פרק ה' - שכרן של פסיעות · חייך שאגלה עליך מיד
''ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה'' (שמות פרק ג' פסוק ג') רבי יוחנן אמר ג' פסיעות פסע משה . אמר לו הקב''ה נצטערת לראות, חייך שאגלה עליך, מיד ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. (מדרש תנחומא)
דברי המדרש צריכים ביאור, האומנם יתכן, ששכר כה גדול כהתגלות ה' וכמינויו של משה לגואלם של ישראל ינתן על מעשה כה פעוט של פסיעת ג' פסיעות? הגר''א דסלר זצ''ל מביא בספרו ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 276) בשם הרש''ז מקלם זצ''ל שאכן הנכונות שגילה משה בסורו לראות מדוע לא יבער הסנה גרמה לכל גדולתו לפי שמעשה זה נחשב לעשיית ''הצעד הראשון'' המוטל על האדם.
על צעד זה אחז''ל: ''פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו'' (מדרש שה''ש פ''ה.) מצפה הקב''ה שאדם יעשה את ''הצעד הראשון'', ומשנעשה צעד זה נפתחים אוצרות השמים ומסייעים לו ומשלמים את כל חפצו עכ''ד.
יסוד זה חוזר ונשנה במקומות נוספים. משה משליך מטהו ארצה - ''ויהי לתנין''. בציווי ה' הוא אוחז בזנבו, והנחש חוזר להיות מטה כמקודם. האם לא יכל הנס להתרחש בלי שמשה יאחז בזנבו? אף כאן באים ללמדנו שהשתדלותו של משה גרמה לנחש ליהפך למטה, בלא השתדלות כלל אין לצפות לנסים, עם השתדלות, אפילו אם היא מועטת כמו אחיזה בזנבו, יתרחש הנס.
המקרה השני קודם לשניים הנזכרים, בתיה בת פרעה הולכת על שפת היאור. את התיבה בה שוכב משה היא רואה במרחק של ''אמות הרבה''. לה יד רק באורך אמה. כלום טעם שתושיט את ידה הקצרה? לכאורה לא. אבל מה היא עושה? ''ותשלח את אמתה ותקחה''. ''אמתה'' - ידה, ונשתרבבה אמות הרבה'' רש''י, ההשתדלות עמדה גם לה, לבת פרעה. ידה הקצרה נתארכה בניגוד לכל הגיון טבעי. כיון שעסקה בהצלת נפשות, יש לעשות את מה שניתן לעשות. ומכיון שעשתה את שלה, זכתה לדבר שלא ניתן היה לצפותו מראש, ונשתרבבה ידה.
הצד השווה בשלושת המקרים, כאמור: ''פתחו לי פתח כפתחו של מחט''. לעתים נפתח הפתח הצר ע''י האדם בהיסח הדעת כמו אצל משה רבינו אשר סר לראות, לפעמים הוא בא כמילוי צו ה' כמו שהיה באחיזת זנב הנחש, ולפרקים בא הדבר מתוך כמיהה עזה לעשות את המעשה, ואז נפתח הפתח, גם אם הדבר בגדר בלתי אפשרי בדרך הטבע. והס''ד באה אפילו ע''י נס גלוי כפי שראינו אצל בת פרעה.
בספר ''אור יהל'' (ח''ג עמ, שכ''ב) מובא משל נפלא הממחיש מהו ''פתחו לי פתח של מחט'' וז''ל: ''משל למה הדבר דומה, לאדם רעב ללחם וצמא למים המסתובב בכשלון ברכיים, וכמעט אפסו כוחותיו - עוד מעט ואיננו. אבל לפניו ממש רואה הוא בעיניו אולם גדול ורחב ידים, ומתוך חלונותיו השקופים נראים שולחנות של כסף וזהב ערוכים כל טוב מלאים מעדני מלכים ומים זכים לא תחסר כל בו. ובכן, עומד הוא ומסתכל רעבונו גובר בו רץ ומביא חבילת מפתחות ומכניס אחד אחד לתוך חור המנעול אבל אהה אף אחד אינו מתאים, הדלת נשארת סגורה ומסוגרת, שם באולם, כל הדברים אשר יכולים להצילו ממות ועיניו רואות וכלות!
אבל עצה אחת ויחידה עוד ישנה בידו לקחת כלי השף ברזל ולשוף מעט משיני המפתח להתאימו אל החור. ואז נפתחת מחיצה המבדלת, והאולם הגדול עם כל טובו ואושרו לפניו ממש, בידו כעת להציל נפשו ממות בטוח ועוד להתעשר עושר גדול לכל ימי חייו. ומה חסר כאן? רק ליטול עוקץ דק משיני המפתח, וכשאין לו במה להסירו ולשוף אותו - נורא ואיום! הנה נופל זה ביסורים ובמכאובים נוספים בראותו הצלת כל חייו לעיניו - והוא יגוע ותצא נפשו. נשאר מת, מושכב על מפתן פתח האולם, לא יחיה עוד.
הנמשל שונה בפרט אחד בלבד! ''לנו'' יש כלי השף את חוד המפתח. על נקלה נוכל להכשיר מפתח ולפתוח לעצמנו פתח רחב כאולם, שהרי הובטחנו:
''הבא ליטהר, מסייעים אותו'' (ילקוט לקח טוב ח''ב עמוד כ''ב)