פרק ז' - כוחו הענק של הדיבור · מצוות פדיון שבויים בדורינו
רבי חיים פלאגי זצ''ל היה מעורר את לב אחיו היהודים להתעסק בערב פסח, במצוות ''פדיון שבויים'', אם יצאת ממצרים והשתחררת מכבלי השלטון הנכרי, דאג שגם אחיך יהיו משוחררים.
כשסיפרתי פעם את הדברים הללו לפני ציבור מסוים, קם אחד מהקהל ושאלני לאמר: ''כיצד ניתן לקיים היום את דבריו של הגר''ח פלאגי? האם אפשרי הדבר להכנס לבתי הכלא בישראל ולבקש מהנהלת השב''ס לשחרר אסירים לכבוד החג?.
בודאי שכיום אין הדברים מתפרשים ''כפשוטם'', בתקופת הגר''ח פלאגי, כשהיתה אפשרות לגייס כספים מבני הקהילה ולשחרר את האסירים היהודים ע''י מתן שוחד, או דמי פדיון שבויים, הורה הגאון ההוא, ''ראש גולת תורכיה'', לכל בני קהילתו לעשות כך, וציווה לדאוג בערב פסח לשחרור האסירים היהודיים, אבל כיום הזה יתפרשו הדברים אחרת.
אין יהודי אחד שאינו נתון בצורה זו או אחרת, בבית כלא, ''בבדידות''. הגר''ש וולבה ב''עלי שור'' חלק א' מתאר זאת כך האדם שפגעה בו מדת הדין רח''ל, אם במחלה, אם בסבל אחר, והוא נאבק עם סבלו מבלי יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
גם הוא יושב בדד, ועוד יותר ממה שכואבים לו יסוריו, כואבת לו בדידותו.
כל עוד שהיה חי את חייו יחד עם חביריו ובשווה עמהם, מילאה את ליבו שמחת החיים, כי כל נברא מתענג על חיים בצוותא חדא, והנה פגעה בו ''מדת הדין'' וריתקה אותו מצוותא זו, והושיבה אותו בדד וגלמוד ביסוריו. ''ומפני ידך בדד ישבתי'' (ירמיה, פרק ט''ו, פסוק י''ז). כל סבל כפי מתכונתו ומדרגתו, מגלה לפני הסובל תהומות של בדידות.
לא תמיד פוגעת מדת הדין בכח גדול. יש, ואדם סובל רק מצמצום יכולתו ברוחניות ובגשמיות, ונאבק עם גבוליו הצרים למדי, לפי דעתו גם זה סבל ורעות רוח ובדידות נוראה. ומכאן עד לסבל התמידי של מי שפגעה בו יד אלקים בחזקה רח''ל, אלף אלפי דרגות של ''בדידות איומה'', בעולמות של הקרח הנורא.
''משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה, הבט ימין וראה ואין לי מכיר, אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי, הוציאה ממסגר נפשי, להודות את שמך'', (תהילים קמ''ב א'. ב'). במערה הוא לבדו בחושך תת קרקעי, אין מכיר, אין דורש נפשו, במסגר סגור ומסוגר בכאבו וסבלו באין מוצא ומפלט.
והדוחק עצמו לתוך מסגר זה של זולתו, לשאת איתו בעול, להרגיש איתו הכאב, לסבול איתו יחד לתת לב להתבונן בצרתו, הרי פרץ את כבלי בדידותו, ונטל ממנו אחד מששים מחליו. היש קץ ''לגודל הישועה'', שהנושא בעול עם חברו מושיט לסובל זה?
אבל זה הנושא בעול עצמו, אשר הכין את נפשו להרגיש ממש עם הזולת, בידו המפתח ''לאוצר החיים'', כי רק לו מתגלה צורתו האמיתית של העולם, כי ''בעומקו של העולם'', מקננת מדה אדירה של שאת בעול, עם כל קשה יום, עם כל צער וכאב.
אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? ''קלני מראשי'', ''קלני מזרועי'' אם כך המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים''. (סנהדרין, דף מ''ו, ע''א.) עכ''ל ה''עלי שור''
השכינה עצמה סובלת עם כל מצטער שבעולם ''עמו אנכי בצרה'' (תהלים, פרק צ''א פסוק ט''ו) אם צדיק אם רשע, על צער גדול ועל צער קטן. ואם השכינה כך, האדם לא יהיה נושא בעול.
בל נחשוב שהמשימה הזו של דחיקת עצמנו לתוך מסגר זולתנו, קשה היא מדי. לא. אמירת ''בוקר טוב'' או שלום עליכם ''לבבי'', עשויה לשפוך על פניו של הזולת נהרה של אור, ממש כאילו נטלת ממנו בכך יותר מאחד מששים של חליו. מה עשיתי? מה פעלתי? רק אמרתי בוקר טוב ''עם חיוך'' על הפנים. התייחסתי בכבוד אל זה העובר לצידי במדרכה, לא התעלמתי ממנו, לא סגרתי את העיניים כמי שאיני רואהו.
אדם ''שמאיזה סיבה'' שהיא יוצא מביתו כשהוא נרגז, כולו סר וזעף, וכל כולו ממתין ל''בוקר טוב'' חינני ממי שלא יהיה, אדם זה הוא עבורנו ''חפצא של מצוה''. אם רק נדע כיצד לעשות זאת נוכל לקיים בו מצוה גדולה של החייאת נפשות, כפשוטו. כתוצאה מהארת פנים שתארך לא יותר משנייה וחצי, יתהפך לבבו של האיש הזה לטובה, וכל הצער, הכעס והרוגז, שאפפו אותו אך לפני רגע, ייעלמו ויהיו כלא היו.
וכי לא ''כדאי'' להשקיע את המאמץ הקטן הלזה, כדי ''לפדות שבויים'' מבין סורגיהם ואסירים מכלאם?
וכי אלה אינם אסירים של ממש הם? (טובך יביעו ח''א עמוד קפ''א)