פרק י' - שכרה של כבישת התאוה
כשערך הגאון מוילנא זצ''ל גלות, הגיע לעירה קטנה בפולניה וסר לבית המדרש לעסוק בתורה, שקד על תלמודו כל הלילה והצטרף לתפילת שחרית, היה שם זקן עיור שישב בבית המדרש ושנן תלמודו בעל פה, לאחר התפילה הגיעה אשתו והביאה לו את ארוחתו, אמר לה כל הלילה שמעתי קול לימוד מרנין שאינו מוכר לי, ודאי אורח בן תורה הוא, בקשי ממנו שיחלוק עמי את לחמי.
סרב הגאון אם הובא לחם אחד אינו מספיק לשנים, אמר. אולם העיור בקש מיד מאשתו שתביא פרוסה נוספת, ואמר לגאון אל יחשוש מר שזו סעודה שאינה מספקת לבעליה יש לנו די והותר,
וסיפר אמנם אין לנו פרנסה סדירה, אבל אשתו עולה לטחנת הקמח ואוספת את שיירי הקמח שנשרו מן הרחיים, ברשותו של בעל הבית, גורפת היא כמה חופני קמח ואופה לחם לשובע, נאות הגאון לאכול מלחמם!
והעיור הזמינו לאכול על שולחנו בשבת, בשבת קודש נהרו פניו איננו מסתפקים בלחם יבש, אשתי עולה לבית השחיטה ועוזרת במריטת הנוצות, ובשכרה מקבלת היא את ראשיהם ורגליהם, משירים אלו מכינה היא מעדנים.
הלך הגאון עם העיור ונוכח לדעת שאורחים רבים סועדים על שולחן בני הזוג, תלמידי חכמים יראי אלוקים, והזקן העיור מיסב בראש, ופניו קורנות בזיו נועם השבת, וגדולה שמחתו כאלו היסב בסעודת שלמה בשעתו.
והיה הגאון מספר על שבת זו בכיסופין ואומר כי מיני אז נושא הוא נפשו להגיע למדת ההסתפקות של אותו אדם, ועדיין לא הגיע עדיה.
לכן בני ידידי שמע בקולי, ולא תאכל ולא תשתה בדרך הנאה כלל, כמו שלמדתי אותך, וזכור ! כי בעוד האדם מאכלו ערב עליו, יסלק ידיו ממנו לעבודת בוראו, וזה נחשב יותר מתענית (מגיד מישרים פרשת ויקרא)
כשהאדם צמא לשתות מים ומונע עצמו, ובפרט בעידן הלימוד, או עוסק בשירות ותשבחות לה', או בהתעסקות באיזה מצוה, או אפילו סתם מונע עצמו לשתות, הוא תיקון לדברים בטלים. (ספר היראים)
במקום תענית ואשרי לו
מובא בשל''ה הקדוש שהפסק באמצע האכילה נחשב כתענית, וז''ל: וימעיט הנאת אכילתו, וזה יהיה לו במקום תענית, ואשרי לו.
ומובא בספר הקדוש ''מגיד משרים'' (פרשת ויקרא) וז''ל: לכן בני ידידי, שמע בקולי, ולא תאכל ולא תשתה בדרך הנאה כלל, כמו דאולפיתך, וזכור! כי בעוד האדם מאכלו ערב עליו, יסלק ידיו ממנו לעבודת בוראו, וזה נחשב ''יותר'' מתענית.
ולכן נקרא שולחנו של האדם ''מזבח'' שכמו שבמזבח נשחט ההוא סטרא, ג''כ נשחט בשולחנו של האדם כאשר מסלק אדם את ידו ממאכל ומשתה שערב עליו, ולכן יזהר האדם שלא יאכל ולא ישתה בדרך הנאה, אפילו בשבתות וימים טובים.
יותר חשוב מגלגול שלג
וכתב בספר ''טהרת הקודש'' שהמצנן עצמו בתאות אכילה, הוא יותר חשוב מגלגול שלג. והבן זאת אחי, שגלגול שלג מחליש הגוף ומסכן הגוף, ועם כל זאת המצנן עצמו מהתאוה באמצע אכילה, נחשב ליותר חשוב, כי שבירת התאוה באמצע התאוה, יותר חשוב בשמים, ויותר תיקון מסיגוף היותר גדול.
ולכן כתבו הצדיקים, שלאכול ''בקדושה'' הוא יותר חשוב מתיקון תענית. ואם כך, תתנהג שלא לחטוף תיכף האכילה שלפניך רק ללמוד איזה לימוד ולדבר דיבור של קודש לפני האכילה, ולאכול במתינות, אזי כל ''לעיסה'' ולעיסה תחשב לך לסיגוף גדול, ואתה מכניע בזה ביותר כח היצר הרע, ''יותר'' מתעניות וסיגופים.
והנה ככה גם כן, אם יש לפניך איזה פרי ואתה מתאוה לאוכלו, תאמר: רבון העולמים אני מתאוה לאכול זה הפרי ואני משבר תאותי לכבוד שמך יתברך לכפרת עוונותי.
וכן, אם יש לפניך איזה מאכל, וחסר לו שמן, או מתיקות, או מלח, או מתיקות, ואתה מניח זאת לכבוד הבורא, ובדיבורים דלעיל.
אל תחשוב שדבר קטן עשיתה!!!
רק דע, שנחשב בכל פעם לאיזה בחינת קרבן, כי אמרו בסהנדרין (דף מ''ג ע''ב) ''כל הזובח את יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו כבדו לקב''ה בשני עולמים העולם הזה והעולם הבא'' דכתיב בתהילים (נ') ''זובח תודה יכבדנני''.
ואין לך זביחת היצר, יותר מאשר ישנו התאוה לפניו, והוא משברה לכבודו יתברך.
וככה אם עומד באמצע הלימוד, או סתם יש לפניו תאוה, ''עיקר הקדושה'' שלא יחטוף תיכף התאוה לאכול או לשתות אלא ימתין, עד שיצטנן רתיחת הדמים של התאוה, ובזה זיבח תאוותיו, ונחשב כהקרבת קרבן, וכתענית, וכגלגול שלג, לפי בורא כל העולמים, ששוקל כל אחד לפי רתיחת הדמים שלו, ואם כן בכל שבירת התאוה אתה מתענה תענית שלם או יותר.
אם כן, אחי אהובי תוכל לאכול, וגם להתענות כנ''ל אם עיני שכל לך, וגם בחלוקת משקאות או מיני מתיקה בבית המדרש, או בסעודה, וכל אחד חוטף, והוא ג''כ יש לו חשק ותאוה ומונע לכבוד הבורא, ולא לשם גסות רוחה ח''ו, אז גורם בזה גם כן קדושה לנשמתו.
תיקון לדברים בטלים
עוד מובא בספר ''היראים'' כי כשהאדם צמא לשתות מים, ומונע עצמו, ובפרט בעידן הלימוד, או עוסק בשירות ותישבחות לה', או בהתעסקות באיזה מצוה, או אפילו סתם מונע עצמו לשתות, הוא ''תיקון'' לדברים בטלים.
תיקון לשמירת היסוד
מובא ''בספרי התשובה'' אם אדם יש לו נגעים ח''ו, גדולים או קטנים, או סתם שגופו מצטרך לחיכוך מצד הדמים, או החלבים, או המותרות שבגופו, או איזה תולעים שבגופו ח''ו, אזי כשמונע עצמו מחיכוך, מחמת ''סיגוף ותשובה'' הוא לכפרה גדולה נחשב, וזה גם תיקון לשמירת היסוד.
והנה בכל פעם שמונע עצמו מחיכוך, אין שום בריה יודעת מזה, לבד הקב''ה לבדו, וזה מביא ''קדושה גדולה ונוראה'' על האדם, ושמעתי מכמה צדיקים שאמרו על עצמם, שמעולם לא חיככו עצמם בבשרם, ואשרי למי שיכול לעמוד בזה, כי זה גם תיקון לפגם הברית מאד, ובכל פעם שעושה זאת ומונע עצמו, משליך בזה חלק זוהמה מקרבו.
שקולה אכילתו כקורבנות
הגאון רבי אברהם שמחה ''מאמציסלב'' זצ''ל שמע מפי דודו הגאון רבי חיים מוולוזין זצ''ל, שפעם נכנס ''דיבוק'' באיש אחד בוילנא, ונאספו שם המונים בהמולה רבה.
ניגש הגאון מוילנא זצ''ל לראות פשר הרעש, והנה ''אך'' ראהו הדיבוק קרא ואמר: רבי, אתה הוא שמכריזים עליך ''הזהרו באליהו ובתורתו'', אם תגזור עלי שאצא מאדם זה, אהיה חייב לציית לדבריך, נענה הגאון ואמר: מעודי לא רציתי ''עסק'' עמכם, וגם עתה איני רוצה לדבר עמכם כלל, ושב לתלמודו.
שאלו את הדיבוק, מדוע אתם יראים ממנו, הלא אין הוא ''מסגף'' עצמו בתעניות, והשיב:
אוי לנו מאכילתו, גם היא מזיקה לנו ומאבדת אותנו, כי שקולה אכילתו כקורבנות!!! (הגאון החסיד מוילנא עמוד רנ''ט)
ושמח הגאון שמחה גדולה
והעיד על הגאון מוהר''ר זלמן מירל''ש אב''ד דק''ק ''המבורג'' שפעם אחת הלך לבית הכנסת מעוטף בטלית ותפילין כדרכו, ופגע בו אדם אחד שהיה לו למכור אבנים טובות, ורצה שילך עמו לביתו, והגאון השיב לו שימתין עד שיבוא מבית הכנסת.
ובתוך כך מכרן לאחר, והאחר הרויח בהם כמה אלפים ר''ט, ושמח הגאון שמחה גדולה, שהשליך מנגדו ממון רב, עבור תפלת צבור. (מגן גבורים)
וכ''כ בספר ''אליהו רבא'' בשם תשובת ב''י, דיש לקנוס האנשים שמונעים לילך לבית הכנסת, משום שעוסקין בתורה, או משום שמשתכרין ממון. ולעשירים יש לקנוס יותר, ובעל תורה אף שעוסק בלימוד מ''מ איכא חשדא וחילול השם כמש''כ סי''ח. (משנה ברורה סימן צ' סקכ''ט)
בחלומי והנה אנכי מובא לבית דין של מעלה
לכולל ''בית דוד'' נכנס יהודי ובפיו סיפור על חלום שחלם בלילה, ולמרות שבדרך כלל אין דרכנו בפתרון חלומות, היהודי הזה שהוא נאמן אצלנו הפציר מאך שישמעו את דבריו.
וכך סיפר:
בחלומי, והנה אנכי מובא ''לבית דין של מעלה'', ומצבי בכי רע. קטיגורים רבים מגיעים מכל הכיוונים, אך לפתע בא סניגור אחד ואמר, שצריך להטות את דיני לזכות, כיון שבמשך כל חיי אכלתי בשר כשר. מאידך, טען הקטיגור ואמר, שאין בכך מעלה יתירה, כיון שבחולון ''רוב'' החנויות נתונות תחת השגחה, ויש אפילו אפשרות להשיג מהדרין, ממילא ''זכות'' זו של אכילת בשר כשר אינה כה משמעותית.
אך הנה הגיע סניגור נוסף ואמר, שגם בהיותי פעם בביקור בחו''ל, הקפדתי לאכול רק כשר, למרות שהבשר הכשר לא היה בנמצא והייתי צריד לחפש אחריו, ואם כן זה מוכיח למפרע, שכל הבשר הכשר שאכלתי בימי חיי הוא זכות גדולה. ודבריו של הסניגור הזה, התקבלו בבית דין של מעלה, סיים היהודי את סיפור חלומו.
לאחר מכן הראה לי ת''ח אחד ''ברמת אלחנן'' את ''בעל הטורים'', ואולי דבריו מתאימים קצת לסיפור הנ''ל. (דברים בפרק כ''ו פסוק מ''ב) אומרת התורה: ''וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור'' וכו'.
ומקשה ''בעל הטורים'' (בהסתמך על פסוקים אחרים) מדוע באברהם ויעקב נאמר ''עבדי'' וביצחק לא? ומתרץ, ''לפי שאברהם ויעקב קיימו את המצוות בין בארץ ובין בחו''ל, משא''כ ביצחק שלא היה בחו''ל. והדברים צריכים ביאור?
ולפי סיפור החלום של היהודי מחולון, אולי אפשר להסביר את ה''עבדות, ' של אברהם ויעקב, בכך שבחו''ל נערמים קשיים יותר גדולים לקיום המצוות, מאשר בארץ ישראל, מחמת טומאת העמים וכדומה. (טובך יביעו ח''א עמוד תכ''א)
אכילה לשם שמים של יהודי פשוט
חסידים מספרים על חסיד, שרבו שלח אותו פעם לאיזה כפר קטן, שם מתגורר יהודי מסויים, כדי ללמוד אצלו איך אוכלים לשם שמים.
יצא החסיד לאותו כפר, התחקה אחר ביתו של אותו יהודי, והנה מצא לפניו איש פשוט ביותר. הוא ראה כי הוא לוקח לסעודתו סיר מלא עם אוכל לכל ארוחה, וכך הוא אוכל בוקר, צהרים, וערב. חשב החסיד לעצמו: ממנו יש מה ללמוד? הרי אכילתו אכילה גסה, האם זו אכילה לשם שמים? אבל הרבי בכל זאת אמר לי לנסוע אליו, הרי בודאי יש משהו כאן, אם כן, פנה ליהודי ואמר לו:
סלח לי על שאלתי, אבל אולי תוכל לומר לי למה אתה אוכל כל כך ''הרבה''?...
השיב היהודי: אני גר כאן בכפר שאבי וסבי התגוררו בו. אבי היה מוכר יי''ש לגויים, ופעם אחת קרה שהגויים שישבו בפונדק השתכרו כל כך עד שאמרו לאבי, כי אם לא ''ינשק'' לצלב שלהם, הם יהרגו אותו.
אבי, כמובן, סירב ולא היה מוכן לנשק את הצלב, אז הם החליטו לבצע את זממם ולתלות אותו. אבל הוא היה אדם חלש כל כך, עד שלפני שהספיקו לתלות אותו הוא כבר מת ולא יכל לקדש שם שמים בתלייתו.
בגלל זה אני אוכל הרבה, שאם גם לי יקרה מקרה כזה, שירצו לתלות אותי אם לא אנשק את הצלב, אהיה בריא וחזק ולא אמות לפני שיתלו אותי...
עתה כבר הבין החסיד את כוונת רבו: הוא שלח אותו לראות אכילה לשם שמים של יהודי פשוט! (שאל אביך ויגדך ח''ב עמוד רל''ז)
רוחניות אינה נמדדת בכמות אלא באיכות
''כי נזר אלקיו על ראשו'' (במדבר ו', ז') נזר אלקיו - היינו כתר ה' יתברך, אומר הגר'''ל חסמן זצ''ל בספרו ''אור יהל'' (ח''ג עמ' קפ''ה.) נאמר כאן שמן השמים ''ממליכים'' את הנזיר.
נשאלת, אם כן, השאלה היתכן שעבור הנזרות משתיית יין במשך שלושים יום יזכה האדם לכתר נפלא זה? הרי ישנם בני אדם רבים הנמנעים מלשתות יין ומגדלים שער ראשם ויחד עם זה נשארים בשפלותם?
ונראה לומר שעיקר מעלת הנזיר היא במחשבה שקדמה לנדרו. ההחלטה לקבל נזירות באה כתוצאה מהתבוננות מעמיקה אשר מסקנותיה האירו את עיני הנזיר. הוא הבין שהעולם לא נברא למטרות נבובות מתוכן, ושימי האדם עלי חלד קצרים הם. כדי להינתק מן הדביקות בחומר החליט לנדור לקבל עליו נזירות. במחשבה נעלה זו וברצונו הכן הופרש הנזיר והתקדש יותר מכל באי עולם.
מכאן נוכל ללמוד עד כמה גדול כוחה של מחשבה מקודשת. בזכות פרישה מועטת זו זוכה הנזיר לכבוד גדול, שכן לא קלה היא ההתנזרות לאדם אפילו אינו נדרש לוותר הרבה מתאוות העולם הזה. ''קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע'' קידושיו ל'.
ולמעשה אין לך מלחמה גדולה ממלחמת האדם עם עצמו, לפיכך מה נאה ומשובח גיבור זה שידע לנצח במלחמה הגדולה וכבש את יצרו. מעתה יובן דבר נוסף:
רוחניות אינה נמדדת בכמות אלא באיכות.
בניגוד לעניני החומר שבהם עדיפותו של אחד על חברו נמדדת בכמות החומר שבידו, הרי שבעניינים הרוחניים האיכות קובעת את המדרגה, וכאשר ישנה תוספת כלשהי במידת איכותה של מעלה רוחנית של האחד כלפי חברו, אין זו תוספת גרידא אלא סוג שונה לחלוטין.
דומה הדבר לשני בני אדם שהאחד סומא והשני פיקח. איש לא יעלה על דעתו לומר שעדיפותו של הפיקח ביחס לעיוור מתבטאת בשתי חתיכות בשר קטנות שהם העיניים.
הוא הדין כאן, האיש אשר לא השכיל להינזר מתאוות העולם הזה, עבד גמור הוא לחומר גופו ולתאוות רצונו, לעומתו הנזיר אף אם הזיר עצמו אך ורק משתית יין ומתספורת במשך שלושים יום הרי הוא מלך על עצמו ונזר אלוקיו על ראשו.
וכך כותב ה''אבן עזרא'' על הנזיר: ''יפליא יפריש או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחרי תאוותם. ויש אומרים כי מילת נזיר מגיזרת ''נזר'', והעד ''כי נזר אלקיו על ראשו'', ואינו רחוק. ודע כי כל בני האדם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות''.
והוא אשר נתבאר כאן, שגם אם נראה האדם מלך בשר ודם על כל כבודו ועושרו והמון עם הכורעים ברך לפניו, עם כל זאת עבד עבדים הוא לתאוותיו. אסיר שפל הוא לתאות השלטון, הממון, הכבוד וכדומה, רק דמיונו משלה אותו כי מלך הוא, אך באמת עבד עולם הוא, כאמור. שונה ממנו המושל ביצרו המשחרר עצמו מכבלי תאות החומר החשוך והגס.
הוא המלך האמיתי!
ואין לך בן חורין גדול ממנו. כי הוא לוחם מלחמת רוחו עם כח עפרו - המלחמה הגדולה אשר רוב בני אדם אינם יכולים לה. הוא הולך וכובש, נלחם ומנצח, לו נאה עטרת המלכות!
איזהו גיבור - הכובש את יצרו! (לקח טוב ח''ד ס''ו)
מוכרח שיראה נס באיזה אופן שיהיה
מעשה ''נורא ונפלא'' ביהודי עשיר אחד שהיה נזהר בענין ''מאכלות כשרים'', ופעם נזדמן לו שהיה מוכרח לנסוע בשיירה של ישמעאלים למרחקים, ובאותם המקומות היה אסור ליהודים לנסוע, אמרו לו הסוחרים הישמעאלים, שיחליף בגדיו כמותם שלא יכירוהו שהוא יהודי, ויסע אתם יחד.
והנה באמצע הדרך, היה מקום הנחת עגלות והסוסים, כמין מלון שכל התיירים היו נחים שם לילה אחד, אבל בזה המקום היה ידוע, שכל מי שהיה לו כסף צריך לקום עני מרוד, ולא ידע אף אחד מה היה שם. ובעל המלון הישמעאלי היה איש טוב ומטיב עם כולם, וגנבים לא היו שם, רק הם אומרים, שיש מין מזקין כאלו שדים, ולכן מניח כספו וזהבו ממש על בשרו, והיו קושרים אותם טוב, אולי על ידי כן לא יארע להם נזק.
והנה באותו הלילה אמרנו לעיל שהיהודי היה נזהר שלא לאכול מאכלות אסורות, והיה לו בילקוטו לחם וגבינה וכמה ביצים, ישב ואכל אחרי שגמרו כולם סעודתם, בא בעל המלון עם מגש גדול מלא חלבה טריה לבנה כשלג, ואיזה ריח טוב, והיה מחלק לכולם, לכל אחד חתיכה, כולם אכלו, היהודי הזה, לקח את החלבה, עשה את עצמו כאלו אוכל עם לחם, אבל לא טעם מפני חשש איסור, הגיע הזמן לישון, הלך כל אחד ואחד מהם לישון באותו המלון.
כולם אחרי שעה נרדמו כאבן, עד כדי כך, שאם חותכים את האדם לחתיכות לא ירגיש מאומה, רק היהודי לא באה לו שינה, והנה פתאום באו שני שוטרים עייפים מן הדרך, תלו על הכותל כלי זיינם והלכו לישון, מזלו הטוב של היהודי, שאלו שני השוטרים ישנו על ידו.
והנה בחצות הלילה, בא בעל הבית בעצמו, כשהוא הולך בסדר ממטה למטה, ושודד אותם כל אחד ואחד ואין אף אחד מרגיש בזה, היהודי עשה את עצמו כאילו ישן והוא רואה הכל.
אבל נפל בפח, אינו יודע מה לעשות, אם יצעק דמו בראשו מפני שכולם נרדמו, ואין אף אחד שיבוא לעזרתו, ואם ישתוק, כי הדם הוא הנפש, כספו ילך.
ופתאום שומע קול דק שמדברים שני השוטרים הללו, אחד עם השני שגם הם לא אכלו מאותה החלבה, אומר אחד לשני מה לעשות? אם נקום לקחת הרובה, הוא יקדימנו מפני שבידו גם כן רובה, ואם לא נקום ילך כספנו מידינו, אמר לו השני תשתוק כשיבוא אצלך, פתאום אני אתנפל עליו, ואתה תקום לעזרתי, וכן עשו.
כשבא על יד השוטר לפשוט אותו, עשה את עצמו כאילו ישן. עוד לא הספיק להכניס ידו תחת החגורה, קם חבירו כאריה ונתן לו אחת על הראש, קם השני לעוזרו, ובכל זאת היה קשה לקושרו, מפני שהיה גיבור כאריה, התחילו צועקים, שיבואו לעזרתם, והנה כולם פגרים.
וליהודי לא היתה ברירה אחרת, אלא בעל כורחו שלא בטובתו, לבש רוח כאריה ועזר להם בכל כחו. והתגברו עליו וקשרו אותו ידים ורגלים, עד שהאיר הבוקר. בבקר קמו כולם כמו שכורים, ורואה כל אחד שכספו נגנב ממנו, ענו השוטרים אל תפחדו הגנב תפוס אצלנו, רק רוצים לדעת מה נתן לכם לאכול בעל המלון? אמרו חלבה אכלנו.
ועוד סיפרו לשוטרים זה זמן רב, שמענו שתמיד היו ניזוקים בכאן, ולא ידעו אם זה מעשה שדין או מזיקים? וכעת נתודע האמת, וכשהביאו את הישמעלי אל המשפט הודה על האמת, ואמר שיש לו עצמות של מתים שרופים, שטוחן אותם ומערב תוך החלבה, וזהו שמרדים לאדם, ועל ידי כך היה שודד אותם ויצא משפטו למות.
וכשחזר היהודי לעירו ושמע שכבר הרגו את הגוי, שמח שמחה גדולה, וסיפר לחכם אחד שהוא מכירו, כי הוא היה שם אותו הלילה, ועשה את עצמו שהוא אוכל ולא אכל, והוא שהיה בעזרת השוטרים לקושרו.
אמר לו החכם, תדע בני אדם ששומר פיו ממאכלות אסורות ''מוכרח'' שיראה נס באיזה אופן שיהיה.
אמונה בחוש
קבוצת אברכים ישבה בבית הרב בדיון על חיזוק שיעורי התורה, לאור אסונות שאירעו באותה תקופה בבני ברק.
לפתע צלצל הטלפון ועל הקו היתה רופאה פלונית, שביקשה לאתר באופן דחוף את אחד האברכים בקריה, שהורתה לרעייתו לקחת תרופה מסויימת, ועכשיו התברר שנתנה לה תרופה אחרת, ואם האשה תבלע את התרופה, היא תהיה בסכנה גדולה.
רגעים של ''חרדה'' עברו על קהל הנאספים, עד שהצליחו להזכר בשמו של האברך, ואחד המשתתפים רץ לביתו במטרה למנוע את לקיחת התרופה.
והנה, אך יצא השליח מפתח ביתו של הרב, פגש באברך הלז שטייל הלוך ושוב ברחוב הרב זוננפלד, בהמתינו לתשובת סוכן תרופות המתגורר בקריה, אצלו ביקש לברר האם התרופה כשירה. האברך סיפר שרעייתו סירבה לקחת את התרופה, ועמדה בתוקף על דעתה שלא תבלע אותה, עד שיבררו את ההכשר.
אמונה בחוש.
סוכריה של רעל
הרב אהרן חיים נשרי, מחבר הספרים ''קדושת החיים'' ו''מאיר עיני ישראל'', סיפר לנו שבהיותו בבית הוריו בחיפה, בחג הפסח תש''ס, ניכנס ילד לבית הכנסת והצביע על ''סוכריה'' שקיבל בזה הרגע מאדם שהסתובב מחוץ לבית הכנסת, ושאל את אביו האם הסוכריה כשירה.
האבא מביט בסוכריה וליבו מחסיר פעימה. סוכריה זו לא היתה אלא... כדור רעל בו משתמשים נגד העש', הלא היא תולעת הספרים, ועל העטיפה היה מצויין במפורש שהמדובר ברעל של ממש.
שוו בנפשכם, מה היה קורה, ''אילו'' הילד לא היה מקפיד לברר אצל אביו, על ''כשרות'' המוצר שקיבל זה עתה... (טובך יביעו ח''ב עמוד שנ''ו)
החייל היהודי הכשר
. כשפינו את בית הקברות של ''קובנא'', נמצאו שני קברים שהגופות שבתוכם היו שלמים ממש, בלא כל רקבון, היו אלה רבה של קובנא זצ''ל.
וחייל יהודי, שעל מצבתו נכתב פ. נ. ''החייל היהודי הכשר''...
מה הביא לכך ששנים רבות לאחר פטירתו נשארה גופתו בשלימותה? בפנקס הקהילה של קובנא מסופר שחייל זה, ששירת בצבא נכר, לא הסכים לטמא את נפשו וגופו במאכלים לא כשרים, וסירב בעקשנות לטעום ממאכלי הצבא, והיה מזין את עצמו בירקות.
יום אחד החליטו החיילים לטמא אותו בכל מחיר. לקחו מרק חם ושפכו אל גרונו. החייל ההוא סירב בכל תוקף לשתות את המרק, ונחנק. מסירות נפשו לכשרות ולטהרת הנפש, הותירה את גופו שלם.
לקיים מצוה בדברים טמאים
בהיותנו בשוויץ, לפני כמה עשרות שנים, התגוררנו ברחוב שהיה נקרא רחוב ''הכנסיה'', ואם לא היה די בכך אזי בפתח הבית בו התגוררנו מכרו... ''דבר אחר'' שריחו עלה באפנו בכל עת שהיינו נכנסים הביתה.
בתחילה לא יכולנו לסבול את הטומאה הזו, אולם לאחר מכן ניסינו להתחזק יחד עם תלמידי חכמים נוספים שהתגוררו בבית ההוא. פתחנו בפניהם את ה''חתם סופר'' בספרו ''תורת משה'' שכתב בפרשת בשלח ד''ה ''כי כאשר'' ז''ל:
כשרואה אדם דבר איסור, כגון בהמה אסורה, יהרהר, זה אסור לנו לאכול, כמו שכתוב בתורה, ואז נחשב לו כאילו קיים ועשה מצוה, ושעל זה נאמר (קידושין, דף ל''ט עמוד ב') ''ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה'', עכ''ל.
ומאז החלטנו שאדרבה יש ריוח גדול מאד בזה שאנו מתגוררים ליד איטליז של טריפות ונבילות ודבר אחר, שבזה אנו יכולים לקיים כל פעם מצוות לא תעשה, בכך שנהרהר באיסור שאסר עלינו בוראנו שלא לאכול בשר זה.
עצה זו טובה לכל מי שעובר ליד איטליזים של טריפה, שהתרבו לאחרונה רח''ל גם בארץ הקודש. יעשה אותו יהודי כעצת החתם סופר, ויהרהר בליבו ''הייתי אוכל בשר זה, ואנכי נימנע מכך רק בגלל מצוות הבורא''.
כבישת התאוה הגדולה ביותר
לפעמים חושבים אנו כששומעים על ענין בריחה מתאוות, כאילו הדבר לא שייך לי כלל אלא רק לאחרים, ובזה רציתי לסיים את המאמר הנ''ל להראות לנו, ובפרט בזמן הזה שהתאוה הגדולה והקשה ביותר לנו, היא'' ''הבריחה ממותרות''.
אומר הכתב סופר: עובדת נתינת התורה במדבר מתקשרת עם דברי חז''ל בדבר נתינת התורה לאוכלי המן דווקא, אשר אינם מבקשים מותרות, אלא רק את הנצרך ונדרש כדי להחיות את נפשם. וכמו שאמרו חז''ל ''כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו'''.
הבריחה מחיי מותרות, היא איפוא מתנאיה היסודיים של ''דרכה של תורה''.
גם על יחסו של הקב''ה ללומדי התורה בכל הדורות, ניתן ללמוד מתקופת נתינת התורה במדבר. כאז כן תמיד מפרנס ה' את עוסקי התורה בדרך נס, כמו, למשל, את רבי שמעון בר יוחאי וחבריו.
לשמע המלים ''חילול השם'' חוורו פניו
ר' פסח טרוקר זצ''ל, שהיה מכונה בפי כל ר' פסח'ל, מגדולי תלמידי החכמים שבירושלים היה. מיום בואו לירושלים, לשם עלה מהעיר ''קובנא'', התאבק בעפר רגלי כל חכמי התורה שבה. באופן מיוחד התקרב אל הצדיק ר' חיים יצחק שנודע בשם ''המגיד מווילקומיר'' שחי למעלה ממאה שנים.
בכל לילה ערכו יחד תיקון חצות ליד הכותל המערבי. עם עלות השחר למדו בחברותא שיעור אחד סדר הש''ס ב''חורבת רבי יהודה החסיד''. אחרי תפילת וותיקין למדו טור אורח חיים ושלחן ערוך, וכך המשיכו כמעט כל היום בהפסקות קצרות לאכילה וכדומה.
באחד הימים הרגיש ר' פסח'ל כי פני המגיד אינם אליו כתמול שלשום, יתר על כן, מרבה המגיד לצטט בפניו בכל יום מאמרי חז''ל וקטעים מספרי מוסר המדברים בגנות ה''מותרות'' ועניני העולם הזה, וכיצד דברים אלה יכולים להעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו. מרבה היה גם המגיד להדגיש שדברים אלה עלולים להמיט שואה רוחנית על עיר הקודש כולה.
ר' פסח'ל התקשה לרדת לסוף דעתו, מה לו ולמותרות - שאל את עצמו. הרי הוא חי בדחקות איומה, בשר ודגים הם בבחינת ''בל יראה'' ו''בל ימצא'' אצלו בכל ימות השבוע, הרהיטים בביתו פשוטים ביותר, הילדים לובשים טלאי על גבי טלאי, היכן איפוא המותרות שלו? מה רוצה המגיד ממנו?
באחד הימים לא יכול ר' פסח'ל להבליג עוד, ובעוד המגיד מטיף לו את דברי תוכחתו, שיסע אותו ר' פסח'ל ושאלו, ''יסלח לי מורי ורבי אלו מותרות ראה בביתי?! אדרבא יצביע לי עליהם ואוציאם מיד מביתי!''.
לפני כשבועיים ענה לו המגיד, בראש חודש הייתי בביתך וראיתי מפת משי פרושה על שלחנך. כך זה מתחיל היום מפת משי, מחר מותרות אחרות, שער בדעתך כמה חילול השם יכול לצאת מזה, לשמע המלים ''חילול השם'' חוורו פני ר' פסח'ל ובשברון לב החל לספר למגיד את סיפור ''מפת המשי'':
''בימי נערותי בקובנה חלה אחד מפרנסי המקום הנגיד ר' אליעזר פרידין. במשך תקופה ארוכה התנדבתי לבוא לביתו בכל יום כדי להקריא לפניו פרק משניות, פרשת השבוע ועשרה פרקי תהלים. כשהבריא פריידין הפציר בי לקבל שכר הגון תמורת עבודתי אך אני סירבתי. בינתיים עליתי לארץ ישראל, ר' אליעזר פריידין חזר לעסקיו וכל הענין נשכח מן הלב.
והנה לפני כחודש קיבלתי חבילה קטנה מקובנה, אליה היה מצורף מכתב מבני הנגיד הנ''ל ובו הם כתבו שאביהם נפטר ובצוואתו הוא ציוה לבניו לשלוח לר' פסח טרוקר בירושלים את מפת המשי היקרה שלו תמורת מסירותו הרבה בעת חוליו לפני שלושים שנה, ''אי לכך'', כתבו הבנים, ''מבקשים אנו מר' פסח לקיים דברי המת ולקבל את המתנה, כדי שיתמלא רצון אבינו והמפה תיפרש על שולחנו בעיר הקודש''.
אשתי הצדקנית המשיך ר' פסח'ל - סירבה בתוקף לקבל את המתנה היקרה, ''לשם מה נחוצה לנו מפת משי? '' שאלה, ''האם היא תוסיף לנו יראת שמים או חכמת התורה לבנינו? '' מנוי וגמור היה עמה להחזיר את המתנה לשולח, אך אני טענתי כנגדה: ''היתכן לבייש את המשפחה המתאבלת על האב? וכי יתכן שלא לקיים דברי המת אשר בוודאי סבר שעושה בכך מעשה גדול וחשוב? ''
המגיד שמע את סיפורו של ר' פסח'ל בתשומת לב רבה, ומכל מקום עדיין לא נחה דעתו. אחרי שעה ארוכה של ויכוחים שבמהלכם השמיעו הצדדים סברות והלכות, הסכימו שני הצדדים להציע את הבעיה לפני רב העיר ר' שמואל סלנט זצ''ל.
במשך שעה ארוכה דן הרב בבעיה, אף הוא העלה צדדים לכאן ולכאן. מצד אחד קיום מצוות המת דבר גדול הוא, גם הלבנת פנים חמורה לא פחות. אם יוודע לבני ר' אליעזר בקובנה כי ר' פסח'ל אינו משתמש במפה זו יצטערו על כך, אולם מאידך גיסא, אל לנו להחדיר ''מותרות'' לעיר הקודש.
חכמתו הגדולה של ר' שמואל עמדה לו גם הפעם, וכך הוא פסק: ''מפת המשי תמשיך להיות פרושה על השולחן, אד מעליה יפרשו מפה אחרת פשוטה, אשר בה יכוסה גנאי המותרות בעיר הקודש''. (ירושלים של מעלה ח''ג עמ' 107)
מהו ההכרח האמיתי
ובמשנה ברורה (סימן קנ''ו ס''ק ב') כתב וזה לשונו: לא יעשה מלאכתו עיקר. אלא יעשה רק כדי פרנסתו וכל אחד לפי ערכו. אך זה גופא צריך להזהר מפתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך
השתדלות על הרווחה זו, והעיקר שיתבונן בעצמו מהו ההכרח האמיתי שאי אפשר בלעדו, ואז יוכל להתקיים בידו שתהא מלאכתו ארעי ותורתו עיקר, עכ''ל.
והבחינה לזה כתב בשער הציון אות ג'. וזה לשונו: וכדי שלא ירמה אותו היצר, יתבונן אילו היה מחוייב לזון חברו ולהלבישו לפי ערכו, מה היה אומר אז איזה דבר הוא הכרח עכ''ל.
מעשה מדהים
אחד מראשי הישיבות סיפר מעשה ''מדהים'' שקרה לו במטוס. לפני צאתו לטיסה הארוכה, הכינה לו רעייתו קציצות בשר טעימות, כדי להנעים עליו את הדרך. בהגיע עת הסעודה, הוציא ראש הישיבה את הקציצות והניחן על מושבו במטוס ולפני שהחל לסעוד את ליבו קם ממקומו ויצא להתפנות.
והנה, בשובו מחדר השירותים במטוס התעורר אצלו ספק אולי קיבל הבשר דין של ''בשר שנתעלם מן העין'', כיוון שבזמן ששהה בשירותים היתה אפשרות בידי הגויים שבמטוס להחליף את הבשר ולהניח לו בשר אחר במקומו. (בשלחן ערוך יורה דעה, סימן ס''ג סעיף ב', מובאת מחלוקת בעניין זה)
ללא כל שהיות הכניס ראש הישיבה את הבשר לשקית והניחו חזרה בתיק, כדי שבהזדמנות הראשונה שתהיה לו ישליך את הבשר לפח האשפה. בספסל שלצידו ישב נוסע גוי, שראה את מעשיו של היהודי, וביקש לדעת מדוע נמנע מלאכול את הבשר. הוא פונה אל ראש הישיבה ומבקש שיסביר לו את הסיבה, ''אבל אני התחמקתי בתירוצים שונים, כי לא רציתי לומר לו שאינני אוכל את הבשר בגללו... ''
לאחד שהגוי המשיך ללחוץ עליו שיגלה את הסיבה, הוכרח ראש הישיבה לשטוח בפניו את דברי הגמרא והפוסקים בדבר בשר שנתעלם מן העין. ואז פרץ לפתע הגוי בקריאת התפעלות ואמר: ''ברוכים חכמי ישראל, שהצילו אתכם מן החטא''!
עכשיו הגיע תורו של ראש הישיבה להתעניין אצל הגוי על מה ולמה התפרץ בהתרגשות רבה כל כך. הגוי לא חסך במילים אלא הסביר דבר דבור על אופנו. ''כשקמת ממקומך והלכת לשירותים, עלה באפי ריחו של הבשר הטעים שבישלה אשתך עד שתקפני בולמוס ולא יכולתי להירגע עד שלקחתי קציצה אחת מתוך השקית שלך.
''כיוון שחששתי שתבחין בגניבתי, הוצאתי קציצת בשר דומה מהמנה שהגישו לי הדיילים - שריחה לא היה נודף כמו הבשר שהכינה אשתך - והנחתי אותה במהירות אצלך.
''עכשיו תבין מדוע התרגשתי כשראיתי בחוכמת חכמיכם שאסרו לכם לאכול בשר שנתעלם מן העין'', סיים הגוי.
את הסיפור הזה סיפר ראש הישיבה להגר''י זילברשטיין שמיהר לבית גיסו הגאון רבי חיים קנייבסקי כדי לספר גם לו את הסיפור המדהים.
''יכולני לספר לך מעשה נוסף, הטעים הגר''ח, שהתרחש בצעירותי. אמא שלנו (הרבנית קנייבסקי ע''ה, אחותו של מרו החזו''א זצ''ל) הקפידה מאוד שלא נשתה משקאות שהיו מגולים, ואפילו שכיום אין מצויים בינינו נחשים מנעה אותנו גם משתיית חלב מגולה.
פעם הבענו את פליאתנו על כך, ואמרנו לה ''הרי לא מצויים נחשים בינינו ומדוע לחשוש'', ולאחר זמן קצר - כך סיפר הגר''ח קנייבסקי. גילינו נחש ארסי בתוך קערה של חלב שעמדה בבית. וכשגילינו את המעשה לחזון איש, אמר אף הוא, להבדיל אלף אלפי הבדלות מאותו גוי:
''כמה ברוכים חכמי ישראל שראו הכל ברוח קדשם''. (טובך יביעו ח''א עמוד ס''ז)
המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה
ובכלל משמר החינוך הוא להרגיל את הנער מטל ילדותו, שלא יכניס לפיו מאכלים מכל הבא ליד, ללא הכשר יסודי, ולהמנע מההכשרים המפוקפקים, אשר בכל אלו מלבד האיסור שיש בהם עוד נוסף בהם שמטמטמים את לבו של אדם.
וכמו שכתב המסילת ישרים (בפרק י''א) שהם מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של הקב''ה מסתלקת ומתרחקת ממנו.
עוד כתב שם שיתבונן בזה שאיסורי המאכל הרי הם כמאכלים הארסיים. והנה אם יארע לו ספק קטן אם נכנס ארס לאוכל בודאי שלא יהא מיקל, ואם יקל בזה יהא נחשב לשוטה גמור וכמו כן איסור המאכלות שהוא ארס ממש ללב ולנפש אם כן מי איפוא יהיה המקל במקום חשש של איסור אם בעל שכל הוא, ועל דבר זה נאמר ''ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה'' עכ''ל.
ובפרט בארץ ישראל שמלבד החששות הרגילות של כשרות, עוד נוסף עליו איסור ''טבל'' שהוא עוון חמור, שיש בעיקרו מיתה בידי שמים ר''ל, וכידוע שאין הכל בקיאין כראוי, בהפרשת וחילול תרומות ומעשרות.
ומסופר על מרן הגרי''ז מבריסק זצ''ל שפעם אחת התקיימה בארץ ישראל אסיפת רבנים ועסקנים מכל העולם, והגיעו אורחים רבים לארץ ישראל, ומרן הגרי''ז התבטא אז לאחד הגדולים שאירגן את האסיפה ואמר לו: לשם מה הבאת כל כך הרבה אורחים לארץ להאכילם טבלים...
וכל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. (לשכנו תדרשו ח''א עמוד רנ''ו)