פרק י''ב - שכרה של השבת הקדושה · פשטידת שלום בית
פעם אחת באו איש ואשה לפני רבי ישראל המגיד מקוזניץ בכדי להתגרש. לאחר ששמע הרב לאיזה מטרה באו, התחיל לשדלם בדברים שיתפייסו ויעשו שלום ביניהם.
אולם הבעל שהיה איש תמים ופשוט מאד עמד בשלו: אי אפשר לדור עם אשה זו שאינני יכול להנות הנאה מרובה מהפשטידה שלה ולקיים מצות ''עונג שבת'' כהלכתה. כל ימי החול טען הבעל, הריני עובד קשה כדי להרויח פרנסתי, ובאכילתי אני מסתפק בפת יבשה בלבד. אני מקמץ ומצמצם בימות השבוע כדי שאוכל לענג את השבת כהלכתה.
והנה אשתי זאת מונעת ממני את העונג הזה, כשאני בא בשחרית של שבת מבית הכנסת, הריני מקדש על הכוס, נוטל את ידי ומיסב לסעודה. והיא, האשה הזאת, מגישה לי דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, ''טשולינט'', ואחרי כן מנה הגונה של בשר עוף או עגל, חתיכה הראוייה להתכבד בה, אבל הצרה היא שכאשר אשתי מגישה לי אחרי כן את הפשטידה, שוב אין לי כל תיאבון, וכמעט שאין לי הנאה מהפשטידה.
ועתה סיים הבעל את דבריו, יאמר נא רבינו הקדוש בכבודו ובעצמו, האם יכולים ורשאים לדור עם אשה שכזו, שמשביתה את עונג השבת שלי? לאו! לא אוכל להמשיך עמה את חיי, ואני רוצה לגרשה. חיוך קל עבר על שפתי הצדיק
והוא פנה לשמוע את תשובתה. רבינו הקדוש! השיבה האשה בעלי זה, מיד לאחר שהוא מקדש על היין קידושא רבא, הוא דורש ממני להעלות מיד על השלחן את הפשטידה, ואילו אני, שאשה פשוטה אני, מנהג אבותי בידי: מתחלה אוכלים דגים ממולאים, כבד מרוסק עם בצל, ''טשולינט'', ואחרי כן בשר מבושל או צלי, ואת הסעודה מסיימים בפשטידה.
פנה אליהם הצדיק ואמר מצאתי ''עצה'' טובה להשלים ביניכם. מעתה תכין האשה מערב שבת שתי פשטידות: אחת לאכלה אחרי הקידוש, והשניה בסיום הסעודה. מצא הפתרון חן בעיני הזוג ונתפייסו.
מאז הנהיגו בבית הצדיק, וכן זרעו אחריו, להכין שתי פשטידות לשבת קודש, ואת הפשטידה שנועדה לאכלה לאחר קידוש היו מכנים בשם ''פשטידה של שלום בית''...