פרק ד' - שכר השומר עיניו · עיור לנצח נצחים
ונמצא שאם לא נזהר בעודו בחייו בזה העולם בכח הראיה שלו והיה ''הפקר'' אצלו להביט במה שאסרה תורה הן המתכוין להביט בנשים וכו' שמטמא בזה את עיניו, והן המביט בספרי אפיקורסים וליצנים ואפילו אם אין קוראים בפיו, על כל פנים הוא מטמא בזה את עיניו ואת מחשבות לבו.
ועל זה אמר הכתוב ''ולא תתורו אחרי לבבכם'' וגו', ואמרו חז''ל ''אחרי לבבכם'' זו מינות, ובפרט הקורא בהם, בודאי הוא בכלל קורא בספרים חיצוניים, ועיין בסנהדרין בתחילת פרק חלק דאיתא שם: כל הקורא בספרים חיצוניים אין לו חלק לעולם הבא ידע בבירור כי לעתיד לבוא יהיה כמו סומא, ולא יוכל להביט באור ה' ודוגמת מי שהוא חולה בעיניו ואינו יכול לראות באור השמש, והנה ערד הקלקול בעיניו תלוי לפי ערך הפקרו.
וכמה יתמרמר האדם על זה לבסוף שתחת ''רגע אחד'' של הנאה בכל פעם שהלעיטו היצר בפיתויו, השחית את עיניו והחשיכם במה שהמשיך בכל פעם את רוח הטומאה של רוח זנונים עליהם עכ''ל. (החפץ חיים שמירת הלשוו ח''ב פ''ל)