פרק י''ג - שכרו של שלום בית · אם יראו שם את אימת הדין אוי ואבוי
לאחר ההתקוממות ברוסיה בשנת תרס''ח, התכנסו ''בראדין'' אנשי ההמון. מספר הגרח''א זייטשיק זצ''ל בספרו ''המאורות הגדולים'' (עמ' שכ''ב) ויסדו ''חברא קדישא'' חדשה בנוסף לחברה הקיימת שעמדו בראשה ''בעלי בתים'', ועמדה להתפתח מזה מחלוקת גדולה.
בשבת בשעת התפילה עלה ה''חפץ חיים'' זצ''ל על הבימה ואמר:
''אחים! לו היו נותנים לי אלפים רובל שאבוא לדרוש לא הייתי מסכים, אני זקנתי וכל שעה יקרה לי, ובכסף לא הייתי מוכר את זמני. אבל רואה אני הכרח לדרוש לפניכם.
אני נמצא פה יותר מחמישים שנה והריני זוכר את כל היהודים שעמדו אתי בבית הכנסת, איפה הם כולם היום? נשארו מהם רק המצבות בבית הקברות. רבים מכם עדיין לא היו אז בין הנולדים, ורבים שהיו אז ילדים נמנים כעת עם הזקנים. הלואי שכולנו נאריך ימים, אבל סוף סוף הרי נבוא כולנו ''לשם'', ונהיה נאלצים למסור דין וחשבון על מה שעשינו כאן.
ודעו לכם רבותי! ענין המחלוקת הוא דבר חמור מאד, שאף מי שמקיים''הרבה מצוות כאילו זורקן'' לצרור נקוב. עצום
אני משוכנע שאם יראו שם את ''אימת הדין'', יתפסו בכל קש כדי להנצל, ויאמרו שהיה בעירנו יהודי בשם ישראל מאיר שחשבו אותו לתלמיד חכם, והוא ראה הכל ושתק. ולכן אני מבקש מכם שלא תזכירו את שמי. יש לי חבילה שלי ואינני יודע איך אני אעבור את הדין, א''כ איך אוכל לקבל עלי אחריות של אחרים. ?''
תוך כדי הדברים פרץ בבכי, וכל גופו החל לרעוד מפחד.
מתוך השפעה זו נרעש גם הקהל וקיבלו עליהם לבטל מיד החברה החדשה, והתקינו ''תקנה'' למשך שלוש שנים לא לקבל דמי קבורה ולעסוק בזה כראוי, בגמילות חסד של אמת. (לקח טוב ח''ד עמוד קפ''ט)