פרק ט' - שכרו הגדול של תלמוד תורה · כוחם של לומדי תורה
מסופר על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ''ל, שישב בשעת לילה מאוחרת ביותר ועסק בתורה בחברתו של רבי דוד פינקל, לפתע הקיש מאן דהו בדלת ונכנס. שאלה לו אל רבינו, והינו מבקש לדבר עמו ביחידות.
רבי דוד ומרת בילא הינדא ''נדהמו'' במקצת מן הזמן בו הופיע השואל, אמנם דבר רגיל הוא שבאים לשוחח עם ראש הישיבה במשך כל שעות היום, ואף בשעות הערב המאוחרות, אבל בשעת לילה כה מאוחרת לבוא ולשאול שאלה?! הדבר נראה תמוה, אולם רבינו כדרכו, משיב לשואל במאור פנים, קם מיד מכסאו ונכנס איתו לחדר הפנימי, ובחדר החיצון נשארו רבי דוד והרבנית בילא הינדא.
כעבור דקות אחדות יצא רבינו מתוך החדר ''נסער'' ונרגש ומדבר אל עצמו מתוך התרגשות רבה: ''כיצד ייתכן כדבר הזה? איך אפשר להקל בדבר כזה? ''הוא אינו שם לב לרעיתו ואף לא לתלמידו, כאילו אינו מרגיש בנוכחותם, הוא עובר על פניהם, נכנס לחדר אחר, ואינו יוצא משם במשך זמן ניכר.
הרבנית, אשר כל מעיניה היו בשמירת בריאותו של בעלה גאון ישראל וקדושו, החלה לחרוד מפני התרגשותו. מי יודע מה סיפר היהודי שנכנס בשעת לילה כה מאוחרת, הרי לא בכדי ראש הישיבה נסער כל כך. ביקשה מרת בילה הינדא מרבי דוד שיכנס לחדר שאליו נכנס ראש הישיבה, וישאל אותו לפשר הדבר. נכנס רבי דוד וראה את רבו הגדול יושב על המיטה שקוע במחשבות ואומר לעצמו, ''ראשי ממש מתפוצץ, הוי הראש... ''
הרהיב רבי דוד עוז בנפשו, התקרב לרבינו ושאלו בזהירות: ''מה יש, מה קרה? '' ''בבקשה ממך, הניחני לנפשי'', כך השיב לו. תשובה כזו מצידו של ראש הישיבה נראתה תמוהה ''ביותר'', שהרי דרכו ושיטתו לקרב בימין ובשמאל כאחד, ומה קרה הפעם? דאגתו של רבי דוד ''גברה'' והוא חזר ושאל: ''מה יש, מה קרה? '', הפעם ענה ראש הישיבה בצורה ''תקיפה'' והחלטית, ''בבקשה ממך, צא מכאן והניחני נא לנפשי''. דחיה גמורה מעין זו, הינה ממש שלא בדרך הטבע מצידו של רבינו, התלמיד נדהם ויצא. ושוב ישבו בחדר החיצון מרת בילא הינדא ורבי דוד מתוך חרדה ודאגה:
לפתע נפתחה הדלת ורבינו יצא נרגש ונסער, גם הפעם אינו שם לב לרעיתו ולרבי דוד, הוא עובר לידם וחוזר לחדר הפנימי על מנת לשוחח עם שואל השאלה. כעבור זמן קצר נשמע קולו מעבר הדלת כשהוא אומר בקול רם ותקיף, ותוך כדי דפיקה חזקה בשולחן: ''לא יתכן כדבר הזה, לא יתכן לשפוך דמה של בת ישראל, בשום פנים ואופן לא!
לאחר מכן יצא מן החדר ולאחריו השואל כשהוא ממלמל, ''נו, אם הרב סובר כך... ''. ''כן! כן! בודאי, מפסיקו ראש הישיבה, אין שום ספק בדבר, ''מזל טוב'' ובע''ה בשנה הבאה תזמינני לברית''. והשואל יצא את הבית.
כעת השיב רבינו וגילה את פרטי הדברים, יהודי זה התארס עם פלונית בת ישראל כשרה, וכעת נודע לו שספק אם הינה בת בנים. הוא בא לשאול האם מותר לשאתה לאשה שהרי ''ספק גדול'' אם תוכל ללדת.
השבתי לו שספק בת בנים אין לשאתה לאשה שהרי זה ספק דאורייתא, אבל ברצוני לשקול את הדבר. נכנסתי לחדר הסמוך, ולאחר שהרהרתי בדבר החלטתי שאין לבטל את השידוך, והטעם לכך שאם חלילה יבוטל השידוך יגרמו לבחורה המאורסת עלבון נורא ועגמת נפש מרובה. והלבנת פנים הינה כידוע כשפיכות דמים. העלבון הזה, אם חלילה יבוטל השידוך הינו ודאי, ושפיכות דמים של עלבון, הרי זה איסור דאורייתא.
קשתה עלי מאד ההכרעה, ובסופו של דבר הלבנת הפנים היא שהכריעה. לכן אמרתי לו שלא יבטל את השידוך ובע''ה בעוד שנה יזמינני לברית'', קיים השואל את פסק ההלכה ולא ביטל את השידוך, ואכן בשנה שלאחר מכן הזמין יהודי זה את רבינו לברית וכבדו בסנדקאות. נלווה אליו בעת הליכתו לברית תלמידו רבי דוד שהיה עד ראיה לאותה הכרעה ולאותה ברכה, ברכתו של צדיק. בדרכם אמר רבי דוד לרבו ראש הישיבה מתוך התרגשות רבה והכרת ערך ברכתו: ''הרי דבר זה הינו ממש נפלא, מופת אמיתי''; ''בבקשה ממך'', אמר רבינו, ''אל תדבר דברים יתרים, בבקשה ממך''.
כאשר סיפרו את פרטי המעשה הזה למרן רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ''ל בעל ה''חזון איש'' הוא ענה ואמר: ''דבר זה הינו מן הדברים ''הקטנים'' אצל רבי איסר זלמן''. (ספר בדרך עץ החיים חלק אי עמוד 268)