. הוא סיפר גם על סבתו שנראתה לו בחלום, שאמרה לו ללכת לבקש ברכה מהצדיק.
ענה לו ה''חפץ חיים'': מה אתה רוצה ממני? האם ישראל מאיר הוא הנותן ברכות? הרי אנחנו אומרים בתפילה: '''לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה'', אם השבת מרוצה, היא נותנת ברכות, ואם השבת מברכת גם אני מסכים, גם אני נותן ברכה, אבל אם השבת אינה מרוצה, ואם הבן נוסע בשבת והבת מסתרקת בשבת, כי אז השבת אינה מרוצה והיא לא תתן שום ברכות, ואז איך אני אתן ברכות? וה''חפץ חיים'' חזר על זה עוד פעם.
היהודי התפרץ בבכי והבטיח שהוא יפעיל את השפעתו על בנו ובתו שלא יחללו עוד את השבת, ה''חפץ חיים'' הבטיח לו, שאם השבת תהיה מרוצה, כי אז הקב''ה יעזור לו וישלח לו רפואה שלמה.
ראינו ממש איך ''רוח הקודש'' מדברת מגרונו של ה''חפץ חיים'', סיים הרב מלוצק את סיפורו. הוא גם ידע מה שאני לא ידעתי, על הבת, שאף היא מתרשלת בשמירת שבת. ואכן, האב טרח עתה בכל כוחו שבנו ובתו יתקנו את דרכיהם ותוך חודשיים זכה לרפואה שלימה. (שאל אביך ויגדך)
זה תיקון שלך לחילול השבת
מעשה בימי ר' ישראל בעש''ט זצ''ל, שהרב ר' מיכל היה בעיר בברוסלאו, פעם אחד בא לפני הרב מיכל יהודי לבקש ממנו שיתו לו תיקון על חילול שבת בשוגג שאיחר בנסיעתו והוא לא אשם משום שהעגלה נשברה בע''ש, עד שתיקנוה איחר לבוא העיירה.
הרב ר' מיכל נתן לו תיקון חמור מאד כפי מה שכתוב ב''רוקח'' להתענות סכום רב ולגלגל עצמו בשלג וכמה סיגופים, האיש הזה ראה שקשה לו לקיימם ולא עשה כמצות הרב.
ופתאום שמע שר' ישראל בעש''ט בא לעיר תכף נסע לבעש''ט וביקש ממנו תיקון על חילול שבת, אמר לו הבעש''ט תקנה חבילת נרות ותדליק אותם בביהכנ''ס שיהיו דולקים בליל שבת וזה תיקון שלך. כששמע האיש דבר כזה עומד ומשתומם בחושבו מה יועיל תיקון זה על חילול שבת, אמר לו בעש''ט עוד הפעם אל תתעקש כי זהו התיקון שלך.
אז אמר לו האיש תסלח לי כבוד הרב, הייתי אצל ר' מיכל ונתן לי תיקון כל כך קשה אשר לא יכולתי לעשות, אמר לו הבעש''ט ז''ל, לך תגיד לרבי מיכל שאני גוזר עליו שיבוא אצלי ביום שישי לשבת.
כששמע ר' מיכל קם והלך, ונתגלגל הדבר כדבר שקרה לאיש ובא ברגלו העיירה, ובינתיים חשך היום וכשהגיע לפתח ביתו של הבעש''ט, היה הבעש''ט רוצה לקדש והנה ר' מיכל בא.
ותיכף קיבל אותו בסבר פנים יפות ונתן לו שלום ואמר לו למה איחרת, והשיב לו סיבת התעכבות העגלה.
ואמר לו מזה תלמד שלא לתת תיקון חמור למי שלא חלל שבת אף פעם ורק פעם נזדמן לו שחלל בשוגג ואז קבל על עצמו שלא להכביד בתיקון כל אחד.
והסביר לו ש''עיקר התשובה'' והתיקון שבירת לב וחרטה כמ''ש ''לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה'', וזה התיקון דוקא למי ששמר השבת ורק פעם אחת בשוגג.
בפסוקים אלה הרבי מוסר את נפשו ממש
בחור אחד היה בעיר, שידע לחקות עד להפליא את ''קידושו'' של הרבי מראדושיץ היה מתנועע ועושה עוויות בפניו ומניע ידיו, מקמט מצחו ומעמיד פנים של מכוון כוונות ואחר פותח בסלסול הניגון ובקולו של הרבי.
סיפרו לרבי על מעשה החיקוי של תלמידו. קרא אליו ושאל: נודע לי, שאתה יודע לחקות את הקידוש שלי. האמת הדבר? אמת, רבי. אם כן, הצג נא את הקידוש לפני. אם כבוד הרבי לא יתרעם עלי, מוכן ומזומן אני לעשות זאת. אל תירא אמר הרבי.
ואכן התחיל הבחור ''לקדש'', אך כשהגיע לפסוקים, ''ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלנו, זכרון למעשה בראשית'', ''קידש'' בפשטות ואמר את הפסוקים ללא ניגון וללא עוויות.
מדוע לא המשכת באותו הניגון ובאותן התנועות? שאל הצדיק. בפסוקים אלה הרבי ''מוסר את נפשו ממש'', ודבר זה לא אוכל לעשות בשום פנים ואופן השיב הבחור.
תחיו מאה שנים כל אחד ופרנסה בשפע כל החיים
מעשה שהיה פעם אחת אצל רבי מאיר מפרימשלאן (שם עיר ברוסיה) שהרבה השתדל למצוא דג לכבוד שבת לא מצא, והיתה השעה כבר מאוחרת, ולא היו עוד דגים בבית הרב.
והצדיק ובני ביתו נהיה להם עגמת נפש, מפני שהיו אצלו אורחים.
והנה סמוך לעת ערב באו שני אנשים, שסובבו בכפרים למצוא עופות וביצים מהערבים, כדי למוכרם, והביאו שני דגים גדולים שקנו אותם בכפר אצל הנוכרים והביאו אותם לרב.
ונעשה ''שמחה גדולה'' בבית הרב וכששמע הרב זאת, ציווה להכניס את שני האנשים אליו עם הדגים, וכשראה הרב את הדגים שמח מאוד מאוד.
ומגודל שמחתו אמר לשני האנשים, תחיו מאה שנים כל אחד כי כעת החייתם אותי ונתקיים בהם ברכת הרב, וחיו כל אחד מאה שנה, והיתה להם פרנסה בשפע כל ימי חייהם.
הרופאים בווינה לא האמינו למראה עיניהם
לא צומות דרש ה''חפץ חיים'', גם לא גלגולי שלג וסיגופים.
''אם תקבלי על עצמך את שתי הקבלות שאפרט, יקום בנך ויבריא מחליו''. הבטיח לאם שמיררה בבכי נסער על מחלתו של בנה יחידה לאחר שגם טובי הרופאים בווינה התייאשו ממנו.
האשה קיבלה על עצמה לקיים כל שיאמר לה ה''חפץ חיים'' ובאורח פלא, החלים הבן היקיר וקם ממיטת חוליו, את הסיפור שמע הרב משה ברנשטיין, תושב רמת אלחנן, מהגאון רבי שמחה קפלו וצ''ל, רבה של ''צפת''.
''היה זה בימיו האחרונים של הגאון זצ''ל, מרא דאתרא דעיר הקודש צפת'', מספר הרב משה ברנשטיין. נכנסתי אליו וביקשתיו שיספר לי מתולדותיו של הגאון רבי חיים עוזר זצ''ל, במקום זאת העדיף רבה של צפת להעשירני בסיפור מופלא אודות הסבא קדישא, רבן של כל ישראל, מרן בעל ה''חפץ חיים'' זצ''ל.
וכך סיפר הגאון רבי שמחה קפלן זצ''ל: היה זה בימי בחרותי ב''ישיבת מיר''. את לילותי העברתי בביתה של אחת המשפחות בעיר, כמנהגם של בני הישיבות באותם ימים.
ביום שישי אחד, שמעתי את בעלת הבית שואלת את בעלה האם הוא מתכונן לצאת לשוק בעיירה הסמוכה. כשהשיב בחיוב, פתחה האשה ואמרה בקול רועד: ''השתדל לשוב הביתה בזמן, אל תאחר את כניסת השבת. סיים את כל עסקיך ואל תתמהמה, כי הלא יודע אתה כי בנפשנו הדבר''.
והנה, בהגיע עת חצות של אותו ערב שבת, כבר עמדה האשה דרוכה בפתח ביתה וצפתה מבעד לחלון האם בעלה ניראה באופק.
''לא התאפקתי, סיפר רבי שמחה, ושאלתיה לפשר הפחד האופף אותה, ''הרי השבת נכנסת בעוד כמה שעות ומה לך להיכנס לחרדה כה גדולה? הרי אין ספק שבעלך, הידוע ביראת השמים הגדולה שלו, ישוב בזמן ולא יכנס לחשש של פיקוח נפש?.
דבריי לא הרגיעו את האשה, ובמקום להשיב סיפרה לי, מכלי ראשון, את שעבר עליה לפני כמה שנים.
לבני הזוג לא היו ילדים ''זמן רב''. בנסי נסים נולד להם ''בגיל מבוגר'' בן יחיד. והנה לפתע חלה הבן היקיר, והיה שרוי בסכנה עצומה. שיחרה האשה את פניהם של כל גדולי הרופאים ועד לווינה הגיעה, שם ישבו כידוע גדולי הפרופסורים בעולם כולו, אך גם הם לא מצאו מזור לחליו של הילד, ולא די שלא ריפאוהו, עוד הודיעו לאמא הדוויה באופן חד משמעי: ''ימיו של הילד ספורים''.
שבורה ורצוצה הילכה האם ברחובות ווינה. כשהתכוננה כבר לשוב לביתה שבמיר, ניגש אליה יהודי מתושבי המקום ואמר לה: ''בדרכך למיר את עוברת דרך העיירה ראדין. היכנסי אל ה''חפץ חיים'' והשיחי בפניו את דאגתך. אולי הוא, ברוב קדושתו, ימצא מרפא למחלתו של בנך.
במר נפשה סרה האשה לביתו של רבי ישראל מאיר הכהן שהיה כבר זקן מופלג ו''כמעט'' שלא קיבל קהל.
בתחילה סירבו בני הבית להכניסה אך לאחר שבכתה ומיררה ברוב יגונה, הכניסוה לחדרו של קדוש ישראל.
''מה כבר יכולני להושיע לך'' אמר ה''חפץ חיים''. כשהייתי צעיר יותר, היה לי כוח לצום על חולי עמך בית ישראל. היום כבר אין ביכולתי לעשות זאת''.
והאשה אינה מרפה. היא מגבירה את בכייתה, ואחד מבני הבית שידע על מצבה הקשה לחש באזני ה''חפץ חיים'' שהמדובר בבן יחיד והצער הוא איום ונורא.
''לפתע'' התרומם ה''חפץ חיים'' ממקום מושבו, ואמר לאם הממררת בבכי: ''אם תקבלי עליך שתי קבלות שאפרט להלן, מבטיחני שבנך יירפא בעזרת השם ממחלתו''.
האשה נתעוררה לחיים. ''אקיים כל מה שיושת עלי'', הבטיחה, בסתר ליבה היתה כבר מוכנה ''לצום שנתיים ימים'', העיקר שתזכה לראות ברפואתו של בנה.
אך הנה החפץ חיים לא מבקש ממנה צומות, לא מטיל עליה מגבלות קשות. שני דברים בפיו:
א: קבלי על עצמך להניח את מפת השבת עם הפמוטות על השולחן כבר בשעת חצות של יום ששי.
ב: כשמגיעה שעת הדלקת הנרות לא יעשו בבית שום מלאכה, דהיינו לא מזמן שהאשה הדליקה את הנרות, אלא מהשעה הקבועה בהלכה להדלקת נרות שבת. כמובן שהאשה קיבלה על עצמה ללא אומר ודברים את שתי הקבלות הללו והבטיחה לקיימן ככתבן וכלשונן. והנה, פלא פלאים, כבר בשובה לביתה חל שיפור ניכר במצבו של הילד החולה, ובתוך זמן קצר מאד קם לגמרי ממיטת חוליו. הרופאים בווינה לא האמינו למראה עיניהם. כדברים האלה סיפרה בעלת הבית לרבי שמחה קפלן בהיותו בחור בישיבת מיר. וזו היתה הסיבה שהאשה האיצה בבעלה לבל יאחר וישוב בזמן לביתו, וזו גם היתה הסיבה שעמדה בפתח הבית בשעה כה מוקדמת.
משמיים שילמו לך שכרך מושלם בזכות שמירת שבת
באחת הערים שבצפון אפריקה, היה יהודי עני, ששירת כשמש בבית הכנסת, זה היה עיסוקו היחיד, ולא עבד כל עבודה אחרת, מקופת בית הכנסת קיבל קיצבה זעומה, ומזה התפרנסו הוא ומשפחתו בדוחק רב.
בתוקף תפקידו, היה רגיל לפתוח שערי בית הכנסת, ולנעול אותם בתום התפלה.
באחת מלילות השבת, נותר אחרון, כדרכו בקודש, ועמד לנעול את השערים. או אז, הביטו עיניו במחסן הקטן, שהסתתר מאחורי הדלת הראשית, ולפניו התגלה מחזה מרהיב, ''ערמה ענקית של כסף וזהב היתה מונחת בקרקעיתו של המחסן'', הם מבהיקים ומאירים את כל הפינות, באורם כי רב.
קום אזור כגבר חלציך! וקח מלוא חופניך כסף וזהב. די לך מחסור ועוני, כך הסיתו יצרו. לעומת זאת, היצר הטוב מזכירו, כי הלילה ליל שבת קודש הוא, ואסור לו להרים אף אבן טובה אחת.
ככל שהמשיך לעמוד בסמוך לערמה הנוצצת, ראה שהוא נאחז במלכודת היצר, אף הוא הראה לו דרכים של ''היתר''. פעם עולה במוחו, שאפשר לקחת מקל להזיז בעזרתו אבן טובה אחת עד לפתח ביתו, והרי הוא אינו נוגע ממש ב''מוקצה''. עוד ''עצה, ' עולה בדעתו, הרי פיקוח נפש הוא, ודוחה שבת. וכאשר תשאל, איזה מין פקוח נפש הוא זה? אף הוא יענה לעצמו: פרנסת משפחתו ברוכת הילדים, וכי מילתא זוטרתא היא?.
משראה, כי יצרו הולך ומתגבר עליו, ועומד הוא לעשות מעשה, החליט לסגור את הפתח וללכת לביתו. בדרכו, היה חוכך בדעתו, אם לא טוב היה לקחת מקצת מהמרגליות לביתו, הרי בזה, לא רק שיוכל לפרנס את משפחתו בריווח ולא בצמצום. אלא יעשה בזה גם מצוות, יפריש מזה צדקה לעניים, כמעט שחזר על עקבותיו.
אך לכלל מעשה לא הגיע.
תוך כדי הרהורים הגיע לביתו. בקדשו על היין, ובאכלו את סעודתו הדלה, תיאר העני ''בדמיונו'', כמה טוב יהיה בשבת הבאה, אם הייתי מרים ''רק'' אבן טובה אחת, מאותה ערמה ענקית, אז היינו קוראים ''לשבת עונג'' באמת, כך התרוצצו במוחו כל הלילה, הרהורם ומחשבות.
ביום שבת, השכים קום ורץ לבית הכנסת. פתח את שעריו, ותוך כדי כך הציץ למחסן, וראה כי הערימה הוכפלה מהרצפה ועד לתקרה, סדורות צפופות אבנים טובות מבריקות כעין הקלל.
אם הייתי יכול, לפחות להסתיר את אלה מעין הרואים היה טוב, חשב בלבו, ועם צאת השבת, הייתי שוכר חמור להעמיס על גבו את כל הכבודה הזאת.
בינתיים, באו ראשוני המתפללים. כדי לא לעורר תשומת לב מיוחדת, פתח את דלת ביהכ''נ עד הסוף. כך התכסה פתח המחסן, ונסתר מעיני הרואים. והלך למקומו הקבוע להתפלל תפילת שחרית, והשתדל שלא לעורר תשומת לב מיוחדת. בראותו אחרי התפילה כי הערימה עדיין במקומה, ואיש לא נגע בה, נחה עליו דעתו. הוא הלך ''בשמחה'' לביתו לאכול סעודת שחרית.
גם בתפילת מנחה, חזר וראה העני אותו מחזה. אך הפעם היה נדמה לו, כי התווספו עוד אבניים טובות. מתוך הנאה מיוחדת, נעמד להציץ בהם ולהתענג במחיצתם. ''בחיוך על שפתיו'', הזכיר את הנאמר על נרות חנוכה ''ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד''. בטוח היה כי לאחר תפלת ערבית, יוכל להשתמש בהם, ועליו לשכור חמור כדי להטעין עליו את המשא הכבד והיקר הזה. לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת, ''כמעט פרחה נשמתו,; בראותו לתדהמתו ''שכל הערימה נעלמה ואיננה''. נכנס למחסן, בדק בקרקעיתו ובקירותיו, אך כל בדיקותיו העלו חרס בידו אין אף אבן טובה אחת, הכל נגה ואיננו כאילו נבלעו בעמקי האדמה.
מדוכדך ומדוכא שב לביתו, בברכו על כוס ההבדלה, ביטא בכוונה מיוחדת את המילים, ''אנא ה' הצליחה נא:, הצלח מזלנו''. זמן רב ישב והרהר אחרי ההבדלה, מי יכול ליטול הוו עתק זה, והרי איש לא ראה את האבנים טובות, ואף אחד לא ידע כלל על הימצאם. ''אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום''.
ואתה, אישי הקורא, הסכת ושמע, מה רבו מפלאות תמים דעים ה', ''המשלם שכר טוב לשומרי מצוותיו'', וכל השומר שבת מחללו, זוכה לרכוב על במתי ארץ ולאכול נחלת אבתיו.
באותה עיר, היה עשיר גדול, ולו בית מסחר ענקי, רגיל היה האיש, לנסוע פעם או פעמיים במשך השנה למדינות רחוקות, כדי לקנות משם סחורות. כל סוחרי העיר היו מביאים לו רשימותיהם, לפני כל הפלגה רחוקה, והוא היה קונה סחורות עבורם, ולוקח מהם שכר טרחתו.
מיודענו השמש ''חסך'' סכום כסף קטן, בנותיו שעבדו בבתי העשירים, הרויוחו מעט כסף ונתנוהו לאביהם, וביום הכסה, יום נסיעת העשיר עמד העני בפתח חנות העשיר ובידו צרור קטן של כסף, כדי למסרו לו ולבקשו שיקנה בזה דבר מה.
אחרי שכל הסוחרים מסרו את כספם ורשימת קניותיהם לסוחר הנוסע, נותר השמש העני, מזדנב בסוף השורה ומתבייש לגשת אליו. ואתה ידידי, מה רצונך כי אקנה לך? פנה אליו העשיר במאור פנים. רק זה יש לי. ענה העני בגמגום, בהושיטו לאיש שיחו את צרור הכסף הקטן.
ומה אקנה לך בזה? נשאל השמש. מה שלבך חפץ, איני יודע מה ניתן לקנות בזה, אתה בודאי בקי יותר ממני, למצוא משהו זול וטוב, ענה העני בהכנעה ובביישנות.
נטל העשיר את צרור הכסף של העני, וציין בפנקסו לקנות לו משהו מכל הבא אל היד. הרישום נעשה בשולי הפנקס, אחרי הרשימות הארוכות של הסוחרים העשירים.
האנייה הפליגה למרחקים, ובבטנה נמצא העשיר. בהגיעו למדינת הים, ירד מהאנייה וקנה לכל חבריו הסוחרים סחורות לפי הרשימה שבידו. לאחר שסיים את קניותיו, עלה על האנייה והתכונן לשוב לעירו.
בהציצו בפנקסו, גילה כי שכח לקנות ''משהו'' לעני. לא ידע האיש אם ירד במיוחד בשביל לקנות לעני, אך בזוכרו את עמידתו המבוישת, ובתארו לעצמו את העלבון הגדול שינחל אם לא יקנה לו מאומה, החליט לבקש מרב החובל לעכב את ההפלגה לכמה שעות, עד שילך ויחזור.
בבואו לשוק, פגש איש אחד מחזיק בידו קופסה, ומכריז בקולו, שמחירה הוא שלושים דינר. מה יש בקופסה? שאל את הרוכל, זאת לא אגיד, ענה הלה. אם רצונך לקנות תן לי 30 דינר, והרי לך את הקופסה, חכך הסוחר בדעתו ולא ידע מה להחליט, לבסוף כשראה שבידו בדיוק הסכום הזה 30 דינר כספו של העני, הסכים לקחתה.
כשפתח את הקופסה, התפלא לראות, כי בתוכה נמצאים חתולה וארבעה גוריה, הצטער האיש על ''מציאה'' זו. מה יעשה העני בחתולים אלה? הרהר בלבו, לא די לו שצריך להאכיל את ילדיו הרבים, יצטרך מעתה לדאוג למזונותיהם של החתולים.
החליט העשיר לבדוק אם יש דבר נוסף בקופסה, והנה להפתעתו הנעימה, מצא בתחתית הקופסה דינרי זהב רבים. התחתית היתה כפולה, והכילה סכום רב של דינרים עבור העני. בעגון האניה, ירד האיש בלב שמח, על כי עזר לו ה', לקנות הרבה יותר ''ממשהו'' עבור העני.
חבריו הסוחרים שמעו, כי שב העשיר ממסעו וילכו אליו לקחת את סחורתם. רק השמש העני לא בא. הוא התבייש ללכת אליו, אשתו הפצירה בו שיגש אליו, ''ויטול'' את שקנה עבורו.
אך הוא לא יכל להתגבר על הבושה הגדולה. אין טעם ללכת אליו, הוא בודאי קנה לנו ''משהו קטן'', או שכח בכלל לקנות אמר לאשתו.
עברו ''שבועיים'' מאז שחזר העשיר ממסעו, וציפה לבואו של העני, לקחת את רכושו הרב. אך מיודענו העני, לא הלך לעשיר, אשתו ניסתה להפציר בו מדי יום, שיגש אליו, אך הוא לא שמע בקולה. יום אחד החליט הסוחר לשלוח את משרתו לקרוא לו, בתחילה סירב לבוא, אך לאחר הפצרות רבות, ניאות ללכת לבית העשיר.
למה לא באת לקחת סחורתך? שאל העשיר את העני, שעמד לפניו נכלם ומבוייש. כי התביישתי ענהו קצרות. צחק העשיר צחוק רב ויאמר לו: אין לך במה להתבייש ברכוש הרב שמגיע לך, תוך כדי כך, הראה לעני את הערימה הענקית של דינרי זהב. כל הערימה הזו שלך היא, אמר לו במאור פנים.
בתחילה, לא האמין השמש העני למשמע אזניו. הוא חשב כי הסוחר העשיר צוחק ומהתל בו, מה עוד, בשמעו את צחוקו הרם, נתקיים בו הכתוב ''העשיר יענה עזות'' אמר אל לבו. סובב את ראשו וחשב ללכת לביתו.
אך העשיר לא נתנו ללכת. קרא לו ואמר: הסכת ושמע ידידי, את כל הקורות אותי, בתחילה אודה על האמת, שכחתי לקנות לך מאומה, פתח את סיפורו. כשעיינתי בפנקסי וראיתי, כי רק לך לא קניתי כלום, ירדתי במיוחד מהאנייה וחיפשתי דבר שעולה שלשים דינר.
בדרך, פגשתי איש אחד המכריז כי הוא מוכר קופסה גדולה תמורת שלשים דינר. היססתי אם לקנות ''חתול בשק'', כי הלה לא רצה לגלות מה יש בקופסה, אך משראיתי כי גם כספך הוא שלושים דינר בדיוק, לא פחות ולא יותר, חשבתי כי זוהי ''מציאה מהשמיים'' והחלטתי לקנות את זה.
בעלותי אל האנייה פתחתי את הקופסה, ונוכחתי לדעת כי זה באמת חתול בשק. הצטערתי רבות על כי הסכלתי עשה, אך המעוות לא יוכל לתקון, בדקתי בתחתית הקופסה, והנה חבויים בה דינרי זהב רבים.
משסיים הסוחר את סיפורו.
ביקש ממנו השמש, שיגיד למשרתו לשים את כל הדנרים בערמה אחת גדושה, שתיראה כגבעה קטנה. מילא העשיר את מבוקשו. מתוך אנחת רווחה וסיפוק, עמד השמש וסיפר אף הוא את סיפורו.
לפני מספר חודשים ראו עיני, באחת מלילות שבת כי במחסן שבבית הכנסת, ישנה ערמה ענקית של כסף וזהב כמעט שהסיתני יצרי לשלוח יד ולקחת משם, ''ולו רק טובה אחת''. אך התגברתי על יצרי ולא עשיתי לי אלקי כסף וזהב, הייתי בטוח כי ערמה זו תישאר בשלמותה גם במוצאי שבת, ומה גדלה אכזבתי, בהיווכחי לדעת כי בליל מוצאי שבת, פרחה כל הערמה ואיננה.
אתה כנראה נשלחת מהשמיים, ''להשיב אלי'' את כל הערימה הגדולה הזו. מגיע לך ויישר כוחך השמיע העשיר קריאת עידוד והתפעלות בנועם חן לאזני העני.
תוך כדי לחיצת יד חמה, זירזו לשכור חמור, לשאת את כל המשא היקר לביתו.
אמר העני אף לך מגיע חלק מהאוצר הזה, שכר טרחתך, אני לא אקח אף דינר כסף אחד טען העשיר. ''זוהי מתנת ה''', ומשמיים שילמו לך שכרך משלם, בזכות שמירת שבת.
מאותו יום נהפך השמש העני לאחד מעשירי העיר.
יחד עם זאת, לא זנח תפקדו הראשון הוא המשיך בנאמנות לשרת בתור שמש בית הכנסת, וחי כל חייו חיים טובים ומאושרים.
בקרוב יוולד לך בן שיאיר את העולם בתורתו
בעיר ''קראקא'' היה אדם נכבד ושמו היה רבי ישראל, חנות רחבת ידיים היתה לרבי ישראל, של אריגי משי מכל הסוגים ומכל הגוונים, רבי ישראל הרבה במעשי חסד וצדקה ובנוסף לכך היה ''גם'' תלמיד חכם גדול. שמו הטוב התפרסם ברבים, והרבה אנשים פקדו את חנותו ביודעם שהוא ישר ונאמן.
מנהג קבוע עשה לו ר' ישראל, שבכל יום ששי בהגיע שעת חצות היה נועל את חנותו, ופונה לביתו להתכונן לשבת, ומעולם לא שינה ממנהגו זה. בשמים היתה ''נחת רוח'' רבה ממנהגו של רבי ישראל והשטן נתקנא בו וחפץ היה לנסותו.
והנה ביום שישי אחד, הופיע בחנות שר גדול ונכבד וביקש לקנות אריגי משי מעולים בכמות גדולה, רבי ישראל הוציא את גלילי האריג מהמדפים, והראה לשר כשהוא מסביר את טיבו של כל אחד מהם.
לאחר שבדק השר את האריגים, ביקש לגזור לו כמויות גדולות מהסוגים שמצאו חן בעיניו, ובעל החנות התחיל למדוד את המטרים הדרושים ולגזור את הבדים לפי הוראות הלוקח, המדידה התארכה זמן רב ועדיין לא נשלמה הזמנתו של השר.
והנה לפתע הבחין רבי ישראל שהגיעה שעת חצות היום, ואז פנה בהתנצלות אל השר, וביקש ממנו שיבוא פעם אחרת כיון שממהר הוא לביתו.
השר הפציר בו מאד שהסחורה נחוצה לו מאד, אך רבי ישראל לא נכנע להפצרותיו, כיון שנוהג הוא תמיד לסגור את החנות בחצות היום. השר אמר לו שיקנה את הסחורה ממקום אחר, אך רבי ישראל לא נרתע מאיום זה ובשלוות נפש נעל את החנות ופנה ללכת.
אז שינה לפתע השר את נימת דיבורו, וגילה לו ששליח הוא מהשמים שבא ''לנסותו'' אם ישמור על מנהגו, ואמנם עמד הוא בנסיון.
ולכן הודיעו כי ''שכרו רב'' מאד ובקרוב יוולד לו בן זכר ש''יאיר את העולם בתורתו''. לימים נולד לרבי ישראל בן, שנקרא בפי כל רבי משה איסרליש ''הרמ''א''. הוא כונה רבי משה איסרליש על שם אביו שהיה ידוע בכינויו איסרל- לאזרש, והיה חותם את שמו: משה בן לא''א ישראל (שליט''א) המכונה משה איסרליש מקראקא''.
ממהרים להכנס לתוך הברכה
כבר ידוע שהגאון רבי ישראל מאיר מראדין בעל ''חפץ חיים'', היה מתריס כנגד קלי דעת המאחרים לקבל את השבת וממהרים לצאת ממנה.
וכך אמר: ששת ימי המעשה יונקים מן הקללה שנתקלל אדם הראשון: ''בזעת אפיך תאכל לחם'', ואילו השבת נתקדשה ונתברכה בברכת ה'.
בני בינה ממהרים אפוא להיכנס לשבת ולקבל בהקדם ברכתה האלוקית, וכשתמה השבת, הם מאחרים לצאת ממנה כדי לא להיכנס מיד ''לקללת ימי המעשה''. ואילו קטני אמונה הופכים באיוולתם את היוצרות: הם מאחרים להיכנס לתחומי הברכה, ונחפזים בקוצר שכלם לצאת מן הברכה של שבת המלכה...
כמה חביבה השבת
היה הגאון רבי נחמן זצ''ל רבה של ''מזריטש'' אומר כמה חביבה השבת על ישראל שבה שבת אל, וכמה חביבה השבת על הקדוש ברוך הוא כאשר בה שובת ישראל. (בישישים חכמה עמוד של''ט)
השבת שקולה כנגד כל המצוות
שמירת השבת עולה על כולנה כי השבת ''שקולה'' כנגד כל המצוות.
ומצאתי כתוב בספר ''מעם לועז'', שבעיר קושטא לפני שעלה הסולטן מג'יד למלוכה, היה אדם אחד שהיה ירא שמים בתכלית ושומר שבת כהלכתו, וביום מותו קברוהו קרוב לשכונת הגויים, כי שם היה בית תבשיל של ישראל.
ובאותו זמן היה גוי אחד, שבכל לילה אחר חצות היה הולך לקברות ישראל וגונב משם את התכריכים של מתי ישראל. ובאותה לילה הלך הגוי לגנוב גם את התכריכים של האדם הזה, והנה עוד לא הספיק לעשות כלום הוציא פתאום הנפטר את ידו מתוך הקבר, ותפס את הגוי בצווארו והפך את רגליו למעלה, ולא הרפה ממנו.
באשמורת הבקר קמו הגוים השכנים, וראו את הפלא הזה שמתוך הקבר יוצאת יד ותופסת אדם אחד בצווארו ורגליו של האדם הזה נמצאים כלפי מעלה, כיון שלא ידעו שזה ישמעאלי, הלכו והודיעו את הענין לחברה קדישא, ובטרם שיגיעו אנשי החברה קדישא למקום, נעשה כבר רעש גדול בעיר והתחילו לרוץ כל אנשי העיר מקטנם ועד גדולם לבית הקברות כדי לראות את הפלא, איך שהרגליים מתנענעים כלפי מעלה.
והחברה קדישא הודיעו את הענין לרבנים, והלכו גם ישראל לראות את הפלא. ובינתיים הישמעאלים הודיעו את הנעשה גם למלך, ותיכף קרא המלך למשנה, והלכו גם הם לראות את הפלא.
וכאשר הגיע המלך, אמר לרבנים רצוני שתבקשו מהנפטר הזה שימסור בידי את הנתפס, ואני אערוך לו את המשפט. תיכף נגשו חכמי ישראל ליד הקבר, ובקשו את הנפטר שיעשה כדבר המלך, כדי שיתקדש שם שמים ברבים, והנה פתאום נעלמה היד, והגוי נפל על הארץ כמעט חצי מת.
נתפזרו כל ההמון שנאסף לבית הקברות, ואת הגוי לקחו לפי פקודת המלך אצל רופא בית המלך, והשגיחו עליו שומרי המלך עד שנתרפא. לאחר שנתרפא הביאוהו לפני המלך ושאל אותו המלך ויאמר לו שיאמר לו את כל האמת, מה הוא הלך לעשות שם, ויאמר הגוי למלך את האמת, שהוא רצה לגנוב את התכריכים, וזו היא מלאכתו מימים ימימה, ומזה הוא מתפרנס, אבל הלילה ההיא קרה לו דבר מוזר מאד, בזה שיצאה יד הנפטר מן הקבר ותפסתו, ויצא דינו לתליה ותלו אותו בפומבי, ונעשה קדוש השם גדול.
והרב מרא דאתרא דרש לעם ואמר להם: שידעו שהאדם הזה לא זכה לזה אלא מחמת שהיה ''שומר את השבת כהלכתה'' בכל נפשו ובכל מאודו, הן במלבושים מיוחדים, והן ע''י תוספת קדושה, שזכה לעשות מלבושים לנפשו.
ומזה נלמד כמה ''גדול'' כוחו של השומר שבת כהלכתו, ושהשומר שבת כהלכתו מתקן בזה ''תיקונים הרבה''. (אהבת חיים פרשת חיי שרה)
נותנים לו משאלות לבו
נאמר בתלמוד: כל ''המענג'' את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים, ונותנים לו משאלות לבו. ואמר רבי שמעון בר יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין. (שבת קי''ח)
ועוד נאמר בתלמוד: כל המתפלל בערב שבת ואומר ''ויכולו'', שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו: ''וסר עוונך וחטאתך תכופר''. (שבת קי''ט:)
שמר כל השבתות מיום בריאת העולם
הובא במכילתא: רבי אומר: כל המשמר שבת אחת כתיקונה, מעלה עליו הכתוב כאילו שומר כל השבתות מיום שברא הקדוש ברוך הוא עולמו עד שיחיו המתים, שנאמר: ''ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם''. (תשא סוף פרשה א')
המלאכים באים לביתו לברכו
ובזוהר הקדוש נאמר: שיש מלאכים בשמים שהם מיוחדים לכך להסתכל באלו ששומרים שבת ומענגים אותה כהלכתה והם ''מברכים אותם'', ויש איתם רבבות מלאכים שעונים אמן.
והברכה שמברכים היא ''אז תתענג על ה''', שבעולם הבא יתענגו על השם יתברך, כיון ששבת היא מעין עולם הבא. (זהר פרשת פקודי)
מלאכתו נעשית מאליה
על הפסוק ''ששת ימים תיעשה מלאכה'' (שמות ל''ה, נ') מדייקים חכמי ישראל ואומרים: צא וראה, שלא נאמר: ''ששת ימים תעשה מלאכה'', אלא נאמר: ''ששת ימים תיעשה מלאכה'', בכך מבטיחה התורה לכל מי שישמור שבת כהלכתה, שיזכה לסייעתא דשמיא ולברכת ה' ממרום בששת ימי המעשה, עד שייראה לו כאילו מלאכתו נעשית מאליה. (השבת והלכותיה עמוד 414)
השבת מליצה יושר
מעשה באשה מקשה ללדת שהיתה בסכנה גדולה. בעלה התייפח בבכי לפני ''החפץ חיים'', וביקשו שיעורר רחמי שמים, אמר ה''חפץ חיים'' לרבנים שישבו לפניו, צריך למצוא לה מישהו שיש לו ''זכיות של שבת'' שינדב את זכותו לטובת היולדת.
מיד אמר הבעל: שהוא מקבל על עצמו לעשות גדולות למען השבת! השיב לו ה''חפץ חיים'': שעכשיו נחוץ זכות על מעשה טוב שכבר נעשה בעבר, ולא יועיל קבלה על העתיד.
נענה אחד הרבנים ואמר, שהוא השפיע פעם על בעל חנות שיסגרנה בשבת, ובזכות זה תוושע האשה ותלד. אמר החפץ חיים: ''זכות זו יכולה לעזור ליולדת'', וכך היה שהאשה ילדה בשלום.
השבת שומרת עלינו
אחד מגדולי סופרי ישראל כתב: ''מבלי הפרזה'' אפשר לומר: כי יותר ממה ששמרו ישראל את השבת, השבת שמרה עליהם.
לולא השבת שחידשה ורעננה את נשמתם והחדירה בהם חיי רוח ונשמה לכל ימות החול, כי אז תלאות ימות החול היו מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שלבסוף היו יורדים לדיוטא תחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית.
מלירדר בזכות השבת
מסופר בתלמוד: אמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת התארחתי אצל בעל הבית עשיר אחד בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב ''משוי ששה עשר בני אדם'', ובו היו קבועות שש עשרה שרשראות של כסף. אל השלחן היו מחוברות קערות, כוסות, צלחות, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים.
כשהכניסו המשרתים את השלחן אמרו לבעל הבית: ''לה' הארץ ומלואה'', כדי שלא יתגאה, וכשלקחו את השלחן בתום הסעודה אמרו: ''השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם''.
אמרתי לו: ''בני! מפני מה זכית לעושר כה גדול''? אמר לי קצב הייתי, וכל בהמה נאה שהגיעה אלי, לא מכרתי אותה אלא אמרתי: ''זו תהא לשבת'' אמרתי לו: ''אשריך שזכית, וברוך המקום שזיכה אותך לכך''. (מסכת שבת קי''ט.)
פשטידת שלום בית
פעם אחת באו איש ואשה לפני רבי ישראל המגיד מקוזניץ בכדי להתגרש. לאחר ששמע הרב לאיזה מטרה באו, התחיל לשדלם בדברים שיתפייסו ויעשו שלום ביניהם.
אולם הבעל שהיה איש תמים ופשוט מאד עמד בשלו: אי אפשר לדור עם אשה זו שאינני יכול להנות הנאה מרובה מהפשטידה שלה ולקיים מצות ''עונג שבת'' כהלכתה. כל ימי החול טען הבעל, הריני עובד קשה כדי להרויח פרנסתי, ובאכילתי אני מסתפק בפת יבשה בלבד. אני מקמץ ומצמצם בימות השבוע כדי שאוכל לענג את השבת כהלכתה.
והנה אשתי זאת מונעת ממני את העונג הזה, כשאני בא בשחרית של שבת מבית הכנסת, הריני מקדש על הכוס, נוטל את ידי ומיסב לסעודה. והיא, האשה הזאת, מגישה לי דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, ''טשולינט'', ואחרי כן מנה הגונה של בשר עוף או עגל, חתיכה הראוייה להתכבד בה, אבל הצרה היא שכאשר אשתי מגישה לי אחרי כן את הפשטידה, שוב אין לי כל תיאבון, וכמעט שאין לי הנאה מהפשטידה.
ועתה סיים הבעל את דבריו, יאמר נא רבינו הקדוש בכבודו ובעצמו, האם יכולים ורשאים לדור עם אשה שכזו, שמשביתה את עונג השבת שלי? לאו! לא אוכל להמשיך עמה את חיי, ואני רוצה לגרשה. חיוך קל עבר על שפתי הצדיק
והוא פנה לשמוע את תשובתה. רבינו הקדוש! השיבה האשה בעלי זה, מיד לאחר שהוא מקדש על היין קידושא רבא, הוא דורש ממני להעלות מיד על השלחן את הפשטידה, ואילו אני, שאשה פשוטה אני, מנהג אבותי בידי: מתחלה אוכלים דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, ''טשולינט'', ואחרי כן בשר מבושל או צלי, ואת הסעודה מסיימים בפשטידה.
פנה אליהם הצדיק ואמר מצאתי ''עצה'' טובה להשלים ביניכם. מעתה תכין האשה מערב שבת שתי פשטידות: אחת לאכלה אחרי הקידוש, והשניה בסיום הסעודה. מצא הפתרון חן בעיני הזוג ונתפייסו.
מאז הנהיגו בבית הצדיק, וכן זרעו אחריו, להכין שתי פשטידות לשבת קודש, ואת הפשטידה שנועדה לאכלה לאחר קידוש היו מכנים בשם ''פשטידה של שלום בית''...
הפשטידה של שבת
ובהקשר להנ''ל מסופר על ''החפץ חיים'' שכאשר הגיע ל''מוסקבה'', פשטה השמועה בין יהודי העיר, ומיד התאספו אנשים רבים כדי לקדמו בשלום. בין הנאספים היה גם הנדבן הידוע רבי זליג פרסיץ, שהצטער על כך שהחפץ חיים ''לא הודיע'' על בואו, ולא הכין לו קבלת פנים כראוי לו בתחנת הרכבת.