פרק ט' - שכרו הגדול של תלמוד תורה · רק התורה תעמוד לכם לנצח נצחים
סיפר הגר''י זיכרמן, רבה של ''אחוזת ברכפלד'': בהיותי ילד למדתי בבתי אבות שליד ישיבת פוניבז', וזכיתי לשמוע כמה פעמים דברי חיזוק מהגאב''ד דפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ''ל, שתיאר בפני הילדים את ''אפסיותו'' של העולם הזה מחד, ואת ''נצח הנצחים'' של העולם הבא מאידך.
וזאת יש לדעת, הוסיף הרב זיכרמן, שמעולם לא ניכנס הרב זצ''ל אל הילדים בשעת השיעור או בעת הסדרים שהיו מיועדים להכנת השיעורים, כי אם בזמן הסעודות בחדר האוכל, או כאשר היינו הולכים לישון. בשעה היעודה לכיבוי האורות, היה הרב ניגש לכל ילד, מנשק אותו בחיבה גדולה, ומשפיע עליו שפע של דברי חיזוק.
פעם, בעת אחת הסעודות, ניכנס הרב לחדר האוכל, וכל הילדים קמו לכבודו. הס מוחלט הושלך במקום. והנה פותח הגאון כדרכו בדברי חיבה והערכה לילדים, ואחר כך מודיע בשער בת רבים שברצונו ''לשאול'' אותנו דבר מה.
עשינו אוזנינו כאפרכסת.
אימרו נא לי ילדיי היקרים, אמר הרב. האם כל אחד מכם יודע מה הפסוק המרמז על שמו הפרטי, אותו צריך לומר בגמר תפילת שמונה עשרה?
הילדים השיבו בחיוב.
ולאחר ששמע מכל ילד את ''פסוקו'', פתח ושאל: האם יודעים אתם מה ''מקורו'' של מנהג זה באמירת הפסוק?
אחד הילדים השיב, שרבותיו לימדוהו שהמקור הוא ''בשל''ה הקדוש'', הכותב שזו היא סגולה שתעזור לאדם לא לשכוח את שמו, בעת שיעמוד לדין בפני בית דין של מעלה, לאחר מאה ועשרים שנותיו.
הרב הינהן בראשו לאות הסכמה, והמשיך בדבריו, תוך שהוא ניגש לאחד הילדים, מסלסל בפיאותיו בחיבה, ושואלו: אמור לי, מוישהלה שלי, כמה פעמים במשך היום הינך שומע את שמך מפי רבותיך וחבריך? הלא זה קורה עשרות פעמים ביום! ואם כן, בואו ונחשוב יחדיו, כיצד ייתכן שאת שמך זה המוזכר כל כך הרבה פעמים ביום, אתה עלול ''לשכוח'' ביום הדין, ואילו את הפסוק שאתה אומר ''רק'' שלוש פעמים ביום, לא תשכח?!
על שאלה זו, לא ידעו הילדים להשיב.
ואז ביקש מהם הרב להאזין היטב לדברי ''החיזוק'' שהוא עומד להשמיע בפניהם, ואמר: שמעו נא ילדים חביבים, חרדת הדין היא נוראה ואיומה, והיא גורמת לאדם לשכוח אפילו את שמו. שומו שמים!
הדבר היחיד שנחרט בליבו או במוחו של האדם, הם ''רק'' דברי התורה שלמד בימי חייו, שהרי תורת ישראל תורה ניצחית היא! והרי גם הפסוקים שהינכם אומרים בגמר השמונה עשרה, ''תורה הם'', ולכן אפילו שתשכחו את שמכם, תוכלו לזכור את הפסוק ההוא שאמרתם בימי חייכם, ובאמצעות הפסוק תזכרו את שמכם, ''גם באימת הדין''.
הרב זיכרמן סיפר שדבריו של הרב מפוניבז' עשו ''רושם אדיר'' על הילדים, אבל הוא, הגאון זצ''ל, שליבו היה כל כך קרוב לליבם של הילדים, לא סיים בזאת, והמשיך ואמר: דעו לכם ילדים, כל הצעצועים שיש לכם כאן במוסד הזה, וכל חפצי השעשועים שנועדו למשחקיכם, כולם הבל הבלים!
''רק'' התורה היא זו שתעמוד לכם לנצח נצחים, ותשמור אתכם מכל פגע רע! לימדו נא בחשק ובשמחה, שננו את דברי התורה, וזיכרו אותם. או אז תחיו לנצח, סיים הרב מפוניבז' את דבריו.
כמה גדולה ועצומה התורה הקדושה!!!
מעלת לומדי התורה לפני בורא כל העולמים.
הדבר היה לפני כמה שנים, ילדתו החמודה של אחד האברכים, התלוננה על כאבי בטן, ההורים לא הוטרדו. זה יעבור לך כך השיבו לה, ופנו לעיסוקיהם.
אלא שלתדהמתם, בתוך זמן קצר החלה הבטן להתנפח! התופעה היתה ''מוזרה'', הילדה מתפקדת כרגיל אבל הבטן שלה נפוחה מאד. ההורים הנבוכים פנו לרופא, והלה הפנה אותם ''בדאגה'' לבית החולים הדסה עין כרם.
כאן החלו ההורים המתוחים בסידרת בדיקות והתרוצצויות, ממקום למקום וממחלקה למחלקה, עד אשר נאמרה באזניהם המילה הנוראה ''וילמס'', ילדה חמודה מאד בת שנתיים וחצי עם ''וילמס''.
''וילמס'' זה שמו של גידול סרטן מסוכן ואכזרי, התוקף לפעמים בבטן החולה, וגורם לו יסורים קשים במשך איזו תקופה, בדרך כלל עד שממיתו.
עולמם של ההורים ''חרב'' עליהם, הם החלו להתעסק עם ילדתם בטיפולים רפואיים שונים, החלו סדרות כדורים ותרופות, החלו סדרות הקרנות, החלו סדרות טיפולים כימותרפיים, ימים ולילות שהו ההורים במחלקה האונקולוגית בהדסה. כבר התרגלו לא לישון, או לישון על כסא.
מצבה של הילדה ''הלך והתדרדר'', היא כבר בת יותר משלש, אבל רזה ומפחידה מאד. צלם של עצמות, וגוף שרוף מהקרנות. השמחה פנתה ויצאה לה מביתה של משפחה זו, הילדה טופלה על ידי המומחה העולמי פרופסור ש... אך לא הועיל, כמה דמעות שפכו ההורים בשנה זו. כמה תפילות ותחנונים ביקשו מה'. אבל ''שערי שמים'' כאילו נסגרו.
מצבה הלך והתדרדר מאד. כמעט שנה כבר עברה, יום אחרי יום של צער נורא, של יגון ודאגה, עצביהם של ההורים נתרופפו מאד, כבר לא עסקו בשום דבר בחייהם פרט לטיפול בילדתם זו.
ימים ולילות שהו בבית החולים, קראו תהילים, ''פרצו בבכי'' פעמים רבות, התחננו אל ה', ביקשו מצדיקים להתפלל עבור הילדה, שיפרו את מעשיהם, נתנו צדקות, וה' הסתיר את פניו כאילו אינו שומע.
היא מוגדרת כמתה
המצב הוסיף להתדרדר, הילדה הועברה למחלקת טיפול נמרץ, היא כבר חדלה לאכול בכוחות עצמה מאפיסת כוחות, היא אף חדלה לנשום בכוחות עצמה מאפיסת כוחות. חיברוה למכונת נשימה ולעוד צינורות שונים ומסובכים.
מצבה ''הלך ושקע'', היא נכנסה לחוסר הכרה מוחלט, דופק לבה עלה לקצב מטורף של 240 פעימות בדקה!!!. בשלב מסויים, כבר לא הורשו ההורים לשהות בחדרה, הם ישבו בחוץ על ספסל, קוראים תהילים ובוכים.
לאחר כמה שעות, יצא הפרופסור אל ההורים. אתם יודעים שה''מצב רע'' הוא אמר להם. מה פירוש - הגיבו ההורים - בודאי שאנו יודעים. ''רע מאד'' - חזר הפרופסור ואמר, ונעץ את עיניו באבא. האבא מרגיש שהוא קורס תחתיו, מה כוונתך? - הוא שואל. הפרופסור משיב לו שלש מילים, שלש מילים קשות מנשוא: ''היא מוגדרת כמתה''.
הפרופסור מסביר לאבא, כי כרגע הילדה עוד נושמת בעזרת המכונה, אבל כבר לא יקח הרבה זמן.
אפילו חרב חדה מונחת אל ימנע עצמו מן הרחמים
האבא מרגיש את ''הבכי חונק אותו'', אבל הוא אינו מאבד זמן, הוא נזכר במה שאמרו חכמינו ז''ל (ברכות דף י' ע''א): ''אפילו חרב ''חדה'' מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים''. האבא היינו קרוב משפחתו של הראשון לציון מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט''א, הוא מצלצל אליו, ושופך את בכיו המר לתוך השפופרת. הרב שליט''א השיב: ''אני בא עכשיו'', הוא בא.
הרופאים לא הרשו לו להכנס, הפעילו לחץ, הרב שליט''א רחץ ידיו במים וסבון, לבש חלוק לבן ונכנס לבדו, אחרי דקה יצא. איש אינו יודע מה עשה שם. ''ה' יעזור'' כך הפטיר כאשר יצא.
הרופאים נכנסו שוב, ויצאו חזרה לקרוא לאבא ''רגעים אחרונים'' - כך הוגדר המצבי האבא הביט בבתו האהובה, לבו נקרע לגזרים, עמד וחיכה מתי ישמע את מילת האיוב מפי הרופאים.
''והנה הילדה זזה'' הרופאים הביטו בה בחוסר אימון, אבל הסבירו לאבא ''שלפעמים'' זה קורה, על כל פנים אין זה משנה את מצבה של הילדה, לפעמים הגוף זז מעט לפני הסוף. האבא השבור לא היה יכול להמשיך להסתכל, מבטו נע מן הילדה, ונתקע בצג האלקטרוני המורה את פעימות הלב, הוא לא יכל לעצור צעקה שפרצה מפיו: ''הדופק ירד ל-160 פעימות בדקה''! הפרופסור ''קפא'' על עמדו בהשתוממות, ''הרב שלך עזר'' אמר לו.
ראו שהוא בוכה
אמנם המצב עדיין חמור מאד והיא בסכנת מוות ממשי, אבל יותר טוב ממקודם. לשאלת האבא השיב, כי אם תמשיך כך ההשתפרות, הילדה תקום על רגליה בתוך חודש וחצי, האבא העביר את הדברים להגאון רבי עובדיה יוסף שליט''א, הוא השיב שיבא מחר שוב, כשבא למחרת נתקבל ביראת כבוד. הרופאים והאבא נכנסו עמו. הרב שליט''א אמר פרקי תהילים, ''ראו שהוא בוכה'', בירך את הילדה ויצא.
הדופק ממשיך לרדת. והנה תפנית חדה: הילדה פתחה את עיניה ''וקרעה'' את צינור ההנשמה מעל אפה! מיד קפץ הפרופסור להשיב את הצינור (כדי שלא יהיה מעבר קיצוני שכזה), אך הפרופסור הבכיר עצר בעדו: ''בתוך כמה שניות היא לא תמות'' אמר לו, ''נחכה טיפה לראות את התגובה''. עברו כמה שניות, הילדה המשיכה לשכב ולהסתכל עליהם באופן בוהה, נושמת באפה ''בחופשיות'' כדרך שאר בני אדם...
הרופאים המהוללים הקשוחים בוכים
באותה שעה עמדו בחדר, הפרופסור העולמי המהולל, הפרופסור השני והד''ר. ''השתררה דומיה'', כולם הרגישו שאינם יכולים לדבר, ''הם בוכים'', האחות הראשית נכנסה. וקטעה את הליכתה באחת: שלושת הרופאים המהוללים הקשוחים מרוב מקרים קשים ''בוכים''! ''מה קרה''? - היא שאלה.
איש לא היה ''מסוגל'' לענות הדממה נמשכה עוד כחצי דקה, הילדה הזיזה כבר את העינים והביטה באופן ישיר, הפרופסור הראשי התעשת הראשון ואמר לאחות: ''אם לא ראית אף פעם תחיית המתים תסתכלי עכשיו''. באותה המחלקה כבר מתו ''הרבה'' ילדים רח''ל ממחלה זו. הפרופסורים לא זוכרים ''מקרה אחד'' של מצב כמו הילדה שנותרה בחיים.
הדופק של הילדה המשיך לרדת. עבר שבוע, גם הטיפולים הכימותרפיים נגמרו ידיו של הפרופסור הראשי רעדו כאשר חתם על ''תעודת השחרור'', גם ''דמעה'' אחת הכתימה אותה. היום הילדה חננית, מלאה ובריאה, יעזור ה' ויזכו הוריה לרוות ממנה נחת לאורך ימים ושנים (ילקוט אברך תשנ''ב עמוד שס''ח)